החברים של ג'ורג'

שני קולות לשני עמים: ביום שישי האחרון, פורסמה ב"הארץ" כתבה ממנה עולה שמנכ"ל המפלגה הקומוניסטית ובכיר בחד"ש, מוחמד נאפא, אמר כי "אנחנו בעד ההתנגדות בכל מקום". המונח הערבי – דב חנין, הסברים בהמשך, יאמר בציניות שערבים מדברים ערבית – הוא מוקאוומה. המשמעות שלו היא "התנגדות", והוא משמש לעיתים תכופות מאד לתאר את פעולותיהם של ארגונים כמו החמאס והחיזבאללה. כמו כן ציין "הארץ" שחד"ש פרסמה ביום חמישי, בערבית אך לא בעברית, קריאה משותפת להשבת האחדות בעם הפלסטיני יחד עם החזית העממית והחזית הדמוקרטית.

 

שחר עמד, כבר לפני שבועיים, על ההבדלים החדים בין האתרים של חד"ש, זה שבעברית וזה שבערבית. התגובות מעניינות: דובי קננגיסר מציין בהן שהבאנר בראש האתר הערבי מראה רעול פנים חמוש באבן; ירדן השאיר תגובות בנושא באתר העברי, וקיבל מייל מצביקה בשור (גילוי נאות: הח"מ ובשור כותבים שניהם בכלכליסט – יצ"ג), שבו נאמר שהבאנר יוסר בקרוב (מה שאכן קרה), וש"העורך, שלא חשב בדיוק באותו רגע על יהודים שנכנסים לאתר שלו (לא נכנסו יותר מדי כאלו בשנים האחרונות, בטח לא כאלה שאינם דוברי ערבית) שם אותו מעל לאתר". הממ.

 

ביום ראשון נערכה "הרצאת ההם", שבפעם הראשונה, ויש לקוות האחרונה, סיפקה במה לא למרצה אלא לחוג בית, בהשתתפות חבר הכנסת דב חנין ונורית חג'ג', המועמדת ברשימת חד"ש במקום השישי (תמונות ראשוניות אפשר לראות כאן). שאלתי את חנין בנושא. הוא חזר על האמירה ש"מוקאוומה" משמעה "התנגדות" ותו לא, וזרק את הבדיחה על ערבים שמדברים ערבית. הוא לא התייחס לנקודה על השימוש הרווח במונח. הוא אמר עוד שחד"ש פרסמה את הידיעה על גילוי הדעת המשותף עם החזיתות גם בעברית – והשמיט נקודה חשובה, לדעתי: הפרסום בעברית הופיע רק אחרי הפרסום ב"הארץ". הידיעה ב"הארץ" פורסמה ביום שישי, ה-23 בינואר, והיא מתייחסת להודעה שפורסמה ביום חמישי, ה-22; התרגום לעברית פורסם רק ב-24 בחודש.

 

שאלתי את חנין האם חד"ש מתכוונת לנקוט בצעדים משפטיים כנגד "הארץ", במיוחד בהתחשב בהפניה הפרועה במיוחד שהופיעה בעמוד הראשון, שהקשר בינה ובין הידיעה היה רופף, בלשון המעטה. חנין אמר שנשלחה התראה. שאלתי אם תוגש תביעת דיבה עוד קודם לבחירות. הוא ענה, קצת בחוסר סבלנות, ש"יוסי, הליכים משפטיים אורכים הרבה זמן". עניתי שהגשת תביעה דווקא לא, והוא אמר שנדרש זמן כדי להגיש תביעה ערוכה היטב.

 

יצאתי לא מסופק מדו השיח הזה. ההתרשמות שלי, אגב, היא שחנין ידע שהשאלה תעלה והתכונן אליה היטב – ועדיין לא הצליח לומר כמה מילים ברורות: "חד"ש אינה תומכת בהתנגדות אלימה". אולי אינו יכול אחרת, כפי שכתב יפה אורי סבח בתגובה בבלוג של צביקה, ועדיין.

 

 

לא פראייר, פיהרר: כנראה שמצבו של אהוד ברק בסקרים קשה משנהוג לחשוב. אפשר להניח בבטחה שפוגרום "עופרת יצוקה" יעשה לו את מה שמבצע הפגזת האוכלוסיה הקודם, "ענבי זעם", עשה לשמעון פרס: יגרום למצביעים הערבים להשאר בבית או להצביע למישהו אחר. ובלעדיהם, ראש ממשלה הוא לא יהיה.

 

על כן, כמו חד"ש, מדבר ברק בשני קולות. לציבור הישראלי הוא מוכר פרסונה רגועה-אך-נחושה, שרואה לאמת את הלבן בעיניים שניה לפני שהיא משספת את גרונה, מישהו שמתאים להיות הרבש"צ של וילה משוגעת בג'ונגל.

לקהל הרוסי, כמסתבר, הוא מוכר משהו פסיכוטי קצת יותר. "צריך לחסל אותם כשהם על האסלה", מצטט ברק את פוטין. כך. הציבור הרוסי, כידוע, פסיכוטי-ימני יותר מהמקובל במקומותינו, ופושה בו הערצת פוטין. ברק כנראה מקווה שקצת מזה יימרח גם עליו. זה לא סביר, בלשון המעטה, אבל זה מעולם לא מנע ממנהיגי מפלגת העבודה למכור את גאוותם תמורת נזיד עדשים של עליה זמנית בסקר; ע"ע שמעון פרס.   

 

רבנות פולקיסטית: את דעתי על מינויו של אבי רונצקי לתפקיד הרב הראשי של צה"ל כתבתי מיד עם המינוי: שמדובר בעוד כתם על שאריות כבודו של צה"ל. רונצקי הוא יודו-נאצי גאה: הוא כתב פסק הלכה שציין מעיקר הדין, אסור לחייל להעניק טיפול רפואי לחייל אויב פצוע, אך יש לעשות זאת משום שיתכן שהשבוי מחזיק במידע מודיעיני מועיל ומשום שאם ייודע הרצח, יש סכנה לשלומם של שבויים יהודים.

 

עכשיו מסתבר שרונצקי הלך הרבה מעבר לדרשות על "בת בבל השדודה, אשרי מי שינפץ עולליך אל הסלע": מסמכים שהפיצה הרבנות בקרב חיילים קראו להם "שלא לרחם על אכזרים", כללו הטפה פוליטית ימנית, ומסמכים נלווים – לא רשמיים – כללו קריאות שלא לחוס על אוכלוסיה "שאיננה חפה מפשע". אלה, ראוי לציין, מגיעים מהישיבה של יצחק גינצבורג, אולי הרב המסוכן ביותר החי כעת, שכתב את "ברוך הגבר".

  

מי שהולך לישון עם כלבים, שלא יתפלא אם יתעורר עם פרעושים. אלא שמתקבל הרושם שצה"ל לא רק שלא הופתע מפעולותיו של רונצקי, אלא אף מחבק אותם בשתיקה, כחלק מעסקת חבילה עם הצד הכתום של המפה. צה"ל ויתר על השמאל הישראלי, ומשתמש בו רק כשק אגרוף. בדרך נושרת שארית הלגיטימציה שלו – אבל מי שחושב במונחים של לגיטימציה, כנראה שכבר לא רצוי בצה"ל.

 

הערה מנהלתית למחצה: את קריקטורת מוחמד מחליף, עד להודעה חדשה, הבאנר החדש. הוא החמשה של המאמר הזה של קובי ניב. אני מודה לעדי, שציירה את המקור, ולאיתמר, שהפך אותו לבאנר.

 

(יוסי גורביץ)

טענה קבועה של חובשי כיפות היא ש"רוב החיילים הקרביים הם שלנו", ובכל פעם שאני שומע אתה, במקום להכנס למריבה על מספרים וססטיסטיקות, אני אומר דבר פשוט: "ותראו מה קרה לצה"ל מאז שזה קרה."

 

והנה, השמועה הלוהטת ביותר בחוגי הכיפות הסרוגות היא על רחל המקראית – הקרויה בלשון העממית "רחל אמנו" -  שנתגלתה בפני חיילים בעזה והזהירה אותם מפני מטענים ושאר מרעין בישין, ומשנשאלה מי היא אמרה "אמא רחל". לא ברור מי הקריץ את הבדותה – המתונים יאמרו "אגדה" – אבל די ברור מי מאמין בה ומי מפיץ אותה.

 

*           *            *            *            *

חיילים שרואים חזיונות מהעבר המיתולוגי של עמם אינם חזיון חדש. במלחמת העולם הראשונה תפסה לה אחיזה האגדה על "המלאכים של מון": כביכול ראו הטומי'ס במהלך הקרב הנורא הראשון ההוא קשתים מקרב אז'ינקורט, שהתייצבו לצידם לאחר שחייל וולשי נואש קרא אל סנט ג'ורג' לעזרה. על פי האגדה, הקשתים פתחו באש והשמידו את הכוח הגרמני.

 

האגדה הפכה מקובלת מאד בבריטניה, ושימשה בדרשות במהלך שנת 1915 האומללה. היה בה משהו סימטרי מאד, לדור שחזר וקרא את "הנרי החמישי" של שקספיר: חייל וולשי – שמייצג את פלולן – קורא לעזרת סנט ג'ורג', שהוא לא רק הקדוש הפטרון של אנגליה אלא גם זה שמוזכר שוב ושוב בפי הנרי החמישי במחזה; קשתים מופיעים – על אדמת צרפת – והנס של אז'ינקורט (כוח אנגלי קטן אך נחוש מביס כוח עצום ובוגדני) חוזר על עצמו.

