החברים של ג'ורג'

העכברוש הדו ראשי: קריסת המערכת הפוליטית

השיטה הפוליטית שלנו לא מתפקדת יותר ולא תוכל לתפקד יותר

מה שהיה הוא שיהיה: בשנים הקרובות, אלא אם נשנה את שיטת המשטר (ואין איך), נסחף מבחירות לבחירות, עם הבלחות קצרות של ממשלות. אם עד לאחרונה משך הכהונה הממוצע של ממשלה עמד על יותר משנתיים, כעת ספק אם הוא יעמוד על יותר משנה.

סיבת-העל היא כמובן סירובו של בנימין נתניהו לעזוב את המערכת הפוליטית לטובת תא במעשיהו, אבל נתניהו הוא עקרב ואי אפשר באמת להאשים אותו בהריסת המערכת. הוא חי מערעור ומכאוס. למה שקורה עכשיו יש בעיקר אחראים אחרים, אם כי לנתניהו עומדת זכות ראשונים בתפיסה שאם התוצאות של הבחירות לא מוצאות חן בעיניך, הכרז על בחירות חדשות.

המוקש האמיתי הופיע אחרי הבחירות השלישיות, כשהקצב מעזה, בני גנץ, בגד בבוחריו והצטרף לממשלת נתניהו. כדי לפייס את גנץ, בוצע שינוי מסיבי, מחטפי, בשיטת הממשל שלנו: ראשות הממשלה הכפולה, התפקיד של ראש הממשלה החלופי. היו ממשלות רוטציה בעבר, אבל זה היה בעידן אחר ויציב הרבה יותר, והממשלות הללו נשענו לא על תיקון חוקי יסוד אלא על הסכמות קואליציונית. ראש ממשלה לגמרי רשאי לעזוב את תפקידו, והכנסת תמיד היתה ריבונית לבחור ראש ממשלה.

מה שקרה עם המרקחת של הרועצים המשפטיים של גנץ הוא הכנסת שני ראשי ממשלה כדרך קבע. זה שינוי מסיבי של השיטה, שבוצע ללא שמץ של התייעצות נדרשת, בחפזון מוחלט, תחת לחץ זמן לא סביר לפני הצורך ללכת לבחירות רביעיות. התועבה הזו לא היתה אמורה לעבור את בג”ץ. זה היה צריך לשלוח את הצדדים לחפש את החברים שלהם, לומר להם שמדובר בפועל בשינוי שיטת משטר, ושיקחו איזה ארבע שנים לחשוב על זה. יש לכם משבר פוליטי? תסתדרו. חוקי יסוד אינם משחק ילדים.

אלא שבג”ץ מעולם לא היה מבצר, והוא קרס בדקות. השופטים ייבבו לפרוטוקול על כמה כל זה לא תקין ומה לעזאזל עשיתם, אבל הבכי לא משנה – מה שמשנה הוא פסק הדין. והשופטים, שחששו שימצאו את עצמם בגרוע מכל העולמות, מותקפים מימין וממרכז, אישרו את התועבה.

רק על נטישת המשמרת הזו כולם היו צריכים ללכת הביתה, אבל בפוליטיקה הישראלית – כן, צחי, העליון הוא לגמרי חלק מהמערכת הפוליטית – אף אחד לא משלם מחיר על כשלון. כאיש שמאל שעוקב אחרי הפשעים שבג”ץ מאשר על בסיס שבועי בגדה המערבית, אני מקווה מאד שאזכה לחיות די זמן כדי לראות את שופטי בג”ץ מקבלים את המקבילה ההולנדית של באדי תות בארוחת הערב בכלא בהאג, אבל גם מי שאדיש לזכויות לא יהודים צריך להביט באימה ובבחילה על האישור שלהם של מערכת של עכברוש דו ראשי.

כי, כמובן, היא נשארה איתנו גם אחרי המשבר הפוליטי של הבחירות השלישיות. נתניהו בגד בגנץ כעבור כמה חודשים, כצפוי – עקרב, אמרנו? – והתוצאה היתה בחירות רביעיות. ואז הגיע ההרפתקן הפוליטי, שפן האנרג’ייזר הפאניקר נפתלי בנט. היו לו שישה מנדטים ביד. הוא סחט באמצעותם ראשות ממשלה, באיום שאם לא יתנו לו הוא יילך עם נתניהו. אף אחד לא היה מסייע לו במצב החוקתי הקודם, אבל כעת הוא יכול היה להבטיח למישהו אחר, במקרה הזה לפיד, שהוא יהיה ראש ממשלה חלופי ושתהיה רוטציה.

עם שישה מנדטים לא מחזיקים ממשלה, במיוחד כשאתה לאומן ימני ואספת מן היקב ומן הגורן לאומנים דומים, ופתאום הם צריכים להסביר בבית הכנסת שלהם למה הם יושבים עם מפלגה איסלמיסטית בממשלה. הנפילה של ממשלת בנט היתה צפויה. היא עצמה לא היתה חשובה במיוחד, להוציא התקדים: כל זב ומצורע יודע עכשיו שהוא יכול לסחוט את ראשות הממשלה, אם רק יצליח לעבור את אחוז החסימה.

יהיו בחירות בנובמבר. אין עוד טעם לנסות לצפות את התוצאות, כי ההכרעה תהיה על חודם של שני מנדטים ופשוט אי אפשר לנחש את זה מראש. אבל דבר אחד בטוח: ממזר חסר מצפון כלשהו עם חמישה-שישה מנדטים ינסה לדרוש את ראשות הממשלה תוך שהוא מצמיד קנה אקדח לראשו-שלו. אם לא תתנו לי, נלך לבחירות. והיי, אתה, אתה שזכה להכי הרבה קולות – אתה תהיה ראש הממשלה החליפי. תהיה רוטציה, נשבע. אם יש עוד טעם לתחזיות, הניחוש שלי הוא שבנובמבר זה יהיה ליברמן. הוא החלאן עם הנסיון הרב ביותר בתחום, הוא שימש בכל תפקיד ולא השאיר בו שום חותם. למה לא ראשות הממשלה?

ולא, זה לאו דווקא יעבור רק מצד המרכז או הימין הרך. נתניהו עשוי לגמרי לגלות שבן גביר דורש את ראשות הממשלה ברוטציה. יש לו אנשים שנאמנים לו, הוא פופולרי יותר מסמוטריץ’, ויש לו מספיק שכל לדרוש להיות הראשון ברוטציה – אף אחד לא מאמין למילה של נתניהו, גם לא נתניהו.

ומאחר והמערכת הפוליטית תמשיך להתנהל כך, על חודם של שני מנדטים, יקרו כמה דברים. קודם כל, ירידה מתמשכת ביכולת התפקודית של זרועות הממשלה, שצריכים בכל זאת תקציב יציב והמשכיות בתכניות ממשלתיות. זה ישמש את נערי האוצר כדי להפריט את שירותי הממשלה הלאה. שנית, שחיקה עקבית של האמון במערכת הדמוקרטית הבלתי מתפקדת בעליל, כי באמת מה הטעם להצביע אם אפשר להגריל ראש ממשלה בהטלת מטבע; והתוצאה תהיה דרישה לאיש חזק.

המשבר ייפתר כשנתניהו יהיה בכלא או מת, הראשון מבין השניים. אז המערכת הפוליטית תעבור שידוד מערכות עצום שאי אפשר לחזות אותו כרגע. וכשהמשבר הזה ייפתר, יגיע כמובן משבר אחר. ואז, בחסות שופטי בג”ץ ונפתלי בנט, נגיע אליו עם ציבור שהמחויבות שלו לדמוקרטיה שחוקה לחלוטין.

ברקע, מתקתק משבר האקלים שיהרוג את כולנו, ולישראל אין שמץ יכולת להתמודד איתו כי המערכת הפוליטית שלה יצאה סופית מאיזון ולאף אחד אין יכולת להעמיד סדר אחר.

יהיה רע לתפארת.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

והמדינה נשרפת

אדם אחד אחראי יותר מכל לתבערה שאוחזת בירושלים: בנימין נתניהו. אי אפשר לומר שלא הזהירו אותנו

“ניסע לחו”ל, ושהמדינה תשרף.”

(שרה נתניהו)

משטרת ישראל פצעה יותר מ-200 פלסטינים אתמול, בשורה של התגרויות שמטרהן המעשית אם לא המוצהרת היא להבעיר את העיר. הפירומן האחראי הוא בנימין נתניהו.

הדברים פשוטים ויגעים וצפויים מראש. לפני שלושה ימים העניק הנשיא את המנדט להרכבת הממשלה ליאיר לפיד. כדי להרכיב ממשלה, לפיד יצטרך את הסיוע של המפלגות הפלסטיניות. נתניהו החליט לעשות כל מה שהוא יכול כדי שלפיד לא יוכל לקבל את הסיוע הזה מבלי להיראות כבוגד – ובו זמנית, להקשות על המפלגות הפלסטיניות להכנס לממשלה מבלי להיתפס בעצמן כבוגדות בציבור שלהן. כמובן, העובדה שהאירועים בירושלים מורידים את האסון המזעזע במירון מסדר היום – הוא היה רק לפני שבוע – היא בונוס. נתניהו מאד לא רוצה שנזכור אותו.

יש בירושלים כמה גזרות בוערות. נתחיל בכמה מילים קצרות על שייח’ ג’ראח. מה שקורה שם הוא המשכה של הנכבה באמצעים אחרים. על פי חוקי עוול שהעבירה מדינת ישראל (הבולט שבהם, לענייננו, הוא חוק מנהל הסדרי משפט 1970), יהודים יכולים לתבוע נכסים שהיו שייכים ליהודים לפני 1948 במזרח ירושלים, אבל פלסטינים אינם יכולים לדרוש את הרכוש שישראל תפסה במהלך 1948 ואחריה. הנה, יועץ משפטי לממשלה לשעבר, מיכאל בן יאיר, אומר את זה בעצמו. המשמעות היא שפלסטינים שקיבלו רכוש יהודי על ידי הממשלה הירדנית אחרי 1948 צפויים לגירוש מבתיהם, שאמורים להיות מועברים לידי עמותות מתנחלים שאף אחד לא יודע עליהן שום דבר, כנראה משום שאם נדע עליהן נגלה שהכסף שמאחוריהן הוא כסף של הציבור הישראלי. המתנחלים, שהגיעו לשייח’ ג’ראח כפי שהם הגיעו ליפו – כדי למרר את חיי התושבים ולהביא לנישולם – מחממים את המקום בעקביות.

לפני כחודש, אחרי שהמשטרה היכתה את ח”כ עופר כסיף, הגעתי להצטרף להפגנה השבועית בשייח’ ג’ראח, שמתקיימת מזה כ-12 שנים. הפעם האחרונה שהייתי שם היתה לפני עשור: ההפגנות אז דעכו משום שהמשטרה קיבלה שכל, ופשוט הפסיקה להגיע להפגנות. אין שוטרים = אין אלימות = אין על מה לדווח. כשהגעתי לשם לפני כחודש, המשטרה נקטה באותה הטקטיקה עצמה: חוץ משני שוטרים עם מצלמות, היא לא היתה שם. התוצאה, שוב: אין על מה לדווח.

