בשבועיים של הימים הנוראים, ישראל מוכיחה בעקביות איך היא מתרחקת מהתפיסה של מדינה מודרנית ומשתלבת במרחב

רבותינו אמנם שנו שאין מביאים ראיה מן העציץ, אבל בכל זאת. ביום הזכרון השבוע אמר בני גנץ, שמשחק בתפקיד שר הבטחון, שאנחנו זוכרים היום את “החללים היהודים ואת הלא-יהודים.” קמה אוושה קלה של מחאה, במיוחד מצד דרוזים, והיא גוועה. גנץ חשף, באגביות ובחוסר המחשבה האופייניים לו, את העובדה שישראל איננה מדינה: היא מדינת-פוטיומקין, קליפה ריקה של מדינה. זה לא צריך להפתיע במיוחד: בישראל חסרת הזכרון שוכחים שגנץ החליט לפני כעשור שה’יזכור’ הצבאי יקרא בשם יהוה – ‘יזכור אלוהים’ בפתיחת טקס היזכור במקום ‘יזכור עם ישראל’ – ובכך העביר את הטכס המרכזי לידי קנאי יהוה. מכאן ועד דחיקתם החוצה של חללים לא יהודים הדרך היתה קצרה.

מה שהקליפה מיועדת להסתיר היא את העובדה שכמו שכנינו, ישראל איננה מדינה – כזו מצריכה אזרחים – אלא מסגרת לקבוצה דתית שלטת. בישראל, שעדיין מתנהלת על שיטת המילט הטורקית, מעמדו של אדם נקבע על פי הקבוצה הדתית אליה הוא נולד, והשינוי הבולט ביותר מהתקופה הטורקית הוא עליית מעמדו של המילט היהודי. עכשיו הוא עליון על בני המילטים המוסלמיים והנוצרים. שינוי בולט אחר הוא הקמת מילט חדש, המילט הדרוזי, כדי לבדל את בני המיעוט הזה משאר הפלסטינים החיים פה. המהלך הזה, כמובן, נלקח ישירות מספר הפעולה הקולוניאליסטי: יש לסכסך ביניהם ולהעניק לקבוצה אחת זכויות-יתר. לא זכויות מלאות, חס וחלילה: בואו לא נסחף. אנחנו נגיד להם כל השנה שיש לנו ברית דמים איתם, אבל ביום הזכרון שר הבטחון יזכיר להם שהם רק “חללים לא-יהודים.”

בכך ישראל איננה שונה הרבה ממצרים, שגם לה יש כת צבאית דומיננטית מאד, וששייכת רשמית לבני קבוצת הדת הסונית. סעודיה, בעלת בריתנו החדשה, היא מסגרת מדינית סונית שמדכאת את השיעים שבה. לבנון היא קואליציה רופפת מאד ובעייתית מאד של מספר קבוצות מילטים: הלאומיות שלה דקה מאד. איראן, כידוע, היא המדינה השיעית היחידה בעולם, והיא רודפת את הבהאים. סוריה היא, בפועל אם לא רשמית, טריטוריה שנשלטת על ידי בני המיעוט העלאווי, והיא במצב מלחמה עם לא מעט מהסונים שבה. עיראק היתה עוד אחת מהמסגרות שבנו הבריטים, ושנשענה על דיכוי רוב שיעי ומיעוט כורדי בידי מיעוט סוני. כשהמכסה עף מהסיר הזה, ב-2003, הוא התפוצץ.

