החברים של ג'ורג'

ישראל עולה שוב על משעול הטיהור האתני – אלא שהפעם ספק אם תשרוד אותו

חמושי צה”ל במחנה הפליטים עאידה מאיימים לרצוח את תושבי המחנה בגז, ילדים, נשים וקשישים. הם גם מאיימים לרצוח בן ערובה שלקחו. מסוג הדברים שהתקשורת הישראלית לא תראה לכם.

אני חושב שלא צריך לחקור עמוק מדי כדי להבין מאיפה נטל חמוש ישראלי את הרעיון לרצוח אוכלוסיה שלמה בגז, נכון? היו לנו מורים טובים, והיינו תלמידים שקדנים.

מזכיר המדינה קרי אמר השבוע, באמירה שצללה כאבן במים אדירים בציבוריות הישראלית, שבאלימות הישראלית-פלסטינית אפשר לראות חלון למציאות של מדינה אחת. קרי, כמו רבים אחרים, טועה: מה שמשתקף פה היא מציאות לא של מדינה אחת, מדינה שכל תושביה שווים; מה שאנו רואים היא מציאות של מדינת אפרטהייד שלמדוכאיה נמאס לחיות על ברכיהם, והם יוצאים אל המדכא השנוא ולהב חסר תועלת בידם, יודעים שמותם יבוא, ומקבלים אותו ובלבד שהחיים הללו ייפסקו.

ובימין היהודי הבינו שהמשחק שהיה בעשור האחרון, המשחק של “כיסוח דשא” ושל “ניהול הסכסוך” ושל “שקט”, נגמר. נתניהו כבר לא יכול לומר יותר שבתקופתו לא היו פיגועים, ושהוא שמר על ה”שקט” המיוחל כל כך. כל יום גורר פיגוע. במידה מסוימת, התגובה הציבורית הישראלית מדהימה: בחודש של פיגועים, מספר הקורבנות הישראלים ×”×™×” פחות מפיגוע גדול אחד באינתיפאדה השניה – וחלק ניכר מהנפגעים היו תוצאה של ששון-הדק של חמושים ואזרחים ישראלים. ואף על פי כן, מהתגובה הציבורית אפשר לחשוב שזו ביאתו השניה של חמלינצקי.

חלק ניכר מהאחריות להיסטריה מוטל על כלי התקשורת – ואני חושד שבמידה ניכרת הוא מוטל על המדיה החברתית, שמעצימה כל אירוע ומציפה את המשתמש גם במה שהוא רואה כביתו, עד שאיננו יכול להתחמק מן המראות. התקשורת הישראלית, כרגיל, ממעיטה לדווח על הנפגעים בצד השני, אם היא עושה זאת בכלל. מספר ההרוגים הפלסטיני נאמד בעשרות; מספר הפצועים, במאות. כנראה מאות רבות. [עדכון: על פי נתוני “שיחה מקומית,” נהרגו 71 פלסטינים ועשרה ישראלים; ×›=2,130 פלסטינים נפצעו לעומת 220 ישראלים.]

כל מה שהודחק באינתיפאדה השניה התפרץ שוב. כל הדברים שמעולם לא נפתרו, הרווחה שצפה כאשר נראה היה שהושג נצחון (נצחון שהרמטכ”ל יעלון התרברב בו אז), שוב עולים על פני השטח. ויחד איתם עולה הדרישה הישראלית הוותיקה: שהפלסטינים ייעלמו.

בין 1967 ל-1987, היהודים בישראל השלו את עצמם שהפלסטינים בגדה לא באמת קיימים. הם היו משרתים טובים, והיו כמה מהם שחרשו רעה, אבל היהודים אילפו את עצמם להתעלם מקיומה של תנועה לאומית פלסטינית. את מה שראה ז’בוטינסקי נכוחה ב-1923,

