החברים של ג'ורג'

לא הקשבתי לנאומו של לולמרט הערב. היה ברור לי, כבר בסביבות חמש, כשהתחילו להגיע הקדימונים על "נאום דרמטי", שמדובר בעוד ספין לא מוצלח. ראש ממשלה מתפטר לא מול מצלמות הטלוויזיה, אלא אצל הנשיא, מה גם שלולמרט איננו מן המתפטרים. ההודעה על כך שהוא לא יתמודד בפריימריז של קדימה, ועל כך שיתפטר עם ההכרעה שם ראויה לכל היותר לפיהוק; לא היו לו אפשרויות אחרות, לא נשארו קלפים בשרוולו.

 

למה דווקא הערב? שאלה טובה, למי שיש כוח לעסוק בה. לשאלה הזו קודמת הנחה סמויה שיש משמעות מתמשכת כלשהי למילים שפולט לולמרט. אני נוטה לפקפק בה. הוא עוסק, תמיד, רק בטקטיקה, רק בחמש הדקות הקרובות. האם הוא מנסה להקדים איזה פרסום קטלני, ליצור מסך רעש שיעלים איזו ידיעה שתרסק סופית את שאריות התמיכה הציבורית בו? אילו הייתי מאמין שאכפת ללולמרט מדעת הקהל, הייתי נוטה לחשוב שהבום העל קולי הזה מיועד להעלים את הפלופ של הצהרים: אז אמר לולמרט ש"הפכנו מעם של אומרי הן לעם נרגן שרוטן כמעט בכל מצב". האמירה הזו – ראוי להתעכב במיוחד על העם האידיאלי של לולמרט – היתה, ברוב המדינות הנורמליות, מחסלת קריירה של פוליטיקאי. לא כאן, ולא רק משום שהקריירה של לולמרט היא זומבי כבר שנתיים.

 

מייאש במיוחד היה המשפט של לולמרט על כך ש"ראש הממשלה איננו עומד מעל לחוק, אך גם אינו עומד בשום מקרה מתחתיו". לא, אדוני ראש הממשלה, לא; כולנו, אני ואתה – למרבה הצער, אני יותר ממך; במקומך, כבר הייתי באזיקים – כפופים לחוק. כולנו חיים תחתיו. זו משמעותו הבסיסית, הראשונית, של שלטון החוק. ואתה ניהלת מערכה קשה כנגד שלטון החוק מאז שהאנטוניוס שלך הורשע במעשה מגונה בקצינה. אין להתיירא, בפרפרזה על מבשרו החשמונאי של ולאד טפש, לא מן הפרושים ולא מן הצדוקים, אלא מן הצבועים העושים מעשה דרעי ודורשים שכר כרבין.

 

לולמרט תמיד נהג כך. מי שעקב אחריו מן הימים שבהם ניסה להביא לפיטוריו של מאבטח ביש מזל שלא זיהה, אבוי, את שר הבריאות בבואו לנתב"ג, יזכור שהסתערות פרונטאלית ושורה של האשמות חסרות בסיס היו הכלי שבו השתמש תמיד. הוא הפעיל אותו כנגד העיתונאים בעת כהונתו האומללה כראש ממשלת ירושלים; הוא הפעיל אותו כנגד עמיר פרץ אחרי מלחמת לבנון השניה; הוא הפעיל אותו כנגד מבקר המדינה; וכעת הוא מפעיל אותו כנגד נציגי שלטון החוק. תמיד, תמיד טען שמחפשים אותו. אנחנו מדברים, ראוי להזכיר, על אישיות המוכרת היטב למשטרה, על מישהו שקיבל הלוואות בלי מועדי פרעון כבר בשנות השמונים. כשמסתכלים על כך מהבחינה הזו, גם התנהלותו של אולמרט במהלך ההתנתקות – כל הדיבורים על "קיצוץ ידי המתנחלים" – נראית חלק מרצף קבוע.

 

מעמדו של לולמרט, אומרים, ירד לשפל והוא זוכה לשישה אחוזי תמיכה בלבד. היו, יש להזכיר, תקופות גרועות מאלה: היתה תקופה של שני אחוזי תמיכה בלבד והיתה תקופה שבה תושבי הצפון אמרו שנסראללה אמין עליהם יותר מלולמרט. הבעיה שלו איננה החקירות; שרון היה כנראה האדם המושחת ביותר שישב על כס ראש הממשלה, והאספסוף אהב אותו כפי שלא אהב ראש ממשלה מאז ימי בגין, להבדיל. הבעיה שלו היא המלחמה.

 

מאז תחילת אוגוסט 2006, בערך, ישראל מסתובבת עם ראש ממשלה שלא נהנה מתמיכת הציבור, שרובו סבור שהוא צריך ללכת, רצוי לבית מצורעים. העובדה שהוא עדיין שם מעידה על התנתקות מוחלטת של המערכת הפוליטית מבוחריה.

 

ואולי דמוקרטיה לא מתאימה לנו. אולי היא משהו שצומח אחרי מאות שנים ארוכות וסבלניות, רצופות תהפוכות דמים. אולי היא לא מתאימה לאזור השבטי כל כך הזה. המושג של "נאמן ציבור" קיים בתרבות המערבית מאז ימי היוונים והרומאים; גנרלים יוונים ורומאים שהיו נתפסים במעילה היו נוטלים את חייהם. כנראה שאנחנו עדיין לא שם.

ואולי אנחנו צריכים פודסטה. עיסוק מרכזי של הקומונות האיטלקיות בימי הביניים העיליים היה מלחמת אזרחים: הם התפצלו לגוולפים וגיבלנים – זה היה חשוב פעם -  ומשניצחה הסיעה הגוולפית, היא נטתה להתפצל מיד לגוולפים שחורים וגוולפים לבנים. מאחר והיו מודעים לכך שמלחמות אזרחים אינן מועילות לעיר, ויש שיאמרו אף מזיקות, ובו זמנית שהם אינם מסוגלים לשלוט ביצריהם, הם מינו פודסטה.

 

מקובל היה למנות אזרח זר ונשוא פנים, ידוע בחוכמתו, לתפקיד. הוא החזיק בשורה של סמכויות שלטוניות ובדרך כלל היה גם שופט עליון. ונציה נחשבה למולדת מצטיינת של פודסטאי. למה אזרח זר? כי הוא לא היה מעורב במלחמות הפנימיות של העיר, וככזה היה נטול פניות. בשל כך היה התפקיד, לרוב, מוגבל בזמן; פודסטה שחי זמן רב מדי בעיר התקשה לשמור על הנייטרליות ההכרחית לתפקידו.

 

הממ. נסיגה לנורמות השלטוניות שרווחו באיטליה של המאה ה-13 מתחילה להיראות קורצת, בהתחשב בכך שהנורמות שלנו היו מביישות את הקיסרות העות'מנית. היא נראית חיובית במיוחד אם הפודסטה יצליח לא רק לנהל את המדינה ולתקן את הדורש תיקון, אלא גם לעמוד על אינטרס הציבור מול האוליגרכיה הכלכלית-תקשורתית שלנו, דבר שממשלות ישראל נכשלו בו בעקביות ב-30 השנים האחרונות ושבזמן לולמרט הפך לבדיחה עגומה.

 

ישנם שורה של מנהיגים זרים מובטלים ומוכשרים. טוני בלייר או ביל קלינטון, למשל, נשמעים מועמדים אידיאליים. בהתחשב בזהות יורשיו הפוטנציאליים של אולמרט – שאול מופז בתור ראש ממשלה, עד שיובס על ידי נתניהו; תתחילו להתרגל לזה – מה יש לנו להפסיד?

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 

(יוסי גורביץ)

חיל האוויר הישראלי יתקוף את איראן. זו ההנחה. היא מהדהדת מעשרות מאמרים, טורי דעה, פרשנויות. ישראל נחושה לתקוף. גם התאריך ידוע, פחות או יותר: בין החמישי בנובמבר, יום לאחר הבחירות בארה"ב, וה-20 בינואר 2009, יום השבעתו של הנשיא החדש. והנימוק ברור: ישראל, אומר אפרים הלוי, לא רוצה לקלקל למק'קיין את הקמפיין.

 

הלוי מעריך שמכת-הנגד האיראנית לא תגרום נזק מסיבי לישראל. לא ברור על מה הוא מסתמך. מערכת החץ עדיין איננה מבצעית, ובניסויים שנערכו עד כה ניסה הטיל – לא תמיד בהצלחה – לירט טיל אחר. אחד על אחד. חוששני שהאיראנים לא יעשו הנחות אביריות כאלו לישראל, ויירו לעברה מטחים של מאות טילים. רובם יפגעו. אם האיראנים באמת יהיו מתוחכמים – ואני רק אסטרטג-כורסא, שמגיע לעסוק בנושא הזה בסוף יום העבודה; להם יש אסטרטגים במשרה מלאה – הם יבקשו מהחיזבאללה לירות עוד כמה אלפי טילים משלו, ואז סביר שהמכ"מים של החץ יקרסו. בסיבוב הקודם הקדים חיל האוויר – על פי תביעת שר הבטחון ובניגוד לדעת הקצונה; לא בטוח שזה מה שיקרה גם הפעם -  והשמיד את רוב הטילים לטווח בינוני וארוך של החיזבאללה. בהתחשב בכך שרוב חיל האוויר יהיה עסוק במטרה בלב אסיה, הסיכוי לכך הפעם הוא קלוש.

 

(יצוין שחסרון זה של מערכת החץ הוא הסיבה הנדרשת לביטולו. אם יהיו לאיראנים שני מתקנים גרעיניים, והם ישוגרו כחלק ממטח של 100 טילים, ונצא מנקודת הנחה אופטימית למדי שהחץ יירט עשרה טילים מתוך המאה, הסיכוי שהוא יירט דווקא את שתי פצצות האטום הוא זניח).

