החברים של ג'ורג'

הערה על המעשה המגונה בשפה שמבצעים המתנחלים ועוזריהם

השופט המאולף ארנון דראל, מבית המשפט המחוזי בירושלים, עשה את רצון שולחיו והכשיר לפני מספר ימים את המאחז מצפה כרמים, בטענה שהוא נבנה בתום לב.

לא היה שום תום לב בבניה של המאחז הזה, או בבניה של כל התנחלות אחרת. השטיק היה, כמקובל בדיקטטורה הצבאית הישראלית, הפקעת קרקע של פלסטינים “לצרכים צבאיים”, ולאחר זמן להגניב אותה למתנחלים באמצעות הלבנת השטחים על ידי העברתם לאפוטרופוס הממונה על נכסי נפקדים, שבתורו העביר אותה להסתדרות הציונית, שהקפיצה אותו לפולשים היהודים. דא עקא, המהלך היה רשלני מהמקובל, והשטח שהעבירה ההסתדרות הציונית לפולשים לא היה השטח שנתפס בצו; אליבא דכולי עלמא, הוא היה קרקע של אזרחים פרטיים. לא משנה, קבע השופט; המדינה פעלה ב”תום לב”, ועל כן פעולתה תקפה.

אפשר לומר הרבה, ונאמר הרבה, על השיטה הזו. אני רוצה להתמקד במילים “תום לב.” היא מציינת כאן משהו הפוך לגמרי: שטיק מסריח, קריצה משותפת לשני גנבים, נבלה ברשות החוק. אבל מיד הפכה המילה למילה רווחת בקרב המתנחלים ועוזריהם: תום לב, תום לב.

המעשה המגונה שעושים המתנחלים ב”תום לב” מזכיר את זה שהם עשו במילה “בית”: לשיטתם, “בית” הוא כל מקום שאפשר לפלוש אליו ולגזול אותו. ברגע שפלשת למקום, הוא נקרא בית, לא מאורת שודדים. ואיך אפשר לפנות אנשים מבתיהם?

כל מעשי הדיקטטורה הצבאית מתכסים במילים שאיבדו את משמעותן: לרצח קוראים “וידוא הריגה”, פלישה לבתים לצרכי הטלת אימה תכונה “מיפוי”, לשיבוש החיים של האוכלוסיה הכבושה קוראים “מרקם חיים”. כשלעתים מתגנב ביטוי שאכן מחווה על המציאות, כגון “תחושת נרדפות” (התוצאה הרצויה של פעולות צה”ל בקרב אוכלוסיה פלסטינית) היא יורדת במהירות מהדיון. עכשיו קוראים למרמה בין שני שותפים “תום לב.” בקרוב יהיה פה “חוק נאמנות”, שמשמעותו תהיה כמובן חוק שלילת האזרחות.

המחשבה, כתב אורוול ב-Politics and the English Language – מאמר שכולו על הצורך של משטר עוול בהשחתת השפה – משחיתה את השפה, משום שהיא צריכה להסתיר את מעשה העוול מאחורי אשד מילים רכות; אבל גם השפה יכולה להשחית את המחשבה. אם חוזרים על “תום לב” מספיק פעמים, אפשר בהחלט להאמין שהוא מייצג הונאה – והמילה “תום לב” תאבד את משמעותה המקורית. וכך, צעד אחר צעד, הדיקטטורה הופכת למובן מאליו, ×–×” שאין בלתו, מצב ברירת המחדל.

ככה זה נמשך. אז, בכל מקום שהמתנחלים אומרים “תום לב”, זכרו: מדובר במרמה ומעשה נבלה בחסות השלטון. מתנחלים אינם מסוגלים, מעצם קיומם כמתנחלים, לתום לב.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

אחרי שמנפנפים את היסטריית ×”-Hasbara של בן דרור ימיני, נשארים עם תמיכה – אף פעם לא בגלוי, כמובן – באפרטהייד

לארכיבישוף תעשיית השקרים, בן דרור ימיני, קרה משהו מצער בדרך לטור השבועי: מה שמכונה באנגלית gaffe, פליטת פה, קרי מצב שבו אמן אשלייות – בדרך כלל פוליטיקאי – אומר בטעות בפומבי את מה שהוא חושב.

במשך שנים, יוצא ימיני בשצף קצף נגד ההאשמה שישראל היא משטר אפרטהייד. הוא אפילו טען שהוא יודע יותר טוב מיוצאי משטר האפרטהייד מהו אפרטהייד. והנה, בטורו האחרון, מבכה ימיני את האפשרות שישראל תהפוך למדינה דו לאומית, אפשרות שאותה הצליח לראות אפילו נרקיסיסט גמור, שראייתו איננה מרחיקה מאפו, כמו דונלד טראמפ.

אפשר היה, על כן, להניח שימיני יקרא למדינת ישראל בדחיפות לצאת מהשטחים הכבושים. אבל זה לא מה שקרה. ימיני לא רוצה לאבד קוראים. מה הפתרון של ימיני לבעיית המדינה הדו לאומית המתקדמת, שאותה הוא מכנה לא פחות מאשר “פיגוע זוחל”? ובכן, הוא קורא לממשלה לאמץ את הפתרון של העב”מ הרשמי שלה, מייקל אורן: לומר לטראמפ “כן, אבל”, ולהניח לפלסטינים לסרב להצעת טראמפ. ימיני מניח שזה מה שיקרה אוטומטית.

שיטת ה”כן, אבל” היא שיטה ישראלית ותיקה: להעמיד פנים שאתה תומך במשא ומתן, אבל להעמיד תנאים בלתי אפשריים לקיומו. ניתן להניח שימיני, כהרגלו, מפחד פחד מוות מתבוסה בקרב ה-hasbara: אם ישראל תאמר לטראמפ “לא” מובהק, היא לא תוכל יותר להעמיד פנים שהיא רוצה שלום בזמן שהיא הופכת אותו לבלתי אפשרי.