עושי השלום בקרבנו מנסים לשדל אותנו, כאילו הערבים הם או טיפשים, שניתן לרמותם על-ידי ניסוח "מרוכך" של מטרותינו האמיתיות, או שבט אוהב-בצע, שיוותר לנו על בכורתו בארץ-ישראל תמורת רווחי תרבות וכלכלה. אני מסרב לחלוטין לקבל השקפה זו על ערביי ארץ-ישראל. מבחינה תרבותית הם פיגרו מאחורינו ×›-500 שנה, מבחינה רוחנית אין הם מחוננים בכוח-הסבל שלנו, אף לא בכוח-הרצון שלנו; ואולם בזה גם מסתיים ההבדל הפנימי בינינו. הם פסיכולוגים דקי-הבחנה בדיוק כמונו, ובדיוק כמונו נתחנכו מאות בשנים על שיטת הפלפול החריף: נספר להם מה שנספר, הם מיטיבים להבין את הנעשה במעמקי נשמתנו, כשם שאנו מבינים את הנעשה במעמקי נשמתם. ואל ארץ-ישראל הם מתייחסים, לכל הפחות, באותם אהבה אינסטינקטיבית ובאותה קנאות אורגאנית, שבה התייחסו האצטקים אל מכסיקו שלהם, או הסיאוקסים אל הערבה שלהם. ×”×”×–×™×™×” על כך, שהם יסכימו מרצונם להגשמת הציונות תמורת נוחיות תרבותית או חומרית, שעתיד להביא להם המיישב היהודי, – ×”×–×™×™×” ילדותית זו נובעת אצל "חובבי- הערבים" שלנו מאיזה יחס של בוז שיסודו בדעה קדומה, אל העם הערבי, מאיזו הצגת-דברים בלתי מבוססת על ×’×–×¢ ×–×”, הרואה בו אספסוף רודף שלמונים, המוכן לוותר על מולדתו תמורת רשת טובה של מסילות-ברזל. הצגת-דברים כזאת אין לה שום יסוד. אומרים שלעיתים קרובות ניתן לשחד ערבים בודדים, אך מזה אין להסיק, שערביי ארץ-ישראל בכללותם מסוגלים למכור את רגש הפאטריוטיזם הקנאי שלהם, רגש שאפילו הפאפואסים לא מכרו אותו. כל עם נלחם נגד מיישבים על עוד יש לפחות זיק של תקווה להיפטר מסכנת ההתיישבות. כך עושים וכך יעשו גם ערביי ארץ-ישראל כל עוד יש להם לפחות זיק של תקווה.

הצליחו היהודים בישראל להדחיק. עד שהגיעה האינתיפאדה הראשונה. ההתקוממות הנכיחה אותם שוב בתודעה הישראלית. הפתרון היה משטר ההפרדה: הם שם, אנחנו כאן. זו היתה סיסמת הבחירות של רבין ב-1992, אחרי טרור הסכינאים הראשון והפוגרום היהודי הראשון אחרי רצח הלנה ראפ בבת ים ב-1992. הפתרון, לכאורה, היה פשוט: נסיגה לקווים מוסכמים שבסופו של דבר יובילו למדינה פלסטינית עצמאית.

[…]

בפועל, בוצע ההיפך. בין הסכמי אוסלו ותחילת האינתיפאדה השניה, מספר המתנחלים היהודים – שכל מהות קיומם היא למנוע כל אפשרות לנסיגה; חפשו את אריאל במפה, היא לא שם במקרה – הוכפל. במקביל, הונהג משטר הפרדה והיתרים שרק פגע בפלסטינים ויצר ארבעה סוגים של פלסטינים במה שהיתה פעם פלסטינה המנדטורית:

א. פלסטינים שמחזיקים באזרחות ישראלית פורמלית, אך בפועל מדוכאים על ידי המדינה היהודית.

ב. פלסטינים שמחזיקים בתושבות ישראלית נומינלית במזרח ירושלים.

ג. פלסטינים שיושבים בגדה המערבית.

ד. עזתים.