 

דא עקא שאף חייל לא ראה את "מלאכי מון". העדויות שלכאורה טענו כך היו מזויפות. "מלאכי מון" הם תוצאה של סיפור – "הקשתים" – שפרסם ארתור מאכן זמן קצר לפני הקרב, שמתאר פחות או יותר את אותו הסיפור. מאכן, שהופתע מאד מהפרסומים על "המלאכים", מיהר להבהיר שהוא כתב בדיון. יתר על כן, הסיפור הפך לפופולרי כחצי שנה אחרי הקרב, ויש חוקרים שטוענים שלמודיעין הצבאי הבריטי היתה יד בכך. המוראל היה שפוף והיה צריך להרים אותו.

 

לא חסרה גבורה במון. "המקלען האחרון", טוראי סידני גודלי, גרם לגרמנים נזק משמעותי הרבה יותר, בחפותו על נסיגת חבריו, מאשר יכלה חולית קשתים לגרום להם. אבל הוא היה בשבי, והוא כנראה היה מרתק פחות מקשתי-רפאים.

 

*           *            *            *            *

הסיפור של "אמא רחל" סימטרי לא פחות, וגם כאן לא מסובך לגלות מי מושך בחוטים. נתחיל בשם "אמא רחל", שנשמע באופן חשוד כמו ביטוי ברסלבי, ויכול להעיד מאיפה התחילה הבדותה: מאסופת המקפצים ההוזים גם כך.

 

בגרסאות הראשונות של הסיפור שראיתי – זה היה בטוקבקים, לפני שהוא פרץ לידיעה משל עצמו – החיילים נתקלו ב"אמא רחל" בין הריסות אחת ההתנחלויות בצפון הרצועה, אלי סיני; בסיפור אחר זה היה בין הריסות ההתנחלות נצרים. זה לא מקרה.

 

המשפט הידוע ביותר הקשור לרחל הוא "ושבו בנים לגבולם"; חיילים כתומים, אם הפיצו את האגדה או רק רכבו עליה, יראו בהופעתה של "רחל" בסמוך להריסות התנחלות את האות לכך שאכן אין נסיגה בגאולה, שאכן בקרוב ישובו ויקימו את ההתנחלויות ברצועה, שתחזור להיות "בגבולנו". יעל משאלי דיברה על התופעה המטרידה הזו, אלכס ליבק תיעד אותה בצילום. היו מתנחלים שתכננו להתגנב לרצועה עם הצבא ולהחזיר את הקוץ לעכוז. הפעם זה לא קרה. זה יכול בהחלט לקרות בעתיד.

 

ובעוד רבנים אחראיים-ביחס כמו יובל שרלו תוקפים את הבדותה בשצף קצף, נמצא מי שטען שלא רק שהיא אמת לאמיתה, אלא שהוא אחראי לה: המדובר בחומץ בן החומצה, שמואל אליהו. הלז טען  – יש וידאו – שאביו, הטרוריסט המורשע והרב הראשי הספרדי בדימוס, מרדכי "×”×™×” לא תהיה" אליהו, עלה לקבר רחל והתפלל לפני המלחמה, ובהיותו קבליסט מדופלם, דיבר ישירות עם רחל והוציא לה צו שמונה.

 

כלומר, גם כאן לא מדובר כלל וכלל באגדה תמימה, וגם כאן יש אנשים אינטרסנטיים מאד – ×”'×”×™×” לא תהיה' של אליהו די דפק את מעמדו בקרב מאמיניו, והפצת הידיעה שהוא שלח מלאכית כדי להציל חיילים בהחלט יכולה לסייע לשיקומו – שמפיצים אותה. כל כך חשוב ×”×™×” ההבל ×”×–×” בעיני אליהו ×’'וניור, שהוא התעמת בנושא עם שרלו וטען ש"אף שהסיפור איננו יסוד האמונה" – באמת תודה – מי שלא מאמין בו "שקוע בחומריות".

 

*           *            *            *            *

 

צה"ל נשטף במלחמה האחרונה בהבל יהודיסטי חריג, מבית מדרשו של אבי רונצקי. רב היחידה מסתובב עם ספר תורה ונוגע בו בראשיהם של חיילים, טליתות מחולקות להם, ודרשות של רבנים מופצות באמצעות נגני אמ.פי3. בין הרבנים שהגיעו "לחזק" את החיילים היה איזה רב פנדל, שציטט באוזניהם את "בת בבל השדודה, אשרי מי שינפץ את עולליך אל הסלע" – וכן אחד, שמואל אליהו, שקרא אחרי הפיגוע בישיבת מרכז הרב לנקמה בערבים. וזה הצבא שמכינים לנו חובשי הכיפות: צבא של מנפצי עוללים אל הסלע, אחוזי הזיות על ביקורי מלאכים ודיני נקמה – בהדרכתם של הטרטופים הקבועים שלנו, שיוצרים מיתולוגיה חדשה של דם ואדמה.

 

ואחרי זה, כמובן, יתהו באכ"א מדוע המוטיבציה של חילונים ואנשי שמאל לשרת בצבא ההגנה ליהוה יורדת. באמת משונה.

 

(יוסי גורביץ)

צודקת, צודקת, צודקת, ושוב צודקת. אני אומרת לעצמי: "אל תצדקי יום אחד, הרי בן אדם זה רק בן אדם, מותר לו לטעות פעם, זה טבעי. זה נורמלי. אבל לא! אני קמה בבוקר, ו – הופס! – אני שוב צודקת. ולמחרת אני קמה בבוקר ו-הופס! – אני שוב צודקת. הופס! – וצודקת. הופס! – וצודקת.

 

חנוך לווין, "מלכת אמבטיה"

 

בישראל, כתב פעם דורון רוזנבלום – אולי העדין והמדויק שבהיסטוריונים שלנו – שום פרשה לעולם איננה מסתיימת. תמיד היא חוזרת. תמיד יש עוד גילוי, עוד איזה קשיש שמחליט לפתוח פתאום את הפה – או, לחילופין, לרדת אלי קבר עם סודו, מה שיגרור מיד כותרת בהתאם. הכל כאן דה ז'וו. חלק מהתופעות הן עונתיות: ויכוחים על קרבות גבעת התחמושת יופיעו בתקשורת ביוני, וקרבות אגו-באגו על אירועי החווה הסינית – באוקטובר. אחרות הן פרשיות נודדות: עסק הביש, והפרשה, והטראומה של הדחת בן גוריון – שאין לדעת מתי יגיחו, כקרוסלה בלתי נלאית, שהילידים הצעירים, שאיבדו מזמן את כוח הקריאה, מביטים בה בתערובת של תמיהה והלם.

 

ובימים אלה ממש, מסתבר, אנחנו חווים מחדש את תקופת "מלכת אמבטיה": הפרץ הפטריוטי המשתפך, הצדקני, שרואה בכל ביקורת איום ובכל מחאה סכין בגב האומה. אספסוף לאומני, מותסס הממשלה והתקשורת, התפרע בחדווה בהצגות "מלכת אמבטיה", ותיאטרון הקאמרי – שהממשלה איימה להפסיק לתקצבו – הסיר אותה אחרי 19 הצגות בלבד. המקבילה הנוכחית היא התפרצויות ארס פסיכוטיות כמעט בטוקבקים – לטוב ולרע, בעיקר לרע, הם הופכים למדד דעת קהל – כנגד תכנית הסאטירה "ארץ נהדרת". לא ראיתי, אבל אומרים שהיא מעיזה לשים ללעג את הקונסנסוס המנופח. וזה לא נעצר שם.

 

*           *            *            *            *

מישהו הלך ורשם על אחד מקירות אוניברסיטת תל אביב, מעוז הליברליות הישראלית – כל זמן, כמובן, שלא מדובר בעובדי הקבלן שלה – פרודיה על אחת מסיסמאות הבחירות של אהוד ברק: "לא סחבק, רוצח".

 

נו. חנוך לוין הוא כבר לא יהיה. אבל זה ביטוי סופר לגיטימי כלפי אדם שאחראי למותם של מאות ילדים בתוך שלושה שבועות. אלא שהקומיסר המקומי, איזה עבד-כי-ימלוך שמחזיק בתפקיד כלשהו באגודת הסטודנטים הקיקיונית, התנפח כקרפדה, הודיע שמדובר ב"ביטויי שנאה ושטנה" ואפילו "הסתה" (הסתה למה, בעצם?). הקומיסר, חבר בתנועה שמסונפת לתנועת העבודה, הודיע שלא רק שהכתובת תמחק, אלא שהוא והקומראדים האחרים "יפעלו בימים הקרובים באופן נחוש" כדי "לאתר את המרססים ולהעמידם לדין משמעתי". קצת משונה, לא? מתקבל הרושם שהקומיסר גיל גולדנברג רותם את העגלה לפני הסוסים, ומכריז מראש – קודם חקירה ודרישה – שמי שריסס את הכתובת הוא דווקא סטודנט. הקומיסר גולדנברג, כמובן, מקפיד לומר שהוא תומך בחופש הביטוי; כשמישהו בישראל אומר שהוא "תומך" במשהו כעקרון, הוא מקפיד מיד להסביר מדוע הוא מתנגד לו פרטיקולרית.

 

*           *            *            *            *

צבאנו הצודק-תמיד, הצבא המוסרי אפילו יותר מהחמאס, הודיע, בשקט בשקט, שהוא יורה על פלסטינים שמניפים דגלים לבנים. במהלך הפוגרום האחרון – קשה להתייחס לפעולה צבאית חסרת מטרות, שבה נהרגים יותר חיילים מאש ידידותית מאשר מאש אויב כ"לחימה" – התקבלו שורה של תלונות מפלסטינים על כך שגם כאשר הם יוצאים מבתיהם תחת דגל לבן, חיילינו האמיצים קוטלים בהם.

