החברים של ג'ורג'

הרעות הממאירה ההיא

ב-20 בדצמבר 2007 פלט נשיאנו, שמעון פרס, טקסט בלתי מובן אפילו בסטנדרטים שלו-עצמו. "קרה כאן בעבר אירוע קשה ביותר, שאנחנו מצטערים עליו מאד", אמר פרס בעת ביקור בכפר קאסם, לקראת חג הקורבן.

 

בכפר קאסם אין יד ואין מצבת. לא רשמיות, על כל פנים. עשר מילים לא ברורות, לא מחייבות, לא קשורות, כמעט מגומגמות – זו כל ההתנצלות שנתנה ישראל הרשמית לאזרחיה הערבים שרצחה ב-29 באוקטובר 1956. שר החינוך יוסי שריד ספג ביקורת ציבורית קשה על הכנסת הנושא לחומר הלימודים; עד היום אין בכפר אזכרה רשמית לטבח.

 

ופרס, אחרי הכל, היה באוקטובר 1956 בתפקיד בכיר: מנכ"ל משרד הבטחון. בתוקף תפקידו, היה הקושר הראשי עם בריטניה וצרפת, היה מרכזי בהגררות לאותה הרפתקה – "מלכות ישראל השלישית" – שבעטיה הוטל העוצר ההוא וניתנו הפקודות ההן. הוא קשור לאנשים ההם; אפשר שהיה מעורב במציאת עבודה לפושעים, עם שחרורם השקט; ודאי היה מעורב בטיוח הטבח, בנסיון להסתירו מהציבור, שנמשך ימים ארוכים והופר רק לאחר שחברי הכנסת של מק"י עשו שימוש מופתי בחסינותם והודיעו עליו מעל בימת הכנסת.

 

חמישים שנים ויותר לאחר מעשה, פרס עדיין חש שפשע המלחמה ההוא, הבגידה ההיא, רציחתם של אזרחים בידי חיילים שאמורים היו להגן גם עליהם, הוא רק "אירוע קשה ביותר", שיש להזכיר בחצי משפט רפה. חמישים שנים אחרי, שומע פרס את לחישתה הארסית של הגרועה שבמידות הצבאיות, "הרעות".

 

*           *            *            *

 

"פעלנו כמו נאצים", אמר הרוצח העיקרי, המ"כ שלום עופר לאחר מעשה, וההגנה של רוצחי כפר קאסם היתה הגנה נאצית קלאסית: מילאנו פקודות, לא היתה לנו ברירה. כמו במקרה הנאצי, גם כאן ההגנה היתה שקרית. המח"ט שדמי פלט את הפקודה האווילית "אללה ירחמו" – אבל מג"דים אחרים לא ביצעו טבח. המג"ד מלינקי חזר על פקודתו של שדמי ואף חיזק אותה – אבל שניים ממפקדי הפלוגות שלו נמנעו מלבצע אותן. בפלוגה השלישית, של סרן חיים לוי, רק מחלקה אחת – של גבריאל דהאן – ביצעה טבח.

 

אבל רוב רובם של האנשים שנמנעו מלקחת חלק בטבח ניסו להצניע את העובדה הזו. לפחות אחד מהם, המ"מ נמרוד למפרט מפלוגתו של לוי, חי עם ספקות בנושא עד עצם היום הזה. במהלך משפטם של דהאן וחייליו, הוא ניסה לתת עדות למענם; הוא אמר לשופטים שהוא היה צריך לציית לפקודה, אבל "בגלל סנטימנט" לא עשה זאת. כלומר, הוא אמר שהצורה שבה פעלו דהאן ואנשיו היתה הנורמטיבית; הוא היה הסטיה. זה לא עזר לו; האיש שלא היה מוכן לירות בזקן לא חמוש ספג איומי רצח במשך שנתיים. הרוצח דהאן גער בו ש"לא היה גבר".