ימיני יודע שהיכולת של ממשלה ישראלית לומר “כן” לכל תכנית נסיגה לא קיימת. הוא שולח אותה לומר “כן, אבל”, כדי להסיח את הדיון: שהפלסטינים ייראו כמכשילי השיחות. × × ×™×— עכשיו לשורה של בעיות – הראשונה שבהן היא באיזה מובן משטר אבו מאזן בכלל מייצג את הפלסטינים – ונניח שבן דרור ינצח בקרב ×”-hasbara שלו.

מה עכשיו?

אחרי הכל, מעבר לקרב על התודעה ישנה גם מציאות. הקרב על התודעה, אחרי הכל, מטרתו לטשטש את המציאות. אבל היא, יימח שמה, מתעקשת להשאר במקומה למרות הנסיון להסתיר אותה בסדין אטום. ברגע שישראל תגיע למצב שבו עוד הצעת שלום נדחית, ולא משנה על ידי מי ובאיזה תירוץ, היא עדיין תשאר היכן שהיא עכשיו: מיעוט יהודי ששולט ברוב לא יהודי, שלחלק ניכר ממנו אין זכות הצבעה. או, במילים אחרות, אפרטהייד. מדינה דו לאומית, רק מוכחשת. מדינה דו לאומית, שלכ-40% עד 45% מתושביה אין זכויות פוליטיות.

הבעיה של ימיני איננה עם העדר זכויות לפלסטינים: הוא התרגל. מה שיש למנוע הוא ההכרה הרשמית במדינה אחת, מדינה אחת שבה יש זכות הצבעה לכולם, מדינה שבה ראש הממשלה ייקרא מוחמד. אז עם מה נשארנו? עם מדינה אחת שבה אין זכויות שוות. או, אם להשתמש במילה שבן דרור לא מרשה לומר, אפרטהייד.

עד מתי? השאלה הזו לא עולה. לימיני אין תשובה. הוא יודע שהרוב הישראלי, שעוסק יותר מאי פעם בהכחשת המציאות – ומכאן הפטפטת הנואשת, הבלתי פוסקת, על hasbara; מכאן מניעת כניסתם לישראל של זרים שיכולים להביע דעות שכבר לא חודרות את חומת ההדחקה הישראלית – לא מעוניין לשמוע. עכשיו הוא צריך לומר לנו האם גם לו אין עניין בזכויות פוליטיות לפלסטינים, או שהוא פשוט מפחד לומר את דעתו, שמא יתהפך עליו האספסוף.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

למה דגלי פלסטין לא מפחידים אותי, ולמה הם יכולים להיות חלק מתיקון גדול

השתתפתי בהפגנה הגדולה במוצאי השבת האחרונה. תחילה לא התלהבתי ממנה: לא היתה לה את רוח ההפגנות שאני מכיר. התופים היו חסרים לי, והשירה. הקהל שנאסף בכיכר רבין נראה לי קטן מדי. ראיתי פה ושם כמה דגלי פלסטין, אבל גם כמה וכמה דגלי ישראל. ואז הגענו לפינת אבן גבירול-שאול המלך, ופתאום אי אפשר ×”×™×” לזוז. האוטובוסים מהצפון והדרום הגיעו ישר לרחבת המוזיאון. היו הרבה, הרבה יותר אנשים משחשבתי. ובכל מקום קריאות “יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים.” כמובן, כבר באותו הערב – וביתר שאת למחרת – התקשורת היהודית והפוליטיקאים היהודים עסקו בדגלי פלסטין ובכמה קריאות “בדם וברוח נפדה אותך פלסטין” שנשמעו שם.

המסקנה המהירה שלי, כפי שנכתבה באותו הערב, היא שהציבור היהודי צריך יותר חשיפה לערבית ולדגלי פלסטין.

הדגלים לא מפחידים אותי, ולא רק בגלל שראיתי אותם נישאים בהפגנות בגדה. הם לא מפחידים אותי משום שהם יצטרכו להיות חלק מהתיקון שהמדינה תצטרך לעבור. ישראל היא המדינה הקולוניאליסטית האחרונה. היא מורכבת מרוב של אנשים שגירשו את הילידים, וממיעוט ילידי גדול. אפילו אם × × ×™×— לרגע לשאלת השטחים הפלסטיניים הכבושים, שם הקולוניאליסטים שולטים על מספר גדול מאד של ילידים, שמתקרב מאד אם אינו כבר עולה על מספרם של היהודים; אפילו אם נתייחס לתחומי ישראל הריבונית – מושג שמאבד כל יום ממשמעותו, ככל שהמדינה היהודית מפסיקה להעמיד פנים שהיא מסגרת על-אתנית שאזרחיה שווים – שיעורם של צאצאי הילידים הנכבשים באוכלוסיה הוא ×›-22%.

בימים אלה אנחנו נשלטים על ידי אנשים שמבחינתם מדינה יהודית היא מדינה שבה יהודי הוא האדון על פני לא יהודים. במובנים רבים זה תמיד היה המצב, והמדינה היהודית תמיד נקטה אלימות, לעתים אלימות רצחנית (כפר קאסם, יום האדמה, מהומות אוקטובר 2000) ולרוב מנהלתית (שוד האדמות הגדול של ראשית ימי המדינה, המשטר הצבאי, הסירוב המתמשך להקים ישובים פלסטיניים חדשים ולהעניק תכניות מתאר לישובים הקיימים) כנגד האנשים שהזכירו לה שפעם היו כאן 400 כפרים וכמה ערים שאינם עוד כאן. אבל בשעתו היתה תקווה, שפרחה בעיקרה בשנות ה-80 וה-90, שהמצב הזה הוא תהליף חולף, כואב, במידה ניכרת מביש; ושיום אחד יהודים ופלסטינים ישראלים יוכלו שוב להסתכל בפני אלה באלה ולהבין שהם אזרחים של כברת ארץ משותפת; שגורלם קשור זה בזה; שאם יהיה רע לאחד, יהיה רע גם לאחר

(I and the public know

What all schoolchildren learn:

Those to whom evil is done

Do evil in return)

ושעל כן, אנחנו צריכים למצוא את הדרך לגשר על ההיסטוריה המדממת והאכזרית שלנו, שאם לא כן נידונו לחיות אותה שוב לנצח.