 

דובר צה"ל לא הכחיש את הידיעה, ומקורות צבאיים אמרו ל"הארץ" ש"מחבלים הסתייעו רבות באוכלוסיה שעברה בין הבתים לצרכי העברת אמל"ח ומודיעין, וכן שהמחבלים עצמם עברו מבית לבית בחסות דגלים לבנים ולאחר מכן ירו מתוך הבתים שאליהם עברו". וזו, כמסתבר, סיבה מספיק טובה לצבא היותר-מוסרי-מהחמאס לירות על אזרחים נושאי דגל לבן.

 

דובר צה"ל הוסיף, כרוח הטובה עליו, שלחיילים ניתנה "הנחיה חד משמעית" "להמנע מתקיפת צוותים ומתקנים רפואיים", להוציא כמובן "מקרים שבהם ברור כי נעשה בהם שימוש למטרות טרור". כמו, למשל, באותו מקרה שבו היה ברור כשמש לדובר צה"ל שאלונקה היא בעצם רקטת קסאם.

 

והאספסוף מריע לגיבורים היורים בילדים.

 

*           *            *            *            *

בדיונים בבלוג הזה אמר מישהו מתומכי הפוגרום, שהוא מוכן להרוג גם 500 אזרחים פלסטינים כדי להמנע ממותו של חייל ישראלי אחד. זו גם התפיסה הנפוצה בקרב האספסוף: ימותו כמה שימותו מהם ובלבד שלא תיפול שערה מראשו של אחד ה"ילדים", ועל כן רצוי ומומלץ להשתמש בירי חסר הבחנה. אלה אותם אנשים עצמם שאומרים לנו שאין בעצם שום הבדל בין אזרחים ולוחמים, ושגם חיילים "חסרי אונים" כנגד התקפה אווירית, ולכן על ההבדלה היסודית הזו בחוק הבינלאומי להתבטל.

 

הבה ננסה דוגמא אחרת. נניח ששגריר ארה"ב שהגיע לרצועת עזה כדי לתווך נחטף על ידי חמושים. זו לא דוגמא תלושה: שיירה של השגרירות האמריקנית הותקפה בעזה לפני מספר שנים. נניח שהחוטפים מחזיקים את השגריר בבית הסמוך לגבול הישראלי, וממנו הם ממטירים שלל אמל"ח לא מדויקים לעבר הילדים המסכנים בחאקי, המוסריים יותר מהחמאס, שנמצאים לא רחוק.

 

האם האנשים שהביעו זלזול כה רב בחייהם של אזרחים יסכימו להעלות גם את שגריר ארה"ב השמיימה, ועמו את היחסים בין ישראל לארה"ב, באיזה פגז לא מדויק – או שהפעם, לשם שינוי, הם יחשבו שאולי רצוי שצה"ל ישתמש בכלי עדין יותר? צלף, נניח? חוליית קומנדו?

 

אם התשובה של חבר-האספסוף היא שיש מקרים שבהם עדיף שחיילים יספגו אש ולא ישיבו אש ארטילרית לעבר מטרה עדינה, אז עמדתם במהלך הפוגרום הופכת אותם לתומכים מן השורה ברצח ילדים, ואנחנו פשוט מתווכחים על המחיר. אם הם חושבים שגם תרחיש כזה מצריך תגובה בקוטר 155 מ"מ, אולי כדאי שיוציאו את עצמם מהדיון הציבורי.

 

*           *            *            *            *

החמאס, באופן בלתי מפתיע, השתמש בתושבי הרצועה כמגנים אנושיים, ורצה שצה"ל יירה עליהם. צה"ל, באופן מפתיע מעט יותר, עשה בדיוק מה שהחמאס רצה.

 

*           *            *            *            *

רצוי שבמלחמה הבאה, שוב נצא לטבוח באזרחים שלצידם יהיו מיליציות חמושות-למחצה בלבד. אחרי הכל, לא בטוח שנעמוד במאבק מול אויב שאשכרה יודע להשיב אש מדויקת. זה מה שקורה כשהצבא שלך מתמחה בהריגת אזרחים: הוא מתמחה בהריגת אזרחים, לא לוחמים. עם זאת, מתקבל הרושם שהמחיר עבור צבא שיודע להרוג אזרחים – מחצית מכל שקל במיסים, עבדות לשלוש שנים לחלק ניכר מהמשק – גבוה משהו.

 

*           *            *            *            *

 

ירון עולמי הוא איש מילואים שהיה עם כוחות צה"ל בעזה, וגם תיעד במצלמת וידאו את מה שהתרחש שם. עולמי מסר את הסרט שלו לערוץ 2, לאחר שיצא מהרצועה. ערוץ 2 שידר את הסרט. המשטרה הצבאית הגיעה לביתו של המילואימניק ועצרה אותו. הוא נשפט ל-21 יום על תיעוד חוויותיו. הוא לא שידר בזמן אמת, הוא לא סיכן אף אחד, והטוקבקים קוראים לו מרגל ובוגד, ודורשים להעמיד לדין, לא ברור על מה, גם את ערוץ 2. אנחנו לא רוצים לדעת מה קורה שם. עצם הידיעה היא כמעט בגידה.

 

*           *            *            *            *

צביקה בשור פשוט לא הצליח להבין איך זה, שלמרות שאפשר היה לקבל ברשת את כל המידע שדוברי צה"ל השונים בתקשורת הסתירו, המוני בית ישראל החליטו לא לעשות את זה.

 

השאלה הזו, במחילה, לא חכמה במיוחד. הנחת היסוד הסמויה שלה היא משיחיות-רשת ישנה, התפיסה שהרשת תשחרר את כולנו, תהפוך את כולנו לאזרחי העולם, וברגע שאחמד מעזה ידבר עם דורית משדרות, הם יבינו זה את זה והכל יסתדר.

 

המציאות מראה שבדרך כלל זה עובד להיפך: הכרות עם האחר הנמצא בסכסוך מחריפה את הסכסוך. יתר על כן, הרשת לא יוצרת עולם אחד: היא יוצרת מיליוני מונאדות. כל אחד יכול לברוא לעצמו, באמצעות בחירה מושכלת של צריכת מידע, בועה שאליה לעולם לא יחדור מידע שיפריע את שלוות נפשו. מיליוני אמריקנים עשו בדיוק את זה במהלך ממשל בוש; מיליוני ישראלים עשו את זה במלחמה האחרונה. וגם בזו שלפניה. וגם בזו שלפניה. אני ממליץ לצביקה לקרוא גם אתרים שמרניים ואת אנשי הימין הקיצוני. זה בריא נפשית: טוב לדעת שיש עולם מחוץ לבועת האר.אס.אס. שלך.

 

*           *            *            *            *

אביגדור ליברמן קרא השבוע לעבר חבר כנסת אחר "נטפל בך כמו שטיפלנו בחמאס". אביגדור ליברמן אמר השבוע, לאחר שבג"צ יירט את החלטת ועדת הבחירות לפסילת המפלגות הערביות, ש"העליון נתן רשיון לערבים להרוג את ישראל". כך. כך ממש.  והאדמה לא זעה. התרגלנו. אחרי הכל, מדובר במי שהמליץ על שימוש בנשק גרעיני כנגד רצועת עזה, ומי שהמליץ להפציץ את סכר אסואן במצרים, מדינה עמה יש לנו חוזה שלום, הפצצה שתביא למאות אלפי הרוגים. כן, הוא גם המליץ להפציץ את טהראן, אבל זה כבר לגמרי בקונסנסוס.

 

התרגלנו. הגדרת בית המשפט, שעומד על משמר החוק, כמי שמניח להשמיד את ישראל, עברה ללא מחאה. מרצ הודיעה שלא תשב עם ליברמן בממשלה אחת, אבל זה בסדר – מרצ לא תשב בשום ממשלה בקרוב. קדימה לא אמרה מילה. העבודה לא אמרה מילה. שתי מפלגות, רצוי לציין, ששיתפו פעולה בתרגיל ציני – כפי שהן מודות כעת – שהיה מיועד לקרב אותם קצת לליברמן בדעת הקהל, ושסמך על כך שבית המשפט יוציא עבורן את הערמונים מהאש, ויכווה עוד קצת. והשוטים אוהבים את הכוח, מאמינים ועוזרים לו לצמוח.

 

*           *            *            *            *

יש בישראל, כמסתבר, אנשים חשובים יותר מילדים יהודים פצועים, ואפילו יותר מחיילינו המוסריים-יותר-מהחמאס. המדובר, כמובן, ביורדי הדומה שקבריהם נמצאים מתחת לבית החולים ברזילי, ובעצם נוכחותם מונעים את בנייתו של חדר מינוי ממוגן. כי בישראל למוות תמיד יש ממשלה, וכבוד המתים תמיד דוחה את זכויותיהם של החיים.

 

*           *            *            *            *

"מלכת אמבטיה" נכתב במהלך מלחמת ההתשה, כשהזיית הנצחון של מלחמת ששת הימים החלה להתפוגג, והישראלים התחילו להבין שלאימפריה שלהם יש מחיר. ההיסטריה הציבורית באה בשיאה של מלחמה שגבתה 721 הרוגים. ההיסטריה הנוכחית נובעת מאובדנה של כיתת חיילים, שרוב אנשיה מתו מידי חבריהם. כמה התקדמנו מאז.

