נפתלי בנט, מהפוליטיקאים החלקלקים והדוחים ביותר בישראל, כתב ביום רביעי בעמוד הפייסבוק שלו ש"זהו, אי אפשר יותר עם הנמלים. הגעתי עכשיו הביתה והבנתי שחייבם לעשות מעשה. הם במטבח. בסלון. בחדר אורחים. כל הבית נמלים. הזמנתי מדביר." אחר כך ינסה בנט לטעון שהוא בכלל לא הסית כנגד עובדי הנמלים. יונתן לוי השיב לו יפה: "זהו. אי אפשר יותר עם האח. הגעתי עכשיו הביתה והבנתי שחייבים לעשות מעשה. קפוא במטבח. קר בסלון. מתחת לאפס בחדר האורחים. חייבים להבעיר את האח."

הוויץ העלוב של בנט הגיע, לא במקרה, אחרי שבאותו היום הוכיחה לו המפלגה שלו שהוא בסך הכל פרצוף היח"צ שלה, שמיועד למשוך מצביעים ולא יותר. המפז"ל ידעה להיות אכזרית כלפי המנהיגים שלה: כשמשיח הפח אפי איתם (זוכרים אותו?) השתלט עליה, היא ניסתה לעשות בו שימוש זהה לזה שהיא עושה בבנט – למשוך מצביעים חילונים מטומטמים על ידי הצבעה על השירות הצבאי של המנהיג. בנט הוא בסך הכל שדרוג: הוא גם היה בהייטק (ובמועצת יש"ע, אבל על זה הוא מעדיף לא לדבר, זה פוגע במותג.) אחר כך, כשהזיות הגדלות של איתם התגברו, המפלגה לעסה וזרקה אותו. ככה זה.

ביום רביעי, נערכה בכנסת הצבעה על "חוק שטרן." החוק הזה הוא חלק מהמערכה המלוכלכת מאד על בחירת הרבנים הראשיים. הוא מנסה לקבוע שהגוף שבוחר את הרבנים הראשיים יוגדל מ-150 ל-200 חברים, ולראשונה הוא קובע שלפחות 20% מהגוף הבוחר חייבות להיות נשים. החוק הוגש על ידי ח"כ אלעזר שטרן (סיעת לבני), ולא במקרה הוא לא הוגש על ידי המפד"ל/הבית היהודי/תקומה. החוק מיועד לאפשר את בחירתו של הרב דוד סתיו, מאנשי צהר, לרב הראשי האשכנזי, על ידי הרחבת חבר הבוחרים כך שיכלול הרבה יותר חילונים. בנט אולץ לאחרונה להסכים לדיל מסריח עם ש"ס: המפז"ל תתמוך בשינוי החוק כך שיתיר לרב הראשי הספרדי הנוכחי, שלמה עמאר – ההוא מהחטיפה והתקיפה, לא ההוא מהמעשים המגונים והשוחד – להתמודד על כהונה שניה, ובהתאם ש"ס תתמוך בשינוי החוק כך שיתיר לאנשים מעל גיל 70 להתמודד על התפקיד, מה שיכשיר את המועמד של רוב חברי המפז"ל, יעקב אריאל. הלז, שמקודם במרץ על ידי אנשים שחוששים משום מה מהליברליות המפוקפקת של סתיו, כבר בן 76, ופסול מלהתמודד. כלומר, שתי המפלגות עושות יד אחת כדי לבצע שינויים בחוק הרבנות הראשית שמטרתם תפירת החוק למועמדים ספציפיים. באופן עלוב במיוחד, יעקב אריאל ניסה להכחיש בשלב מסוים שהוא מועמד לתפקיד.

בנט לא אהב את הדיל הזה, שנכפה עליו, ולכן הוא הורה לחברי מפלגתו להצביע עבור חוק שטרן, שהיה מאפשר לו ליהנות משני העולמות: גם להעביר את החוקים שרצו ש"ס וקיצוני מפלגתו, וגם לרחוץ בנקיון כפיו כשהוא מצביע על הצבעתו עבור חוק שטרן. חברי המפלגה שלו הבהירו לו היטב איפה הם עומדים: תשעה מתוך תריסר מהם נעדרו מההצבעה. רק ח"כ אורי אורבך, חילונית המחמד של המפז"ל איילת שקד ובנט עצמו תמכו בחוק. בנט היה חייב למחות את היריקה הזו מהפרצוף, ולהפנות את תשומת הלב למשהו אחר. מכאן מגיעה הבדיחה העלובה על "הדברת הנמלים."

במהלך הבחירות האחרונות, טענו בליכוד שבנט והמפז"ל כפופים לרבנים קיצוניים. זה היה קצת חצוף, בהתחשב בכך שבנימין נתניהו ישב ללא כל בעיות בישיבת מרכז הרב לצד דב ליאור, הרב ששמו נקשר לא פעם ולא פעמיים לטרור יהודי. אבל זה היה נכון, והתייצבותם של חברי הכנסת של המפז"ל לצד דב ליאור – שהבהיר ש"תהיה מלחמה על הרבנות הראשית," וטען ש"בנט לא שומע לרבנים" – מבהירה לצד מי ניצבים הרוב בסיעה.

קניתם את הבלוף של המפז"ל בבחירות האחרונות, על כך שהיא מפלגה חדשה, כזו שיש בה מקום לכולם? אז אתם כנראה מה שב. מיכאל הגדיר מזמן כחל"ם, חילונים למען מפד"ל. חברי הסיעה חושבים שאתם צריכים חינוך מחדש, כי אתם לא יהודים מספיק. ובמקרה הזה, בנט לגמרי איתם.

הוא הורה לאחרונה על הקמת "מנהלת הזהות היהודית," כזו שתפקידה יהיה לגרום לכם לחזור לשורשים שלא ידעתם שיש לכם. בראש המנהלת, העמיד בנט את אחד הרבנים היותר שנויים במחלוקת של הציונות הדתית: אביחי רונצקי. הלז התפרסם אחרי שהורה לתלמיד ששאל אותו בנושא שמעיקר הדין, חל איסור על טיפול רפואי בשבויי מלחמה, ושיש לטפל בהם בכל זאת משום שיש סכנה שהעובדה שיהודים טובים לא מעניקים טיפול כזה תתפרסם, ותגרום נזק לשבויי המלחמה של צה"ל. עם פסיקה כזו, מיהר צה"ל להפוך את רונצקי לרב הראשי שלו; לימים הוא ימנה את אייל קרים, מי שהתפרסם כשהוא מתיר אונס בעת מלחמה (הוא ביצע נסיגה צרפתית אחרי שהדברים פורסמו כאן), לראש מדור פסיקת הלכה ברבנות הצבאית. רונצקי שב ועלה לכותרות לאחרונה, אחרי שדרש מהרבנות הצבאית להצניע את ספר הפסיקות העדכני שלה, משום שזה חשף בפומבי את עמדתה האמיתית בנושאים כמו הדרת נשים ומעמד הלא יהודים: רונצקי סבר ש"מן הראוי היה שלא לפרסם את הדברים כפי שהובאו בחוברת, זאת מתוך העיקרון של 'חכמים היזהרו בדבריכם', ומתוך הערכה שדברים מעין אלה יעוררו גלים ודיונים הנועדים לייצר מראית עין לפיה התורה נגד גויים […] המגמה צריכה להיות קירוב של חיילים למקורות היהדות ומתוך כך חיזוק רוח הלחימה, וגישה שכזו עשויה להיפגם בעקבות פרסומים ברוח זו."

יש אלפי רבנים בישראל, ואפשר להניח בבטחון שרובם המכריע מתועב פחות מרונצקי. אף על פי כן, רונצקי היה הבחירה של בנט. רונצקי, כמובן, אמר ש"למנהלת לא יהיה קשר להחזרה בתשובה. הרעיון הוא לחזק את הזהות היהודית שהיא על הפנים במדינה." הוא אמר עוד שהמטרה של המנהלת "זה לחזק את הקשר של העם, לא לארץ, אלא לעצמו, למורשתו. זה דבר שהוא בעיני קיומי. אדם שלא מכיר את התנ”ך הוא, ברגעי משבר, לא יחזיק מעמד פה. היום זה נחלש מאוד, הזהות היהודית." העלגות במקור.

הבנתם את זה, חילונים? רונצקי, האיש שאומר שמעיקר הדין אסור לטפל בשבויי מלחמה ושלא רוצה שתדעו מה באמת חושבת עליכם הרבנות, יסביר לכם מה המורשת שלכם. הוא יסביר לכם, בכספי המדינה ובעידודה, את העובדה שאתם לא קשורים לעצמכם, שאתם מנותקים מעצמכם; שהקשר ביניכם ובין המולדת שלכם איננו קשר טבעי של אדם הגדל במולדתו, אלא קשר מתווך, מפותל, שעובר דרך טקסטים – טקסטים שהוא, בחסות המדינה, מעמיד את עצמו כמתווך המורשה שלהם. זו היהדות של בנט: יהדות של אי לקיחת שבויים, יהדות שקובעת שמעמדם של הלא-יהודים ומעמדן של הנשים הוא נחות – אבל אומרת את זה לא במישרין, לא ישירות בפרצוף שלכם – אם זה יוצג כך, אתם תתקוממו – אלא בערמומיות, מאחורי הגב, תוך הרבה מתק לשון והונאה.

בפירותיהם תדע אותם: מי שחשב שהמפז"ל החדשה רכה יותר, נוחה יותר ללא-דתיים, כדאי שיתעורר ושיבין שאנחנו בעיצומה של הפיכה אמונית ושהאחים היהודים העתיקו את לקחיהם של האחים המוסלמים. גם הם מעמעמים את עמדותיהם עד לרגע שבו הם ישיגו את הכוח.