אתמול (ו’) בבוקר, נתניהו הגיע להבנות עם איתמר בן גביר: האחרון יפרק את ה”לשכה” שלו בשייח’ ג’ראח (זה היה פשוט מאחז, כמו שה”לשכה” של מיכאל בן ארי בשכונת התקווה היתה מאחז), ובתמורה נתניהו יכניס כוחות גדולים של משטרה לשייח’ ג’ראח עד סוף הרמדאן. ומה קורה כשמכניסים כוחות קלגסים לעיר כבושה? בדיוק מה שחשבתם. השוטרים התחילו בהתקפה על המפגינים בשייח’ ג’ראח, פצעו שני מפגינים ברימוני הלם בכך שהשליכו אותם ישירות על המפגינים, והמשיכו משם לעיר העתיקה.

כך זה נראה (צפו בסרטון, מילים לא יספיקו): קלגס מג”ב מיידה בשעשוע רימון הלם לעבר קבוצה של נשים וילדים.

משם דברים התדרדרו, כפי שנתניהו והשר לבטחון פנים שלו, אוחנה, רצו שהם יתדרדרו. לאורך כל הרמאדן הזה, המשטרה התגרתה והתעמתה עם פלסטינים בשער שכם, מונעת מהתושבים לשבת שם. השב”כ כופף את המשטרה אחרי שבועיים, כשהוא הבין שמה שקורה בירושלים מתחיל להדליק את הגדה, אבל מעל השב”כ נמצא ראש הממשלה הזמני. אתמול המשטרה חזרה בכל הכוח לשער שכם, ומשם היא הסתערה על אל אקצה, כולל הסתערות על המרפאה שם, ואחר כך השליכה רימון הלם לתוך מסגד אל אקצה עצמו.

במקביל, כלי התקשורת היהודים – שלום, טמקא! – הקפידו לדווח על המשטרה שמתעמתת עם “מתפרעים.” אבל המתפרעים היו השוטרים: מה שקרה אתמול היה police riot על פי הספר. עבריין שנמלט מהחוק הסיר את הרסן מעל כוח משטרה שהיה עצבני על כך שריסנו אותו לפני שבועיים.

אז עכשיו המדינה בוערת, והיא תמשיך לבעור. חמאס כבר הודיע שאם ישראל תמשיך את ההתגרויות שלה באל קודס/ירושלים, הוא עשוי להתערב צבאית. חמאס, אחרי הכל, תמיד היה בצד של נתניהו. הם עובדים ביחד יפה מאז 1995. נתניהו, מצידו, מעדיף לתת ויתורים לחמאס מאשר לרשות הפלסטינית – החמאס טוב יותר ל-hasbara.

המשטרה אמורה להיות בשייח’ ג’ראח עוד שבוע. הלילה, יציינו המוסלמים את לילת אל קאדר, אחד הלילות הקדושים ביותר למוסלמים; מחר, יערכו תלמידי ישיבת מרכז הרב צעדת התגרות בירושלים; מחרתיים, יום ירושלים, הוא יום מצעד הדגלים, יום שנתי של עימותים. נתניהו צריך את האש דולקת לשבוע – שבוע אחד, וללפיד לא תוכל להיות ממשלה. ואז נתניהו יישא נאום בקול בריטון ויקרא לאחדות.

ובינתיים אנשים ימותו וייפצעו. על קידוש בלפור. בני משפחת נתניהו כבר הבהירו לנו שמבחינתם, המדינה יכולה להישרף; הגיע הזמן להבהיר להם שאם המדינה תבער, השריפה תאחז קודם כל בהם. מנהיג אופוזיציה אמיתי היה תוקף את נתניהו על חרחור המלחמה הבוטה שלו; אבל לפיד, שתמיד מקבל את עמדת מערכת הבטחון, מיהר לקשקש שהוא “מחזק את כוחות הבטחון [… ] מדינת ישראל לא תאפשר לאלימות להשתולל בתוכה ובטח לא לארגוני טרור לאיים עליה. מי שרוצה לפגוע בנו צריך לדעת שהוא ישלם מחיר כבד מאד.” כאילו האלימות לא התחילה על ידי ישראל, כאילו רימוני הלם ורימוני גז אינם אלימות, כאילו הוא באמת לא מבין מה קורה פה. והאמת, זה יאיר לפיד. יכול להיות שהוא לא מבין – או, אם הוא מבין, שהוא מבועת מהאפשרות להתייצב מול “כוחות הבטחון”, גם כשהם עורכים פרעות.

ובכל הרצינות, אם המרכז הציוני רוצה לשחק בחיילים, אולי הגיע הזמן שהמפלגות הפלסטיניות יבהירו שככה לא תהיה לו ממשלה. אם לפיד ממהר לתמוך בהשלכת רימוני הלם על ילדים, אז שיחפש את החברים שלו. אחרי הכל, נתניהו אחראי לבערה, אבל לפיד אחראי לתגובות שלו.

הצד החיובי בכל זה הוא שהפעם, ישראל מתחילה לשלם מחיר על מה שלפני שנתיים היה נתפס כהתנהלות שגרתית: שייח’ ג’ראח התפרסמה בעולם כולו, ויש קריאות בינלאומיות לסולידריות איתה. אירלנד העלתה את נושא שייח’ ג’ראח לדיון במועצת הבטחון. לאט לאט, ישראל מתחילה לשלם מחיר על משטר האפרטהייד שלה – ויש לקוות שהיא תמשיך לשלם כאלה, עד רדתה.

הערה אישית: אני מנסה לשמור על קצב כתיבה של פעם בשבוע, אבל שלושת השבועות האחרונים היו מלאים כל כך בברברת וקשקשת סביב נתניהו, שפשוט לא עמד לי הכוח. עמכם הסליחה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

שום שופטים לא יבואו

בית משפט לא יהיה תקנה לציבור מושחת, כחול לבן בורחים מבשורה, וממשלת נתניהו מקדמת פחו”ס, ולא במקרה. שלוש הערות על המצב

קציני סדום: היום ומחר (ב’) ידון בג”ץ בעתירות נגד מינוי בנימין נתניהו לראשות הממשלה (שהרי הוא נאשם בפלילים) וכנגד הסכם הקואליציה המושחת שלו. אהמר מראש: העתירה הראשונה תדחה, ובשניה יסתפק בית המשפט במחיקת סעיפים לא מרכזיים בהסכם. הסיבה לכך פשוטה: כשהציבור מושחת, ואין זה משנה כל כך האם הוא מושחת אקטיבית או מעוך מוסרית פסיבית, שום שופטים לא יצילו אותו. עצם המחשבה עצמה היא אוליגרכית ואנטי דמוקרטית.

החוק ביחס ליכולתו של אדם מושחת להמשיך ולכהן בתפקיד ראש הממשלה ברור: הוא יכהן עד הרשעתו החלוטה. החוק בשאלה האם חבר כנסת יכול להבחר לתפקיד ראש הממשלה כאשר הוגש נגדו כתב אישום לא ברור. יש לכך סיבה: כפי שברומא לא העלה המחוקק הפטריארכלי עד מאד על דעתו שיכול להיות פשע מסוג רצח אב, אסופת הפוריטנים (במובן החיובי של המילה: כובד ראש מוסרי) שהקימה את המדינה לא העלתה את דעתה שיכול חבר כנסת שהוגש נגדו כתב אישום לבקש ברצינות את התפקיד העליון במדינה. ואם יבקש, חשבו, חזקה על הציבור שידחה בבוז את הרעיון.

אבל כל ראש ממשלה מאז שנת 1996 היה חשוד בפלילים: נתניהו חמק מאימת הדין בפרשת בראון-חברון בשל רחמנותו של אליוקים רובינשטיין (וחמק שוב, ומאותה הסיבה, בפרשת עמדי והמתנות); אהוד ברק ניצל את הלאקונה שזיהה רובינשטיין בחוק הבחירות ב-1996 כדי להזרים כסף לעמותות בבחירות 1999, ותקע בגרונו של רובינשטיין את החלטתו הקודמת; מני מזוז סגר לשרון את תיק האי היווני, והיה מוריד גם את משה קצב מהחבל אלמלא השתטה האחרון; היועמ”ש הנשכח יהודה ויינשטיין העלים את תיק ביביטורס; וארבע השנים האחרונות של נתניהו עמדו בסימן תיקיו החדשים (שבשניים מהם, תיק המניות ותיק הצוללות, מגלה מנדבליט איטיות צפויה אך מדאיגה).

כלומר, ב-24 השנים האחרונות לא היה פה ראש ממשלה שלא היה חשוד בפלילים בפרשות שחיתות. אף אחד מהם לא הפסיד בחירות בגלל החשדות. 24 שנים הן שליש מימיה של הרפובליקה. הסכר שבנתה הקבוצה חמורת הסבר של אבות מייסדים, שיכלו להדיח בכירים על וילה (חוקית לגמרי) שבנו, לא עמד בשטפון הכסף שגרף את המדינה החל משנות ה-80 המאוחרות.

הישראלים מתגאים בפרגמטיות שלהם ובבוז שלהם לנהלים ולחוק, תולדה של אלפי שנים שבהן החוק נכתב על ידי מדכאים ואויבים. אילתור וגניבת סוסים תמיד היו שם המשחק, והקהילות היהודיות בגולה לא היו ידועות בשקיפות וניהול התקין שלהן. נוצקה כאן, אכן, שכבה של כבוד לחוק – אבל מסתבר שהיא שכבה דקה למדי. ותמיד עמד מולה הכיבוש, שהפך את החוק לצחוק. שום שופטים לא יצילו אותנו – ודאי לא הפחדנים הקבועים של בג”ץ.

רק אנחנו נציל את עצמנו; רק אנחנו נעמוד מול אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב – וגם זאת רק בתנאי שהלב הציבורי איננו אטום או מושחת.

בורחים מבשורה: מפלגת כחול לבן, שמכרה את מצביעיה במורד הנהר לנתניהו, טענה שהיא נכנסת לממשלתו משום שזו ממשלת חירום לעת קורונה. הממשלה עוד לא הוקמה, נראה שהגל הנוכחי (כן, סביר מאד שיהיו עוד) של הקורונה בנסיגה, ליצמן משך ברתמת כסא המפלט ועף ממשרד הבריאות כדי לבזוז עבור הרבי מגור את משרד השיכון – אבל כחול לבן, ראה זה פלא, לא רוצה את תיק הבריאות.

גבי אשכנזי, המיועד, מתעקש לקבל את תיק החוץ. ואכן, איזה פוליטיקאי עם שכל ירצה עכשיו את המשרד הזה? בית קברות כזה לקריירה לא נראה מאז המשרד לבטחון פנים. הרבה יותר כיף לשייט בשחקים – מה שכנראה יקרה עוד חודשיים – ולהפגש עם מקביליך הזרים. זה עדיף משמעותית על מסיבות עיתונאים מגומגמות שבהן אתה צריך להסביר למה ההשקעה הממשלתית בבריאות ממשיכה להתדרדר, גם אחרי המגפה.

ושלא יהיו אשליות – כחול לבן לא תרחיב את התקציב. זו מפלגה ניאו ליברלית לכל דבר ועניין. וראשם של ראשיה לא נתון לכלכלה. הם יוצאי צבא, והצבא תמיד קיבל את התקציבים שלו, וימשיך לקבל. ממשלת קורונה? ממשלת ג’ובים.