לפני 1993, המשטר היה רופף יחסית: עזתים יצאו לישראל כמעט בלי צורך באישורים מיוחדים, תושבי הגדה עברו לירושלים ולהיפך. אחרי 1993, הודק משטר ההיתרים וההפרדה עוד יותר. ב-20 השנים שחלפו מאז הסכם אוסלו, הבינו בימין היהודי כי כל זמן שהרשות הפלסטינית מרסנת את אזרחיה, היא בעצם סייענית יוצאת דופן של משטר ההפרדה; ועל כן, למרות נביחות לצורכי יחסי ציבור, לא שרון ולא נתניהו מוטטו את הרשות. ההסכמים שאמורים היו לשחרר את הפלסטינים, או על כל פנים שווקו כך, שימשו להעמקת השעבוד שלהם.

באה האינתיפאדה השניה. בחסותה, הרחיבו המתנחלים עוד יותר את אחיזתם בשטח, והשטחים שנמצאים בשליטה פלסטינית צומצמו עוד יותר. שרון שקע לתרדמת בסוף 2005, אולמרט עלה לשלטון, ונראה היה ששני הצדדים יגיעו לאיזושהי הסכמה. אולמרט אפילו דיבר בפומבי על תכנית ההתכנסות (זוכרים?). הגיעה מלחמת לבנון השניה, ואולמרט העדיף לאחוז בקרני המזבח ולא לפרוש (כנראה ידע מה מחכה לו בבתי המשפט), ועל מזבח שרידותו האישית הקריב את מה שהיה כנראה הסיכוי האחרון לפתרון שתי המדינות. סיכוי קלוש: היכולת של אולמרט לפנות מספרים גדולים של מתנחלים מוטלת בספק, בלשון המעטה.

אנחנו עשור אחרי האינתיפאדה השניה. הדברים של קרי מביעים השלמה עם כך שלא יהיה פתרון שתי מדינות. הוא מזהיר את הישראלים מתוצאות מעשיהם, אבל איננו מפעיל שום סנקציות. יש צרות גדולות יותר במזרח התיכון. יקיזו שני הצדדים את דמם; אף אחד לא מעוניין להוציא על כך הון פוליטי.

ואשליית ההפרדה התנפצה. במזרח ירושלים, מפעילה הממשלה משטר צבאי וסוג של חלוקת העיר. בגדה המערבית, הדיקטטורה הצבאית פועלת בעוצמה חריגה ושבה להריסת בתים – מהלך שבעצמה הודתה לפני עשור שהוא לא יעיל. אבל לא נותרו לה אמצעים שהיא יכולה להפעיל.

אז הפרדה לא תהיה. באיזו עוד דרך יכולה להתבטא השאיפה הישראלית להעלים את הפלסטינים?

[…]

הפוליטיקאים היהודים מדברים על ×–×” בגלוי או בסמוי, אבל מדברים על ×–×”. ינון מגל מדבר על נכבה נוספת. המפלגה שלו הכניסה לרשימתה את אביחי בוארון, שפינטז בפומבי על מחנות השמדה ל”עמלקים”, וכולם יודעים מי הם העמלקים. נתניהו נסוג בימים האחרונים מהנאום שבו טען שהמופתי ×”×™×” אחראי להשמדת יהודי אירופה – אבל חזר על כך שהפלסטינים שיתפו פעולה עם הנאצים.

זו שריקת כלבים. היא מסוכנת לא פחות מהנאום של מילושביץ’ ב-1989, שבו הבטיח לסרבים שהם “לא יושפלו שוב” בקוסובו. הקהל קיבל אז את מילושביץ’ בקריאות “מוות למוסלמים.” הוא עצמו לא אמר את הדברים המפורשים, אבל לא צריך ×”×™×” לומר: הם הובנו על ידי הקהל. כשנתניהו עושה השוואה מכוונת בין התנועה הלאומית הפלסטינית ובין הנאצים, הוא מכין את הקהל היהודי לנכבה שניה. אין, בסופו של דבר, פתרון אחר שבו אפשר ×™×”×™×” לשמר את עיקר העיקרים הציוני – עליונות יהודית. היהודים הישראלים בשלים בחלקם הגדול לטיהור אתני שני, החמושים שלהם כבר משתוקקים להציף את הישובים הפלסטיניים בגז.

