החברים של ג'ורג'

הדו פרצופיים

חיים דרוקמן במבוכה מסוימת: במשך שנים הוא טיפח תדמית של רב ממלכתי, למשל בחזית ההקלות בגיור, והיום בבוקר הכל התפוצץ בפרצופו: "מעריב" חשף שבאיזה עלון בית כנסת, דרוקמן אמר שחיילים דתיים, אם הם לא מצליחים להשתמט ממשימת פינוי התנחלות, חייבים לסרב. הוא לא דיבר על חיילים שצריכים לפנות את ביתם, כמו התרחיש הלא סביר שתמיד מוכרים לנו – ואין מה לעשות, קצין שיתעקש לשלוח מתנחל לפנות את המשפחה שלו יחטוף מרד בפרצוף, ויוכל להאשים רק את עצמו – אלא על פינוי התנחלויות בכלל.

פרצה סערה, כמקובל אחרי התבטאות של חובש כיפה בעל מעמד. דרוקמן מיהר לומר שדבריו הוצאו מהקשרם, רק שהדברים שהביא רועי שרון ברורים למדי. אורי אורבך נחלץ לשמש כבניזרי של דרוקמן, ובאופן עלוב למדי אמר ש"[דרוקמן] מתנגד לסרבנות ובוודאי לקריאה לסרבנות. אם יש מי שמתקשה בהבנת אמירות מורכבות שלא ייטפל בהיסטריה שלו על גבו של הציבור הדתי לאומי."

אלא שדרוקמן כלל לא מתנגד לסרבנות. להיפך. הוא סבור שסירוב הוא חובתו של החייל הדתי. הוא מציע קריטריון מעניין: חייל חייב לסרב פקודה "אם היא שוברת את הלב", משום שכפי שאי אפשר לדרוש מחייל עם יד שבורה לבצע משימה, אי אפשר לדרוש דבר דומה מחייל עם "לב שבור." כמובן, מאחר ורק זכרים הסוגדים לדמון יהוה הם בני אדם במלוא מובן המילה, רק להם יש רגשות: דרוקמן שולל במפורש סרבנות של חיילים משמאל, כי הם מונעים רק על ידי מצפונם ולא על ידי פחד מנקמתו הנצחית של הדמון, ועל כן הם אינם במצב של "חוסר ברירה". דרוקמן, רצוי להזכיר, חבר בוועד המנהל של ישיבות ההסדר, והוא שנשא ונתן מטעמן בפרשת ישיבת "הר ברכה". כלפי חוץ, במגעיו עם השלטון, דרוקמן עטה את המסכה הממלכתית; כשחשב שהוא מדבר לקהל ביתי, המסכה נשמטה.

הדפוס הזה – של אמירת דבר אחד בביתך ואחר בצאתך – הוא דפוס קבוע בקרב חובשי הכיפות. השיעורים של עובדיה יוסף, שדרך קבע מגיעים לתקשורת החילונית למרות שהם מיועדים לצריכה פנימית, כבר הפכו למשל ושנינה. מאיר פורוש, אפשר להניח, איבד את ראשות עיריית ירושלים משום שאמר לקהל הבית שלו את מה שרצה לשמוע – וההקלטה הודלפה.

דבר דומה קרה לדניאלה ווייס לפני כשבוע. כפי שחשף דוס ווץ' – שבדרך כלל שווה מאד קריאה – היא רואיינה ל"כיפה", וכשנשאלה על עמדתה כלפי ערביי ישראל ענתה שדינם "כדין הגרגשים והפריזים". "כיפה" העדיפו שלא לפרסם את הראיון, והוא התפרסם בסופו של דבר ב"ערוץ 7".

אלה שני ערוצים פנימיים של המגזר. אלמלא דוס ווץ', סביר להניח שכל הסיפור לא היה מגיע לאזני חילוני כלשהו. מה אמרה ווייס? היא אמרה "מה הבאת לערבים". היא השתמשה בקוד פנימי: הפריזי והגרגשי הם שניים משבעת העממים, שדינם השמדה. היא לא היתה מעיזה לומר דבר כזה לתקשורת הכללית, משום שהיא היתה מוצאת את עצמה מועמדת לדין או על כל פנים נחקרת קלושות, וזו כנראה גם הסיבה ש"כיפה" לא רצה לגעת בראיון הזה במקל.