ניתנה לנו האפשרות: מגילת העצמאות הכילה פסקת שוויון מרשימה. המייסדים לא התכוונו אליה כלל, כמובן. הם בסך הכל זרו קצת חול בעיני האומות

(בן גוריון אסף אבק/

אדם – לזרוע לאויב בעיניים.

על עצמות נערים מן השואה/

סללנו את הדרך העוקפת/

העולה לירושלים)

אבל בסופו של דבר, הטקסט יוצא מידי מחברו. מגילת העצמאות עומדת לא רק כמסמך של הרגע בו נכתבה, אלא גם כמסמך מכונן. אפשר ×”×™×” להשען עליו. ומגילת העצמאות איננה המסמך היחיד שאפשר ×”×™×” לבנות ממנו, במאמץ, משהו משותף. היתה התנועה העברית החזקה של שנות הארבעים והחמישים – אמנם, לא נטולת בעיות משלה – ששאפה לצאת מן היהדות וניסתה להתאהב בנופים ובתרבות המקומית. ×”×™×” הלל קוק, שהתפטר מהכנסת במחאה כשזו יישמה את הפוטש של בן גוריון והפכה את עצמה מהאסיפה המכוננת – שתפקידה לכתוב חוקה – לכנסת הראשונה, שדחתה את החוקה לדורות. קוק ×”×™×” רוויזיוניסט: הוא האמין, כמו ז’בוטינסקי, שכאשר ראש הממשלה ×™×”×™×” יהודי, סגנו ×™×”×™×” פלסטיני – ולהיפך.

והיה טשרניחובסקי, הדרך הגדולה שהציונות זנחה: האיש הסקרן, הפגאני והיהודי בו זמנית, שיכול לכתוב היה כריעה מול פסל אפולו

(הנני הראשוו לשבים אליך,

רגע בו קצתי בגסיסה לדורות,

במועד בו אשבור אזיקי הנפש […]

אכרע לחיים, לגבורה וליופי,

אכרע לכל שכיות החמדה, ששדדו

פגרי אנשים ורקב זרע אדם,

מורדי החיים מידי צור שדי,

אל אלוהי מדבריות הםלי,

אל אלוהי כובשי כנען בסופה –

ויאסרוהו ברצועות של תפילין),

ושיכול היה גם לחזור אל פולחן הבעל. הוא הועלם מחיינו כי לא היה משורר לאומי מאולף כמו ביאליק, ומשום שמאחר וקודם כל היה אדם, נשא אשה אהובה, נוצריה רוסית אורתודוקסית אדוקה, ולא אבה להקשיב לדרישות שיכפה עליה גיור. על כן, נגזר דינו להשכח; ורק לאחרונה, כשלא היתה בו עוד סכנה, ראינו את דמותו על שטר. (וכמה שמחתי לראות את השטרניחובסקי.)

במשך שנים דיברו ב”שחקי, שחקי” (כשמו הפופולרי של “אני מאמין” של טשרניחובסקי) כהמנון תחליפי אפשרי ל”תקווה”, שלא יכלה לשמש את אזרחיה הלא יהודים של ישראל. בשנות התשעים, מרים בן פורת, בנאום הפרישה שלה כמבקרת המדינה, יכלה להציע להחליף את “התקווה” ב”שחקי, שחקי.” קריאה מהירה בשיר מראה שאין בו, בעצם, שום דבר יהודי. הוא מדבר על תחיה לאומית נטו:

אאמינה גם בעתיד,

אף אם ירחק זה היום,

אך בוא יבוא – ישאו שלום

אז וברכה לאום מלאום.

ישוב יפרח אז גם עמי,

ובארץ יקום דור,

ברזל-כבליו יוסר מנו,

עין בעין יראה אור.

השיר, יש להדגיש, נכתב באודיסה תחת שלטון הצארים, ב-1892. ה”ארץ” שעליה מדבר טשרניחובסקי איננה בהכרח פלסטינה-ישראל. ברזל-הכבלים הונח על רגלי תושביה של רוסיה כולם. השיר, מבחינה זו, הוא אוניברסלי: ככל שיש בו משהו ציוני, הוא מדבר על מדינה שתושביה חיים בשלום ובשוויון.

באופן משונה, זה גם מה שהרצל מנסה לנסח ב”אלטנוילנד.” תנועה פאשיסטית מוכרת בארץ לקחה את שמה, “אם תרצו”, משורות הסיום של אלטנוילנד; אבל על הספר עצמו היא איננה ממליצה ברשימת הקריאה הציונית שלה, משום שהנבל בספר הוא רב גזעני שרוצה לשלול את זכותם של תושבי הארץ שאינם יהודים לאזרחות. זה קצת מעורר אי נוחות, אני מניח.

אבל הציונות איננה מה שיכלה להיות; היא מה שהיא. Zionists will Zionate. אם על המולדת שלנו לחיות, על הציונות למות, משום שתוצאתה הבלתי נמנעת היא – כפי שזיהה אורוול כבר בשנות הארבעים – לאומנות יהודית. אנחנו צריכים לאמץ פטריוטיות, לא ציונות. הציונות היא פטריה רעילה על הפטריוטיות הישראלית.

מה שמחזיר אותנו לדגלי פלסטין. הפלסטינים הישראלים הם פלסטינים וישראלים. הם מחזיקים בשתי זהויות, לעתים יותר מאחת. כולנו כך. הישראלים היהודים הם ישראלים ויהודים. לעתים, פלסטינים כיהודים, הם קודם כל חובבי כדורגל; לעתים, קודם כל חובבי אום כולתום. לעתים הזהות המובילה שלהם היא נשיות, לעתים הומוסקסואליות, לעתים חיבת בישול. הרבה יותר משני גויים מתרוצצים בבטננו, ואין אחד מהם שאין לו שעה.