אל דאגה: התקשורת היהודית לא תדווח על האירועים בזמן אמת. בן דרור ימיני יקדיש מאמרים שוצפים להכחשה שלהם. יאיר לפיד יסביר באנגלית שיש דברים גרועים יותר בסוריה ולמה לא מדווחים על כך שדקרו איזה יהודי. אחר כך, חלקים מרכזיים מהתקשורת יסבירו שלא היתה ברירה.

לישראל יש את היכולת הצבאית לבצע טיהור אתני או רצח עם, ונראה יותר ויותר שיש לה גם את הרצון. אבל שקט לא יהיה: גם אם מיליון פלסטינים יגורשו לירדן והשאר יירצחו, כל מה שיקרה הוא קריסה של ירדן, קריסה של כל משטר ערבי שמעז לדבר עם ישראל מתחת לשולחן, ומלחמת נצח.

וישראל תוכל לשכוח מבעלי ברית. הנאום של קרי היה קריאת אזהרה בכיוון הזה. לאירופה לא יהיה כוח לקלוט גם פליטים תוצרת ישראל. התוצאה תהיה רודזיה. תוך זמן קצר, המדינה היהודית תתדרדר לסחטנות גרעינית: או שתסחרו איתנו או שמשוגעים ישתלטו לנו על הנשק הגרעיני. בקיצור, היא תהיה צפון קוריאה יהודית. במקביל, כמובן, יהיה גל ענקי של אנטישמיות, כי אחרי הכל ראש הממשלה של ישראל קורא לעצמו ראש הממשלה של היהודים והמדינה מגדירה את עצמה כמדינת היהודים. יהיה קצת קשה להבחין בין יהודים ובין ישראלים. אבל זה בסדר: האנטישמיות תמיד היתה בעלת בריתה הטובה ביותר של הציונות.

זכרו: האנשים שמדברים אתכם על גאולה וימות המשיח, נוטים להשמיט את הקטע של מלחמת גוג ומגוג שבאמצע. הם חושבים עליה, כמובן, עורגים אליה (”חבלי משיח, ×”× ×” ×–×” בא”, שרה נעמי שמר) – אבל מעדיפים שאתם לא.

זה עדיין בידיכם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אם זה “מרכז”, אני כבר מעדיף את הדיקטטורה שלי נקיה

האפס שהתגלם בבשר, יאיר לפיד, כותב כל מיני דברים לאחרונה ובדרך כלל – עכשיו שהוא לא שר – אני עושה כמיטב יכולתי להתעלם. ×—×™×™ השתפרו משמעותית מאז שבן דרור ימיני הפסיק לכתוב ברשת, ולעומת לפיד ימיני הוא מאור של יושרה ואינטלקטואליות. אבל לפעמים אין ברירה וצריך לתקוף גם מטרות רכות.

אתמול (א’) פרסם לפיד סטטוס בעמוד הפייסבוק שלו, שבו אמר כל מיני דברי הבל. הוא אמר, בקצרה, שתפקידו של המרכז הוא לירות ולבכות. הוא אמר שהריסת בתים היא “צעד חיוני ומוצדק במאבק בטרור,” רק שכח לציין שא. הריסת בתים של אנשים שלא פשעו היא טרור, ומוצדקת כטרור תחת הביטוי “הרתעה” (ספק אם מוחו מסוגל לעמוד בהבנה המשולבת של שתי העובדות הללו) וב. שמערכת הבטחון, זו שפעם הוא אמר שהוא תמיד פוסק כפסיקתה, מצאה שהריסת בתים דווקא מקדמת טרור. הוא אמר ש”נכון שירושלים לא תחולק”, כנראה מתוך כך שהוא סומך על כך שמצביעיו רפי השכל לא יזכרו שרק לפני חודש הוא אמר שהעתיד של ירושלים הוא ראש עיריה פלסטיני. הוא כתב ש”שחרור הכותל הוא לא פחות מנס אלוהי,” כנראה כחלק ממיזם סטארטאפ שמתבסס על חיבור הקבר של אביו לגנרטור בתקווה להגיע לפרפטואם מובילה. הוא כתב ש”אבל נכון שיהודים אינם מוחאים כפיים בהתלהבות מעל גופה מדממת, מפני שבנפול אויבך אל תשמח ואנחנו לא מקדשים את המוות אלא את החיים” כאילו הבעיה כאן היא בתמונות שמשבשות את מאמץ ה-hasbara שלו.

