החברים של ג'ורג'

ידידה טובה שאלה אותי, לפני די הרבה זמן, איך בעצם התדרדרה ישראל כל כך מהר למדינה דתית ולאומנית. שכחתי. היא הזכירה. הנה נסיון לענות על השאלה. למותר לציין שכל נסיון לצייר תמונה הנמשכת עשרות שנים ומקיפה מיליוני בני אדם היא הכללה, הכללה גסה אפילו, ושאפשר יהיה למצוא יוצאי דופן כמעט לכל טענה פה; ואף על פי כן אני חושב שהיא עומדת.

הבעיה הראשונית היא חוסר הנוגדנים של הישראלים כלפי היהדות. עם כל הדיבורים על "יהודי חדש", לא הציונות ולא ההשכלה עשו ליהדות את מה שעשתה לנצרות תקופת הנאורות: פירוק לגורמים, חשיפת ערימת השקרים, ההבלים, השטויות, והזוועות שהן רוב רובו של הקורפוס היהודי, התלמוד. התלמוד, ולא התנ"ך, היה – לפחות מאז המאה השישית – ספר היסוד היהודי; סטיה ממנו, או כפירה בכך שכותביו זכו להשראה אלוהית, הובילה תמיד להרחקה מכלל הקהילה היהודית. התלמוד שטוף בשנאה לכל מה שאיננו רב יהודי, והוא יצר קהילה שונאת, שהליטורגיקה שלה כוללת קללות כנגד לא-יהודים, נשים ועבדים. (תהיתי פעם אם יש הקבלה בין הברברי, האשה והעבד, שלדברי אריסטו לשלושתם יש חצי נשמה, ובין התפיסה שיש לברך על כך שגבר יהודי לא נולד גוי (ברברי), אשה או עבד.)

הציונות היא תוצאה של תסיסה לאומנית במזרח אירופה; שורשיה בביצה המבעבעת של הקיסרויות האוסטרו-הונגרית והרוסית, שכללו גם את פולין. במערב היתה נוכחותה קלושה. התנועות הלאומניות המתעוררות במזרח אירופה היו תנועות "אורגניות" – כלומר, הן סברו שיש מהות "טבעית" של אומה, ושכל מי שאיננו שייך אליה פוגע בה. התפיסה הזו עדיין מאמללת את האזור (המיעוט ההונגרי ברומניה, האוקראינים בפולין), וקורבנותיה הראשונים היו היהודים, שתמיד היו לא שייכים והקפידו להדגיש את אי שייכותם. הסובלנות הרשמית, שאם גם לא תמיד הופגנה במעשה, של התקופה הטרום-לאומנית, לא יכלה לשרוד את המעבר אל תפיסה לאומית-אורגנית. התפיסות הפסוודו-דארוויניסטיות שרווחו בסוף המאה ה-19 תרמו גם הן את שלהן לדחיית ה"גוף הזר".

הלאומנות היהודית המתעוררת, שהתעוררה כאמור בחלק המפגר ביותר של היבשת – ברוסיה עדיין האשימו ב-1911 יהודי ברצח פולחני של ילד נוצרי; תפיסות דומות רווחו ברומניה; עלילה דומה הובילה לפוגרום בפולין ב-1946, אחרי הכיבוש הנאצי – לא יכלה להשאיר מאחוריה את סיפורי הזוועה של התלמוד, לא לגמרי. הם לא יכלו להכריז על הקמת לאום יהודי חדש – אף שהיתה לה מולדת, מורשת, שפה משלה ומטבח משלה, האומה האידית לא קמה – כי התפיסה היתה שעמים "מתעוררים" צריכים היסטוריה. ולהם היתה רק ההיסטוריה היהודית. התנערות ממנה – או, ליתר דיוק, מהחלק ממנה שבחרו להם – היתה משאירה אותם עם שבר כלי.

הציונים ניסו בקוצר רוח ליצור אומה יהודית חדשה-ישנה. כמו אטאטורק, הם ניסו לבצע זינוק מהמאה השלישית אל המאה ה-20. הם השליכו מאחורי גוום את רוב רובו של התוכן היהודי, ושמרו את סיפורי מסירות הנפש – אין אומה נולדת אם אין גבורה, ולו גבורה מרטירית. אבל הם נשבעו שהגבורה שלהם תהיה אחרת. הם רצו להיות קוזאקים יהודים. מכאן המשיכה לבדואים אצל אנשי השומר, מכאן ההערצה הבלתי מוסתרת ל"פשטות" של האיכר "הבלתי מתוסבך" האוקראיני; מכאן התיעוב לכל העיפוש היהודי, כל פלפלת-הסרק הרבנית, כל המסכנות חסרת התוחלת, כל אפסות הקיום שאנו מוצאים אצל ברנר, ולא רק אצלו. שהקיום היהודי בעיירות מזרח אירופה לא היה קיום ראוי – זו נקודת הסכמה בין הציונות ובין התנועה האנטישמית המתעוררת. נקודת הסכמה אחרת היא שיהודים אינם צריכים לחיות באירופה, משום שהם נטע זר בה.

הציונים זיקקו, אם כן, מתוך היהדות את שנאת האדם שלה, ונשאו אותה איתם. השנאה הזו, הפחד מן ה"גוי", יהיה הבסיס לבנייתה של ישראל. כן, יהיו ביניהם הומניסטים, אבל הם יישארו בשוליים. הציונים מתחפשים לחלוצים אירופאים – הרצל מבטיח חגיגית, ב"מדינת היהודים", שהמדינה שלו תהיה מוצב אירופאי קדמי במזרח – ונוסעים מערבה. אבל המורשת היהודית נושאת איתה שלושה פגמים קטלניים.

את האחד, שנאת המין האנושי, אימצו הציונים אל ליבם. השני היה חמקמק יותר: היהדות לא ידעה כיצד להקים מדינה. המחשבה המדינית היהודית קפאה בשלב המלך-והמועצה ההלניסטי. זה מה שכותבי המשנה הכירו ועם זה הם נשארו. המחשבה המדינית היהודית דילגה אל קץ הימים, וציפתה לבואו של מלך משיח. כל מה שעמד בין המלך היהודי האחרון והמלך העתידי היה חשוד מלכתחילה, "ערכאות גויים", ואף ששילמו לו מס שפתיים של "דינא דמלכותא דינא", ליהודים יש היסטוריה ארוכה ומפוארת של הונאת ממשלות זרות או שיחודן – שאכן היו עוינות במידה זו או אחרת. כל זה הוביל למסורת של בוז לשלטון מצד יהודים. המונח "טמיון" משמעו "אוצר הממלכה" ביוונית; "ירד לטמיון" פירושו דבר שאבד, שלא תהיה ממנו עוד תועלת. ליהודים לא היה חלק ונחלה בממלכה.

אם אפשר היה – האם אפשר היה? – להקים מדינה או אוטונומיה אידית במזרח אירופה, הסיכוי לכך נגוז אחרי מלחמת העולם השניה והשואה. הציונים מצאו את עצמם בלב קהילות עוינות, שנשבעו להשלים את מה שלא השלים היטלר. הם פעלו כ"כובשי כנען בסופה", וביצעו את הטיהור האתני הגדול שבסיומו עמדה מדינת ישראל. יכול להיות שאי אפשר היה להקים אותה אחרת.

ואז הם ניצבו מול הריק הגדול. המטרה אליה הם שאפו במשך חמישים שנה הושגה: הוקמה מדינה, סוג של. אבל זו היתה מדינה שנבנתה על בתי קברות. העם שגורש או נטבח נכח כמעט בכל פינה. והציונות נפחה את נשמתה. היה צורך באידיאולוגיה חדשה – ובן גוריון אימץ את דת השואה, שמשפט אייכמן היה מעמד הר סיני שלה. האידיאולוגיה החדשה מחקה את שרידי הסוציאליזם של הציונות: היא התמקדה בפחד מכל זר ושנאה כלפיו.

וכמובן, הזרים השנואים ביותר היו אלו שעדיין הילכו כצללים במולדתם. בני אדם שונאים את אלו אשר להם גרמו עוול; ערביי ישראל היו מושאי שנאה מלכתחילה. שוב ושוב התייחסו אליהם כאל גיס חמישי. טבחו בהם בכפר קאסם. הטילו עליהם משטר צבאי שנמשך עד 1966. ואחר כך בא הכיבוש, והיו מתנגדים חדשים.

הבעיה של רוב מוחלט של יהודי ישראל היא חוסר יכולתם לנטוש את הדוקטרינה של "עם נבחר". רוב רובם מתייחס בבעתה לעצם המחשבה שבן המשפחה יבחר לו מישהי שאיננה מבני ברית לזוגתו. החוק הישראלי לא מאפשר את מה שעדיין מכונה, 43 שנים אחרי Loving vs. Virginia, "נישואי תערובת".