הערה מנהלתית א': בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב': אני רוצה להזכיר לכל מי שנרשם לאירוע יום ההולדת של הבלוג שאנחנו נפגשים מחר בשעה 19:30 ב"תרנגול," שארית ישראל 4, יפו.

(יוסי גורביץ)

בן דרור ימיני, האיש ותעשיית השקרים, נדהם לשמוע על מה שקורה בסיני. הוא מספר לנו, בהלם, שיש מדינה בשם אריתריאה שהיא כל כך גרועה שכ-3,000 מתושביה נמלטים ממנה מדי חודש. זה נתון של האו"ם, והוא די מדויק. מכאן מרשה ימיני לדמיונו: הוא מעריך שכשליש (!) מן הנמלטים מאריתריאה נופלים בידי הבדואים, שמצידם רוצחים כמחצית מן האנשים שהם שובים. הוא מסיק את שיעור הרצח הזה מגורלה של קבוצה אחת, בת 20 פליטים, ש-11 מהם נרצחו על ידי הבדואים. ימיני מעריך שהבדואים רוצחים כ-6,000 איש מדי שנה, ושהשאר מכניסים להם 60 מיליוני דולרים (!).

המציאות שונה. כן, אריתריאה היא אחת המדינות הגרועות ביותר על פני כדור הארץ, שאף זכתה לכינוי "צפון קוריאה של אפריקה", מה שלא מפריע לישראל לנהל איתה יחסים דיפלומטיים תקינים ולמכור לה נשק. כן, הזוועות של הבדואים נוראיות. אבל 6,000 הרוגים בשנה?

אמנסטי וארגוני זכויות אדם אחרים – ביניהם המוקד לסיוע לעובדים זרים הישראלי, שעושה עבודת קודש ושאנשיו הם בין הבודדים שמצליחים להגיע אל הפליטים המוחזקים במחנות הריכוז הישראליים – מעריכים שמספר האנשים שנרצחו על ידי הבדואים של סיני במשך ארבע השנים שבהן מנהלים את קמפיין החטיפה שלהם עומד על כ-4,000. כלומר, כאלף הרוגים בשנה – שישית מהמספר שבו נוקב ימיני. האומדן של הארגונים שמרני וזהיר, אבל אפילו אם נוסיף לו 50%, ימיני עדיין נוקב במספר הגדול פי ארבע מהמספר הסביר. בהנחה שמדי שנה מספר הפליטים מאריתריאה עומד על 36,000, ושהמספר הזה נשאר יציב בארבע השנים האחרונות – הנחה שאני מודה שאין לי איך לאמת – הרי שמספרם הכולל היה כ-144,000. אם שליש מהם, כטענת ימיני, היו אמורים להתפס על ידי הבדואים, המספר היה צריך להיות 48,000 – שמתוכם 24,000 היו נרצחים. נציבות הפליטים של האו"ם העריכה שמספר החטופים בשנת 2012 עמד, מדי חודש, על כ-30 עד 50, קרי כ-600 בשנה במקרה הגבוה. נניח שמדובר באומדן שמרני ונוסיף לו 50%, ועדיין הגענו ל-900 חטופים בשנה, קרי פחות ממה שימיני מעריך שנחטפו מדי חודש. אין מנוס אלא לומר שאלא אם לימיני יש מקורות מידע שהוא לא חולק איתנו, כנראה שהוא בודה את המספרים מליבו.

רגע, רגע, משהו פה לא מסתדר. מה פתאום אכפת כל כך לימיני מפליטים אריתראים? הוא הרי ממובילי מסע הצלב נגד ההכרה בפליטים מאפריקה. אפשר היה לצפות שאם גורלם כל כך נוגע לליבו, שהוא היה יוצא למסע למען שחרורם של פליטי החרב מסיני המוחזקים במחנות בישראל – כיום, מעריך המוקד לסיוע לעובדים זרים, יש כ-200 מהם. אבל זה לא המצב: ימיני דווקא תומך בהחזקתם שם.

אלא שכמובן לימיני יש מטרה אחרת. ראשית, הוא אומר "יש הערכות על הכנסות עתק של חמאס מהתעשיה הזאת." הערכות של מי? ימיני לא מספר לנו. על מה הן נשענות? כנ"ל. עכשיו, החמאס גוזר קופון מהעברת הכספים הזו, שמתבצעת גם בין הפליטים הנמצאים בישראל וקרוביהם המוחזקים בסיני, אבל הכנסות עתק? אם אנשי הכספים של חמאס נוקטים בשיטות המתמטיקה היצירתית של ימיני, קיים חשש של ממש לגורל הארגון.

אז מה רוצה ימיני מחיינו? או. את זה אנחנו רואים בשתי הפסקאות האחרונות של המאמר התמוה שלו. הוא רוצה להכניס עוד קטנה לארגון זכויות האדם "גישה." כזכור, ימיני יצא למלחמת חורמה נגד הארגון אחרי שזה העז לאלץ את צה"ל לחשוף את מדיניות כמעט ההרעבה שלו. אז עכשיו הוא יוצא להתקפה הזויה במיוחד נגדו (גילוי נאות: אני מבצע עבודות תרגום מדי פעם, בתשלום, עבור גישה, על בסיס פרילאנס).

מה אומר ימיני? "הפרסום בבי-ביסי, ולא רק שם, מתעלם מהקשר בין חמאס והג'יהאד לבין תעשיית החטיפות וההברחות. כך שאידיוטים שימושיים, בעולם ובישראל, ימשיכו לדרוש "גישה חופשית". לא רק מסודן לסיני, ומסיני לרצועה, אלא גם מהרצועה לגדה המערבית. יש אפילו עמותה ישראלית, "גישה" שמה, שזו תכלית קיומה. גישה חופשית מהרצועה לישראל ומישראל לגדה." שקר ראשון: תכליתה של "גישה" היא לאפשר לפלסטינים מעבר חופשי מהרצועה לגדה ולהיפך. "גישה" מעולם לא תמכה במעבר של בדואים מסיני לרצועה, ועל אחת כמה וכמה שלא תמכה בסחר בבני אדם. למעשה, אני מתקשה לחשוב על ארגון כלשהו שרוצה "גישה חופשית" בין סיני ובין הגדה המערבית.

שקר שני: דרישת ה"גישה חופשית מהרצועה לישראל" שמייחס ימיני ל"גישה." ימיני יודע היטב שלפלסטינים אין אפשרות להגיע מהרצועה לגדה אלא דרך ישראל; אישור כניסה לגדה, מבחינת עזתי, מצריך גם אישור כניסה לישראל לצורך המסע הזה. חובה לציין שהסכמי אוסלו, שממשלות ישראל נצמדות אליהם, מכירים ברצועת עזה ובגדה המערבית כחטיבה אחת. חשוב גם לציין שברצועת עזה חיים לא מעט אנשים שכל בני משפחתם, לרבות הורים, חיים בגדה המערבית, ושישראל מסרבת בעקשנות לתת להם להתאחד בגדה. בפעם הבאה שישראל, וימיני, יטענו שלישראל אין שום שליטה ברצועה ושהכיבוש שם נגמר, זכרו את זה: אשה שלפני שנים עבר בעלה לגדה לא יכולה להתאחד איתו, ולא יכולה להביא איתה את ילדיהם, משום שישראל מסרבת לאשר זאת. ישראל אמורה היתה לארגן מעבר בטוח בין הגדה לרצועה, ולא עשתה זאת; כרגיל, ימיני רוצה שהפלסטינים ישלמו את המחיר.

אם היה לימיני עורך, הוא היה פוסל את המאמר הזה כחסר קוהרנטיות. אם לעורך היו עיניים בראשו, הוא היה תופס את ימיני לשיחה ואומר לו שהיחס שלו ל"גישה", עמותה קטנה שמתעקשת לחשוף את מה שהציבור הישראלי מתעקש לא לראות, כבר גובל באובססיה ואולי כדאי שיקח חופשה. אבל ימיני הוא העורך של עצמו, והגבב הזה – שילוב יוצא דופן בין צדקנות והיסטריה, יוצא דופן אפילו במונחים של ימיני – התפרסם ביומון שלמרבה השמחה כבר גווע.

ועוד דבר אחד: דיווחתי בשעתו על הרשעתו של אליצור סגל בהעלבת עובד ציבור, על כך שכתב כמה דברים לא סימפטיים על הרב הצבאי הראשי בעת ההתנתקות, תא"ל ישראל ווייס. מחרתיים (ה') יתחיל הערעור בפני בית המשפט המחוזי, והאגודה לזכויות האזרח ביקשה להתייצב לצידו של סגל, במעמד של ידיד בית המשפט. עו"ד לילה מרגלית מהאגודה הזהירה שהרשעתו של סגל "מהווה עליית מדרגה מדאיגה […] העלולה לערער את ההגנה על חופש הביטוי הפוליטי במדינת ישראל ואת זכות האזרח לבקר את התנהלותם של אנשי ציבור ללא מורא." כל מילה.

הערה מנהלתית א': ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב': אני מצוי כעת בתהליכי מעבר דירה, כך שסביר שקצב הכתיבה יירד בשבועיים הקרובים. עמכם הסליחה. יש לציין שהמפגש המתוכנן ליום ראשון בעינו עומד.