אבל כל אלה הן פרפראות. בהמשך, כותב לפיד את משפטי המפתח: “נכון שחברי הכנסת הערבים, במיוחד אלה מבל”ד, הם חבורה חסרת אחריות המנסה להצית את השטח ולערער את הדו-קיום והכנסת צריכה להתחיל לחשוב מה עלינו לעשות איתם. אבל נכון גם שאסור לתת להם להצליח במזימתם, כי בישראל חיים 1.2 מיליוני ערבים-ישראלים ועלינו למצוא דרך לחיות איתם ביחד.” ההדגשה שלי.

מאיפה להתחיל?

אולי מזה שלפיד, כרגיל, טועה בנתונים? בישראל יש כ-1.72 מיליוני ערבים-ישראלים, על פי נתוני הלמ”ס. אם לפיד היה רוצה שיהיו רק 1.2 מיליונים מהם, הוא היה צריך לחזור יותר מעשר שנים אחורה. אבל חצי מיליון אזרחים, ביני ובינך מה הם.

שנית, שיש יותר מצביעים של הרשימה המשותפת מאשר מצביעים ללפיד. סתם, שנזכיר את הפרופורציות. יותר אזרחים ישראלים נתנו אמון באנשים שלפיד רוצה לזרוק מהכנסת מאשר שנתנו בלפיד. ומה לעשות, למרות מה שלפיד חושב על עצמו, כל אחד ואחד מהם ישראלי לא פחות ממנו.

שלישית, דווקא הרשימה המשותפת היא “חסרת אחריות המנסה להצית את השטח”? ×›×™ אני זוכר במעומעם שאורי אריאל, שר החקלאות בממשלת ישראל, הוא ×–×” שהתחיל את גל הדמים הנוכחי כשעלה על הר הבית והפר את הסטטוס קוו. אבל אורי אריאל, כידוע, הוא אח. יש לציין, אגב, את העמימות של לפיד ביחס להר הבית: מצד אחד, ×–×” המקום שאליו “התפללו יהודים שלושת אלפים שנה” (היו יהודים בשנת 1,000 לפני הספירה? באמת? באיזו היסטוריה אלטרנטיבית?), אבל מצד שני המקום הקדוש באמת הוא הכותל המערבי; ומצד שלישי, אין ללפיד בעיה עם עליה על הר הבית ואולי אף מקדש שלישי, להוציא התוצאות – “אנחנו לא רוצים להצית אינתיפאדה שלישית וגם לא להצית את אש הג’יהאד.” הזכויות של מוסלמים על אתר קדוש להם, בו הם מחזיקים במשך זמן רב יותר משעמדו עליו המקדשים היהודים, פשוט מטואטאות הצידה.

אני לא יודע אם לפיד שותף לכמיהה של האחים היהודים להקמת מקדש שלישי, אבל בואו נאמר שהוא לא בדיוק יוצא נגדן, רק נגד המחיר שלהן. לכו תדעו, אולי זה יעצבן מישהו.

ורביעית, וחשוב מכל, לפיד רוצה לשלול את זכויות הבסיס של נבחרי פרלמנט שנבחרו על ידי הציבור שלהם, כי הם ממש לא מוצאים חן בעיניו. יתר על כן, לפיד משוכנע שלא רק שהוא יכול למחוק את הבחירה של הפלסטינים הישראלים, הם יהיו לגמרי בסבבה עם זה, כי כמו רוב הישראלים הוא שכנע את עצמו שנציגיהם של הפלסטינים הישראלים לא באמת מייצגים אותם. הוא חושב שאחרי שהוא יזרוק את הנציגים שלהם מהפרלמנט, הוא יוכל “למצוא דרך לחיות איתם ביחד.”