 

המ"מ השני של לוי היה ניצול שואה, בנימין קול, ששוטר נאצי הציל את חייו בליל הבדולח. הוא קיבל את הפקודה, והיה ברור לו שהוא לא יבצע אותה, והוא אכן מנע טבח. אבל לאחר מעשה, שב הארס הממאיר: בבית המשפט הוא ניסה לסייע לרעיו. כל כך ניסה, כל כך שינה את עדותו – בשלב מסוים אמר שהוא "היה יורה אם היה יכול" ושירה באנשים בסמטאות אך החטיא – עד שהשופטים קבעו ש"נראה לנו כי בביצוע העוצר נהג מר קול ביתר אחריות מאשר במתן עדותו".

 

למפרט וקול היו אמיצים דיים בשעת מעשה והצילו את חייהם של רבים, אבל לא עמד להם אומץ ליבם מול ההאשמה של בגידה ב"רעות".

 

*           *            *            *            *

 

סבסטיאן הפנר, בספרו המופתי "סיפורו של גרמני", הקדיש כמה עמודים ארוכים ל"רעות". ה"רעות" היא דרישה מקבוצת אנשים אקראית, בשם גורל שכבל אותם במקרה יחדיו, לקשור נגד שאר המין האנושי. ה"רעות" דורשת את השעייתם של הצדק, החוק, המצפון; היא מכפיפה את כל המידות הטובות האנושיות לשמירה על קבוצה קטנה של אנשים, ומעצם קיומה היא מעודדת את ביצועם של פשעים – היא מדכאת את כל היצרים התרבותיים שמטרתם למנוע אותם, והיא מלווה תמיד בהנגדה בין "אנחנו", הרעים, ובין כל השאר. ה"רעות" היא הכפפת האני לרצון קולקטיבי, שכמעט תמיד הוא רצון להרע.

 

האנשים המטפחים את ערכי ה"רעות" – מפקדים צבאיים, מאפיונרים, חברי כנופיות, מנהיגי כתות – משתדלים לקשר אותם עם גבורה. אחרי הכל, ה"רעות" אמורה להיות תכונתן של יחידות-עילית. בפועל, היא מאפשרת לקבוצה של צעירים חמושים – כמעט תמיד צעירים – לשבור את כללי הציוויליזציה, ולעיתים קרובות אין בה שמץ של גבורה. ה"רעות", שהופכת במהירות לתפיסה הממאירה שלמען הרעים יש לעשות הכל, בלי יוצא מן הכלל, היא חומצה המאכלת את כל המחסומים שבנתה התרבות למען הגנתם של החפים מפשע; היא מאכלת את ההבחנה בין פושעים לחפים מפשע עצמה. 

 

בכפר קאסם, במיי ליי, בכפרים השרופים של אלג'יר המדממת בשנות החמישים, במאות ואלפי הכפרים המזרח אירופאים שנמחקו בעת התקדמות הוורמאכט, באוראדור, בלידיצ'ה –  בכל שאר המקומות שבהם עמדו גברים צעירים מעל גופותיהם החמות של קורבנות לא חמושים – שימשה ה"רעות" כמגן לפושעים, שהריגתם של לא-לוחמים שלא סיכנו אותם היתה לעיתים קרובות שיא גבורתם. אי אפשר לדבר על זה; אי אפשר לתת לצדק את שלו; ה"רעות" תפגע, וכל לוחם יחשוש לצאת לטבח הבא, שמא יתעורר מצפונו של אחד מחבריו.

 

וה"רעות", כמובן, מבטיחה את הטבח הבא. היא מנציחה את עצמה; היא מבטיחה לרוצחים שבעולם ההובסיאני שהיא יוצרת, הם – חלאות המין האנושי – יהיו הגיבורים שישא הציבור על כפיים, או על פנים הציבור החשוב בעיניהם: זה של הרעים. מי שיעז לומר מילה כנגד הפשע, שייזכר שהעקרון הבסיסי של האנושיות הוא שכולנו בני אדם, כולנו תכליות ולא אמצעים, שאין שום דבר עלי אדמות שיכול להצדיק ירי באדם חף מפשע ובלתי חמוש – הוא-הוא שיהיה הבוגד, הפושע.