שנות השבעים והשמונים נשאו עמם גל ליברליזם לישראל. אלו היו השנים הטובות ביותר של המדינה, מבחינת היחסים האתניים שבה. בשנים האלו, יותר ויותר מערביי ישראל התייחסו אל עצמם כ"ערבים ישראלים", וכך גם החלו להתפס על ידי הפלגים הליברליים בישראל. שולמית אלוני התחילה לדבר על המושג שהיה מובן מאליו בכל מקום אחר – מדינת כל אזרחיה.

אבל, כפי שלומדת טורקיה כעת, אפשר להדחיק את הדת, אפשר לדכא אותה בכידונים – אבל אם אין מתמודדים איתה בוויכוח ומביסים אותה שם, היא תשוב. התקופה האוטוקרטית של בן גוריון דחתה את היהדות הדתית לשוליים, אבל בסוף שנות השישים יותר ויותר ישראלים גילו שמשנשלה הקליפה הציונית, אין להם זהות. את הזהות הליברלית הם דחו במיאוס – משמעותה היתה ויתור על ייחוסם כני העם הנבחר. הם יכלו להיות ישראלים – אבל גילו שיחד איתם יש עוד ישראלים, לא יהודים. הישראליות היתה, מבחינתם, העמדתם במדרגה אחת עם בני אדם נחותים יותר, גויים. את זה הם לא יכלו לשאת. היהדות, כזכור, לא עברה חילון. החילוניות הישראלית של הדורות המייסדים לא התעמתה עם המקורות היהודיים ולא הביסה אותם. היא היתה חילוניות מועתקת, נטע זר.

התוצאה היתה פניה חדה ימינה, שאפשר היה לראות כבר בתחילת שנות התשעים. העליה הרוסית, הלאומנית ברובה המכריע, שימשה זרז לכך. יחסם של הרוסים ל"אסייאתים" למיניהם תמיד היה גזעני מאד, והזהות הרוסית היתה אתנית מאד. ברית המועצות לא הצליחה, בין השאר משום שלא באמת ניסתה, להתגבר על ה"שובניזם של רוסיה הגדולה". שנאת הזר הזו הועתקה כעת לכאן. ככל שערביי ישראל רצו להיות ישראלים יותר, כך היהודים רצו להיות יהודים יותר. השיא הגיע עם בחירת ברק – ועם הפיצוץ שבא בתקופתו, של מהומות אוקטובר. הערבים הבינו את המסר, והיהודים יכלו להתבוסס בצדקתם – הרי אמרנו לכם!

זהות יהודית חילונית, ודאי זהות חילונית לאומנית, מתקשה מאד לעמוד בזכות עצמה. בסופו של דבר, חוזרים אל הטיהור האתני של 1948, ואותו צריך איכשהו להצדיק. ההצדקה היחידה היא דתית – זו ארץ שהובטחה לנו על ידי אלוהים, ויש הרבה מאד יהודים שאינם יהודים אלא בשנאת הזרים שלהם ובשכנועם שבעצם לידתם לאם יהודיה הם נעלים על 99.5% מהאוכלוסיה. זו, בין השאר, הסיבה לכך שהיהדות הרפורמית מתקשה לתקוע יתד בישראל – היא מוותרת על תפיסת הבחירה. בית הכנסת שהיהודי הישראלי איננו נכנס אליו, כפי שאמרה בשעתו גאולה כהן, הוא בית כנסת אורתודוקסי. הרבה מאד אנשים התחילו להגיד שהם אמנם לא מאמינים ב"יהדות של הרבנים", אבל הם "בהחלט יהודים", והיו מי שדיברו על "גורל יהודי" או "תרבות יהודית" (איזו? מה הקשר, שאיננו דתי, בין תרבותם של יהודי אתיופיה ותרבות יהודי פולין?). אבל זו לא היתה תשובה ראויה לתשובה הסדורה של הדתיים והחרדים, והתשובה הסבירה לאנשים כאלו – הומניזם חילוני – לא באה בחשבון.

הימין הדתי נראה, לחלק גדול והולך של הישראלים, כ"אותנטי" יותר. הפיצוץ הנורא של האינתיפאדה השניה, שחיסל את מחנה השלום הישראלי כגוף פעיל, הוביל לרדיקליזציה של חלק ניכר מהישראלים. הם פנו בחדות ימינה – אבל הימין ההגיוני היה הימין הדתי. הימין ה"בטחוני" התמסמס, בין השאר משום שמצא את עצמו בסתירה פנימית: המשך האחזקה בשטחים אולי מנע פיגועים בתוך ישראל גופא, אבל התחיל ספירה לאחור לקראת סופה של הלגיטימיות הישראלית. כאשר יהיו יותר פלסטינים מישראלים, והם ידרשו זכויות אזרח, הימין הבטחוני לא יידע מה לעשות. לימין הדתי לא יהיו שום ספקות. אף פעם לא היו לו.

בתוך מה שנראה כמו מלחמת השמדה אתנית, שבה נידון צד אחד לגלות או הכחדה, הימין הדתי – שזה בדיוק מה שהוא מחפש – הוא הבחירה ההגיונית. זהו גם ימין לא מתנצל, שבחלקיו היותר ביזאריים הוא גם עובד אדמה. כלומר, האידיאל הציוני הישן של חלוץ שהוא מצד אחד בהמה גסה וברוטלית, מצד שני גאה ביהדותו, מתגשם עכשיו היטב בנערי הגבעות. בפרפרזה על המשפט הישן ההוא, רצינו לגדל מוז'יקים וגידלנו קוזאקים.

התהליך של השנים האחרונות – שבו ישראל מתנהגת כמדינה משוגעת והעולם מתחיל להתייחס אליה בהתאם – רק מאיץ את תהליך הברוטליזציה וההתייהדות של ישראל. בקצרה, למה ישראל הופכת ללאומנית ודתית יותר? כי אם לא יעשו כן, יצטרכו רוב תושביה לוותר על פנטזיות עם האדונים שלהם. ובמקום שהופך לבלתי נסבל מיום ליום, שעובר ברבריזציה והטפשה מתמשכות, גם נחמת השוטים ש"נולדת בן מלך" היא משהו להתנחם בו.

(יוסי גורביץ)

ראש ממשלתנו האמיץ הזדקף אמש (ב') מול המצלמות בגרמניה, והקריא מהכתב את תגובתו המוכנה באשר לפרשה החדשה של צרתו. התגובה, כפי שכבר ציין דובי, היתה נבעכית-משהו: נתניהו אמר שאשתו הופכת אותו לאנושי יותר, ובמשתמע הוא אנושי פחות. הוא גם דחף פנימה את ילדיו – "כוונו את האש אלי, לא לאשתי וילדי" – שאף אחד פרט לו לא עירב קודם לכן בפרשה. למעשה, התקשורת הישראלית מיעטה מאד להציק לילדיו של נתניהו: בנו הבכור עלה לכותרות רק כשהסתבר שהוא הפך לחייל מאובטח מאד בדוברות צה"ל.

כשנתניהו ביקש שנתמקד בו, ולא באשתו וילדיו, הוא ביצע עוד תרגיל הטעיה, כזה שחמק מעיני רוב כלי התקשורת. תביעתה של ליליאן פרץ אמנם הוגשה כנגד שרה נתניהו, אבל היא היתה הנתבעת השניה. הראשונה היתה חברת נתניהו ב.ש. (בנימין ושרה), שהיא – ולא שרה נתניהו – זו ששילמה את משכורתה של פרץ.

כלומר, מי שוויתר על תפקיד שר האוצר של איטליה הקים לעצמו חברה, שבמשך חמש שנים שילמה את שכרה של מנהלת משק הבית שלו. זה חוקי, עד כמה שהצלחתי לברר, אבל זה קצת מסריח. זה סוג התרגילים שמצפים שיעשו אנשי עסקים ממולחים, לא פוליטיקאים שבמהלך התקופה שימשו, בין השאר, כשרי אוצר.

וגם זה לא לב הבעיה. הבוקר חשף "הארץ" – ככל הנראה בעקבות מידע שהגיע מפרץ או עורכי דינה – כי נתניהו ב.ש. שילמה לפרץ שכר הנמוך משכר המינימום, בעוד חברת כוח האדם שתחתיה ביצעה פרץ את אותם התפקידים עם בחירתו של נתניהו לראשות הממשלה הקפידה על החוק ושילמה לה שכר כפול לעיתים.

כלומר, שר האוצר שהקפיד להצליף בלשונו בעניים שאינם רוצים לעבוד, וטען שאין עובדים עניים, רק בטלנים עניים, היה בין מפעילי חברה ששילמה – על פניו, בניגוד לחוק – שכר נמוך מהמותר לעובדת. נזכיר שוב: הצ'קים שקיבלה ליליאן פרץ לא הגיעו משרה נתניהו, הם הגיעו מנתניהו ב.ש. מהמעט שפורסם, החברה הזו היא שותפות של בני הזוג נתניהו.