 

אפילו אם נניח לנזק שתגרור תקיפה כזו – הלוי לא דיבר על הנזק הדיפלומטי, ובמאמר משונה מאד בניו רפבליק, מניח שמואל רוזנר כי תקיפה על איראן תחזק את מעמדה הדיפלומטי של ישראל – כלל לא בטוח שהיא מעשית. "בכירים בצה"ל" כבר החלו מכינים את האליבי ליום ועדת החקירה: אכלו לנו, שתו לנו, הם בוכים בזוכרם את אגם הדולרים ע"ש שקדי שכבר התאדה, ולא השאיר מאחוריו דבר. צה"ל, בהנהגת חיל האוויר, מפמפם את האיום האיראני כבר 20 שנה; מי ימנה מספרן של כיתות הלימוד, של מיטות בתי החולים, של ארוחות הקשישים, שנעלמו באגם הפאטה מורגאנה של תקיפת איראן? וגם הקורבן העצום הזה – קורבן ממש, בהתחשב בתנאי בתי החולים – מסתבר כקורבן שווא. השוקת של הבהמה הירוקה שבורה תמיד.

 

בצה"ל התחילו לילל לאחרונה שהאיראנים שוברים את הכלים ומציבים… טילי × "מ. טייסינו האמיצים חוששים שזה עשוי, אפעס, להפוך את המשימה למשימה של ממש ולא לעוד אחד מהטיולים האווירים בשמי ×¢×–×” אליהם התרגלו. כל כך חמור האיום האיראני להגן על מולדתם מפני התקפה ישראלית – והרי איש לא יחלוק על כך שטילי × "מ הם נשק הגנתי – שישראל הכריזה על עצם הצבת הטילים ×›"חציית קו אדום" המחייבת התקפה. דר' סטריינג'לאב לא ×”×™×” אומר את ×–×” יותר טוב.

 

ואם בהגיון של Mutually Assured Destruction עסקינן, ראוי לבחינה מיוחדת מאמרו התמוה, בלשון המעטה, של דר' בני מוריס בניו יורק טיימס לפני כשבוע. מוריס, שנחשב למרכזי שב"היסטוריונים החדשים", הוא אחד השמאלנים המתפכחים הידועים ביותר מאז האינתיפאדה. הוא תמיד הגדיר את עצמו כאיש שמאל ציוני; הלך השמאל, נשאר הציוני – עד כדי שמוריס הביע צער על חלק מתגליותיו, שכן שימשו את תעמולת האויב. אמירה אומללה עד מאד להיסטוריון.

 

הנחות היסוד של מוריס ברורות: אין ברירה פרט לברירה הצבאית, ומופז הוא נביאה; מאחר וארה"ב לא מוכנה לעשות זאת, ישראל תתקוף, ככל הנראה באותו "חלון הזדמנויות" שבין הבחירות להשבעה; אבל, מאחר וכנראה אין לו שום אשליות באשר לבהמה הירוקה, הוא אומר את דברי המינות: שקיים סיכוי סביר מאד שהמתקפה תכשל. ראוי לצטט את דבריו: "הבעיה היא שהיכולות הצבאיות של ישראל קטנות הרבה יותר מאלו של ארה"ב; ובהתחשב במרחקים המדוברים; בעובדה שהאתרים האיראניים מפוזרים על שטח רחב ומתחת לאדמה; ובמודיעין הבלתי מספק שבידי ישראל, אין ×–×” סביר שכוחות קונבנציונליים ישראליים  – אפילו אם יותר להם להשתמש במרחב האווירי הירדני והעיראקי (ואולי, בתלוי בהסכמה אמריקנית, גם במסלולי המראה עיראקיים) – יוכלו להרוס, או אף לעכב באורח ניכר, את הפרויקט הגרעיני האיראני".

 

יפה. שמישהו יתן לאיש הזה פרס על גילוי נדיר של שכל ישר. מוריס מכיר היטב את נפש בהמותיו, וממשיך: "ואף על פי כן, ישראל, בהאמינה שעצם קיומה מוטל על הכף – וזו תחושה שחולקים רוב הישראלים, לרוחב הספקטרום הפוליטי – בהחלט תנסה".

 

התוצאה הסבירה, הוא מציין בצדק, התקפה איראנית, כנראה בגיבוי של החיזבאללה, על ישראל. כשלון ההתקפה הישראלית יאלץ את ישראל לבחור בין הכרה באיראן כחברה במועדון הגרעיני – או ביציאה להתקפה נוספת על איראן, הפעם בכלי הנשק היחיד שיבטיח השמדה מוחלטת של המטרה: פצצות גרעין. התקפה גרעינית ישראלית על איראן, הוא אומר, היא אפשרות סבירה.

 

והוא תומך בה. הוא לא קורא לישראל לגלות שיקול דעת. הוא לא נרתע מהחזון המפלצתי של שימוש בנשק להשמדה המונית על אוכלוסיה אזרחית חסרת ישע. בשם החשש שפעם, אולי, יהיה לאיראן נשק גרעיני, ושפעם, אולי, מנהיגיה יחליטו להשתמש בו כנגד ישראל – הוא קורא למנהיגי איראן לבלוע את המתקפה הישראלית הראשונה כנגדם, "משום שהאלטרנטיבה היא איראן שהפכה לשממה גרעינית. אפשר שיש איראנים שמאמינים כי זהו הימור ראוי, אם הפרס הוא השמדת ישראל; אבל רוב האיראנים, ככל הנראה, אינם מסכימים."

 

פעם העמדה הישראלית היתה ש"ישראל לא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני למזרח התיכון". עכשיו, מתקבל הרושם, התפיסה שישראל תשמיד בנשק גרעיני כל מדינה שעשויה לנסות לעשות זאת, ושיש לה זכות לעשות זאת ושהעולם צריך לקבל זאת, הפכה למשהו כה ממסדי עד שהוא מתפרסם בניו יורק טיימס. מדהים. מעבר למדהים: מייאש.

 

ובתוך כל זה, נעלמה עובדה פשוטה אך חריגה: לפני כשבוע, אמר סגן הנשיא האיראני, אספנדיאר רחים-משעי, כי "איראן איננה רוצה במלחמה עם אף מדינה, והיא ידידתן של ארצות הברית ואפילו של ישראל". הוא ציין עוד כי אפילו במלחמת איראן-עיראק, הסתפקה איראן בהגנה (טוב, פה הוא הגזים קצת). רוב הישראלים, סביר להניח, לא מכירים את האמירה הזו. מעניין למה.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 

(יוסי גורביץ)

טענה מקובלת בקרב אחינו חובשי הכיפות היא שהתרבות החילונית כולה תרבות פריצות ותאווה, ושהללו – להוציא נבירה בלתי פוסקת אחר סמים ואלכוהול, כמובן – עומדות במרכז והכל סוגדים להן. אם להאזין למחזירים בתשובה, יש אורגיה באכחנטית בכל פיצוציה, טקסים לעשתורת בכל תחנת דלק. מתקבל הרושם שהיהודיסטים מכירים את החברה הישראלית מפרסומות ומדרשות.

 

המציאות, למרבה הצער, הפוכה. לפני כחודש רגזה הארץ – או, ליתר דיוק, החלק המזערי שלה שאיננו ברברי, שהוא גם, שלא במקרה, זה היודע להתבטא – כאשר האספסוף היהודיסטי כפה על נערות לבישת שק, שמא עשויים בני ישראל הכשרים לבוא לידי עבירה בראותם ילדה בחולצה ומכנסיים. כלומר, הגברבר חובש הכיפה המצוי נמצא בסכנה מעצם זרועה החשופה למחצה של ילדה – ועוד לא אמרנו שום דבר על שיער חשוף.

 

בכלל, קשים חייו של הגברבר היהודיסטי: עצם שמיעתה של שירת אשה מכשילה אותו. כוח הרצון שלו כה קלוש, שכל דבר של מה בכך יכול להכריעו. הוא תמים, מוקף בנשים מפתות, והכלי היחיד העומד לו הוא התנזרות מהכרה בעצם קיומן. לא ברור למה, שהרי מדובר ב"חמת מלאה צואה, פיה מלא דם"; והיום, אחרי הכל, אפילו רבני החרדים לא ינסו את התירוץ הישן של "רוב נשים מצויות בכשפים". הוא נהיה מביך אחרי המאה ה-17. מי, אם כן, מתעסק אובססיבית במיניות? מיניותו של מי מעוותת יותר?

 

מתקפת צניעות מתרגשת עלינו. לא רק פניהן של הילדות בגשר המיתרים הולבנו – עבירה חמורה, אם אני זוכר נכון – אלא גם של כל חברות הכנסת. אמנם, הן מיעוט – מחפיר – בכנסת, אבל הן מייצגות רוב בציבור (51%), והן שני-שליש ממקהלת הכנסת. ואף על פי כן, הנהלת הכנסת החליטה שנשים, אפילו חברות כנסת, לא ישירו בכנסת. החריג היחיד הוא ילדות בנות 13, שאין חשש שתסכנה את תומתם של חברי הכנסת היהודיסטים. כלומר, במחטף, ללא דיון, אימצה הנהלת הכנסת את המחמיר שבדינים הרואה בנשים מזיקות בדמות אדם. בלא דיון, הוכרזו 51% מן האוכלוסיה כמסוכנות לחלק הארי של ההאוכלוסיה – זה הקטן יותר, כמובן. במחי החלטה פרוצדורלית, בעטה הנהלת הכנסת – הכנסת! הגם לכבוש את המלכה עמי בבית? – את ישראל לימי הביניים.