הישראלי הפלסטיני לא יוכל לשכוח, לא בדורות הבאים, את הנכבה, חורבן המולדת ואת הגלות. הם חלק בלתי נפרד מזהותו כפי שחוויות החיים כמיעוט נרדף היו ככוויה בבשרם של מקימי המדינה הזו. הלבנים והשחורים בדרום האמריקאי עוד לא סיימו את הדין והחשבון עם תקופת העבדות והלינצ’ים

(העבר איננו מת, הוא אפילו איננו עבר)

ולא נראה שיסיימו אותו בקרוב. מה שקרה כאן ב-1929-1949 לא יישכח בדורות הקרובים. כולנו נצטרך לחיות עם זה.

וכדי לחיות עם ×–×”, כדי לא למות עם ×–×”, כדי לא להרוג עם ×–×”, כדי לא לצלק ולהצטלק עם ×–×”, כדי לשחרר את המסה המעיקה של היסטוריה מדממת שתקועה בגרון של כולנו, נצטרך להכיל את הטרגדיה של האחר. נצטרך להכיר בחלקנו בטרגדיה שלו. נצטרך להבין שהדגל הפלסטיני – כמו דגל הפסים ומגן הדוד – הוא דגל אתני, וישראל תצטרך להיות מדינה על אתנית. העובדה שדגלי פלסטין מתנופפים בתל אביב היא חיובית: היא מעידה על כך שהחברה הישראלית עמידה מספיק כדי להסתכל עליו.

בעובדה שהדגלים האלה מונפים בתל אביב, בצעדה משותפת של יהודים ופלסטינים, טמונה תקווה: שיהודים ופלסטינים יוכלו לראות את הדגלים זה של זה ולא לראות דם בעיניים. להבין שכל קבוצה נושאת את אסונה, ושבסופו של דבר האדמה לא מבדילה בין דמו של האחד לדמו של האחר. אם אנחנו רוצים לחיות כאן, צריך להיות מקום לדגל הפלסטיני לצד דגל הפסים ומגן הדוד. עד שיום אחד, כשהחצוצרות הישנות יחלידו לבלי שוב, נוכל לדבר על דגל אחר, שיאפשר את העברת שני דגלי הדמים למקום מכובד במוזיאון. אבל ראשית כל, עלינו להכיר בדגל האחר, להכיר בכאב שהוא מייצג, להכיר בכך שבהנפתו לצד דגל כחול לבן יש השלמה, לא בהכרח מריבה.

שחקי, שחקי על החלומות,

זו אני החולם שח;

שחקי כי באדם אאמין,

כי עודני מאמין בך.

(יוסי גורביץ)

איך העבירה הממשלה את ההחלטה האם לצאת למלחמה בעזה לידי קטינים עזתים

התנהלותה של הממשלה מול רצועת עזה מגיעה לשיאים של גיחוך: אמש (ה’), לאחר כמה ימים של חילופי אש, הודיע חמאס על הפסקת אש. דובר של הממשלה שסירב להזדהות הודיע נחרצות שאין הפסקת אש. הבוקר (ו’) הודיע צה”ל בשפל רוח על הפסקת אש. יחיא סינוואר הוכיח, שוב, שהמילה שלו שווה יותר מזו של נתניהו ושההודעות של חמאס מדויקות יותר מאלה של ישראל.

הטמטום לא נמצא רק בצד של הממשלה: האפס שהתגלם בבשר, יאיר לפיד, כתב אתמול (ה’) ש”לא יכול להיות שילדי שדרות יהיו ערים בממ”דים ויחיא סינוואר ישן במיטתו. בטווח הקצר, צה”ל צריך להכנס בהם בכל הכוח. בלי להסס, בלי לחשוב, ובלי לדבר עכשיו על הסדרה.” בלי לחשוב: סיסמת הנצח של מצביעי יש עתיד.

אבל, בכל זאת, האחריות היא לא על כתפיה של החליפה המדברת, אלא על אלה של הממשלה. וזו עושה מזה חודשים שגיאה אסטרטגית גסה: היא מעבירה את היכולת להדליק את הגזרה, עד כדי מלחמה, לידי בן 17 רנדומלי.

תזכורת: הגיל החציוני ברצועת ×¢×–×” הוא 18. חיים שם, ככל שאפשר לקרוא לכך חיים, כשני מיליוני בני אדם. חלק עצום מהם הוא בן 17. והם לא נמצאים תחת שליטה של אף אחד. אם הם ירצו להפריח בלון תבערה, ×™×”×™×” מסובך מאד עד בלתי אפשרי למנוע זאת מהם. ישראל מתעקשת שוב ושוב – גם היום, אחרי הפסקת האש – שבלוני תבערה הם מבחינתה סוג של קאזוס בלי. בכך היא כובלת את עצמה לתגובה על החלטה של בן תשחורת אקראי, ומונעת ממשטר החמאס ברצועה להשליט סדר. העובדה שישראל רואה בחמאס אחראי על על כל פעולה כזו ופוגעת באנשיו בעקבותיה, למרות שאין לו שום קשר אליה, גם היא לא מסייעת.

אנשים שקולים היו אומרים לממשלה שהנסיון להגרר אחרי כל בלון תבערה מעפן סופו שייגמר בכך שמישהו ייהרג, וברגע שמישהו ייהרג יהיה מאד קשה לעצור את התבערה. יש בפני ממשלה רציונלית מספר מוגבל של אופציות:

א. להגיע להפסקת אש ארוכת טווח עם חמאס, ולהסיר את המצור על הרצועה. כולל אישור להקמת נמל במקום. כן, חמאס ינצל את זה בוודאי להברחת נשק. אני מניח שצה”ל גם הוא לא יפסיק לקנות נשק ושהמאזן יישאר זהה או דומה. מצב כזה יערער כנראה את שלטון חמאס יותר מכל מהלך אחר של ישראל, אבל ספק אם הארגון יעז להתנגד לו.