(יוסי גורביץ)

אתמול (ו') פרסם "מעריב" כתבה ארוכה, שמטרתה המסתמנת היא לשנות את הוראות הפתיחה באש של חמושי צה"ל בגדה כך שכדי להגן על כבודם העצמי הם יוכלו לפגוע בפלסטינים ביתר קלות. בחינה של הכתבה הזו – שכזכור, נראית כחלק מקמפיין מתוזמר של ארגון ההונאה הפוליטית "אם תרצו" – יכולה ללמד אותנו לא מעט על המיתוסים שחמושים ציונים מספרים על עצמם, ולהסביר למי שעוד לא הבין מדוע כל מי שרוצה לשמור על שרידים של מצפון צריך לברוח משירות בצה"ל כמו ממגפה.

התפיסה המרכזית של הכתבה היא שהחמושים לא מסוגלים להגן על עצמם מול פורעי חוק פלסטינים, כי הם חוששים שיצלמו אותם, מה שיוביל אחר כך להליכים משפטיים נגדם. את שתי הנקודות האלה – מי הוא פורע החוק, והאם יש אכן סכנה ממשית להליכים משפטיים נגד חמושים – נבחן בפרוטרוט אחר כך. נתחיל בשאלה של מה מוכנה כתבת "מעריב", חן קוטס-בר, לקבל כהתנהגות נורמטיבית של חמושים.

מסתבר שלקוטס-בר – ולעורכים שלה, ולמי שמתזמר את הקמפיין הזה – אין בעיה עם פשעי מלחמה בדמות שימוש במגנים אנושיים. אחד החמושים שהתראיינו לכתבה, מ' – שכמסתבר אמיץ מאד מול צעירים פלסטינים אבל אומץ להזדהות בשמו האמיתי אין לו – אומר ש"היינו צריכים לשמור על הציר פתוח. זאת הייתה המשימה. התחלנו לבצע נוהל שכן בגרסה קצת שונה. עצרנו כלי רכב, אך ורק פלסטיניים, שנעו על הציר. יש שם גם רכבים יהודיים שנוסעים. בכל פעם שזרקו אבנים לכביש היינו מעמידים טור של רכבים פלסטיניים, ואז אם האבנים מגיעות לציר הן פוגעות ברכבים שלהם. זה הגיע למצב שנהגים פלסטינים היו צריכים לעלות את הגבעה ולצעוק על מי שזורקים אבנים. עכשיו, אנחנו היינו צריכים לבחור בין המכוניות, את מי אני עוצר ואת מי לא. לי זה עשה הרגשה מאוד לא נעימה. למכוניות עם ילדים קטנים אפשרתי לנסוע. חס וחלילה, לא רציתי שיקרה משהו לילד קטן. כמובן שאני לא רוצה שמישהו ייפגע".

החמוש המוסרי יותר מהחמאס, מ', לא רוצה שילדים ייפגעו. בכך הוא עונה על הקריטריונים הנמוכים ביותר של המוסר האנושי. עם פגיעה בפלסטינים בגירים, עם שימוש בהם כמגנים אנושיים – זו משמעות הביטוי המכובס "נוהל שכן" – דווקא אין לו שום בעיה. מותר להניח שלמ' היתה בעיה רצינית עם שימוש ביהודים כמגנים אנושיים (נניח, מול מיידי אבנים מקרב המתנחלים, תופעה נפוצה מאד שבמקרה שלה משום מה לא מדברים על כך ש"אבן היא נשק קטלני"), כי הוא היה מזדעזע מעצם הרעיון שמישהו ישתמש בבני אדם כמגן אנושי. העובדה שלמ' – והוא לגמרי לא לבד בכך – אין שום מעצורים כאלה לגבי שימוש בבגירים פלסטינים אומרת כל מה שצריך לומר על מה שהוא חושב על מעמדם כבני אדם. כאן גם המקום להזכיר שעל פי המשפט הבינלאומי, תפקידו של צבא הוא להגן על האוכלוסיה הנכבשת ושפגיעה באוכלוסיה מוגנת היא פשע מלחמה – כך, ובלי כל הגזמה – אבל כל מה שהיה לקוטס-בר (ולעורכים שלה) לומר על הדברים של מ' הוא משפט קצר: "כזכור, נוהל שכן נאסר בבג"צ." כלומר, קוטס-בר (והעורכים שלה) יודעים שמ' הוא פושע; בלי יותר מדי מחשבה, הם גם יכלו להבין שהוא פושע מלחמה; ואף על פי כן הם נותנים פתחון פה ניכר לפושע מלחמה, בלי לציין במפורש את העובדה הזו.

נתחיל בשאלה המרכזית: שוב ושוב מתייחסים בכתבה לפלסטינים שמנהלים מאבק נגד החמושים כאל "מפירי סדר" ולאירועים עצמם כ"הפרות סדר." כל אדם מצפוני צריך לטעון שמי שמפר את הסדר הם החמושים של צה"ל. בגדה יש שתי מערכות חוקים: אחת לאוכלוסיה שישראל העבירה לשם, והיא מערכת החוק הישראלית; והשניה היא מערכת חוק צבאית, שנכפתה על התושבים בכוח כידונים, שהיא אחת הדראקוניות ביותר בעולם, שמשתמשת בתקנות שעת חירום שמנחם בגין כבר הגדיר כגרועות מהתקנות הנאציות, ושכמובן לפלסטינים לא היתה דריסת רגל בחקיקתם. כל הרעיון של לגיטימיות של חוק נובע מהסכמת הכפופים לו, או במישרין או כמקובל יותר, באמצעות נציגיהם. לחוק שנכפה בכוח הזרוע על אוכלוסיה שלא קיבלה את הלגיטימיות שלו אין כל תוקף, לא מוסרי ולא חוקי. ניתן להצדיק חוק צבאי, בדוחק, בתנאי שמשך השימוש בו מוגבל לתקופות קצרות וכשמטרתו היא מניעת אנרכיה במשך הזמן שבין הכיבוש ובין החזרת השלטון האזרחי התקין. בעוד כשלושה שבועות, נציין 46 שנים למשך הזמן שבו ישראל מפעילה את החוק הצבאי על אוכלוסיה שלא מכירה בו. יתר על כן, רק מי שמתעקש לא להתבונן במציאות יכול עוד לטעון שיש איזושהי סיבה לשהותם של החמושים בשטח כבוש שאיננה סיפוח זוחל שלו. המסקנה המתבקשת היא שמי שמפר את הסדר הטבעי אינם המתקוממים, אלא הכובשים שלהם. החמוש, לא המתקומם, הוא הפושע.

נקודה מרכזית שניה: החמושים מדברים שוב ושוב על הפחד שלהם מכך שהם יועמדו לדין בשל חריגה מן הפקודות. זו טענה שעל פניה היא משונה: כל מה שמבדיל צבא מכנופיה הוא שצבא פועל על פי פקודות כחוק, שיש בו משמעת ושמי שעובר על הפקודות – ודאי אם בכך הוא פוגע באוכלוסיה מוגנת – מועמד לדין. במציאות המעוותת שקיימת במוחם של החמושים ושל חלק ניכר מהאוכלוסיה ששלח אותם – פלח האוכלוסיה שאליו פונים קוטס-בר (והעורכים שלה) – עצם הרעיון שחמוש עשוי לעמוד לדין על פעולה אלימה הוא חריגה מסדרי הטבע.

אבל האם למיתוס שחמושי צה"ל צפויים להעמדה לדין על ימין ועל שמאל יש בכלל בסיס? קצין בכיר שמרואיין בכתבה אומר ש"חיילים שמגיבים, אפילו אם הם טועים בשיקול הדעת, מקבלים גיבוי מלא. המיתוסים האלה שחייל צריך עורך דין – אין להם על מה להתבסס." מי שעקב אחרי שורה של מקרי הרג שביצעו החמושים בגדה – הריגתו של מוצטפא תמימי, על ידי חמוש שירה בו מתוך ג'יפ ממוגן; מחמוד מוחמד דראגמה, שנורה משום שהחזיק בקבוק שתיה; "פיגוע הקלשון" שהפך ל"פיגוע מזרק" ושגבה את חייהם של שני בני 18; עומאר אל קוואסמה, שהעובדה שהתיישב במיטתו שבביתו הספיקה לחמושים להרוג אותו (ולתקשורת הישראלית לדווח שהחמושים "השיבו אש"), ויש עוד לא מעט – לא יכול שלא להסכים עם המסקנה הזו. כל זמן שחמוש ישראלי מסוגל לספק איזשהו סוג של תירוץ סביר למחצה, הסיכוי שהוא יועמד לדין הוא אפסי.

בדיקה אמפירית של הנתונים, שביצע ארגון "יש דין" – גילוי נאות: הח"מ כותב עבורו כפרילאנסר בלוג בתשלום – מעלה (זהירות, מסמך) – שאף שבשנת 2012 הוגשו כ-240 תלונות למצ"ח כנגד חמושי צה"ל, ואף שבמצ"ח פתחו ב-103 חקירות (ביניהן 25 חקירות על תלונות שהתקבלו עוד ב-2011, מה שמראה על מידת הרצינות של חקירות מצ"ח), שיעור ההעמדה לדין של חמושים בשנת 2012 עומד על אפס (0%). ב-2011, השיעור עמד על אחוז אחד; ב-2010, על שלושה אחוזים; וכך גם ב-2009. ב-2008 היה השיעור גבוה ביחס, שישה אחוזים, אבל בשנה הקודמת הוא היה שלושה אחוזים. אלה, צריך להדגיש, כתבי האישום שהוגשו בעקבות חקירות מצ"ח – כאשר זו האחרונה עושה מאמצים ניכרים לא לקבל תלונות של פלסטינים (כאמצעי מנע, אין לה בסיס בגדה המערבית, נקודה שעליה עמד גם דו"ח טירקל האחרון), וכאשר יותר ויותר פלסטינים כבר מבינים שאין טעם בכלל להגיש תלונות. מצ"ח, יש לציין, מסתפקת לעתים קרובות בגביית עדותם של החמושים המעורבים או חמושים אחרים, ועושה כמיטב יכולתה כדי שלא לגבות עדויות מפלסטינים או מתנדבים ישראלים או בינלאומיים.