 

משנמתח החבל, אין עוצרים: האספסוף הקדוש שרף ברחובות ירושלים עשרות כרזות ועליהן פניה של אורנה בנאי. פנים: לא מחשוף. פנים: לא ביקיני. פנים. מהות האדם. במקרה או שלא במקרה, פני נשים היו מוקד לסערה גם בקו התפר שבין הדתיים-לאומניים לחרדים-הלאומניים: ארגון "מעיינות הישועה" פרסם לפני כמעט שנה את פעיליו המרכזיים – אבל החשיך את פניהן של הנשים. החשיכה נמשכת אל החשיכה, ואותו חומץ בן חומצה, שמואל אליהו, מיהר לגונן על ההחלטה. האם פעילות "מעיינות הישועה" הצטלמו בבגדים לא צנועים? הרי כל השומע יצחק. לא, זה לא עניין של צניעות. כרגיל, הצניעות היא תירוץ.

 

עוד זה מדבר וזה בא: במסגרת הפיכתו של צה"ל לצבא השמיים, הודיע השבוע דובר צה"ל כי "הלכה פסוקה היא בידינו כי קול באשה ערווה, ועל פי שורת הדין, אין דרך להתיר לחיילים דתיים לשמוע זמרת, אפילו במסגרת טקס צבאי". אם קולו של דובר צה"ל נשמע לכם דומה באופן חשוד לזה של שלמה יוסף אלישיב, זה לא במקרה: הוא מצטט רב פיקודי, מילה במילה.

 

הרב פסק כפי שפסק – כפי ההלכה היהודית מחייבת אותו לפסוק, ויש בין הפוסקים גם שאינם מתירים לתלמידיהם לשמוע קול אשה גם בהקלטה או רדיו – משום שנתבקש לכך על ידי תלמיד. אלה אותם תלמידים שכה מקפידים הם במצוות, שלא רק שאינם מוכנים לשמוע אישה שרה – הם גם אינם מוכנים לקבל ממנה פקודות.

 

הנה יוצא המרצע מן השק: ההתקפות הללו – שלוש מהן בשבוע אחד – אינן מיועדות "להגנה על תומתו של הגבר היהודי". זו, לכל היותר, סיסמת גיוס לנבערים ולמאמינים ב"ספרים קדושים" שלא קראו ושלא יזהו. המטרה היא גלילה אחורה של זכויות הנשים והשבתה של הפטריארכיה היהודית על כנה. אם זה יקרה, כל השאר כבר יקרה מאליו.

 

לא במקרה מעמדן של הנשים הוא שדה הקרב המרכזי במדינות האיסלם; לא במקרה, נחשב ביטול האיסור על רעלה באוניברסיטאות הטורקיות לנסיגתה של הרציונליות בפני המפלצתיות. זהו קו התפר בין המודרנה לנחשלות, בין הקדמה והברבריות. מדברים על חזרה לימי הביניים; זו שטות; ימי הביניים האירופאיים היו מתקדמים לאין שיעור ממה שנחשף שעשתה השבוע הכנסת – הנוהל נמשך מזה זמן – או מעמדתו של דובר צה"ל, וודאי מהאספסוף שברחובות העיר שמן הראוי שתקרא, דבר המצריך שינוי קל בלבד, יאושלים. במאבק התרבותי הגדול ×”×–×”, היהדות האורתודוקסית נמצאת בצד של הטאליבאן; והיא הצליחה להכניע את הכנסת, המוסד הריבוני של כל הישראלים – והצליחה בכך ללא כל מאבק. לא ×”×™×” דיון. היתה צנזורה עצמית: המוסדות הלאומיים, החילוניים, כבר מרגישים לבד, ללא דרישה, מתי הם מגדישים את הסאה. כל כך התרגלנו למכות הקטנות האלה, שלא חשנו בסטירה; כל כך התרגלנו להשפלתן הממוסדת של אחיותינו לאומה, שחשבנו שהיריקות הללו הן עוד קצת גשם.

 

אם ציפי לבני לא תצליח להבחר לראשות הממשלה, לא יהיה זה משום ריקנות הרקורד שלה: האיש שהיא מחליפה היה הצלחה קטנה מאד. היא עשויה לגלות בקרוב, על בשרה, את משמעות העובדה שבתחום המדיני, קפאה ההלכה על שמריה במאה השלישית לפני הספירה. בעקבות התלמוד, כותב אוכל הנבלות הגדול: אין מעמידין אישה במלכות, שנאמר [שום תשים עליך – יצ"ג] "מלך", ולא מלכה; וכן כל משימות בישראל, אין ממנין בהן אלא איש. קצינות צה"ל בכלל זה.

 

כמו קיומן של כנסיות, כמו קיומם של הומוסקסואלים, גם מעמדן המודרני של נשים הוא כסיכה דוקרת בבשרה של שנאת האדם היהודית. אשה חופשית, העושה כרצונה, הבוחרת כרצונה את בני זוגה, היא בעיניה לצנינים, היא היפוך הסדר הטבעי. וכעת, כשחומת הברזל של המציאות קורסת, הם מנסים לחזור "אל מה שצריך להיות" ושמעולם לא היה. והשבוע, אישרה הכנסת בחוק שבני החרדים לא ילמדו אלא את התפלות שמלמדיהם רוצים שילמדו. הקמנו עוד דור לטאליבאן. 

 

בתוך ערימות הסחי המהוות את התלמוד, נמצא סיפור קצרצר (אני מודה עליו לארי אלון, באותה חוברת ישנה של "שדמות", עלמא די) שהוא פנינה. כוחו בקיצורו. רב רחומי הוה שכיח קמיה דרבא במחוזא. הוה רגיל דהוה אתי לביתיה כל מעלי יומא דכיפורי. יומא חד, משכיה שמעתא; הוה מסכיא דביתהו: השתא אתי, השתא אתי. לא אתא. חלש דעתה אחית דמעתא מעינא. הוה יתיב באגרא; אפחית איגרא, מתותיה ונח נפשיה.

 

ובעברית: רב רחומי למד תורה לפני רבא במחוזא [עיר בבבל]. היה רגיל לבוא לביתו מדי ערב יום כיפור. יום אחד [היינו, ערב יום הכיפורים אחד] משכתו הסוגיה. היתה מחכה אשתו: עכשיו בא, עכשיו בא. לא בא. חלשה דעתה, וירדה דמעה מעינה. היה [רב רחומי] יושב על הגג; קרס הגג מתחתיו, מת ויצאה נשמתו.

 

נדון במערכת היחסים הלא טבעית של רב רחומי ואשתו (חוששני שאת הנקודה הזו מחטיא ברדיצ'בסקי בסיפורו המבוסס על סיפור ×–×”): אלמנת הקש הזו, מתה בחייה, מסכינה עם כך שבעלה מבקר אותה רק פעם אחת – בערב יום הכיפורים, יום שיחסי המין אסורים בו. כל שהוא מעניק לה הוא את זיו פניו פעם בשנה. להתגרש כנראה איננה יכולה – התולעת הוא אמורא – או שאהבתה לחלאה גדולה מדי: רחומי מחויב, אחרי הכל, ב"שארה, כסותה ועונתה", ואת האחרון לא נראה שהוא מספק. משהחלאה הקטנה איננו מצליח לעמוד אפילו ברף הנמוך מאד ×”×–×”, "חלשה דעתה", ומשמים גוזרים עליו מיד – בערב יום הכיפורים! – עונש מוות.

 

הסיפור הזה, המובא בעמוד בתלמוד שבו דנים מהי "עונתו" של תלמיד חכם, מבטא, לדעתי, אותו חוסר נחת ואותו חשש שמבטא "המעשה הנורא ברבי יוסף": שמא מוגדשת הסאה, שמא העולם לא יעמוד עוד בגזירות המופרכות שהוזים תלמידי חכמים, שמא לזעמה של אשה נטושה אכן יש כוח.

 

כדי למנוע מצב שנשות ישראל תגענה למצב שבו תוצג להם אשתו – חסרת השם, אלא מה – של רחומי כמודל פמיניסטי, לפני שמצב כזה ייחשב להגזמה מצערת ולחריגה לא ראויה, אנחנו צריכים לעמוד ולתקן את הפרצות בחוק הברזל. אנחנו כה עסוקים בהכחשתה של מלחמת התרבות, ובחנפנות "כולנו יהודים", שאיננו שמים לב שאנו מובסים.

 

כן, נשים ישירו; מי שלא יסכים לכך מוזמן ללכת, ושישכח מתקציבי ציבור. כן, נשים יפקדו בצבא – ומי שלא יסכין עם כך, יתמודד נא עם "עונשים של פלדה! בתי דין של שדה!". כן, פני נשים יופיעו ברחוב – ומי שיפגע בפרסומות מטעם פוליטי ('דתי', כביכול) יטופל כפי שמטופלים פעילי זרוע ההטפה של החמאס.

 

במלחמת תרבות, אסור לוותר על אף שעל – והכנסת חשפה השבוע נסיגה צרפתית. לא, רוב האוכלוסיה איננה מצורעת; המצורעים נמצאים בצד השני, והגיע הזמן לגרש אותם מן המחנה, ולחסל את הלגיטימיות שלהם.

 

אבל לשם כך צריך עמוד שדרה, ויכולת לומר "יהדות? לא, תודה: נרפאתי", ולגלות חוסר סובלנות קיצוני כלפי אמונות טפלות. בקצרה, צריך מה שכונה בבוז "פונדמנטליזם של נאורות": סירוב נחוש להתפשר על אמונות בסיס בפני שנאת אדם המתחזה לדרישה ל"כיבוד אמונות". עד שיקום מחדש קיר הברזל, עד שהמאמינים בשדים יסוגו שוב למאורתיהם, היאות להם.

 

ואת הנחישות הזו, כמסתבר, אין לנו.