במקביל, חשוב לציין, ממשיכה כחול לבן לרמוס את נהלי הכנסת כדי להשלים את הסירוס של חוקי היסוד הישראליים. התקשורת הישראלית לא מדווחת על המהלכים הללו, והם לא מוציאים אנשים לרחובות. העובדה שהסקרים נותנים לכחול לבן יותר מעשרה מנדטים – רבאק, העובדה שהם נותנים לה מנדטים בכלל – אומרת לא מעט על השאלה האם הלב הלאומי אטום ומושחת.

פחד, חוסר ודאות וספק: FUD (פחו”ס, בעברית) הוא המודוס אופרנדי של הממשלה. כל דבר נעשה בחוסר תכנון. היום התחילו מחדש הלימודים בחלק מבתי הספר, כשראשי הערים ומשרד החינוך מקבלים התראה ברגע האחרון. כחלק מהכניעה של נתניהו לבלוק החרדי שלו, בתי ספר חרדיים יתחילו ללמד את חטיבות הביניים שלהם.

הורים, ילדים ומורים לא ידעו מה יקרה הבוקר. משרד החינוך שבראשות רפי פרץ לא הצליח למצוא פתרון לבעיית המורות שלא יכולות לחזור לעבודה. מעבר לעובדה שרפי פרץ, שהתיימר להקים בתי ספר לנבואה, לא הצליח לנבא שום דבר ואף על פי כן נמצא בתפקידו, מדובר כאן בחזרה שיטתית על דפוס הפעולה של הממשלה: הנחיות שמגיעות באיחור, מתקבלות באישון לילה, שקיים ספק (*) אם נערך בהן דיון ראוי, ושמומטרות על הציבור בשיטת דוקטרינת ההלם.

אחרי הכל, ציבור הלום ומטושטש, שבבוקר אומר מי יתנני ערב ובערב אומר מי יתנני בוקר, הוא בדיוק מה שהממשלה הזו צריכה: ציבור שלא מסוגל לעקוב אחרי מה שמתרחש, לא זוכר את העובדה שלממשלה היה חודש וחצי להתארגן ותכנן אבל לא עשתה זאת – כי הכל מעורפל ושטוף בוץ, ובהתאם הציבור לא יכול לגייס את הזעם כדי להפיל את הממשלה הגרועה בתולדות ישראל.

ואם הפוסט הזה עורר בכם יאוש, לא זו היתה כוונתו. הוא היה מיועד לנער אתכם מן היאוש ולעורר את הזעם. אין לנו הפריווילגיה להתייאש. הסיפור לא נגמר – הוא לעולם לא נגמר – ואנחנו אזרחים, לא נתינים. כלומר, אחראים לגורלנו. שמרו על דריכות: ההלם חולף בסופו של דבר. היו ערוכים ליום שאחרי.

(*) לא באמת קיים ספק.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

דיקטטורה בשער

השבוע האחרון ראה את קריסתה של מערכת המשטר הישראלית, בדיוק בזמן שבו הציבור משותק בשל מגפה

מיותר להכביר מילים על אפסותם ושקרנותם של בני גנץ וגבי אשכנזי, שנדחקו לממשלת נתניהו. ההחלטה של גנץ לקחת על עצמו את תפקיד יו”ר הכנסת כדי לאפשר הקמת ממשלת נתניהו נוספת, כשכל זה קורה כשהוא-עצמו רשמית המועמד לתפקיד ראש הממשלה, שקיבל את הסכמת הנשיא להקמת ממשלה, היא מהלך חסר תקדים בבוגדנותו. אבל על כך כבר נאמר כמעט כל מה שאפשר לומר. חשוב יותר להתמקד במה שקרה בשבוע האחרון.

הסכם הקואליציה בין כחול לבן והליכוד מחסל בפועל את הכנסת. הוא מחייב את הכנסת לאשר ממשלה של שני ראשים, אחד בפועל ושני בהמתנה, ומעקר את היכולת של הכנסת להביע אי אמון בממשלה. הוא קובע ממשלה לשלוש שנים, והוא קובע שגנץ ונתניהו לא יוכלו להיות מועמדים לראשות הממשלה בשום תנאי אחר פרט לזה המוכתב בהסכם. המשמעות היא שגם אם תצביע הכנסת אי אמון בממשלה, היא תתקשה מאד למצוא ראש ממשלה חלופי, כנדרש בחוק.

ההסכם אוסר על הכנסת לחוקק כל חוק בחצי השנה הקרובה, עם אופציה להארכה, אלא אם הוא עוסק ישירות במשבר הקורונה. במקביל, שולל ההסכם מהאופוזיציה ניהול של כל ועדה, בכלל זה ועדות שהיו בשליטתה על פי נוהג בשנים קודמות. ועדת הקורונה של עפר שלח, שעשתה עבודה מעולה בחשיפת הזלזול המחפיר של הממשלה במשבר הבריאות, תועבר לחבר קואליציה – שלא תהיה לו כל סיבה לתקוף את הממשלה, וסביר שיילך בדרכו של נתניהו ויכריז שהממשלה פועלת היטב. כלומר, הזרוע החשובה ביותר של השלטון – זו שאמורה לפקח על כך שהממשלה תתפקד כראוי ולא כמועצת גנבים – נוטרלה בפועל.

על כך יש להוסיף את סירוס הוועדה לבחירת שופטים, כאשר את תפקיד חבר האופוזיציה בוועדה ימלא צבי האוזר, שהוא בכלל חבר הקואליציה. המטרה היא בחירת שופטים שינעמו לבנימין נתניהו כאשר יגיע לערעורו בעליון.

כל זה קורה על רקע חשיפת העובדה שישיבות הממשלה הטלפוניות בנושא הקורונה היו בדיחה עצובה, שבה אושרו במהירות אמצעים מבולבלים ולעתים קרובות מושחתים – למשל, ההחלטה לאפשר פתיחת פיצריות במוצאי חג הפסח, החלטה שהיתה יכולה להיות סבירה לגמרי אלמלא קודמה ע”י שר התקשורת אמסלם, שהסתיר מהממשלה את העובדה שאחיו מפעיל פיצריה.

על החרפה שהיא יעקב ליצמן מיותר להרחיב את הדיבור. האיש לא מתפקד בפועל, ואף על פי כן הוא ממשיך בתפקידו וצפוי להמשיך בו. למה הוא עדיין בתפקידו? כי נתניהו לא מוכן לסכן את ה”גוש” שלו. ואם כמה אזרחים ימותו – נו, הוא ובני ביתו מקבלים בדיקות קורונה בקביעות בזמן שלציבור אין מספיק.

בעוד ששוטרים קונסים אנשים שיוצאים לריצה או לגלישה, ובעוד עסקים קטנים מחשבים את קיצם לאחור, נפתחה השבוע לקהל חנות איקאה, עם סיכוי הדבקה גבוה. איך זה קרה? ובכן, מסתבר שלליצמן וחסידות גור קשרים הדוקים מאד עם איקאה, שבין השאר תרמה לחסידות גור 1.3 מיליוני שקלים.

המראה של משפחת נתניהו חוגגת את החג יחדיו, בניגוד להנחיות של נתניהו עצמו; המראה הדומה בבית הנשיא (שלפחות התנצל והכה על חטא); ההזניה שביצעו בכירי מפלגות אופוזיציה שמכרו את עצמם לנתניהו; השטיק של אנשי הכבוד הנדל והאוזר, שפרשו ממפלגה שמעולם לא התמודדה בכוחות עצמה, הכריזו על סיעה עצמאית (בשם החצוף “דרך ארץ”) ובו זמנית שינו את החוק כך שהסיעה שלהם, שלא זכאית למימון מפלגות, תקבל שישה מיליונים; החתימה של עמיר פרץ ואיציק שמולי על הסכם עם כחול לבן, שיקמבן להם איזו שגרירות ובו זמנית ימנע ממפלגתם להצביע נגד סיפוח; המראה של אורלי לוי-אבקסיס שבתוך חודש עוברת מחברות עם העבודה ומרצ לסיעה עצמאית ש”לא תמליץ על נתניהו” להמלצה על נתניהו; כל אלה חיסלו, בצדק מוחלט, את האמון באליטה הפוליטית שלנו, שכמעט כולה הרקיבה. כל זה קורה בזמן משבר חריף וחסר תקדים.

יאיר לפיד יכול להתנחם בכך שקמו לו יורשים במאבק על תואר האפס שהתגלם בבשר, אבל מי פתי ויאמין שדווקא האיש הזה יוביל מאבק נגד קריסת המערכת הפוליטית? מדובר, נזכיר, במי שבשנת 2011 כתב מאמר בשם “אחי העבדים” – מי אח שלך, אדוני המיליונר, פרזנטור הבנקים? – הביע תמיכה במחאה מצד אחד של פיו ומצדו השני אמר ליהודים אמריקאים שהמוחים הם קצת טיפשים, וכשנכנס לממשלה הכריז שהמוחים נגדה הם “שנאוצרים עצובים בגשם” ושעוד לא נולד המגאפון שאפשר לשמוע בישיבת הממשלה. האנשים שהאמינו בגנץ לפחות יוכלו לומר לעצמם שהבגידה הזו לא היתה ניתנת לחיזוי; איך אפשר לומר דבר כזה על לפיד?

הציבור נמצא תחת שתי התקפות הלם חריפות: המגפה והמשבר הכלכלי מצד אחד, וקריסת האליטה הפוליטית מצד שני. מצבי הלם כאלה הם המצבים האידיאליים להעברת מהלכים שהציבור לא היה מוכן לסבול בימים כתיקונם. על פי ההסכם הקואליציוני, נתניהו יוכל להעביר בממשלה החלטת סיפוח של הגדה המערבית החל מיולי הקרוב. המהלך הזה, שעומד בסימן המחלוקת הגדולה ביותר בהיסטוריה של ישראל, צפוי לעבור כשאין אפשרות להתנגד לו, לא בכנסת ולא בציבור.

אף שהמהלך איננו בלתי הפיך, השתחררות ממנו תהיה מסובכת מאד, ובמקביל הוא צפוי להביא לקריסת הרשות הפלסטינית ולביטול הסכם השלום עם ירדן. למותר לציין שאין שום תכנית מסודרת ושום חישוב כלכלי של המהלך; תכנית, ככל שיהיה, תהיה ברמה של תכניות הממשלה למאבק בקורונה שכבר ראינו.

במקביל, אנחנו נמצאים תחת מעקב חסר תקדים של המשטרה החשאית, ובמל”ל החלו להיערך בחשאי למרי אזרחי נרחב. לשם כך, הם מציעים בין השאר לצרוב את התודעה של הציבור הישראלי ולנסות להסביר לו שהממשלה לא רקובה, זה דבש. בין האנשים שיפעלו נגד האזרחים הישראלים יהיה גם הצבא: צוות חשאי של אמ”ן הוא חלק מהמהלך. הפגנות עדיין חוקיות, אבל שרים בממשלה – בדגש על הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד ארדן – עושים כמיטב יכולתם לצמצם אותן, והמשטרה החלה לחלק קנסות גבוהים למשתתפים בהן, אף שכאמור ההפגנות עדיין חוקיות.