בכל המדינות הללו, כמו בישראל, יש תנועה לאומית חדשה ביחס. היא נבנתה על ההתנגדות לעות’מנים, ולא הצליחה להחליט מה היא עושה עם עצמה אחרי שהם הובסו – באופן מביך, על ידי כוחות קולוניאליסטיים, לא על ידי הנכבשים עצמם (והשנים האחרונות של האימפריה העות’מנית במרחב הערבי בהחלט היו כיבוש). אבל לאומיות נשענת על אזרחות, והמסגרות האתניות החדשות לא היו מסוגלות להעניק אזרחות שאיננה ריקה, כי אחרת היה נוצר שוויון, ואת זה הן לא מוכנות להרשות. כן, כן – גם ישראל בכלל זה. לא במקרה היא נמנעה במשך 70 שנים ויותר מהכנסת השוויון לקריטריונים החוקיים שלה. לא במקרה ממשלתה, ובתי הכנסת שלה, מסרבים בעקשנות להכיר בקיומו של לאום ישראלי, ומתעקשים שתושביה הם יהודים או בני מילטים אחרים.

לישראל יש מסגרות דמוקרטיות, אבל הן מתרוקנות מתוכן במהירות. מעשה הנבלה בחוקה-לכאורה שלנו (חוקה, כידוע, אין), שהקים ממשלה פריטטית עם עציץ חלופי, עבר פה בשתיקה מוחלטת כמעט. זה לא צריך להפתיע: ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. יהודית קודם כל, דמוקרטית כי צריך לנופף משהו לאומות העולם. רוב מוחלט של היהודים שהיגרו למה שהיתה פלסטינה ואחר כך ישראל לא הגיעו ממדינות עם מסורת דמוקרטית. הם הגיעו ברובם ממזרח אירופה וצפון אפריקה. לא היתה מסורת דמוקרטית רצינית שאפשר היה להשען עליה. המציאו אחת, וקבוצה של יקים ויהודים מארה”ב ובריטניה באמת האמינו בה וניסו לקדם אותה, אבל המסורת החזקה באמת היתה של דת, כהני דת וחוק הדת. בהשוואה ל-1,700 השנים של הדת הרבנית הדומיננטית, למסורת הדמוקרטית לא היה סיכוי אמיתי. כן, אפשר היה לנהל מלחמת תרבות של ממש, אבל זה היה אומר להרים קרדום על המסורות הדתיות, לעשות בהן מעשה וולטר וגיבון בתרבות הנוצרית – אבל אז, אפעס, הציונים היו מאבדים את היכולת לטעון שיש להם זכות כלשהי על הארץ שהם הרגע חמסו. אז זה לא קרה.

שנאת המזרח העמוקה של הציונות – כבר הרצל דיבר על המדינה הציונית כמבצר מול המזרח – גרמה לדור מקימי המדינה להביט בבעתה על האפשרות שהמדינה שלהם תשקע אל תוך הלבנטיניות כפי שהם ראו אותה: שחיתות שגרתית, קליפה של מדינה, שליט שהכוח מרוכז בידיו, דת חזקה מדי, טכנולוגיה שמתחזה למדע. אבל מאחר והם לא טרחו להקים יסודות של דמוקרטיה, כי יסודות כאלה יצריכו שוויון, ומאחר והם בנו מדינה לבני קבוצה אתנית אחת בלבד, ומאחר והם לא הצליחו לבסס תפיסה של ציבור, מה שקיבלנו הוא שטעטל קטן וצר מוחין שמאחר ומה לעשות, הוא בכל זאת הוקם בלבאנט, הפך לבדיוק מה שהם חששו ממנו.

ייאמר להגנתם שהמלאכה היתה מלאכת ענקים: לקחת שורה של קבוצות שאין שום דבר שמקשר ביניהם פרט לדתם, שהמסורת שלהם תמיד של בוז ושנאה לשלטון (שהרי השלטון בז להם ושנא אותם), עם מסורת של לתחמן את הגוי, תפיסה כללית של מיעוט נרדף (שאכן לעתים מזומנות היה נרדף) ולא חלק מהציבור – זו היתה משימה יוצאת דופן. ובסופו של דבר הם לא היו ענקים, רק מפא”יניקים.