טוב, אין מנוס אלא לשוב לאלתרמן:

ובכן, מיהו תופיק טובי? הוא חבר הכנסת,

הןא קומוניסט ערבי. בבית הנבחרים

יושב הוא בזכות מלאה ולא בחסד…

כבר עת לזכור זאת, חברים.

ואין הוא חב בזה כל חוב על גודל-נפש.

ישיבתו היא חוק.

היא צו.

היא אל”ף-בית.

לא! אין הפרלמנט צריך ביד מונפת

לזרוק לו מדי פעם את הגט.

[…]

זה טיב הדמוקרטיה. אין נושאי-כליה

נושים תודה באיש. חלקה אולי לא קל,

אך אם היא לא תהיה מובנת מאליה,

היא לא תהיה מובנת לנו כלל!

היא חוק. היא צו. היא אל”ף-בי”ת.

אולי לפיד פספס את השיעור הזה באזרחות.

אה, נכון. אין לו בגרות.

[…]

חנין זועבי מעצבנת אותי לפעמים. זו לא רק זכותה, זו גם חובתה. היא נבחרת ציבור של אוכלוסיה מדוכאת, מנושלת, נרדפת. אין לה הפריבילגיה להיות נחמדה. זכותה, חובתה, של זועבי היא לא רק לערער על פעולות הממשלה, אלא על עצם קיום המשטר. הדמוקרטיה תעמוד בזה; הציונות אולי לא, אבל לא נורא.

העקרון הדמוקרטי הפשוט הוא שלכל אחד יש זכות לומר דברים נוראים, מותר לו להעליב את כל היקר לך, ולך אסור להוריד לו סטירה או לסתום לו את הפה – על אחת כמה וכמה אם הוא נבחר ציבור. אם לא נתווכח על הכל, תוך כמה זמן נמצא את עצמו בסד הצר של מוחו של לפיד.

למה אני בוחר בזועבי כדוגמא? מפני שלפיד הוא זה שבחר בה. הוא זה שדיבר, מיד עם בחירתו ב-2013, על כך שהוא לא “יישב עם הזועבי’ז.” אחר כך הוא התנצל ואמר שהתכוון רק לזועבי עצמה (עכשיו הוא מדבר על בל”ד כולה). חודש אחר כך, הוא כתב על כך ש”אחרי הפלשתינאים נצטרך להתמודד עם ערביי ישראל, כי הם לא מתים עלינו, וגם לא מבינים למה לא מתקנים להם את הביוב באום אל פאחם ואחרי זה עוד מתפלאים שהם לא מתים עלינו.”

מבחינת יאיר לפיד, האפס שהתגלם בבשר שלאסוננו רואה בעצמו ראש ממשלה עתידי, 17% מאוכלוסיית ישראל – שהוא אפילו לא מסוגל לספור – הם בעיה. צריך לשלול את תוצאות הבחירה שלהם, אבל אחר כך למצוא דרך לחיות איתם ביחד. בדו קיום, כמובן. דו קיום פטרנליסטי ×›×–×”, שבו הרוכב מכתיב לסוס איך הוא צריך לחיות והסוס צריך לחייך באושר. הסוס, אפעס, לא מרוצה מהדיל, ולפיד לא מצליח להבין למה.

לפיד רואה בעצמו איש מרכז. בפועל, הוא מדבר על שלילת הזכויות הפוליטיות של 17% מאזרחי ישראל. הוא רוצה להחזיר את הפלסטינים הישראלים אל ימי המשטר הצבאי, הימים שבהם בכנסת היו מפלגות מפוברקות של מפא”י שהתיימרו לייצג פלסטינים. יש לי חדשות בשבילו: זה לא יקרה. את הגלגל הזה אי אפשר להחזיר לאחור, לא בלי מלחמת אזרחים. וכל ה-hasbara בעולם לא תצליח להסביר את זה. מי יודע, אולי האנשים הנחמדים שמזמינים את לפיד לנאום בחו”ל ייזכרו שרגע, הוא בעצם חשוד בפשעי מלחמה.