כפי שכתב היטב רועי ברק, “מדינה היא לא חוק פיזיקלי או חוק משמיים. היא מבוססת על אמון הציבור ועל הסכם חברתי בינו ובין ההנהגה, פקידותית ופוליטית. תיאורטית, אם *כל* הציבור מתנגד למדינה – אין מדינה.”

מה שקרה בחודש האחרון ערער עד היסוד את אמון האזרחים במדינתם. אבל האם הכנופיה שמנסה להחזיק בשלטון תוותר עליו, רק בגלל שהציבור מאס בה? לא. יש עדיין מה לבזוז. ואנחנו, כזכור, תחת ניטור וצריבת תודעה של אמ”ן והשב”כ. יתכן שלשם בטחון המשטר – קשה לקרוא לזה בטחון המדינה יותר – אנשים שיתנגדו לדחיפת דיקטטורה זוחלת תוך מעשה מגונה בחוק יסוד: הממשלה והכנסת ימצאו את עצמם במעצר מונע. והציבור, שהופצץ בשנה של בחירות בלתי פוסקות, בבגידה של מנהיגים ובמגפה, יחשוש לצאת לרחובות. המשטרה כבר הוכיחה, כתמיד, שהיא נאמנה למשטר ולא לאזרחים.

אנחנו נכנסים לתקופה של דיקטטורה דהפאקטו. לא של שליט יחיד, בינתיים, אלא של חונטה מושחתת. ולא בטוח בכלל שיש דרך יציאה ממנה. המגפה תחזור, כנראה בחורף. ומשעה שהמשטר מקבל לעצמו כוחות חירום כאלה, הוא לא ממהר לוותר עליהם. ההלם יחלוף; כשיחלוף, עליו להתחלף בזעם נחוש.

נתראה במקום שבו אין חשיכה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: בשבוע הקרוב אערוך שתי הרצאות זום שנקראות “משלהי התנ”ך עד (כמעט) הפלמ”ח: כל מה שרצית לשאול על היהדות ולא העזת לשאול את הרב.” המדובר בהיסטוריה אדוורסריאלית של היהדות, שמטרתה לנפץ מיתוסים ולאפשר הבנה טובה יותר של הכוחות התרבותיים שמופעלים עלינו.

ההרצאה הראשונה תיערך ביום שני הקרוב, ה-27 באפריל, בשעה 18:00. השניה תיערך ביום חמישי, ה-30 בחודש, בשעה 20:00. ההרצאה כרוכה בתשלום של 10 שקלים או יותר – איש כפי ידבנו ליבו. אם אתם מעוניינים להשתתף בהרצאות, אנא שלחו לי מייל לכתובת [email protected] וציינו את ההרצאה באיזו הרצאה אתם מעוניינים להשתתף.

(יוסי גורביץ)

משענת קנה רצוץ: ארבע הערות על המצב

ללא הפתעה אך בהלם: התהפוכות הפוליטיות של השבוע האחרון הנחיתו מכה אנושה על היכולת לקיים משטר דמוקרטי בישראל (בהסתייגות הנדרשת, כמובן, שמדינה שמחזיקה מיליונים כחסרי זכויות איננה באמת דמוקרטית).

ראשית היה התרגיל המסריח של ההומו סובייטיקוס, יולי אדלשטיין, שסירב לאפשר ל-61 חברי כנסת להצביע על מחליפו. הוא אילץ את מפלגות הרוב לפנות לבג”ץ, ואז הודיע לבג”ץ שאין בכוונתו לאפשר הצבעה. משאולץ לעשות זאת בצו – וכמה נדיר לשמוע את שופטי בג”ץ מפטירים את המילים “צו סופי” – הוא התפטר מתפקידו בנסיון למנוע את יישום הצו, והודיע שאין בכוונתו ליישם אותו בזמן שעוד נותר בתפקידו. יו”ר כנסת שמודיע בריש גלי שהוא לא יכבד פסיקה של בית המשפט הגבוה בארץ; יש מעט מדינות שבהן זה קורה, והן לא נחשבות לדמוקרטיות. לכל היה ברור שאדלשטיין הוא קול אדוניו, בנימין נתניהו. סריסיו של נתניהו בכנסת ובממשלה הודיעו בגלוי שהם מתנגדים לביצוע פסק הדין; נתניהו עצמו נמנע מתגובה.

בזה עוד אפשר היה לעמוד. הכנסת פעלה במהירות למצוא לאדלשטיין תחליף. ואז הגיעה המכה הגדולה יותר: בנימין גנץ, שעמד בראש גוש של 61 ח”כים ושקיבל מהנשיא את המנדט להקים ממשלה, הודיע שאין בכוונתו לעשות זאת. הוא התמודד על יו”רות הכנסת, ומונה בקולות הימין ושרידי מפלגתו שפירק.

מעולם לא היה לי שמץ של אמון בגנץ. הוא מעולם לא נראה לי מתאים לתפקיד ראש הממשלה. הוא כנראה הפוליטיקאי הגרוע בתולדות ישראל, גובר אפילו על שאול מופז ואהוד ברק. ברגע האחרון, אף שהחזיק בקלפים הטובים יותר, הוא מצמץ.

זכותו של גנץ להיות רכיכה חסרת חוליות. לא היתה לו הזכות לרמות את תומכיו והאנשים שהצביעו עבורו שלוש מערכות בחירות. לא היתה לו הזכות להמיט מכה אנושה על תקוותיהם של כל המאמינים שישראל יכולה להיות טובה יותר.

זה נכון במיוחד על רקע המחאה ששבה וקמה, בעצם ימי המגפה, של מחאת הדגלים השחורים. אזרחים טובים עלו לירושלים, נרדפים על ידי המשטרה – כתמיד, משטרת המשטר ולא האזרחים – בנסיון להציל את שיטת המשטר. גנץ ירק בפניהם. יולי אדלשטיין, שהפר בגלוי את החוק בימים שהאזרחים נדרשים להגבלות חסרות תקדים, ישוב לתפקיד יו”ר הכנסת.

התוצאה המתבקשת של גניבת הסוסים הזו תהיה אכזבה ויאוש מוחלטים מההליך הפוליטי. אין טעם לצאת ולהצביע אם נציגיך מוכרים אותך פעם אחר פעם. בעשור הרעיל של בנימין נתניהו זה קרה בעקביות: מופז מכר את מצביעי קדימה וחיסל את עצמו והמפלגה; ציפי לבני, עם ה”תנועה” שלה, מיהרה למכור את עצמה לנתניהו ב-2013; יאיר לפיד החרה החזיק אחריה. אחרי בחירות 2015, בוז’י הרצוג – לקח לי זמן להזכר בקיומו, אני מודה – הולך שולל אחרי נתניהו לאורך כל תקופת כהונתו, ונשבה בקסמי משא ומתן שהיה מיועד להוביל אך ורק להתמסמסותו. אבי גבאי, בימים הנואשים שלאחר בחירות אפריל 2019, הזנה את הבטחתו לבוחריו וניסה גם הוא לקושש לעצמו תפקיד בממשלת נתניהו. כעת יש דיווחים רבים מדי על כך שגם עמיר פרץ ואיציק שמולי מגששים את דרכם אל הקואליציה. נקווה שאלה ספינים, אבל אם הם יתממשו, איש לא יופתע. זה, בסופו של דבר, כל מה שנתניהו יודע לעשות: לפרק מפלגות יריבות.

היאוש הנובע מכך שהאליטה הפוליטית שלנו רקובה יוביל אנשים לאדישות וטינה כלפי מערכת השלטון, ובוז עייף למי שעוד יתעקשו לנסות ולתקן אותה. בדיוק מה שפוליטיקאים אנטי-דמוקרטיים כמו בנימין נתניהו שואפים לו. גנץ מכר את בוחריו ותקוותיהם; הוא יגלה בקרוב שכמו קודמיו, נתניהו ילעס אותו ויירק את השרידים בצד הדרך. אם מישהו חושב שנתניהו יעביר לגנץ ברוטציה את ראשות הממשלה, יש לי כמה דונמים למכור לו ממערבה לראש הנקרה.

המחדל: התירוץ של גנץ לזחילה אל ממשלת נתניהו הוא משבר הקורונה. מדובר, ללא ספק, במשבר חמור באופן חריג. אבל הדבר האחרון שאנחנו צריכים הוא את נתניהו כמנהיג במשבר הזה.

מערכת הבריאות לא ערוכה למגפה. זה עולה מדו”ח מרוכך מאד שפרסם מלחך המדינה שמינה נתניהו, מתניהו אנגלמן. הדו”ח נכתב בימי קודמו של אנגלמן, יוסף שפירא (גם הוא מינוי של נתניהו), ולמרות שאנגלמן עשה כמיטב יכולתו הצנועה – הוא איש צנוע שיש לו הרבה במה להצטנע – להחליש את הממצאים, המשמעות ברורה: במהלך העשור האחרון, שר הבריאות והממשלה פגעו שוב ושוב במערכת הבריאות. ההוצאה שלנו על בריאות היא מהנמוכות ב-OECD, וההוצאה הפרטית לעומת ההוצאה הממשלתית על בריאות גבוהה במיוחד.

לשר הבריאות ברוב העשור האחרון קוראים בנימין נתניהו. השר הנוכחי, יעקב ליצמן, הוא קריקטורה של שר בריאות. הוא מתעניין בעיקר במגזרו, והוא על סף כתב אישום בגלל הפעלת לחץ על פסיכיאטרים כדי שיאפשרו לפדופילית ממגזרו, מלכה לייפר, לחמוק מדין באוסטרליה. במהלך המשבר הנוכחי לחץ ליצמן שוב ושוב על השארת מקוואות ובתי כנסת פתוחים, אף שברור שהם מוקדי הדגרה של המגפה. לאחרונה נתפס אומר בשידור רדיו שהוא משוכנע שהמשיח יבוא לפני פסח ובכך תגמר המגפה. יכול להיות שהוא מאמין בכך, למרות שיש מקום לספק ניכר; אסור בשום פנים ואופן ששר בריאות יאמר דבר כזה בפומבי בזמן מגפה.

ליצמן, אגב, הוא המיועד לשר הבריאות גם בממשלה הבאה. נתניהו צריך לשמור על הבייס שלו. ואם כמה עשרות אנשים ימותו כתוצאה מכך, זה אף פעם לא הטריד יותר מדי את נתניהו.

יאמרו – וכבר נאמר – שאי אפשר היה לצפות את המגפה. ובכן, זה לא נכון. מומחי בריאות מתריעים מספר שנים שאפידמיה צפויה לפגוע בעולם. לנתניהו ונערי האוצר תאבי הקיצוצים פשוט נוח היה לקוות שהיא לא תגיע. ראוי לציין עוד שנתניהו התחיל להתעסק עם המגפה רק אחרי שהתחוור לו שאין לו רוב בכנסת.

