החברים של ג'ורג'

פוסט אורח: למה התפטרתי מעיתון "הארץ"

באוגוסט 2006, בתום מלחמת לבנון השנייה, התפטרתי מעבודתי כמלצר תל אביבי והתקבלתי לעיתון "הארץ" בתור מתרגם מאנגלית וספרדית – אפילו שכישורי הספרדית שלי היו ונותרו מוגבלים ביותר. אחרי שנה וחצי התקדמתי לתפקיד עורך עמודים בדסק החוץ, ומשם התקדמתי למגוון תפקידים במערכת. מאז, עיתון הארץ היה הבית המקצועי שלי, והרבה מעבר לזה. הפרק הזה בחיי נגמר ביום חמישי שעבר, כשהודעתי להנהלת העיתון שאני מתפטר במחאה על אופן הסיקור של אירועי השבועיים האחרונים ברחובות העיר שבחרתי לבנות בה את חיי ולגדל את ילדותי.

ההחלטה לעזוב התקבלה לאחר קרוב לשלוש שנים של עבודה ככתב המדע של העיתון, שהיו ללא ספק שלוש השנים המהנות והמספקות ביותר מקצועית (וגם אישית) שחוויתי אי פעם, ובעיצומה של מהפכה שעמיתיי למערכת ואני התחלנו לחולל באופן שבו מסקרים מדע בתקשורת הישראלית. אולם כדי להבין את הסיבות להחלטה שלי, צריך לחזור לשנת 2011, אז החל עיתון הארץ את המהפכה שהפכה אותו לכלי התקשורת הדיגיטלי המתקדם והחדשני בישראל.

עד אותה שנה אני ערכתי עמודים בדסק החוץ ושכתבתי מאמרי דעה בעמודי הדעות. אז הציעו לי לעבור את הקיר הנמוך שחצה את המערכת לשניים ולהפוך לראש דסק חדשות באתר. ראש דסק הוא תפקיד במערכת שנעשה במשמרות, שבו במהלך המשמרת ראש הדסק אחראי על כל החדשות שמופקות ומפורסמות במהלך המשמרת – על אילו סיפורים הכתבים עובדים ואיך עורכים ומציגים את החדשות באתר.

אולם באותה תקופה, עיתון הארץ עדיין פעל לפי התפישה שהמוצר העיקרי הוא עיתון מודפס, והאתר הוא מוצר נלווה שבקושי מכסה את ההשקעה בו. לראש דסק האתר באותה תקופה לא היו כתבים להפעיל. הם כולם עבדו עבור העיתון המודפס. לכן, עיקר החומר באתר היה מבוסס על חומרי העיתון שפורסמו בעמוד הבית בהדרגה במהלך היום. אם קרה אירוע חדשותי חשוב במהלך היום, מרבית הכתבים הסכימו לכל היותר להכתיב לנו משפט או שניים בטלפון על מה קרה. בעזרת שני משפטים אלה היו עורכי האתר כותבים ידיעה חדשותית המבוססת בעיקרה על ארכיון הארץ. הידיעה המלאה של כתבי הארץ היתה נשלחת בערב לפי לוח הזמנים של בית הדפוס, ומתפרסמת למחרת האירוע באתר.

לאחר כמה חודשים בתפקיד, הודיעו בעיתון כי הארץ עובר לעשות חדשות למאה ה-21. הקיר שהפריד בין שתי המערכות – של האתר והעיתון – בוטל (בהתחלה בצורה מטאפורית, ובהמשך בפועל). תפקיד חדש נוצר: ראש דסק חדשות. כמו באתר, ראש הדסק היה אחראי לכל החדשות שנעשות במשמרת שלו. רק שהפעם המערכת כולה – של העיתון ושל האתר – היתה תחת ניהולו.

אני מוניתי לאחד משלושת ראשי הדסק הראשונים בתפקיד. קיבלנו את מלוא הגיבוי וההנחיה של העורכים מעחינו. אולם נאלצנו להמציא בעצמו את התפקיד בפועל.

לאחר כשנה אינטנסיבית ביותר, המהפכה הדיגיטלית הגיעה גם לדסק החוץ. אני עזבתי את ראשות הדסק והפכתי לעורך חדשות החוץ – של העיתון והאתר. כמו בתפקיד הקודם, גם הפעם נאלצתי ללמוד לבד כיצד מסקרים את העולם כולו במאה ה-21 מהמחשב במערכת בתל אביב או מהטלפון ביפו.

הכלי העיקרי אותו גיליתי כדי להצליח במשימה הזו היה הטוויטר. הרשת החברתית, שאז עוד הגבילה ל-140 את מספר התווים בציוץ, התגלתה ככלי שלא היה כמוהו לקבל דיווחים מהשטח בזמן אמת כמעט מכל פינה בעולם – או לפחות מכל פינה בה נמצאים עיתונאים. האתגר הגדול, והאמנות המקצועית שעד היום לא הצלחתי להבין כיצד ניתן להקנות אותה לאחרים, זה לדעת איך להתייחס לכל ציוץ.

לכן במשך יותר חמש שנים, אחד מהעיסוקים העיקריים שלי כעורך החוץ היה לשבת על הטוויטר ולעקוב אחר מה קורה בעולם. ואז, כשקורה משהו, להעביר לעורכים תחתי את העדכונים מהטוויטר עם הנחיות כיצד להציג אותם, ולעבור על התוצר אחרי שהוא מתפרסם באתר ולדייק את הגשת הסיפור.

וכך, בעזרת הטלפון, יכולנו לסקר התקפות טרור באירופה, הפצצות בסוריה, מהפכות באפריקה ומשפטים שזכו לתשומת לב גלובלית מחדרי משפט בכל העולם. אבל אחרי יותר מחמש שנים של חיבור מתמיד לאירועי השעה ברחבי הגלובוס, וששתי ילדותיי הכירו את אבא בתור "האיש עם המלבן השחור מול הפרצוף", מיציתי את אורח החיים הזה.

כאשר שאלו אותי מה ארצה לעשות במקום, עניתי שלהיות כתב מדע. אבל לא האמנתי שבקשתי תיענה. עד אז, כתבי מדע היו עיתונאים צעירים שקיבלו משכורת בסיס והתפקיד היה אחד השלבים הראשונים בקריירה שלהם. כמה שנים קודם לכן, באחד מגלי הקיצוצים של העיתוןב עת ההתמודדות עם אתגרי העידן הדיגיטלי, התפקיד גם אוחד עם תפקיד כתב הבריאות של העיתון.

אולם הסתבר שהשאיפה שלי נשמעה בדיוק ברגע המתאים, כשבמערכת הבינו שתוכן מדעי איכותי יכול למשוך מנויים חדשים לאתר. ההחלטה למנות אותי לתפקיד (הם אפילו נתנו לי העלאה במשכורת) היתה הצהרת כוונות של העיתון על תחום סיקור שרוצים לשים עליו דגש.

גם אצלי, מעבר התפקיד התגלה כהתאמה מושלמת. עד אז, הצטיינתי בעריכת תוכן חדשותי של אחרים, אבל סבלתי רבות מכתיבת התוכן בעצמי, וכתבתי פעם בכמה חודשים בלבד. במדע, לפתע גיליתי את חדוות הכתיבה, בתוך ימים ספורים מצאתי את עצמי כותב אפילו שלוש-ארבע כתבות ביום, ומקבל עליהם שבחים מכל כיוון – כולל א.נשי המקצוע.

חלק מההנאה היתה ההתמקדות במעניין על חשבון החשוב. בכל סיקור עיתונאי, יש איזון בין חשיבות ומידת העניין שיש בחדשות. בתפקידיי הקודמים, אני הייתי בקצה הקיצוני של אגף החשוב. לאחר שעזבתי את התפקיד, העורכים תחתיי סיפרו לי שהם היו עורכים תחרות שבועית על מי העורך שאסף הכריח אותו לקרוא את הכתבה הכי פחות נקראת – בדרך כלל על אירוע אלים כזה או אחר באפריקה. עתה, אני עברתי לכתוב אך ורק על מה שמעניין אותי. על הדרך גיליתי שיש עולם שלם של א.נשים נהדרים שעושים מדע נהדר סביבי, והתחלתי להתעמק בתחומי מדע שונים ומרתקים.

במסגרת האירוניות הקטנות של החיים, החשוב רדף אחריי, ומגפת הקורונה הפכה את המדע לחשוב גם חדשותית. אחרי שנה שבה הקשב שלי התחלק בין המדע המעניין לסיקור המאמצים המדעיים להתמודד עם הקורונה – שנחלו ניצחון מוחץ עם החיסונים, לפחות בישראל – הרגשתי בחודשיים האחרונים שאני יכול לחזור לשגרת המחקרים המעניינים שלי, והיו לי תוכניות גדולות על פרויקטים מרתקים.

אבל אז החלה האלימות באל-אקצא, ואז בעזה. חדשות המדע הפכו ללא רלוונטיות, ואני התמכרתי חזרה למעקב אחר החדשות דרך הטוויטר – רק שהפעם החדשות התרחשו במרחק עשרות קילומטרים מהבית שלי, ואז גם בשמיים מעליו (ללא מרחב מוגן, כמו הרוב המכריע של תושבי יפו) ואז ברחובות מסביב.

במשך כמה ימים הבנתי שהרחובות, בעיקר בלילה, הפכו ללא בטוחים, והקפדתי לטייל עם הכלבים רק במסלולים הקבועים, שם כל השכנים מכירים אותי ואני יודע שאין לא ינסה לפגוע בי. וצייצתי, באנגלית, על מה שלמדתי על האחימות המשתוללת דרך הטוויטר.

חמישי בערב, בין ה-13 ל-14 במאי, היה שקט והלכתי לישון מוקדם. קמתי בבוקר, והבנתי שמישהו שרף ילד בן 12 בביתו, פה בעיר שלי. באותה נקודה, החלטתי שאני לא יכול יותר לשבת בבית, ואני חייב לצאת ולנסות לעזור. דרך הקהילה הדו-לשונית ביפו, בה אנחנו מגדלים את ילדותינו בשבע השנים האחרונות, הגעתי למפגש של מי שמרבית הישראלים יגדירו כ"שמאל קיצוני" – יהודים מיפו ותל אביב שנאספו לשאול את שכניהם הפלסטינים איך הם יוכלו לעזור.

שם שמעתי לראשונה כיצד חוו שכניי הפלסטינים את אירועי הימים האחרונים, והבנתי שלא היה לי כמעט שום מושג על מה קורה באמת. יצאתי מהפגישה, והתחלתי לדבר עם א.נשים. עם שכנים. עם חברים. עם היושבים בשולחנות הסמוכים בבתי קפה. עם הירקן.מוכר המכולת. מוכרת המינימרקט ועוד ועוד.

כולם סיפרו לי את אותו סיפור: בימים האחרונים, ייתר שאת לאחר זריקת בקבוק התבערה שפצע קשה את מוחמד ג'נתאזי בן ה-12, תושביה הפלסטינים של יפו חיו בחשש כבד לחייהם – חשש מפני ביריוני הימין הקיצוני שעשו לינץ' בעובר אורח פלסטיני בבת ים הסמוכה שלושה ימים קודם לכן ושכל לילה חדרו ליפו מהשכונות היהודיות הסובבות וחיפשו ערבים לפגוע בהם, החשש מפני המשטרה, ובייחוד מגדוד מג"ב שהגיע ליפו מהגדה – על כל הטקטיקות לענישה קולקטיבית והתעמרות באוכלוסייה ששוכללו בעשרות שנות כיבוש בגדה.

לכן לי עוד זמן מה לנסח את זה במלים מדויקות, אולם הבנתי שמה שאני רואה סביבי זה הכיבוש כפי שעד היום נתקלתי בו אך ורק בטורים של עמירה הס מהגדה: לא הכיבוש שבו חיילים משתמשים באש חיה ופוצעים קשה והורגים פלסטינים, ואז מגיעים לעמודי החדשות. לא, מה שהגיע ליפו הוא הכיבוש המתוחכם, זה שמתעלל "בלי להותיר סימנים":

הסטירה משוטר; מפתחות הטוסטוס שמוחרמות באמצע הלילה – ואם הטוסטוס גם יקר אז השוטרים מפילים ושוברים אותו; האבות שרכבו לקנות גלידה לקינוח של ארוחת ערב על אופניים ונאלצו ללכת חזרה ברגל כי שוטר רוקן להם את האוויר מהגלגלים; רימוני ההלם על בתי מגורים באמצע הלילה; שימוש חופשי בכדורי גומי לחלק הגוף העליון של צעירים; ובעיקר חשש קיומי ותחושה של אובדן מוחלט של הביטחון האישי.

מוכרי החנויות המקומיות, שבדרך כלל נשארים פתוחים אחרי השקיעה, סגרו את עסקיהם באחר הצהריים המוקדמים ומיהרו הביתה – לא רוצים להיות ברחובות כשהמג"בניקים האלימים מסתובבים, וממהרים לחזור הביתה ולשמור על המשפחה. חברים סיפרו איך הם ישבו – בחצר או על הגג – עם אלת בייסבול או נשק קר אחר, מחכים לתוקפים שיבואו לנסות לשרוף.את בתיהם. וכולם ידעו ואמרו שאם הם יבואו, לא יהיה מי שיגן עליהם – בטח שלא המשטרה.