×›×›×” נראה המרכז היהודי היום: מרחק פסיעה מהכרזת מלחמת אזרחים על האוכלוסיה שממנה גזל את האדמה עליה הוא יושב. אם ×›×›×” נראה המרכז, תנו לי ימין הארדקור, ימין יודו-נאצי שלא חושש להודות שהוא ×›×–×”. ×–×” עדיף על היורים ובוכים האלה. לפיד הוא לא היחיד שזיהה את הפוטנציאל האלקטורלי שבהתחנפות לאספסוף היהודי: חברים במפלגת העבודה, כמו איציק שמולי, כבר למדו שהם יכולים להתחיל לצרוח בכל פעם שחבר כנסת פלסטיני מדבר, ולזכות כך בקלות בזמן מסך. לפני חמישה ימים הצביעה מפלגת העבודה עם הימין היהודי נגד שתי הצעות חוק – של מרצ ושל הרשימה המשותפת – להנצחת זכרם של קורבנות טבח כפר קאסם. גם חברי הכנסת של לפיד הצביעו נגד, כמובן, אבל מהם אף לא מצפה לכלום.

במוצ”ש האחרון, ערכה תנועת שלום עכשיו – שמונהגת על ידי איש העבודה יריב אופנהיימר – הפגנה נגד המצב. ברגע האחרון, מנעו מארגני ההפגנה את הופעתה של חברת הכנסת עאידה תומא-סלימאן (המשותפת) שעמדה לשאת דברים. כשרעות מור (גילוי נאות: ידידה טובה) עימתה את אופנהיימר עם הדברים, הוא התפרץ עליה באופן שהזכיר את רני רהב(”רוע, רוע צרוף”) וטען שהוא בעד יצוג לרשימה המשותפת, אבל לא “בכל הפגנה.”

אופנהיימר ודאי איננו נבל קומיקס נוסח לפיד, אבל ההתפרצות שלו וההתנהלות של העבודה מעידים שהחידק שטורף את המחנה הציוני והמרכז היהודי כבר שלח גרורות (כן, אני יודע, דימוי מעורבב, חיו עם זה) ללב השמאל הציוני. גם שם, “חלקה אולי לא קל” עדיין לא מובן די הצורך.

ועוד דבר אחד: ראש הממשלה שלנו, שלגמרי צריך לבחון אם הוא לא ×”×’×™×¢ למצבו של בגין במלחמת לבנון, אמר היום בוועדת חוץ ובטחון שישראל “תצטרך” לשלוט בכל השטח עד להודעה חדשה, ושכן – לנצח תאכל חרב. צריך לזכור: ×–×” כל מה שהיה לימין היהודי להציע. תמיד. ×–×” הטוב שבכל העולמות שלו. מלחמת נצח על כל דונם, מלחמה שתאכל את עתידם של האזרחים ושלטובתה (ולטובת האוליגרכיה הכלכלית, כמובן) ישועבד הכל. אין להם חזון אחר, ומעולם לא ×”×™×” להם: כעת פשוט נשרו המסכות, ואין להם מנוס אלא מלהודות בכך.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

התנהלות האספסוף היהודי במקרי פיגוע מוכיחה את חלילות טענת ה”הרגנו אותו כי היה מסוכן”

“את כל הכסף שהיה מרוויח היה מעביר למצרים כי היה סיכוי קלוש שהם ישחררו את המשפחה שלו ולא ירצחו אותם בגבול והוא ממש ממש רצה שהם יגיעו בשלום לישראל.

אני את הכסף שהרווחתי לא שלחתי למשפחה, אבל הוא לא גרם לי להרגיש רע עם זה. […] אם יכולתי לבקש ממנו סליחה על כל מה שקרה, הוא בטח היה סולח.”

קצת על הפטום ורהם, שנרצח בידי בני עוולה.