היללות של חמושי צה"ל, הטענות ש"כל חייל צריך ללכת עם עורך דין," ותיקות מאד: אני זוכר אותן עוד מהאינתיפאדה הראשונה. הן לא פסקו מאז, ולפני חצי שנה התלוננו חמושי צה"ל שהמצלמות הן "הקריפטונייט שלנו." אבל בדרך כלל התלונות האלה מגיעות כתוצאה ממה שהחמושים טוענים הוא כבילת ידיים מבצעית, מניעת הפעלת כוח מופרז לצרכים מבצעיים וסיכון חיים מוגזם של החמושים עצמם. כפי שראינו במקרה של החמוש מ', החמושים לא מסכנים את חייהם ומעדיפים לסכן את חייהם של בלתי מעורבים. אבל מה שבולט בכתבה של קוטס-בר הוא שהחמושים מתלוננים שוב ושוב לא על סכנה, אלא על פגיעה בכבודם. הפלסטינים, ימח שמם, לא נותנים לחמושי צה"ל את הכבוד שאלה סבורים משום מה שמגיע להם.

אומר אחד מהם, קצין שריון אמיץ שמסתתר מאחורי האות ל', ש"אנחנו מנוטרלים לגמרי. אנחנו חיילים עם נשק, חמש מחסניות, והידיים שלנו אזוקות מאחור. אנחנו לא מורשים להגן על עצמנו ברמה הכי בסיסית." וזו אחת הבעיות: ל' חושב שהוא חייל. הוא לא. הוא קלגס שתפקידו לדכא אוכלוסיה כבושה. הוא חושב שכאשר הוא מגיע כדי לפזר הפגנה של תושבים שמוחים על הנוכחות שלו, הוא "מגן על עצמו." אם הוא היה רוצה להגן על עצמו, הוא היה יכול להשאר בבסיסו: הוא לא בא לשם כדי להגן על עצמו, הוא בא כדי לדכא התקוממות. אל האמת הזו החמוש האמיץ ל' לא מוכן להישיר מבט.

אחרים מדברים על כך שבגלל שהם לא יכולים לפצפץ את גולגלות הנערים שמולם, הם "מתביישים ללבוש מדים", הם טוענים שהם "מושפלים." שוב ושוב חוזרים דימויי הגבריות הפגועה: החמושים מרגישים "אימפוטנטים" או "מסורסים." בקיצור, מישהו דרך על הכבוד הגברי שלהם ועכשיו חייהם אינם חיים עד שמישהו ישלם על זה.

מכל הסיפור הזה יש כמה מסקנות. קודם כל, תפיסת המוסר המקובלת של החמושים היא זו של חברי כנופיה. כשפוגעים בכבוד שלהם צריך להגיב, והאויב הגדול הוא שרידי שלטון החוק. שנית, שצריך לתהות כמה מהנפגעים בקרב הפלסטינים לא נפגעו – כפי שטענו החמושים לאחר מעשה – משום שהם היוו סכנה כלשהי, אלא משום שהאגו השברירי של חברי הכנופיה בירוק נפגע; כמה מהם מנצלים את חוסר האכיפה כלפיהם כדי לפרוק את תסכוליהם על אנשים שלמרבה זעמם אינם מוכנים לכוף מולם את ראשם.

שלישית, כפי שכתב דימי ריידר, "מזל שכנראה גם צה"ל מבין שאש חיה נגד זורקי אבנים תחזור לחיילים כבומרנג. אחרת אני נחרד לחשוב כמה דם היה על ידיה של כתבת מעריב חן קוטס-בר." אחד הסוגים של פשע מלחמה הוא הסתה לביצוע פשעי מלחמה. אם, כתוצאה מהקמפיין שקוטס-בר מפמפמת, מספר הנפגעים הפלסטינים יעלה, בהחלט יתכן שקוטס-בר תכנס לקטגוריה הזו – ואני רוצה להבטיח לה שאם היא חושבת שחלקה בהתרת הדם הזו יישכח, היא טועה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

האמת, אין מי יודע מה טעם להתלונן על התנהלותו של בנימין נתניהו. זה טיבו, ואנחנו הרגלנו אותו.

לשכת ראש הממשלה מצאה את עצמה בסערה כפולה בשבוע האחרון. תחילה הגיעה פרשת המיטה בטיסה ללונדון, שעלתה למשלם המסים כחצי מיליון שקלים. לשכת נתניהו מיהרה להודיע שהיא לא ידעה שזה המחיר, שהיא לא נתנה את ההוראה, ושבכל מקרה זה לא יחזור על עצמו.

וואלה. בשנת 2010, דרשה משפחת נתניהו – איכשהו, הנסיעות של נתניהו תמיד כוללות את המשפחה – שיארגנו לה מיטה זוגית בטיסה לפריז וקנדה, בעלות נוספת של שני מיליוני שקלים. התירוץ אז היה שלראש הממשלה מחכה יום עבודה כשהוא חוזר לארץ. ב-2011, כשטס לברלין, דרש נתניהו שיותקן לו חדר שינה במטוס, לצרכי טיסה של ארבע שעות. התירוץ אז היה שיש לו יום פגישות ארוך. בשני המקרים הקודמים, הביקורת שככה, והתקשורת שכחה. השבוע חשף הצלם דוד רובינגר תמונה ישנה שצילם, של ראש הממשלה בגין, כשזה ישן מצונף על שני מושבי מטוס בטיסה לא קצרה לארה"ב. כנראה, העיר רובינגר אירונית, שהוא לא ידע מה מגיע לראש ממשלה אמיתי. יש להניח שימי העבודה של בגין, שבכל זאת היה מעורב בכמה אירועים לא פשוטים כמו הסכמי קמפ דיוויד ומלחמת לבנון הראשונה, לא היו קלים יותר מאלה של נתניהו. ראוי גם לציין שבגין היה מבוגר באופן ניכר מנתניהו. האחרון, אחרי הכל, היה רק ילד כשחשב שהוא רואה חיילים בריטים בירושלים, אותם לכאורה ראה שנה אחרי שבגין והארגון שבראשו עמד סיימו את המאבק נגדם.

הסערה השניה הגיעה אחרי שאזרחית אמיצה, אוריאן ויצמן, הצליחה לאלץ את משפחת נתניהו להסגיר את המידע על ההוצאות של מעון ראש הממשלה. המשפחה נלחמה בשיניים כדי למנוע את חשיפת המידע הזה, והנושא הגיע לבתי המשפט. התוצאה ברורה: ההוצאות של מדינת ישראל על כלכלת משפחת נתניהו זינקו בין 2009 ל-2012 בשיעור של 80% (!). הוצאות האירוח היו ב-2009 כ-240 אלף דולרים; ב-2012 הם עלו ל-480 אלף. הוצאות הנקיון – בבית שבעבר התלוננו עליו שהוא קטן מדי לצרכי ראש הממשלה – קיפצצו בעליצות מ-553 אלף ₪ ל-1.2 מיליוני שקלים.

עמותת "שישים ואחת" ציינה שמשפחת נתניהו מוציאה יותר ממאה אלף שקלים בחודש על נקיון, בזמן ש-85 אלף משפחות לא מסוגלות לשלם את חשבון המים שלהן. הנתון המרשיע באמת הוא שמשפחת נתניהו מוציאה מדי חודש כ-5,800 ₪ על איפור – בזמן שהשכר החציוני הוא 5,812 ₪. חשבו רגע על הנתון הזה.

וכל זה לא חדש. ידענו את זה. מי שעקב אחרי משפחת נתניהו לאורך השנים, ידע על מנהגו של בנימין נתניהו לא לשלם במסעדות. ידענו על הסיגרים שהוא עישן על חשבון הציבור בקדנציה הראשונה, עד שהנושא נחשף בתקשורת והוא הורה להפסיק את המנהג. ידענו – מאז החשיפה של רביב דרוקר – על האופן שבו נתניהו ורעייתו היו כל כך צייקנים, עד שכאשר היו יוצאים על חשבון נדיבים לצרכי "הסברה" – נופש מוסווה לא רע – הם התעקשו לא רק ללון במלונות היקרים ביותר, הם גם הטיסו את הכביסה המלוכלכת שלהם לחו"ל כדי להשתמש בשירותי הכביסה של המלונות. נתניהו הגיש תביעת דיבה. אחר כך הוא גם מחק אותה. ידענו גם על הגלידה. משפחת נתניהו מתנהלת בשיטת מצליח: היא לוקחת מה שהיא יכולה, ואם תופסים אותה ויש רעש, היא מעמידה פנים שהיא מחזירה. עד הפעם הבאה שבה היא יכולה לטרוף עוד קצת מכספי הציבור.

הבעיה היא לא רק הנהנתנות, לא רק הניתוק מן הציבור (על כך כתב יפה כאן שלום בוגוסלבסקי), אלא העובדה שזו, חד וחלק, שחיתות. הביזה הזו מלווה שוב ושוב בשקרים. נתניהו יודע היטב שמה שהוא עושה לא תקין, ופעם אחר פעם הוא משקר לציבור. פרשת המיטה – שלוש מיטות, שלוש טענות שהמקרה לא יחזור על עצמו – היא דוגמא מובהקת.