מעבר לכך, בעשור האחרון נתניהו היה עסוק בחרחור מלחמה בלתי פוסק נגד איראן; אך לפני כמה חודשים הוא יזם שורה של תקריות בסוריה שמטרתן היתה לגרות את איראן לתגובה, שתאפשר תגובה מסיבית נגדה. תגובה איראנית מסיבית היתה גוררת, כמעט בהכרח, את הפעלת החיזבאללה כנגד ישראל. לארגון יש עשרות אלפי רקטות וכמה טילים מדויקים. התוצאה היתה עומס בלתי נסבל על מערכת הבריאות. מותר היה לצפות, על כן, מראש ממשלה שהחליט שיש אינטרס אסטרטגי מובהק ביציאה למלחמה (אני חולק עליו לחלוטין, אבל זו החלטה שהיא במתחם הסבירות לראש ממשלה) שייערך לה גם על ידי חיזוק מערכת הבריאות. החיזוק הזה היה מסייע לנו גם במשבר המגפה. שום דבר מכל זה לא קרה.

אם בנימין גנץ היה סבור שיש צורך בממשלת אחדות בשל משבר הקורונה, הוא היה עושה כמיטב יכולתו כדי לוודא שנתניהו לא יהיה ראש הממשלה וליצמן לא יהיה שר הבריאות. הוא לא עשה דבר מכל אלה.

ואחרי המגפה, רעב: המשק הישראלי הובא לעצירה פתאומית בשל המגפה. אין מנוס מכך: האמצעי הבסיסי למניעת מגפה הוא בידוד. אבל מה יקרה אחרי המגפה? מספר המובטלים שובר שיאים, רבים נאלצים לשלם מסים, שכר דירה ועוד בעוד שאין להם משכורות. אם המגפה וההסגר יימשכו חודשיים, רוב גדול מאזרחי המדינה ימצאו את עצמם מול שוקת שבורה. מדינות אחרות בעולם נקטו בצעדי מנע. גרמניה וצרפת מבטיחות הכנסה ויזרימו כספים ישירות לאזרחים. הנשיא מקרון הכריז שככל שממשלתו תצליח, אף עסק לא ייסגר. בריטניה, בשליטת ממשלה שמרנית, הודיעה שהיא תזרים כסף לאזרחים. בארה”ב העבירו חוק – פגום מאד, אמנם, בכך שהיא בעיקר סעד לתאגידים – סיוע בשווי שני טריליונים.

נתניהו הכריז לא מזמן שישראל היא “המעצמה השמינית בעולם.” אין ספק שהיא אימפריה אזורית, אבל יש בעיה מובנית באימפריות: המדינה עשירה, האזרחים עניים. את זה הבין כבר טיבריוס גראקכוס: “לזאב מאורה לזחול אליה, לנשר קן; אבל לחייל הרומאי, שכבש את העולם, אין מקום להניח את ראשו.”

באימפריה הישראלית אפילו לא ביטלו את תשלום המסים, או למצער השעו אותו. בעלי דירות חמדנים מנצלים את המשבר כדי להעלות את שכר הדירה, והממשלה לא נוקטת שום צעד בנושא. הממשלה ממשיכה לדבוק בתפיסה שגרעון הוא הגרוע שבכל העולמות. היו בין פקידי האוצר שדיברו על כך שאם ימותו כמה אלפי קשישים, זה לא יהיה כל כך נורא. אחרי הכל, האוצר חלב מהם כל מה שיכול ועכשיו הוא רק נדרש לקיים אותם.

מצבם של תשושי הנפש בישראל גרוע אפילו יותר. הממשלה ביטלה חלק מההקצבות שלהם, ותשושת נפש שפונתה מהוסטל שטיפל בה התאבדה יומיים לאחר ששבה לביתה.

בנימין נתניהו אמר פעם שאילוצו לחדול ממדיניות פרידמנית הוא שווה ערך להמרת דת. גם מסיבה זו, הוא האיש הלא נכון לטפל במשבר. יש להודות, עם זאת, שהמגפה הפרידמנית מכה בכל המפלגות מכחול לבן וימינה. ספק אם שר האוצר יאיר לפיד היה עושה דברים אחרת. נקווה שכאשר ניחלץ מהאסון שיבוא אחרי המגפה, זה יהיה ללא התקוממות אלימה ונואשת של חסרי כל; ואחר כך נבוא חשבון עם הניאו ליברליזם והקפיטליזם המאוחר.

ובכל זאת, תקווה: הרשימה המשותפת עמדה יפה באתגרים שהוצבו בפניה בחודש האחרון (הבחירות היו רק בשני במארס, זוכרים?). התגובות שלה למגפה ולמשבר הכלכלי מבורכות. ואף יותר מכך: בשבועות האחרונים חלה תזוזה חדה במחנה המרכז-שמאל. יש עליה ניכרת בתמיכה בשיתוף פעולה עם המשותפת בקואליציה ואולי, שומו שמיים, גם בהרכבת ממשלה. ההתנהגות יוצאת הדופן של המפלגה תיזכר גם כשהמגפה תחלוף, ואולי, אולי, אולי, בבחירות הבאות אפשר יהיה לדבר על קואליציה של ערבים ויהודים שמאלנים. מפלגות המרכז התגלו, שוב, כקנה רצוץ; העבודה תתקשה להתאושש מתוצאות הבחירות, במיוחד אם פרץ ושמולי אכן יזחלו לממשלה, אבל גם ובעיקר בגלל השגיאה האיומה שבבחירת אורלי לוי; ומרצ, למרבה הצער, נראית כנושמת את נשימתה האחרונה.

אולי מכל זה יצמח משהו אחר, חד יותר, נוקשה יותר, אמיץ יותר, בלתי מהוסס, שינצל את משבר הקפיטליזם והמגפה כדי לעלות לשלטון ולהציע מדיניות אנושית יותר. כן, בכלל זה גם כלפי הפלסטינים הכבושים.

שום דבר לא נגמר; ההיסטוריה איננה קו, היא גלגל; ולגמרי יתכן שהמשברים יגרמו לגלגל להתהפך מהר יותר.

נראה באור.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

מלחמת התשה

בדרכו לכלא, נתניהו הורס כל חלקה טובה בדמוקרטיה הלקויה הישראלית, ובעיקר את תפיסת האזרחות. הנזקים יהיו ארוכי שנים

בעוד שלושה שבועות בערך נלך לבחירות, ואלה יהיו כנראה הבחירות המיואשות ביותר שמישהו מאיתנו יזכור. התחושה הכללית היא של לאות. בהליכה ברחובות כמעט ולא נראים שלטי מפלגות. האוויר רווי חמיצות, בעיקר בקרב מפלגות המרכז-שמאל, אבל לא רק בהן. הרעיון של סיבוב בחירות רביעי נראה סביר למדי. אנשים שיבחרו ללכת לקלפי יעשו את זה במידה של מיאוס וחוסר רצון.

הסיבה לכך, כמו לעצם העובדה שאנחנו בכלל הולכים לבחירות בפעם השלישית, היא נסיונותיו הבלתי נלאים של הנאשם בנימין נתניהו לחמוק מגורלו העתידי כאסיר. אדם עם תפיסה כלשהי של חובה ציבורית היה הולך הביתה אחרי בחירות ספטמבר. אבל נתניהו לא יכול ללכת: הוא חייב לשמור על מעמדו כראש ממשלה אם הוא רוצה לעכב את כניסתו לכלא. הוא כבר הודיע שבכוונתו לנהל את המשפט מלשכת ראש הממשלה. בדרך, הוא רומס כל אמת מידה דמוקרטית.

הוא עושה זאת בכמה שיטות. קודם כל, הסירוב לציית לכללי המשחק. בבחירות אפריל, כשהתחוור לו שאין לו אפשרות להקים ממשלה, הוא עשה תרגיל מצחין מהרגיל ובמקום להעביר את המנדט לגנץ, כינס את הכנסת באופן ספק חוקי והלך לבחירות שניות, בחירות ספטמבר. באמצע הוא נבהל, ואחרי שהכנסת פיזרה את עצמה הוא ניסה לגרום לה לחזור בה מהמהלך – תרגיל שהוא כבר ספק חוקתי.

כדי להשאר רלוונטי לציבור, הוא שולף שפנים בלתי פוסקים מהכובע. האחרונים שנמצאים בזכרון הציבור היו ההסכם עם ג’ארד קושניר על ריסוק השטחים הפלסטיניים, החזרתה של נעמה יששכר מרוסיה, והפגישה עם נשיא סודאן באוגנדה. כל התרגילים הללו, שהתנדפו במידה ניכרת, כללו הונאות וניצול מעמדו של נתניהו כדי לתפוס את תשומת לבה של התקשורת. כמעט כל ראשי הממשלה עשו תרגילים כאלה בעבר ערב בחירות (משיגור שביט 2 של בן גוריון ועד הפצצת הכור העיראקי על ידי בגין) אבל לא במספרים כאלה.

בינתיים נמחקה מהזכרון הציבורי כל פרשת החסינות שנתניהו רצה: ההמתנה עד הרגע האחרון לבקשתה, משיכת הזמן הבלתי פוסקת, המלחמה נגד כינוס הוועדה שתדון בנושא (עד וכולל הליכה כושלת לבג”צ), ואז – משיכת בקשת החסינות ברגע האחרון, משהתברר שאין לה סיכוי. בימים רגילים, הסיפור הזה היה מחזיק חודשים או שנה. הוא הרי חריג כל כך. אנחנו עשרה ימים בקושי ממנו, והוא נמחק. הרעשה תודעתית אחרת תפסה את מקומו.

מעבר לכל זה, יש הפצצה בלתי פוסקת של תעמולה מצד נתניהו בכל הכלים העומדים לרשותו, הרבה יותר מכל מועמד אחר. התוצאה היא התשה של הציבור, שכבר לא עומד ברצף ההפצצה. לא יהיה מסובך לטעון שכמו רודנים אחרים, נתניהו חייב את תשומת הלב של הציבור כל הזמן, ושהצורך הבלתי פוסק שלו בתשומת לב גורם נזק פסיכולוגי לציבור. אנחנו מורגלים בעקביות בכך שאין יום שקט, כל יום יש לו את השפן שלו, כל יום אנחנו נדרשים להקדיש תשומת לב לתרגיל האחרון של נתניהו.

התוצאה היא שאם אתה לא ג’אנקי של פוליטיקה, אתה מתנתק או מתנתק חלקית. זה הגיוני לגמרי: אתה עושה את זה כדי להגן על עצמך מהרעשה בלתי פוסקת של מידע שאין לך אפשרות לאמת או לעכל. בדרך חולפים מעל ראשך עשרות ומאות שקרים. למשל, הטענה שחזרו עליה מספיק פעמים עד שתהפוך לעובדה שהאיראנים הוציאו מידע סודי מהטלפון של גנץ.

וכשאזרחים מתנתקים, הם הופכים לאזרחים פחות טובים. אזרחים טובים צריכים להיות מודעים, אבל מי יכול לעמוד בקצב האש של נתניהו ועוזריו? מי יכול לעקוב? אז מצמצמים קשב, ובהתאם מתרגלים לכך שהאוויר מלא ביותר שטויות משאי פעם תוכל לסנן, ובהתאם מתרגלים לעקוב עוד פחות. וכשאתה מגיע ליום הבחירות, אתה כבר מותש. למותר לציין שגם פה, נתניהו מחקה את דונלד טראמפ.

הדמות השניה שמצריכה תשומת לב בהקשר הזה היא אביגדור ליברמן. מישהו יודע מה הוא רוצה? הוא היה ההפתעה המוחלטת של בחירות אפריל, כשבתירוץ קלוש כלשהו הוא סירב להכנס לממשלת נתניהו. כולם הניחו שהוא מבלף, כי לא היה שום הגיון במהלך הזה. הוא לא. אחר כך באו בחירות ספטמבר, והוא מנע הקמת ממשלה לכאן או לכאן. מה הוא יעשה אחרי בחירות מארס 2020? לא ברור, אבל אף אחד לא באמת יופתע אם הוא שוב ימנע הקמת ממשלה.