והיתה בעיה ענקית אחרת, שהחריגה את ישראל מכלל המדינות הלוונטיניות-סתם. מאחר וכל הקבוצות היהודיות שהגיעו לכאן שנאו זו  את זו שנאה עמוקה ומרה, היה צריך למצוא איזשהו דבק ביניהן. המכנה המשותף הנמוך ביותר הוא פחד ושנאה (שביוונית הן אחת, פוביה). מכאן הצורך בימים הנוראים של ניסן, השבועיים של תיפוף בלתי פוסק בזכרונות ימי הרדיפה. כל העולם שונא אתכם, מדקלם המשטר והתקשורת מהדהדת, אנחנו תמיד על ספה של שואה – שואה שהיא בו זמנית אירוע חסר תקדים ודמיון בהיסטוריה האנושית, ועומדת לקרות שוב ברגע שתעזבו אותנו. והסביבה שלנו שונאת אותנו במיוחד, אז אל תשכחו שתפקידכם הוא להיות בשר תותחים כדי להגן על הקולקטיב. רע שם בחוץ!

ותשכחו מהמסורות שלכם, קודם כל מהמסורת המזרח אירופאית שלכם ואחר כך מהמזרחית. אתם, המזרחים, בכלל צריכים להגיד לנו תודה. מה, אתם רוצים להיראות כמו ערבים? פה יש קיבוץ גלויות, כולם צריכים להשמע כמו קיבוץ.

ואל תנסו לערער על הקבעון המחשבתי שלנו, אתם פוגעים באחדות. ואם אין אחדות, אנחנו זרדים בודדים שהאויב ישבור בקלות. אתה מפקפק במדיניות? מה, אתה רוצה שחייל סורי יאנוס את אחותך? מה, את הולכת מפה? לכי, לכי, יש עוד אלף כמוך. רק אל תבואי לבכות פה כשהאס.אה. שוב יצעד ברחובות. זה יקרה עוד חמש דקות, אנחנו אומרים לך. אבל תהני מהמילקי, שרמוטה. מה זאת אומרת, הסדר שלנו שובניסטי? רד, רד למטה אם אתה גבר, אני אקרע לך את התחת.

(”לא יורה ולא יולדת/במדינה אני בוגדת”)

אז יש לנו שבועיים, מהשבוע שלפני יום השואה ועד אחרי יום העצמאות, שבהם השלטון צועק עלינו מכל רמקול אפשרי, מתרה בנו להעז לעמוד מולו, להעז לחרוג מהשורה, להעז לא להרים דגל ברגע הנכון. והתקשורת העצמאית-כביכול מגבירה אותו בכל הכוח. תבכו, אומרים לכם! תקפצו משמחה, אמרנו! ורק אל תעזו להביע מחשבה משלכם. לא בשבועיים האלה. הם שלנו.

אז יש לנו שליט שקורע את כל החוקים, כי אין לנו מסורת של חוק. ויש לנו משטר שמאבד במהירות את הסממנים הדמוקרטיים שלו (בחירות חמישיות? נשמע סביר. ויישמע סביר בעתיד). ויש לנו צבא מושחת ובזבזן, מולך שסביבו אנחנו מצווים להתאסף. וכולנו מצווים להיות יהודים (בלשון זכר, כמובן, ואם מישהי תעז לדבר שלא בלשון זכר היהודים הטובים יאבדו את זה). ואם תרים ראש, יורידו לך אותו באזכור של השהידים שלנו.

וכל מה שנשאר הוא להפיל את כל זה. למרוד בכל זה. לסרב להיקרא יהודי במדינת היהודים, במיוחד אם אתה אכן יהודי. לדרוש שהמדינה תצא מהנשמה שלנו. שהיא תפסיק להיות טוטם, ותחזור לגודל הטבעי שלה – כלי לאספקת צרכי האזרחים, על פי הכרעתם הדמוקרטית. לדעת שקורבן הוא בוודאות קרובה קורבן שווא. לפרק את המשטרה ולגמד את הצבא (הצעת הגשה: פוסטרים של גלנט וגנץ עם הכיתוב “זה המקסימום שצה”ל מסוגל לו”). בקיצור, לקלף מעל עצמנו 100 שנות ציונות. ולדעת שמאבק העצמאות שלנו לא ייגמר עד שביום הזכרון המשותף לכל התושבים בשטחי פלסטינה המנדטורית נשיר גם “מי שקראו לו/ הוא אמר להם ‘זדיינו’.”