אבל זו שחיתות בעיקר משום שבעוד נתניהו ומשפחתו בולעים מכל הבא ליד מתקציב הציבור, בשיעור שאף ראש ממשלה אחר לא העז להתקרב אליו, הם מקצצים את התקציב לשאר המדינה. הם מטילים גזירות על האזרחים בזמן, כפי שכתב שלום, שהם מוציאים מכספנו את התקציב החודשי של ריקי כהן. בזמן מערכת הבחירות, טען נתניהו שאין שום בעיה, שאין שום משבר, ושלא תהיה עליית מסים אחרי הבחירות. באוקטובר האחרון – זה מאד שווה צפיה – תקף מופז בכנסת את המדיניות הכלכלית של נתניהו וטען שהיא יצרה גרעון של ארבעים מיליארד שקלים. נתניהו והסנצ'ו פנשו שלו, יובל שטייניץ, התפקעו אז מצחוק. נתניהו שלח את מופז לבדוק את הנתונים.

כלומר, אחת מן השתיים: או ששר העל לענייני כלכלה נתניהו – זה היה התפקיד שלו אז, אם כי הוא ולשכתו עושים מאמצים ניכרים להשכיח את העובדה הזו – לא ידע מה עומק הגרעון, ואז הוא צריך ללכת הביתה בחרפה, או שהוא שיקר לכנסת, ואז הוא צריך ללכת לכלא. אין ברירה שלישית כאן. אני מתקשה להאמין שנתניהו לא ידע מה המצב האמיתי. הוא הרי הלך לבחירות כדי שלא יצטרך להגיש תקציב, אחרי שניסה את התרגיל המדהים של דרישה מחברות הקואליציה להסכים לתקציב שהן לא ראו (!).

אז נתניהו ידע מה מצבה הכלכלי של ישראל, ידע היטב; ובכל זאת העלה את תקציב האיפור שלו עד כדי כך שהוא משתווה לשכר החציוני במשק. זה לא מקרה, לא טעות; זה פשע מאורגן, ביזה מתוכננת של אוצר המדינה. ואם זה ייחשף, ידעו בני הזוג, הם ישחררו איזו הצהרה על אופס וזה לא יקרה שוב, ויסמכו על זכרונו הקצר של הציבור. במקרה הכי גרוע, כפי שאמרה אשת ראש הממשלה, הם ירדו מהארץ "ושהמדינה תישרף."

אז הגיע הזמן לשלוח את בני הזוג נתניהו למדינה אחרת, ולהציל את מה שנשאר ממקום שבוער גם ככה. מגיעים לנו שליטים אחרים. הגיע הזמן לשלוח את בני הזוג נתניהו להתעלק על מישהו אחר. אם הם נשארים פה, ולא מגורשים מכאן בזפת ונוצות, מגיע לנו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

שר האוצר, יאיר לפיד, נראה חיוור ולחוץ במסיבת העיתונאים שארגן אמש (ד’), יחד עם יו"ר ההסתדרות עופר עיני. אפשר להבין אותו: לאורך כל חייו נהנה לפיד לחשוב שהוא זוכה לאהבת העם. במשך שנים הוא היה המאמי הלאומי. האגו שלו הסתחרר במיוחד בתום הבחירות, כשהשאיר אפילו את אביו באבק. היומיים האחרונים היו קשים מאד ללפיד: לראשונה בחייו, הוא נאלץ לשמוע – במדיום הנבחר שלו, פייסבוק – עד כמה אנשים לא מרוצים ממנו.

לפיד יכול להאשים רק את עצמו. הצעת התקציב המתועבת שהגיש השבוע, שהפכה אותו לאויב כל מי שיודע לקרוא נתונים, היא בדיוק אותה הצעת התקציב שאותה אמור היה נתניהו להגיש לפני כחצי שנה, ושכדי להמנע ממנה הוא העדיף ללכת לבחירות. אבל לפיד אימץ אותה, הגיש אותה, והפך אותה לשלו.

התקציב – אפשר לראות את ההצעה שלו כאן (זהירות, מסמך) ולזכור שמדובר רק בהצעה – הוא כנראה התקציב הגרוע ביותר לאוכלוסיה החלשה ולאוכלוסיה העובדת שהוגש כאן אי פעם. גיא רולניק כתב שלשום שאם שטייניץ היה מגיש תקציב כזה, התקשורת היתה עושה ממנו קציצות. ללפיד יש לה עדיין סנטימנטים. אם לשפוט על פי עמוד הפייסבוק של לפיד, לשאר האוכלוסיה כנראה שאין.

לפיד התחיל את מסיבת העיתונאים עם ההשתחצות הרגילה, על כך שהוא מצטער שהוא לא פתר את כל בעיות המדינה בחודש וחצי. לא ברור עד כמה היא הועילה לו הפעם. התקציב הזה, לטוב ולרע, הוא התקציב שלו. כשטען לפיד שלשם שינוי גם השכבות העשירות משלמות, הוא לא פירט איך בדיוק הן משלמות, כנראה משום שהוא ידע למה. הנה דוגמא אחת (עמ' 236): מס הקניה על יאכטות ומטוסים פרטיים יהיה 15% על פרוות, ג'קוזי וריהוט עתיק, לא בדיוק תחומי הקניה של המעמדות הנמוכים, הוא יהיה 20%. על אופנועים וקטנועים כבדים, מצד שני, הוא יהיה 85%.

הנה רשימה קטנה של סעיפים שבהם בחר לפיד לקצץ: הסיוע הממשלת לשיפוץ מבנים כך שיעמדו ברעידת אדמה, חסכון לאוצר המדינה של 60 מיליוני שקלים (עמ' 203). לפיד כנראה מניח שלא תהיה רעידת אדמה בשנתיים הקרובות. באותה הזדמנות, הוא מקצץ את התקציבים לישובים הדרוזים והצ'רקסיים ב-30.6 מיליונים לשנה (עמ' 204). מצד שני, בתקציב של ההתנחלויות – החטיבה להתיישבות, שהמסמך שהגיש לפיד מגדיר אותה כ"זרוע ביצוע איכותית של הממשלה" – הוא מקצץ רק 30 מיליונים (עמ' 206). מעניין לציין שהטקסט אומר שתקציב הבסיס של החטיבה הוא 60 מיליוני שקלים אבל ש"במהלך השנה מקבלת החטיבה מאות מיליוני ₪ נוספים." יהיה מעניין לראות אם איזה עיתונאי יוכל להרים את הסיפור שוודאי יש פה. על כל פנים, מאות מיליונים להתנחלויות כן, עשרות מיליונים לדרוזים ולצ'רקסים לא. זה סדר העדיפויות של לפיד.

עוד לא ברור אם יהיה בכלל קיצוץ בתקציב הבטחון – לפיד בונה על קיצוץ של ארבעה מיליארדים, ואני חושד שההתקפה האחרונה על דמשק היתה מיועדת לא פחות לטבלאות האקסל של לפיד מאשר לטילים של החיזבאללה – אבל את תקציב המל"ל, שאמורה לספק חוות דעת חיצונית לזו של צה"ל, לפיד מקצץ בחמישה מיליונים (עמ' 211). ואיך, יש להודות, יוכל לפיד לדרוש ממערכת הבטחון לקצץ בתקציבה, כשהוא עצמו כבר אמר בעבר שהוא מקבל תמיד את עמדת מערכת הבטחון?

באותה הזדמנות, דוחה לפיד את התכנית הלאומית לצמצום גזי חממה מ-2013 ל-2016 (עמ' 234). נו, מה, אתם רוצים שנגמור כמו ספרד ויוון? מה זו איכות הסביבה לעומת איכות הצמיחה?

ואלה רק דוגמיות. יש הרבה, הרבה יותר. במהלך מערכת הבחירות האחרונה – היא הסתיימה לפני פחות מארבעה חודשים – נשבע לפיד פעם אחר פעם שהוא לא יעשה דבר כדי לפגוע במעמד הביניים והוא לא יעלה את המסים עליו. שלשום הוא כבר העלה, מהיום למחר, את המסים על סיגריות; בקרוב יעלה המע"מ באחוז נוסף; והחל מהשנה הבאה, יעלה מס ההכנסה של כולנו באחוז וחצי. אם לפיד לא ידע, כשנתן את הצהרות הבחירות האלה, מה מצבה הכלכלי של ישראל ושזו תהיה התגובה שלו, מסע הבחירות שלו היה חסר אחריות באופן נפשע. אם ידע, מסע הבחירות שלו היה הונאה נפשעת.

נכון, אף אחד – כולל לפיד עצמו, שרצה את התפקיד הנוח של משרד החוץ, שם הוא יכול היה להמשיך ולהיות פרזנטור – לא חשב שלפיד יהפוך לשר האוצר. ברור שנתניהו – שכנראה זכר היטב איך לפיד, כמגיש טלוויזיה, אמר לו לפני כעשור שהוא, לפיד, לא מבין בכלכלה – הכניס את לפיד לתפקיד הזה כדי לעשות לו את אותו התרגיל שעשה בשעתו שרון לנתניהו: להפוך אותו לאויב העם ולחסל את התמיכה הציבורית שלו. עם נתניהו זה עבד נהדר: בבחירות שלאחר מכן, הליכוד בראשותו קיבל רק 12 מנדטים. הנצחונות של נתניהו אחר כך הגיעו רק כאשר לא התמודד מולו אף אחד (במקרה של בחירות 2009, ציפי לבני).