 

תפיסה מורחבת יותר של אחוות-הפושעים הזו היא זו שיוצרת את הדממה הדקה שבה עובר מדי שנה ה-29 באוקטובר בישראל. הרוצחים עדיין חיים ביננו, בחלקם הגדול; החברה הישראלית סגרה סביבם שורות. הם שוחררו זמן קצר לאחר מעצרם והממשלה ששלחה אותם דאגה לוודא שלכולם יהיו עבודות. הם חיו היטב; איש לא הטריד אותם. הם אפילו לא היו צריכים לברוח לדרום אמריקה או לשנות את זהותם כדי להמלט מסנקציה חברתית. הם משלנו. הם נשאו נשק למעננו, ולא רצוי להרחיב את הדיבור על מה שעשו בו. די בכך שהיו "רעים".

 

ואל לנו להשלות את עצמנו שזה נגמר בכפר קאסם, שהצבא הפנים את ההבדל בין פקודה בלתי חוקית ובין פקודה בלתי חוקית בעליל. כפר קאסם חזר על עצמו כשנרצחה איימן אל המס, שהקצין שנתן לאחר מותה את הפקודה "לירות בכל אחד, גם בילד בן שלוש", מנהל כיום תביעת דיבה כנגד עיתונאית שהעזה לשבור את קוד הרעות ולדבר; הוא חזר על עצמו בניעלין, כשסא"ל עמרי בורברג אחז בעצור כפות וחייל אחר ירה בו, בפקודתו – וכל שרשרת הפיקוד עצמה עיניים, עד שהתברר שבורברג היה ביש מזל עד כדי כך שתועד במצלמת וידאו, ואז טייחה את המקרה שלו כמו את זה של רוצחה של אל המס; לא, כפר קאסם עדיין איתנו.

 

הוא איתנו עם כל חייל שמפנה את ראשו מלראות את שחבריו עושים, עם כל אדם בעל מצפון שאולץ ללבוש מדים וכעת הוא מהסס מול "אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב" – שכן עיקר תפקידה של ה"רעות" הוא לוודא ש"העין עיוורת והלב אטום ומושחת". ו-52 שנים לאחר מעשה, יש לומר שהיא הצליחה מעל למשוער בהשחתת החברה הישראלית.

 

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter

38 תגובות על ”הרעות הממאירה ההיא“

  1. דרומי הגיב:

    לא נראה לי שהרעות זה משהו מיוחד לטבח חפים מפשע; סביר להניח שגם 'היום הארוך ביותר' לא היה מתקיים אא"כ לחיילים היה אכפת מספיק מהחברים שלהם למחלקה כדי שהם יקומו להסתער ביחד, ולא יהרגו אחד אחד.

  2. זה נכון. הרעות הצבאית היא חרב פיפיות. כמו עצם קיומו של צבא.

  3. אור ברקת הגיב:

    יצא לי לחוות את השפעתה של הרעות (לא במימדים האלה כמובן, וכמובן שהבנתי את זה רק לאחר מעשה). היא חזקה.

  4. קורא כלשהו הגיב:

    הרצאה באורך 20 דקות של פיליפ זימברדו על הפסיכולוגיה של הרשע.
    נראה רלוונטי לנושא.
    http://www.ted.com/index.php/talks/philip_zimbardo_on_the_psychology_of_evil.html

  5. באותו ענין הגיב:

    'מתוך "קול קורא נגד שירות חובה בצבא" משנת 1926

    "אנו מאמינים כי צבאות המבוססים על שירות חובה, עם מערך קציניהם המקצועיים, מהווים איום רציני לשלום. שירות חובה דורש רמיסת האופי האנושי והרס החירות. חיי קסרקטין, אימונים צבאיים, צייתנות עיוורת לפקודות, ככל שיהיו משוללי צדק ומטופשים, ואימון המכוון להרג – מחבלים בכבוד לפרט, לדמוקרטיה ולחיי אדם.