היחידים שנותרו ברחובות בלילות היו השבאב: נוער השוליים הפלסטיני שהוא אחד מהמאפיינים המוכרים של יפו – רובצים בחבורות בגינות בלילות ודוהרים באופניים חשמליים וטוסטוסים על מדרכות. השבאב, הילדים של משפחות מוחלשות ביפו, חיו כל חייהם בשולי החברה הפלסטינית ביפו ומנותקים כמעט לחלוטין מהחברה היהודית. למרביתם עבר פלילי בעבירות סמים ורכוש – כשאת עיקר הפגיעה של הפשעים שלהם חווה החברה הפלסטינית סביבם – וקשרים לארגוני הפשיעה של יפו.

נוער אבוד ומנוכר זה מצא לראשונה מטרה. לנוכח האירועים ביפו ובערים הסמוכות, הם התארגנו להגן על הרחובות והמסגדים, והיו אלה שהתעמתו עם ביריוני הימין הקיצוני שחדרו ליפו.

אולם הם לא היו לבד ברחובות. והשבאב ספגו את מלוא אלימותם של שוטרי מג"ב שנשלחו לעיר מהגדה. במהלך היום, אפשר היה לראות.אותם עומדים בצמתים, לאחר ששוחררו ממעצר, ומשווים את הפצעים שספגו מידי השוטרים.

חלק מאותם צעירים לא התספקו בהגנה. את הכעס, הפחד והתסכול שלהם הם פרקו על סמלים ישראליים, ביחוד פחי אשפה ומכוניות עם כיתוב בעברית. כמה בקבוקי תבערה הושלכו על בתים של יהודים. לפי הגרסה המשטרתית, שעד היום לא מצאתי פלסטיני אחד ביפו המאמין לה, אחד מאותם בקבוקי תבערה הוא ששרף את ביצו של מוחמד ג'נתאזי ופצע אותו ואת אחותו. והאלימות שלהם רק הגבירו את האלימות המשטרתית המופנה כלפיהם.

אחר הצהריים, לאחר שעות של שיחות עם תושבים ביפו, הלכתי עם אמי להפגנה שנערכה במחאה על שריפת בית משפחת ג'נתאזי ואלימות המשטרה. בתום ההפגנה, שהתפזרה לשמחתי ללא אירועים אלימים, יו"ר בל"ד סמי אבו-שחאדה הזמין בעברית את מי שמעוניין לעזור להצטרף לישיבה של ועד החירום של יפו – שקם לנוכח האלימות המשטרתית ברחיבות וכלל בתוכו נציגים של כמעט כל מרכיבי החברה הפלסטינית היפואית.

אז הלכתי, ושמעתי שם שוב, מפי יפואים אותם אני מכיר בפנים כבר שנים רבות, את אותו סיפור ששמעתי בכל אותו יום. הם הוסיפו גם את האכזבה ותחושת הבגידה שהם חשו מהאופן שבו השמאל הציוני והתקשורת הישראלית הפנו להם את הגב ואימצו לחלוטין את הנראטיב המסית של ממשלת נתניהו. רבים מהם גם הזכירו את הפגיעה שחשו מראש העיר רון חולדאי, שבחר לעמוד לצד המשטרה במקום להגן על תושביו.

והבקשה היחידה שהיתה לועד החירום היפואי ממני ומשאר היהודים שבאו לתמוך ולסייע, היה להשתמש בקשרים ובכישורים שלנו כדי לעזור לקול של הפלסטינים של יפו להישמע סוף סוף.

אז זה מה שעשיתי. פניתי ודיברתי עם כל הגורמים הרלוונטיים בעיתון, מהכתבים בשטח ועד למו"ל. חלקם הבינו פחות או יותר. חלקם טענו שזה לא מספיק חשוב כרגע, וחלקם בכלל אמרו שהמשטרה לא משתמשת במספיק כוח. אבל הסיקור בעמודי החדשות לא השתנה, והקול של תושבי יפו לא נשמע.

התשובה המעשית היחידה שקיבלתי היתה "חכה לכתבה שאנחנו עובדים עליה על האלימות המשטרתית". סייעתי כמיטב יכולתי, ומה שהתפרסם בסופו של דבר אחד מבוסס גם על חומרים שאני העברתי לכתבים. והכתבה אכן הציגה עדויות לאלימות המשטרתית. אילם העורכים פשוט לא חיברו בין הנקודות. האימה והחשש המוצדק לחייהם של תושבי יפו הפלסטינים עדיין לא מצאו את דרכם לעמודי החדשות של הארץ.

למחרת, נתקלתי בעוד דיווח חדשותי שולי על הגשת כתב אישום על.תקיפת יהודי חמוש באלת בייסבול בידי ארבעה פלסטינים ביפו, והאופן שבו הסיפור מוסגר – כשהכותרת קובעת שהחשודים אחראים ל"לינץ'" עוד לפני שנפתח משפטם, וקובל על כך שהם לא הועמדו לדין על פשע ממניע גזעני – גרם לי להבין שאני לא יכול יותר לכתוב על מדענים ישראלים נהדרים (ולא חסרים מדענים ישראלים נהדרים) בעמודי החדשות של הארץ, אחרי שהעיתון שהיה לי בית 15 שנה הפנה לשכניי, למשפחתי ואלי את הגב ברגע שהיינו זקוקים לו יותר מכל – כשהכיבוש במלוא אכזריותו הגיע לרחוב שלנו.

אני לא יודע אם להתפטרות שלי יש חשיבות. אני כן מאמין שעיתון הארץ יבין, בתקווה בקרוב, שכפי שהאלימות הישראלית כלפי הפלסטינים בגדה לא מביאה לשקט אלא רק מייצרת עוד אלימות – כך קורה גם כשהאלימות הישראלית מופנית כלפי הפלסטינים ביאפא.

כך או אחרת, אני החלטתי שאני לא יכול להמשיך למתוח ביקורת בטוויטר. אני חייב לקום להתחיל לפעול כדי לנסות ולתקן את המציאות סביבי – כדי שרות, בתי הבכורה, לא תצטרך לעשות זאת (כפי שהיא כבר מבטיחה לעשות). אחרי מה שאני יכול בהחלט להגדיר כשבוע הקשה בחיי – ואני חייתי בירושלים בשיא האינתיפאדה השנייה -כולל החוויה של להתעורר בתוך אוטובוס שמתפוצץ ו-17 בני אדם נרצחים סביבי – אני לא יכול להבטיח שאצליח בתוכניותיי. אבל יש לי תוכניות לשנות את המציאות, ואני מאמין מחדש ביכולתי לממשן. אני מבטיח לעדכן עם פרטים נוספים בהמשך.

(אסף רונאל)

ישראל, המכונה מדינה

בשבועיים של הימים הנוראים, ישראל מוכיחה בעקביות איך היא מתרחקת מהתפיסה של מדינה מודרנית ומשתלבת במרחב

רבותינו אמנם שנו שאין מביאים ראיה מן העציץ, אבל בכל זאת. ביום הזכרון השבוע אמר בני גנץ, שמשחק בתפקיד שר הבטחון, שאנחנו זוכרים היום את “החללים היהודים ואת הלא-יהודים.” קמה אוושה קלה של מחאה, במיוחד מצד דרוזים, והיא גוועה. גנץ חשף, באגביות ובחוסר המחשבה האופייניים לו, את העובדה שישראל איננה מדינה: היא מדינת-פוטיומקין, קליפה ריקה של מדינה. זה לא צריך להפתיע במיוחד: בישראל חסרת הזכרון שוכחים שגנץ החליט לפני כעשור שה’יזכור’ הצבאי יקרא בשם יהוה – ‘יזכור אלוהים’ בפתיחת טקס היזכור במקום ‘יזכור עם ישראל’ – ובכך העביר את הטכס המרכזי לידי קנאי יהוה. מכאן ועד דחיקתם החוצה של חללים לא יהודים הדרך היתה קצרה.

מה שהקליפה מיועדת להסתיר היא את העובדה שכמו שכנינו, ישראל איננה מדינה – כזו מצריכה אזרחים – אלא מסגרת לקבוצה דתית שלטת. בישראל, שעדיין מתנהלת על שיטת המילט הטורקית, מעמדו של אדם נקבע על פי הקבוצה הדתית אליה הוא נולד, והשינוי הבולט ביותר מהתקופה הטורקית הוא עליית מעמדו של המילט היהודי. עכשיו הוא עליון על בני המילטים המוסלמיים והנוצרים. שינוי בולט אחר הוא הקמת מילט חדש, המילט הדרוזי, כדי לבדל את בני המיעוט הזה משאר הפלסטינים החיים פה. המהלך הזה, כמובן, נלקח ישירות מספר הפעולה הקולוניאליסטי: יש לסכסך ביניהם ולהעניק לקבוצה אחת זכויות-יתר. לא זכויות מלאות, חס וחלילה: בואו לא נסחף. אנחנו נגיד להם כל השנה שיש לנו ברית דמים איתם, אבל ביום הזכרון שר הבטחון יזכיר להם שהם רק “חללים לא-יהודים.”

בכך ישראל איננה שונה הרבה ממצרים, שגם לה יש כת צבאית דומיננטית מאד, וששייכת רשמית לבני קבוצת הדת הסונית. סעודיה, בעלת בריתנו החדשה, היא מסגרת מדינית סונית שמדכאת את השיעים שבה. לבנון היא קואליציה רופפת מאד ובעייתית מאד של מספר קבוצות מילטים: הלאומיות שלה דקה מאד. איראן, כידוע, היא המדינה השיעית היחידה בעולם, והיא רודפת את הבהאים. סוריה היא, בפועל אם לא רשמית, טריטוריה שנשלטת על ידי בני המיעוט העלאווי, והיא במצב מלחמה עם לא מעט מהסונים שבה. עיראק היתה עוד אחת מהמסגרות שבנו הבריטים, ושנשענה על דיכוי רוב שיעי ומיעוט כורדי בידי מיעוט סוני. כשהמכסה עף מהסיר הזה, ב-2003, הוא התפוצץ.

בכל המדינות הללו, כמו בישראל, יש תנועה לאומית חדשה ביחס. היא נבנתה על ההתנגדות לעות’מנים, ולא הצליחה להחליט מה היא עושה עם עצמה אחרי שהם הובסו – באופן מביך, על ידי כוחות קולוניאליסטיים, לא על ידי הנכבשים עצמם (והשנים האחרונות של האימפריה העות’מנית במרחב הערבי בהחלט היו כיבוש). אבל לאומיות נשענת על אזרחות, והמסגרות האתניות החדשות לא היו מסוגלות להעניק אזרחות שאיננה ריקה, כי אחרת היה נוצר שוויון, ואת זה הן לא מוכנות להרשות. כן, כן – גם ישראל בכלל זה. לא במקרה היא נמנעה במשך 70 שנים ויותר מהכנסת השוויון לקריטריונים החוקיים שלה. לא במקרה ממשלתה, ובתי הכנסת שלה, מסרבים בעקשנות להכיר בקיומו של לאום ישראלי, ומתעקשים שתושביה הם יהודים או בני מילטים אחרים.

לישראל יש מסגרות דמוקרטיות, אבל הן מתרוקנות מתוכן במהירות. מעשה הנבלה בחוקה-לכאורה שלנו (חוקה, כידוע, אין), שהקים ממשלה פריטטית עם עציץ חלופי, עבר פה בשתיקה מוחלטת כמעט. זה לא צריך להפתיע: ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. יהודית קודם כל, דמוקרטית כי צריך לנופף משהו לאומות העולם. רוב מוחלט של היהודים שהיגרו למה שהיתה פלסטינה ואחר כך ישראל לא הגיעו ממדינות עם מסורת דמוקרטית. הם הגיעו ברובם ממזרח אירופה וצפון אפריקה. לא היתה מסורת דמוקרטית רצינית שאפשר היה להשען עליה. המציאו אחת, וקבוצה של יקים ויהודים מארה”ב ובריטניה באמת האמינו בה וניסו לקדם אותה, אבל המסורת החזקה באמת היתה של דת, כהני דת וחוק הדת. בהשוואה ל-1,700 השנים של הדת הרבנית הדומיננטית, למסורת הדמוקרטית לא היה סיכוי אמיתי. כן, אפשר היה לנהל מלחמת תרבות של ממש, אבל זה היה אומר להרים קרדום על המסורות הדתיות, לעשות בהן מעשה וולטר וגיבון בתרבות הנוצרית – אבל אז, אפעס, הציונים היו מאבדים את היכולת לטעון שיש להם זכות כלשהי על הארץ שהם הרגע חמסו. אז זה לא קרה.