כך שהשאלה החשובה באמת איננה אם שרה נתניהו היא הבוסית הגרועה ביותר ביקום, אשת דרקון עם הפרעות אישיות שהיו גורמות לאהוד ברק להחוויר; השאלה היא לא אם התקשורת רודפת את נתניהו; השאלה היא לא האם יש כאן מלחמה בין "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" (גילוי נאות: הח"מ מקבל שכר סופרים מאימפריית מוזס); השאלה איננה האם בנימין נתניהו ניצב בגאון מול הסופה התקשורתית כדי להגן על אשתו; כמאמר הקלישאה, לא זו השאלה. אלה רק הסחות הדעת.

השאלה היא זו: מה ידע שר האוצר נתניהו, ומתי ידע, שחברה שהוא מבעליה שילמה, בניגוד לחוק, שכר הנמוך משכר מינימום למי מעובדיה? בשעתו, אחרי שהתפטר מתפקיד שר האוצר בנסיון להחזיר אליו את הימין ערב ההתנתקות (אבל מאוחר מכדי שאפשר יהיה לעשות משהו), ייבב נתניהו שהוא מקבל פנסיה של אלף דולר בלבד ושאי אפשר לחיות משכר כזה. באותה שעה ממש שהוא פלט את השקר הזה, חברה שהוא מבעליה שילמה לאחת מעובדותיה שכר נמוך הרבה יותר. מה ידע על זה נתניהו, ומתי ידע זאת? מי חתם על הצ'קים שהוציאה נתניהו ב.ש.? מי עבר על הספרים? מה היתה מידת השליטה של נתניהו בחברה? האם שר האוצר פעל כאחרון המעבידים המתעלמים מהחוקים להגנת העובד?

זו השאלה. עכשיו נראה מה תעשה התקשורת כדי למסמס אותה. אחרי הכל, סביר שהיא לא תגביר את המכירות.

(יוסי גורביץ)

שוקי טאוסיג פרסם טקסט מקומם למדי ב"עין השביעית", בו תקף מאמר מערכת של "הארץ" כנגד השתוללותה החדשה של ש"ס. קראו אותו: הוא קצר. מפתיע כמה טעויות אפשר לדחוס לטקסט בן שתי פסקאות.

טאוסיג כותב שהצעד האחרון של אלי ישי – דרישה לשמירת שבת כחלק מהליך רישוי עסק – היא "התעקשות על אכיפה של חוק סוציאלי של הכנסת". הוא ודאי מתלוצץ, ולא רק מתוך התפיסה שש"ס תלמד אותנו אכיפת חוק מהי, שאנחנו נלמד מהו צדק מאלי ישי, שהתערב באופן גס בהליכי משפט ושלח מכתב לשופטו של האברך הדורס איתמר ביטון, בנו של רב מקורב לש"ס.

חוק שעות העבודה והמנוחה מתיר לשורה של עסקים, בין השאר מוסדות תרבות, לפעול בשבת. יתר על כן, מאז 1981 נושא פתיחת עסקים בשבת הוא עניינה של כל מועצה מקומית. רובן מתירות את פתיחתן של מסעדות ובתי עינוגים אחרים. לצעד של ישי אין דבר עם חקיקה סוציאלית; לש"ס יש היסטוריה ארוכה של התנגדות לכל חקיקה כזו. הוא מעוניין לכפות את פרשנותו לדתו על רוב האוכלוסיה היהודית ולהחזיר את הגלגל 30 שנה לאחור. מעתה, מי שירצה לפתוח מסעדה בישוב שמתיר זאת, יגלה ששר הפנים מנסה למנוע זאת ממנו. יתר על כן, בהתחשב בהיסטוריה של התנכלותו של אלי ישי לערביי ישראל, בהחלט יתכן שהוא ישתמש בסמכות הזו כדי למנוע רשיון עסק מלא-יהודים; בג"צ ודאי יפסול זאת אחרי איזה שנתיים, אבל שנתיים הן נצח בפוליטיקה הישראלית – ובאספסוף שאליו מדבר ישי, זה רק יוסיף לו נקודות.

טאוסיג שוגה גם בנושא חוק החמץ. החוק שמנסה אלי ישי להעביר שונה מהותית מהחוק שהעבירה הכנסת בשנות השמונים. חברי הכנסת הדתיים של אז ידעו שהם לא יוכלו להעביר איסור מכירה, ולכן הסתפקו באיסור הצגה בפומבי. פסיקתה של השופטת צבן לא יצרה "מצב חדש"; היא השיבה את המצב שאליו התכוון החוק מלכתחילה. עסקים שבחרו לא למכור דגנים בפסח עשו זאת כתוצאה מבחירתם שלא לאבד לקוחות חובשי כיפה – או מחשש לבריונות. החוק התיר את המכירה. קשה שלא לקבל את הרושם שהשטיק הזה של אלי ישי מיועד פשוט לחדד את המאבק מול הציבור הרוסי, החילוני ברובו המוחלט ושהמעדניות שלו הן קוץ בעיני חובשי הכיפה.

אבל השגיאה החמורה ביותר של טאוסיג היא בנושא המועצות הדתיות. הוא מתעלם במפגיע מהעובדה שהרעש סביב הנושא נובע משתי נקודות: נסיונה של ש"ס לכפות מועצות דתיות על ישובים שאינם רוצים בהן, והדרישה למימונן על ידי ישובים מבוססים.

במקרה הראשון, נוצר רעש רב סביב העובדה שהשר מטעם ש"ס, יעקב מרגי, כופה על שוהם מועצה דתית – למרות שהישוב כלל איננו רוצה במועצה כזו, ודמות מובילה במאבק כנגד המועצה הוא רב הישוב. קשה להניח שטאוסיג, שעיסוקו סקירת עיתונות, לא שמע על כך.

הנושא השני שערורייתי עוד יותר: החלטה של ועדת הכספים של הכנסת קובעת שישובים מבוססים, כאלה שיש להם עודף תקציבי, יממנו את המועצות הדתיות של ישובים לא מבוססים. כלומר, אם אני ראש עיר שעשה עבודה מצוינת, אני צריך להעביר כספים לישובים כושלים, ולא נניח לקידום החינוך שם – אפשר היה, אולי, להבין את זה – אלא למועצות הדתיות שם.

כפי שהוכיחו שוהם ואלעד, אפשר בהחלט לקיים ישוב שיש בו גם תושבים אורתודוקסיים בלי שום צורך במועצה דתית. כל קיומן של המועצות הדתיות הוא בור שומן שמיועד לממן תפקידים למלחכי הפנכה של המפלגות הדתיות השונות. הן הפכו מזמן למשל ושנינה לשחיתות. מועצות מקומיות בהחלט מסוגלות למלא את תפקידן של המועצות הדתיות ביתר יעילות – אבל ש"ס, בתמיכה בשתיקה של שרידי המפז"ל והמפלגות החרדיות האשכנזיות שגם להן יד בקלחת, רוצה את הג'ובים.

כל זה, ועוד לא דיברנו על השחיתות הגדולה מכולן – שתקציבי הדת בישראל מפלים לרעה במובהק את הקבוצות שאינן יהודיות-אורתודוקסיות. ב-2009 קיבלו מוסדות אורתודוקסיים 1.6 מיליארד שקלים; ההקצאה לצרכי דת של הלא-יהודים, המהווים כ-20% מכלל האוכלוסיה, עמדה על 65 מיליונים בלבד. האפליה לרעה של לא-אורתודוקסים הגיעה אפילו לדו"ח של מחלקת המדינה האמריקנית.

האם טאוסיג לא יודע את כל זה? סביר שהוא יודע. הוא לא טיפש וכלל איננו בור. הוא אפילו מפטיר ש"יכול להיות שיש משהו בתלונות של 'הארץ'". מה שהוא מפגין, נראה לי, הוא סוג מיוחד של תקינות פוליטית שפושה בקרב ליברלים ישראלים: התפיסה שלמרות שמולם עומדת מפלצת, המפלצת הזו לגיטימית משום שהיא "אחר" ועל כן ההתקפות עליה הן, במעורפל ובאופן בלתי ברור, אפליית "אחרים".

ש"ס איננה לגיטימית. כלומר, היא לא לגיטימית אם אתה רוצה לחיות במדינה מערבית. זו המראה שאלי ישי ועובדיה יוסף מעמידים מול עינינו בתדירות שבועית בערך. ש"ס היא מקבילתה של תנועת האחים המוסלמים, ללא הפלג הטרוריסטי של זו האחרונה. היא שואפת "להחזיר עטרה ליושנה", כלומר לגולל אחורה את המודרניות. כמו האחים המוסלמים, היא מאמינה שזכותה לכפות על אחרים את האמת שלה. כמו האחים המוסלמים, היא מתודלקת בשנאת זרים יוקדת. כמו האחים המוסלמים, היא מקדמת במפורש לימודים מסורתיים על חשבון לימודים מודרניים. כמו האחים המוסלמים, היא מאמינה שמה שמגיע לעניים בישראל זו צדקה, לא החלצות ממעגל העוני.