    זו רמיסה של הכבוד האנושי לכפות על בני אדם למסור את חייהם, או להמית מוות על הזולת בניגוד לרצונם, או ללא אמונה בצדקת מעשיהם. מדינה הרואה את עצמה זכאית להכריח את אזרחיה לצאת למלחמה לעולם לא תתייחס בחשיבות הראויה לאושרם ולחייהם בימי שלום. יתרה מזאת, באמצעות שירות החובה ניטעת הרוח הצבאית של התוקפנות בכל אוכלוסית הגברים, בעודם בגיל הקל ביותר להשפעה. באימונים לקראת מלחמה גברים מגיעים למחשבה שמלחמה היא דבר בלתי נמנע ואפילו רצוי."

    נחתם בין היתר על ידי:

    Rabindranath Tagore (India), Martin Buber (Germany), Bertrand Russell (England), Albert Einstein (Germany), C.F. Andrews (India), Norman Angell (England), Henri Barbusse (France), A. Mendelssohn-Bartholdy (Germany), Annie Besant (India), Edward Carpenter (England), Miguel de Unamuno (Spain), Georges Duhamel (France), August Forel (Switzerland), Kurt Hiller (Germany), Toyohiko Kagawa (Japan), George Lansbury, M.P. (England), Arthur Ponsonby (England), Emanuel Radl (Czechoslovakia), Leonhard Ragaz (Switzerland), Lajpat Rai (India), Romain Rolland (France), Fritz von Unruh (Germany), Paul Loebe (Germany), H.G. Wells (England

    כאן –
    נגד שירות חובה
    against conscription
    איה קניוק
    http://www.mahsanmilim.com/conscript.htm

    • אלעד-וו הגיב:

      שיחקת שותה. טקסט מעולה, ורלוונטי. מצד שני, לצבא מקצועי יש בעיות משלו (למשל, עידוד מלחמות מיותרות). עד אז, נדמיין את כל האנשים, חיים את חייהם בשלום.

    • ולטר הגיב:

      אולי סיפורים כאלו הם דווקא הנימוק הטוב ביותר לשרות צבאי. מוסר ההשכל יכול להיות שאנו זקוקים לאנשים מוסריים ובעלי עמוד שדרה שישרתו שם ויפקחו עין. סוג של מחסום ווטש עצמי.

      • MuyaMan הגיב:

        ואם כבר הטענה השחוקה הזאת, אז נזכיר גם את טענת הנגד השחוקה שכנראה חלק גדול מהאנשים שהגיעו לשם התחילו בתור אנשים מוסריים ובעלי עמוד שדרה שהתנאים הבלתי-אפשריים שחקו אותם.

  6. עמית הגיב:

    במרכז הכפר על הכביש הראשי ממוקמת אנדרטה גדולה ומרשימה ועליה חקוקים כל שמות ההרוגים בטבח.

    בכל שנה מתקיימת אזכרה גדולה ומכובדת בהשתתפות אורחים רבים.

    יכול להיות ששני הדברים לא רשמיים או ממומנים G"י המדינה, אך הם קיימים ומתקיימים.

  7. גילגיל הגיב:

    אני מוחה על ההשוואה לצבא הנאצי. לא שאני חס וחלילה מצדיק את הטבח או את ניקוי האשמים בו אבל אפשר למצוא דוגמאות הרבה יותר "מוצלחות" ופחות אמוציונליות לארוע המחריד שהיה שם.
    אגב לדעתי התקדמנו כחברה באופן מטאורי ב50 השנים האחרונות למרות דעתך. מקרה כזה לא חזר וגם לא יחזור שחיילים שלנו יטבחו במודע באזרחים בלב ישראל. ישנם מקרים רבים של השחתה ובריונות של אנשים קהי לב אבל זה קיים בכל צבא ובכל מקום כי זהו לצערנו חלק מהטבע האנושי ואנחנו למרות מה שסיפרו לנו – לא עם סגולה.