  

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 

(יוסי גורביץ)

ממשלת לולמרט רשמה אמש שיא חדש: היא הובסה בארבע הצעות אי אמון. ועדיין היא עומדת, וזאת משום שאף שלא זכתה ממשלת הצללים החיוורים הזו לאמון הכנסת, המערערים עליה לא הצליחו לגרוף 61 קולות.

 

התוצאה הלא סבירה הזו היא אחת מהרעות החולות שנותרו כספיחי אותה מגפה של פרופ' רייכמן, שינוי שיטת הממשל ובחירה ישירה של ראש הממשלה. רייכמן רצה לחזק את ראש הממשלה מול הכנסת, אבל התוצאה היתה הפוכה: מכה אנושה ליכולת המשילות של הממשלה. מצב הביניים הזה, שבו ממשלה מאבדת את אמון הכנסת אבל איננה נופלת, רק הגביר את כוחן של המפלגות הסחטניות – אה, לעזאזל, למה לשחק במילים, הוא הגדיל את כוחה של ש"ס – ותרם את שלו לדעיכת התפיסה שהממשלה היא גוף בעל אחריות קולקטיבית.

 

הראשון שחווה את התהליך על בשרו היה אהוד ברק, שבשלהי כהונתו הארוכה מדי נהנה מאמונם של כ-30 חברי כנסת בלבד – אבל שמר על מעמדו כראש ממשלה, משום שחברי הכנסת לא רצו ללכת לבחירות, וידעו היטב למה. האובר-חוכם הזה, שהצליח בשלל סיפורים על הרפתקאותיו כמפרק שעונים להעלים את העובדה שבאריתמטיקה בסיסית הוא לא שולט, הביא עלינו את התוצאה הגרועה מכל: בחירות לראשות הממשלה בלבד, תוך השארת הכנסת שאיבדה את סיבת קיומה כ-Rump Parliament ליורשו.

 

רגע החסד היחיד-כמעט (השני היה ההתנתקות הבעייתית) של יורשו שרון היתה הפעם שבה החזיר את תפיסת הממשלה כקולקטיב ופיטר את שרי ש"ס שהעזו להצביע נגדו. עבתה זרתו ממותני לולמרט: בשבוע שעבר הצביעו שרי העבודה כנגד הממשלה, ואף שבחוק נקבע כי שר המצביע כנגד הממשלה ייראה כמתפטר, נמנע לולמרט מלפטרם. אין לו די כוח פוליטי. אין לו כוח פוליטי לשום דבר.

 

כשממשלת ברק ספגה אי אמון, כתבתי שעל אהוד ברק להתפטר: הוא איבד את תמיכתו של הגוף הריבוני של ישראל. זה קרה בסופו של דבר. על מעלים ההון המתבצר בלשכת ראש הממשלה אין טעם להשחית מילים כגון אלו. הוא יצא ממנה רק באזיקים. ובין מעטפה להלוואה, בין בית נוסף לראשונטורס, מתמוסס השלטון, טובע ב-85 אמירות "לא זוכר". בין לבין, מארגן לנו לולמרט מופע שעשועים ובו שכירי גלימה מפליאים בלהטוטיהם, ורק על שאלה אחת הם מתחמקים מלענות: מדוע ראש הממשלה, שאמר לפני חודשים ספורים שלא קיבל כסף מהמאכער הזה של מרכז הליכוד, שינה את גרסתו וכעת הוא מודה שקיבל מעטפות גדושות מזומנים. אמנם, הוא טוען במאות וטלנסקי עונה לו במאות אלפים, אבל מאחר ואנחנו כבר יודעים מיהו לולמרט, האם יש באמת טעם להתווכח על המחיר?

 

לולמרט לא שורד בכוחו-שלו. עוזרת לו הנבחרת העלובה ביותר של פוליטיקאים שאי פעם אכלסה את הממשלה והכנסת. ציפי לבני חושבת שהשמצה מדי שבועיים של הממונה עליה היא הפגנה של אומץ פוליטי. אהוד ברק עדיין עסוק בחישוביו המיסטיים וטרם הצליח לפענח את הנוסחה שתסב לו את התבוסה הגדולה ביותר. ביניהם מזדחל לו חסר החוליות מקבר יוסף, פושע המלחמה שאול מופז, ההוא שערק מהליכוד לקדימה במהירות כה רבה עד שמכתבו לחברי מרכז הליכוד, המבטיח נאמנות למפלגתם, הגיע עדיהם כשהוא כבר היה במפלגה הפלילית ביותר בישראל. ועל כולם מרחף צילו של הפנטזיונר הנהנתן מהליכוד. בינתיים, על פי מספר דיווחים, יושב שמעון פרס בדד בבית הנשיא ומבכה את מר גורלו: לו אך דחה את בחירתו במספר חודשים, יכול היה לנסות שוב את מזלו בהתמודדות על ראשות הממשלה. זמנית, כמובן: אין דבר זמני מפרס. לא; הנבחרת הזו לא תעמיד את עצמה לבחירות, כל עוד תוכל להמנע מכך.

 

זה מה שיש. נראה שגם זה מה שיהיה. עד שלא יהיה. עד שיקום גם פה איזה קרומוול ויאמר "את אותן מילים נוראיות": לכו, לכו למען השם. בקצב ההתדרדרות הנוכחי, סביר שההפיכה הזו תלווה באנחת רווחה מצד רוב הציבור.

 

בשבועות הראשונים, לפחות. אחר כך יהיה מאוחר מדי.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 

(יוסי גורביץ)

אם מישהו היה מצמיד סכין לצוואר שלי, הייתי רוצה שהשוטר אלכסנדר שפוזניקוב מערד יהיה הראשון במקום. שלשום חיסל שפוזניקוב, ביריה מדויקת אחת בראש, את סרגיי קורטוב, בן 35. הלז פרץ לדירתה של גרושתו, לקח אותה כבת ערובה, הצמיד סכין לצווארה ואיים לרצוח אותה. שפוזניקוב קרא לקורטוב להוריד את הסכין, ומשהחל הלז לחתוך את צווארה של גרושתו, ירה בו למוות. יפה עשה. יש לקוות שידע להתמודד עם הסיוטים והחרטה שהם מנת חלקו של כל בן תרבות שהורג אדם אחר.

 

כמקובל במקומותינו, קמה מיד זעקה: איך ×–×” שוטר משתמש בכוח קטלני. למה לא ירה שפוזניקוב ברגלו של קורטוב. נתעלם לרגע מהמיזוגניה העולה מחלק ניכר מהתגובות הללו ("אפשר להבין אותו… האישה בטח מיררה את חייו"), ונתמודד עם הבעיה הטקטית הפשוטה. העובדה הלא סימפטית היא שפרט ליריה בראשו של אדם, ורצוי בקליבר כבד, אין שום דרך מעשית לשתק מיידית תוקף, ודאי לא כשהוא נמצא בקרבה מסוכנת לקרבן פוטנציאלי. ראינו זאת בפרשת פיגוע הטרקטור, כאשר המפגע, פצוע כבר משני כדורים, התעורר לפתע – מזריקת אבן של עובר אורח – והספיק לרצוח עוד אדם בטרם סוכל ממוקדות, על ידי מי שמיומנותו באקדח מרמזת על כך שהוא מסתערב.

 

שפוזניקוב, כמובן, ארור בבואו וארור בצאתו. הוא מואשם כעת על ידי צדקנים ומיזוגנים בשימוש יתר בכוח; אילו היה מהסס שניות ספורות נוספות, הוא היה מואשם על ידי אותם צדקנים, ועל ידי חלק ניכר מהציבור שקץ בצדק במשטרתו, ברשלנות קטלנית – באי מניעת רצח של עוד אשה על ידי בעלה או בעלה לשעבר. מספרן של הללו גבוה למדי, במיוחד בקרב מהגרים או מוסלמים.

 

בחלק הלא-מיזוגני של המוחים, נדמה שיש אי הבנה משמעותית שנובעת מתפיסה שלפושע יש זכויות. ואכן יש לו: אילו השליך קורטוב את נשקו, או אם היה נתפס בעת מנוסה, היה על שפוזניקוב להעניק לו את כל שמצווה החוק. אבל לקורטוב היה סכין, והוא היה על צווארה של גרושתו. מסיבה זו בדיוק כל הדיבורים על "שוטר שגזר דין שאינו מופיע בחוק" הם קשקוש. כמו הפשע, הדין בא לפני מעשה ולאחר מעשה; לא בעת מעשה.

 

במקרה כגון זה, אין לנו עסק בפושע: יש לנו עסק בטורף, בכלב שוטה שאיבד כל זכות, שיש להרדימו סופית בטרם יגרום נזק נוסף. זכויותיו עומדות לו לפני מעשה ולאחר מעשה, אבל לא בשעת מעשה. כשהצמיד קורטוב את הסכין לצווארה של גרושתו, לחייו לא היה עוד כל ערך מוסרי ולחייה היה כל ערך אפשרי.

 

יתכן שקורטוב רק איים, שהוא לא התכוון לדקור. זה אפשרי. אבל, למרבה הצער, רובנו איננו קוראים מחשבות – וטוב שכך – ומשלקח בת ערובה ואיים לרצוח אותה, הוא גרר את התגובה המתבקשת. משמת, חזר להיות אדם; אפשר וראוי להתאבל על שאדם שפעם אהב אישה הגיע לידי שפיכת דמה. אין להצטער על כך שאכן הומת. הוא, הוא ולא אחר, העמיד אדם שנשבע להגן על הציבור במצב שבו לא היתה לו ברירה שפויה אלא להורגו.