שנאת המזרח העמוקה של הציונות – כבר הרצל דיבר על המדינה הציונית כמבצר מול המזרח – גרמה לדור מקימי המדינה להביט בבעתה על האפשרות שהמדינה שלהם תשקע אל תוך הלבנטיניות כפי שהם ראו אותה: שחיתות שגרתית, קליפה של מדינה, שליט שהכוח מרוכז בידיו, דת חזקה מדי, טכנולוגיה שמתחזה למדע. אבל מאחר והם לא טרחו להקים יסודות של דמוקרטיה, כי יסודות כאלה יצריכו שוויון, ומאחר והם בנו מדינה לבני קבוצה אתנית אחת בלבד, ומאחר והם לא הצליחו לבסס תפיסה של ציבור, מה שקיבלנו הוא שטעטל קטן וצר מוחין שמאחר ומה לעשות, הוא בכל זאת הוקם בלבאנט, הפך לבדיוק מה שהם חששו ממנו.

ייאמר להגנתם שהמלאכה היתה מלאכת ענקים: לקחת שורה של קבוצות שאין שום דבר שמקשר ביניהם פרט לדתם, שהמסורת שלהם תמיד של בוז ושנאה לשלטון (שהרי השלטון בז להם ושנא אותם), עם מסורת של לתחמן את הגוי, תפיסה כללית של מיעוט נרדף (שאכן לעתים מזומנות היה נרדף) ולא חלק מהציבור – זו היתה משימה יוצאת דופן. ובסופו של דבר הם לא היו ענקים, רק מפא”יניקים.

והיתה בעיה ענקית אחרת, שהחריגה את ישראל מכלל המדינות הלוונטיניות-סתם. מאחר וכל הקבוצות היהודיות שהגיעו לכאן שנאו זו  את זו שנאה עמוקה ומרה, היה צריך למצוא איזשהו דבק ביניהן. המכנה המשותף הנמוך ביותר הוא פחד ושנאה (שביוונית הן אחת, פוביה). מכאן הצורך בימים הנוראים של ניסן, השבועיים של תיפוף בלתי פוסק בזכרונות ימי הרדיפה. כל העולם שונא אתכם, מדקלם המשטר והתקשורת מהדהדת, אנחנו תמיד על ספה של שואה – שואה שהיא בו זמנית אירוע חסר תקדים ודמיון בהיסטוריה האנושית, ועומדת לקרות שוב ברגע שתעזבו אותנו. והסביבה שלנו שונאת אותנו במיוחד, אז אל תשכחו שתפקידכם הוא להיות בשר תותחים כדי להגן על הקולקטיב. רע שם בחוץ!

ותשכחו מהמסורות שלכם, קודם כל מהמסורת המזרח אירופאית שלכם ואחר כך מהמזרחית. אתם, המזרחים, בכלל צריכים להגיד לנו תודה. מה, אתם רוצים להיראות כמו ערבים? פה יש קיבוץ גלויות, כולם צריכים להשמע כמו קיבוץ.

ואל תנסו לערער על הקבעון המחשבתי שלנו, אתם פוגעים באחדות. ואם אין אחדות, אנחנו זרדים בודדים שהאויב ישבור בקלות. אתה מפקפק במדיניות? מה, אתה רוצה שחייל סורי יאנוס את אחותך? מה, את הולכת מפה? לכי, לכי, יש עוד אלף כמוך. רק אל תבואי לבכות פה כשהאס.אה. שוב יצעד ברחובות. זה יקרה עוד חמש דקות, אנחנו אומרים לך. אבל תהני מהמילקי, שרמוטה. מה זאת אומרת, הסדר שלנו שובניסטי? רד, רד למטה אם אתה גבר, אני אקרע לך את התחת.

(”לא יורה ולא יולדת/במדינה אני בוגדת”)

אז יש לנו שבועיים, מהשבוע שלפני יום השואה ועד אחרי יום העצמאות, שבהם השלטון צועק עלינו מכל רמקול אפשרי, מתרה בנו להעז לעמוד מולו, להעז לחרוג מהשורה, להעז לא להרים דגל ברגע הנכון. והתקשורת העצמאית-כביכול מגבירה אותו בכל הכוח. תבכו, אומרים לכם! תקפצו משמחה, אמרנו! ורק אל תעזו להביע מחשבה משלכם. לא בשבועיים האלה. הם שלנו.

אז יש לנו שליט שקורע את כל החוקים, כי אין לנו מסורת של חוק. ויש לנו משטר שמאבד במהירות את הסממנים הדמוקרטיים שלו (בחירות חמישיות? נשמע סביר. ויישמע סביר בעתיד). ויש לנו צבא מושחת ובזבזן, מולך שסביבו אנחנו מצווים להתאסף. וכולנו מצווים להיות יהודים (בלשון זכר, כמובן, ואם מישהי תעז לדבר שלא בלשון זכר היהודים הטובים יאבדו את זה). ואם תרים ראש, יורידו לך אותו באזכור של השהידים שלנו.

וכל מה שנשאר הוא להפיל את כל זה. למרוד בכל זה. לסרב להיקרא יהודי במדינת היהודים, במיוחד אם אתה אכן יהודי. לדרוש שהמדינה תצא מהנשמה שלנו. שהיא תפסיק להיות טוטם, ותחזור לגודל הטבעי שלה – כלי לאספקת צרכי האזרחים, על פי הכרעתם הדמוקרטית. לדעת שקורבן הוא בוודאות קרובה קורבן שווא. לפרק את המשטרה ולגמד את הצבא (הצעת הגשה: פוסטרים של גלנט וגנץ עם הכיתוב “זה המקסימום שצה”ל מסוגל לו”). בקיצור, לקלף מעל עצמנו 100 שנות ציונות. ולדעת שמאבק העצמאות שלנו לא ייגמר עד שביום הזכרון המשותף לכל התושבים בשטחי פלסטינה המנדטורית נשיר גם “מי שקראו לו/ הוא אמר להם ‘זדיינו’.”

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הבעיה של המרכז

ראיון עם אמילי מואטי מבהיר מה מבדיל בין המרכז ובין השמאל

ההתרסקות בלהבות של אמילי מואטי אתמול (ד’) בראיון של ניר גונטז' איתרה במדויק את הבעיה המרכזית של המרכז-שמאל היהודי: חוסר יכולת להתייחס אל הפלסטינים כפרטים, כבני אדם, ויכולת לראותם אותם רק ככלל. כלל מאיים, שממנו חובה עלינו להפרד.

כתוצאה מכך, מחוסר היכולת לראות את האדם הפלסטיני, המרכז הזה (שלעתים קורא לעצמו מרכז-שמאל) נופל למלכודת שאומרת שאין טעם לדבר על הכיבוש. הכיבוש, לתפיסת הגוש הזה, הוא תת-סעיף של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. יום אחד, לא בקרוב, ממשלת מרכז-שמאל תדבר עם אבו מאזן בחוסר חשק מובהק, ואיכשהו ייצא מזה הסכם שלום עם חילופי שטחים שאף אחד לא יודע מאיפה הם יבואו, ובלי פינוי התנחלויות כי לאף אחד אין את הכוח הפוליטי ליישם את זה, ובתקווה שאף אחד לא יסתכל על המפה ויבין שבלי פינוי אריאל שום דבר לא יקרה. וכמובן, כל זה יקרה רק אחרי שהפלסטינים יסכימו ל"שליטה בטחונית ישראלית."

“שליטה בטחונית ישראלית” משמעה המשך הדיקטטורה הצבאית הישראלית, המשך משטר האפרטהייד הזוחל. אחרי הכל, כדי “לשלוט בשטח” ישראל תמשיך לשלוט בשורה של נקודות בשטח, הבולטת בהן – שוב – אריאל, שכל מהותה היא חיסול האפשרות של מדינה פלסטינית בת קיימא. הנקודות האלה ימשיכו לחלק את השטחים הפלסטיניים לבנטוסטנים.

ו”השליטה הבטחונית הישראלית” תמשיך לשלוח חמושים ישראלים להגן על פורעים, תמשיך לשלוח אותם לבתים של פלסטינים באישון לילה למטרות הטלת טרור (”הפגנת נוכחות”), תמשיך את כל משטר ההשפלה והאיומים – שהוא-הוא מהותו של הכיבוש. לא, הבעיה שלנו עם הפלסטינים היא לא העדר הסכמים בינינו ובינם: הבעיה היא מה שאנחנו עושים להם יום-יום ושעה-שעה.

מואטי, ייאמר לזכותה, מפגינה משמעת מסר ראויה להערכה; הלוואי על מרצ משמעת מסר כזו, כשכל בוקר היו”ר שלה צריך להתעורר בתקווה שהאתון הצה”לית שהסכים להכניס אל לב הרשימה לא נערה משהו מזעזע בזמן שהעז לעצום את עיניו. הבעיה היא לא המשמעת, היא המסר. בהתייחס לתקרית הופכת הקרביים בשבוע שעבר, שבה החמושים עצרו ילדים פלסטינים שליקטו צמחי מאכל, שואל גונטז’:

הצבא עצר את הילדים הפלסטינים האומללים הללו כדי להגן עליי?

ומואטי משיבה: “להתעכב על כל דבר קטן זה קצת לנקות פינה קטנה בחדר מלא חרא.”

ופה בדיוק הבעיה: החדר מלא חרא, אבל מי שעורם אותו לתוכו הוא הצבא. הבעיה היא לא הסכמים מדיניים או היעדרם: היא מה שעושים חמושי צה”ל בשטחים. הפשעים והפרות זכויות האדם שמובנים לתוך קיומו של צבא בתוך אוכלוסיה אזרחית נעדרת זכויות. מואטי – שאני, אגב, מעריך מאד – מפרפרת מול השאלות של גונטז’: היא מנסה להפיל את התיק על אבו מאזן בשלב מסוים.

אבל אבו מאזן לא שולח חמושים להטיל אימה על ילדים, לגרום לילדה בת שבע לנסות להתאבד. לא הוא זה שגורם לחמושים משועממים להתעלל בפלסטינים במחסומים. לא הוא אחראי לביזה, או למראות הקבועים של פורעים יהודים פושטים על כפר פלסטיני בעוד החמושים מספקים להם הגנה בזמן הפוגרום ואחריו. האחראים לכך הם קציני הצבא – ולא פחות מכך, הפוליטיקאים שמחפים עליהם.

ברוב המקרים, כשפוליטיקאי אומר שהוא “עומד מאחורי חיילי צה”ל”, הוא מתכוון לומר שהוא משתמש בהם כמגן אנושי: בית הדין בהאג לא מחפש את החפ”שים, הוא מחפש את הגנרלים והפוליטיקאים. כשהפוליטיקאי מנפנף בנאמנותו לחיילים, הוא קודם כל מגן על עצמו.

מואטי איננה כזו. היא לא יאיר לפיד, שקרא להרוג “כל מי שמרים מזלג”, ושהיה שותף מלא להחלטות של הטבח בצוק איתן. היא איננה, כמובן, נפתלי בנט או, שם רשעים יירקב, בוגי יעלון ובנימין נתניהו. ובדיוק בגלל שלא היא ולא מרב מיכאלי – שבזמנים טובים יותר קראה לאמהות לא לשלוח את ילדיהם לשטחים – לא ניצבות במקומם, הן בעיה: הפושעים האמיתיים יכולים להצביע עליהן ולומר, מה אתם רוצים, גם הן תומכות בהמשך המצב כפי שהוא. הרי גם לנתניהו אין בעיה לדקלם את הטקסטים על שלום רחוק עם הפלסטינים בעודו מבצע סיפוח זוחל. כפי שהחמושים הם השכפ”צ של נתניהו, לפיד ודומיהם, מואטי ומיכאלי משמשות להם כשכפ”צ פוליטי: הנה, יש קונסנסוס מלא למה שאנחנו אומרים, אין שום צורך בשינוי.

כל זמן שהמרכז-שמאל מסתכל על הדיקטטורה הצבאית שלנו מגובה עיני המל”ט, אומר שיום אחד כל זה יעבור ושעד אז אין מה לעשות, הוא משתף פעולה עם הפלישות לבתים, עם ההתעללות בקטינים, עם האפרטהייד. ואם מישהו היה צריך הסבר טוב מדוע אסור, גם הפעם, להצביע לעבודה, מואטי סיפקה אותו אתמול.

וזה מייאש דווקא משום שהיא אדם טוב כל כך.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אין “כפיה דתית”

יש סירוב חילוני להשתחרר. והסיבה לכך היא שבלי האורתודוקסיה, אין ציונות

שנות השמונים המאוחרות היו שנות השיא של התנועה החילונית בישראל, וב-1992 מפלגת העבודה – שהיום קשה להבין כמה היא היתה חשובה אז – קיבלה כחלק מהמצע שלה החלטה להפריד בין דת ומדינה. נושא לוהט על סדר היום היה הסטטוס קוו, והקינה על הכפיה הדתית היתה אופנתית מאד. מורי ורבי בועז עברון הביט בנושא בספקנות: הוא ציין שאם הציבור החילוני (עדיין רוב אז) היה רוצה להפריד דת ומדינה, או להפסיק את הכפיה הדתית, היה לו את הכוח לעשות זאת. אם הוא מתלונן על כפיה 40 שנים, אבל לא עושה שום דבר בנידון, אמר, זו לא כפיה. זה משהו שקיבלתם על עצמכם.