מה שיש לנו פה הוא דו פרצופיות סדרתית, המקבילה היהודית של הת'קיה השיעית: חובשי כיפות מרשים לעצמם לשקר בחופשיות בכל מה שקשור לאמונותיהם האמיתיות, משום שאמירת האמת תעמיד אותם בסכנה או באי נוחות. אורי אליצור, שקרא לתקוף חיילים בנשק קר במהלך ההתנתקות, הודה בכך בראיון ל"עין השביעית": לתקשורת הכללית, אמר, הוא אומר דברים אחרים משהוא אומר לתקשורת הפנימית של המגזר. שם הוא הרבה יותר בוטה.

ההתנהגות הזו לא חדשה והיא תולדה של תקופות ארוכות שבהם דיכאה צנזורה נוצרית את יכולתם של יהודים לומר מה הם חושבים על העמים שביניהם הם חיים – באופן כללי, הם חלמו על השמדתם או למצער שעבודם – והתוצאה היתה דיבור ברמזים או בשפת סוד. זה לא תמיד עבד; זרם קבוע של מומרים מהיהדות אל הנצרות חשף את רוב השטיקים האלה. מהבחינה הזו, צריך להצדיע לרועי שרון, שפעם אחר פעם עושה עבודה עיתונאית קריטית, למרות שסביר להניח שרבים במגזר הבית שלו מתייחסים אליו כאל "מוסר".

בקצרה, צריך לצאת מנקודת הנחה שאם אורתודוקס ממסדי אומר לך משהו על אמונתו, בהחלט יתכן שמה שהוא אומר לך שונה משמעותית ממה שהוא אומר לאורתודוקס אחר.

הערה מנהלתית: יש לי הכבוד לכתוב ב"אחר", המיזם החדש של רון מיברג. מי שמחפש את כתיבתי, יוכל למצוא אותה מעתה גם שם.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • סמולן

    בהצלחה במיברגיה. שבור את הרגל (ים והידים) 🙂

  • Pingback: Tweets that mention הדו פרצופיים » החברים של ג’ורג’ -- Topsy.com()

  • מני זהבי

    אתה מתאר את הדו-פרצופיות של הציבור הדתי-לאומי כמשהו דמוני. אבל לכולנו (או לפחות רובנו המוחלט) יש הרבה יותר משני פרצופים שונים, שאנו מראית בהתאם לנסיבות. את הבדיחות על נשים, שאני מריץ עם החברים שלי, אני לא אמהר לספר לאשתי, ואת מה שאני ואשתי אומרים זה לזה על חלק משכנינו לבניין אין לנו שום כוונה לחלוק עם השכנים עצמם. ואלה רק הדוגמאות הטריוויאליות ביותר.
    סביר להניח שהרוב המוחלט של הציבור הדתי-לאומי מתנגד לפינוי התנחלויות, וחלק ממנו מוכן כנראה לעשות הרבה כדי למנוע את פינויון. כל עוד החלק הזה פועל במסגרת החוק, ואינו מהווה סכנה ממשית לאיש, אין שום בעיה עם זה. ובמקרים מסוימים, גם כאשר ישנה הפרה בוטה של החוק (סירוב של חייל מתנחל לפקודה לפנות את משפחתו מביתה), ניתן להצדיק אותה במונחים אנושיים-מוסריים. בעצם, עם מעט תיכחום מבצעי בקודקודם של ראשי הצבא והמשטרה ניתן לבצע פינוי ללא תקריות מיוחדות — וההתנתקות תוכיח.
    כמובן, טוב שדבריו של דרוקמן נחשפים. האיש ודומיו צריכים להבין שלבמה ציבורית, זניחה ככל שתהיה, יש מגבלות משלה ויש דברים שלא כדאי לומר בה, גם אם אותם דברים אינם מהווים עבירה על החוק. אבל אני מתקשה לראות כאן איזושהי תכונה דמונית.
    לגבי דניאלה והגרגשים, אתה הרי מכיר את האמירה על כך ש"שלוש פרוזדיגמאות שילח יהושע בן נון אצלם" (ויקרא רבא, פרשה יז). אז אם כבר בקודים דתיים עסקינן, לא יהיה זה בלתי-מבוסס לומר שהגברת מציעה לפלסטינים פינוי ללא פיצוי – שזה יהיה פשע מלחמה לכשעצמו, אבל על מצע כזה כבר רצו ונבחרו מפלגות לכנסת ישראל.
    ולבסוף, נפלה בחלקי זכות נדירה לתקן אותך על שימוש בלתי-נכון בצ'ובצ'יק: תקיה, לא ת'קיה
    (http://en.wikipedia.org/wiki/Taqiyya).