 

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 

(יוסי גורביץ)

אלא אם משקרים לנו בגסות – תמיד אפשרות, כשמדובר בממשלת ישראל – קברניטינו אינם יודעים מה הם צפויים לקבל היום מהחיזבאללה. אמנם, ההערכה היא שנקבל גוויות, אבל יתכן שאיש אינו יודע. חשבתי שעסקת שבויים תמורת גוויות היא הגרועה ביותר שבאפשר; אבל עסקת שרדינגר כזו, שבה אינך יודע אם אתה מקבל גוויה או שבוי, היא גרועה אף יותר. פירושה העדר מוחלט של יכולת משא ומתן, קריסה טוטאלית, תנו מה שתרצו ואנחנו ניתן מה שתרצו.

 

יש לקוות שלא כך הדבר, אבל כשהדברים האלה נכתבים, הצלב האדום מודיע ש"נציגינו מקבלים את אלדד רגב ואהוד גולדווסר. עדיין לא ברור לנו מה מצבם". הסבירות, כמובן, היא שמדובר בגופות. [עדכון: החיזבאללה העביר שני ארונות מתים לידי ישראל.] 

 

ולכן מרגיזה כל כך, עד כדי גועל, עד כדי הקאה, ההתגייסות התקשורתית הסנטימנטלית של היממה האחרונה. "הארץ" התייחס אמש לעסקה כאל "חילופי השבויים", אבל אין כאן שום שבויים, רק גוויות. הוא כתב ש"החיזבאללה ימסור, באמצעות הצלב האדום, את החיילים החטופים", אבל מיהר להוסיף את השורה הגרוטסקית: "עם קבלת החטופים, אנשי הרבנות הצבאית ומומחים ישראלים יפתחו בהליך לזיהוים". כמה קשה צריך להיות זיהוים של חטופים? מדוע צריכים להיות מעורבים בו אנשי הרבנות הצבאית? כתבו ברור, אנשי "הארץ": לא "חטופים" אנו מקבלים כי אם גופות. הבוקר הגדילו ועשו: כתבו מעל לכותרתם העיקרית "אודי ואלדד חוזרים הביתה".

 

ויינט חוזר על אותם מונחים: "ב-9:00 ישובו לישראל אלדד רגב ואהוד גולדווסר". לא כך, לא כך: אנו הולכים אליהם, והם לא ישובו אלינו. כרגיל, מגדיל נרג לעשות: הוא כותב ש"יוחזרו שני החיילים…" – ותגית אדומה מצהירה: "מחזירים את הבנים". עכשיו הוא עולה עם כותרת שקרית ומבחילה עוד יותר: "רגב וגולדווסר הגיעו למעבר הגבול בנקורה". וכותרת המשנה מוכיחה את שקר מחבר הכותרת: "הם יועברו לשטח ישראל ויתחיל הליך זיהוים".

 

קשה להתעכב על מילים ועל ניסוחים בשעה כזה, קשה אבל צריך. כי מילים וניסוחים הם מה שהביאו אותנו לקאנוסה הזו. רס"ל אהוד גולדווסר וסמ"ר אלדד רגב אינם "ילדים", אינם "בנים": הם חיילי צבא הגנה לישראל שנפלו על משמרתם. הם אינם "שבים הביתה", כי אם מובאים לקבר ישראל. העסקה עם החיזבאללה איננה "חילופי שבויים", כי איננו מקבלים שבויים. אנחנו מקבלים גופות.

 

טשטוש המונחים הזה הוא מה שהוביל לעסקה, הוא מה שאיפשר לחיזבאללה למכור לנו גופות ולקבל מחיר של אנשים חיים. העמדת הפנים ההיסטרית הזו, המטשטשת בין חיים ומתים ומעלימה את ההבדל ביניהם, רווחה גם בדיווחים על העסקה הקודמת, ב-2004; עסקת שרון-טננבאום סללה את הדרך להריגתם של רגב וגולדווסר ולחטיפת גופותיהם; ויש להניח שאותה היסטריה בזויה, אותה התרפקות על רגש ומיסטיקה על חשבון חשיבה צוננת מצד עם שאיבד את שרידי שפיותו תסלול את הדרך לעסקה הבאה. לתקשורת, המשתמשת בכל המונחים הלא נכונים, יש אחריות רבה לכך – במיוחד כשמדובר בממשלה רופסת כמו הנוכחית, שנעה עם משבי רוח דעת הקהל.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 

(יוסי גורביץ)

בסוף השבוע, רוו העיתונים דיווחים על הצבא החדש שמחשל לנו גבי אשכנזי. שטיק יחסי הציבור החדש של צה"ל הוא תרגיל חטיבת שריון שבוצע ברמת הגולן – הראשון, כך מספרים לנו, מאז 1999. סוף סוף, טפחו קצינים לעצמם על השכם, צה"ל חוזר לעצמו.

 

אלא שלמרבה הצער, התרגיל מוכיח בדיוק את ההיפך: שצה"ל לא שכח שום דבר ולא למד שום דבר. הרומנטיזציה של מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים הפכה לפטישיזציה: אז ניהלנו הסתערויות טנקים גדולות וזה הצליח, אז כנראה שמה שאנחנו צריכים הוא לחזור לאותם תמרונים ישנים. הבהמה הירוקה מפגינה, כרגיל, אפס חשיבה. לזה התרגלנו. השאלה היא למה אף אחד אחר לא אומר משהו.

 

בשנות העשרים זכה קפטן באזיל ליטל-הארט לכבוד מפוקפק משהו: הצבא שלו, הצבא הבריטי, דחה בבוז את פרסומיו על עליונות השריון וחשיבותו בשדה הקרב, ודווקא צבא האויב – הוורמאכט – קרא בשקיקה, למד ויישם. בשנות התשעים עדיין התגאו בצה"ל בקריאת לידל-הארט, מבלי להפנים את חשיבותו: לידל-הארט היה קצין זוטר שידע לחשוב, ושהעז לומר לממונים עליו את האמת. זה לא מקרה, אגב, שהוא נשאר קפטן, בעוד שמחקהו העיקרי בגרמניה, פרנץ גודריאן, שגם הוא היה קפטן בתחילת שנות העשרים, טיפס במהירות לדרגת גנרל.

 

לצה"ל אין לידל-הארטים, ולא במקרה. במשך דורות התרגל צה"ל לגייס קצינים לתקופה של שנת קבע אחת. קצונה הפכה לסמל סטטוס, לשיטה להעברת הזמן המבוזבז בשירות בנוחות, ולאמצעי למימון טיול לאחר השחרור או לימודים. זו השיטה שבה מגייסים האמריקנים והבריטים את החוגרים שלהם. מעטים מאד קציני צה"ל שתכננו מראש קריירה צבאית: רבים מהם נשארים, שנה אחר שנה, עד שהם תופסים שמאוחר מדי לצאת לשוק העבודה. רובם מתהדרים בתארים אקדמיים; רובנו יודעים מה ערכו של התואר הצה"לי מן השורה. רוב התארים הללו אינם באסטרטגיה, טקטיקה, או לוגיסטיקה, וכל קיומם הוא צ'ופר שנועד לקדם את מחזיקיהם בקריירה השניה שלהם, ואין להם דבר עם החיילות כמקצוע.

 

לו היה לידל-הארט ישראלי, הוא כנראה לא היה מגיע אפילו לדרגת סרן, והיה נמלט אל תחום ההייטק, כי בבהמה הירוקה לא היה לו שומע. לוחמת שריון היתה עסק מפוקפק מאד כבר ב-1973, שם שמעו החיילים הישראלים לראשונה על הסאגרים. היא הפכה לבעיה של ממש במלחמת לבנון הראשונה, שם יצרו הטנקים – ושיירות האספקה שלהם – פקק תנועה אדיר שגרם לשלוש אוגדות להסתרבל זו בזו. מעבר לבעיה האסטרטגית הזו, התבררה באופן מכאיב חולשתם הטקטית של הטנקים: "ילדי האר.פי.ג'י" לא היו רק בעיה מוסרית אלא גם בעיה צבאית, והתבוסה הקשה של צה"ל באותה מלחמה – סולטן יעקב – ראתה גדוד שריון נמעך בידי יחידות קומנדו סוריות חמושים בטילי נ"ט. צהל איבד כ-20 הרוגים ועשרות כלי רכב משוריינים.

 

טנק, בפשטות, הוא כלי כבד מדי למלחמה מודרנית. טנקי המרכבה של צה"ל שוקלים יותר מ-60 טונות. כלים כאלה לא מתמרנים היטב, ודאי לא בשטח בנוי; הם גם לא יעילים, בלשון המעטה, בלוחמה זעירה -  ויש יותר מיסוד סביר להניח שרוב מוחלט של פעילות צה"ל בעשורים הקרובים תהיה לוחמה זעירה, חלקה הניכר בשטח בנוי.

 

הפנטזיה של הסתערות טנקים נוסח גורודיש לא תתממש. אפילו אם יטפישו הסורים עד כדי כך שיוציאו את הטנקים שלהם מהמחפורות ויובילו אותם לדהרת וולקירות לעבר הגולן, מי שישמיד אותם יהיה חיל האוויר, הרבה לפני שהטנקים יספיקו להגיע. כפי שהראו האמריקנים במלחמת המפרץ של 1991, לטנקים אין שום סיכוי מול מסוקים. ולא בטוח שצריך מסוק: רוב הגיחות של חיל האוויר במלחמה האחרונה בוצעו על ידי כלים לא מאוישים, וכמה מהם – המל"טים – מסוגלים לשאת ולהפעיל טילים נגד טנקים. ישנן שמועות שחלק ניכר מהחיסולים שמבצע צה"ל בגדה וברצועה מתבצעים לא ממסוקים אלא ממל"טים.