כשמנסים להבין את ליברמן, למצוא פשר במהלכים שלו לאורך השנים (האיש מתמודד לכנסת כבר 21 שנים) – ההתפטרויות הבלתי סבירות, ההצלה של ממשלת אולמרט בשעתה הקשה ביותר, התזזיתיות הבלתי פוסקת, מהלכיו בשנה האחרונה – קשה להמנע מהמחשבה שהסדר היחיד הוא אי הסדר: שליברמן מכוון תמיד לכאוס. וכשזוכרים את הפגישה האישית שלו עם פוטין לפני כמה שנים, שלא נכח בה אף נציג ישראלי ושאין שום רישומים ממנה, קשה שלא לתהות האם הכאוס שבפעולותיו של ליברמן הוא מקרי, תוצאה מכוונת של מדיניות רוסית ארוכת שנים שמטרתה לערער את המשטרים הדמוקרטיים, או אימוץ עצמאי של המדיניות הזו.

הדמות השלישית שמעורבת בערעור המערכת הישראלית הוא סמרטוט הרצפה האנושי, יולי אדלשטיין. הוא היה שותף נרצע לכל מהלך של נתניהו, מהנסיון לבטל את בחירות ספטמבר אחרי שהכנסת התפזרה, לטענה שהוא נגד בחירות (הוא הצביע עבורן), לכל גרירת הרגליים של של הכנסת בפרשת החסינות של נתניהו. בכל פעם הוא מעל בתפקידו ובאמון הציבור והתייצב לצד ראש הממשלה נגד הנוהל והחוק – או, ליתר דיוק, שימש הדום לרגליו.

מה שקרה בשנה האחרונה לא ייעלם. התרגילים המסריחים והלא חוקתיים של נתניהו לא ייעלמו. ראשי ממשלה עתידיים ישתמשו בהם, ולעזאזל אמון הציבור. הפיתוי יהיה חזק מדי. ראשי ממשלה עתידיים גם יתפתו למנות לתפקיד יו”ר הכנסת אנשים חלשים, נטולי ערכים, כאלה שאפשר לשלוט בהם. יולי אדלשטיין עוד עשוי להפוך למושג: תארגן לי איזה יולי לתפקיד הזה.

הפוליטיקה הישראלית התעלמה בשנים האחרונות מהמציאות הקשה של ישראל והתאזנה על ציר נתניהו-אנטי נתניהו. כשהאשליין הגדול יילך סוף סוף, הפוליטיקה הישראלית תצטרך לעבור שידוד מערכות. הראשונה שצפויה להתפרק היא מפלגת השלטון המיועדת, כחול לבן. אחרי הכל, אין שום קשר בין חלקיה. יועז הנדל (שדרך בסוף השבוע על מוקש, כשכרך את יוצאי מדינות ערב היהודים עם הערבים הישראלים בדיבורו על “קונצרט מול דרבוקות”) לא באמת יכול לשבת באותה המפלגה עם עפר שלח. כל מה שמאחד ביניהם הוא תיעוב לנתניהו. מה יקרה אחר כך?

אחר כך נצטרך זמן כדי להזכר שיש פה בעיות של ממש: הדיקטטורה הצבאית בשטחים שלא הולכת לשום מקום, התקציב הצבאי שרק תופח, הקריסה של מערכות הבריאות והחינוך, משבר התשתיות ומשבר התחבורה. בקיצור, כל מה ששעמם את נתניהו ב-11 השנים שבהן היה ראש ממשלה. כל זה ישאר נחלתה של מערכת פוליטית מעורערת ושל ציבור שהורגל שאין טעם לפעול לשינוי כי לא יהיה שינוי. וברקע, כמובן, מגיע אסון האקלים, שממשלת ישראל, הציבור והתקשורת שלה מצטיינים בהתעלמות ממנו.

בקצרה, שנות נתניהו משאירות אותנו עם ציבור שהורגל באדישות וממשלה שהורגלה בחוסר תפקוד. מדינת עולם שלישי עם סייברסייבר, כיבוש ומפציצים שוקעים בשטפונות. שיהיה לכולנו בהצלחה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

צאו להצביע

המולדת בסכנה. הצביעו עבור מצפונכם, אבל הצביעו

יו”ר ועדת הבחירות המרכזית, אחד חנן מלצר, הורה אמש (א’) לשלול בפועל את זכות ההצבעה של 50,000 אזרחים בדואים. כחלק ממדיניות הנכבה המתמשכת של המדינה הציונית, יש עשרות ישובים בלתי מוכרים בנגב. אין בהם קלפיות והמדינה מקפידה לוודא שלא תהיה תחבורה ציבורית מהם לקלפיות. ארגון אזרחי בשם זזים (גילוי נאות: תרמתי להם) ארגן אזרחים בעלי רכב כדי להסיע אותם לקלפי. אתמול פסק מלצר, לבקשת “אם תרצו”, שהפעולה של “זזים” בלתי חוקית. לא רק שמלצר כשל בתפקידו הבסיסי – לוודא שלכל אזרח תהיה גישה לקלפי – הוא גם מנע מארגון אזרחי מלבצע את מה שאמור היה להיות תפקידו.

הבוקר (ב’) חשף הארץ שנתניהו, שהושפל פומבית מירי הרקטות לעבר אשדוד, תכנן לבצע פעולה נרחבת בעזה. כלומר, תכנן לשפר את מעמדו על ידי שפיכת דם מסיבית, שהיתה בתורה גוררת אלימות מסיבית מהרצועה. זאת, בניגוד לדעת מערכת הבטחון שיש להסתפק בתגובה מדודה. הפעולה נבלמה לאחר שהיועמ”ש מנדלבליט עשה לשם שינוי את תפקידו, והבהיר לנתניהו שהוא עדיין איננו שליט יחיד ושההחלטה דורשת אישור קבינט. זה קרה באותו היום שבו נתניהו ניסה להעביר החלטה על סיפוח בקעת הירדן, שוב ללא סמכות, ונאלץ להסתפק בהודעת תעמולה בניגוד לחוק.

ביום שישי תקפו בריוני ימין פעילי “המחנה הדמוקרטי” בירושלים. בשבת, ניסה פעיל ימין לשבש באלימות את נאומו של יאיר גולן. שפי פז, שכפי שכבר ציינו לפני נותנת משמעות חדשה לגמרי למושג “פמינאצית”, השחיתה את משרדי האיחוד האירופי. שרת המשפטים בדימוס איילת שקד הודיעה בתגובה ש”זה מעשה שלא צריך לעשות, אבל צריך להעריך אותן כי הן נשים שמובילות מחאה כבר תקופה ארוכה.” בשבוע שעבר הודיעה שקד שהיא תדרוש כתנאי לכניסתה לממשלת נתניהו חוק שהציעה שפי, שיקים בית משפט “שלא תהיה עליו יכולת ערעור” לגירוש מבקשי מקלט.

ביום שישי דרש נתניהו שיו”ר ועדת הבחירות יתייצב בפניו כדי שנתניהו יוכל לייבב על עלילת הדם החדשה שלו, הטענה שהערבים הישראלים מרמים בבחירות. מלצר סירב. חוק המצלמות נפל, אבל ארגוני ימין כבר מתארגנים לשליחת “משקיפים” לקלפיות, שמטרתם המוצהרת היא לעורר מהומות כדי לשבש את ההצבעה. אמש, נתניהו התעלם מחוק הבחירות והפיץ סקר מפוברק באמצעות חשבון המסנג’ר. בשבוע שעבר, הוא פרסם בחשבון המסנג’ר שלו שהערבים הישראלים רוצים לרצוח את כולנו, ואחר כך הפיל את התיק על הסטודנט. אפילו פייסבוק, סייענית חרוצה של ג’נוסייד, העמידה פני נרעשת וחסמה את החשבון שלו ליממה.

כל האירועים הללו, ואחרים, מעידים על כך שגם הדבר האחרון שהדיקטטורה הצבאית הישראלית התגאתה בו – בחירות חופשיות בתחומי הקו הירוק – כבר לא מובן מאליו. נתניהו מוכן לשרוף את המדינה כדי לא ללכת לכלא, והימין היהודי כבר הכריע מזמן שבין דמוקרטיה ויהדות, הוא יילך על יהדות. כפי שאמר את זה הפטרון של נתניהו, שלדון אדלסון, דמוקרטיה לא מופיעה בתורה.

יש לכם זכות הצבעה. היא לא מובנת מאליה, כפי שמגלים ערבים ישראלים מדי בחירות. במדינות אחרות היא נקנתה בדם. משתאבד, היא לא תוחזר אלא בהרבה מאד דם. מי שחושב שזה לא משנה, יגלה מהר מאד מה ההבדל בין נתין לאזרח. מחר הבחירה היא בידיכם: האם להסחף בזרם האדישות ולתת לכוח היסטורי לעשות את שלו, או לצאת, להצביע ולעמוד מולו. הצביעו לכל מפלגה שלא תשב עם נתניהו, ואין הרבה כאלה. הברירה שלכם היא בין העבודה, המחנה הדמוקרטי והרשימה המשותפת. השתיקה הפחדנית של כחול-לבן מול ההתקפות של הדמוקרטיה מצד נתניהו ותומכיו מציבה אותם במחנה הלא נכון, המחנה שימחה קלושות ויגיד שזה לא יפה, אבל לא באמת יתנגד. עד שיהיה מאוחר מדי.

אילו מרצ היתה מתמודדת בבחירות הללו, הייתי מצביע לה. אבל זו לא אופציה היום, וידי תיבש לפני שאצביע לאהוד ברק, אז אצביע הפעם למשותפת. לא בלב שלם – דעותי על קומוניסטים ואיסלמיסטים ידועות – אבל לא אוכל להצביע לפושע מלחמה מדופלם, ואם הקול שלי יעיד על סולידריות עם מיעוט שאת זכות ההצבעה שלו מנסים לשלול, אז די לי בכך.

כך או כך, צאו להצביע, והצביעו עם מצפונכם. נתראה במקום שבו אין חשיכה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פוטש בהתהוות

לשם שינוי, האינטרס של מדינת ישראל ושל הליכוד מצטלבים: לטובת שניהם, נתניהו צריך להפסיד בבחירות בשבוע הבא.

בימים האחרונים, מבצע נתניהו נסיון פוטש מתמשך. השטיק הפעם הוא פאניקת המצלמות. לטענת נתניהו וחבר מרעיו, יש מגפה של זיופים בקלפיות ועל כן יש צורך להציב בהן מצלמות, וחובה לעשות זאת עכשיו; שאם לא כן הסמול יגנוב את הבחירות. לשם כך ניסה הליכוד להעביר הצעת חוק דחופה בנושא, באמצעות הנעץ האנושי מיקי זוהר, שהיתה מאפשרת לפעילי מפלגה לצלם את ההליכים בקלפי. ההומו סובייטיקוס יולי אדלשטיין, שלעולם איננו שבע מהטלת חרפה במוסד שבראשו הוא מתיימר לעמוד, איפשר העלאה דחופה לדיון בהצעת החוק, כביכול יש שעת חירום שמצריכה זאת; והיום הובסה ההצעה בוועדת הכנסת, בתיקו. זאת לאחר שזוהר השתחץ שהוא יעביר אותה בכנסת עד יום רביעי.