והשאלה היא למה. אחרי הכל, לטענה על כפיה דתית יש בסיס מוצק. בישראל אי אפשר להתחתן בלי כהן דת – וגרוע מכך, אי אפשר להתגרש. הרבנים שבבתי הדין הם מגדולי שונאי האדם והנשים שבישראל. לרבנות יש מונופול (שנסדק קמעא השבוע) על כניסה ליהדות, שבישראל יש לה השלכות משפטיות וחברתיות ברורות: מי שהופך ליהודי המוכר ע”י הרבנות הופך באחת לחבר בגזע האדונים של ישראל. במקביל, הרבנים יכולים למרר את חייהם של ישראלים מן השורה שנחשבים בעיני עצמם ובעיני אחרים כיהודים. המרת דת קשה מאד; שחרור מן הדת הוא בלתי אפשרי. בתי המשפט הישראלים מסרבים בעקשנות – בעקבות הממשלה – להכיר בקיומו של ציבור ישראלי. משרד הפנים מכיר באשורים, אבל לא ביהודים שרוצים להוריד מעל עצמם את התווית הזו, גם אם אין להם שום דבר איתה וגם אם החברות בקהילת האדונים היהודית מחרידה אותם.

זה הגרעין של הכפיה הדתית בישראל: כפיית הזהות. יש מעגלים אחרים של כפיה כזו: נושא השבת, ובמיוחד העדר התחבורה הציבורית בשבת, הוא אחד המעיקים שבהם. את כל זה אפשר היה לפתור בהחלטה לא מסובכת במיוחד של הכנסת: הפרדה בין דת ומדינה. אבל זה לא קרה, ואפילו יאיר לפיד, שנחשב למועמד אנטי-חרדי, לא מדבר יותר – ככל שהוא מדבר בכלל – על הפרדת דת ומדינה: הוא מדבר על המונח העמום “הפרדת דת מהפוליטיקה.”

בג”צ הזכיר לנו השבוע – אחרי שהשתהה בעשיית צדק במשך 16 שנים – למה בעצם אין הפרדת דת ומדינה: 73 שנים כמעט של מדינה יהודית לא הצליחו לייצר בישראל משמעות “יהודית” שאיננה אורתודוקסית. רוב היהודים בישראל, למותר לציין, הם אורתודוקסים גרועים מאד. הם בוחרים לעצמם את המצוות שמעניינות אותם. אבל, בסופו של דבר, בית הכנסת שהם משתדלים שלא להכנס אליו הוא בית כנסת אורתודוקסי. התוצאה היא לא חילונים, אלא יהודים אורתודוקסים רוויי תחושת אשמה. תחושת האשמה הזו מתורגמת להתבטלות בפני רבנים ובפני מה שאנשים משערים שהוא הדת. לפני כעשור, נטפל אלי ביום כיפור נער רוכב אופניים, שטען שהתמונות שצילמתי הן חילול החג. הוא לא היה ערוך לטיעון ההלכתי המהיר שהעמדתי בפניו, על כך שהוא מבצע שלוש עבירות על חוקי החג בעוד שאני מבצע רק אחת. במקרים אחרים, אורתודוקסים-למחצה מפעילים אלימות: אמבולנסים, שפעולתם בחג מותרת למשעי, נרגמים; ואנשים שעישנו בפומבי הותקפו פיזית.

מה קורה פה? למה החילונים, שמדברים כל כך הרבה על הקיפוח שלהם, לא חותכים את הקשר הגורדי? למה אף מפלגה לא הצליחה אי פעם לרכב על הרעיון הזה? למה יש לנו פוליטיקאים שקוראים לעצמם חילונים, אבל לא עושים שום דבר בנידון?

כי, כפי שהבחין כבר עברון, יש כאן עסקה אפלה. הציונים לא מסוגלים לתת נוסח שאיננו אורתודוקסי ליהדות שלהם – בין השאר משום שרבים מהם אינם מאמינים והדת נראית להם כאמונה תפלה. הם אינם עוסקים במשמעות היהודית של חייהם, משום שאין כזו. יהודים רפורמים עליונים, מבחינה יהודית, על היהודים החילונים ועל רבים מהאורתודוקסים: הם אכן מנסים להבין מה המשמעות של היהדות עבורם ומנסים להטעין את חייהם ביהדות. ואף על פי כן, החילונים היהודים לא מסוגלים לתת גט כריתות לרבנות. שוב, למה?

כי היהודים הישראלים הם ציונים. הם מחזיקים באמונה המופרכת שיש קשר ביניהם ובין היהודים שחיו פה בתקופת בית שני, אשר על כן הם טוענים שיש להם קושאן על הארץ – טענה שלא קיימת בשום מקום אחר. ואז הציונים מוצאים את עצמם בבעיה שנתקל בה רש”י בפרשנותו לפתיחת ספר בראשית.

“אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ’החודש הזה לכם’, שהיא מצווה ראשונה שנצטוו ישראל. מה טעם פתח בבראשית? […] שאם יאמרו אומות העולם לישראל: ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקב”ה היא, הוא בראה ונתן לאשר ישר בעיניו.”

לרש”י, יהודי צרפתי בן המאה ה-12, יש בעיה כפולה. האחת היא פרשנית: למה התחיל ספר התנ”ך דווקא בבראשית? אם הספר הוא ספר המצוות, הוא היה צריך להתחיל בספר שמות, פרק יב’, פסוק ב’: המצווה הראשונה שנותן אלוהים לבני ישראל. אז למה בראשית? כי הוא מתאר את בריאת העולם.

ופה אנחנו מגיעים לבעיה השניה של רש”י: הוא חש שהספרים של כיבוש כנען, ספרי הדמים והזוועות (יהושע ושופטים) מתארים פשעים איומים, כאלה שהופכים את היהודים של זמנו לצאצאיהם של ליסטים. צריך להזכיר שבזמנו של רש”י, השאלה הפכה אקטואלית: צבאות נוצריים נלחמים עם המוסלמים על ארץ הקודש. מה הזכות שלכם על הארץ? אתם פולשים ורוצחים. אתם שווי ערך לאבירים הרצחניים, הפולשים הפרנקיים. כאן מעניין להזכיר את האגדה על לידתו של רש”י: שפרש נוצרי דהר ברחוב הצפוף, מתכוון לדרוס את אמו ההרה, ונעשה לה נס בזכות בנה שטרם נולד; כשנדחקה אל הקיר נוצרה בו גומחה שאליה נכנסה ובכך ניצלה. יהודי צרפת וארצות הריין הכירו היטב את אלימותם של האבירים, ידעו היטב באיזה ליסטים מדובר. לא, אומר רש”י, לא: איננו כאלה. הפשעים שאנחנו ביצענו בוצעו באמת בשם האל: הוא יצר את העולם ונתן לנו נחלה. Deus vult, אימץ מבלי משים את קריאתם של הצלבנים: זה רצון האל.

הציונים של 2021 מוצאים את עצמם במקומו של רש”י. הם חיים בבית קברות, על הריסות מולדת שנעלמה. הם צאצאי כובשי כנען בסופה: הפולשים האירופאים החדשים מחו מאות כפרים ולא מעט ערים מעל פני האדמה. והם צריכים צידוק כלשהו. בתחילת ימיהם הם החזיקו בתפיסה הפרדוקסלית, כפי שניסח אותה אמנון רז-קרקוצקין, ש”אין אלוהים, אבל הוא נתן לנו את הארץ”: כת התנ”ך של בן גוריון ודומיו. שבעים שנים לאחר מכן, לאחר שהציונות לא הצליחה לייצר תוכן יהודי של ממש, אי אפשר יותר לבצע את התרגיל של “מהתנ”ך לפלמ”ח”, תוך התעלמות מההיסטוריה היהודית.

וההיסטוריה היהודית היא בסופו של דבר ההיסטוריה של הכת הרבנית. כפי שציין יפה עברון ב”חשבון הלאומי” שלו, הפרושים/הרבנים מחליטים מי יהיה יהודי ומי לא, ומי שלא מקבל את סמכותם – ורבים וטובים לא קיבלו – מוצא את עצמו מחוץ ליהדות. אז כשהציונים החילונים של ימינו רוצים לטעון שיש להם זכות על השלל שתפסו הוריהם, כשהם לא רוצים לראות בעצמם ליסטים, אין להם ברירה אלא להתלות ברבנים. אחרי הכל, הטענה שהפולשים האירופאיים תכולי העיניים (כדמותו של אליק, שלכאורה נולד מן הים) לפלסטינה הם צאצאים אתניים של יוצאי בית שני היא נלעגת. היהדות שבה הם נתלים היא הדת הרבנית.

ובו זמנית הם לא דתיים ולא מעוניינים להיות כאלה. הם רואים בעצמם אנשים מערביים. להשתחרר הם לא יכולים – זה יפסול את טענת זכותם לארץ. את הצעד הזה, לומר “ליסטים היו אבותינו”, הם לא מסוגלים לעשות. אז, בהיפוך אירוני מריר מהמקובל, הם עושים אוגוסטינוס.

אוגוסטינוס, מגדולי הכותבים של הכנסיה הנוצרית לדורותיה, ביסס את התיאולוגיה על פיה היהודים הם נסבלים: היהודים, בקיומם, הם אלה שמעידים על כך שהכנסיה נשענת על כתבי הקודש ושהיא לא בדתה אותם. הם הרי ממשיכים להחזיק בהם. מעניין לחשוב על חוסר הבטחון המוחלט שמביעים הן אוגוסטינוס הן רש”י, מגדולי הכותבים של דתם, כשזה מגיע לעיקרי אמונה: האם כתבי הקודש מזויפים או לא? אנחנו צריכים את היהודים. האם זה מוסרי לשרוף ערים, להרוג את הגברים ולשעבד את הנשים והילדים? אלוהים אמר שכן.

הרבנים, מבחינת החילונים, הם היהודים של אוגוסטינוס: הם המעידים שיש קשר כלשהו בין הכובשים ובין הארץ שכבשו. הם אילן היוחסין. הם אלה שיכולים לומר שהאנשים שהגיעו לפה והשמידו וגירשו את האוכלוסיה הילידה הם אכן יהודים, אבל בדיוק בשל עצם היכולת שלהם להעניק את הגושפנקא הזו, אי אפשר לשלול את מעמדם כשולטים על חיינו. זה הדיל.

וכמו היהודים תחת הדוקטרינה האוגוסטינית, זה לא נגמר טוב. “נסבלים” הלך יד ביד עם “מושפלים”, עד שבעקביות ההשפלה והשנאה דחקה את הסובלנות המפוקפקת גם כך; ומטבע האדם, כשהוא פוגע באחר הוא חייב לשנוא אותו, שאם לא כן הוא עצמו נבל; ורגשי האשמה הנוצריים (יחד עם שנאת הנוצרים היוקדת של היהודים) הזינו את השנאה הנוצרית.

לא במקרה חילונים לא מעטים מתייחסים אל רבנים ויהודים חרדים במונחים שמזכירים אנטישמיות: זו אותה התופעה עצמה. הם כבולים לאנשים האלה, והכבלים מולידים תיעוב ושנאה. החילונים מבינים מדוע אינם יכולים לתת לחרדים גט: אז תוטח בהם במלוא עוצמתה השאלה שהחרדים מעלים כבר עכשיו – “אם אתה לא יהודי [אורתודוקסי], מה אתה עושה פה?” הרצחת וגם ירשת?

והדרך היחידה שלנו לחיים נורמליים פה היא לנטרל את מטען האשמה. כן, הציונות היתה פשע. כן, היא היתה קולוניאליזם. כן, אבותינו עשו עוול בלתי נסלח לפלסטינים. הם השליכו עליהם את שנאת הנוצרים באירופה והחזירו אליהם אלימות כאילו היו קוזאקים, פורעי HEP HEP או צלבנים. ועכשיו יש עלינו החובה לכפר. אולי, אולי, אם נכפר ואם נשתחרר ממטען האשמה, נוכל לעשות עם המורשת היהודית שלנו משהו שאיננו שנאת זרים ונשים. אבל כדי ליצור יהדות חדשה, ישראלית, צריך יהיה קודם כל להשתחרר מהיהדות הרבנית. ויש רק דרך אחת לעשות זאת: להסיר את הכוח שלה עלינו, הכוח לומר לנו שאנחנו בסדר. להיות מסוגלים לסרב לאמירה שהציונות כופה עלינו: אהבתי את אדוני, לא ארצה לצאת חופשי.

לכפר או להתחפר. אלה הברירות שבפנינו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

להתפלל עם העבריינים

הנהגת החברה החרדית עומדת על דם רעיה. זה לא ייסלח ולא יישכח

אנחנו נכנסים לסגר הנוכחי, שאיש איננו יודע בדיוק מהם כלליו, מסיבה אחת בלבד: בנימין נתניהו מחורפן מההפגנות נגדו ורוצה שהן תפסקנה. הוא החליט על סגר כולל בניגוד להמלצת המומחים, והתעסק שעות בנושא ההפגנות. התרומה של ההפגנות לתחלואה, ככל שיש כזו בכלל, אפסית. נתניהו, כהרגלו, עוסק ב-gaslighting לאומי.