 

לא; קשה להניח שהסורים יהיו שוטים עד כדי כך. אם יתקפו את ישראל, הם יעשו זאת בשילוב של חי"ר קל וחמוש בטילי נ"ט, ומטח כבד של טילי קרקע-קרקע – אותו שילוב מנצח של החיזבאללה מ-2006. במהלך אותה מלחמה, נתקעה פלוגת שריון אחת בדרך לסלוקי מול "כפר גדול", שממנה סברו לוחמיה שיורים עליהם. רק לאחר שהושמדו או הוצאו מכלל פעולה כל הטנקים של הפלוגה, התברר שירו עליהם בכלל מאחור, מגבעה מיוערת.

 

שום איום שריוני אחר אינו קיים בזירה: אם המצרים ינסו לחצות את מצרים בשריון, תמונות 1967 ישובו על עצמן. ירדן היא מדינה ידידותית. כדי שהשריון האיראני יצטרך להגיע לישראל, הוא יצטרך לעבור דרך עיראק וירדן – לא מעשי ולא רציני. 

 

אז למה צה"ל ממשיך להשקיע כל כך הרבה בטנקים? גם בגלל השענות על העבר, אבל גם בגלל שטנקים הם ממוגנים יותר, וצה"ל עדיין אחוז פחד משתק מאבידות. המדליות שחולקו ביד נדיבה באופן חסר תקדים לאחר מלחמת 2006, הוענקו כמעט כולן עבור חילוץ פצועים. המנעות מאבידות – שמשמעה, כמובן, אבידות אזרחיות – הפכה לחלק העיקרי של המשימה. אם יש פצועים – הכוח עוצר ומתחיל לפנות אותם לאחור. ובינתיים, אנשי הגרילה שמולו חומקים.

 

סוג הפעולה הזה הוא זה שישראל צפויה, על פי כל תרחיש סביר, לעמוד מולו בעשורים הקרובים. בהתחשב בתמונת המצב הזו, כל שקל שמושקע בטנקים הוא בזבוז, ורצוי היה לפרק את רוב חטיבות השריון ולמכור את רוב הטנקים. מה שצה"ל צריך הוא כוחות קטנים, זריזים, המשלבים הרבה חי"ר נייד ומעט שריון או נגמ"שים נושאי טילים. המבנים הטקטיים הנוכחיים – פלוגה, גדוד – גדולים מדי ומסורבלים מדי למשימות הנדרשות. במלחמה האחרונה, נזכיר שוב, לא נתקל צה"ל אפילו בכוח השווה למחלקה. כוחות גדולים מדי מהווים מטרה מפתה.

 

כל זמן שצה"ל ימשיך להתכונן מחדש לקרב קורסק, וכל זמן שהוא לא יהיה מסוגל לומר לקציניו שבמלחמה יש אבידות, שהחובשים מטפלים בפצועים ושהשאר מסתערים קדימה, הוא יפסיד גם במלחמה הבאה. וגם בה, האשם לא יהיה בדרג המדיני, אלא בו עצמו.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 

(יוסי גורביץ)

יוזמות השלום עומדות להביא להתגלמותן של הסתירות החבויות בחברה שלנו. רצון להסדר – כמובן, אבל גם שאיפות טריטוריאליות; רצון לפשרה – אבל אמונה בזכות מיוחדת ומכריעה על ארץ ישראל; רצון לנורמליות – אבל אולי אי יכולת להשלים עם הנורמליות".

 

– שאול פרידלנדר, "עם בוא הזכרון". הקטע ×”×–×” נכתב ב-1977. ההדגשות שלי.

 

הסערה בישיבת הממשלה האחרונה, בה נשא העבריין המורשע חיימון רמון, האיש ושלוש עדות השקר, את נאום הנקמה שלו במערכת המשפט, היתה חריגה. העובדה שממשלת לולמרט (כל הזכויות שמורות לעדי גינת) הקדישה לדרישתו של חיימון – האיש שלא ערער על הרשעתו – לוועדת חקירה ממשלתית יותר זמן משהקדישה לדיונים לפני מלחמת לבנון תפסה את הכותרות. כך גם העובדה שחיימון דרש בעצם להקדיש לפרשת המעשה המגונה בכפיה שלו אותם משאבים ממש שהוקדשו לחקירת המלחמה – ועדת חקירה ממשלתית.

 

לו אני חיימון, לא הייתי רוצה שכולם ישובו לדוש שוב בכך שבמהלך אותה ישיבה קצרצרה ביולי 2006 הייתי עסוק בעצם בעדכון מספר הטלפון של ה' בנייד שלי. אבל זה כנראה רק אני. שום ראש ממשלה חוץ מלולמרט לא היה מניח לחיימון לשאת דברים בדיון שנסב בעצם עליו, אבל כנראה כל המהלכים כשרים בנסיון להטיל אימה על מערכת המשפט, בכלל זה שכירת יועץ תקשורתי שתקיפת המערכת היא כל תפקידו.

 

כל ההלם והאימה האלה מנעו מן הציבור לדעת מה באמת טורף את שנתו של ראש ממשלתנו הזמני. לולמרט הציג לממשלה דו"ח מצמרר, הקובע כי 80% מיהודי רוסיה צפויים להתבולל (!) ולא להגר לישראל, ואלו מהם המהגרים מעדיפים, מסיבות לא ברורות, לצאת למדינות המערב דווקא. למה הם לא מגיעים לכאן? מי יודע, אולי הם מעדיפים מדינה שבה הציבור אשכרה שם לב כשראש הממשלה משנה את גרסתו מ"לא קיבלתי כסף במעטפות" ל"קיבלתי, אבל רק מאות דולרים".

 

לא היתה זו הפעם הראשונה שלולמרט מרחיק עדותו מישראל – אפשר להבין אותו, כמובן – ומעדיף לבחוש בענייניהן של מדינות אחרות: האיש שאמר לנועם שליט ש"אין לו חוזה שמחייב אותו לשחרר שום אזרח מהשבי", הביע כשבועיים קודם לאותה ישיבת ממשלה דאגה עמוקה מ'התבוללות' ו'נישואי תערובת' בקרב יהודי העולם, וקרא ל"שנות את דפוס היחסים בין ישראל לתפוצות". לדברי ראש ממשלתנו, "ב-60 השנים הבאות העם היהודי צריך להיות הפרויקט של ישראל". למרבה הלעג – אם זה לא היה ראש הממשלה שלי, גם אני הייתי צוחק – הוא ביקש מיד מיהדות התפוצות לממן את הפרויקט הישראלי הזה.

 

ראש ממשלתנו, בקצרה, סבור שישראל לא רק רשאית אלא גם צריכה להתערב במהלך חייהם של מיעוטים במדינות שנמצאות הרחק ממנה. הוא חושב שזה לא בסדר שאזרחית הרפובליקה הרוסית מחליטה להפסיק ללכת לבית הכנסת, ושזה ממש אסון שתושב מינסוטה מחליט לקשור את גורלו בגורלה של פרסביטריאנית דווקא, ואפילו מבלי לטרוח לשאול את לולמרט לפני שהוא מזמין אולם. הוא חושב שישראל צריכה להוציא כסף – את כספי אזרחיה, וגם את כספי תרומותיהם של אחרים – כדי להטיף לאותם אנשים.

 

איזו דרשה ישא בפניהם לולמרט? האם ינאם באזנם גבוהה גבוהה על יושרה ואמירת אמת? האם יצטט בפניהם את פסוקי הנביא (יש להניח שעל "שריך סוררים, חברי גנבים, כולו אוהב שוחד רודף שלמונים" הוא יעדיף לדלג)? מה יש ללולמרט להציע להם?

 

התפיסה הזו היתה פאתטית כבר אז, כשבן גוריון ביקש מ"חכמי ישראל" שבפזורה להביע דעתם על הדרך שבה צריכה ישראל לנהוג; היא היתה צורמת מאד, תקרית דיפלומטית, כשקרא אריאל שרון בתחילת העשור ליהודי צרפת לנטוש את מולדתם ולבוא לישראל; וכשאותה קריאה נשמעת מפיו של לולמרט, נחרת בוז מלגלגת היא התשובה הראויה. אם רצה מישהו להצביע על האנומליה העיקרית בקיומה של ישראל, היא נמצאת בדברי ראש הממשלה.

 

הדרישה היא מגוחכת, כמובן, משום שלישראל אין שום דבר להציע ליהודי העולם, עוד פחות משיש ליהדות עצמה – שאותה הם משילים בהמוניהם מאחורי גוום.

 

*           *            *            *            *

 

זמן קצר לאחר הסופות בנגב, הפרעות של 1882, החלה נדידת עמים בביצה העמומה שהיתה מזרח אירופה: מיליוני יהודים שישבו עד אז בדוחק בבית השחי של אירופה, החלק המפגר והריאקציונרי ביותר שלה, פתחו במנוסה.

 

קיומם של היהודים – מאוסים ומושפלים, אבל נסבלים – היה נסבל לאורך רוב ימי הביניים והעת החדשה. מדי פעם בוצעו גירושים, אבל לרוב – חצי האי האיברי, על חוקי טוהר הדם (Limpieze de sangre) שלו הוא חריג בולט -  העלימו הרשויות עין. באנגליה של הפוריטנים, אמונה על התפיסה שהיהודים צריכים לשבת בכל חלקי העולם טרם שיבוא המשיח, קרא הפרלמנט ליהודים לשוב. הוא אמנם לא העניק להם שוויון זכויות – זה יקרה רק במאה ה-19 – אבל באותה תקופה גם מיעוטים דתיים אחרים לא נהנו ממנו. יהודים רבים ישבו בצרפת במאה ה-17 וה-18, וגרשום שלום הראה כיצד רעיונות גאולת העולם של התנועה הפרנקיסטית השפיעו על המהפכה הצרפתית – שמיהרה להעניק להם זכויות אזרח. כששחררו הליברלים האיטלקים את רומא והפכו אותה לבירתם, קריאת הקרב שלהם היתה "אדגארדו מורטארה", הילד היהודי שחטף וניצר האפיפיור פיוס התשיעי (אם כי לא נראה שהתעלל בו מינית).