נתחיל מהמובן מאליו. ככל שיש אכן סכנה של זיופים בקלפיות, אכן ראוי להציב מצלמות – לא מאחורי הפרגוד, תשמור האלה ותציל, אבל אין שום סיבה ראויה להמנע מצילום התנהלות ועדת הקלפי במהלך ההצבעה וספירת הקולות. אבל, וזה חתיכת אבל, המצלמות הללו צריכות להיות מופעלות על ידי עובדי ציבור, לא נציגי מפלגות; הן צריכות לצלם את ועדת הקלפי, לא את הציבור; וזה צריך להיות אחרי הליך ראוי. כלומר, כזה שלוקח בחשבון את העובדה שאנחנו עושים פה שינוי בסדרי עולם דמוקרטיים, ונוקטים בכל אמצעי הזהירות. למשל, מפעילים תכנית מבחן בבחירות המקומיות לפני שמנסים את השינוי בבחירות לכנסת. ככל שהיו נוקטים בדרך ראויה, לא היו צריכות לעלות יותר מדי הסתייגויות. לעזאזל, אם תגידו לי שאתם רוצים להוציא את נציגי המפלגות מוועדות הקלפי ולהחליף אותם באזרחים שייבחרו רנדומלית, אני אשקול את זה בחיוב.

אבל, כמובן, זה לא מה שקרה כאן. ראשית כל, אין סכנה של זיופים. ועדת הבחירות הודיעה שהיא קיבלה שתי תלונות אמת על זיופים בקלפיות במהלך בחירות אפריל 2019. בשני המקרים, הזיוף לא היה לטובת המפלגות הפלסטיניות, כפי שטוען נתניהו – הזיופים היו לטובת הליכוד וש”ס, בהתאמה.

כלומר, הסכנה שנתניהו מנפנף בה תוך כדי שהוא צווח ככרוכיה לא קיימת. מה יש לנו פה? את “הערבים נוהרים” של בחירות מועד ב’ של 2019. רק בגרסה הרבה יותר ארסית. בשנת 2015, נתניהו טען ש”הערבים נוהרים”, כלומר מנצלים את זכותם הדמוקרטית ובשל כך שלטון הימין בסכנה; זה היה שקר והסתה גזענית, אבל נתניהו עושה את אלה שש פעמים לפני ארוחת הבוקר. זה כבר משעמם אותנו.

מה שנתניהו והליכוד עשו עכשיו הוא חתירה תחת יסודות הדמוקרטיה: הפצת קנוניה שקרית וזדונית לפיה אין לתת אמון בתוצאות הבחירות, משום שיסודות זדוניים הטו את תוצאותיהן. הערבים כבר לא צריכים לנהור – מישהו (ואתם יודעים מי) כבר יזייף את קולותיהם. אם התוצאות לא ימצאו חן בעיני נתניהו, הוא מכין עכשיו את הקרקע לשבירת הכלים: להכרזה שלבחירות אין תוקף.

מיד אחרי שביטל בפועל את תוצאות הבחירות הקודמות. רואים כאן רצף?

את הפגיעה האנושה הזו במערכת הדמוקרטית מבצע נתניהו כדי לשרוד עוד סיבוב בחירות אחד, סיבוב בחירות גורלי מבחינתו: אם הוא לא מנצח עכשיו, יש סיכוי סביר לגמרי שהוא הולך להריח ליזול. כדי להמלט מגורל זה הוא מוכן, כפי שכתב וירגיליוס על יוליוס קיסר ופומפיוס, לנעוץ את חרבו בבטן המולדת.

אבל, בהיותנו אמונים על הכלל העתיק שלא עכברא גנב אלא חורא גנב, הבעיה היא לא נתניהו. הבעיה היא הקואליציה שלו. מהימין הדתי לסוגיו – חובשי כיפה סרוגה וכיפה שחורה – אין מה לצפות לדבר. הם אנטי-דמוקרטים. החרדים תמיד היו. הכיבוש אילץ את הכיפות הסרוגות להצטרף למחנה האנטי-דמוקרטי. והבעיה המרכזית, כמובן, היא האבן הראשה של הקואליציה, הליכוד.

מי שזוכר את המפלגה הזו בשנות השמונים זוכר מפלגה תוססת, דינמית, שהמנהיג שלה נבחר ותמיד צריך להעמיד את עצמו לבחירה, שיש בה מחלוקות ודיונים ושהיא יותר אסופת שבטים מאשר קהל צפון קוריאני שסוגד למנהיג.

נתניהו, השמעון פרס של הליכוד, ריסק את כל זה. הוא התחיל בנסיון החיסול של דוד לוי בפרשת “הקלטת הלוהטת” שלא היתה (וכינה אותו – מי אמר שלהיסטוריה אין חוש אירוני? – “בכיר בליכוד, מוקף פושעים”; אחד ה”פושעים” דאז היה יעקב ברדוגו), ואחר כך חיסל בדרכו כל אדם שניסה להחליף אותו. היחיד שהוא לא הצליח מולו היה אריאל שרון. הוא גימד את סילבן שלום – אמנם, לא מלאכה מסובכת מדי במקרה הזה – והצליח להעיף את פייגלין בתכסיסים פוליטיים. כל מה שנותר הוא ננסים. מלימור לבנת הוא עשה לבנת חבלה (באמצעות סריסיו הנאמנים דאז, אביגדור ליברמן והנער לעניינים מלוכלכים גלעד ארדן). בואו, אמר האטד, חסו בצילי; ואם לא, בני ייסר אתכם בעקרבים.

התוצאה היא בעקביות הפיכתה של מפלגת השלטון למפלגתו של איש אחד. ראינו את זה לפני כמה חודשים, כשנתניהו אילץ את מפלגתו להצביע עבור פיזור הכנסת מיד לאחר הבחירות – מהלך שלא היה דומה לו. ועכשיו ניסתה ממשלת המעבר שלו, עם הכנסת חסרת הסמכות (שהרי פיזרה את עצמה), להעביר שינוי בסדרים בסיסיים של ההצבעה.

לא משנים את הכללים באמצע המשחק. נתניהו הוכיח שוב ושוב שהרעיון הזה, שמרכזי לדמוקרטיה – השלד של הדמוקרטיה הוא אמצעי להעברת שלטון בהסכמה, ללא שפיכות דמים – לא רלוונטי מבחינתו. הוא שיחק עם חוקי המשחק כאילו היו פלסטלינה, בכל אחת מהקדנציות שלו. אחרי הכל, הוא לא רואה בהחלפת שלטון משהו טבעי; הוא רואה בו קשר נגדו. והוא הפך את מפלגת השלטון למפלגת שלטון נתניהו, גם כאשר המטרה היא שבירת כללי המשחק.

מדינות יכולות לשרוד שליטים מושחתים. הן מתקשות הרבה יותר לשרוד שליטים שחותרים בציניות תחת יסודותיהן ותחת אמונם של האזרחים במערכת. נתניהו חייב לשלם מחיר על המהלך הזה, אחרת אחרים ילמדו שאין עליו מחיר. הפתרון הנדרש הוא טיהור: ועדת חקירה שתחקור את משטר נתניהו ותקבע מי מאנשי הליכוד ראוי להשאר בחיים הציבוריים.

הסיכוי למישהו יהיה אומץ להרים את זה זעום. על כן, עשו את המינימום האפשרי: בעוד שמונה ימים, לכו לקלפי והצביעו לכל מפלגה שלא תהיה חלק מהקואליציה של נתניהו. שלחו אותו, את גמאל נתניהו, את ארדן, אדלשטיין וזוהר, אל מקומם הראוי – פח האשפה של ההיסטוריה. והקפידו לסגור את המכסה.

ועוד דבר אחד: צריך לומר תודה ולקוד לבכירי הליכוד בעבר, מבני בגין ועד יו"ר הכנסת לשעבר דן תיכון, שקראו בימים האחרונים לא להצביע לליכוד. במילייה שלהם זה מצריך אומץ ניכר.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

המרכז קורס

שלושה אירועים בשבוע האחרון מעידים על המקום בו אנחנו עומדים: נורמליזציה של היודו נאציזם

בזמן שטקסט זה נכתב, מספר הפצועים מאל אקצה ממשיך לעלות. היום חל, בצירוף מקרים מדאיב, גם איד אל אדחה, החג החשוב בשנה המוסלמית, וגם ט’ באב, התאריך הלא נכון שבו נקבו כותבי התלמוד כיום השנה לחורבן המקדש. בפגישה שנערכה בסוף השבוע בין ראש הממשלה נתניהו וראשי המשטרה ושירות הבטחון, הוחלט למנוע את עליית היהודים להר היום מחשש לאלימות. נזכיר שאין שום מצווה הלכתית להגיע להר הבית; שהרבנות הראשית, למעשה, אוסרת על עליה לשם (והרב הראשי הספרדי חזר על האיסור היום); שאל אקצה הוא מסגד, בהפרעות קלות, מאז שנת 640 בערך; ושהמטרה של עליית יהודים לחראם א שריף היא במוצהר פוליטית ולא דתית – הפגנת אדנות.

אז נתניהו קיבל החלטה מושכלת, אבל הבוקר היודונאצים נעמדו על הרגליים האחוריות ונערו נערה גדולה ומרה. בצלאל סמוטריץ’ שכח שהוא שר בקבינט ודיבר על החלטה “להכנע לטרור ולאלימות הערבית” וכינה אותה “בושה וחרפה.” איילת שקד ציטטה ישירות את אורי צבי גרינברג על “השולט בהר, שולט בארץ” ודרשה לאפשר להעלות יהודים לחראם א שריף ומיד.

נתניהו קיבל החלטה בסוף השבוע, אבל אחרי הכל הוא רב עם שקד וסמוטריץ’, ועל כן, מחשש שיראה פחות קיצוני מהם, הוא מיהר להפוך את החלטתו. משטרת ירושלים הסתערה על חראם א שריף במטחי גז ורימוני הלם כדי לפזר את המתפללים; ח”כ אחמד טיבי, שנכח במקום, אמר שהאלימות החלה ללא כל התרעה וללא כל פרובוקציה. מי שראה כמה הפגנות בגדה המערבית מכיר את המצב הזה היטב.

הרעש שאתם שומעים הוא חברי מפלגת כחול לבן מבצעים חיקוי של דג. בראיון שהעניק היום גנץ לטמקא (שבו הוכיח שוב שהוא לא ראוי לתפקיד ראש הממשלה, אבל נניח לזה) כל מה שהיה לו לומר על הר הבית הוא שהוא “לא מגלגל אחריות.” על היכולת של קומץ משוגעים שרוצים מלחמת גוג ומגוג להזיז בקלילות את ראש הממשלה באחד המקומות הנפיצים בעולם, לא אמר דבר. אחרי הכל, לגמרי יתכן שהוא יצטרך את הפסיכים האלה כחברים בקואליציה שיבנה. הם לגיטימיים עכשיו, הם המיינסטרים. גנץ הוא זה שצריך להציג את עצמו ימני כדי להיראות ראוי לשבת איתם.