העניין הוא שזה לא חייב היה לעבוד כך. גם אם לפיד נאלץ לקבל על עצמו את תפקיד שר האוצר, הוא יכול היה להודיע שהוא הבין שהבעיה בגרעון היא לא הוצאות הממשלה, אלא הירידה בהכנסות שלה, ושעל כן הוא נאלץ בצער רב וביגון קודר לבטל את כל ה"רפורמות" של נתניהו. הוא היה מעלה את מס החברות חזרה ל-36%, מחזיר את מס ההכנסה למה שהיה, ומוריד במקביל את המסים הישירים. הוא היה מכריז על יצירה, לראשונה בישראל, של מס עזבון, כשהוא מזכיר שלכולם ברור שעידן עופר עוזב את ישראל כדי לא לשלם מסים על מכירת ים המלח, אבל שהוא יחזור לישראל בערוב ימיו כדי להעביר את רכושו לילדיו, ושישראל היא אחת המדינות הבודדות בעולם המערבי שאין בה מס ירושה. הוא היה מודיע שהוא מפסיק את המצב הזה שבו חברות ענק משלמות 0.3% מס וגומז את כל הנושא של הרווחים הכלואים.

כל זה, כמובן, היה מעורר התנגדות איומה במשרד האוצר, ולפיד היה מדיח פקיד אחרי פקיד, תוך שהוא שב ומצהיר שהוא פה כדי להחזיר את המדינה לאזרחים, לא למכור אותה לטייקונים. אם מזלו של לפיד היה מאיר לו, לנתניהו לא היתה ברירה אלא לפטר אותו, ואז לפיד היה הולך לבחירות על תקן של טריבון עממי שיצא נגד השיטה המושחתת והודח על ידי ראש הנחש, גורף 40 מנדטים ומחסל לא רק את הקדנציה הנוכחית של נתניהו, אלא גם מטביע עליו אות קין עממי, שלא היה מאפשר לו להבחר שוב – מה שהיה קל במיוחד לאור ההיסטוריה הבעייתית בתחום הכלכלה של נתניהו.

אם אני מבין את זה, אני מניח שגם לפיד מסוגל לכך. או שלא: או שהוא כל כך בשר מבשרה של האוליגרכיה, שהוא באמת חושב שמה שטוב לה, טוב גם לעם. או שלא: כפי שכתב במייל ששלח לתומכיו, "גם אני הייתי מעדיף לעמוד כאן ולהגיד איזה סוכריות החלטתי לחלק לעם, אבל זו בדיוק ההתנהגות שגרמה לבור התקציבי שאיתו אנחנו צריכים להתמודד." לפיד כנראה שכנע את עצמו שמישהו חילק לאוכלוסיה סוכריות; שהבעיה היא לא הירידה בהכנסות, ירידה שנובעת ישירות מהורדת המסים על החברות ועל העשירים, אלא מהרחבה של תכניות ציבוריות. האם הוא יהיה מסוגל להצביע על אחת כזו? כנראה שלא, אבל זה לא משנה. האם אתם מרגישים שמישהו חילק לכם סוכריות, או, בלשון ביטוי אחר של לפיד, שהייתם חלק מאיזו מסיבה גדולה?

במהלך קמפיין הבחירות של לפיד, אמר אחד הטאלנטים שהוא הביא איתו, יעקב פרי, שהוא חושב את עצמו למעמד הביניים. פרי גרף בשנים האחרונות יותר מ-100 מיליוני שקלים. הצהרה חלשה יותר של המועמד הרפובליקני בבחירות האחרונות לנשיאות, מיט רומני, שממנה ניתן היה להבין שהוא חושב שמעמד הביניים מתחיל ב-200,000 דולרים בשנה (השכר החציוני בארה"ב הוא 50,000 בשנה), גרמה לו נזק ניכר והוא ניסה להתחמק ממנה כמיטב יכולת הכזבים שלו. מותר להניח שכמו פרי – ובמידה מסוימת כמו לפיד – רומני כלל לא מסוגל להבין אנשים שמרוויחים פחות מ-200,000 דולרים בשנה. לפיד עצמו הסתבך כאשר טען שהכנסת מעמד הביניים היא כ-20,000 שקלים בחודש; זה שם את המשפחה הממוצעת שלו בקצה העליון של העשירון התשיעי.

לפיד ככל הנראה באמת מאמין בכנות – כמו נתניהו – בכלכלת הוודו שאומרת שאם נוריד את המסים על העשירים, איכשהו העושר יחלחל למטה ויגיע גם אל העניים יותר. נתניהו כבר ביצע את הניסוי הזה בבני אדם, לפני עשור, ועכשיו לפיד רוצה לחזור על הניתוח. התיאוריה הזו לא עובדת, והיום אנחנו כבר יודעים את זה אמפירית. כדי לשבור את הפרדיגמה של המעמד שאליו נולדת, כדי להזדהות עם המעמדות הנמוכים יותר, צריך כנראה להיות אדם גדול כמו פרנקלין ד. רוזוולט. לפיד, שמעולם לא הביע מחשבה מקורית ושהתכונה העיקרית שלו היא שביעות רצון עצמית, היה מתאים הרבה יותר להיות שר אוצר באיזו רפובליקת בננות.

גם לפיד וגם נתניהו מנהלים מלחמת מעמדות כנגד המעמדות העובדים, מלחמה שמטרתה חלוקה מחדש של העושר כדי להעביר כמה שיותר ממנו מאיתנו אל קבוצת ההתייחסות של נתניהו ולפיד. התרגיל שמבצע נתניהו ללפיד, כדי לחסל את התמיכה הפוליטית של האחרון, לא צריכה להסתיר מאיתנו את העובדה הזו. נתניהו, שוב, היה מעביר את אותו התקציב עצמו. הוא רק מעביר אותו כעת על גבו של יריב פוליטי שסופג עבורו את עיקר האש. במוצאי שבת תיערך הפגנה בכיכר הבימה, במחאה על התקציב.

הגיעו לשם. הוכיחו ללפיד ולנתניהו שהציבור הרבה פחות מטומטם ממה שהם חושבים. הגיע הזמן לתת לסירה הזו ניעור רציני.

הערה מנהלתית א': בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב' (ארוך): אני שמח להכריז שמפגש הבלוג הראשון ייערך ביום ראשון, ה-26 במאי, במסעדת "התרנגול," ברח' שארית ישראל 4 ביפו. מידע על המסעדה אפשר למצוא כאן.

כל האנשים ששלחו לי את פרטיהם מוזמנים להגיע, ולאשר במייל הזה את הגעתם. אנשים שלא עשו זאת מתבקשים להתייעץ איתי יומיים קודם לאירוע, משום שמספר המשתתפים ש"התרנגול" יכול להכיל מוגבל ואנחנו מתקרבים מאד להגבלה הזו. עידו ברגר, צבי הסנס, ואילן בכר, אני לא מצליח לשלוח לכם מייל; אנא אשרו הגעה או אי הגעה בעמוד האירוע בפייסבוק או שלחו מייל נוסף.

המגיעים למפגש מתבקשים להזמין ארוחה, או לפחות בירה. הארוחות מוצלחות מאד, יש להם תפריט מגוון וניתן לקבל גם מנות טבעוניות.

לוח זמנים:

19:30: התכנסות ובדיחות גרועות

20:00 – הרצאה, "ג'ורג' אורוול, בגידת האינטלקטואלים, ועיוורון מרצון"

21:00 – הרצאה קצרה, "החברים של ג'ורג' – שבע השנים הראשונות, שבע השנים הבאות."

21:20 – שאלות מהקהל

22:00 – התפזרות לפני הגעת המשטרה

אשמח לראות אתכם שם.

(יוסי גורביץ)

ועדת השרים לחקיקה אישרה אתמול (ב') הצעת חוק, "תיקון לשון הרע על צה"ל" לחוק איסור לשון הרע, שהוגשה על ידי הח"כ הטרי יוני שטבון (האחים היהודים). משמעות ההחלטה של הוועדה היא שהקואליציה תתמוך אוטומטית בהצעת החוק.

מה נאמר בה? ובכן, לשון החוק אומרת (אני רוצה להודות לאתר "כנסת פתוחה" המועיל מאד) ש"הוספת סעיף 4א1.בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה–1965 ס"ח התשכ"ה, עמ' 240., אחרי סעיף 4 יבוא:"לשון הרע על צבא ההגנה לישראל4א.על אף האמור בסעיף 4, יש בלשון הרע על צבא ההגנה לישראל עילה לתובענה אזרחית." כדי להבין על מה לעזאזל מדובר, צריך לעיין בלשון החוק המתוקן, חוק איסור לשון הרע. סעיף 4 שלו אומר כדלקמן: "לשון הרע על חבר בני אדם או ציבור כלשהו שאינם תאגיד, דינה כדין לשון הרע על תאגיד, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה. ולא יוגש כתב אישום בשל עבירה לפי סעיף זה אלא על ידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו." הסיבה לכך פשוטה מאד: אם בכל פעם שמישהו היה אומר משהו על קבוצת אזרחים שלא היה מוצא חן בעיניה – למשל, האמירה הנפוצה בקהל מצביעיו של שטבון, על כך שהחילונים הם מופקרים ונשותיהם זונות – היינו הולכים לבית המשפט, בתי המשפט הפקוקים ממילא היו נסתמים, שלא לדבר על כך שלא היה חופש דיבור במדינה הזו.