 

חילותיו של נפוליאון נשאו עמם את בשורת השוויון בכל אשר ילכו. אבל הם לא הרחיקו לבוא אל הביצה המזרח-אירופאית. הרבנים התנגדו למהפכה ולנפוליאון בכל תוקף, אבל בכל מקום שבו נראה כידון צרפתי, קרסו חומות הגטו. המהפכה הפנימית שהחל משה מנדלסון קיבלה עתה גושפנקה ציבורית: ממשלות ליברליות קראו ליהודים להשתלב בחברה. רבים מהם עשו זאת, והיו שותפים מרכזיים ומתסיסים בתחיה האירופאית הגדולה. חלק ניכר מהם השאירו את יהדותם מאחוריהם; לא היה לה מה לתת להם.

 

מזרח אירופה היתה, במאה ה-19, קדרה מבעבעת של לאומנות. כל שליש שבט ורבע אומה הצמיחו מתוכם אינטלקטואלים, שהחלו לדרוש עצמאות. אלא שבחבל המיוסר הזה מעולם לא היתה הומוגניות תרבותית או אתנית, וודאי לא רציפות כזו. שתי קבוצות – יהודים וגרמנים – ישבו בכל פינה של מזרח אירופה. זהות אוסטרית לא היתה קיימת כלל. הונגריה כללה גם נתחים מצ'כיה ומה שלימים יכונה יוגוסלביה. רוסיה ניהלה מלחמות תכופות עם טורקיה, שעם שכבר הצדיקה את הכינוי "האיש החולה שעל הבוספורוס", עדיין היתה כוח שיש להתחשב בו.

 

אירונית, הדגם המוצלח יותר היה הטורקי: שיטת המילטים הטורקית הקטינה חיכוך בין קבוצות אתניות ודתיות. שאיפתם של רסיסי הלאומים המזרח אירופאים למדינה 'טהורה' – בין אם מדובר בפולנים, אוקראינים, הונגרים או צ'כים – הולידה עוינות בין אתנית חריפה. כמיעוט דתי דחוי גם כך, שימשו היהודים שעיר לעזאזל יעיל למדי בידי השלטונות, שרצו להסיט את האיבה מהם והלאה. המשטר המפגר ביבשת, זה של הרומאנובים, ניהל מדיניות אנטישמית רשמית והצר שיטתית את צעדיהם של המתקדמים שבנתיניו. ב-1882, נהנו הפוגרומצ'יקים מחסות רשמית-למחצה של השלטונות, ופרפורי הגסיסה של הרומאנובים ישאירו מאחוריהם משהו ארסי עוד יותר: אותו זיוף של האוכארנה הצארית, הפרוטוקולים של זקני ציון.    

 

אבל זה יצריך עוד 20 שנים. לחלק ניכר מהאוכלוסיה היהודית של מזרח אירופה לא היתה כל כוונה לחכות. ב-20 השנים הללו, כשלושה מיליונים מהם יהגרו, רובם המכריע לארצות הברית, שעדיין היתה מדינת הגירה. רבים אחרים יימלטו לדרום אמריקה. מספר זעום יהגר לפלסטינה.

 

מי היו המהגרים?

 

*           *            *            *            *

 

בדרך כלל הם היו אנשים צעירים, בעלי יוזמה, שהתייאשו מסיכוייהם להתקדם בביצה הטובענית בה נולדו. השמרנות הטבעית של בני האדם משאירה את רובם במקום מולדתם. מהגרים הם, לעיתים קרובות מאד, חוד החנית של חברות; במיוחד, לאסונן, של חברות גוועות.

 

רובם של המהגרים, כאמור, באו לארצות הברית. הם חוללו פיצוץ אוכלוסין של ממש באוכלוסיה היהודית שלה. הם חיפשו – עד כמה שניתן להכליל, כשמדובר בקבוצות גדולות כל כך – את אושרם האישי, והם התאימו לארצות הברית ככפפה ליד. הם הגיעו עם תפיסת "תיקון עולם" שונה לחלוטין מזו הישנה, שהתבססה על הצורה הנכונה לקשירת שרוך נעל: הם רצו להיטיב את העולם. רבים מהם היו סוציאליסטים ואנרכיסטים, אבל גלי ההגירה העניקו תנופה עזה ליהדות הרפורמית בארה"ב, שבצעד נועז שינתה את הליטורגיקה העתיקה, והפסיקה את התפילות לבוא המשיח ובניית המקדש: כל העולם היה המקדש, השליחות לבנייתו מחדש היתה המשיחיות; תפיסת הגלות בוטלה, שכן הרפורמים קראו ליהודים לאמץ את המדינות שבהן חיו. לאלו מאיתנו שגדלו בישראל קשה להבין עד כמה נלעג נראה, לא כל כך מזמן, הרעיון שמשאת נפשם של יהודים היא לשוב ולהתיז את דמן של בהמות בבית מטבחים גדול, הניצב לא רחוק מגולגותא וגיא בן הנום.

 

התפיסה הרפורמית היא נזיד דליל מאד, הומניזם במסווה של אמונה דתית, למי שהורגל בתפיסה האורתודוקסית. ישנן שורה של דרכים להקים דת: המייסד יכול למצוא ספר שאיש לא הכיר קודם לכן (היי, זה עבד לשרלטנים שכתבו את ספר הזוהר וספר המורמונים), או לחלום חלום (או לומר שחלם חלום), או להסתגף ולקבל חזיון (והמסתגף, מובטח לו שיקבל חזיון). ועדה של רבנים שמחליטה מה נשאר ומה הולך היא לא אחת מהן.

 

התוצאה היא דת שקל מאד לנשור ממנה, ללא משברים עמוקים, אל הומניזם או אל המרת דת לנצרות בלתי מחייבת אחרת (כדבריו של נייבור, הנצרות האמריקנית גורסת ש"אל נטול זעם הביא אדם נטול חטא אל גן העדן, בתיווכו של ישוע נטול צלב"). אלו מבין היהודים בעלי היוזמה, שיכלו לנתק את קשריהם עם מולדת שנואה ושונאת, ששאפו לעולם טוב יותר, עקרו לארה"ב – ויצרו את הקהילה היהודית המשגשגת והמפוארת ביותר שבכל הדורות.

 

הם השאירו מאחור קבוצה גדולה מאד של יהודים, אלה מהם שדבקו בדתם, שנחלקה, שוב בקווים גסים, לשתי קבוצות עיקריות: חרדים למיניהם (מתנגדים וחסידים) ובונדיסטים. "תיקון העולם" של החרדים הצטמצם לתפילות ולשריכת שרוכים. הבונדיסטים, מצד שני, טענו שהיהודים הם לאום מלאומי מזרח אירופה, ושכתנועה סוציאליסטית עליהם לפעול לצד העמים שבתוכם חיו, תוך תקווה לקבלת אוטונומיה. אם הרפורמים דיברו בשפת המקום, ותרגמו אליה את כתבי הקודש, הבונדיסטים קיבלו את האידיש, השפה המקובלת בקרב יהודי מזרח אירופה, כשפה הלאומית.

 

*           *            *            *            *

 

והיו המינים. קבוצה קטנה ופרועה של לאומנים יהודים, ששאפו את אדי הרעל של הלאומנות של האליטה שבקרבה חיו, הפנימו את ערכי האנטישמיות. תחילה הם הגדירו את היהדות כ"מת מהלך", המבעת את אירופה; אחר כך הם הגיעו למסקנה שיש להוציא את היהודים מאירופה בכלל. ולא, הם לא התכוונו להביא אותם לאמריקה או כל מקום חיובי אחר (האקס-טריטוריאליסטים נבעטו במהירות מהתנועה הציונית): הם רצו להביא אותם, במיטב המסורת הרומנטית האירופית, אל מולדתם המדומיינת.

 

וכדי לברוא את אותה מולדת לא קיימת, הם שחררו את כל השדים שהיהדות האורתודוקסית בלמה. הם העלו באוב את הזיות המשיחיות, ושברו את השבועות שהשביעו הרבנים את מאמיניהם כדי למנוע את השואה שמשיחיות תמיד נושאת עמה. הם הטיחו עצמם לאחור, לא אל ימי המשנה והתלמוד העלובים, נעדרי הזוהר, אלא אל ימי הברבריות התנ"כית, אל המיתולוגיה של שמואל המשסף את אגג בגלגל ורצח ילדי העמלק. הם כרכרו סביב המעשייה הבעייתית מאד של מצדה, אותה גאולה באמצעות שחיטה הדדית ורצח ילדים שלרבנים היתה התבונה להעלים. הם התרפקו על "כובשי כנען בסופה". מי שכתב את

 

חרבי! אי חרבי, אי חרב נוקמת!

חרבי לי תנו, על אויבי אצריח!

אים, משנאי? אכריעם לטבח,

השמד השמידם! אכלם, אכריתם,

אכרית, אשביתה מאנוש זכרמו….

חרב-גאוותי מדמם אשכירה,

ארחץ פעמי בדמי חלליהם…

 

ידע היטב ש:

 

שפתי מה דובבו? קרבות אחפוצה?

אן הוליכוני שולל עשתונותי?…

חרב אחזתי… כבר יבשה אזרועי!

עבדות ניצחת אין-איל שמתני,

דוכאה גם רוחי, שחותי מאדם.

עבד-עבדים כבר היות הסכנתי.

 

והבין שהנקמה מרעילה את נשמת הנוקם, הופכת אותו למפלצת. הוא היה מסוגל לכתוב גם את השורות הבאות, הרחוקות כל כך מישראל:

 

שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,

זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׂח,

שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,

כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.