הבעיה עם האופציה הזו: הבסיס של ראש הממשלה ישחט את ראש הממשלה אם ינקוט בו. זו תהיה פעולה שתועיל לישראל, אבל תזיק לנתניהו; ובהתאם, נתניהו צפוי לשמור על שרידותו האישית על חשבון האינטרסים ארוכי הטווח של ישראל, כפי שעשה כל שנות תפקידו.

בעיה נוספת: המדיניות הלא רשמית שקבע צה”ל, מדיניות הבידול (הפרדה בין הגדה לרצועה) צפויה לקרוס גם היא, או על כל פנים להתערער משמעותית. עזתים יוכלו להגיע לגדה בדרך הסיבובית, גם בלי אישור ישראלי. אמנם, שם הם יהיו חשופים למעצר וגירוש על ידי ישראל, שעדיין שולטת במרשם האוכלוסין הפלסטיני ומסרבת לאפשר לעזתים להגר לגדה, אבל המדיניות שקבע עמוס גלעד תתערער.

ב. להמשיך את המצב הנוכחי עד שתגיע איזושהי נקודת פיצוץ, עם הרוגים ישראלים, שתאלץ את הממשלה לעשות אחת משלוש:

ב1. להפציץ את הרצועה מהאוויר, תוך גרימת נזק מסיבי לאוכלוסיה, בלי שום תועלת להוציא תאוות הדם של תומכיה.

ב2. לצאת למבצע מוגבל נוסח צוק איתן, שוב עם נזק עצום לאוכלוסיה, אבל הפעם גם עם נפגעים לצה”ל. יעזור כדי לצרוח קצת hasbara בחו”ל, אבל פרט לכך לא יועיל לאיש.

ג. לכבוש את הרצועה, למוטט את שלטון החמאס, ולהחזיק בה. אחרי הכל, אתה לא יכול למנוע הפרחת בלונים אם אתה לא שולט בשטח. ולא כמו פעם, כשהחזיקו את כל הרצועה עם תשע פלוגות: זה יצריך הפניה של חלק ניכר מהסד”כ של צה”ל לפרק זמן בלתי מוגבל. מבחינת העזתים, זו כנראה ההצעה הכי פחות גרועה פרט לא’. מבחינת ישראל זו כנראה ההצעה הגרועה ביותר. היא תיאלץ לקחת אחריות לקיומם של שני מיליוני בני אדם ששונאים אותה, ושהתשתית שלהם ממילא אמורה לקרוס סופית בעוד שנתיים.

כשהממשלה הופכת את השימוש בבלוני תבערה – כלי מטריד אבל לא קטלני – לקאזוס בלי, הוא מונעת טיפול רציונלי במצב, עם שחקנים שאפשר לדרוש מהם אחריות. היא הכניסה את עצמה למלכודת הזו, שצפויה בשלב מסוים להכריח אותה לבחור בווריאציה מסוימת של אופציה ב’, בעיניים פקוחות. הממשלה הזו לא מסוגלת לדבר על הבלגה. אחרי השנים הארוכות של קשקשת על “מיטוט שלטון החמאס”, היא גם לא מסוגלת להודות בכך שהיא מנהלת איתו משא ומתן – מה שהיא עושה ללא הרף.

הממשלה, בקיצור, האכילה נמר, עלתה על גבו ועכשיו לא יודעת איך לרדת ממנו. כאן יש לציין לגנאי מיוחד אחת לאה גולדין, שבנה הדר נפל בקרב לאחר שהפר את הפסקת האש עם החמאס באוגוסט 2014. גולדין משתמשת בתעתוע הקבוע של משפחות שכולות – היא מתייחסת לגופה של בנה כאילו היתה אדם ×—×™ – ודורשת מהממשלה למנוע טיפול רפואי ומזון ממשפחות של אנשי חמאס. הלחץ של גולדין נושא פרי: בשנת 2018, מנעה ישראל יציאה של 769 פלסטינים לישראל, לגדה או למזרח ירושלים משום שהם “קרובי משפחה של אנשי חמאס”, זאת בהשוואה ל-21 דחיות בטענה זו בכל 2017. עד ×›×” פנו 13 חולים במצב קשה לארגוני זכויות האדם, וההערכה היא שהמספר האמיתי של חולים שלאה גולדין מונעת מהם טיפול רפואי גדול משמעותית. לאה גולדין, שמונעת טיפול רפואי מילדים בשל מוצאם של הוריהם כדי לקבל את שרידי הגופה של בנה המת, היא מפלצת; אבל אוזנה של ממשלת ישראל כרויה למפלצות מסוגה. הן הנמר שהיא רוכבת עליו – עד שהממשלה מגלה שהנמר נושך. וגולדין החלה לנשוך לאחרונה.

כולנו יודעים כבר שהממשלה הזו מפחדת מהטוקבקיסטים שלה – ראינו איך ראש הממשלה התקפל בפני מאי גולן ושפי פז וביטל את ההסכם עם האו”ם ביחס למבקשי המקלט. בגלל הנהמות הללו, ובגלל אפסותה של ממשלה שרוממות ה”משילות” בגרונה, ילדים נואשים בני 17, שנידונו לחיות בכלא פתוח מאז שהיו בני חמש, יכולים לדון אותנו לסיבוב אלימות בלתי פוסק.

ולא תהא למוות ממשלה.

הערה: מחר תיערך בכיכר רבין בשעה 19:30 עצרת גדולה נגד חוק הלאום, שמונהגת על ידי הציבור הפלסטיני בישראל. הציבור הזה הוא הנפגע העיקרי מחוק הלאום. בואו להביע סולידריות איתו, ולהראות לממשלה שההתנגדות לחוק הנפשע שלה חוצה מגזרים.