בשבוע שעבר, הוענק פרס כלשהו ליצחק גינזבורג, אולי הרב היודונאצי ביותר בישראל. האיש שנתן את ההסכמות ל”תורת המלך”, האיש שהישיבה שלו ביצהר היא הלב הפועם של הטרור היהודי. בין האנשים שנכחו במקום היו בצלאל סמוטריץ’, שר התחבורה, ורפי פרץ, שר החינוך. פרצה סערה זוטא כאשר הסתבר שהאגף לתרבות יהודית במשרד החינוך מימן את הפרס; האגף מיהר למשוך את תמיכתו. פרץ דווקא הגיע לטקס. וכלום. כמה שמאלנים מחו מול האירוע, וזהו. עוד יום במדינת ישראל.

באמצע השבוע שעבר, סיפקה מכינת בני עלי את מנת התשפוכת הקבועה שלה: אחד אלעזר קשתיאל בישר לחניכיו – המיועדים לקצונה – שהפתרון הרצוי לשאלת הפלסטינים היא שעבוד שלהם. לטובתם, כמובן, שהרי בכך יקשרו את עצמם לעם מוצלח: “בוא תהיה עבד שלי, בוא תהיה שותף להצלחה.” בני עלי היא ספינת הדגל של הציונות הדתית. שקט ודממה נרשמו בקרב אנשי המרכז-לכאורה. הם נכנסים בחרדים פה ושם; אלה, אחרי הכל, לא משרתים בצבא. אבל לא מדברים סרה ביודו נאצים של סמוטריץ’ ושקד.

לא היה מסובך מדי לתקוף את שקד וסמוטריץ’ באמצעות היהדות דווקא. לא האורתודוקסית, כמובן. יאיר לפיד הכריז על עצמו פעם כיהודי רפורמי, כנראה למגינת ליבם של רבנים רפורמים. אילו רצה, הוא יכול היה לצטט את יהוה המשתיק את המלאכים השרים עם טביעת צבא פרעה: “מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?” אפשר היה להעמיד כנגד הסמוטריצ’ים את האידיאל של תיקון עולם שמפעם, למשל, ביהודי ארה”ב. אבל זה לא יקרה, כי בסופו של דבר המרכז היהודי מאמין בעליונות יהודית לא פחות מאשר הימין היהודי. ובסופו של דבר, למרכז היהודי אין תשובה לשאלה של הימין הדתי, “אם אתה לא מקבל את התורה, מה אתה עושה פה?” הרי המדינה הוקמה על גזל ורצח; לצדנו עומד יהוה עם אגודל מונף; מי ניצב בצד שלך?

ללפידים ולגנצים אין תשובה, או – גרוע משמעותית יותר – הם מפחדים להשמיע אותה בשל חשבונאות זולה כלשהי. ועל כן נמשיך להתדרדר הלאה, היודו נאצים יהפכו למרכז החדש בעקביות. לםני 35 שנים, הכנסת הקיאה מתוכה את כהנא. ח”כים יצאו כשהוא נואם. היום לפיד וגנץ ימכרו את נשמתם בעבוד נזיד העדשים של יורשיו, ויחנקו בכך כל סיכוי למדינה דמוקרטית. זאת יש לזכור: הימין הקיצוני מנצח כאשר המרכז קורס. ושלנו קרס מזמן.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

געגועי (בערבון מוגבל) לכהנא

הכהניסטים לא מהווים סכנה יותר. הרעיונות שלהם הופנמו בכלל הימין. הבעיה היא לא אנשי האס.אה., היא אנשי האס.אס.

בימים האחרונים נשמעה זעקה גדולה ומרה בקרב אנשי התקשורת שלנו: איך מעז בנימין נתניהו לדחוף בכל כוחו את איתמר בן גביר והכהניסטים שלו למפלגת הימין איחוד-מאוחד או איך שלא קוראים לו, זה עם החלאה הספק הניאו נאצית בראש. מצד אחד, כמובן, המחאה מובנת. יאה לדת החילונית לראות בכהניסטים צלם בהיכל, משהו שיש לקרוע עליו קריעה.

מצד שני, הרכבת הזו כבר מזמן לא בתחנה.

אם לתת סימנים בסכנה הניאו נאצית (בכלל זה היודו-נאצית), הרי שיש לה שני שלבים: האס.אה, כלומר כנופיות שמשליטות טרור עבור המשטר העתיד לבוא, והאס.אס, כלומר המשטור של התפיסה החדשה.

וכן, יש לנו אס.אה. הבריונים שמדי פעם תוקפים מבקשי מקלט או פלסטינים, שמציתים כל כמה ימים את רכושם של פלסטינים בגדה ובישראל, עונים על ההגדרה לא רע. מהבחינה הזו, הכהניסטים הישנים הם, במשוואה הזו, על תקן האס.אה.

אלימות פוליטית בלתי ממושטרת היא, אין צורך לומר, בעיה קיומית לדמוקרטיה. איך יודעים שהמשטר הדמוקרטי נמצא בבעיה רצינית? כשכוחות השיטור לא מצליחים לדכא את פעילות האס.אה, הן משום שהשוטרים עצמם רואים בהם בטרוריסטים הללו פטריוטים שהגזימו קצת, הן משום שהם עצמם משתתפים בעצימת עין בפעילות. עכשיו הסתכלו בשיעור ההצלחה של כוחות השיטור הישראלים – שב”כ ומשטרת פשל”א (פשיעה לאומנית) – ותגידו לי מה אתם רואים שם.

אם מסתכלים, למשל, על האלימות הפוליטית כנגד שחורים ב-150 השנים האחרונות בארה”ב, אנחנו מקבלים מצב שבו האס.אס. – שוב, הגרסה הממושטרת של הנאציזם – מאבד את השלטון, מעצב את עצמו מחדש כקו קלוקס קלאן/הליגה הלבנה/רוכבי הלילה וכן הלאה, כלומר פונה לשלב האס.אה; מפעיל אלימות פוליטית עד שהצד שכנגד נשבר; מנצח בבחירות, והופך במהירות חזרה לאס.אס. כשהקו קלוקס קלאן חוזר בשנות ה-20, הוא מגיע בעיקר בצפון, לא בדרום; והוא נובע מההגירה הגדולה (The Great Migration) של שחורים צפונה. יש צורך בכוח לא מאורגן כדי להפעיל אלימות בלתי רשמית, והוא מתארגן – כמובן, כשהוא משתף פעולה עם כוחות השיטור, כשלעתים אי אפשר להבחין בין השניים.

ואף שאלימות פוליטית בלתי ממושטרת היא אסון, יש אסון גדול ממנה: אלימות פוליטית ממושטרת, מסודרת, רשמית. הרעיונות הכהניסטיים הם מיינסטרים בחברה היהודית כבר כעשור. הרעיונות הכהניסטיים, קרי התפיסה שיהודים הם עם נבחר ושלא יהודים הם נסבלים במקרה הטוב, זכויותיהם מיועדים לשלילה והם לגירוש או השמדה במקרה הרע. הרעיונות הללו מקובלים בימין ובעקימת אף אנינה גם במרכז. לא מאמינים לי? נסו לספור את חברי הכנסת הפלסטינים של כחול לבן.

האס.אה., בסופו של דבר, הוא בעיה למשטר המסודר. הציבור מוכן לחיות עם אפליה מסודרת, כל זמן שהיא לא פולשת לתחומי חייו המוגנים. בריונים שיכולים לרצוח מישהו ברחוב, או להצית דירה של מהגרים – זה לא נראה טוב. זה לא מריח טוב. ולך תדע איפה האלימות תעצור. כך שכאשר המשטר מתגבש, האס.אה. נזרק הצידה. זה יכול להיות טיהור אלים, כמו במקרה של הארגון המקורי; זה יכול להיות הדרה שקטה והסרת חסינות. הקו קלוקס קלאן בדרום האמריקאי איבד באיטיות את הלגיטימציה מהמשטר הדרומי שנבנה עליו בשנות ה-50, כעשור לפני שלינדון ג’ונסון הורה לאף בי איי לפרק אותו בדם ואש. והפקודה יושמה, למרות שרק שנים ספורות לכן, האף בי איי הסתייע בקו קלוקס קלאן כדי לשבור התארגנות פוליטית בקרב שחורים.

יהיה מוגזם לומר שאני לא חושש מהאס.אה. הייתי בהתפרעות שלהם שכמעט הפכה ללינץ’. אבל האס.אס. – סמוטריץ’, שקד, רפי פרץ, ובמובנים ניכרים גם נתניהו עצמו – מפחיד אותי הרבה יותר. מהם חוקי ההסדרה וחוק הלאום, אם לא הפנמה של הכהניזם לתוך ספר החוקים? מה פשר האמירה “לא נשב עם הזועביז”, אם לא הפנמה שיש שני סוגים של אזרחים ישראלים, כאלה שיש להם זכויות פוליטיות מלאות וכאלה שיש להן זכויות חלקיות לצרכי הסברה? מי העלה את אחוז החסימה כדי למנוע מפלסטינים לקבל זכויות פוליטיות כראוי להם, וקראו לזה "משילות"? לפיד, ליברמן ונתניהו. סמוטריץ’ מדבר בגלוי על רצח עם. שקד קראה לרצוח אמהות פלסטיניות. הם הפלג הקיצוני, כזה שהאמירות שלו נחשבות עכשיו למוגזמות אבל – מעצם העובדה שהוא תמיד בכל ממשלה – לאט לאט מקבלות לגיטימיות.

חשוב לשים לב: כשסמוטריץ’ מדבר על השמדת הפלסטינים, הוא לא חושב שבן גביר או כנופיות הטרור היהודי יעשו את זה. הוא מדבר על צה”ל והמשטרה. הוא רואה בזה פרויקט לאומי. סמוטריץ’ מדבר, ובוגי ונתניהו כותבים את הפקודות. התרגלנו להרוג פלסטינים, וכל זמן שהכל נעשה על פי הפקודות ואין סאדיזם בולט מדי, כל זמן שאפשר להוריד בעדינות את מעטה החוק והתקנות על המעשים, כל זמן שהם מכובסים (”ירי על פי הפקודות” באנשים לא חמושים; “פינוי פולשים” שקדמו למדינה שמכריזה עליהם כפולשים; “בקשת האישור לא עומדת בתקנות”, כשילד כלוא בעזה והוריו בגדה, וכן הלאה וכן הלאה), הכל עובר. רק לא להסתכל טוב מדי מה עומד מאחורי המילים הנייטרליות, כן?

וכשאנחנו מביטים בזעזוע על נתניהו שמנסה לדחוף את הכהניסטים פנימה, אנחנו לא שמים לב שהחומה כבר הובקעה ושכהניסטים – יותר מלוטשים, בחליפות יותר טובות ועם צלמי פרופיל טובים יותר, עם פחות כישורי בריונות אבל עם הרבה יותר כישורי ניסוח חוקים – כבר מכהנים כשרים. רבאק, אחת מהם כבר היתה שרת משפטים. פה הבעיה. היורשים האמיתיים של כהנא הם לא בן גביר ומרזל; הם סמוטריץ’ ושקד, האנשים שיודעים להפוך את היודו נאציזם למיינסטרים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)