 

(יוסי גורביץ)

בתוך זמן קצר יושבע ברק חוסיין אובאמה, יליד הוואי בן 47, לנשיא ארצות הברית. הרשת האמריקנית רוטטת לקראת ההשבעה; היא אירוע נוכח כמעט בכל מקום. יהיו שידורים מיוחדים, יהיו שטיקים בשידורי הטלוויזיה, יהיו שני מיליוני צופים, תהיה כנראה קריסה של הרשת הסלולרית.

 

ב-12:01, עם ההשבעה ולפני הנאום, יתפנה ג'ורג' וו. בוש מהבית הלבן ואנשיו של אובמה יתחילו לתפוס את מקומם. אחד הצעדים הראשונים יהיה להפוך את אתר חילופי השלטון לאתר הרשמי של הבית הלבן.

 

ובעוד כמה ימים תדעך האופוריה, שוושינגטון לא ראתה כמוה מאז ימי קנדי, ותתחיל האפרוריות של יום קטנות. הרבו להשוות את אובמה לקנדי; יש לקוות שההשוואה בינו ובין הכשלון מצופה יחסי הציבור ההוא, שהדבר הטוב ביותר שקרה למורשתו היתה ההתנקשות בו, איננה מבוססת.

 

*           *            *            *            *

המטלות בפני אובאמה עצומות: בוש השאיר אחריו אדמה חרוכה. האניון הלעיג על תוצאות הבחירות באומרו ש"גבר שחור קיבל את הג'וב הגרוע ביותר בארץ", והוא לא הגזים הרבה.

 

המהלומה הכבדה ביותר נחתה על שמה של ארצות הברית. במשך שמונה השנים האחרונות היא הפכה ל"אומה סוטה": ממשל בוש נסוג בפועל, אם לא רשמית, מאמנת ג'נבה, כשהוא מאשר עינויים ומעניק חסינות לעצמו ב"חוק בתי הדין הצבאיים" של 2006. הבוז שהפגין הקיסר-הנער לקהיליה הבינלאומית הופגן במילות הפרידה שלו למנהיגי הג'י-8 ביפן: "להתראות, מהמזהם הגדול בעולם".

 

סימן ההיכר של ממשל בוש היה המאבק בג'יהאד העולמי. הוא הצליח לגרום נזק עצום למאבק הזה: ראשית כשסירב להתייחס לפן האידיאולוגי-דתי של הסכסוך ודיבר לא על מאבק באיסלמיזציה אלא על מאבק "בטרור"; שנית, כשהוליך את ארצו בתואנות-שווא למלחמה בעיראק, ביוצרו קשר שקרי בין פיגועי ה-11 בספטמבר ובין סדאם חוסיין, ובבזבזו בכך את האשראי הציבורי שנצבר בפיגועי ה-11 בספטמבר ובבאלי; שלישית, כשהניח לשלישיו למסמס את הנצחון הצבאי המהיר על משטר סדאם לכדי מלחמת גרילה פראית באכזריותה. הניסוי של רמספלד – להוכיח שניתן לכבוש מדינה בזמן קצר, תוך שימוש בכוחות קטנים ובכמות מסיבית של חימוש מדויק – הצליח; החולה כמעט ומת. הדבר היחיד המונע כעת מלחמת אזרחים שם היא נוכחות אמריקנית כבדה, לא רצויה, שנואה.

 

ממשל בוש שיחק הישר לידי אויביו. אילו רצה להכות בלב האויב, ×”×™×” עליו למוטט את ערב הסעודית, המממנת את הטרור והמפיצה את האידיאולוגיה שלו, או את פקיסטן, קרקע הגיוס העיקרית למאבק והמדינה המסוכנת ביותר בעולם כיום, מדינה סונית לא שפויה עם פצצה. בוש העדיף לקרוא להן "בעלות ברית". המאבק הוסט מנתיבו בתואנות שווא, נוהלה מלחמה חסרת תוחלת, וכעת צריך מי שרוצה להצביע על האיום הגובר – ואפילו בגארדיאן הצליחו להבין שהוא גובר – מצד העולם המוסלמי ראשית כל להתנער מהחטוטרת של בוש ורמספלד.

 

וכמובן, הפלת שלטון הטאליבן ומשטר הבעת' סילקו בפועל את שני אויביה החשובים ביותר של איראן, שניצלה את שנות בוש ואת הגאות במחירי הנפט – שאיננה עוד – כדי להפוך את עצמה למעצמה אזורית. היתה דארפור: ממשל אמריקני אחר אולי היה זוכר את לקחי רואנדה ויוזם התערבות צבאית; אבל מי היה קונה עוד מלחמת שחרור מבוש ורמספלד?

 

תוצאת לוואי נוספת של מלחמת עיראק היא שבירת גבו של הצבא האמריקני, שמתמודד כעת עם אחוזים נמוכים מאד של מתנדבים ונאלץ כעת לגייס גם בעלי עבר פלילי. אירונית, המשבר הכלכלי שינה את המגמה: האמריקנים למדו לדעת מידי ממשל בוש שגם אם לא תהיה עבודה, תקציב הצבא לא יקוצץ, והמשבר הביא לעליה במספר המתנדבים.

 

והיתה המלחמה הבלתי פוסקת כנגד האמת, האווירה של ממשל שחש בוז לתושביו ולא חושב שהוא חייב להם דין וחשבון. והיתה ההשחתה הפוליטית של השירות הציבורי, כשהממשל העדיף לגייס אנשים על פי קווי נאמנות אידיאולוגית/פוליטית ולא על סמך יעילות או מצוינות, כששתי הדוגמאות הבולטות הן אלברטו גונזלס כשר משפטים ו"בראוני", מייקל בראון, כמנהל הסוכנות למקרי אסון.

 

יאמר לזכותו של בראון שהוא ניסה להסב את תשומת ליבו של בוש לכך שניו אורלינס עומדת להיות מוצפת על ידי קתרינה עוד קודם שפגע ההוריקן בעיר. בוש, מתקבל הרושם, לא היה לגמרי עירני בתדריך ההוא: הוא לא שאל ולו שאלה אחת.

 

ואפשר לדבר על המדיניות שהניחה לוול סטריט להשתולל ללא השגחה, ועל ממשל שבימיו האחרונים עסק בשקדנות בהסרת ההגנות הסביבתיות ובחיסולם של עוד ועוד מינים נכחדים. אבל על זה כבר באמת נאמר כמעט הכל. קלינטון, על כל חסרונותיו, הותיר מאחוריו כלכלה משגשגת, תקציב עודף, ומדינה אהודה; בוש משאיר ליורשו מדינה חלולה, שכלכלתה נשאבת אל חור שחור, שתשתיותיה רקובות, ושנאלצת להתחרות באיראן על התואר הלא נעים של המדינה השנואה ביותר בעולם.

 

*           *            *            *            *

אובאמה מתחיל עם כמה יתרונות ניכרים: הוא זוכה לאהדה נרחבת בארה"ב, הרבה מעבר לאחוזי הנצחון שלו, וגם ברחבי העולם – ישראל היא חריג בולט – הוא נתפס כדמות חיובית. המשימות שבפניו נראות כבלתי מעשיות. השפעתו על הכלכלה, אחרי הכל, מוגבלת. אפשר להדק את הפיקוח על תאבי הבצע מוול סטריט, אבל הפרים כבר חמקו מן האורווה. את הדימום שגורמת עיראק למעמדה של ארה"ב בעולם אפשר להפסיק, אם כי סביר להניח שהמשמעות היא הרבה יותר דימום בעיראק עצמה, שבה תחודש כנראה מלחמת האזרחים.

 

הצעדים הראשוניים נראים חיוביים. מועמדו של אובאמה להנהלת הסי.איי.איי., לאון פאנטה,  הוא מתנגד חריף ועקבי לעינויים ולבתי הכלא הסודיים. ג'יימס ג'ונס הוא אדם שקול בתפקיד היועץ לבטחון לאומי. יש להניח שהילארי קלינטון לא תוכל לגרום יותר מדי נזק כשהיא כפופה לאובאמה. הוא מקבל לידיו הגה של ספינה גדולה, והזדמנות להתחיל ולסובב אותה. אוי לו, לארה"ב ולמערב אם ייכשל.

 

(יוסי גורביץ)

אמר הרשע: אבי, אבי,
אינני חפץ לרחם,
כי יבשה דמעתי, ויקשה לבבי
בראותי מה עשו לכם.
בראותי את בתך הקטנה בדמה
מקמצת אגרוף פעוט,
וריסיה נוגעים בעפר-אדמה,
ועינה משוועת: למות!

בראותי להקות של כלבים משוסים
בתינוק כחוש-בשר בן חמש;
בראותי הנסים מבתים הרוסים
אל השחור, אל הבור, אל האש.

ונדרתי להיות ערירי וחופשי,
אכזרי וצונן וזר, –
עד שבאו אלי מבקשי-נפשי
ודיני, גם דיני, נגזר.

אין מתום בנפשי, אין מתום בבשרי,

השיגתני נקמת אדוני.
והגעתי אליך בודד ונכרי.
ואתה הקהה את שיני

 

לאה גולדברג, כנגד ארבעה בנים

ביום שלישי, טנק צה"ל החנה את עצמו מול ביתו של דר' אזאלדין אבו לייש מרצועת עזה, והתחיל לצודד את הקנה שלו אל ביתו של הדוקטור, שהיה עמוס בהרבה מאד בני משפחה ומעט מאד מזון.

 

אבו לייש, לשעבר רופא בתל השומר, הוא מרואיין מקובל בתקשורת הישראלית. יש לו עברית טובה, והוא יושב היטב על תקן "הערבי הטוב" שהמראיינים צריכים: הוא היצור הנדיר הזה, עזתי שהתנגד לחמאס. הוא סיפר בשידור חי לגבי גזית שהוא מסתכל לתוך לוע של תותח. גבי גזית ניסה בתחילה להתקשר לדובר צה"ל, התייאש, ועבר לדובר צה"ל האמיתי: רוני דניאל. הלה הרים כמה טלפונים – והטנק התרחק.