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ישראל מנהלת מתקפה פיראטית מזה מספר שנים כנגד ספינות איראניות. מי שהחריש, לא יכול להתלונן כשנתניהו מעלה את גובה הלהבות לצרכיו המשפטיים

יהופיץ כמרקחה: בכיר ישראלי הדליף לניו יורק טיימס מידע על התקפה על ספינה איראנית, ככל הנראה הסאוויז, כדי להתרברב בה. דא עקא, המתקפה (שעל פי מקורות זרים, בוצעה על ידי שייטת 13) נדחתה ביום, וכתוצאה מכך הניו יורק טיימס למד על ההתקפה לפני שהתרחשה, מה שעשוי היה להעמיד בסכנה את הכוחות המעורבים. צבא אחראי באמת היה מבטל את ההתקפה או דוחה אותה, אבל אנחנו מדברים על צבא היהיה בסדר לישראל. בורסת ההימורים בשאלה מיהו ה”בכיר” המדליף כוללת את בנימין נתניהו ואת ראש המוסד, יוסי כהן.

וכרגיל במדינת הקסרקטין שלנו, הדיון הוא על ההדלפה, לא על המבצע עצמו. התקפה בלתי מזוהה על כלי שיט מוגדרת לרוב כפיראטיות, אם לא כטרור. אבל ההתקפה על הסאוויז רחוקה מלהיות ההתקפה היחידה שבוצעה על ידי ישראל כנגד ספינות איראניות: מספרן של הספינות שהותקפו נאמד בעשרות. ההתקפות, על פי ההדלפות של מערכת הבטחון לתקשורת הישראלית, מתבצעות מזה שלוש שנים. מערכת הבטחון היתה כל כך מרוצה מעצמה, שהיא התרברבה בתקשורת – בשיטה המוכרת של “מקור בטחוני בכיר.”

ואף אחד פה לא עצר לרגע כדי לשאול כמה שאלות. קודם כל, מי מוסמך להחליט על מתקפת פיראטיות נרחבת? אילו דיונים נערכו בנושא? האם הכנסת ידעה על כך? האם הממשלה? האם ההתקפות בוצעו בהחלטה בין ראש הממשלה והרמטכ”ל, תוך ויתור בבוז קר על הרעיון של פיקוח פרלמנטרי על פעולות הצבא? נתניהו, אחרי הכל, כבר יישם כמה וכמה החלטות בשנה האחרונה שהעציצים המשמשים כשרי הבטחון והחוץ למדו עליהן בדיעבד.

מדי כמה שנים אני מזכיר שוב שבין ישראל ואיראן אין מצב מלחמה. יש יחסי איבה, בהחלט, אבל הם לא מלחמה. כשישראל רוצחת בכירים איראניים באיראן על ידי סוכנים חשאיים או שכירי חרב, משהו שהיא נוהגת להתרברב בו מעת לעת, היא משחקת לפי הכללים של מאבקים חשאיים. כשהצבא שלה מפגע פעם אחר פעם בכלי שיט שנמצאים בינלאומיים, ישראל נעה בין פיראטיות ובין מלחמה גלויה. וכמקובל אצלנו, הכל נעשה ללא דיון, בקריצה בולטת לציבור, שמצידו מרוצה מאד – עד שמגיע הרגע שבו האיראנים מגיבים. עד כה, התגובות האיראניות היו באמצעות פגיעה בכלי שיט – לא ישראלים, עד כה; ספינות שמפליגות תחת דגל זר, שרשומות במדינת-קש כלשהי, שלא משלמות מסים בישראל, אבל שבין שלל הבעלויות הצולבות שלהם יש גם אנשי עסקים ישראלים. ההתקפות הללו, משום מה, מוצגות על ידי ראש הממשלה ומערכת הבטחון כהתקפה על נכסים ישראלים.