(יוסי גורביץ)

ממשלת נתניהו-שקד מוודאת שזרוע הטרור הבלתי רשמית שלה, זו של המתנחלים, תקבל את הפרס שהובטח לה. המקרה של עדי עד

לטרור היהודי בגדה המערבית יש שתי זרועות: האחת, הרשמית, היא צה”ל (*). הוא אחראי על האלימות הממסדית שהממשלה מפעילה, שמטרתה לשמר את הכיבוש ולמנוע מהפלסטינים להתקומם. צה”ל הוא אמנם ארגון הטרור החזק ביותר במזרח התיכון, אבל יש דברים שהוא לא יכול לעשות, משום שזה יקרע מעל פניו את המסכה החוקית שלו. בשביל זה יש לו את הפלנגות של המתנחלים. אלה מבצעים את החלק של השתלטות על אדמות. לכאורה זו זרוע בלתי חוקית’ ורשמית השלטונות אפילו הקימו יחידה למאבק בהם, פשל”א (פשיעה לאומנית); בפועל שיעור ההעמדה לדין אפסי, תוצאה של כשלון מדהים בחקירה. וכשדברים מגיעים לבית משפט, התוצאות קרובות מביכות. השופטים היהודים אוהבים את האחים היקרים.

ובכל זאת, בין השלטון היהודי ובין הטרוריסטים שלו יש דיל: הממשלה לא רק תעמיד פנים שהיא לא רואה את הטרור, היא גם תעניק למחבלים פרס – אדמות שדודות. אתמול (ג’) הודיעה הממשלה על קיום חלקה בהסכם: היא תרחיב את ההתנחלות עמיחי (שהוקמה עבור גזלני עמונה המפונים), כך שזו תגיע עד המאחז עדי עד. בכך תשלים הממשלה את הבטחתה להכשיר את השרץ.

כמה מילים על עדי עד (הרבה יותר אפשר לקרוא כאן): מדובר במרכז טרור נדיר בעוצמתו. נכון לשנת 2013, זיהה ארגון יש דין 96 עבירות פליליות שבוצעו על ידי הפולשים שהקימו עדי עד, שמתוכן 21 מקרי אלימות. סביר להניח שמספר העבירות גדל מאז, כי זה מה שקורה כשאתה לא אוכף את החוק. (דו”ח מופתי של יש דין ביחס לעדי עד, כאן.)

המדינה הודתה בבג”ץ כי כל המאחז בלתי חוקי, כי כנגד כל המבנים שלו הוצאו צווי הריסה, אבל טענה שהיא מתכוונת להכשיר אותו. בינואר, אחרי הביקורת החריפה וחסרת השיניים הרגילה של בג”ץ, הוא הקציב למדינה תשעה חודשים להציב לו מתווה הכשרה. ההודעה החדשה של הממשלה היא כנראה נסיון ההכשרה: השעון הרי מתקתק לקראת אוקטובר.

המדינה טוענת להגנתה – כן, היא פועלת אקטיבית להגנה על פורעי החוק מעדי עד – שחלק מהמבנים בנויים על אדמות מדינה, וחלק אמנם לא אבל לשם כך היא מתכוונת לשנות את סימון אדמות המדינה כך שיתאים למטרה שהיא ציירה מראש. במתווה עליו הודיעה אתמול, השטח של עדי עד צפוי לתפוח פי 2.5 או יותר.

לכך יש שתי משמעויות. קודם כל, שטחים חקלאיים גדולים של פלסטינים ייכלאו בתוך עדי עד. ברגע שזה יקרה, הפלסטינים יאבדו גישה רשמית לאדמותיהם. לפלסטינים אסור להגיע לאדמות שנמצאות בתוך התנחלויות. בכך יקבלו הפורעים הלא רשמיים של הממשלה את הנתחים שהובטחו להם: אדמות פרטיות של פלסטינים יהפכו לרכוש יהודי בפועל.

שנית, מעגל הטרור יתרחב. זה אף פעם לא עוצר. הפורעים שהשתלטו על אדמות ג’אלוד, מוראייר וכפרים אחרים לא יעצרו שם. הם יפלשו לעוד אדמות. אחרי הכל, הממשלה אפילו לא טורחת יותר להעמיד פנים שהיא מתנגדת לכך. הם יפלשו, הפלישה הזו בהכרח תהיה מלווה בטרור כלפי פלסטינים כדי שאלה יפחדו להגיע לאדמותיהם. וכך זה יימשך, עד שהמדינה תמצא את הדרך להכשיר גם את הגזל הזה רשמית. וחוזר חלילה.

הדיקטטורה הצבאית היהודית (**) בגדה המערבית איננה דיקטטורה צבאית רגילה. היא דיקטטורה שהמטרה שלה היא סיפוח וכליאה בגטאות או גירוש והשמדה של התושבים המקומיים. חלק ממנהיגי הדיקטטורה אומרים זאת בגלוי, והאחרים לוחשים זאת. שני הצדדים מסייעים לטרור הרשמי ולטרור הרשמי-למחצה.

שני אלה שלובים זה בזה. בלי הטרור הרשמי, בלי הידיעה שצה”ל ינקום שבעתיים גם את עצם ההתנגדות לפורעים, הטרור הלא רשמי לא היה שורד שבוע. צה”ל לא מעוניין לצמצם את הטרור הלא רשמי, והממשלה מתמרצת אותו. למערכה מסוג זה קוראים טיהור אתני. טיהור אתני זוחל, אמנם, טיהו אתני איטי; כזה שלמד את לקחי רואנדה ומשתדל לא לעשות גלים גבוהים מדי עד השגת היעד; אבל טיהור אתני לכל דבר.

וכמו במקרה של רואנדה, אפשר להראות בקלות כיצד הממשלה שותפה לו, יוזמת אותו, מתמרצת אותו, ואיך הצבא מאפשר אותו. כל מה שנותר הוא בתי משפט בינלאומיים.

(*) נראה לי שאפשר להפסיק להעמיד פנים שצה”ל הוא גוף ישראלי. המילה “ישראלי” הפכה לחסרת משמעות בעקבות חוק הלאום.