מה עשה שטבון, בהסכמת ממשלת ישראל? הוא החריג את צה"ל מהכלל הזה. בדברי ההסבר שלו לחוק, כתב שטבון ש"הצעת החוק מבקשת להכיר בעובדה שצה"ל וחייליו הם ציבור השונה באופן מהותי מכל ציבור אחר במדינת ישראל. ייחודו של ציבור זה נובע הן מחשיבות מעמדו של צה"ל בעולם ומהפגיעה החמורה שנגרמת לישראל בשל ההאשמות הכוזבות המופנות כלפיו, והן מהפגיעה החמורה הנגרמת לחיילי צה"ל הנותרים ללא כל אפשרות להגן על שמם הטוב לאחר שנשלחו לבצע את המשימות הקשות ביותר העולות כדי סיכון חיים." בנוסף, הצעת החוק של שטבון גם מאפשרת לחיילים ששמם נפגע להגיש תביעה ייצוגית.

כלומר, על פי הצעת החוק של שטבון, אפשר לומר ללא היסוס או חשש שממשלת ישראל מורכבת מאוסף אווילים מושחתים, אפשר לומר שהרבנות היא רקב מוגלתי בגוף העם, אפשר לומר שמשטרת ישראל לא תמצא את הגופה שלה-עצמה עם מפה, אפשר לומר שפקידי הביטוח הלאומי הם בטלנים לא יוצלחים, שעיקר תפקידם לשתות את דמו של המבוטח מבלי לתת לו דבר. אפשר לומר אפילו ששופטי ישראל אינם ראויים לתפקידם. לפני שלושה עשורים עוד היית עומד לדין על בזיון בית המשפט על כתיבת הדבר הזה, אפילו נשלח במכתב לשופט (כפי שלמד על בשרו גדעון ספירו), אבל אפילו השופטים שלנו כבר לא מנסים לאכוף את זה. מותר לומר שמוסד מבקר המדינה מנותק, שהנשיא לא יזהה את העם הפשוט אפילו בבדיקת DNA.

כל זה מותר. כל מוסד ממשלתי, כל גוף ציבורי, חשוף – בצדק! – ללעג ולבוז מצד הציבור, אם הוא אינו עושה את תפקידו. יש רק מוסד אחד, נישא מכל, שעליו אסור לומר דברים שליליים: הקדוש מכל קדוש, הצבא.

על נושא התביעה הייצוגית שבחוק של שטבון יצטרך מישהו אחר לכתוב, כי אני לא מכיר את הנושא. אבל את חוק לשון הרע אני מכיר די טוב. מה שעושה כאן ממשלת ישראל מדהים: אם הייתי מוציא את דיבתו של אדם כלשהו רעה, רק האיש הזה או קרובי משפחתו היו יכולים לתבוע אותי. ההגבלה הזו לא חלה על צה"ל. כל אדם יכול לתבוע את עלבונו, או ליתר דיוק את עלבונו המדומה. כל אחד מהאספסוף המוסת יוכל, אם יהיה לו די כסף, לגרור לבית המשפט את כל מי שיעז לכתוב דברים לא נחמדים על צה"ל.

עכשיו, בכלל לא בטוח שלתביעות כאלה יהיה בסיס. חוק לשון הרע קובע מספר הגנות רלוונטיות, ביניהן כמובן הגנת "אמת דיברתי," אבל גם כמה מתת הסעיפים של סעיף 15 (הגנת תום לב), ביניהם 5 (ב') ("הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע כאדם שעניינו משמש נושא לחקירה […] או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה והם נתגלו באותה התנהגות") וסעיף 6 ("הפרסום היה ביקורת […] על פעולה שביצע בפומבי, ובמידה והדבר כרוך בביקורת כזאת – הבעת דעה על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה").

אבל זה לב העניין: זה כרוך בהגעה לבית משפט, זה כרוך בשכירת עורך דין, בהוצאות, בסכנה. אפשר רק לדמיין איך יחגגו ארגונים כמו "אם תרצו" על החוק הזה, איזה שימוש הם יעשו בו כדי לסתום פיות וכדי לצנן את הדיבור החופשי בישראל. איך אנשים שיש להם דברים לא חיוביים לומר על מה שעושים קלגסינו החמודים על בסיס יומי יחליטו, אחרי שתיים-שלוש תביעות כאלה, שאולי זה בעצם לא שווה את המאמץ. מוסד מרכזי של מדינת ישראל, אולי המוסד המרכזי שלה, זה ששותה כמויות עצומות של התקציב ושקובע באפס מאמץ את סדר היום שלה, הוא פתאום משהו שצריך להזהר מאד מלכתוב עליו.

במשך שנים נחרו בישראל בבוז בכל פעם שבאחת השכנות שלנו הועמדו אנשים לדין על "פגיעה בכבוד הצבא." מותר לומר שיש מתאם ברור בין הצורך של צבא שיגנו על "כבודו" ובין העליה בחוסר היעילות שלו ובטפילות שלו על הציבור. עכשיו יש גם לנו חוק כזה, ועל פיו ההצהרה במשפט הקודם בהחלט יכולה לגרור תביעת דיבה מצד איזה פטריוט בעיני עצמו. אין מה לומר, אנחנו משתלבים יפה במרחב. הצעת החוק הזו לא עברה בוועדת השרים במקרה: ראש הממשלה עוסק במרץ בחיסול מרחב הביקורת בציבוריות הישראלית. לעתים הוא משתמש בכלבי הציד מ"אם תרצו," לעתים הוא פועל ישירות.

כשלעצמי, אני כמעט מקווה שהחוק הזה יעבור, ושיהיה טמבל שינסה להשתמש בו, כי זו תהיה הזדמנות נהדרת לשטוח מעל דוכן בתי המשפט את האמת על התנהלות הבהמה הירוקה (תבע אותי, שטבון) בשטחים הכבושים, ולאלץ את כלי התקשורת לדווח עליה, דבר שהם מתחמקים ממנו בעקביות. יתר על כן, סביר להניח שהחוק החדש לא בדיוק יסייע לקדם את הדימוי של ישראל בעולם כמעוז דמוקרטי, במיוחד לא במדינות האנגלו-סקסיות, שם יש היסטוריה ארוכה של חוסר התלהבות מהכוחות המזוינים. אף על פי כן, מדובר באחד החוקים היותר מסוכנים בסביבה.

ואם זה מדאיג אתכם, כנראה שעוד לא ראיתם כלום: "יש עתיד" והאחים היהודים משתפים פעולה בתיקון חוק הלאום היהודי של דיכטר (שעליו כתבתי כאן), וחברת הכנסת רות קלדרון כבר הודיעה ש"אני מודאגת מכך שהדגש כיום הוא על מדינה דמוקרטית וכמעט אין ביטוי לאופיה היהודי של המדינה." על כך, יש לקוות, בפוסט קרוב.

ועוד דבר אחד: ראיתי הרבה דברים משונים, ראיתי מולטי מיליונר שמדבר על "אחי העבדים" ומשכנע את בני המעמד הבינוני לתת לו את קולותיהם כדי שימכור אותם לאחים היהודים, אבל עיתונאי שדורש בזעף שהציבור לא יידע מה קורה, זה באמת מראה חריג. במיוחד במדינה שמתיימרת להיות דמוקרטית. ובכן, בן דרור ימיני דורש כעת מהציבור לעמוד על זכותו שלא לדעת על כך שהממשלה שלו עשויה לדרדר אותו למלחמה. כבר חילקו השנה את פרס ז'דאנוב?

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

(סוג של תשובה לאליזבת צורקוב)

ישראל התחילה בימים האחרונים במלחמה בסוריה. או, ליתר דיוק, יצאה בהפרה גסה של הפסקת האש. בסוריה, או מה שנשאר מהמשטר שלה, מיהרו להתייחס לכך כהכרזת מלחמה.

טייסינו האמיצים, אם אכן היו אלה טייסים ולא מל"טים, הפציצו שורה של מטרות באזור דמשק. מקורות לא רשמיים מיהרו להפיץ את הרושם שמדובר היה בחומר לוחמה כימי שמועבר לאנשי החיזבאללה. לשמועה הזו אין עד כה כל בסיס רשמי; מקורות בינלאומיים מדווחים על התקפה על שיירה של כלי נשק קונבנציונאליים, ומקורות ישראליים אישרו את הדבר. עמוס גלעד, שאיכשהו עדיין איתנו, אומר שאסד שולט היטב בכלי הנשק הכימיים שלו. האמירה הזו צריכה להדאיג, כי בהתחשב במוניטין של אמ"ן בכלל ושל גלעד בפרט, כנראה שכנופיית הרחוב הקרובה למקום מגוריכם מצטיידת ברגעים אלה בחל"כ סורי. מה שמעניין באמת בדבריו של גלעד הוא הטענה שלו שלחיזבאללה אין עניין בנשק כימי.

למה זה מעניין? כי כשאתה נתקל בחומה בצורה של טקסטים רשמיים שמנסים להעביר מסר זהה, כל חריגה מהמסר הרשמי עשויה להציג את האמת הלא רשמית. גלעד, שעדיין משמש בתפקיד ראש המטה המדיני-בטחוני במשרד הבטחון, חלק בכך בפומבי על העמדה הישראלית הרשמית: ישראל לא תתן לסוריה להעביר לחיזבאללה נשק כימי. אבל האם החיזבאללה בכלל רוצה בו? עמוס גלעד אומר שלא.