    • כן, זה נכון שאנחנו מרכלים על אנשים מאחורי גבם. אני מניח שזה דומה איכשהו להסתה למרד – למרות שלא בשום צורה רלוונטית.

      וזה נכון שלשלוח חייל לפנות את משפחתו יהיה נורא. לא שולחים גם שוטר לעצור את אחיו.
      אבל מכיוון שלא בזה מדובר – אלא בקריאה לסירוב לפקודה לפנות התנחלויות באופן כללי, קריאה שלעיתים מלווה בשכר כספי – אז גם זה לא ממש רלוונטי.

      יכול להיות גם שדניאלה וויס התכוונה לפינו בלי פיצוי, ויכול להיות גם שהתכוונה בסך הכל לזה שהפלסטינאים אמורים, כמו הגרגשים, להופיע בתנ"ך, והתכוונה לחלוק להם כבוד גדול.
      אבל כנראה שלא.

      ובחייך, די לעשות למתנחלים כאלו הנחות. אנחנו לא מטומטמים, אנחנו יודעים לקרוא, ואנחנו יודעים להקשיב.

      • מני זהבי

        כן, הסתה למרד, לא נסחפת…
        תקרא למטה את התגובה של עמית, המסבירה איך העסק הזה עובד, פחות או יותר: חיילים, שיש להם בעיה דתית או מצפונית עם משימות מסוימות, מבקשים מהמפקדים להשתבץ לתעסוקה אחרת, וגם המפקדים, אם הם מכירים את החיילים ואם יש בקודקודם מעט שכל ישר והגינות בסיסית, נמנעים ככל הניתן מלשלוח חיילים למשימות שאופיין ה"בעייתי" ברור מראש.
        כך זה עובד, למשל, עם חיילים שנמנעים בשבת מלבצע משימות שברור שאין להן מאומה עם פיקוח נפש (למשל, מפקד השוהה בבסיס בשבת בבוקר יכול להורות לחייל מכונאי רכב לתקן את מכוניתו כדי שאח"כ הוא יוכל לקחת את זוגתו לים, אבל שום מפקד שפוי לא יתן הוראה כזאת לחייל דתי). כך זה עובד, במקרים לא מעטים, עם חיילי מילואים המבקשים שלא לשרת בשטחים הכבושים (ואילו חייל כזה ביקש את עצתי, הייתי בהחלט ממליץ לו להגיע לסידור מעין הנ"ל ולא להכריז בגלוי על סירובו). אין סיבה שזה לא יעבוד כך עם פינוי התנחלויות, כל עוד ביצוע המשימה לא ייפגע — ולאור תקדים ההתנתקות, סביר שהוא לא ייפגע.
        הבעיה עם הרטוריקה כמו שלך היא שאתה נוטה לחשוב בקטיגוריות קיצוניות כשאין לזה שום סיבה מוצדקת (דרוקמן המליץ להימנע מביצוע של משימות בעייתיות, לא לעלות עם נשק על קרית הממשלה, ואפילו לא לנקב את צמיגי האוטובוסים המיועדים לפינוי). כמובן, אתה רשאי לחשוב בקטיגוריות קיצוניות, אבל אל תבוא אח"כ בטענות אם מישהו יציע לשפוט על בגידה את החיילים מ"שוברים שתיקה", למשל.
        אין לי שום חיבה מיוחדת למתנחלים, אבל אני מסרב בכל תוקף לראות בהם מפלצות החולמות בסתר לבם על השמדת הפלסטינים ועל הפיכת ישראל למדינת הלכה (whatever that means).

        • כל חייל שמסרב פקודה מקבל כסף. עשרות אלפי שקלים. זו הסתה למרד.
          קריאה לחיילים שהגיעו מהישיבות לא למלא פקודה, זו הסתה למרד.
          כל הסיסמאות והמסרים שפונים לחיילים ומנסים לשכנע אותם לא למלא פקודות, זו הסתה למרד.