 

כשקראתי את זה אתמול, תהיתי מה עולה בגורלם של עזתים מן השורה, שאין להם מכר שיכול לשנע את רוני דניאל. כמה שעות אחר כך קיבלתי את התשובה: צה"ל הפגיז את ביתו של אבו לייש, והרג שלוש מבנותיו – איה, בת 14; מאיאר, בת 15; וביסאן, בת 20 -  ואת אחייניתו נור, ופצע כמה וכמה אחרים, בין השאר את בתו שאדאר, בת 17. יש וידאו. הוא לא לבעלי קיבות רגישות. הטוקבקים, מצד שני, לא ראויים למאכל אדם.

 

דובר צה"ל מצץ מהאצבע איזה סיפור לא אמין, על כך שהיה צלף על גג ביתו של אבו לייש. אם צה"ל רוצה שיאמינו לו, יואיל נא לספק תיעוד מצולם. הוא די טוב בזה, לאחרונה. למעשה, גם אם היה שם צלף, צריך לתהות מי החיה חסרת המצפון שאישרה ירי ארטילרי לתוך בית שצה"ל ידע שיש בו אזרחים. יש עוד כלים פרט לתותחים – צלף אחר, למשל. אבל זה דורש מינימום של סיכון. עוד יכול להיות, אחרי הכל, שצה"ל יספוג אבידות שלא מאש כוחותיו.

 

ואם צה"ל חשב שזה אסון יחסי הציבור העיקרי שלו – רופא מדבר עברית, עם רקורד של פעילות למען השלום, שצה"ל הורג דווקא את בנותיו בבית שהוא יודע שיש בו אזרחים – במשרד החוץ כנראה דפקו את הראש בקיר כשהגיע ההמשך. אבו לייש נשא דברים אציליים ואמר ש"הלוואי שהילדים שלי יהיו הקורבן האחרון, שיהיו קורבן של שלום." ואז, אבוי, התפרצה לדבריו בהמה ישראלית מצויה, העונה לשם לבנה (בגימטריא: "נבלה") שטרן.

 

וכך געתה הבהמה: "הבן שלי בצנחנים, מי יודע מה היה לך בתוך הבית, מי יודע מה היה לך בתוך הבית, אף אחד לא אומר את זה. אף אחד לא מדבר. מי יודע איזה נשק היה לך בתוך הבית. אז מה אם הוא רופא? החיילים ידעו בדיוק. היה להם נשק בתוך הבית, אתם יכולים להתבייש לכם. שלושה חיילים יש לי, למה הם יורים עליהם? אתם יכולים להתבייש לכם כולכם".

 

בעקבות הגעיות הללו, הצטרפו בהמות ישראליות אחרות למקהלת הצווחות, וקראו לאבו לייש "זבל", "מחבל", וטענו ש"אם הפגיזו את הבית שלך – היתה לזה סיבה מוצדקת." לבנה הצדקנית אמרה אחר כך שהיא "שלחה שלושה ילדים לצבא", וגם שאר הבהמות הזדהו כ"הורים לחיילים".

 

שטרן, כמובן, לא שלחה שום ילד לצבא. בישראל יש חוק גיוס חובה, שאומר שהצבא חוטף את הילדים בגיל 18. לאמהות אין שום אמירה בנושא: גיוס, פטור, או סרבנות הם עניינו של כל מלש"ב בפני עצמו. מעבר לצדקנות האוטומטית הזו, ברור מה חטאו של אבו לייש: הוא הציב מראת-גורגונה מול הבהמה הישראלית המצויה, ופתח לה לרגע קט סדק אל שגרת יומו של צה"ל ברצועה. והתמונה היתה יותר מכדי שהבהמה הממוצעת תוכל לשאת; הדיסוננס הקוגניטיבי היה יותר מדי. ועל כן היה מתנגד החמאס שביכה את בנותיו חייב להפוך ל"מחבל", ל"זבל", למי שהסתיר בביתו מחבלים. שאם לא כן, לבנה שטרן, שהתגאתה בכך שלא מנעה מהמדינה להפוך את ילדיה לקלגסים, לא יכולה היתה לומר שאין דם על ידיה.

 

ויש הרבה יותר ממנו מכפי שאנו מוכנים להודות, או יודעים.

 

*           *            *            *            *

הלאומן, כתב אורוול, "לא רק שאינו סולד ממעשי זוועה שבוצעו על ידי הצד שלו, הוא אף ניחן ביכולת מרשימה שלא לשמוע עליהם". הפעם, הלאומנים היהודים מקבלים סיוע חריג בתחום החרשות הסלקטיבית מדובר צה"ל.

 

הלז, משלמד את הלקח של המלחמה הקודמת – שבה ניתנה לעיתונאים אפשרות נרחבת להסתובב באזור הקרבות, והתוצאה היתה תמונה מדויקת למדי של הברדק, כולל מח"ט שמלעיג על האוגדונר שלו – פשוט סגר את השיבר. אין מידע מעזה אלא זה שמופץ על ידי אל ג'זירה, שהיא הרבה יותר זרוע תעמולה מאשר כלי תקשורת. אין עיתונאים ישראלים בעזה. בג"צ אישר את כניסתם של שמונה, אבל בג"צ קטן על הבהמה; את זה היא למדה כבר בבירעם ואיקרית.

 

יודע צה"ל נפש בהמתו: הציבור הישראלי לא רוצה לדעת מה קורם שם. כלומר, סביר מאד שיש לו ניחוש טוב מה קורה, אבל הוא לא רוצה לדעת. הוא לא רוצה שיעמתו אותו עם העובדות. העיתונאים עצמם הבינו שהפעם יש לנו עסק עם בהמה בקריזה קשה, ושזה "לא הזמן" להציק להמוני בית ישראל עם עובדות מעיקות. הוא מקבל סיוע ארטילרי מעיתונאים כמו קלמן ליבסקינד, שקרא השבוע "להוריד את השאלטר בגלי צה"ל" לאחר שקודם לכן, בטוב טעם, השווה אותה לתחנת השידור של החיזבאללה, ומלהגנים מקצועיים כמו אייל גפן – מישהו יכול להסביר לי, פעם אחת ותמיד, מי זה? – שצווח ש"לא ייאמן באיזו חופשיות מסתובבים עוכרי הארץ הזאת ומקבלים חופש עיתונאות מלא". תמיד יש כאלה, כמובן, וכל פעם הם מגעילים מחדש.

 

ומה קורה בעזה? מהן העובדות? עמדתי השבוע לכמה שעות על התלולית שממנה מרשה צה"ל, ברוב טובו, לעיתונאים לצפות על עזה. ראיתי בעיקר עשן. אבל שמעתי, ללא הרף, את הבומים העמוקים של תותחי 155 מ"מ של צה"ל.  בפרק הזמן הקצר שעמדתי שם, נורו לפחות עשרות מהם.

לעבר מה?

 

*           *            *            *            *

 

עד כה נהרגו כ-1,100 פלסטינים מאז החלה התקפת צה"ל. לא ברור כמה מהם חמושים מאנשי החמאס: ביום הראשון הודו הפלסטינים כי מתוך כ-220 הרוגים, כ-200 היו אנשי חמאס.

 

מאז נוספו עוד כ-900 פלסטינים הרוגים. צה"ל מפציץ בהודעות מעורפלות – הוא טוען ש"השמיד את גדוד חמאס של ג'בליה" ואת "הפלוגה האיראנית" – אבל לא אומר כמה אנשי חמאס הרג. הפלסטינים טוענים שמספר ההרוגים האזרחיים עומד על כ-600, מהם כ-350 ילדים. כלומר, בהנחה – הבעייתית, אכן, בהתחשב בכך שהמקורות הם פלסטיניים, שהאמת היא נר לרגליהם עוד פחות משהיא לרגלי דובר צה"ל – שהמספרים הללו נכונים, צה"ל הרג 200 חמושים ו-20 אזרחים ביום הראשון, וב-20 הימים שבאו לאחר מכן הרג עוד כ-300 אנשי חמאס, וכ-600 אזרחים. כלומר, היחס התהפך: במקום להרוג שבעה אנשי חמאס על כל אזרח, צה"ל הרג מאז היום הראשון שני אזרחים על כל איש חמאס. 

 

זה גם הגיוני. המהלומה של היום הראשון, התרברבו בצה"ל, התבססה על מודיעין שנאסף במשך חצי שנה. אחרי ההפצצה ההיא, כל המודיעין הפך ללא רלוונטי. רק מדי פעם השב"כ עוד מצליח לאסוף מידע לאיזו פיגוע איכותי כנגד החמאס, שמרים את "קצין הארטילריה הראשי" שלו, או דמות חשובה אחרת בסדר גודל דומה. גם כשהצליח צה"ל להוריד את ניזאר ריאן – שרוב הישראלים שמעו עליו רק לאחר מותו, כך שהבהמה נאלצה לפמפם את חשיבותו – הוא השתדל להצניע את העובדה שיחד עם ריאן, הוא העלה בסערה השמימה את ארבעת נשותיו, 11 מילדיו, ועוד כמה אזרחים באותה הזדמנות. הוא השתמש בפצצה במשקל טון, מתוך ידיעה ברורה שעכשיו אף אחד לא ישאל את השאלות שנשאלו בזמן האירוע הדומה-מאד של חיסול סלאח שחאדה.