עכשיו, אני לא מאמין למילה אחת שאומר גלעד; נכוותי מספיק. מה שחשוב פה הוא שהוא חושף פער בין מה שחושב חלק מקהילת המודיעין ובין מה שאומרת לנו הממשלה שוב ושוב. אני לא יודע מה היחס בין מספר האנשים בקהילת המודיעין שמחזיקים בעמדתו של גלעד ובין המספר שסבורים ההיפך, או שמחזיקים בדעת אמצע (למשל, שהחיזבאללה רוצה נשק כימי, אבל הוא רוצה אותו כאמצעי הרתעה כלפי המשוגעת של המזרח התיכון), אבל הדברים שלו מבהירים שיש מחלוקת בנושא. והמחלוקת הזו כלל לא מגיעה אל הציבור הישראלי: לו מוכרת מערכת הבטחון, באמצעות התקשורת הממוסדת, רק גרסה אחת, חד משמעית.

העלמת המחלוקת הזו מעידה על כך שמבצעים מניפולציה במודיעין לצרכים פוליטיים. גלעד עצמו הוא מומחה בתחום; זה מה שהוא עשה במהלך השנים שבהן טען שערפאת התחיל באינתיפאדה בכוונת מכוון ושהוא "שולט בגובה הלהבות," לכאורה בלי קשר לפעילותה של ישראל. היום, כבר אמרו שני ראשי אמ"ן שהוא השתיק קולות מתנגדים. מאוחר יותר יאמר גלעד ש"העולם יעמוד נדהם" כשיתברר אילו כלי נשק בלתי חוקיים החזיק סדאם; באמ"ן היו קולות מתנגדים. הם הושתקו. חשוב לציין עוד שההתקפה בסוריה מגיעה ימים ספורים אחרי שאמ"ן הודיע בפומבי שאסד השתמש בנשק כימי. זה שאמ"ן אומר משהו עוד לא אומר שמדובר באמת, כמובן, אבל הפרסום הזה תואר כמיועד להפעיל לחץ על ארה"ב ואובמה. יכול להיות, אבל במרחק של שבוע, זה נראה יותר כמו הצדקה להתקפה שבאמ"ן ידעו שהיא עומדת לבוא. יש גם מי שחושב שכל הסיפור על שימוש בנשק כימי מצד אנשי אסד לא היה ולא נברא, ואולי היה פרובוקציה ישראלית. גם את זה אין להוציא מכלל אפשרות.

אבל מעבר לסיפור הזה, של פוליטיקאים שעושים במודיעין שימוש ציני, סיפור שהוא עתיק כשירותי המודיעין עצמם, יש בעיה חמורה הרבה יותר: העובדה שאין שום דיון ציבורי במלחמה הזו. צה"ל משמיע, מזה שלושה חודשים ויותר, קולות שהוא ירצה לפלוש לסוריה כדי להקים שם רצועת בטחון. ואף אחד לא מדבר על זה.

הכנסת לא מתכנסת, הממשלה לא מתכנסת, וספק אם הקבינט מקבל דיווחים מלאים. הציבור מקבל בצייתנות את המידע שמאכיל לו המרקע, ולא שואל שום שאלות. אנחנו צועדים בעיניים עצומות לרווחה לקראת התערבות במלחמת השחרור הסורית, וכלום. שום דיון. שום צעקה.

[]

האמת, לא מדויק. ברית הנוער הקומוניסטי (בנק"י) קראה לערוך היום הפגנה בחיפה. באחד במאי האחרון נשאו שם פעילי מק"י דגלי סוריה ושלטי תמיכה באסד. היום, במודעה שפורסמה באתר של חד"ש, לא היו שום פקפוקים: היא התייצבה "לצד סוריה, נגד האימפריאליזם, הריאקציה והציונות." המילה "סוריה", כמובן, היא שקר: המשמעות שלה היא "לצד שושלת אסד."

נו, ככה זה עם קומוניסטים. 70,000 הרוגים במלחמת השחרור הסורית לא גרמו להם לצאת להפגנה רשמית; אבל התקפה ישראלית, שלפחות על פי כל הידוע בינתיים לא הרגה אזרחים אלא מחקה מעל פני האדמה, באלימות קדושה, שורה של בסיסים ששימשו רובם ככולם לטיהור אתני – הבסיס בקודסיה, למשל, הוביל להחרבה של שכונה סונית סמוכה אליו – זה כבר קצת יותר מדי, ובחד"ש נעמדים על הרגליים האחוריות.

תזכירו לי את זה בפעם הבאה שהם יצאו להפגנה נגד הכיבוש.

[]

אבל הבעיה היא לא חד"ש והצביעות הקומוניסטית, או הנטיה המשונה של מפלגות קומוניסטיות ברחבי העולם לשמש כאידיוטים מועילים של מוסקווה ומדינות הלווין שלה גם אחרי שברית המועצות התפגרה. הבעיה, בסופו של דבר, היא סוריה.

מה עושים? התשובה שלי היא שמה שלא נעשה, אסור לצה"ל לעשות את זה. לישראל אסור להיות מעורבת בכל פעולה צבאית בסוריה שאיננה הגנה עצמית מובהקת כנגד סוריה.

הסיבות לכך עגומות ופשוטות. צה"ל לא יודע להלחם. כשהחיילים שלו נכנסים לקרב, הם הורגים המון אזרחים כדי שלא להסתכן בעצמם. ואם במקרה של הפלסטינים עוד יש שרידים של מעצורים, הידיעה שיש מי שמסתכל ועשוי לנקוט בצעדי ענישה, בסוריה סביר שלא יהיו כאלה. מלחמה בסוריה תהיה מלחמת לילה וערפל. לא יהיו דיווחים, והתירוץ שמדובר בשעת מלחמה יאפשר הפעלת עוצמת אש פסיכוטית כנגד אזרחים.

במלחמת לבנון הראשונה, פעולות ישראליות היו אחראיות למותם של כ-17,000 בני אדם, אלפים מהם אזרחים. חלק ניכר מהם מתו בהפצצות הבלתי פוסקות על ביירות (טייסי חיל האוויר התאמנו על חיפה). אם יסירו את הרסן מעל צה"ל בסוריה, בהחלט יתכן שהמספר יהיה גדול יותר. במיוחד בהתחשב באדם שמחזיק בתיק הבטחון.

חוסר המעצורים של החמושים הישראלים צפוי להתגבר, בהתחשב בעובדה שצה"ל – והתקשורת הישראלית – מקדמים את התעמולה של משטר אסד, על פיה המורדים הם אנשי אל קאעדה. אין ספק שחלק מהמורדים הם איסלמיסטים קיצוניים – מבזק: אנחנו חיים במזרח התיכון, ואיסלמיסטים הם היסטורית כוח ההתנגדות העיקרי למשטרים צבאיים רודניים; ההתנגדות לדיקטטור תמיד התרכזה במסגד – אבל יהיה מופרך לטעון שרוב המתקוממים הם כאלה. המאבק במשטר אסד הוא מאבק עממי אמיץ. אם נכניס את צה"ל לסוריה – וכזכור, צה"ל כבר מדבר על רצועת בטחון, ורצועת בטחון גוררת רצועת בטחון שמגינה על רצועת הבטחון, כלומר פשיטות לעומק סוריה – סביר להניח שחמושינו הבורים יזהו כל חמוש סורי כאיש אל קאעדה. התוצאה הבלתי נמנעת תהיה שישראל תהרוג סורים שנלחמים על חירותם.

זו נקודה אחת. נקודה אחרת היא שסורים, כמו כל עם אחר – במיוחד עם מדוכא – הם אנשים בעלי תודעה לאומית. פלישה ישראלית לסוריה עשויה להתפס, בתחילת הדרך, כמו תמיכה בהפלת משטר אסד, אבל תוך זמן קצר להדהים היא תתפס כפגיעה בסוריה. במיוחד אם כוחותינו האמיצים יוכיחו את כישורי הלחימה באוכלוסיה שעליהם התאמנו ברצועת עזה ובלבנון. תוך זמן קצר, ישראל תדחוף את המתקוממים הסורים, אם לא לזרועות אסד, אז לזרועות ארגון או ארגון גג שיישבע לשחרר את האדמה הסורית הכבושה.

חושבים שזה יהיה אחרת? חשבו על עיראק אחרי הכיבוש האמריקאי. חשבו על מלחמת לבנון הראשונה, שם השיעים אכן תפסו את ישראל – בחודשים הראשונים של המלחמה – ככוח משחרר. וישראל של 2013 היא לא ישראל של 1982. שרידי שמה הטוב התפוגגו מזמן, ובעולם הערבי ספק אם היה לה שם כזה אי פעם. רשתות הטלוויזיה הערביות דיווחו, בניגוד לכלי התקשורת הישראלים, על איך נראתה עזה בזמן ההפגזה וההפצצה שלה.

אז, מצד אחד, תבורך כל פצצה שמשמידה קצין נאמן למשטר ואת חבורת הרוצחים שעליה הוא מפקד. ומצד שני, אסור לנו להיות אלו שמטילים אותה. מעורבות צבאית ישראלית בסוריה צפויה להיות אסון, שלעומתו הפלישה של 1982 ללבנון תיראה כמו פיקניק.

סוריה צריכה להשתחרר; המורדים לא מסוגלים להתמודד עם כוחות העריצות בכוחות עצמם; הפתרון הוא התערבות בינלאומית מצד מדינות שעוד יש להן אשראי בנושא – צרפת, בריטניה, אולי ארה"ב. רק שהתערבות כזו תיחסם על ידי הידידים הטובים של מק"י במועצת הבטחון, רוסיה וסין.

אז מה עושים? לא יודע. לא יודע.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו שלא יקבל צו שמונה.

(יוסי גורביץ)