    • "אני מוחה על ההשוואה לצבא הנאצי" – היותה של דוגמה בעלת אימפקט אמוציונאלי לטעמי מוסיף לדוגמה, ולא גורע ממנה. מה בצע לי בזכרון מלחה"ע ה-2 אם אינני יכול ללמוד ממנו דבר?
      "מקרה כזה לא חזר וגם לא יחזור שחיילים שלנו יטבחו במודע באזרחים בלב ישראל" – תגיד את זה לאליק רון.

  8. תומאס הגיב:

    עמית
    האנדרטה הוזזה כבר מספר פעמים(לפחות פעמיים).
    זכור לי שהיא היתה פעם מוצנעת בין עצים בחצר של מסעדה, הלא כך?

  9. עמית הגיב:

    תומאס

    האנדרטה שופצה כחלק מעבודות הפיתוח של הכביש הראשי של הכפר, וכיום היא ממקומת בכיכר המרכזית.

  10. ענר רבון הגיב:

    ההשוואה לצבא בנאצי מופרכת כמובן לחלוטין אבל אני חושב שאפילו יוסי לא רמז לה הפעם. טבח כפר קאסם היה אירוע יוצא דופן – מאד יוצא דופן – בסיטואציית איבה ברורה ואילו הנאצים השמידו באופן שיטתי אזרחים שלא היו חלק משום קונפליקט ושכל פשעם היה באילן היוחסין שלהם. התחושה של חייל יהודי הנדרש לטבוח כעשור לאחר השואה היא באמת מחרידה ואני סבור שלכך יוסי התכוון. אני גם סבור שצה"ל "נקם" בכפר קאסם גם בנאצים וגם בכך יש אלמנט מחריד משהו.

    ה"רעות" הזו היא נושא מורכב ובהחלט שווה היה להקדיש לה פוסט. גם אני מתעב את הברית המבחילה הזו בין יוצאי הצבא ומקבל את ההשוואה לארגונים אחרים. למרות זאת, ההסקה לגבי הנצחיות של הצבא כטובח הינה שקרית, מרושעת ומסיתה. משפטי גבעתי לא היו מתקיימים ב1956 וירי של כדור גומי ברגל, אירוע מגעיל כשלעצמו, איננו בר השוואה לטבח. צה"ל בהחלט נושא היטב בעול של קוד התנהגות ראוי. כל חייל ששירת בשטחים מכיר אותו בדיוק כמו שכמעט כל חייל שכזה חש מדי פעם דחף לטעון את המחסנית ולירות ללא אבחנה. זהו הכיבוש והוא טומן בחובו הרבה שטח אפור ומקום להתנהגות חייתית. זו בדיוק הסיבה שיש לשאוף לסיימו. אלא שכפר קאסם לא רלווטי לכיבוש כמו שגרמניה הנאצית אינה רלוונטית לכיבוש. בשני המקרים מדובר בדמגוגיה.

    ולסיום מלה קטנה על פרס. נדמה לי שאין אדם רחוק ממושג הרעות משמעון פרס. האיש הוא שילוב מדהים של נרקסיזם קיצוני, אגואיזם קיצוני וצביעות. האיש לא רואה אף אחד ממטר, הנאמנות ממנו והלאה ואין בינו ובין הרעות דבר וחצי דבר.

    • אור ברקת הגיב:

      תושבי כפר קאסם היו גם הם אזרחים, לא קשורים לסיטואצית המלחמה (מבצא קדש התנהל בסיני ככל הזכור לי) שפשעם היה באילן היוחסין שלהם.

      • ענר רבון הגיב:

        בוודאי שהם היו קשורים לסיטואציית איבה. יהודים וערבים נמצאים בישראל בסיטואציית איבה ברורה וחדה. הקרב אולי היה בסיני אבל האיבה הייתה ונשארה בין יהודים לערבים. גם כשאנחנו "מתירים" הרג של "חיילים" כחלק מהמלחמה אנחנו בסה"כ מדחיקים רגשית את העובדה שילד בן 18 שמלבישים אותו מדים ושולחים אותו בפקודה להרוג או לההרג הוא בדיוק אותו אדם כמו הזקן שנקלע שלא לטובתו לטבח ונורה בכפר קאסם. זהו טבעה של מלחמה, כולה מלאה הרג מיותר, וההגבלות על הרג אזרחים נועדו על מנת שנוכל איכשהו לנסות לתחום אותה.