מי שמאמין בערכים דמוקרטיים לא יכול לתמוך בתנועה שתשלול את זכויותיהן של הנשים, תדרדר עוד יותר את מעמדם של לא יהודים ("נושאי מחלות" בפי אלי ישי) ותדחוק את הגאים חזרה לארון – במקרה הטוב, במקרה הרע היא תכין להם מחנות "חינוך מחדש" או פשוט תטבח בהם; זה מה שקורה כעת להומוסקסואלים בעיראק – ולא יוכל לתמוך בתנועה שחרטה על דגלה את הבורות ושאם תצבור די כוח תגרור את ישראל עוד יותר עמוק אל העולם השלישי. נראה שבלהט הפולמוס מול המילים החריפות – והאכן חריגות – של 'הארץ', טאוסיג שכח את זה.

(יוסי גורביץ)

או:

מה אפשר באמת ללמוד מאלג'יריה

השליט המקומי חש מושפל: השגריר הזר התעלם ממחאותיו ולא סיפק תשובות מספקות לעניין שעמד על סדר היום של היחסים בין שתי המדינות בשלושים השנה האחרונות. ברגע של חימה היכה הסולטן בשגריר באמצעות המניפה – הוא כבר לא יכול היה לסבול יחס מזלזל שכזה.

אם היה יודע מה תהיה התוצאה של אותה "מכת מניפה", אולי היה מנסה הסולטן להירגע קצת ולנסות לפתור את בעיית החוב המנופח של צמד הסוחרים היהודים בצורה אחרת. אבל את התקרית הדיפלומטית המתגלגלת הזו כבר אי אפשר היה לעצור. דרישה להתנצלות נענתה בסירוב, ובתגובה הטילה המעצמה הזרה סגר ימי על הסולטנות המערב-תיכונית. דרישה נוספת לשלוח דיפלומט לבירה הזרה נענתה בירי מטחי תותחים על הספינות הזרות. ירי תותחים? לעבר ספינה צרפתית? למלך שארל ה-10 זה הספיק. הוא לא היה מוכן לוותר על הכבוד הלאומי (במיוחד לא בתקופת בחירות). מכאן – הדרך לכיבוש אלג'יריה היתה קצרה.

אני יודע שעשיתי לכם קצת סלט מהעובדות, אבל אין מה לעשות. ההיסטוריה של הדיפלומטיה אף פעם לא היתה מגוחכת יותר. זה מה שחשבתם אולי כשראיתם את המופע של דני איילון, אבל יש לי חדשות-ישנות בשבילכם. לפני כמעט 180 שנה כבשה צרפת את אלג'יריה בגלל מכת מניפה שהנחית הסולטן חוסיין דיי (שהיה ממוצא תורכי) על לחיו של שגריר צרפת, מר פייר דבאל. וכל השאר – היסטוריה, כמו שאומרים: כיבוש, מתנחלים, ניצול קולוניאלי, התעוררות איסלאמית, התעוררות לאומית, מלחמת עצמאות שנגמרה בשחרור אלג'יריה מהכיבוש הצרפתי, וגבתה את חייהם של מאות אלפי בני אדם והביאה עמה גם מנוסה/טרנספר של כמיליון צרפתים (כ-15% מהם יהודים), שעזבו את בתיהם בצפון אפריקה וגלו צפונה, אל מעבר לים התיכון, לצרפת – מולדת שרובם מעולם לא ביקרו בה קודם לכן.

השוואות בין המצב שלנו כאן לכיבוש הצרפתי באלג'יריה עולות מדי פעם. הנה אחת לדוגמה, שמצאתי בגוגל. לפעמים זה כדי להראות שאי אפשר להשוות בין המאבק כאן, לבין המאבק שם (כי שם הפריד ים בין המדינה הכובשת לאזור הנכבש, כי להם אין ירושלים, כי להם היה את דה-גול, וכו'). בפעמים אחרות זה כדי להראות שהכל בגלל הכיבוש, ויש פעמים שההשוואה נועדה להוכיח ששום התנחלות לא יוצרת מצב בלתי-הפיך: הנה "נעלמו" להם מיליון "מתנחלים" צרפתים מאלג'יריה תוך כמה חודשים, והם עוד חיו שם במשך יותר ממאה שנה. אנחנו עדיין לא חגגנו יובל לכיבוש.

אבל ברוח הרעה המנשבת ברפובליקה היהודית והאתנוקרטית שלנו, כדאי אולי לדבר על לקח אחר שאפשר ללמוד ממלחמת אלג'יריה, ושאותו נוטים לשכוח: רפובליקה צרפתית שלמה התמוטטה בגלל מלחמה קולוניאלית. הרפובליקה הרביעית שרדה במשך פחות מ-13 שנים, מסוף מלחמת העולם השנייה ועד מאי 1958, ונפלה בעקבות נסיון הפיכה צבאי. נסיון זו מילה מכובסת, למען האמת. יותר נכון יהיה לומר שהרפובליקה הרביעית הצרפתית נפלה בעקבות הפיכה צבאית של כוחות צבא צרפת, בתמיכת המתיישבים הצרפתים באלגי'ריה. ב-24/5/1958 השתלטו צנחנים של צבא צרפת על קורסיקה (שהיא כמובן חלק מצרפת). הצבא הצרפתי היה מוטרד מהאי-יציבות הפוליטית בפאריס, וחשש שיהיו לה השלכות על המלחמה נגד המורדים האלג'יראים. גם המתיישבים הצרפתים באלג'יריה תמכו בצבא בעקבות חששם-חשדם שהממשלות שהתחלפו בקצב תדיר לא תמכו מספיק בנסיונות לרסן ולהשתלט על המרד.

ההשתלטות על קורסיקה היתה רק הצעד הראשון במסגרת תוכנית לכיבוש פאריס והחלפת הממשלה, אם שארל דה-גול לא ימונה לראש הממשלה, כפי שדרשו מנהיגי הפוטש. ונחשו מה? ב-29 במאי מינה נשיא צרפת רנה קוטי את שארל דה-גול לראש ממשלת חירום. דה-גול התנה את הסכמתו בהשעייה של החוקה לשישה חודשים, ובאישור חוקה חדשה שתעניק סמכויות נרחבות לנשיא שייבחר לתקופה של שבע שנים. בספטמבר 1958 אושרה החוקה והוקמה הרפובליקה החמישית, שמצליחה להתקיים עד היום.

אז הנה לכם לקח אמיתי – דמוקרטיה היא מבנה מאוד עדין. כשהצבא והמתיישבים-מתנחלים מזהים את האינטרסים שלהם כשונים מאלה של המדינה, זה לא נגמר בטוב. ואולי הלקח שצריך ללמוד הוא זה שהסולטן התורכי למד ב-1830, ולצרפתים לקח 130 שנה ללמוד: לא כדאי להתעסק עם שגרירים זרים. ולא כדאי להיכנס לקרבות על כבוד לאומי. אתה יודע איך זה מתחיל, אבל אף אחד לא יודע איך זה ייגמר.

(אורי סבח)

השגריר הטורקי יצא בזול: למרות שההשפלה שלו הוגדרה על ידי דני איילון כ"המינימום שאפשר לעשות", איילון נמנע מלנקוט בצעד הדיפלומטי החריף של דהפנסטרציה (תרגיל מקובל בפראג), וגם לא שפך זהב מותך במורד צווארו (גורלו האומלל של בכיר רומאי שנפל בידי המלך מיתרידאתס); הוא אף לא נהג בו כפי שנהגו בשגריריו של ג'ינג'יס חאן, שראשיהם הוחזרו על שיפוד, ולא השליך אותו לבאר, כדי שיחפש שם מים ואדמה (גורלו של שגריר קודם מאסיה הקטנה, שלביש מזלו הגיע לספארטה).

נוהגים לדבר על "ישראל המשוגעת". ממציא הביטוי, כמדומני, היה אריאל שרון. ההנחה הבסיסית היא שאם נתנהג כמו ערסים חסרי עכבות, אם נביא לקרב סכינים פצצת 20 טון, אם נשבור כל חוק וכל נימוס מקובל, יפחדו מאיתנו. זה לא כל כך עובד: אנחנו מרוויחים את העוינות, אבל לא את הפחד – אולי בגלל שכבר הוכחנו שהכוח שלנו לא משיג את מטרותיו.