          יש הבדל בין חייל פרטני שניגש למפקד ומבקש לא להשתתף במבצע, לבין רב או דמות ציבורת שמנסה להשפיע על יחידה צבאית לסרב פקודה.
          אל תעמיד פנים שאנחנו מדברים על התחום האפור פה – הדברים כבר מזמן הגיעו עמוק אל התחום המובהק מאוד.

          • מני זהבי

            > קריאה לחיילים שהגיעו מהישיבות לא למלא
            > פקודה, זו הסתה למרד

            אתה קורא לזה קריאה. באותה מידה ניתן לקרוא לזה הבעת עמדה. רבאק, אתה באמת לא מבין את ההשלכות של דבריך, למשל, על מי שלדעתם פקודה להפגיז אזורים המיושבים בצפיפות, היא פקודה שאסור לציית לה?

            > כל הסיסמאות והמסרים שפונים לחיילים
            > ומנסים לשכנע אותם לא למלא פקודות, זו
            > הסתה למרד

            אני מניח שב"אומץ לסרב" ישמחו לשמוע על זה.

            > אל תעמיד פנים שאנחנו מדברים על התחום
            > האפור פה – הדברים כבר מזמן הגיעו עמוק
            > אל התחום המובהק מאוד

            לא יודע למה אתה קורא תחום מובהק. המאמר של דרוקמן היה תיאורטי לחלוטין. זה לא שהוא נתן הוראה לאנשים ספציפיים בנסיבות ספציפיות. אם נקח דוגמא מנושא אחר, אני מניח שהיית כולא את נבוקוב על הסתה לפדופיליה או משהו.

  • סמולן

    הייתי רוצה להוסיף לרשימת אלו שתוכם אינם כברם את מאמרו של גרשום שלום "מצווה הבאה בעבירה", שם כמדומני מתוארת הפרקטיקה הזו אצל הפראנקיסטים (או השבתאים ? עבר הרבה זמן). מה שאני כן זוכר הוא כיצד שלום מתאר את התיאוריה לפיה אדם פגום הוא מי שתוכו הוא כברו, ומוסיף על כך את המילים שלו "ואכן כך הוא". אני חושב, לא בטוח, שמדובר בציטוט מדויק מילולית. זה כמובן רמז לציונים.

    כדאי גם להעיר על הגזענות והאורינטליזם שבשימוש במושג "תקיה" במובנים של רדיפה. אגב, תומס הובס העיר כמה פעמים שהוא ממש בעד לשקר ללא סייג בתנאים של רדיפה דתית.

  • עדו

    ישעיהו ליבוביץ' יצא בזמנו נגד הפטור של נשים דתיות משירות צבאי, הוא טען שאחת מן השניים: או שהשירות הצבאי לאישה יהודיה פסול הלכתית או שהוא מותר.
    אם הוא מותר לא ייתכן שהדת תשמש כאיזה מכשיר להשגת טובות הנאה מהמדינה , הדת אמורה להיות משא כבד שבא בנוסף לכל הצרות הרגילות של אדם ולא דרך להתחמק מהן. לעומת זאת אם השירות הצבאי פסול הלכתית לא ייתכן שאנשים דתיים ישבו בממשלה שכופה על נשים יהודיות (דתיות או לא) משהו שהוא בניגוד להלכה בין אם הן רוצות בזה או לא.
    דרוקמן מדבר על פקודה 'שוברת לב' שיגיד חד וחלק – האם פינוי התנחלויות הוא פסול הלכתית או לא . אם הוא לא פסול הלכתית לא ניתן לסרב לו – לפחות לא בנימוקים דתיים. אם המעשה פסול הלכתית אז איך הוא יכול להסכים שחייל צה"ל יקבל פקודה שהיא בניגוד להלכה גם אם הוא שמאלני שמצביע מר"צ?

    • עמית

      יופי, חוכם.
      תרשה לי להציג גישה שנייה להיסוס הזה?
      פינוי ישובים אינו בניגוד מוחלט להלכה, הוא גם אינו מותר הלכתית ללא עוררין – יש בו אספקטים לשלילה ולחיוב. בהיעדר מנגנון שנותן תוקף להחלטות שרירותיות לבוא ולהכריז "זו דעת ההלכה ואין בלתה" הוא מעשה פסול. חלק מסויים ביהדות זוכר עדיין שקיים ציווי זניח של "ובחרת בחיים", חלק קטן יותר שם את הדגש על המילה הראשונה – על החובה לבחור בעצמך.
      לכן, בעוד הצגת השיקולים לכאן ולכאן (בתוספת דעה אישית) היא בהחלט בסדר, ההכרזה "אני צודק וזהו" היא אנטי-הלכתית בדיוק כמו שהיא מטופשת.