        • אלכס ז. הגיב:

          "העובדה שילד בן 18 שמלבישים אותו מדים ושולחים אותו בפקודה להרוג או לההרג הוא בדיוק אותו אדם כמו הזקן שנקלע שלא לטובתו לטבח ונורה בכפר קאסם"

          לא בדיוק. לזקן אין רובה, טנק, מטוס או כל כלי נשק אחר והוא לא אומן להילחם. אחד ההבדלים המשמעותיים בין הזקן לנער הוא שהנער יכול להגן על עצמו והזקן לא.

        • אור ברקת הגיב:

          אלכס – על תיפול למלכודתת גם אם הטענה הייתה נכונה היא פשוט לא רלוונטית.

        • ענר רבון הגיב:

          נער עם רובה יכול להגן על עצמו מול מטוס? מול טנק? עזוב, זו סתם הפרדה שנועדה תשים גבולות אנושיים למלחמה ושלא תמיד עומדת במבחן.

        • וואו, הצלחת להוציא מהמקלדת שלך טקסט כל כך גזעני ושונא-אדם, והיא לא נמסה לך ביד. מרשים.

        • ענר רבון הגיב:

          נמרוד, אתה כל כך חכם, מנומק וצודק. האין זה מתסכל לדעת שקולך משפיע לא יותר ולא פחות מקול של כל נהג מונית שנפשך הנאורה כה מזלזלת בו? ולדעת שיש כל כך הרבה נהגי מוניות מול נמרוד אבישר אחד…אח, כמה נפלאה השיטה הדמוקרטית.

        • ygurvitz הגיב:

          כלומר, לשיטתך, אם יש "מצב איבה" (משהו מעורפל ומאד לא ברור, ודאי לא מצב מלחמה) בין יהודים וגרמנים, אז איש האס.אס. בן ה-18 שטובח בילדים וקשישים באיזה כפר בפולין הוא באותו מעמד מוסרי כמו קורבנותיו? כי זה, חוששני, הרבה יותר מאימוץ תפיסת "קיבלתי פקודה": זו הצדקה של כל פשע מלחמה באשר הוא, אם רק היה "מצב איבה" בין שני הצדדים. פירושו של דבר הוא שבזמן מלחמה אין בעצם חוק או מוסר, והכל מותר לצד הלוחם. זה פחות או יותר "המוסר היהודי" של הרב רוזן. מוזר לראות אותך תומך בו.

        • ענר רבון הגיב:

          חס וחלילה. הטבח בכפר קאסם היה פשע מלחמה לכל דבר ועניין. הצגתי שתי נקודות:

          1. היות הטבח אירוע נקודתי בתוך סיטואציית איבה כוללת – כנימוק לשלילת ההשוואה לנאצים.

          2. מחאה כנגד הצביעות על פיה הפצצת קבוצת חיילים בני 18 במוצב על ידי F16 היא לגיטימית לחלוטין בעוד ירי על זקן לא חמוש הינה פשע מלחמה בלתי נסבל. גם החייל הוא במרבית המקרים אזרח שנקלע לסיטואציה באופן שרירותי לחלוטין ורוב ההרג במלחמה לא נעשה במצב בו החייל יכול להגן על עצמו.

        • ענר רבון הגיב:

          מה גם, סלח לי על ההתפסות לקטנות, מצב איבה לא שרר בין הגרמנים לבין יהודי גרמניה או לבין יהודי פולין. האחרונים היו אזרחים נאמנים למדינתם לכל דבר ועניין שלא איימו בשום דרך שהיא, עקיפה או ישירה, על ריבונותה של גרמניה או פולין עליהם. נהפוך הוא.