 

כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְרוֹר שׁוֹאֶפֶת,

לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז,

כִּי עוֹד אַאָמִין גַּם בָּאָדָם,

גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז…

 

אבל טשרניחובסקי הוא נטע זר כל כך, פגאני כל כך, שהוא מעולם לא נקלט; והציונים, אם שקיבלו את החזון שלו – או את אחד החזונות שלו, שכן האיש הראה גם ניצנים של לאומיות אוקראינית -  השליכוהו לקרן זווית בשל דבקותו המוזרה, האנושית והכה לא יהודית, באשתו הרוסיה והנוצרית.

 

היהדות האורתודוקסית העמידה רק סוג אחד של גיבורים: רבנים. אפילו את דוד, הרוצח את אוריה כדי לזכות באשתו והנוקם הערמומי באויביו מן הקבר, הפכו – באמצעות אפולוגטיקה צולעת במיוחד אפילו לאורתודוקסיה – לתלמיד חכם. כך אין מייסדים אומה. הציונים הוציאו מאפילת ההיסטוריה, לשם הושלכו בצדק, את החשמונאים ואת קנאי מלחמות החורבן ומרד בר כוכבא. כמו הרומנים ובורביסטה שלהם, כמו הגרמנים המתרפקים על ארמיניוס, כהונגרים המתגאים באטילה ובמאגיארים, מצאו הציונים את הגיבורים הלאומיים העתיקים שלהם.

 

ועם הוצאתם מקברם, עלה עמם רפשם. החשמונאים הנהיגו מדיניות של דיכוי דתי ואילצו את האדומים להתגייר על פי חרב. האתוס של מצדה וביתר הוא אתוס התאבדותי. הציונים השביעו את רוחו של המשיח וקראו לה לבוא להלחם לצידם – זה, הרי, פשרה של הבחירה בין אוגנדה וציון: לא תכון ממלכה יהודית שאיננה בציון. והמשיח היהודי הוא משיח של השמדת עמים, משיח מגואל בדם. בת בבל השדודה, אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו – אשרי מי שיאחז וינפץ את עולליך אל הסלע!

 

האתוס הלאומני מצריך אויב. האויב הציוני הוא כל הגויים כולם, כל הלא יהודים באשר הם. בכך הם, כמובן, יהודים אורתודוקסים ותו לא – אבל האורתודוקסיה הקפידה כל השנים, עם שהיא מסיתה את בניה כנגד האומות שבקרבן את יושבים, לנטרל את הסכנה שבמימוש הפנטזיה. הציונים חטפו את הפנטזיה והפכו אותה למציאות – ושחררו את כל השדים האורתודוקסיים, ובשלב מוקדם מאד: כבר אחד העם מתלונן על הגסות והאלימות שנוהגים ה"חלוצים" בילידים. החומות שעמדו בין הפנטזיה ובין המציאות היו "דרכי שלום": ההבנה, הידיעה, שעם כל הזעם הדחוס, התפרצות כלפי ה'גויים' רק תוביל לפוגרום. אבל הציונות, בהבשילה בעולם שלאחר מלחמות העולם – היינו, בעולם שבו השמדת עם היא ממשות, לא רק פנטזיה – מוטטה את הגדרות הללו: האורתודוקסים התחילו להזות שעת המשיח מגיעה, ושגדרות "דרכי שלום" קורסות בפני הבולדוזר של "יד ישראל תקפה". שעת הנקמה הגדולה, נקמה על מאות שנים שנזכרו בכוונת מכוון של השפלת בניו הנבחרים של אלוהים, הגיעה. שנאת אדם כמעט בת אלפיים התעוררה והנה יש בידיה נשק גרעיני.

 

*           *            *            *            *

 

ב-1882 עמדו היהודים על פרשת דרכים. הבונדיסטים ניספו בגל גדול שלא היתה להם, ולא יכלה להיות להם, כל השפעה עליו – אותו גל שמחה עמו את כל מזרח אירופה הבורגנית. כמו ליברלים וסוציאליסטים אחרים, כמו מניינה ובניינה של האינטליגנציה הפולנית כולה, הם הושמדו – תחילה על ידי צלב הקרס ואחר כך על ידי הפטיש והמגל. החרדים המשיכו בשלהם: הם מבזבזים את ימיהם באותה תפלות. הם לא תרמו דבר, ולא יתרמו דבר, למין האנושי.

 

נותרו שתי אופציות. האחת היא המדינה המסוכנת ביותר בעולם ליהודים, שקיומה מסכן יהודים בשאר העולם, הנמצאת דרך קבע במלחמה ואיננה יודעת מה לעשות כשאיננה במלחמה; שכל מה שמחזיק את תושביה יחדיו הוא השכנוע שכל העולם קושר נגדם ושכל מקום מסוכן יותר – ושבכל זאת הצליחה להשיל כשביעית מתושביה בשנות קיומה הקצרות, שיעור בריחה שמעלה בדמיון את אירלנד של המאה ה-19. זו מדינת קסרקטין זעופה וחשדנית, מדינה שאיננה מעלה בדעתה שהיא שייכת לאזרחיה, מדינה המשמרת את הלאומנות המעופשת של מזרח אירופה שאיננה עוד, ושמחפשת נואשות תגבורות מחו"ל שיחליפו את הנמלטים ממנה, מדינה שמתעקשת לשמור – בחוק – על המשמעות המצומצמת ביותר ושונאת האדם ביותר של היהדות, שהצליחה, כל השומע יבכה, להעמיד חוקים נגד נישואי תערובת, ושמתעסקת אובססיבית בשאלות של טוהר דם. מדינה, כפי שיעידו דברי לולמרט, מתייחסת לשאר יהודי העולם, בין אם הם רוצים בכך אם לא, כבשר תותחים עתידי.  

 

השניה היא יהדות ארצות הברית, הציבור היהודי המצליח ביותר בעולם, ככל הנראה בכל ההיסטוריה. הציבור הצעיר בקרב יהודיה הולך ומנתק את קשריו עם החלקים המזעזעים במיוחד של המסורת, ובמיוחד עם ישראל, אותה רואים רבים מהם כסרח עודף מביך, פאדיחה משפחתית שאין מדברים עליה בחברה מנומסת.

 

ולולמרט, קריקטורה של ראש ממשלה, התגלמות אפסותה הפוליטית של מדינת היהודים, מדינה שרוב תושביה מתעבים אותו אך אינם מצליחים להפטר ממנו, מעז למחות על 'התבוללות', על ההחלטה לנוס מהמדינה שהוא עומד בראשה, ולדרוש מיהודי העולם להקשיב לו. לו. ללולמרט, על כל משקלו המוסרי. כשא.ב. יהושע אמר זאת, זה היה מעליב; לשמוע את זה מלולמרט, זה סתם מביך. או יכול היה להיות מביך, אילו מישהו עוד טרח להקשיב לו.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 

(יוסי גורביץ)

מזה שנתיים, פועלת בישראל "החברה לאיתור ולהשבת נכסי נספי השואה", שמטרתה לאתר ולהשיב לבעליהם נכסים שהיו שייכים במקור ליהודים שנרצחו בשואה. עד כה, הצלחתה חלקיות ביותר, בלשון המעטה. החברה הוקמה בעקבות חקירה נמרצת של הכנסת, בהנהגת ח"כ קולט אביטל (עבודה). עד כה, היא זיהתה נכסים שהיו שייכים ל-66,000 נרצחים – אך עד כה, רק עשרה (10) מיורשיהם זכו לקבל רכוש כלשהו.

 

החברה מעריכה את שווי הרכוש השייך ליורשי הניצולים בכ-750 מיליוני שקלים, שרובם נמצאים בידי בנק לאומי. הבנק הזה, גוף שהוקם כדי לשמש כבנק של התנועה הציונית, מנהל עכשיו מאבק שהיה מפרנס שורה של פנטזיות אנטישמיות כדי להמנע מלהקיא את טרפו.

 

תביעה ייצוגית כנגד בנק לאומי, על חלק מן הסכום, כבר הוגשה. הבנק משתמש בטקטיקות שלא היו מביישות את הבנקים השווייצריים, הבוזזים הגדולים האחרים של הניצולים; העיקרית שבהן היא מריחת זמן. בינתיים, מתים הניצולים.

 

זה לא חדש. הטקטיקה הזו משמשת את הבנק כבר שנים. ב-2005, הודיע הבנק שלא ישלם ולו פרוטה, עד שיועבר חוק בנושא – וזאת לאחר שוועדת החקירה של אביטל מצאה שהבנקים, ולאומי שוב מככב ביניהם, שיקרו לניצולים. לנציגיו היתה בשעתו החוצפה לטעון ש"פרסום הדו"ח [של אביטל – יצ"ג] יגרום נזק למעמדה של ישראל בעולם".

 

יש רק שיטה אחת שפועלת נגד האנשים האלה: ביושם בפומבי. אני פונה לכל מי שקורא את הפוסט הזה, ומבקש ממנו להתייצב ביום שישי הבא, ה-18 ביולי, בשעה שמונה בבוקר ליד סניף בנק לאומי כלשהו, ולשאול את העובדים המגיעים לשם איך הם מרגישים לעבוד במקום כזה. קבוצת פייסבוק כבר הוקמה.

 

הארגון הוא בשלב ראשוני מאד. לצורך השגת אפקט תקשורתי הולם, נראה לי שכדאי לארגן הפגנה גדולה יחסית מול סניף מרכזי של בנק לאומי (פרטים יבואו בהמשך), וכן שורה של הפגנות קטנות יותר מול סניפים מקומיים. אם אתם מעוניינים לארגן הפגנה בעירכם, אנא צרו קשר בדואל.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 

(יוסי גורביץ)