      • עדו

        אני לא בטוח מי משנינו החוכם כאן אבל אנסה להבהיר : אם באמת יש בעיה הלכתית עם פינוי ישובים היא לא נפתרת על ידי כך שמפילים אותה על חיילים שאינם מישיבות ההסדר. נניח למשל שאני חושב שמבצע עופרת יצוקה לא היה מוסרי ואתה חושב ההיפך, תסכים איתי שזה לא ממש פיתרון להגיד לחיילים מהשמאל 'אם צריך להרוג ילדים בעזה שההסדרניקים יעשו את זה ולא אתם..'
        אבל אולי אני הולך רחוק מדי, כבר הייתי בבתים של דתיים בשבת ורמזו לי בעדינות שצריך לכבות אור , להדליק אור וכדומה למרות שאני יהודי כמותם וזה שאני מחלל שבת בשבילם לא פותר אותם מהחטא, זוהי צביעות ישנה וטובה ששוב זוקפת את ראשה: שהחילוני יהיה הגוי של שבת בשביל הדתי

        • עמית

          אם כבר מבהירים:
          אם יש בעיה הלכתית עם פינוי ישובים היא בהחלט לא נפתרת ע"י ההצהרה "שהחילוני יעשה" (היא כן נפתרת על ידי ההכרזה "אני לא עושה" – לחילוני מותר לבחור לעשות מה בראש שלו, אבל זו לא הנקודה כאן).
          עצם קיומה של הבעיה ההלכתית הזו הוא לא משהו שנראה לי פתיר בטווח הקרוב, בטח לא כל עוד השאלה רלוונטית איפשהו.
          מה שאמור לעשות רב שמכיר בקיומן של דעות לכאן ולכאן הוא בדיוק מה שעשה הרב דרוקמן (או שרלו, או דוד סתיו) – להגיד שמי שבוחר להישען על הפוסקים שטוענים שאסור – אסור לו לעשות, ומי שבוחר להישען על הפוסקים המתירים – מותר לו לפנות.
          כך, למפקד מותר לתת את הפקודה (כי הוא נשען על הפוסקים המתירים, גם אם הוא חילוני ומצביע מר"צ). אם חייל בוחר לשמוע לפוסקים האוסרים פינוי – אי אפשר להגיד שהעמדה שלו מנוגדת להלכה.

          עד כאן נקודת המבט שאני חושב שצריכה להיות לרב (כמובן, בתוספת דעתו האישית, הוא רב בשביל להגיד לאנשים איך הוא מפרש את ההלכה, לא בשביל לעמוד כמו עציץ).

          מנקודת המבט של צה"ל, אני מוכרח לציין – המצב הרבה יותר פשוט: יש חייל, יש פקודה, החייל מציית לפקודה.
          אם החייל לא מציית לפקודה, החייל נשפט על סירוב פקודה ועף לכלא.
          אם החייל ביקש יפה והמפקד שלו מצא לו תעסוקה אחרת – שני הצדדים מרוצים (כי לבקש תמיד מותר, אפילו בצבא).

      • עדו

        לא קונה.
        א. החייל החילוני לא עושה 'מה שבראש שלו' אלא מה שמצווים עליו בפקודה.
        ב. לכן אם הרב דרוקמן שייך לאלו שסוברים שפינוי ישובים הוא בניגוד להלכה הוא לא יכול להניח לחילוני לעשות משהו שבניגוד להלכה. לא ייתכן שנציגיו ישבו בממשלה שמצווה על חיילים לפעול בניגוד למה שדרוקמן מחשיב כדעת התורה. וממש לא משנה אם הם חילונים או לא ולאילו פוסקים הם מקשיבים.
        ג. אם דרוקמן לא חושב שהפינוי מנוגד להלכה שיגיד זאת בקול רם ולא ידבר על לבבות שבורים . שיודה בפה מלא שהפינוי הוא קשה ולא נעים אבל לא פסול הלכתית.
        נ.ב גורביץ אנא עשה משהו בקשר למערכת התגובות המעפנה של האתר הזה

        • עמית

          אוקי, אני חושב שעליתי על ההנחה השגוייה בבסיס הלוגיקה שלך. אתייחס לסעיף א' קודם כי הוא לא קשור, ואז אנסה להסביר את מה שלדעתי אתה מפספס.