        • ג'וני הגיב:

          אולי כדאי להתחיל להגמל מהשוואות לנאציזם על כל צעד ושעל, ולו משום שכל פעם שההשוואה נעשית, הדיון מקבל טוויסט ועצם ההשוואה עולה למרכז הבמה. די, נמאס.

        • ענר רבון הגיב:

          אני מסכים לחלוטין.

    • איציק . הגיב:

      לפרס לא היה קשר לרעות של החיילים; פרס כסגן שר הביטחוןנבנה מהרעות של החיילים.על מה שמכונה אומץ לב בקרב מוצאו אך ורק מהרעות בין החיילים. מפקד שאינו מטפח את הרעות הוא מפקד גרוע. למרות כל זאת אני מסכים עם מה שכתב יוסי על הרעות והבעייתיות של "החברה הטובים".

  11. ליאור הגיב:

    בבית ספר יסודי למדתי הרבה לפני שיוסי שריד היה שר חינוך. בבית ספר יסודי למדתי על הטבח בכפר קאסם.

    בטירונות, לפני שיוסי שריד היה שר חינוך (וא. ברק עוד לא היה רמטכ"ל), יום שלם מסדרת חינוך של שבוע הוקדש לטבח ולמשמעות שלו.

    באסה לי שאני שוב נופל ומגיב אצלך – תוותר על להזמין אותי לא לקרוא פה יותר, טוב?

  12. עדיגי הגיב:

    "רעות" זו בסך הכל נגזרתה ההירואית של "לחץ חברתי". כל מי שלמד אי פעם בבית ספר יסודי ומצא את עצמו מתעמר בתלמיד תמים או סתם לא מתייחס אליו רק כי מישהו החליט שהוא "לא מקובל" יודע פירושו של דבר. לא לכולם יש אומץ לשחות נגד הזרם.

  13. צופה מהצד הגיב:

    משהו שקצת לא קשור אמנם לפוסט, אבל בהחלט לרוח הבלוג בכללותו:

    הגידו תודה למאיר "אח גדול" שטרית, שמתכוון להפוך את ישראל למדינה הראשונה שמחזיקה מאגר טביעות אצבע של כל אזרחיה:

    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1032585.html

    • אסף הגיב:

      הכי קל להתלהם. אבל ישראל ממש לא תהיה המדינה הראשונה, או היחידה. גם בבריטניה, לדוגמא, עבר חוק דומה (מה שעוד אי אפשר להגיד על ישראל, בה החוק טרם התקבל בכנסת). המאגר הבריטי, אגב, יכיל לא רק טביעות אצבע, אלא גם צילום קרנית ותמונת פנים, כמובן.

      בגדול, זה הכיוון אליו הולך העולם בעידן של הגירה ואיומים גלובליים (לצערי הרב, אגב).

      • תומאס הגיב:

        ההבדל העיקרי בין בריטניה וישראל, במקרה הזה, הוא שלישראל יש עבר מפוקפק בכל הנוגע לשמירה על נתונים של אזרחיה. מזה הפחד.

        • אסף הגיב:

          אם היית מעורה קצת במתרחש בבריטניה (במקרה – אני כן) היית יודע שבשנים האחרונות זיעזעה את המדינה שורה ארוכה של תקריות בהן פקידי ממשל (בכירים וזוטרים) איבדו מאגרי מידע שונים ומשונים, שכללו את פרטיהם האישיים של מיליוני אזרחים (לרבות פרטי חשבונות בנק, וכו').

          מותר לדבר דברים שלא בסדר בישראל, כמובן. אבל תמיד מוזר (לי לפחות) לראות עד כמה אנשים ששים לקבוע אמת מידה להשוואה מול מדינות אחרות, בלי להפנים שהרבה מהרעות החולות בהן אנחנו דנים הן אוניברסליות, ולא מקומיות לישראל.

  14. דודי הגיב:

    בפרשת הירי באימן אל-הייס קרה בדיוק ההיפך – חיילים קשרו נגד המפקד שלהם והעידו עדויות שקר, שעל בסיסן, ובאמצעות עריכה מניפוליטיבית, יצרה אילנה דיין את כתבתה.