משהתעמולה של נתניהו ירדה מעל הפרק, צריך לציין שמעבר למסך התעמולה יש בכל זאת עובדות. והעובדות מדברות על תחלואה יוצאת דופן בערים ובעיירות החרדיות. בבדיקות קורונה שנערכו לאחרונה בבני ברק, 490 מתוך 600 יצאו חיוביות. כל זה מגיע על רקע הזנחה פושעת של ההנחיות בקרב המגזר החרדי: בבני ברק ממשיכים בתי ספר לפעול למרות שמערכת החינוך סגורה. ואנחנו עדיין לא יודעים מה יהיו התוצאות של ראש השנה.

על רקע זה, אפשר היה לצפות מהנהגת הציבור החרדי (ולא, אני לא מתייחס לרבנות הראשית – זה בסדר, אף חובש כיפה לא מתייחס אליה, זו הרבנות לענייני חילונים) שתצא מגדרה ותורה להפסיק מיד את ההתקהלויות. זה לא מה שקורה. החרדים העלו בשבועות האחרונים את הטענה שאי אפשר שלא להתפלל בבתי כנסת בראש השנה ויום הכיפורים. גם אחרי ההודעה על הסדר, יעקב ליצמן – למרבה החרפה, הוא הפסיק להיות שר מרצונו; לנתניהו לא היה האומץ לפטר אותו – קרא לאנשים להגיע לבתי הכנסת להתפלל ביום כיפור.

אין שום ציווי הלכתי שדורש תפילה בבית כנסת ביום כיפור. כן, על אדם יש חובה לעשות מאמץ להתפלל במניין, אבל עכשיו לא זמנים רגילים. פיקוח נפש דוחה את יום הכיפורים. יש מצווה של “לא תעמוד על דם רעך.” אם ראשי הציבור החרדי היו רוצים למצוא סיבות לאסור על תפילה בבתי הכנסת, יש להם די והותר בסיס הלכתי לשם כך. הם היו יכולים, אילו היו רוצים, להורות על מניינים במקום פתוח, בהפרדה של שני מטרים מאדם לאדם.

ואתם יודעים מה? יכול להיות שהם רוצים. יכול להיות שאלה מהם שעדיין בקשר עם המציאות ולא מהווים זומבים של גבאים מבועתים מהבחירות שאליהן נדחפו. אבל אין להם האומץ להתמודד עם הציבור שלהם. נושא בתי הכנסת הפך לסמל. איסור אכילת חזיר איננו הגרוע שבאיסורים ביהדות (אכילת שרימפס גרועה ממנו), אבל הוא הפך לסמל. וככזה, אכילתו הפכה לדחיה של היהדות. כך הפך נושא בתי הכנסת.

הציבור החרדי חי בתחושת מצור. זה מה שמגדיר אותו: מצור מול העולם המודרני, מול המודרנה עצמה. חדש אסזר מן התורה. אם היתה להלכה איזושהי משנה סדורה ביחס למגפות, אולי אפשר היה להשתמש בה כדי לפזר את תחושת המצור. אבל אנחנו יודעים על חידקים רק מסוף המאה ה-19, וזה קרה אחרי שהחרדים בחרו להתנתק מהעולם. התורה שלהם לא יכולה להגמיש את עצמה. חדש אסור מן התורה.

ושוב, יש דרכים לעקוף את זה. הנחיה רבנית חד משמעית לציית לרופאים היתה עושה את זה. אבל הרבנים פחדנים. תמיד היו. והתוצאה של הפחד מקהלם-שלהם תוביל לכך שהחל ממחר בערב, מאות אלפי אנשים יידחקו לבתי כנסת דחוסים גם כך. יום וחצי לאחר מכן, הם ילכו לפגוש אנשים שלא היו בבתי הכנסת. חלק ניכר מהם ישאו איתם את חידקי המגפה.

שוב, אם היינו רוצים להשתמש במונחים הלכתיים, היינו מתייחסים לנשאי המגפה האלה כאל אנשים שחל עליהם דין רודף. רודף שלא יכול לומר שהוא בלתי מודע לכך שהוא רודף. האנשים האלה מפירים בריש גלי את הנחיות רשויות הבריאות.

אבל הם עושים זה את בהסכמה, למצער הסכמה בשתיקה, של מנהיגות הציבור שלהם. ועל כן הדם שיישפך יהיה על ידיהם של הרבנים שלא קראו לבני קהילתם להשאר בבתיהם או להתפלל בחלל פתוח. הוא על ידיהם של הגבאים שלא נעלו את בתי הכנסת.

ויום אחד המגפה תחלוף. וכשהיא תיעלם מחיינו, אנחנו נזכור איך התנהלה הנהגת הציבור החרדי בזמנים של איום ממשי על חיינו. איך היא הפרה בפומבי את “ונשמרתם מאד לנפשותיכם”, ואיך, כדי לשמור על המבנה החיצוני של מצוות דתה, עמדה על דמנו.

נזכור, ולא נשכח. ואם החרדים חושבים שהם שנואים עכשיו, אין להם מושג מה מחכה להם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

אריה נסך

מה עומד מאחורי הקשקשת של ערוץ 20 על “אריה נוצרי”

לפני כמה ימים געה הפיד השמאלי שלי בצחוק על “ידיעה” מופרכת שפרסם ערוץ 20 (לא אקשר אליה כדי שלא להוריד את סך הידע בעולם, אבל תוכלו למצוא אותה בקלות): פסל של אריה שנתרם לירושלים, טען כתב הערוץ, הוא בעצם אריה מיסיונרי, אף שאין עליו שום סמל נוצרי. הוא נבנה, כך הכתב, על ידי אמן שידוע בכך שהוא רוצה להפיץ את הנצרות באמצעות פסליו, והפסל הוצב, על פי ההבל, בעידוד של הקרן החדשה. שכידוע, מטרתה בעולם היא להפיץ נצרות.

כלומר, יש לנו פסל של אריה, שהוא פסל של אריה לכל דבר, הוא נראה כמו פסל של אריה, אבל בערמומיותו הוא מדיח את הילדים שמשחקים עליו לעבודה זרה.

זה המושג שחסר לנו: עבודה זרה. מכירים את האיסור על לא-יהודי לפתוח בקבוק יין, או – במקרים מסוימים – לבשל ליהודים? הוא נובע מהתקופה ההלניסטית-רומאית-ביזנטית. באותה התקופה, אנשים אכן היו מקדישים – אוטומטית ובלי מחשבה – בקבוקי יין וארוחות לאלים פגאניים. ראוי לציטוט השיר של קוואפיס על נער נוצרי בודד, מיריס, בקבוצת פגאנים:

וכן, כעת אני זוכר שני מקרים נוספים.

כשהסכנו נסכים לפוסיידון,

הוא הרחיק עצמו מעמנו והתבונן הרחק.

וכשאחד מאיתנו, בהתלהבותו, אמר:

“מי יתן וכולנו נזכה לחסדיו והגנתו

של אפולו, הגדול והנשגב”,

מיריס, מבלי שהאחרים שמעו, לחש: “כולם פרט

לי.”

השיר על מיריס מייחס את מותו לשנת 340. הכתיבה של קוואפיס עדינה ומדויקת: בשנת 340, עדיין היו הנוצרים מיעוט והפגאנים רוב, והנוצרים שרצו לבוא בקהל נזקקו לתחבולות כגון אלו של מיריס, להיות בפנים אבל להפנות מבט ברגע הנכון, לסייג את הברכה כדי שלא לעורר את כעסו של האל הנוצרי, אבל בחשאי. וכפי שמראה לנו השיר, משפחתו של מיריס היתה סובלנית משמעותית פחות.

לאסונו של המין האנושי, הקיסר קונסטנטינוס אימץ את הדת הנוצרית כ-30 שנים קודם לכן. בעקבות זאת, בעקביות ובשיטתיות, נמחק – באלימות חוקית ובהשתוללות אספסוף נוצרי – העולם הפגאני העשיר, החד, הבהיר, שהעניק לנו שכיות חמדה כה רבות.

ואיתו חלף מן העולם גם הנוהג של הקדשת בקבוקי יין ונסך מהם לאלים. נוצרים אינם עושים זאת. אבל היהדות הרבנית, מסתגרת ומפגרת כתמיד, לא טרחה לשים לב. האיסור על פתיחת יין על ידי נוכרי נשאר בתוקפו גם כשהסיבה לו עברה מהעולם.

היהדות הרבנית היתה, ועודנה, רדופה על ידי החשש מעבודה זרה – משום שרוב מוחלט של בניה נטש אותה; מי בבוז, מי בצער, אבל נטשו אותה. כל דבר שמריח זר, נראה לה כאילו הוא עומד לפתות את בניה ולהרחיק אותם. ועל כן היא אוסרת עליו – ובהתאם, פעם אחר פעם, מרחיקה מעליה את העדינים ורחבי המחשבה מבין בניה, מי שנפשם לא מוכנה להכלא בין ארבע כתלי בית המקדש.

העולם, מבחינת היהדות הרבנית, מלא שדים שתפקידם לפתות את היהודי לסטות מדתו, לעשות מעשה לא חשוב, אפילו בלתי נראה לעין, שיסיט אותו מדרך הישר אל האבדון. השדים האלה היו בה עוד לפני שהתנפחה הקבלה, שהביאה איתה עוד ועוד מהם.

מכירים את האגדה על חנה ושבעת בניה (אגדה ששרדה בצורה משמעותית הרבה יותר דווקא אצל הנוצרים)? המלך, שלא רוצה להרוג את הבן הקטן, שומט לרגליו טבעת ומבקש ממנו להרים אותה. אלא שהילד והאם רואים את כוונתו האמיתית: לגרום לילד להתכופף, ובכך להיראות כאילו הוא משתחווה. מראית העין של העבודה הזרה די בה, על פי האגדה הרבנית, שהילד יבחר במותו. כך צריכים, אומרת לנו המסורת היהודית, לנהוג יהודים טובים. לשם כך השתמרה האגדה הזו.

וכך יכולה דת רדופת חלומות זוועה להאמין שפסל של אריה, שאין בו כל סמל נוצרי, יכול לפתות יהודים לנצרות, רחמנא ליצלן. אבק של נצרות ידבק בהם – מעצם כוונתו של האמן שיצר את הפסל – אם ישחקו עם אריה הנסך הזה.

זה נלעג, מגוחך ופאתטי – וזו תפיסת העולם של המון, המון יהודים בישראל. אלו מאיתנו שנותרו חופשיים צריכים להכיר את צורת המחשבה הזו. העובדה שהיא מגוחכת ונלעגת אין משמעה שהיא לא חזקה. כרגע היא מוגבלת לקבוצה קטנה יחסית; אבל אם ינתן לה הכוח, כפי שניתן הכוח לנוצרים העתיקים, היא תאכיל אותנו לאריות.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

אורות, זדיינו, וניתוק: שלוש הערות על המצב

חוסר האנושיות היהודי-אורתודוקסי נחשף שוב, הצורה הקצרה שבה שיש להגיב לימין הניאו נאצי, והניתוק של הדיקטטור בהתהוות

אורות: עיריית תל אביב הדליקה אמש (ד’) את האורות בבניין שלה בצורת דגל לבנון, בעקבות הטרגדיה הגדולה בביירות שלשום (ג’). הימין היהודי – בכלל זה מאור הגולה רפי פרץ, לשעבר שר החינוך – צווח שמדובר בכניעה, בגידה ושאר ירקות. אנשים בשמאל טענו שמדובר בהתחסדות, לאור ההיסטוריה שיש לישראל עם לבנון.

בבוקר אתמול, הגדיל משה פייגלין, פטישיסט של מקדש ורגליים, לעשות והודיע שהוא חוגג את מותם של מאות בני אדם. הוא הגדיר את הפיצוץ כ”מופע זיקוקים מרהיב לרגל חג האהבה” (והזכיר לי שחג האהבה היהודי מבוסס על רצח ואונס, אבל זה לפעם אחרת.) אתם עשויים לזכור את פייגלין כסגן יו”ר הכנסת לשעבר, יו”ר מפלגה שעשתה הרבה רוח וצלצולים לפני ששקעה מתחת לקו אחוז החסימה, וכמי שלאחר מכן נתניהו הכריז על שותפות איתו והבטיח לו תפקיד שר בכיר. כמקובל אצל נתניהו, הוא לא קיים את ההבטחה.

למה צהל פייגלין על מותם של מאות אנשים? משום שהם שייכים ל”עם אויב”, כהגדרתו. אני בספק אם הלגליזם המשפטי הזה הוא שהכריע את הכף. פייגלין הוא תומך עליונות יהודית. הליבה של היהדות האורתודוקסית היא שנאה לכל מה שאיננו יהודי: היא אנטי-אנושית. פייגלין הפגין את האנטי-אנושיות הזו, והוא לא היה לבדו.