המטרות של <פתח מנטרה: על פי מקורות זרים> שייטת 13 <סגור מנטרה> היו בדרך כלל – על פי הטענות שאין לנו דרך לאשש – ספינות איראניות שהובילו נפט לסוריה, או ציוד צבאי לחיזבאללה. הטענות הללו, צריך לשוב ולהזכיר, הן הטענות של הפיראטים. מעת לעת, גורמים ישראלים טוענים שההתקפה לגיטימית משום שהאיראנים מפרים סנקציות על סוריה. על כך צריך להשיב, ראשית כל, שכאמור אין לנו מושג האם יש אמת בדברים; פיראטים אינם ידועים באמינותם; ושנית, שהפרת סנקציות בינלאומיות, ככל שהיו כאלה, איננה נענית בפיגועים. אם ישראל רוצה להוכיח מעורבות איראנית בהפרת סנקציות, כל מה שהיא צריכה לעשות הוא לבצע פשיטה גלויה על ספינה כזו ולהציג את השלל, ואז לטעון שהוא הצדיק את הפשיטה.

אבל פשיטות הן עסק מסוכן, הן משום שאנשי הספינה המותקפת עשויים להגיב בחוסר סובלנות מסוים, והן משום שבאחת הפעמים האחרונות ששייטת 13 פשטה בגלוי על ספינה – הנאבי מרמרה – זה נגמר בטבח ובמכה איומה ללגיטימציה של ישראל, שנאלצה להפסיק את האמברגו על שוקולד וצעצועים לרצועת עזה, ולהגדיל במידה ניכרת את כמות הקלוריות שהיא מספקת לתושבי גטו עזה. אז בחרנו בפיראטיות.

ההתקפה על הסאוויז חורגת מההתקפות הללו. הסאוויז שרצה סמוך לתימן, ועל פי הפרסומים – ששוב, אין לנו יכולת עצמאית להעריך מה מהם בולשיט תעמולתי ומה מהם אמת – היא שימשה כספינת סיוע איראנית למורדים החות’ים שם. או, אם ננסח את זה במילים ברורות יותר, אין שום קשר בין ההתקפה על הסאוויז ובין בטחון ישראל.

ההתקפה הזו עוררה חשש גם בקרב מערכת הבטחון עצמה שמא בנימין נתניהו, שחושש מהרגע שבו יצטרך להריח את הליזול, מבצע בה מעשים מגונים ומשתמש בה לצרכים שאין להם דבר עם בטחון. ההתקפה על הסאוויז היא בלי שום ספק הסלמה: אחד הפרשנים היותר מאולפים של מערכת הבטחון קרא לה באורווליאניות מוגזמת “דיפלומטיה קינטית חשאית.” לטובת הקוראים שאינם בקיאים בז’רגון הצבאי האמריקאי החודר למערכת הבטחון שלנו, “קינטיות” היא פתיחה באש או חילופי אש. לפיגועים הם קראו דיפלומטיה.

הבעיה של מערכת הבטחון היא שהיא איננה מסוגלת להבחין בין צרכיו האישיים של אבו ילד זין ובין שיבוש הדיפלומטיה האמריקאית על ידי פיגועים נגד איראן. מותר להאמין שגם נתניהו עצמו איננו מסוגל עוד להבדיל בין השניים. ואין למערכת הבטחון ולציבור על מי להלין אלא על עצמם: זה טיבן של מלחמות חשאיות, מלחמות שאין עליהן כל ביקורת ובקרה, שהן חשופות למניפולציות פוליטיות בוטות. אם נתגלגל למערכה רחבה מול איראן כדי לאפשר לבנימין נתניהו לקנות כמה עריקים, הציבור יוכל להאשים בעיקר את עצמו.