לתרגיל של איילון אין אח ורע, למיטב ידיעתי, בתולדות הדיפלומטיה. איילון אמור להכיר אותן יותר ממני; הוא דיפלומט בעל נסיון. אבל מסתבר שכעבד נרצע של אדונו, הבריון המורשע ממולדביה, וכדי לרצות את האספסוף הישראלי, הוא מוכן להתנהג באופן לא דיפלומטי. אפילו אנטי דיפלומטי. הוא לא השפיל את השגריר; הוא השפיל את ישראל. במקום ישראל המשוגעת, קיבלנו את ישראל מזילת הריר.

יש שורה של מעשים מקובלים בקרב דיפלומטים כדי להביע מחאה. אם היה חשוב כל כך לישראל למחות על שידורי הטלוויזיה בטורקיה – שבפעם האחרונה שבדקתי, התקשורת בה חופשית; לא מדובר בסוריה או ברוסיה – היא יכלה, כצעד קיצוני, להחזיר את שגרירה להתייעצות. זה היה אולי מופרז, אולי מטומטם, אבל לא מפגר.

את התוצאה אפשר היה לצפות בשתי דקות של חשיבה: הטורקים הזמינו את שגריר ישראל לנזיפה – תוך כדי הדגשה, עם חיוך מתחת לשפם, שבניגוד לישראל הם מקפידים על הנימוס המקובל – ואחר כך הודיעו בעליצות שאם ישראל לא תתנצל על העלבון חסר התקדים לשגרירה, השגריר הטורקי יחזור הביתה. יופי, טמבל של איווט: הצלחת, באקט הילדותי שלך, לתת לטורקים כל יתרון אפשרי.

איילון, שכנראה קלט שהלהבות שהוא ליבה לצרכי חנופה לבוס שלו ולאספסוף יצאו משליטה, מיהר להודיע שהוא לא מתנצל, אבל "אין זו דרכי לפגוע בכבודם של שגרירים". וואלה. זו היתה התחלקות חד פעמית, אתה אומר? זימנת את המצלמות במקרה, לא במחשבה? ביקשת מהם בנימוס, בעברית, להשפיל את השגריר בלי לחשוב על זה יותר מדי? התפלק לך? אז למה אתה עדיין בתפקידך, בעצם? כבודך והקריירה שלך חשובים יותר מקשרי החוץ של ישראל?

כנראה שכן. וראש ממשלתנו היקר, נתניהו החדש, לא עושה שום דבר בנידון. הוא לא מפטר את איילון. הוא הודיע על תמיכה מלאה בנירון עם הבללייקה, שחושב בטעות ששר החוץ הוא שר התצא-בחוץ, האיש שתרומתו לדיפלומטיה הישראלית כללה איום בהפצצה גרעינית של מדינה שעמה יש לישראל הסכם שלום. נתניהו לא טרח, או שמא לא העז, להסתייג ממופע הביזאר של איילון. סך הכל, צריך לשמור על הקואליציה. זה יותר חשוב מנסיון למנוע קרע בוטה עם מעצמה אזורית אחרת. צריך לשמור על פרופורציות.

ממשלת נתניהו מרבה ללהג על הסתה בתקשורת הטורקית. אולי כדאי שתסתכל מדי פעם מה קורה בביתה פנימה. הרב של הרייך, ישראל רוזן, נוהג לצאת מפעם לפעם במאמרי הסתה, והוא קורא לרצוח פלסטינים ואף ישראלים שאינם נושאים חן בעיניו בשם "המוסר היהודי". לא רק שרוזן לא הועמד לדין, מסתבר שהמכון שבראשו הוא עומד מקבל מימון ישיר מממשלת ישראל. כן, כן: ממשלת ישראל מממנת הטפה לרצח של פלסטינים וגם של חלק מאזרחיה. פורים שמח, יהודים. שמחו בממשלתכם: היא ממלאת היטב את הציווי התנ"כי "והיית משוגע ממראה עיניך".

עדכון מנהלתי: כפי שהקוראים הוותיקים ודאי שמו לב, תדירות העדכונים בבלוג ירדה באופן ניכר מאז שהתחלתי לכתוב ב"אחר". הסיבה לכך היא, מצד אחד, תשישות עונתית ומצד שני העובדה שהתבקשתי לכתוב עבור "אחר" יותר טקסטים משסוכם עליהם תחילה. אפשר, ומומלץ, לקרוא אותם כאן. זו לא הודעה על סגירת הבלוג; אני מקווה שאצליח עדיין לעדכן אותו, בין עבודה וכתיבה ב"אחר". אבל מן ההגינות לומר שקשה יהיה לעמוד ביעד שקבעתי לעצמי, של שלושה-ארבעה פוסטים בשבוע.

(יוסי גורביץ)

חיים דרוקמן במבוכה מסוימת: במשך שנים הוא טיפח תדמית של רב ממלכתי, למשל בחזית ההקלות בגיור, והיום בבוקר הכל התפוצץ בפרצופו: "מעריב" חשף שבאיזה עלון בית כנסת, דרוקמן אמר שחיילים דתיים, אם הם לא מצליחים להשתמט ממשימת פינוי התנחלות, חייבים לסרב. הוא לא דיבר על חיילים שצריכים לפנות את ביתם, כמו התרחיש הלא סביר שתמיד מוכרים לנו – ואין מה לעשות, קצין שיתעקש לשלוח מתנחל לפנות את המשפחה שלו יחטוף מרד בפרצוף, ויוכל להאשים רק את עצמו – אלא על פינוי התנחלויות בכלל.

פרצה סערה, כמקובל אחרי התבטאות של חובש כיפה בעל מעמד. דרוקמן מיהר לומר שדבריו הוצאו מהקשרם, רק שהדברים שהביא רועי שרון ברורים למדי. אורי אורבך נחלץ לשמש כבניזרי של דרוקמן, ובאופן עלוב למדי אמר ש"[דרוקמן] מתנגד לסרבנות ובוודאי לקריאה לסרבנות. אם יש מי שמתקשה בהבנת אמירות מורכבות שלא ייטפל בהיסטריה שלו על גבו של הציבור הדתי לאומי."

אלא שדרוקמן כלל לא מתנגד לסרבנות. להיפך. הוא סבור שסירוב הוא חובתו של החייל הדתי. הוא מציע קריטריון מעניין: חייל חייב לסרב פקודה "אם היא שוברת את הלב", משום שכפי שאי אפשר לדרוש מחייל עם יד שבורה לבצע משימה, אי אפשר לדרוש דבר דומה מחייל עם "לב שבור." כמובן, מאחר ורק זכרים הסוגדים לדמון יהוה הם בני אדם במלוא מובן המילה, רק להם יש רגשות: דרוקמן שולל במפורש סרבנות של חיילים משמאל, כי הם מונעים רק על ידי מצפונם ולא על ידי פחד מנקמתו הנצחית של הדמון, ועל כן הם אינם במצב של "חוסר ברירה". דרוקמן, רצוי להזכיר, חבר בוועד המנהל של ישיבות ההסדר, והוא שנשא ונתן מטעמן בפרשת ישיבת "הר ברכה". כלפי חוץ, במגעיו עם השלטון, דרוקמן עטה את המסכה הממלכתית; כשחשב שהוא מדבר לקהל ביתי, המסכה נשמטה.

הדפוס הזה – של אמירת דבר אחד בביתך ואחר בצאתך – הוא דפוס קבוע בקרב חובשי הכיפות. השיעורים של עובדיה יוסף, שדרך קבע מגיעים לתקשורת החילונית למרות שהם מיועדים לצריכה פנימית, כבר הפכו למשל ושנינה. מאיר פורוש, אפשר להניח, איבד את ראשות עיריית ירושלים משום שאמר לקהל הבית שלו את מה שרצה לשמוע – וההקלטה הודלפה.

דבר דומה קרה לדניאלה ווייס לפני כשבוע. כפי שחשף דוס ווץ' – שבדרך כלל שווה מאד קריאה – היא רואיינה ל"כיפה", וכשנשאלה על עמדתה כלפי ערביי ישראל ענתה שדינם "כדין הגרגשים והפריזים". "כיפה" העדיפו שלא לפרסם את הראיון, והוא התפרסם בסופו של דבר ב"ערוץ 7".

אלה שני ערוצים פנימיים של המגזר. אלמלא דוס ווץ', סביר להניח שכל הסיפור לא היה מגיע לאזני חילוני כלשהו. מה אמרה ווייס? היא אמרה "מה הבאת לערבים". היא השתמשה בקוד פנימי: הפריזי והגרגשי הם שניים משבעת העממים, שדינם השמדה. היא לא היתה מעיזה לומר דבר כזה לתקשורת הכללית, משום שהיא היתה מוצאת את עצמה מועמדת לדין או על כל פנים נחקרת קלושות, וזו כנראה גם הסיבה ש"כיפה" לא רצה לגעת בראיון הזה במקל.