לממשלת ישראל יש מלחמה עם ממשלת לבנון. לעם הישראלי אין מלחמה בעם הלבנוני. הפיצוץ פגע בעיר הקוסמופוליטית ביותר בלבנון. צריך מידה מרהיבה של חוסר אנושיות כדי לשמוח על החורבן שם. חוסר אנושיות כזה איננו מולד; צריך לעבוד עליו קשה. יש מגזר בציבור הישראלי שמקדיש משאבים ניכרים לשם כך. לגמרי לא במקרה, זה אותו המגזר ששונא גם נשים, גאים, שמאלנים, חושבים חופשיים וכל מי שהוא לא הוא. ליבתו של המגזר הזה, כמו ליבתו של היהדות שהוא מקדם, היא שנאה לכל העולם.

כמובן, ההיסטוריה לימדה אותם שאמירה בפומבי של מה שהם חושבים היא לא התנהגות חכמה במיוחד, אז לרוב הם נוהגים לומר את הדברים מאחורי מה שהם חושבים בטעות שהן דלתיים סגורות. ראו, למשל, ההקלטות של ישיבת בני עלי. הן בעליל לא היו מיועדות לצריכת הציבור הכללי.

פייגלין שייך לפלג הלא-מתנצלים. הוא מאמין שיד ישראל חזקה, ושכעת צריך להראות לגויים מה אנחנו יודעים לעשות (ואכן, ייחס את הפיצוץ בלבנון לפיגוע ישראלי). בהתאם, הוא לא שומר את הדברים האלה לחוג יודעי ח”ן. זה כל מה שקרה: קיבלנו עוד הצצה למה שחובשי הכיפות הסרוגות אומרים בינם ובין עצמם.

ביחס למחאה על האורות בצבע דגל לבנון – אני מבין אותה לגמרי. במיוחד כשראש עיריית תל אביב הוא טייס חיל האוויר הרצחני ביותר במזרח התיכון בדימוס. כשישראל מאיימת השכם והערב לתקוף את לבנון, החלטה על מחווה כזו עשויה להיראות כצבועה.

אבל לאו דווקא. קודם כל, כפי שישראל איננה ממשלתה, כך תל אביב איננה ישראל. בישראל יש כעת עימות קיצוני, כמעט מלחמת אזרחים ברמה נמוכה, בין החלק היהודי ובין החלק הישראלי שבה. על החלק היהודי אין מה להרחיב מילים. פייגלין ובני עלי כבר עשו את זה. החלק הישראלי מלא פגמים כרימון. הבולט שבפגמים הוא ההתעקשות של החלק הגדול בו להתעלם מהאלימות היומיומית שמצריך קיומה של ישראל.

ואף על פי כן. כל אור שמודלק כנגד הציונות היודו-נאצית הוא אור חשוב. גם אם מדליקי האור לא מבינים מה בדיוק הם עושים; גם אם הם מדחיקים נואשות את מה שהמסים והצבא שלהם עושים בזמן הדלקת האור, כי אינם יכולים לחיות עם המציאות; גם אם שתי רקטות של החיזבאללה יעבירו אותם למצב “השמד את כולם”; כי אין כאן די הומניזם מכדי שנוכל לוותר על חלק ממנו. כל מה שניצב מול הפייגליניזם חשוב וראוי לתמיכה.

זדיינו: בימים האחרונים, במה שנראה כמו יאוש, גרעין התומכים הקשה של נתניהו – שמורכב ברובו, אלא מה, מהציונות היודו-נאצית – משליכה כל מה שהיא יכולה על המפגינים. מחיזרים, מפיצי מחלות ועד – העלילה הישנה ביותר – נתמכים בכסף זר.

את הקשקוש האחרון הפיץ ערוץ 20, שהוא חברה שיושבת במקלט מס ושהאוליגרך שמממן אותה – למרות שהערוץ הפסדי ואין לו צופים – מתעקש לא לחשוף את הפרטים.

ועל כן, הגיע הזמן לגבש תגובה קבועה לכל החרא הזה: זדיינו.

זדיינו, כי אתם בעלי ברית של ניאו נאצים. זדיינו, כי אין בכם עצם אחת של אמת. זדיינו, כי הקמתם מדינת רווחה לעצמכם על חשבון שאר הציבור. זדיינו, כי אתם אשמים בכל מה שאתם מאשימים אותנו בו. זדיינו, כי אנחנו יודעים מה בדיוק אתם חושבים עלינו – ואתם טועים בנו, אנחנו לא נוצרים ולא נגיש את הלחי השניה.

או, בקצרה: זדיינו. זה כל מה שצריך לומר בכל פעם שנציג של הימין היודו-נאצי פותח את הפה.

ניתוק: הדיקטטור בהתהוות בנימין נתניהו מראה סימני ניתוק מטרידים. בתחילת השבוע, בנאום ה”חיזרים” שלו, אמר בנו שהוא מזין את אביו בסרטונים היותר מוצלחים, לטעמו, על המחאה ושהם צוחקים על המוחים ביחד. בסיור שנערך השבוע, שבו ניסה נתניהו להראות שהוא תומך בעסקים קטנים ושבו נראה נתניהו – כנראה בפעם הראשונה בהיסטוריה – כשהוא משלם על משהו, הקהל שהתלווה לסיור פצח בקריאות על מות השמאל והשמאלנים. לשכת ראש הממשלה הוציאה גרסה ערוכה של הסרטון שהשמיטה את הקריאות הללו, תרגיל שאם מישהו אחר היה עושה ראש הממשלה וחבר מרעיו היו מכנים בולשביזם.

אבל מה שחשוב בסרטון ההוא היה פחות העובדה שנתניהו לא מגיב לקריאות הסתה – אנחנו מכירים את נפש הבהמה הספציפית הזו – אלא העובדה שלאחר מכן יצא אל הקבוצה אחד מיועצי התקשורת שלו, טופז לוק, עטוי מסכה, וצילם כמה תמונות. אחד האנשים בקבוצה קרא לו בשמו ואיחל לו הצלחה.

אני מוכן להמר על הרבה מאד כסף שרוב מוחלט של האוכלוסיה בישראל לא יודע מיהו טופז לוק, ובצדק. חראם על תאי המוח האלה. אם אתה מזהה אותו, כשהוא עם מסכה, אתה כנראה חלק מקבוצה קטנה של יודעי ח”ן. כלומר, מפגין אותנטי אתה לא. אתה חלק מאספסוף שהוזמן מראש.

כל מנהיג מסתכן בכך שצינור המידע העצמאי שלו ינותק. יש אנשים שאחראים על סדר היום שלו, ובהתאם יש להם יכולת לסנן את המידע שמגיע אליו. עם הכוח, מגיעה גם היראה וחוסר הרצון להעכיר את שלוות רוחו של השליט. בהתאם, מידע שעשוי להפריע לו מסונן. כל אלה מתחזקים ביתר שאת כשמדובר בדיקטטור או בדיקטטור בהתהוות. אנשים לא אומרים לך את האמת כי הם יודעים שהאמת תכעיס אותך, ושייגבה מהם מחיר על כך. יש לקוות שמה שאנחנו רואים עכשיו הם פרפוריו האחרונים של שלטון מנותק. אם לא, סביר מאד שיהיה רע יותר.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פגיעה בקודשי ישראל? עוד, בבקשה

על התפקיד החיוני של “היהודים באים”: השלמת המהלך שתנועת ההשכלה לא העזה לבצע

קבוצה של שומרי אמוני ישראל, ביניהם בצלאל “מטיף לרצח עם” סמוטריץ’, מנסים לבטל את התכנית הסאטירית “היהודים באים”, ואף דורשים להעמיד את יוצריה לדין (!). כאילו שישראל לא מספיק תיאוקרטיה.

עמדתי ביחס ל”היהודים באים” היא שלא רק שמדובר בתכנית סאטירה שכל מדינה חופשית היתה מתגאה בה, אלא מדובר בתכנית חיונית לקיומה של רפובליקה חופשית. הסיבה לכך פשוטה: היהדות לא עברה את התהלחך המטלטל והחיוני של חילון.

אירופה, ובמידה ניכרת ארה”ב, חילוניות כיום משום שבמאות ה-17 וה-18 שורה של בעלי רוח חופשית קרעו לגזרים והציגו לזעווה מול השמש את ההבלים, האבסורדיות והרשעות של הדת הנוצרית. הם עברו פסוק-פסוק בתנ”ך, הן היהודי והן הנוצרי, ופירקו אותו לגורמים. זה לא היה תהליך קל, במיוחד בארה”ב שתמיד היה בה אלמנט פונדמנטליסטי חזק מאד; אבל הוא היה הכרחי להקמתן של מדינות חופשיות, כאלה שבהן הדת לא מקבלת עוד תפקיד ציבורי.

היהדות האורתודוקסית לא עברה תהליך כזה. ההשכלה היהודית של סוף המאה ה-18 וה-19 היתה קוסמטית בעיקרה. הציבור היהודי היה עדיין דתי וקנאי, ולא היה מסוגל לשאת את תהליך החילון הנדרש. אז ההשכלה נגעה, בזהירות, רק בשוליים – היא לעגה להגזמות של הרבנים, לחומרות המטורפות, אבל היא לא התמודדה עם התלמוד, על אחת כמה וכמה לא עם התנ”ך. התוצאה היא שהלאומיות היהודית, שהיא במידה ניכרת תולדה של ההשכלה, הגיעה לעולם פגומה. היא מעולם לא הפנימה את ערכי הנאורות, היא נצמדה לערכי היהדות. כן, כן: גם החלוצים החילונים-לכאורה, הסוציאליסטים-לכאורה, לא התעמתו עם הערכים האנטי-אנושיים של היהדות האורתודוקסית.

“היהודים באים” דווקא עושים את זה. מרים שואלת את משה למה אין בעצם “לא תאנוס” בעשרת הדברות. העם לא מצליח להבין את הדרישה. הממסד הכוהני של בתי המקדש מוצג במלוא סיאובו, כערימה של פרזיטים שחיים על העם ועושקים אותו. זה בפני עצמו לא חדש: כבר התלמוד לימד אותנו ש

אוי לי מבית בייתוס – אוי לי מאלתן,

אוי לי מבית חנן – אוי לי מלחישתן,

אוי לי מבית קתרוס – אוי לי מקולמוסן,

אוי לי מבית ישמעאל בן פיאכי – אוי לי מאגרופן,

שהם כהנים גדולים,

ובניהם גזברין,

ותניהם אמרכלין,

ועבדיהן חובטים את העם במקלות (פסחים נז’ א’)

(אבל, כמובן, הטקסט הזה נכתב כשהאליטה הרבנית עדיין לא עלתה לגדולה באמצעות המשת”פיות שלה עם האימפריה הרומאית, כשהאליטה השלטת עדיין היתה משפחות הכהונה. כלפי עצמם, למותר לציין, הרבנים לא דיברו כך.)

“היהודים באים” חושפים את כל הרשעות והצביעות שהמסורת היהודית מכילה – ומעבר להנכחה שלהן, משהו שרוב היהודים בישראל לא מכירים, הם גם עושים משהו עמוק יותר: הם לועגים לכל זה. הם מלמדים אותנו ללעוג לכל זה. אנחנו לא יכולים לשחזר את חיי היום-יום של שלהי הבית השני כפי שאנחנו יכולים לשחזר, למשל, את חיי רומא במאה הראשונה לפני הספירה, משום שהיהדות הרבנית לא שימרה (ובמקרים מסוימים, השמידה) כתבים כאלה. אבל “היהודים באים” מזכירים לנו שסקילות ושריפות היו ככל הנראה אירואים פומביים מקובלים, וכנראה גם שימשו כסוג של בידור המוני (כפי ששימשו הוצאות להורג לאורך הדורות, עד סוף המאה ה-19).

רבים מסתובבים בקרבנו ומלהגים על “הספרים הקדושים” שאותם הם אינם מכירים כלל ואינם יכולים לומר מה נמצא בתוכם; “היהודים באים” מראים לנו, בבוטות הנדרשת, איזו צואה רוחנית הם מכילים. מי שמכיר את התלמוד, ולא את הגרסה שעברה חיטוי שמציגים לנו בבתי הספר, יודע כמה הם מלאים בהבל נוסח סיפורי הקדושים הסורים שגיבון אהב כל כך לקרוע לגזרים: נסים על ימין ועל שמאל, שיחות עם אליהו לארוחת צהרים, הרג תוך כדי סעודה ושכרות והחייאה לארוחת ערב. וכמובן, שנאה ארסית ואיומה לכל מי שאיננו מ”תלמידי חכמים”: לא יהודים, כמובן, אבל גם נשים – ורוב מוחלט של העם, “עם הארץ.”

…ולא ישא בת עמי הארץ, שהם שקץ ונשותיהם שרץ ועל בנותיהם הוא אומר ‘ארור שוכב עם כל בהמה’. […] אמר רבי אלעזר, עם הארץ מותר לנוחרו [לשוחטו באופן בלתי כשר] ביום הכיפורים שחל להיות בשבת; אמרו לו תלמידיו, רבי, אמור ‘לשוחטו’; אמר להם, זה טעון ברכה וזה איננו טעון ברכה. […] אמר רבי שמואל בן נחמני אמר רבי יוחנן עם הארץ מותר לקורעו כדג. […] תנא היה רבי מאיר אומר ‘כל המשיא בתו לעם הארץ, כאילו כופתה ומניחה לפני ארי: מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים, אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים…” (פסחים, מ”ט ב’)

ועוד ועוד. לא במקרה, רוב היהודים שחיו בזמן הרבנים האלה העדיפו להתנצר ולא לשאת עליהם את עולם.