 

האם צה"ל נלחם בחמאס? כנראה שאין יותר מדי קרבות קרקעיים, ויעיד מספר הנפגעים הנמוך של צה"ל, שחלק גדול ממנו הוא תוצאה של ירי דו צדדי. צה"ל מדווח שאנשי החמאס "מתחמקים מלחימה", והוא, כמה משונה, אינו כופה אותה עליהם.

 

לפני הפלישה הקרקעית, הפיצה הבהמה שמועות-בלהים על הלחימה הקרקעית האיומה המצפה לה, על "אוגדת חמאס" ב"אימון איראני". בפועל, כפי שכתב היום עופר שלח, צה"ל נתקל ברמת הלחימה הפלסטינית הרגילה: לכל היותר חוליה של שניים-שלושה איש, חמושה למחצה. 20,000 איש כאלה אינם אוגדה, הם 8,000 חוליות.

 

מה שקורה הוא שצה"ל, מתוך סירוב לסכן את לוחמיו, הורג מספרים גבוהים להדהים של אזרחים – לעיתים קרובות כתוצאה משימוש בירי ארטילרי, הפחות יעיל שבכלים הצבאיים. הכתב הצבאי של "ידיעות אחרונות", אלכס פישמן, כתב בשבוע שעבר שצה"ל מדבר על "אש מרחיבה", שם קוד, לדבריו, ל"אין הגבלות אש, תקרעו אותם"; הוא כתב גם שעם כניסת יחידות המילואים לקרב, "האש המרחיבה תהפוך לאש מרחיבה מאד".

 

וכדי לחסוך בדמם של חיילים, הרגה הבהמה הירוקה את איה, מאיאר, ביסאן ונור אבו לייש. זה המחיר, שאין לחמוק ממנו, כשאש ארטילרית באה במקום אומץ לב והפצצות מכסות על פחדנות. כדי להמנע ממותם של חיילים, אותם אנחנו מכנים בצביעות "ילדים", אנחנו שופכים, במודע ובמכוון,  את דמם של ילדים אחרים, את אלה שהפכנו לשדים. זו המשמעות של "אש מרחיבה", השם החדש של "צמצום טווחי בטחון" הישן והרע; זו האמת המסמאת שלבנה שטרן לא יכלה לשאת, זו האמת המסוכנת כל כך, שדובר צה"ל מקפיד ללוות אותה במשמר של שקרים.

 

"זה לא קרה ובכל מקרה זה הגיע להם": זו היתה תגובתו של אחד מהורי הרוצחים בטבח מיי לאיי שבוויאטנם. זו גם היתה תגובתה של שטרן. והאמת האומללה היא שבכך שטרן מעידה שעדיין לא איבדה צלם אנוש – מה שאי אפשר לומר על מאות הטוקבקים שהביעו את שמחתם על מותן של ארבע נערות שלא הכירו, זן שלמרבה החלחלה הוא ייצוגי לישראליות מודל ינואר 2009 לא פחות משטרן, תרכובת של פחד, שנאה ובורות שמצליחה להתחרות היטב בזו של הצד השני. זה, אתם זוכרים, שהיינו אמורים להיות טובים יותר ממנו.

 

(יוסי גורביץ)

זה התחיל עם חוק קק"ל, שהיה מיועד להשליך סוף סוף את קליפת ה"יהודית ודמוקרטית" מעל ישראל, ולהבהיר סופית מי בעל הבית ומי נמצא כאן בחסד ולא בזכות, חסד שעשוי להפסק ללא התראה.

 

זה נגמר השבוע, כשרוב מוחלט בוועדת הבחירות פסל את שתי המפלגות הערביות שהצליחו להכנס לכנסת מלהתמודד בבחירות הקרובות. אי אפשר עוד להעמיד פנים שיכול להיות דבר כזה, מדינה שהיא גם יהודית וגם דמוקרטית. באותה הזדמנות, הגיע להפסיק להעמיד פנים שאפשר לדרוש מהציבור הערבי נאמנות למדינה יהודית, או נאמנות מצד דמוקרטים בכלל לישראל.

*           *            *            *            *

 

כמה נלעג ×”×™×”, לאחר מעשה, איתן כבל, כשהסביר מדוע החליט להתעלם בבוז מהחלטת סיעתו ולהצביע בעד פסילתן של שתי מפלגות: "נכון שאמרנו מראש שלא נפסול, אבל ההתרסה של ×—"×› זחאלקה, שאמר בנאומו שהוא עומד בקשר עם [העבריין הנמלט עזמי -יצ"×’] בשארה הביאה אותי לחשוב שיש גבול גם להתרסה ולבוטות… מותר לי שתהיה לי אמירה, גם אם אני יודע שהדבר לא יעמוד בבג"צ ובצדק [הדגשה שלי – יצ"×’] משום שאין תשתית ראייתית להחלטה. למרות זאת מותר לי שתהיה לי זכות הצעקה".

 

בוא נראה. איתן "הייתי מטר שבעים!" כבל בעצם הודיע לכלל הציבור, ראשית כל, שהוא אדם אימפולסיבי שהחלטותיו השקולות עפות מהחלון ברגע שדבריו הצפויים למדי של חבר כנסת אחר עולים לו על הסעיף; שנית, שהוא עבריין שלוקח לעצמו במודע סמכות שלא כחוק ובניגוד לצדק; ושלישית, שהוא עושה תרגילים פוליטיים ושהוא מצפה שבג"צ יאבד עוד מסמכותו המוסרית וינקה אחריו את החרא.

 

תמיד קל היה לרדת על כבל. זו לא הנקודה. הנקודה – בעצם, כמה נקודות – היא שמפלגתו של כבל הצביעה איתו; שרוב מוחלט של יהודי ישראל, באמצעות נציגיהם הנבחרים, אמר לתושבי ישראל הערבים שהם יכולים לשכוח מדו קיום ובעצם, שיתחילו לארוז את המזוודות; שהפוליטיקאים בנוסח כבל הם-הם אלה שמאלצים את בג"צ להכנס לתחום הפוליטי; שכבל הוא פוליטיקאי מתחיל, שלא הבין שההימור שלו, הצבת השמאל הציוני מאחורי ההחלטה הזו, מקשה על בג"צ לבטל אותה -  ושבהחלט יתכן שההימור שלו ייכשל.

 

כלומר? כלומר שלא בטוח שבג"צ יבטל את הפסילה, ולא בטוח שאם הוא יבטל אותה – יישמעו לו.

 

*           *            *            *            *

לפני שבוע – התותחים רעמו, איש לא הבחין – אישר בג"צ פשע מלחמה קטן: הוא הרשה להרוס (סליחה, "לאטום באופן השקול להריסה") את בית משפחתו של עלא א דים, שחיסל את תלמידי ישיבת מרכז הרב. דוק: הוא לא הורה על הריסת "בית המחבל", כפי שדוברי הימין וצה"ל התייחסו לכך, אלא על הפעלת ענישה קולקטיבית כנגד אנשים שלא פשעו.

 

רגע, רגע, יאמרו לי: האנשים האלה הניפו דגלי חמאס וחיזבאללה, שזו עבירה על החוק. יכול להיות. אין סיבה עלי אדמות לקבל את עדותה של המשטרה ללא חקירה ובדיקה. אם בוצעה כאן עבירה על חוקי ההסתה, יובאו נא האנשים הללו לדין: יועמד להם קטגור, הם ימצאו להם סניגור, יועלו ראיות, יתנהל דיון. והיה ויורשעו בדין, יקבלו את עונשם כדין.

 

אבל לא ×–×” מה שקרה כאן. קצין צבאי הוציא צו – על פי תקנות שעת חירום – ומכוחו מוחרב הבית. בתקנות – סעיף 119 (1) – נאמר כך: "מפקד צבאי רשאי להורות בצו שיוחרמו לזכות ממשלת ישראל כל בית, מבנה או קרקע, שיש לו טעם לחשוד בהם שמהם נורה כל כלי יריה שלא בחוק, או שמהם נזרקו, פוצצו, התפוצצו, או נורו באופן אחר פצצה, רימון יד או כל חפץ נפיץ או או מבעיר שלא כחוק, או כל בית, מבנה או קרקע השכונים בכל שטח, עיר, כפר שכונה או רחוב, שמהם נוכח לדעת ×›×™ תושביהם, או מקצת מתושביהם, עברו, או ניסו לעבור, או חיזקו את ידי העוברים, או היו שותפים לאחר מעשה לעוברים עבירה על התקנות האלה, עבירה שבה כרוכות אלימות או הטלת אימה או עבירה שעליה נידונים בבית משפט צבאי; ומשהוחרמו כל בית או מבנה או קרקע ×›× "ל, רשאי המפקד הצבאי להחריב את הבית או את המבנה או כל דבר הנמצא בבית…"

 

ובכן, על פניו נראה שאין עילה להחרבת הבית אפילו לטענת הצבא. הירי לא בוצע מתוך המבנה, או אפילו בקרבה אליו. התושבים "לא עברו או ניסו לעבור" על חוקי המדינה בקשר לשימוש בכלי נפיץ; מי שעשה כן כבר מת. התקנה הזו גם לא מתייחסת להנפת דגלי אויב. ועדיין בג"צ אישר לצה"ל להחריב מבנה של אנשים לא מעורבים, על סמך תקנות לשעת חירום שהוגדרו על ידי משפטן מובהק כמנחם בגין כ"גרועות יותר מאלו של הנאצים" – וזאת בתחום שמוגדר בחוק הישראלי (ירושלים המזרחית) כחלק ממדינת ישראל גופא. אגב – המפקד הצבאי שחתום על הצו? מדובר באלוף פיקוד העורף.