מה שיש לנו פה הוא דו פרצופיות סדרתית, המקבילה היהודית של הת'קיה השיעית: חובשי כיפות מרשים לעצמם לשקר בחופשיות בכל מה שקשור לאמונותיהם האמיתיות, משום שאמירת האמת תעמיד אותם בסכנה או באי נוחות. אורי אליצור, שקרא לתקוף חיילים בנשק קר במהלך ההתנתקות, הודה בכך בראיון ל"עין השביעית": לתקשורת הכללית, אמר, הוא אומר דברים אחרים משהוא אומר לתקשורת הפנימית של המגזר. שם הוא הרבה יותר בוטה.

ההתנהגות הזו לא חדשה והיא תולדה של תקופות ארוכות שבהם דיכאה צנזורה נוצרית את יכולתם של יהודים לומר מה הם חושבים על העמים שביניהם הם חיים – באופן כללי, הם חלמו על השמדתם או למצער שעבודם – והתוצאה היתה דיבור ברמזים או בשפת סוד. זה לא תמיד עבד; זרם קבוע של מומרים מהיהדות אל הנצרות חשף את רוב השטיקים האלה. מהבחינה הזו, צריך להצדיע לרועי שרון, שפעם אחר פעם עושה עבודה עיתונאית קריטית, למרות שסביר להניח שרבים במגזר הבית שלו מתייחסים אליו כאל "מוסר".

בקצרה, צריך לצאת מנקודת הנחה שאם אורתודוקס ממסדי אומר לך משהו על אמונתו, בהחלט יתכן שמה שהוא אומר לך שונה משמעותית ממה שהוא אומר לאורתודוקס אחר.

הערה מנהלתית: יש לי הכבוד לכתוב ב"אחר", המיזם החדש של רון מיברג. מי שמחפש את כתיבתי, יוכל למצוא אותה מעתה גם שם.

(יוסי גורביץ)

בישראל יש הפרדה הרת אסון בין מדיניות לבטחון. וכשאני אומר "הפרדה" אני לא מתכוון להפרדה מושגית, או אפילו ארגונית, אלא הפרדה פתולוגית. החלק במוח הישראלי שחושב על בטחון פשוט מנותק מהחלק במוח שחושב, או לפחות אמור לחשוב, על מדיניות. כששני חלקי המוח חושבים ביחד, קוראים לזה "אסטרטגיה", מין דבר כזה שעוזר לשחק שחמט ולנהל מדינות שלא קוראים להן ישראל. ב-2001, למשל, כוכב רשימת החיסול, ראאד כרמי, עשה "בליפ" על מסכי 8200, וחוסל. הייתי מצפה שבדיון שבו אישרו את החיסול, יבדקו איך הוא ישפיע על מדיניות ישראל, לאור הפסקת הפיגועים מצד הפת"ח וניסיונו לחזור לשולחן המו"מ. אבל זה לא קרה, כרמי חוסל רק משום שהיה ברשימה והגיע לו. הפיגועים התחדשו, עשרות נרצחו כבר בחודש הראשון, מאות לאחר מכן, המו"מ לא חודש והחמאס זכה בשלטון. אני לא אומר, בהכרח, שלא היה צריך לחסל את השרץ, אבל כן הייתי מצפה שהחלטה כזאת תהיה חלק מאסטרטגיה כלשהי.

בישראל, איומים נתפסים כגורם קבוע, חלק מהסדר הקוסמי של "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו", וסדר קוסמי אנחנו לא יכולים לשנות. זה התחום של "צור ישראל".וכמו שהסבירו לנו בבית הספר, במגילת העצמאות כתבו "צור ישראל" כדי שהדוסים יוכלו להבין שזה אלוהים, וכל השאר שזה צה"ל. אז. אומרים שמי שלא לומד מההסטוריה נידון לחזור עליה, אבל מבחינתנו ההסטוריה תמיד חוזרת ממילא, אז בשביל מה ללמוד? אנחנו כבר יודעים שבכל דור יש היטלר חדש, פעם זה היה נאצר, אחר כך ערפאת ועכשיו אחמדינג'אד, אלוהים את צה"ל בע"מ יצילינו מידם (בע"ה ובלי נדר) והפוליטיקאים, עם "השיקולים הזרים" שלהם צריכים רק לדאוג שארה"ב לא תסגור את הברז ותמשיך להטיל וטו על החלטות נגדינו במועצת הביטחון. מנטליות הגטו עם הזמן המעגלי המיתולוגי שלה אומרת שאנחנו אף פעם לא נחשוב במונחים של מה אנחנו רוצים שיקרה, אלא רק נגיב למה שקורה, מי בתפילה ומי בטנק ו"כלי קודש" אחרים ( כל הזכויות שמורות לרב צבי יהודה קוק).

ולאור כל זאת, ילדים, מי רוצה לנחש מה עלול לקרות עם איראן? מבחינת המוח הישראלי, הנושא סגור. אחמדינג'אד הוא היטלר והוא אמר שהוא מתכוון להשמיד אותנו. למעשה, הוא מדבר על מיטוט המשטר הציוני. אבל היות שמבחינתנו, המדינה הציונית זה הדבר היחיד ששומר על היהודים מפני שואה שניה והאיראנים מפתחים נשק אטומי, אנחנו שמענו שהוא אמר שהוא מתכוון לזרוק עלינו את הפצצה הראשונה שתהיה מוכנה. בעצם, אני חושב שרוב הישראלים מאוד יופתעו לשמוע שהוא לא אמר שום דבר כזה. "העולם" (מונח שלא כולל אותנו) יפקיר אותנו, והפוליטיקאים צריכים לתת לאמריקאים הזדמנות לשחק בדיפלומטיה הזאת שלהם לפני שנפעל, כדי שלא יעשו לנו בעיות אחר כך. כך, בדיוק, לוי אשכול התעקש לעכב את היציאה למלחמת ששת הימים, מול איומי פוטש מהצבא ופאניקה ציבורית מהשמדה ע"י ההיטלר התורן (נאצר) עד שהאמריקאים ימצו את הדיפלומטיה ויתנו "אור ירוק" לצאת למלחמה.

אני, לעומת זאת, הייתי מצפה לאלמנט קטן נוסף בדיון הציבורי: המרד נגד המשטר באיראן, למשל. שעות אוויר רבות נשפכו על ההתרחשויות האחרונות שם, אבל שום קישור לא נעשה בין זה למדיניות שלנו כלפי הגרעין האיראני. אז אני מבין מעט מאוד בענייני איראן, אבל ארשה לעצמי להציע נקודה למחשבה: משטר האייתולות במשבר, כנראה משבר סופני. קשה לדעת אם גל המחאה הנוכחי יפיל אותו, אבל זה שהמשטר הופך לברברי יותר ויותר ביחסו לאופוזיציה, אומר שהוא מאבד את האחיזה בעם, ואני בספק אם התהליך הזה הפיך. קשה מאוד לשלוט על מדינה מגוונת, מפולגת, ומשופעת בנאמנויות שבטיות ומעמדיות שונות ומשונות, באמצעות הטרור של "משמרות המהפכה" לבדו. גם אם גל המחאה הנוכחי ידוכא, הוא ישאיר שכבה רצינית של פעילים מפוכחים וחדורי מוטיבציה שעברו טבילת אש, שיתחילו לתכנן את הסיבוב הבא. ככה דברים כאלה עובדים. לא פלא, אם כך, שהמשטר משקיע גם בתחום חיזוק הלגיטימציה הציבורית שלו. אף פרשן ישראלי שאני שמעתי, לא טרח להסביר, למשל, למה המשטר מתגולל דווקא על בריטניה, בנוסף לישראל וארה"ב הישנות והטובות. הסיבה לזה, אני מנחש, היא ה"קלף" ההסברתי של המשטר: גם אם אתם לא מסכימים עם המשטר, הם אומרים, אתם צריכים לחשוד בכל התנגדות לו כהתערבות זרה. ולאיראנים יש סיבה להתייחס לאזהרה ברצינות, כי יש תקדים. ב-1953 הופלה ממשלתו של מוצאדק הפופולארי באמצעות הפיכה שהונדסה ע"י ה-CIA, ביוזמת בריטניה, שהסתכסכה עם ממשלת מוצאדק על חלוקת רווחי הנפט האיראני. ובזמנו, סוכני ה-CIA הבטיחו פה, משכו בחוטים שם, פיזרו קצת דולרים ושכנעו כל מני בוסים מקומיים להוציא את אנשיהם להפגנות המוניות נגד הממשלה. המזימה הצליחה, והאיראנים קיבלו דיקטטור פרנואיד ומטורלל שנתמך ע"י ארה"ב וישראל, ושאותו לכל איראני מן השורה שלא מקורב לצלחת, היו את כל הסיבות שבעולם לשנוא בכל לב. אז משטר האייתולות, שנחלש עד שנאלץ להידרדר לזיוף בחירות, משליך את יהבו של שילוב של טרור, ונגינה על טראומה לאומית. נכון לעכשיו, נראה שההצלחה מוגבלת מאוד.