אחרי הכל, נתניהו עצמו הוא שהזהיר אותנו: “ראש ממשלה השקוע עד צוואר בחקירות, אין לו מנדט ציבורי ומוסרי לקבוע דברים גורליים, כי קיים חשש אמיתי שהוא יכריע על בסיס האינטרס האישי של ההשרדות שלו, ולא על פי האינטרס הלאומי.” נתניהו אמר את הדברים על אולמרט, אבל הם חלים הרבה יותר עליו-עצמו. וכמובן, על ציבור שלא טורח לערוך דיון מינימלי בשאלה מהו בעצם האינטרס הלאומי.

ועוד דבר אחד: פרסמתי השבוע פוסט קצר בפטראון. הנה הוא לעיונכם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

התקשורת הישראלית דיווחה בתרעומת על ה”חוצפה” של מחמוד עבאס מול ראש המשטרה החשאית, נדב ארגמן. האם הבחירות הפלסטיניות יובילו למבצע “כיסוח דשא” נוסף?

התקשורת הישראלית דיווחה השבוע בתרעומת על עימות בין נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, וראש המשטרה החשאית הישראלית, נדב ארגמן. האחרון הגיע לרמאללה כדי לשכנע את עבאס לבטל את הבחירות, הראשונות מסוגן מאז 2006, שמיועדות להיערך בשטחים הפלסטיניים הכבושים בהמשך השנה. עבאס, נטען, התחצף כלפי ארגמן כשאמר לו שהוא “לא עובד אצלו” וכשאמר שאין לו כוונה להמנע משיתוף פעולה עם בית הדין הבינלאומי בהאג, ולאחר שארגמן איים שישראל תפעל נגד הרש”פ בהאג, הגיב משבחינתו הוא וארגמן יכולים לשבת באותו התא.

יש כאן הרבה מה לפרק. נתחיל מהזוטות: ישראל לא יכולה לפעול נגד הרש”פ בבית הדין הבינלאומי בהאג, משום שהיא איננה חברה בבית הדין. טכנית, מדינות אחרות יכולות להגיש תלונה, אבל בית הדין – שממילא פועל באיטיות רבה – לא מתלהב מהמשחקים האלה, במיוחד כשברור שהן מגיעות מכיוונה של מדינה שעושה כמיטב יכולתה לקעקע את בית הדין. (במהלומה נוספת לדיקטטורה הצבאית הישראלית, אגב, הסיר ממשל ביידן אמש (ו’) את הסנקציות שהטיל טראמפ על בית הדין.)

נתחיל מהמובן מאליו, שאיכשהו התקשורת היהודית לא טרחה לעסוק בו: מעמדו הרשמי של עבאס הוא של נשיא. כן, זה טיפה מסובך לאור העובדה שהוא נשיא של ספק-מדינה, אבל כשישראל צריכה לנפנף בפסוודו-שלטון-העצמי של הפלסטינים, היא לא מהססת לטעון שהם בוחרים את נציגיהם. על כן, הנימוס הדיפלומטי התקין אומר שלפגישה עם עבאס יגיע לפחות שר החוץ הישראלי (בדקתי, ויש כזה – נטען שמדובר בגבי “בוחש הלשכות” אשכנזי), או אפילו ראש הממשלה עצמו, אבו ילד זין.

אבל אבו ילד זין עסוק בשנתיים האחרונות במאבק בחירות בלתי פוסק, שבו הוא נכשל שוב ושוב, והדבר האחרון שהוא צריך מבחינת הבייס שלו הוא להיראות לוחץ את ידו של עבאס. אף אחד לא יודע מה בעצם אשכנזי עושה במשרד החוץ, כנראה גם הוא לא, אבל אבו ילד זין לא מוכן להסתכן בכך שמישהו פרט לו יביא בטעות איזשהו הישג: זה יפריע למאמציו לתאר את עצמו כמלך השמש, שהכל נעשה בדברו.