את כל זה היהדות הרבנית ותומכיה מנסים, ולרוב מצליחים, להסתיר מהציבור – שאילו ידע על כך, והיה לומד ומחכים, היה משליך אותם לכלבים, כנדרש. וכאן גדולתה של “היהודים באים”: היא חושפת את כל המוגלה הזו. היא מזכירה לנו שהסיבה העיקרית ללעג ל”קודשי ישראל” הוא קודשי ישראל עצמם.

בדיוק בשל כך הרבנים רוצים לסגור את התכנית. היא פופולרית. היא מדויקת. היא מסוכנת. ובדיוק זו הסיבה שאנחנו צריכים לשמור עליה ולהפוך אותה לחומר לימודי: היא משלימה, באיחור היסטורי ניכר, מהלך שנתקע לפני 200 שנים. היא מלמדת אותנו את הנשק המסוכן ביותר כנגד רבנים: הלעג. כך צריך. כך צריך היה מזמן.

אולי האסון הגדול ביותר שאירע ליהדות הוא העובדה שהנאצים הכחידו את השדרות הגדולות של העם היהודי שהתקוממו כנגד הדת התקוממות של ממש, אנשי הבונד. נתקענו עם הציונים, שעם כל שנאתם של הרבנים תמיד נזקקו להם ללגיטימציה, וכלאו את היהודים הישראלים מחדש בגטו רבני; הציונים, שמכחישים את עצם קיומו של עם ישראלי, ומשאירים את הגדרת היהדות לרבנים, שהיסטורית רואים בנו שקץ ובנשותינו שרץ. כל מהלך שמציג את הרבנים ואת "קודשי ישראל" שלהם באור האמיתי צריך להיות מבורך על ידי כל אדם חופשי.

ועוד דבר אחד: כידוע, היהדות האורתודוקסית מעולם לא ביטלה את העבדות, ואורתודוקסים אדוקים אומרים כל בוקר "ברוך שלא עשני עבד." הנה עוד מידע הופך קרביים על המנהג שהיהדות האורתודוקסית מתעקשת לקיים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בין ההומו סובייטיקוס להומו יזראליקוס

סוציולוגים רוסים גילו בהלם שההומו סובייטיקוס שרד את ברית המועצות ומשגשג תחת פוטין. מה לגבי אחיו הישראלי?

“הומו סובייטיקוס” היה כינוי גנאי לאדם הממוצע שיצרה ברית המועצות: קונפורמיסט כפוף לשלטון ובולע את התעמולה שלו. באחד מספריה האחרונים (The Future is History) של העיתונאית הרוסית-לשעבר מאשה גסן (Gessen), היא מתארת את המחקרים הראשונים על הומו סובייטיקוס שערך אבי הסוציולוגיה הסובייטית, יורי לבאדה (Levada) בסוף התקופה הסובייטית. הוא נתן בו את הסימנים הבאים:

* אדם מפוחד.

* קונפורמיסט מוחלט, כלומר כזה שמציית למה שמצופה ממנו וחושש מיוזמה אישית או הבעה אישית, ובהתאם עוין את הנונ-קונפורמיסטים.

* שובניסט, הן ברמה הלאומית (הוא לאומני מאד) והן בתפיסת יחסי המגדר שלו. הומו סובייטיקוס חושב שמקומה של האשה במטבח, ומקומם של ההומוסקסואלים במשרפות (לא, אני לא צוחק).

* מתעב את הממשלה אבל לא מעלה על דעתו להתקומם נגדה, ונחרד מהרעיון של התקוממות כזו.

* בז לתפיסה של ציבור ושל רכוש ציבורי.

* חשדן כלפי חירויות אישיות, רוצה “סדר”

גסן שוחחה ארוכות גם עם הפסיכולוגית הרוסית מארינה ארוטיוניאן (Arutyunian), מחלוצות הפסיכולוגיה ברוסיה המודרנית. ארוטיניואן הגיעה למסקנה שהאישיות הסובייטית היא תוצאה של טראומה ארוכת שנים שאי אפשר היה לדבר עליה. פציינט אחרי פציינט התייצב אצלה כשהוא סובל מטראומה עמוקה, לכאורה נטולת סיבה. היא ציינה מקרה שבו נכדה הוציאה את סבתה לכפור כדי להעניש את הסבתא – מבלי לדעת שהסבתא היתה שומרת במחנות, והענישה כך אנשים. על כל פנים, הסיפור הזה לא אמור היה להגיע אליה. אבל לסיפורים כאלה יש דרך לחלחל. הטראומה הלאומית, שנגרמה על ידי הממשלה, יוצרת חשש מכל שינוי בסדר וכל התקוממות נגדו.

לבאדה, שהקים מכון שנקרא על שמו, גילה סימני אופטימיות: הוא העריך שהקריסה של ברית המועצות תביא לקריסתו של ההומו סובייטיקוס. יורשו, לב גודקוב (Gudkov) מצא סימנים מעודדים בשנות הקריסה של המשטר: למשל, שיעור האנשים שאמרו שצריך להשמיד את כל ההומוסקסואלים היה בירידה.

ואז, לחרדתו של גודקוב, המגמה התהפכה. ככל שפוטין העמיק את אחיזתו בשלטון (השבוע הוא ניצח ב”משאל עם” שהעניק לו סמכות לשמש כשליט עד 2032), השאלונים העלו שההומו סובייטיקוס חוזר – ומשגשג. שיעור האנשים שאמרו שהומוסקסואלים צריכים להיות מושמדים זינק. ההנחה האופטימית של לבאדה התבדתה. מצד שני, לבאדה האמין שהרוסים צועדים לקראת חירות, חירות שתאפשר ריפוי לאומי. אנחנו יודעים מה קרה בפועל. בשנת 2016, המשטר הפוטיניסטי הכריז על מרכז לבאדה כ”סוכן זר.” למשטר של פוטין לא נחוצים סוציולוגים.

לא באתי ללעוג לדמוקרטים הרוסים הבודדים, האמיצים, שניהלו קרב מאסף על מולדתם שאנחנו כלל לא מסוגלים לשער. הם אחינו. התבוסה של הדמוקרטיה ברוסיה היא אסון גלובלי. אני רוצה לתהות – וכל מה שמגיע אחרי השורה הזו הוא תהיה פומבית, לא נסיון לקבוע מסמרות – האם יש קווי דמיון בין ההומו סובייטיקוס וההומו יזראליקוס.

קווי הדמיון, אם יש כאלה, מתחילים בטראומה המשותפת. לרוסים היו הקומוניסטים ואחר כך הנאצים. שני המשטרים השמידו עשרות מיליוני רוסים. אבל בעוד שהנרצחים על ידי הנאצים זכו לסוג של תהילה, על הנרצחים על ידי המשטר עצמו אי אפשר היה לדבר. כלומר, לא רק שלנין וסטאלין רצחו מיליוני רוסים – גם אי אפשר היה להתאבל עליהם ולהעלות את זכרם. הזכרון הושתק, הודחק, וחפר.

לישראל יש שתי טראומות מקבילות. האחת היא השואה, שבעידודו של המשטר הציוני, שהחל מ-1960 הפך את השואה לעיקר האמונה שלו, חלחלה הלאה. למעשה, ככל שאנחנו מתרחקים מהאירוע עצמו, אנחנו מדברים עליו יותר. אנחנו שולחים את ילדינו לטכס של חניכה, בריאה מחדש, בתאי הגזים. השלטון צריך את הטראומה. טראומה מייצרת נתינים כנועים.

השניה היא המחיקה של תרבותם של המהגרים לישראל. יש לזכור שלפני שהמכבש עבר על המזרחים, הוא עבר על האשכנזים. היתה השכחה מכוונת של העבר היהודי במזרח אירופה. התנועה הציונית השלטת, זו של מפלגת העבודה וספיחיה, עשתה ככל יכולתה להשמיד את האידיש ואת תרבות האידיש – משום שתרבות האידיש במזרח אירופה היתה האויב הגדול של הציונות. באחת הערים בישראל אפילו חוקקו נגד שיחה באידיש בפומבי. מפעילי המכבש כבר היו מנוסים כשהגיעה לישראל ההגירה הגדולה מארצות האיסלם (שם מדויק הרבה יותר מ”המזרחים”. תבדקו איפה מרוקו על המפה).

במקרה הזה, הלחץ כנגד תרבותם של המהגרים נבע גם מכך שהמהגרים החדשים הגיעו מתרבות שונה משמעותית מזו של יהודי מזרח אירופה. הממסד הציוני לא רצה אותם, ולא הפנה אליהם תשומת לב משמעותית קודם ל-1945, אבל מה לעשות, היטלר חיסל את העתודה הדמוגרפית המיועדת של המדינה היהודית, אז בן גוריון לקח מה שיש. וכהרגלו, התייחס אל המהגרים החדשים כאל בשר תותחים ושפך אותם (לעתים כך ממש) במקומות שחשב שהם צריכים להיות, בלי לשאול אותם כמובן. התוצאה המתבקשת של הבאת מספר גדול של יהודי ארצות האיסלם למקום שבו יש קיבוץ גדול של יהודים מזרח אירופאיים היתה הקצנת הגזענות של האחרונים כנגד הראשונים. העובדה ששתי הקבוצות התחרו על משאבים מוגבלים, ושהממשלה נוהלה על ידי מזרח אירופאים למען מזרח אירופאים, הפכה יריבות לשנאה דרך כור ההיתוך של אפליה ממוסדת.

צריך לזכור עוד ששנות החמישים היו השנים שבהן פשוט לא דיברו על מה שקרה, לא במהלך השואה ולא במהלך מלחמת העצמאות הנוראה, שגבתה את חייהם של כאחוז מכלל הישראלים. לא היה איסור רשמי על דיבורים, אבל כולם הכירו אותו והפנימו אותו. שנות החמישים הן השנים שבהן בקעו בלילות מכל בית דירות הצרחות.

ואז, ב-1960, בן גוריון פתח את השסתום במשפט הראווה של אייכמן. עכשיו, ניצולי השואה לא רק הורשו לדבר – והם מיהרו לכסות על החסר – אלא גם נדרשו לדבר. הם נלקחו מבית ספר לבית ספר כדי לספר על מה שעבר עליהם, כדי להנחיל את הטראומה לדור הבא. האם מישהו הבין? בספק. כשהסבתא החורגת שלי, מאשה, נפטרה, מצאו בדירתה פיסות לחם מאובנות, מוחבאות בשלל נקודות מסתור. כי, לכי תדעי, אולי הם יחזרו. זה לא משהו שמישהו מאיתנו יכול להבין.

הצד השני הוא העובדה שישראל נמצאת בסכסוך אלים מרגע קיומה. כל ילד גדל כשהוא למד על שתי סכנות: היטלר ונאצר/אחמדניג’אד (לא במקרה, איראן נכנסה לתפקיד ההיסטורי של מצרים ברגע שזו יצאה מרשימת האויבים; היה צורך בתחליף). במקביל, פועם בו ההעדר של מה שבן גוריון מעך: ההיסטוריה שלו, תחושת ההמשכיות שלו, מה שהיה אצל סבא וסבא-רבא.

אז הוא גדל לשנוא זרים, לדעת שכל גוי רוצה בסתר להרוג יהודים, שמסוכן שם בחוץ, ושאין לנו ברירה אלא לנהל מלחמה אינסופית נגד עם אחר שרוצה את חירותו. אה, ושצריך להקשיב לממשלה ולא לערער עליה כשהיא מדברת על הצורך במלחמה. אחרי הכל, במלחמה צריך מנהיג אחד, אי אפשר ריבוי קולות. ואנחנו במצב חירום, אחרי הכל. תמיד.

בדרך, בשקט מוחלט, נמחקה המורשת הסוציאליסטית שהקימה את ישראל. היא התחילה לדעוך כשבן גוריון החליף אותה בשואה, התפחלצה תחת שמעון פרס ויצחק רבין, והתפוגגה לגמרי אחרי שפרס ביצע מהפכה ניאו-ליברלית ב-1985, בחסות המשבר הכלכלי, ומבלי לדבר על זה יותר מדי. היא הוחלפה בפולחן גזע (כמובן, אנחנו לא קוראים לו כך, אבל הביטו באימה שמישהו יחלל את הדם ויתחתן עם מישהי מהדם הלא נכון), בפולחן צבא, ובסגידה לביצועיזם על חשבון מחשבה והרהור.

ואז אנחנו מקבלים את ההומו יזראליקוס:

* מפוחד. תמיד על סף השמדה כשאצבעו על ההדק הגרעיני.

* קונפורמיסט מוחלט. לא לזעזע את הסירה. מה שיש זה מה שיש, למה לעשות צרות. שינוי זה לאמריקאים. לא מבין, למשל, את התפיסה של יהדות שאיננה אורתודוקסית. הוא בז לעתים קרובות לרבנים, אבל לא יעלה על דעתו להתחתן בלעדיהם.