          א. האמירה על "עושה מה בראש שלו" הייתה כללית יותר והייתה בהקשר של דת – ביהדות כל אדם רשאי (ומצווה!) לבחור את דרכו שלו. אדם שבחר בדרך אחרת – אין לאף רב בעולם סמכות להגיד לו מה לעשות. אנחנו אמנם מצווים לבחור בדרך הנכונה, אבל זה לא אומר שאם אתה בוחר בדרך השגויה אני יכול לעשות את הבחירה במקומך.
          מעבר לזה – הן החייל החילוני והן החייל הדתי ממלאים פקודות. הן החייל הדתי והן החייל החילוני לא ממלאים פקודות כשיש להם סיבה טובה מספיק עבורם.
          עד כאן באשר ל"מה בראש שלו".

          עכשיו, לטעות הבסיסית שלך –
          אם הרב דרוקמן סבור שאסור לפנות ישובים הוא מחוייב לומר זאת, ולפעול כדי שזה לא יקרה.
          עם זאת! התנגדות לפינוי יישובים אינה ערך עליון ביהדות – ערכים כמו "אחדות" יכולים להיות עליונים עליה, חיי אדם (ויתקן אותי יוסי – חיי אדם יהודי) עליונים בוודאות.

          מעבר לכך – גם אם דרוקמן סבור שפינוי ישובים הוא פסול, הוא לא יכול לבטל במחי אמירה את דעותיהם של המתירים ולכן אינו יכול לטעון שפינוי אסור באופן מוחלט.

          כדי להסביר את דברי אתן דוגמה – מקובל, בקרב יהודים שומרי כשרות, להמתין בין אכילת בשר לאכילת חלב. בקרב חלק מהעדות ממתינים שעה, אחרים ממתינים שלוש והנותרים ממתינים שש (ובטח החמצתי כמה וריאציות). עד כמה שיצא לי לבדוק, מרבית הרבנים טוענים שהדבר הנכון הוא להמתין שש שעות.
          האם זה אומר שמי שממתין פחות חוטא? לא. הוא נשען על מסורת פסיקה אחרת. היהדות מסוגלת להכיל את האפשרות ששני רבנים לא יסכימו זה עם זה מבלי שהאחד יכריז על השני ככופר.

          ג. אגב, אם שמעתי נכון, הרב דרוקמן אומר את הדבר הבא: על השאלה "האם לממשלה מותר לפנות" אפשר לדון (הבנתי שהוא נגד), אבל חייל שמציית לפקודת פינוי לא חוטא ולכן חייב לציית (כי למרות שההחלטה בעייתית, אי-ציות בעייתי הרבה יותר). יחד עם ההצהרה על חובת הציות באה האמירה "אבל שינסה להתחמק בדרכים לגיטימיות". שמגיעה מתוך ראיית העולם שלו לפיה פינוי הוא דבר לא נכון.

  • לעולם לא לשכוח ולא להפסיק להזכיר שכאשר התברר בהנהלת ישיבת "נתיב מאיר" שראש הישיבה, הרב קופולוביץ מטריד מינית תלמידים, הם פנו אל הרב דרוקמן כדי שיחליט מה צריך לעשות. דרוקמן לא פנה למשטרה, ולא הפסיק את עבודתו של קופלביץ ובכך אפשר לו להמשיך להטריד מינית ילדים.

    אני לעולם לא אסלח לו על זה.

    (גילוי נאות, לא למדתי מעולם בישיבת נתיב מאיר אבל כמה מחברי הטובים דוקא כו)

    • ygurvitz

      וואלה! לא ידעתי את זה.

  • עמיש

    יש דברים שאומרים בסתר ויש דברים שאומרים בגלוי.
    הנה משהו שאנשים בירושלים אומרים בגלוי:

    http://www.youtube.com/watch?v=y3gKcpeFCb4

    בתיאבון

    • מני ל

      הלאומנים כנראה התעייפו מ"כהנא צדק" ועברו לסגוד למקצוען האמיתי בתחום.

  • עדו
  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    כדאי לשמוע את הראיון של הרב אבינר אצל ירון ידען:
    http://www.daatemet.org.il/radio.cfm#dynamic_player

    באמת יפה איך הוא מצליח להפוך את הכתוב על פיו.