אז שלחו את השושיאסטו נומרו אונו, ארגמן, לדבר עם עבאס. וכאן נעשו שתי השפלות דיפלומטיות: קודם כל, שלחו לעבאס אדם בדרג נמוך משמעותית מהדרג הראוי; ושנית, שלחו אליו את האדם השנוא ביותר בשטחים הפלסטיניים, זה שעצם נוכחותו תורמת להאשמה – המוצדקת במידה ניכרת – שהרשות הפלסטינית היא קבלן ביצוע, או במילים גסות יותר משת”פ, של רשויות הכיבוש. פלא שעבאס היה צריך להתפוצץ? גם לו יש קהל.

זו הבעיה המרכזית, והיא מעידה על הצלחה גדולה של אבו ילד זין – הנושא המרכזי בפוליטיקה הישראלית, הדיקטטורה הצבאית שלנו, ששותה את האוצר שלנו ומשחיתה על בסיס יומי את מה שנשאר מהדמוקרטיה שלנו, הפך לזניח. לא משהו שראש הממשלה מתעסק בו, אלא עיסוק לראש השב”כ, בפועל הנציב העליון של הפלסטינים. כל המפלגות הישראליות, פרט למשותפת ולמרצ, הפסיקו לדבר על הנושא.

הבעיה השניה היא הבחישה של המשטרה החשאית בבחירות הפלסטיניות. עמירה הס דיווחה לפני כחודש על כך ששב”כ עורך שיחות אזהרה לפעילים פלסטינים, בעיקר כאלה המשויכים עם חמאס, ומזהיר אותם שאם הם ינסו להתמודד בבחירות, הוא יעצור אותם. זה לא איום ריק: שיטת הגסטפו, מעצר מנהלי ללא משפט ובלי תאריך סיום, היא כלי רווח של השב”כ. בחלק מהמקרים, האיומים נמסרו לפעילים על ידי חיילי צה”ל שפלשו לבתיהם בלילה – שיטת פעולה קבועה של צה”ל כדי להטיל טרור, ובמקרה הזה ודאי נועדה להזכיר שהאיום של שלילת חירות בשל פעילות פוליטית אמיתי לגמרי.

אז בואו נראה. לפלסטינים אסור להפגין, אסור להם לפנות להאג, ועכשיו אסור להם גם לעמוד להצבעה. כל אחד מאלה ייענה בתגובה אלימה של הדיקטטורה הצבאית. מה מתירה להם הדיקטטורה? להביט בהכנעה בזמן שהמתנחלים תופסים עוד ועוד אדמות, והדיקטטורה הורסת עוד ועוד בתים ושטחים חקלאיים כדי לאפשר את הרחבת ההתנחלויות. האירועים האלה הם יומיומיים, אבל הם לא מדווחים בתקשורת הישראלית. המטרה שלהם היא סיפוח זוחל, לאחר שנסיונותיו של אבו ילד זין להכריז על סיפוח רשמי נכשלו. השב”כ, הצבא והזרוע הלא רשמית של הכיבוש, המתנחלים, דוחקים את הפלסטינים עוד ועוד – ועכשיו הדיקטטורה מנסה לבטל, או למצער לסרס, את הבחירות.

הדרישה הרשמית של ארגמן היתה ביטול הבחירות – דרישה שפקיד בדרג בינוני במשרד החוץ, אם היו נשארים כאלו, היה מבהיר לו שהיא בלתי אפשרית ובלתי קבילה. אפילו מבחינת הצורך של ישראל לשמר את עבאס כמשת”פ, דרישה כזו מנוגדת למטרה. סביר, על כן, שהמשטרה החשאית תנסה סירוס של הבחירות.