(**) כנ”ל.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

השנאה של האחים היהודים היא קודם כל אל היהודים שלא חושבים כמוהם, והשנאה הזו רצחנית

אתמול (ג’) קרתה לערוץ 7 תקלה מביכה: הוא פרסם בגלוי את מה שהוא חושב על העולם. הכותב היה אחד משה חסדאי, שהשפריץ הרבה ארס על פלסטינים, קרא להם ניאו נאצים וקרא להשמדתם. עד כאן, שום דבר יוצא דופן. הבעיה" מבחינת רוב הציבור, היתה עם מה שכתב חסדאי בסוף המאמר:

“הכוח הלהט"בי והחילוני השמאלני הקיצוני, הכולל את הפמיניזם הרדיקלי שחודרים לצבא ולעמדות כוח, משחקים לידי האויב הערבי, שרואה בהם הזדמנות להחלשת העוצמה הצבאית והלאומית היהודית. לא זאת בלבד, אלא שעתה כל אלה יחד מסיתים את הציבור הדרוזי והבדואי ואת הפולשים מאפריקה, נגד העם היהודי והמדינה היהודית וממשלתה.

יש כאן אויב פנימי ערבי נאצי והוא מסוכן הרבה יותר מאיראן.

מאז התרחשות השואה, יהודים רבים נשבעו, "לא עוד" – אף פעם לא לאפשר לשנאה ולאלימות של השואה לחזור על עצמה. כדי להבטיח זאת, אנו מחויבים להכות באויבינו המסיתים והרוצחים אותנו, ולעשות זאת ביד קשה וקשוחה שתעביר מסר לאלף שנים הבאות.

יש לנו מחויבות לחסל ולגרש מקרבנו את אותם אנשים שמוכנים למחוק ולהכחיש את ההיסטוריה שלנו, אותנו כיהודים ואת היהדות. אל לנו לשתוק. אנו עוסקים בקרב על חיינו ומדובר באויב פנימי, שאחת דינו, לרדת מעל בימת ההיסטוריה. זהו עמלק, שדינו ידוע והגיע הזמן לבצע.”

בערוץ 7 הבינו במהירות שהם ביצעו פליטת פה קלאסית, כלומר אמרו בפומבי את מה שהם אומרים בחדרי חדרים, ומיהרו להסיר את המאמר. אתם עדיין יכולים לקרוא אותו ברוטר.

מה יש לי לומר על זה? שתי מילים לא נעימות אבל הכרחיות: אמרתי לכם.

[…]

את הבלוג הזה התחלתי לכתוב ב-2006, כמה שבועות לפני מלחמת לבנון השניה. ההתחלה שלי בכתיבה באה מוקדם הרבה יותר, ב-1994, במערכות הבי בי אסים שקדמו לאינטרנט בישראל. ואחד הדברים שגרמו לי לדפוק את הראש בקיר היא התפיסה שחובשי הכיפות הסרוגות הם בסדר, הם משלנו. אחרי הכל, הם עושים צבא. הבעיה היא החרדים, שלא עושים צבא.

אני באתי משם. אני בוגר ישיבת נחלים. אני יודע איך הם מדברים על חילונים כשחילונים לא שם. זה מתפרץ מדי פעם, כשהקלטה מביכה גולשת החוצה. אני יודע על המשאלות הבלתי פוסקות לרצח עם, אני יודע שהחינוך הממלכתי דתי הוא הרבה יותר הטפה מאשר חינוך. אני יודע ש”חמורו של משיח” הוא כינוי החמד ביחס למה שחושבים ואומרים שם על יהודים חילונים.

הו, הם שונאים את הפלסטינים. הפלסטינים נתפסו במשך עשורים כעמלקים, כמי שמעכבים בגופם את הגאולה היהודית. הם דיברו על עמלק מזמן. כולם ניסו לטשטש את המשמעות של המילים. משה פייגלין, בכיר בליכוד בשעתו, דיבר על פלסטינים כעמלקים. כולם יודעים מה צריך לעשות בעמלקים, ואם מישהו לא הבין, אביחי בוארון הבהיר: צריך לבנות להם מחנות השמדה, אבל יהיו רבנים שישתמטו מחובתם.

בוארון הוא דמות מכובדת בהנהגת המתנחלים, אם כי שנויה במחלוקת. ראש הממשלה נתניהו בירך אותו לאחרונה על הקמת מאחז חדש.

אבל גם בימים התמימים היחסית של שנות השמונים, לדיבורים על עמלק התלווה צל אפל: הדיבורים על “ערב רב.” ערב רב מוזכר בתנ”ך במקור בתור קבוצה לא ברורה שנלוותה אל בני ישראל שיצאו ממצרים, וכותבי התלמוד אהבו להפיל עליהם כל תיק אפשרי. עם התפשטות הזבל הרוחני של הקבלה, “ערב רב” קיבל משמעות אחרת: אנשים שחושבים שהם יהודים, שאחרים חושבים שהם יהודים, אבל בפועל הנשמה שלהם היא נשמה עמלקית. ככאלה, הם נלחמים את מלחמתו של עמלק כנגד אלוהים. ויש מאנשי הקבלה שטוענים שהגלות האחרונה תהיה גלות הערב רב – יהודים שנמצאים תחת שליטתם של יהודים אחרים, שאינם אלא “ערב רב.”

מתחילים לראות את זה?

התיאולוגיה המשיחית של האחים היהודים נתקלת בקיר המציאות, וזה תמיד כואב. ההתקלות הראשונה ×”×’×™×¢×” בפינוי סיני; אז יצאה מקרבם המחתרת היהודית הראשונה. הנסיגה מסיני נתפסה כנסיגה בגאולה, דבר בלתי אפשרי בתיאולוגיה של האחים היהודים. פיצוץ. אחר כך הגיעו הסכמי אוסלו. לא היתה ברירה אלא לברוך גולדשטיין לבצע את הטבח שלו, ואחר כך ליגאל עמיר לרצוח את ראש הממשלה רבין. באותה התקופה, נאלץ שלמה אבינר – רב חשוב בקרב האחים היהודים – להוציא פסק הלכה שקובע ש”ראש הממשלה איננו ערב רב.” הפניות אליו בנושא היו רבות.

למה להכריז על רבין כעל ערב רב? כי יש איסור לרצוח יהודים. אבל אם מכריזים עליו כעל ערב רב, אז הוא לא באמת יהודי ודמו מותר. מה זה מותר? צריך לזרוק אותו למחנה השמדה ומי שישתמט מהחובה הזו הוא לא יהודי אמיתי.