 

כלומר, מול לחץ ציבורי כבד, בג"צ התקפל והניח לבהמה הירוקה להפעיל ענישה קולקטיבית – צעד שהוא מנוגד לאמנות ×–'נבה – כנגד בני משפחה. בג"צ – הוא ולא מלאך, הוא ולא שרף – קבע שלאלוף פיקוד העורף יש סמכות להחריב מבנים בישראל ולהעניש אנשים ללא משפט. האנשים האלה, כמובן, לא בדיוק אנשים; הם לא יהודים. קשה להעלות על הדעת, למשל, שבג"צ ×”×™×” מאפשר לעלוב הפיקוד לפוצץ את בתיהם של רוצחיו של החייל נידאל מנסור. מדובר ביהודים כשרים, אחרי הכל. ישראל גם לא פוצצה את ביתו של ברוך גולדשטיין, לא פיזרה את סוכת האבלים שלו, ולא עצרה את המשתתפים בעוון הנפת דגלים של ארגון טרור (×›"ך), וזאת למרות שביתו של גולדשטיין נמצא במובהק באזור שיפוט צבאי. ביתו של אף טרוריסט יהודי לא הוחרב. רחמנות לטרור יהודי היא מסימניהם המובהקים של שופטי ישראל.

 

ישנן ראיות נוספות למכביר באשר לכך שבג"צ נוטה לאשר, כמעט כחותמת גומי, את החלטות מערכת הבטחון. ישנם מקרים חריגים שבהם אי החוקיות של פעולות הבהמה זועקת לשמיים, אבל גם אז, בג"צ נדרש לשנים ארוכות מאד של התחמקות בטרם יתערב: החלטתו בנושא "נוהל שכן", שאסרה על חיילי צה"ל להשתמש בפלסטינים כמגנים אנושיים, הגיעה לאחר שלוש שנים תמימות. וזה לא היה נושא מסובך במיוחד.

 

ואיך ינהג עכשיו בג"צ, כשמגיעה אליו – בעצם ימי לחימה – עתירה כנגד החלטה שנתמכת על ידי חלק ניכר מהציבור, החלטה כה פופולרית שאפילו השופט העליון ריבלין, יו"ר ועדת הבחירות, נמנע מלהצביע נגדה? האם בג"צ יעיז להרים גרזן על מעמדו המתרופף בציבור ויזכיר לאסופת הפראים היהודית את דבריו של אלתרמן על תופיק טובי ש"ככל צירי הבית, גם טובי יושב בו מכוח המשטר"?

 

אם לא יעשה כן, ימעל בתפקידו. אם יעשה כן, יאבד את כוחו ויאבד את יכולתו העתידית לעשות את תפקידו. בניגוד לאגדה שהם מפיצים על עצמם – אגדה הכרחית, אולי, אבל אגדה – שופטים קוראים עיתונים, והם לא לגמרי חסינים לדעת הקהל. הרבה מההחלטה תלוי בזהותם של השופטים: אם אדמונד לוי ואליוקים רובינשטיין יהיו בהרכב, לא קשה לחזות את התוצאה. אם יורשה לי ניחוש, הם יאשרו את פסילת בל"ד ויפסלו את פסילת רע"מ-תע"ל. אמנם, יש תקדים לאי-פסילתה של בל"ד, אבל יש גם תקדים נגדי – זה של אל ארד משנות השישים, שהאידיאולוגיה שלה מזכירה מאד את בל"ד. אם זה יקרה, האשמה תחולק במידה שווה בין זחאלקה, שאמר בנאומו המתריס שהוא נמצא בקשר עם בשארה, ובין כבל, שהחזיר את מפלגת העבודה לימי המשטר הצבאי.

 

אבל אם בג"צ אכן יאשר את פסילת בל"ד, מעמדו הציבורי הוא הדבר האחרון שיעניין אותנו: הוא יאשר בכך את פתיחתה של מלחמת אזרחים ישראלית, בנשלו חלק גדול מאזרחיה המנוכרים ממילא של המדינה מזכותם לבחור את נציגיהם. סימנים לכך כבר ראינו, כשהתחיל זחאלקה לדבר על "פרלמנט נפרד".

 

יתר על כן, מערכת בחירות בלי מפלגות ערביות צריכה להעמיד בסימן שאלה את ההשתתפות בה: היא דומה מדי – דומה, לא זהה – לבחירות במדינת האפרטהייד דרום אפריקה. זו תהיה מערכת פוליטית שבמידה רבה ניטלה הלגיטימיות שלה, שמזכירה מאד את איראן, שגם בה מתמודדות רק מפלגות שאישר המשטר.

 

*           *            *            *            *

ישנה, למעשה, אפשרות גרועה יותר: שבג"צ יבטל את החלטת ועדת הבחירות המרכזית – אבל שזו תחליט לצפצף על החלטת בג"צ. כלומר, תורה שלא להציב בקלפיות את פתקיהן של בל"ד ורע"מ-תע"ל.

 

הסבירות של התרחיש הזה נמוכה יותר. אמנם, צה"ל התעלם בבוז מהחלטת בג"צ שהורתה להניח למספר מצומצם של עיתונאים להכנס לרצועה, אבל הבהמה תמיד היתה כאן מעל לחוק. קשה לראות את הליכוד, קדימה והעבודה תומכים בהחלטה לכופף את בית המשפט.

 

אבל זה יכול לקרות. אנחנו כרגע בשיאה של התלהמות חסרת תקדים. אם ליברמן יצעק מספיק חזק, יכול להיות שכבל יתקפל שוב. ובקדימה יש סוסים טרויאניים שנאמנותם לעקרונות דמוקרטיים, אם הם יודעים מה הם, מוטלת בספק. זה יכול לקרות.

 

ואם זה יקרה, אם ההימור המטומטם של כבל יתפוצץ לו בפרצוף, מומלץ לכל אדם שפוי לארוז ולהשאיר את המקום המקולל הזה לאנשים שמגיע להם לחיות בו. אם זה יקרה, ישראל תאבד את זכותה לבקש נאמנות מתושביה. משטר כזה, תיאוקרטיה יהודית, צריך יהיה להפיל – גם במחיר התערבות צבאית זרה. והעובדה שמשטר כזה הוא הרצוי בעיני רוב מוחלט של הציבור היהודי, צריכה לפקוח את עיניהם של אלו הסבורים שההלחם "יהודית ודמוקרטית" הוא אפשרי. אם יהודי בביתך, בלתי אפשרי כמעט להיות אדם בצאתך.(עדכון: שווה מאד לקרוא את הפוסט המופתי של נעמה כרמי בנושא. הנה דוגמה לאופן שבו מחליפים הבלוגרים את העיתונאים).

 

(יוסי גורביץ)

זה נגמר.

 

אתמול (ד') נכנסה שיירה של הצלב האדום לשכונת זייתון, לאזור שאליו מנסים רופאי הצלב האדום להגיע מאז שבת. במספר בתים עלובים, הם מצאו ארבעה ילדים וגבר אחד, מורעבים עד כדי כך שלא יכלו לשאת את עצמם. סביבם היו 15 גוויות. היום, לטענת אונר"א, תקף צה"ל משאית שלה והרג את הנהג – למרות שמדובר היה בשיירה שהגעתה תואמה עם הבהמה הירוקה. בתגובה השעתה אונר"א את פעילותה ברצועת עזה.

 

מדובר, כזכור, בארגון שבית הספר שלו הופגז שלשום על ידי הבהמה, שהרגה – על פי דיווחים שהיא לא מתאמצת במיוחד להכחיש – כ-40 פליטים שתפסו בו מחסה. הבהמה טענה בזעם שמבית הספר נורו לעבר כוחותיה פצצות מרגמה. לטענתה יש לה אפילו צילומים שיוכיחו את זה, שהיא תשחרר כשיעלה הרצון מלפניה.

 

אז מה?

 

*           *            *            *            *

 

נצא מנקודת הנחה שלשם שינוי הבהמה לא משקרת: שאכן טרוריסטים השתמשו בבית ספר כמחסה ממנו תקפו את חייליה. אז למה, לעזאזל, נתתם להם את המתנה שהם חיפשו כל כך?

 

מהנקודה התועלתנית בלבד, ונשאיר את המוסר מחוץ למשחק – כי ביהודים אנו עוסקים, ולהם יש מוסר משלהם – מישהו בצה"ל היה צריך להבין שמדובר בגול עצמי קלאסי. הפגזת פליטים ב-1996 חיסלה את מבצע "ענבי זעם"; ההפצצה השניה על כפר קנא, במלחמת לבנון השניה – וולגריות של המציאות ששום במאי לא היה מרשה לעצמו – התחילה את הספירה לאחור לקראת סיומה של המלחמה. זה לא מוגבל לישראל: סרביה הפסידה במלחמתה כשפגז מרגמה פגע בשוק של סרייבו והרג 68 אזרחים.

 

כלומר, הפגזת אזרחים רעה לאינטרס העצמי של הצבא. מישהו היה צריך לקלוט את זה אחרי הפעמיים הקודמות. הוא היה צריך לתת פקודה חד משמעית שבשום פנים לא משיבים אש ארטילרית לעבר מקום שיש בו אזרחים. במידה ויורים עליך אש אפקטיבית משם, אגף והסתער – ורצוי גם שתצלם. אבל אל תשלח ידך אל התותח.

 

בקצרה, חשבתי שהבהמה רוצה להצליח ומסוגלת להשליט משמעת על אנשיה. שכחתי עם מי יש לי עסק.

 

*           *            *            *            *

קדחת המלחמה שאנחנו נתונים בה מבהילה בעוצמתה. מזכיר את הימים הרעים של 1982. המשטרה מעיזה לטעון בבית משפט שיש להאריך את מעצרם של מפגינים – ערבים, אלא מה – משום שהם "פוגעים במוראל העם", לא פחות. השופט זרק אותם מכל המדרגות, אבל הוא היה חריג למדי.