אז נשאלת השאלה למה, לעזאזל, משטר בסכנה צריך להסתבך עם כל העולם בנושא הגרעין דווקא עכשיו. לא עדיף להקפיא את הפרוייקט, להתפנות בראש שקט לסדר עניינים בבית ואז לחדש אותו? מבחינת המוח הישראלי, אין כאן שאלה. אחמדינג'אד הוא הרי היטלר, וגם היטלר הפנה רכבות עם יהודים לאושוויץ במקום להשתמש בהן למאמץ המלחמתי, אפילו בימיה האחרונים של המלחמה. שנאת יהודים יונקים עם חלב האם והיא לא רציונאלית, ידקלם כל תלמיד כיתה א' בישראל. אבל בואו, רק בשביל הספורט, נבדוק עוד אפשרות. על ה"זכות" לפתח יכולת גרעינית, יש באיראן קונצנזוס, גם בקרב מתנגדי המשטר. וכי למה שלא יהיה? לשכנות ישראל, הודו ופקיסטן, כבר יש; סוריה ומצרים בדרך. והיות שאף איראני לא יתנגד לפיתוח יכולת גרעינית, זה שטח בטוח, מבחינת המשטר, לצעוד בו. ומי מנסה למנוע זאת ממנה אם לא אותם כוחות שאחראים לטראומה הלאומית של הפלת מוצאדק ועלייתו של ריזא שאה לשלטון, שבמקרה מתפקדים גם כנציגי השטן עלי אדמות עבור האיסלאמיסטים וכנציגי האימפריאליזם עלי אדמות עבור האופוזיציה משמאל. התערבות זרה בענייניה הפנימיים של איראן היא סמרטוט אדום עבור כל הקשת הפוליטית, והאצת פיתוח הגרעין מחרחר התערבות כזאת בדיוק. אז אולי לא גרעין המשטר צריך, אלא משהו שיאחד איסלאמיסטים, רפורמיסטים וקומוניסטים מסביב למשטר, כדי לתמוך בעניין שמבחינתם הוא עקרוני. עצם זה שהמרד נמשך למרות הפעלת הטריק הישן הזה, מראה על עמידות ראויה לציון של האיראנים לבולשיט ממשלתי. אבל האם יהיה אפשר להגיד את זה גם אחרי תקיפה ישראלית?

החיזבאללה, שלמד מאיראן בערך את כל מה שהוא יודע, כבר עשה את זה בהצלחה. אחרי נסיגת ישראל מלבנון, נשמטה מרבית ההצדקה לקיומו של הארגון (שהוקם כדי להתנגד לנוכחות הישראלית בה) והוא הסתמן כעוד מפלגה בקלחת הפוליטית הלבנונית. הקלף היחיד שנשאר לו, שבדומה לגרעין האיראני יש עליו קונצנזוס, זה "חוות שבעא". וחיזבאללה שיחק על הקלף הזה כדי לגרור התקפה ישראלית. ארבע שנים לאחר מכן, העובדות מדברות בפני עצמן: החיזבאללה יושב בממשלה ולא באופוזיציה, ולבנון, שהתנתקה מסוריה, שבה ומתקרבת אליה ולאיראן. חיזבאללה, כמו איראן, הוא כוח שיעי ששואף לעמדת הנהגה בסביבה סונית, ו"האיום הישראלי" זה הדבר היחיד שיניע סונים לתמוך בשיעים. ב-2006, אנחנו נתנו להם בדיוק את מה שהם היו צריכים כדי להגיע לעמדת הנהגה בלבנון ובעולם הערבי בכלל, ועוד מרוצים מעצמינו שמאז המלחמה אין תקריות גבול (לא שהיו מי יודע מה לפניה). ועכשיו, עושה רושם, שאנחנו הולכים לשחזר, ובענק, את הטמטום הלבנוני עם איראן. אז כמה שנים אחרי התקיפה הישראלית, אולי משטר האייתולות, בגרסה מחוזקת וחמושה בגרעין שהושג באיחור מה, יעמוד על מכונו ויתחרה עם טורקיה על ההגמוניה במזרח התיכון. בקיצור, יכול להיות שאנחנו עומדים לעשות לאייתולות טובה ממש גדולה.

זה עוד לא אומר שצריך להימנע מלתקוף באיראן, אבל זה כן אומר שאנחנו צריכים לבחור בין איראן גרעינית והתמוטטות סבירה של משטר האייתולות, או הצלת המשטר תמורת פגיעה, מפוקפקת כשלעצמה, ביכולות הגרעינית של המדינה. וזוהי בדיוק מסוג ההחלטות האסטרטגיות שאסור שיסתכמו בחישובי כושר נשיאת פצצות של מטוסים ואופני הפעלת הלובי שלנו בוושינגטון. האפשרות הסבירה היא שדיון כזה לא יתקיים, בטח לא בציבור, ושברגע שתהיה אפשרות מבצעית לתקוף בלי לאבד את תמיכת ארה"ב, ישראל תתקוף. ואחרי זה, הסדר הקוסמי ישוב להיות הרמוני, האיראנים ימשיכו להיות צוררים, תהיה עוד מלחמה והעולם יהיה נגדינו. גם בדור הזה יקומו עלינו לכלותינו, ואלוהים (בע"ה ובלי נדר, כאמור) יצילונו מידם. עוד יום של שגרה בגטו.

(שלום בוגוסלבסקי)

פעם, מזמן, אמרו על היהודים שהם ערמומיים וממזריים, שהם תמיד יודעים לצחוק על השלטון הקלגסי ולהערים עליו. חצי מההווי של הפלמ"ח וכמעט כל ההומור היהודי בנויים על הנחת היסוד הזו.

כמה עשרות שנים של כיבוש הפכו את הגלגל. אהרן בכר הבחין כבר בשנות השמונים שההומור עבר אל הנכבשים. ככל שהיהודים הישראלים הפכו ליותר צדקנים והיסטריים, ככל שדיפנו את בונקר זכויות היתר שלהם בתקנות וחוקים, הוראות וצווים, כך עברה היוזמה והאינטליגנציה על הצד השני. כי, בינינו, הצחוק והסאטירה, כמו גם המלכודת העדינה שחושפת את הרשעות הרשמית, הם נשקם של החלשים.

אחמד טיבי הנחית היום מט סנדלרים על התפיסה של "יהודית ודמוקרטית", והממשלה אפילו לא שמה לב. היא נכנסה בעיניים פקוחות למלכודת שטמן לה. טיבי העלה לדיון בוועדת השרים לחקיקה הצעת חוק, שלשונה היתה פשוטה: היא דרשה שהקצאת הקרקע בישראל תהיה שוויונית.

לכאורה, מה יותר צפוי ומשעמם מכך שממשלה תנהג בשוויון כלפי אזרחיה. אחרי הכל, זו עצם המשמעות של אזרחות: שותפות בכלל, השתתפות ברס פובליקה, במה שהוא של כולם. אבל לא: ממשלת ליברמן-נתניהו דחתה את הצעת החוק. השרים מרידור, מהצד השמאלי של הליכוד, ובוז'י הרצוג, מצד לא ברור של מפלגת העבודה, נמנעו. אף שר לא הצביע בעד.

וככה, בהצבעה שקטה ולא דרמטית, נשמטה הקרקע מתחת לתפיסתה של ישראל כדמוקרטיה. טיבי חגג את נצחונו: "שוב הוכיחה ממשלת ישראל שהיא נרתעת מעקרון השוויון האזרחי. הממשלה שאישרה את חוק הסלקציה של הח"כים דוד רותם וישראל חסון, מתנכרת לזכויות הערבים, הורסת לערבים ולא מאשרת בניית ישוב ערבי חדש מאז 1948. הממשלה נכשלה באתגר שהצבתי בפניה. וצר לי על כך."

את המשפט האחרון הוא ודאי הכתיב בחיוך עדין. באמצע המלחמה על עצם הלגיטימיות של קיומה של ישראל; שעה ששר החוץ – פיל מלחמה בחנות חרסינה – גועה שאל להם לשגרירים "להתרפס בפני מדינות העולם"; ערב הצעת חוק שתדחוק החוצה עוד קצת את ערביי ישראל, שכל כולה דרישה מהם להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית – באה הממשלה ומראה מהי מהותה של מדינה יהודית, מה שווה אזרחותם של לא יהודים במדינה כזו.