אין לי מושג מי ינצח בבחירות הפלסטיניות. גם לשב”כ אין – בפעם שעברה הוא הופתע מאד מהנצחון של חמאס (עבדכם הנאמן, מצד שני, הניח אז שפת”ח יפסיד). הפלסטינים הולכים לבחירות שהרקע שלהן הוא כשלון מוחלט של התפיסה של עבאס – אמונה שנסיגה מהמאבק המזוין תוביל לשיפור מצבם של הפלסטינים. כהוכחה לכך שאף אחד לא סופר אותם, מגפת הקורונה פושה שם בזמן שישראל, שיושבת על מאגרים של מיליוני חיסונים, מסרבת לספק אותם לרשות הפלסטינית. הטמטום המרושע הזה – ישראל והגדה המערבית הן לכל דבר אותה חטיבת שטח – נובע, שוב, מחוסר יכולתו של אבו ילד זין להראות מחווה כלשהי לפלסטינים, שמא יאבד קולות למפלגה היודו-נאצית.

כך שלגמרי סביר שהפלסטינים יבחרו במישהו אחר – פלג מיליטנטי יותר של פתח או אפילו חמאס – במקום עבאס. שוב, אין לי מושג, כל מה שיש לי הוא אנקדוטות, אבל עוד לא שמעתי פלסטיני בשנים האחרונות שהיה לו משהו חיובי לומר על עבאס.

נסיון ישראלי לטרפד את הבחירות, או את הנצחון של גורם שאיננו חיובי לדיקטטורה הצבאית הישראלית, יתפס בעולם כמנציח את הדיכוי של הפלסטינים. אישית, אני חושב שאם יש איזשהו סיכוי להסכמות בין ישראל ובין הפלסטינים, הפלסטינים צריכים לקבוע את השליט שלהם והפרלמנט שלהם בעצמם. כן, גם אם זה יהיה חמאס.

אחרי הכל, אבו ילד זין כבר מדבר עם חמאס. הוא מעביר להם עשרות מיליוני דולרים מדי חודש. הוא מטפח את הגרסה של האחים המוסלמים בישראל, רע”ם ומנסור עבאס. ואם הפלסטינים דוחים את הפתח, אז צריך לקבל את הבחירה שלהם. האינסטינקט של הדיקטטורה הצבאית, כמובן, יהיה לעשות א-סיסי: להפיל את המשטר הנבחר בכוח הנשק. המשמעות של מהלך כזה תהיה להבהיר לפלסטינים שהם נידונו לשעבוד נצחי. התלקחות אלימה היא התוצאה הסבירה ואפילו המתבקשת של מהלך כזה.

לגמרי יתכן, כמובן, שזו בדיוק המטרה של הדיקטטורה הצבאית: לחפש תירוץ שיאפשר לה לצאת לאחד ממבצעי “כיסוח הדשא” שלה, להרוג עוד כמה מאות פלסטינים כדי להמשיך לכפות את עצמה בכוח טרור; לגמרי יתכן שכדי לשמר את עצמה, הדיקטטורה תצטרך להפעיל בגדה את השיטות שהיא מפעילה זה שנים בעזה.

והתרחיש הזה הוא מה שפעילי השמאל, אלה מהם שנשארו, צריכים להתארגן לקראתו. השיטה המרכזית פה לא צריכה להיות הפגנות – לא תהיה להן שום השפעה – אלא דיווח מתמשך, רצוף, על פעולות הצבא והשב”כ לגורמים בחו”ל, תוך חשיפת כמה שיותר שמות ופרטים על המבצעים, כדי להפעיל כמה שיותר – מצד אחד – לחץ בינלאומי להפסקת מעשי הזוועה של צה”ל, ומצד שני להטיל כמה שיותר אימה על הפושעים במדים. הגיע הזמן להבהיר לצה”ל ולשב”כ שלמעשיהם יהיה תג מחיר; שאם ישראל בוחרת בדיקטטורה אינסופית, צריך יהיה להתייחס אליה כאל כזו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)