 

השב"כ זימן לחקירה עשרות פעילי שמאל רדיקלי – ערבים ברובם, למי שחשב אחרת – כדי להתריע בפניהם על השתתפותם בהפגנות מחאה. במקביל, המדינה דרשה את מעצרם עד תום ההליכים של קבוצת אנרכיסטים שניסתה לחסום את הכניסה לבסיס חיל האוויר בשדה דב. חבר הכנסת גלעד ארדן, ששכח כנראה שהפריימריז כבר נגמרו ושמקומו בכנסת הבאה כבר מובטח, מציע להפסיק את קליטת השידורים הערביים בישראל.

"הארץ" מחה על כל זה, אבל כשבא לדווח על מעצרו של כתב הטלוויזיה האיראנית בישראל, חודר שאהין, הוא התייחס אליו כאל "תושב ראס אל עמוד בעל תעודת זהות כחולה". כפי שציין באזני יאיר, שהפנה אותי לטקסט הזה, בדרך כלל מכנים אדם שיש לו תעודת זהות כחולה פשוט "ישראלי". כאשר כותב "הארץ" על כך שנציגי מרצ וחד"ש נתקלים בקריאות בוז בתיכונים, הכותרת וכותרת המשנה משמיטות מידע קריטי ומבעית הרבה יותר: שנציגת חד"ש נורית חג'ג' נתקלה בקריאות "מוות לערבים" מצד התלמידים. בתל אביב. באירוע רשמי. זה, לטעמי, קצת יותר חשוב מהעובדה שגלעד ארדן הוגדר על ידי אותם תלמידים כ"מגניב".

 

כל זה מקושר היטב לדעת הקהל. בשעתו מחקתי אלפי טוקבקי שטנה בעבור נענע כחלק מעבודתי. לא ראיתי התפרצות זעם, שנאה וטירוף כזו בטוקבקים גם במלחמת לבנון השניה. משהו פה התפוצץ. יש עיוורון מוחלט לקורבנות האויב – שהיחס בקרבן בין אנשי חמאס לסתם אזרחים התהפך במהירות, משקרה המובן מאליו והסתבר שלחיל האוויר אזלו המטרות. אז החלה הבהמה לעשות את מה שהיא מתמחה בו יותר מכל: להכות באזרחי האויב כדי לנסות להביא להתשת מנהיגותו. זה לא עבד בלבנון ב"ענבי זעם" וב"דין וחשבון", זה לא עבד במלחמת לבנון השניה, זה לא עבד בהפצצת ערי התעלה במלחמת ההתשה, וזה לא עבד הפעם. ובכל המקרים, הפעולה הזו – תקיפה מודעת של אזורים מיושבים – שמטה את הקרקע המוסרית מתחת לרגליה של הבהמה. לא שלציבור הישראלי, שלא שונה בהרבה בימים אלה בצורת חשיבתו מהחמאס, אכפת.

 

*           *            *            *            *

 

ומעל לכל זה, מרחפת הבגידה הסופית של צה"ל בחברה שעליה הוא חי. תפקידו של הצבא הוא להכריע. הבהמה הדליפה לכל כלי התקשורת שהנהגת חמאס מסתתרת במרתפי בית החולים שיבא.

 

יכול להיות שזה נכון – או לפחות היה נכון; הדלפת המידע ודאי גרמה להם להתפזר – אבל השאלה היא מדוע צה"ל לא עושה משהו עם זה. כמו, למשל, לכתר את שיפא ולנהל בו קרב עד לכידתם של מנהיגי החמאס. שום דבר ארטילרי; הסתערות חי"ר ישנה וטובה. זה לא צריך להיות מסובך מדי. ואם החמאס יפתח באש מתוך בית חולים, הוא יכניס לעצמו נוקאאוט בשדה הקרב התעמולתי. אנחנו זקוקים נואשות לנצחונות בתחום הזה.

 

אז איפה צה"ל? הוא מכתר את עזה מאז יום ראשון – אבל לא מעז לתקוף. כי, כמובן, יהיו אבידות. והבהמה לא מכונה לאבידות. לא בקרב חיילים, על כל פנים. בפעם האחרונה שצה"ל ניצח, ב-1967, הוא איבד מעט יותר מ-100 חיילים ביום. אבל צה"ל מעדיף לאבד את הנצחון במלחמה, נצחון עלוב ככל שיהיה, ובלבד שלא לסכן את חייליו. הפירמידה התהפכה על ראשה.

 

*           *            *            *            *

 

עד כמה התהפכה, עד כמה הפכה הבהמה לגורם המסכן את ישראל, אפשר לראות בשער של אתר האטלנטיק היום. הסיפור לא חדש: מדובר במאמר המאד שווה קריאה של ג'פרי גולדברג על ישראל שלאחר מלחמת לבנון השניה, דרך דמויותיהם של אהוד אולמרט ודוד גרוסמן.

 

אבל הפעם הכותרת היא אחרת. היא "האם ישראל מחוסלת?". כותרת ראויה למדינה שצבאה ממהר לצאת להתקפות, אבל איננו מוכן לשלם את המחיר הנדרש כדי לנצח, או אף לומר לאזרחים – קבוצה שכנגדה הוא מנהל מערכה קבועה – את העובדה הזו. ובכך הופך אותה לנמר של נייר. ישראל מסוגלת להפוך את כל המזרח התיכון לשממת זכוכית, אבל איננה מסוגלת לנצח מיליציה חמושה-למחצה –  והתוצאה היא שמעולם לא נראתה צלבנית יותר, תלושה יותר, אפילו בעיני ידידיה.

 

*           *            *            *            *

 

כשהתחילה המלחמה הזו חשבתי – אלוהים יודע למה – שלקחי המלחמה הקודמת הופקו. ההתקפה האווירית הראשונה המדויקת היתה אינדיקציה חיובית. שכחתי שאנחנו תמיד מתחילים באיזו מכת מחץ של חיל האוויר, ואחר כך לא יודעים מה לעשות. תמכתי בבהמה, משום שחשבתי שהיא השתנתה.

 

היא לא. היא עדיין מתמחה בהרג אזרחים, וקוראת לכל מגע עם כוח חמוש למחצה שאשכרה מעז להשיב אש מדויקת "חילופי אש כבדים". אם יש משהו חיובי במלחמה הארורה הזו, הוא שהפעם הצבא לא יוכל לטעון שתקעו לו סכין בגב, שזו ההתמחות האחרת שלו. נתנו לו שבועיים, הוא לא ביצע שום צעד צבאי בעל חשיבות, ואף אחד – טוב, חוץ מהמשטרה – לא יוכל לקרוא להפגנות המצ'וקמקות נגד המלחמה גורם בעל חשיבות ברפיון טלפיה של הבהמה.

 

בתקופה שקדמה למלחמת המפרץ השניה, תמך בה תומס פרידמן, הפרשן המשפיע של הניו יורק טיימס. כשנה לאחר מכן, מול החורבות המדממות, הוא טען שזו לא המלחמה שבה תמך; הוא תמך במלחמה חכמה. אבל מה שפרידמן לא הבין אז, ומה שאני לא הבנתי לפני שבועיים, הוא – בפרפרזה על דונאלד רמספלד – שאתה יוצא למלחמה עם הממשלה והצבא שיש לך, לא עם אלו שהיית רוצה שיהיו לך. יש אבק דם על המקלדת הזו.

 

זהו, זה נגמר. אלא אם יקרה משהו חריג, הערב תקבל מועצת הבטחון החלטה הקוראת להפסקת אש. ישראל לא השיגה אף אחד מיעדיה. היא יוצאת מעזה כשהיא משאירה מאחוריה ערימה של גוויות אזרחים ואת החמאס כמנצח, שעמד במצור של הצבא הטוב ביותר במזרח התיכון ויכול לו. עוד קצת דלק למדורה של הג'יהאד העולמי, עוד נצחון שיצוטט כחלק משורה של נצחונות – ביירות 1983, אפגניסטן 1989, לבנון ב-2000 וב-2006, עיראק כנראה ב-2010 – על כוחות "צלבניים".

 

לפני 20 שנים, לפני כשלונות אוסלו וההתנתקות, נהג השמאל הישראלי להטיח שאלה בפני יריביו, שאלה שלא היתה עליה תשובה: "אז מה אתה מציע". השאלה הזו חוזרת עכשיו כבומרנג: אז מה אתם מציעים? העובדה שאין תשובה טובה לשאלה הזו קוברת את חזון שתי המדינות קבורת חמור, ומשאירה אותנו עם חזון המדינה האחת, או בשמו האחר – סופה של ישראל, כשכל יהודי שחי בה ויש ברשותו דרכון זר ינצל אותו.

 

ואם זה לא היה עצוב כל כך, אפשר היה לגחך על הקומדיה שבה שר מלחמה לא אהוד, לא פופולרי, לא סימפטי ולא מנהיג יוצא למתקפה, רואה את התמיכה בו גואה – רק כדי לדעוך לשפל נמוך אף יותר בתוך שלושה שבועות.

 

אבל זה לא מצחיק. וזה לא משחק. ואני לא אזרח זר. ואני תמכתי בהתרת הרסן מעל כלבי המלחמה, מבלי לזכור שכל מה שהצבא שלי יודע לעשות הוא להרעיב ילדים בבתיהם הרוסים, כשגופות הוריהם מוטלות סביב, ולהפגיז את אלה האמורים להביא להם מזון.

 

(יוסי גורביץ)