הדיבורים על ערב רב תפסו תאוצה בעקבות פינוי רצועת עזה. לראשונה, פינתה ממשלת ישראל התנחלויות, ומה שכאב לאחים היהודים במיוחד היה שלאף אחד לא היה אכפת. איך להסביר את העובדה הזו, את הנסיגה בגאולה הזו? אפשר לומר שקוק טעה ולחשב מסלול מחדש, אבל יותר מדי הושקע בתפיסה הזו. אפשר לומר שהעם לא ראוי לגאולה, אבל זה יצריך שינוי פנימי של העם, ולאחים היהודים ברור שנסיון גלוי לכך יגרור עימות. עובדים על זה באמצעות הדתה, אבל זה ייקח המון זמן.

נמצא פתרון: יש חלק מרכזי בעם שמהווה ערב רב, והערב רב הזה משפיע על שאר האוכלוסיה. ומשזוהה הערב רב, מתחילים לדבר על איך בעצם נפטרים ממנו. הטקסט של חסדאי מזכיר מאד את “יום התליה” של ה-Turner Diaries, הטקסט הניאו נאצי האמריקאי הקלאסי (פאק, אשכרה כתבתי את המשפט הזה) שבו מתבצע יום לינץ’ לאומי ב”בוגדים בגזע.”

כן, מבחינת חלק ניכר מהאחים היהודים רוב היהודים החילונים – כלומר החילונים בעלי ההכרה, האלה שמתעקשים שהם חילונים – הם ערב רב. ודינם מוות. והם אומרים את ×–×” המון זמן. למעשה, הם כבר ניסו לבצע פיגוע נגד הציבור היהודי הכללי; ×–×” ×”×™×” מפחיד מאד, והתקשורת הישראלית עשתה מה שהיא עושה מאז ימי רצח רבין – דיווחה אבל העלימה. כפי שהיא נוהגת לומר שההתנתקות חלפה “ללא נפגעים”, כשהיא שוכחת את ארבעת האזרחים הישראלים וארבעת הפלסטינים שנרצחו על ידי אחים יהודים כדי לסכל אותה.

בדרך כלל המוגלה הזו לא יוצאת החוצה. ×–×” ×™×”×™×” מביך. כשזה יוצא החוצה, מורידים את ×–×” זמנית מהרשת. אבל ×–×” המצב. אחרי הכל, אם ערוץ 7 לא ×”×™×” בקי ורגיל במושגי ערב רב ומה צריך לעשות בהם, לא היתה נקרית בדרכו תקלה כזו. שום כלי תקשורת שפוי לא ×”×™×” מפרסם מאמר ×›×–×” – אלא אם העורך ידע שהציבור שלו רגיל במונחים הללו ובשל אליהם.

ואופס, מישהו מבחוץ שם לב.

[…]

במשך 24 שנים בערך הייתי האיש מבחוץ, האיש שידע – אם ×›×™ לא בבהירות כמו היום – איזו סוג מפלצת מגדלים בבתי המדרש ובישיבות. במשך שנים דפקתי את הראש בקיר של הסירוב של חילונים להאמין. מכל הקירות שבהם דפקתי את הראש לאורך השנים, ×–×” ×”×™×” המתסכל מכולם. אז לא היו לי המאמרים הזמינים הללו, ולא כל שפע הטוב של מזילי הריר ממכילת בני עלי. לא היתה אינטרנט. ×”×™×” לי רק מה שראיתי, קראתי וחוויתי. וה”אתה מגזים” ×”×–×” חירפן אותי. וכנראה שהייתי צריך לפרוק את ×–×”, ומכאן הפוסט ×”×–×”.

[…]

אז לאן עכשיו?

ראשית, להבין שיש כאן מפלצת. זה דבר ראשון: להתגבר על ההכחשה. להכיר בכך שיש מפלצת ושצריך להלחם בה. לא לדבר איתה. נדבר איתכם כשתכירו בנו כבני אדם בעלי רצון חופשי, חופשי מתכנית אלוהית. לא יקרה בקרוב, אה? בעסה. אז אין על מה לדבר.

שנית, להבין שכל הדיבורים על “קצת דת זה לא מזיק” הם בולשיט. “קצת דת” זה בדיוק מה שמזיק. אם היו נותנים לך את הדבר האמיתי, היית נתקל בהלם אבל סביר להניח שהיית מתגבר עליו. מי שאומר “קצת דת לא מזיקה” נותן לך מנה מוחלשת של פניצלין: הוא מחסל את המערכת החיסונית שלך.

שלישית, עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים? השאלה הזו מופנית לחילונים. האם אתם רוצים בסוג כלשהו של תפיסה יהודית דתית? אז כדאי שתתחילו לעבוד על זה. תקראו טקסטים, תפגשו עם רבנים קונסרבטיבים ורפורמים. לא רוצים את המטען הזה? אין לכם כוח להתחיל לנבור בטקסטים שאתם לא מאמינים בהם? גם סבבה. אז זכרו שאתם חושבים שהטקסטים האלה הם בולשיט ואל תעניקו כבוד למי שממלחל אותם. הוא לא ראוי להם.

אבל מצב הביניים ×”×–×”, של קצת יידישקייט לא יזיק, הוא ×–×” שמסתיר ממכם את העובדה שבעיני חלק ניכר מהציבור חובשי הכיפות אתם סייענים של עמלק, עמלק בעצמכם, ודינכם מיתה. לרוב האנשים אין כוח לכל העבודה הזו – ×–×” ממש בלגאן לארגן בחום ×”×–×” מחנה השמדה מתפקד – אבל יש אנשים שממש מריירים על ×–×”.

ובסופו של דבר, אתם האויב האמיתי. כשהם יגמרו עם הפלסטינים, והתכנית המשיחית תתרסק לאפוקליפסה, אתם תהיו השעיר לעזאזל. הגיע הזמן להתעורר.

רבאק, זו המולדת שלנו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)