בשיעורי אזרחות למדנו שמגילת העצמאות של ישראל היא מסמך יסוד. כתוב שם, בין השאר, "מדינת ישראל… תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, ×’×–×¢ ומין;  תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה   נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות." ×–×” ×”×™×” שקר כשהמסמך נכתב ב-1948 – החמושים של בן גוריון היו עסוקים אז בגירוש הילידים וגזילת אדמתם – וזה ×”×™×” שקר מאז ועד היום. היום, מבלי משים, מחקה הממשלה את הסעיף ×”×–×” ממגילת העצמאות. ואחמד טיבי, שבשקדנות חופר תחת חומות "יהודית ודמוקרטית" כדי להראות שהשניים אינם מתיישבים ×–×” עם ×–×”, יכול להרשות לעצמו עוד חיוך.

או יהודית, או דמוקרטית. זה מה שאמרה היום הממשלה. וסביר להניח שהיא אפילו לא שמה לב. סביר להניח שהיא אפילו לא הבחינה כיצד היא שללה את הלגיטימיות שלה-עצמה, ושל המדינה שהיא מייצגת.

(יוסי גורביץ)

למה הוא מתכוון? שר בטחוננו היקר להחריד הופיע השבוע בוועדת החוץ והבטחון, ולשם שינוי אמר שם דברים מעוררי עניין. לדברי ברק, המתקן הגרעיני שבנתה איראן סמוך לקום "חסין בפני הפצצה רגילה" .

בהנחה ששר בטחוננו הוא אדם מחושב, ומנסיוננו הוא אכן מחושב – סובל מחישוב יותר, אבל מחושב – הרי שהוא רומז לשתי אפשרויות. האחת, הלך עלינו: המתקן בקום "חסין בפני הפצצה", וכל אגם הדולרים שבלע חיל האוויר במשך 20 השנים האחרונות לא יאפשר לו לבצע את המשימה שלקראתה הוא מספר לנו כל שני וחמישי שהוא מתכונן. מאחר והסיסמא של ראש הממשלה היא "איראן היא 1938 והשנה היא גרמניה", ומאחר ולא סביר שברק יחלוק עליו בנושא מרכזי כל כך – מה גם שהוא עצמו לא מהסס להפחיד את הציבור מפני איראן – נעבור לאפשרות השניה.

והיא "המתקן חיסן בפני הפצצה רגילה". ההדגשה שלי. ברק רומז כאן – אולי כדי להתחיל להכין את דעת הקהל הישראלית – שמאחר ושהפצצה קונוונציונלית לא תעשה את העבודה, יש להוציא את הפטיש הבלתי קונוונציונלי מתיק הכלים. אתם יודעים, ההוא. זה שאם תדבר עליו מבלי להקפיד לצטט מקורות זרים, אתה יכול למצוא את עצמך נעלם לכמה שבועות בזמן שהחלק הפחות שפוי של החונטה הישראלית – המלמ"ב – חוקר אותך באגרסיביות.

וזה מפחיד, כי זה מתיישר בפאזל. אם האַפַּרַט הבטחוני של ישראל החליט שהוא לא ישלים בשום אופן עם איראן גרעינית, ושהוא מוכן לצאת למתקפה גרעינית ראשונה עליה, אז גם התרגיל של נתניהו מול קדימה מתחיל להיראות יותר הגיוני, במיוחד הלחץ שלו להכנסת קדימה לממשלה והדיבורים שלו על כך שבגין נכנס לממשלת האחדות הראשונה, ערב מלחמת ששת הימים, בלי תיק. אם זה מה שנתניהו מתכנן, אז אכן הגיוני שיצפה שלבני תצטרף אליו. החלטה כזו מצד האפרט היא הגיונית לחלוטין: אם, אחרי כל ההפחדות ואחרי כל הטבעת הכספים, איראן תהפוך לגרעינית (ונראה שממשל אובאמה כבר השלים עם כך, מחוסר ברירה), האפרט יאבד את אמון הציבור. יתר על כן, הוא יתקשה לאיים עליו יותר – מה יותר מפחיד (בדימוי הישראלי הנפוץ) מאחמדניג'אד חמוש בפצצה? האפרט גם יתקשה לשכנע את הישראלי הממוצע שאפשר לחיות עם הסיכון, ראשית משום ש-20 שנה ויותר זה משמש את המנגנונים ואת המערכת הפוליטית כאיום האולטימטיבי, שנית משום שהוא איננו מאמין בכך בעצמו, ושלישית משום שיש להניח שמספר לא קטן של ישראלים יממשו את אופציית הבריחה שלהם מכאן ברגע שלאיראן תהיה פצצה.

בקצרה, אפרט הבטחון שלנו גידל נמר ורכב עליו במשך 20 שנה. עכשיו הוא לא יכול לרדת ממנו – ומתקבל הרושם שהוא מכין אותנו לאם כל המלחמות. או שברק רומז על כך לאמריקנים. אבל טיבן של רמיזות כאלה שהן נאלצות להגשים את עצמן. וכשהיועץ לבטחון לאומי הוא ברנש כמו עוזי ארד, אתה מתחיל לפחד באמת.

תודה, באמת: אחד מבניו של עובדיה יוסף, יצחק יוסף, פרסם ספר הלכות המיועד להסביר לחרדים כיצד להתמודד עם קיומם של חילונים. בין השאר, הוא מתיר בטובו לבן לשתות יין שמזג אביו מחלל בעת קידוש, כדי שלא "להרחיק את האב מקיום מצוות", וכן – הדובדבן שבקצפת – מורה שיש להגיש סיוע לחילונים שנפגעו בתאונת דרכים בשבת, למרות שחיללו אותה.

נחמד מצידו. למותר לציין שהסיוע ללא-יהודי שנקלע לתאונה בשבת מסובך הרבה יותר הלכתית, וטוב לדעת שיש אלמנטים בציבור החרדי שמבחינתם סיוע לאדם אחר שנקלע לתאונה היא משהו שמצריך שאלת רב.

יללות עולות ויורדות: תלמידי ישיבת ההסדר-לשעבר, "הר ברכה", עתרו לבג"צ כנגד החלטתו של אהוד ברק לשלול מהישיבה את סטטוס ההסדר שלה. הטענה החצופה שלהם היא ששלילת סטטוס ההסדר של "הר ברכה" היא…. ענישה קולקטיבית ומעשה "לא אנושי".

המתנחלים מנסים בשנים האחרונות, מבלי להבין עד כמה מגוחכים הם נראים כשאינם טורחים אפילו להסיר את החיוך מעל פרצופם, לקדם את מעשי הזדון שלהם תחת מטריית זכויות האדם. העתירה הזו היא דוגמא קלאסית. תושבי התנחלות מתלוננים על "ענישה קולקטיבית". ומהי הענישה? הדרישה שהם ימצאו לעצמם ישיבה אחרת תוך 60 יום, או שייצאו ממסגרת ההסדר.

הם טוענים, בין השאר, שדבריו של ראש הישיבה לא יכולים להוות עילה לביטול ההסדר. בהתחשב בכך שעד כה לא בוטל ההסדר עם שום ישיבה, צריך לתהות מה תהיה עילה ראויה – לדעתם של הצבועים – לביטול ההסדר.

כתב התביעה מלא בהשתבחויות העצמיות שהפכו לסימן ההיכר של המגזר הדתי-לאומני. נראה שתלמידי "הר ברכה" לא מבינים כיצד הם כורתים את הענף עליו הם יושבים: ככל שהציבור הכללי שומע יותר על ההסדר, פתאום הוא קולט איזו פריווילגיה הוענקה כאן למתי מעט, ואיך האנשים שמשתבחים בכך שבעיני עצמם הם העילית שבעילית משרתים פחות ממחצית מחייל סדיר רגיל.

כל הכבוד. המשיכו כך.

השטות השנתית: כל 31 בדצמבר אנחנו נתקלים בשטות שאומרת ש"סילבסטר" הוא חג נוצרי, שחוגגים בו את ימו של אפיפיור רצחני במיוחד. לראשון בינואר אין שום קשר לנצרות, מדובר בחג אזרחי רומאי – היום שבו היו הקונסולים נכנסים לתפקידם – וחוגים נוצרים שונים התנגדו לאורך השנים לציונו.

לא שרוב הישראלים יודעים על כך משהו. אפילו הכתבה בטמקא – אמנם טמקא יהדות, שבשל שיוכו זכאי למנה כפולה של בורות – מתייחסת ל"חגיגות הנוצריות". ושוב נשמע בקרוב את עלילות הדם הרגילות, על האפיפיור הרצחני (כאילו שלבישוף של רומא בתחילת המאה הרביעית היתה סמכות רדיפה כלשהי), על הפוגרומים המכוונים בשנת 1400, וכל השאר. הציבור היהודי, כמסתבר, מקבל ברצון עלילות דם חסרות בסיס שכאלה.

(יוסי גורביץ)