* שובניסט. שונא זרים, סקפטי מאד כלפי זכויות נשים ומגדר. הוא לא בעד רצח הומוסקסואלים, כמובן, אבל הוא לא מבין מה יש להם להראות את עצמם בפומבי. הוא אפילו לא מסוגל להבין את הטענה שההטרוסקסואליות שלו מוחצנת.

* מתעב את הממשלה, אבל לא מעלה בדעתו להתקומם נגדה. לא כל כך הפנים את הרעיון שהממשלה שייכת לעם, על אחת כמה וכמה לא את הרעיון שהממשלה צריכה לפחד מהעם, לא העם ממנה.

* חשדן כלפי חירויות אישיות, כל זמן שהן של מישהו אחר.

* בז לתפיסה של ציבור ושל רכוש ציבורי. לא מבין מדוע יש כזה בכלל ולמה צריך להשקיע בו.

נראה שיש הבדל בין השניים ביחסם לחוק ולסדר. ההומו יזארליקוס בז לרעיון של סדר ציבורי בגלוי, ומסוגל לגלות תוקפנות כלפי מי שדורש אותו – עד שמגיע שוטר. יש בו תפיסה עמוקה של “אסור להלשין.” שתי אלה הן מורשת עמוקה של מאות השנים שבהן החוק נכתב על ידי לא-יהודים ונאכף נגד יהודים; האיסור להיות “מוייסר” מגיע מאמצע האלף הראשון לספירה. הוא גם יונק משנות אי הסדר שקודם למדינה והשנים הראשונות לה: התפיסה שאפשר וצריך “להסתדר” ולעקוף את המשטר. לא סתם אתם יכולים לשמוע, גם היום, לא מעט בעלי מלאכה ששואלים אתכם “אתה רוצה עם קבלה או בלי?” הרעיון שצריך לדפוק את הממשלה – מבלי להבין שזו הממשלה שלך, הציבור שלך, האוצר שלך – עתיק מאד. ברוסיה, מנגד, יש מסורת עתיקה של הלשנות על אחרים. שם המדינה והכנסיה הלכו יד ביד, וכל המשטרים ברוסיה למדו לתגמל הלשנות.

וכמו ההומו סובייטיקוס, לא נראה שהוא הולך לשום מקום. התוצאה, כמתבקש, היא משטר שהופך יותר ויותר סמכותני; שבודק כל פעם עד כמה רחוק הוא יכול ללכת – ומגלה שאין בעצם התנגדות מולו.

זה משהו ששונאי נתניהו, למשל, מתקשים להבין. הם מבלבלים את היוצרות: נתניהו הוא לא הסיבה, הוא התוצאה. הוא זיהה את הבסיס של ההומו יזראליקוס והוא נצמד אליו כמו עלוקה, כשהוא יודע שאין לו קיום בלעדיו – אבל הוא לא יצר אותו. הוא היה שם לפניו. אפשר לומר שהוא מחזק אותו, כן; שהוא משחק על פחדיו ורוכב עליהם, בלי ספק; אבל ההומו יזראליקוס היה לפני נתניהו, וימשיך גם אחריו.

וזה צריך להשתנות, ואני לא בטוח שלמישהו יש מושג טוב איך. אבל קודם כל צריך לאוורר את הטראומות, של כולם, ולהכיר בהן. אחר כך, אולי – אולי – אפשר יהיה להתקדם הלאה. להמשיך לשיר שאנחנו שבט אחים ואחיות לא יעזור לבעיה; רק יחריף אותה. כולנו מגיעים מהיסטוריה שהוחרבה, בחלקה הניכר על ידי התנועה הציונית; ואפילו לא התחלתי לדבר על הפלסטינים. אנחנו צריכים לבוא איתה חשבון, ולהמשיך משם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מגל וריקלין סוטים, לא שוטים

לשני דוברים בולטים של המחנה הציוני-דתי חשוב לאשש את הלגיטימיות של אלימות מינית

שמעון “אם ברק יפנה ישובים – הוא יירצח” ריקלין וינון “בבוקר מישוש, בערב קידוש” מגל, שני דוברים בולטים של התנועה הציונית הדתית, הפגינו את הבעייתיות של המגזר בכל מה שקשור לנושא ההסכמה בקיום יחסי מין.

המקרה של מגל פשוט יותר. מאז שנחשפה פרשת הכדורגלנים, מגל טוען שוב ושוב שקיום יחסי מין עם קטינות הוא סביר ונורמטיבי. הוא הגיע לשיא השבוע, כשאמר בשידור ש”לאורך ההיסטוריה נערות התחתנו בגיל 12.”

כמובן, הטיעון “לאורך ההיסטוריה…” מעיד על בורות הדובר. אי אפשר לדבר על “לאורך ההיסטוריה” באופן כולל. ההיסטוריה של צרפת איננה ההיסטוריה של אוסטרליה. יתר על כן, הטענה ש”לאורך ההיסטוריה” נערות התחתנו בגיל 12 היא בורות כל כך עמוקה, שצריך לתהות האם מגל משקר לעצמו או משקר לציבור. כמובן, לאורך ההיסטוריה שלו מגל (”קודם יהודי, אחרי כך ישראלי, אחר כך עיתונאי”) לא בחל בקידום שקרים.

יתר על כן, מגל – שהתכוון להגן על הכדורגלנים החשודים – העלה את עצמו על מוקש. ילדה איננה יכולה לתת הסכמה מודעת ליחסי מין בגיל 12, כי היא לא בשלה לתת את ההסכמה הזו. יחסי מין ללא הסכמה הם, ובכן, אונס. אם נסדר מחדש את המשפט של מגל, ונאמר ש”לאורך ההיסטוריה נערות נאנסו, לעתים קרובות בהסכמה ורצון של משפחותיהן, בסביבות גיל 12”, המשפט יהיה מדויק הרבה יותר. אבל, כמובן, לא מה שמגל התכוון אליו.

השאלה מדוע מגל מרותק כל כך ממיניות של קטינות – הוא נתפס לפני כמה שנים כשהוא מצלם נערות בתל אביב ומתלונן על הבגדים החשופים, לטעמו, שלהן – היתה צריכה להשאר בינו ובין המטפל שלו, אלמלא התעקש להעלות אותה שוב ושוב בפומבי. בחודש האחרון הוא הגן בעקשנות כה עזה על זכותם של כדורגלנים לשכב עם קטינות, שהקורא הסביר יתהה מדוע הנושא כל כך חשוב לו.

האם מגל מנסה להגן על הפנטזיה שפעם, גם הוא יוכל לקיים יחסי מין עם בת 15 בלי להסתבך בשאלות של הסכמה ומבלי לעמוד על כך לדין? האם הוא חושש שהממזרים משנים עכשיו את הכללים? אחרי הכל, הנטיה שלו לכפות את עצמו על אחרות כבר סיבכה אותו בעבר עם המשטרה. המשטרה סגרה את התיק – באחד המקרים ב”חוסר עניין לציבור”, כלומר שאין הצדקה ציבורית להוצאות והבלגאן של משפט – אבל מגל נמנע מלרוץ שוב לכנסת. אחרי הכל, אחרי ששורה של נשים העידו שהוא נגע בהן בניגוד לרצונן, אפילו הבית היהודי לא יהיה מוכן לגעת בו במקל, ולו מהחשש שיש עוד נפגעות שטרם העידו.

לצידו של מגל בהגנה על הכדורגלנים ניצב גם שמעון ריקלין. השבוע הוא כתב ש”לבחורה בת 15 וחצי אסור לשכב עם כדורגלן. אבל טרנסג’נדרית בת 9 מככבת על הבמה במצעד הגאווה וכולם מריעים לה. אתם חבורת מופרעים מגעילה.” ריקלין העלה את סכום ההימור כשראיין שלשום (ג’) את החשוד הסדרתי בקידום טרור יהודי, בנצי גופשטיין, והתריס ש” אני רואה מה קורה בשמאל ואומר לעצמי, 'אסור לראיין את בנצי גופשטיין?' הם רוקדים סביב ילד בן תשע ששינה את מינו, חבורת הפדופילים הסוטים המטורפת הזאת, ולי אסור לדבר עם יהודי כמו בנצי גופשטיין? זה לא נורמלי.”

עכשיו, אף אחד לא צריך להיות מופתע כשריקלין מארח את גופשטיין. אחרי הכל, ריקלין התחיל את הקריירה שלו בקריאה לרצוח את ראש הממשלה אהוד ברק אם זה יפנה התנחלויות. ריקלין מאד רוצה שנשכח את זה, אבל מה לעשות: עד כמה שהדבר נדיר בציבור הישראלי, לחלק מאיתנו יש עדיין זכרון מתפקד. אז מי שקרא לרצח ראש ממשלה חיבק – מילולית, מילולית! הסוטים האלה מזועזעים יותר מאהבה הומוסקסואלית מאשר מאלימות – את השחוד בתמיכה בטרור היהודי המוכר ביותר בארץ. אין מה לראות פה.

אבל לדברים עצמם צריך להתייחס, כי לרוע המזל הם מייצגים זרם שמרני חזק. נעשה את זה בנקודות.

* לנערות בנות 15 מותר לקיים יחסי מין עם כדורגלנים מבוגרים. לא חכם במיוחד, אבל מותר.

* לכדורגלנים מבוגרים אסור לקיים יחסי מין עם קטינות בנות 15.

* טרנסג’נדרים קיימים. הם היו קיימים משחר ההיסטוריה. תמיד היו בני אדם שחשו שהם כלואים בגוף הלא נכון. אם לריקלין יש בעיה בנושא, הוא מוזמן לפנות לאומן שעשהם ולומר ‘כמה מכוער כלי זה שעשית.’

* היחיד שייחס מיניות – לא מגדר, אלא מיניות – לילדה בת תשע הוא ריקלין. אם יש לו טענות על פדופיליות, שיפנה אותן לעצמו ולא יקרין אותן על ציבור אחר.

קו ההסכמה – הקו שאומר שאנשים יקיימו יחסי מין כאשר הם רוצים בכך, מרצונם החופשי וללא כפיה או לחץ; ושכפיה אסורה – הוא קו שהציבור הדתי-לאומי מתקשה בו. אחרי הכל, אחרי ששמעתי את הדברים של מגל על ילדות בנות 12 ויחסי מין, חששתי שעוד שניה הוא יזכיר לנו שעל פי התלמוד, אפשר לקיים יחסי מין עם ילדות בנות שלוש שנים ויום. כל זמן, כמובן, שיש הסכמה.

של אביהן. לא שלהן-עצמן. מה חשבתם לעצמכם?

הוויכוח על קו ההסכמה, העובדה שהנושא לא מובן מאליו, צריכה להזכיר לנו עד כמה התפיסה שנשים הן בנות אדם לכל דבר ועניין חדשה בהיסטוריה – ועד כמה היא עומדת בניגוד ליהדות האורתודוקסית, הזרם היהודי השלט בישראל. עצם המילה “נקבה” אומרת לנו מה חשבו יוצרי השפה העברית על נשים. כותבי התלמוד פסלו נשים לעדות ולרוב הצורות של החזקת רכוש. דעתן, כידוע, קלה – ועל כן אין צורך לשאול אותן האם הן רוצות לקיים יחסי מין. לכל היותר צריך לשאול את הגבר שאחראי עליהן. בטקס הקידושין, נזכיר, הגבר קונה את האשה מאביה (או מהגבר האחר שאחראי עליה). אחת הדרכים לקניית אישה היא קיום יחסי מין (ביאה). הסכמה? באותה מידה אפשר לבקש הסכמה מהכבשה שאתה קונה.

(וכן, לגמרי לא במקרה קניית כבשים מופיעה באותו פרק במשנה שבו מתואר כיצד קונים אשה. ככה עבד המוח של כותבי התלמוד.)

וכן, הסכמה היא גם ההנחה שאדם מכיר את עצמו, שהוא מכיר את גופו, ושאם הוא מחליט שעליו לשנות את מינו – זה עניינו, ורק עניינו. המגלים והריקלינים מתבקשים לתחוב את לשונותיהם וזרגיהם חזרה למקומם.

כל הנושא היה חשוב פחות, וכאוב פחות, אלמלא שיעור ההתאבדות החריג מאד בקרב טרנסג’נדרים. כשסוטים כמו מגל וריקלין פוערים את לועם, הם מגבירים את הסכנה להתנכלות לטרנסג’נדרים ובהתאם את הסכנה שהם ישלחו יד בנפשם. בכל פעם שהם תומכים בכדורגלנים שבחרו לנצל קטינות, הם מגבירים את הסיכוי שעוד גבר-גבר יעשה את זה. ריקלין ומגל אולי סוטים, אבל לא שוטים: הם יודעים בדיוק שזה מה שהם עושים. זה סדר העולם שהם רוצים שישאר. וזה העולם שאנחנו צריכים להפוך.

ואת המלאכה מתחילים בכך שאת ריקלין ומגל, והציבור הגדול התומך בהם בשתיקה, מוציאים אל מחוץ למחנה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)