בשבועות האחרונים, חמושים יהודים או אספסוף מבוהל הפעיל אלימות חריגה, במספר מקרים קטלנית, כלפי אנשים שלא היתה כל הצדקה לאלימות כזו כלפיהם. המקרה המובהק ביותר הוא של הפטום ורהם, שנורה ללא כל סיבה ראויה על ידי קב”ט התחנה בבאר שבע בעת הפיגוע שם שלשום (א’), ושלאחר מכן הוכה בעודו מדמם על ידי האספסוף. משטרת ישראל, אגב, הודיעה שהיא מחכה עם החקירה – ביחס לעבירה שלכאורה עולה לכדי רצח – עד אחרי נתיחת הגופה, והודיעה שבכל מקרה היא לא מתכוונת לחקור את התוקפים בחשד לרצח.

כי פאדיחה. אחרי הכל, יש איזה אפס שהתגלם בבשר שמשמש עכשיו כבכיר באופוזיציה שקרא לירות בלי הבחנה ובלי לשאול שאלות במי שמוציא סכין או מברג, והודיע לעמישראל שזה לא הזמן לשאול לגבי מניעים. הם כולם רוצים להרוג אותנו, הטעים, אז השכם להורגו. ואני אפילו לא מדבר על השר לבטחון פנים ועל ראש ממשלה, שאמרו שאסור שמחבל ישרוד את הפיגוע, ורק שכחו לעדכן את העם היושב בציון שאפעס, אם הם הורגים את הבנאדם הלא נכון, עוכר הדין הוא לגמרי על חשבונם. כי מי צריך לעצור אנשים, לנהל משפט ולחרוץ דין כשאפשר פשוט להסתער על האדם שלא בא לך טוב בעין ול”נטרל” אותו, ושאלוהים יברר אחר כך אם זה היה מוצדק או לא.

מקרים פחות מובהקים אבל עדיין בוהקים הם אלה של פאדי עלון, שנחשד בדקירה בירושלים. כפי שאפשר לראות מהסרטון פה, עלון לא ×”×™×” חמוש בזמן שנורה למוות. השוטר שזיהה אותו ראשון הבין שהסכנה שלו מוגבלת, ולקול מחאות האספסוף – שרצה לראות דם – הוציא תרסיס פלפל; אבל אז ×”×’×™×¢ למקום עוד שוטר, שהקשיב לאספסוף והרג את עלון בדם קר. אל תדאגו: הוא לא יועמד לדין. לא רק הוא לא: גם האנשים שדירבנו לרציחתו לא יריחו את הליזול.

והיה המקרה של אסראא עבד, שעמדה בתחנה המרכזית בעפולה, מוקפת בשוטרים וחמושים היסטריים אחרים, מחזיקה סכין מבלי לזוז. מישהו נכנס לפאניקה – כלומר, יותר מהפאניקה הרגילה – וירה בה. לא ×”×™×” בכך שום צורך. ×”× ×”, למשל, כיצד מטפלת משטרת לונדון באדם שחמוש במאשטה: מפנים את הזירה, תתמודדים איתו ועוצרים אותו. בחיים. האיש, אגב, נלקח לבית החולים; וזה כנראה מה שצריך ×”×™×” לעשות גם עם עבד, שסובלת מדכאון וניסתה בעבר להתאבד. היא היתה מסוכנת בעיקר לעצמה.

למשטרת ישראל יש טייזרים, קרי אקדחי הלם חשמלי. יש לא מעט מהם, למעשה, אם לשפוט על פי מספר הסרטונים שבהם רואים שוטרים ישראלים משתמשים בהם כדי לענות אנשים שלא מהווים שום סיכון, לעתים קרובות כפותים. לאיפה נעלמו כולם בחודש האחרון?

כשאני אומר את כל זה, במיוחד בימי דם, מטיחים בי: נראה איך היית פועל במקומם. ובכן, אני מקווה שבמקומם הייתי מתנהל בקור רוח ושומר על צלם אנוש. על הבסיס שבו שירתתי זרקו פעם רימון רסס (הוא היה רימון נפל, כיאה למנהל האזרחי): לא ירינו לכל עבר, ודווקא היו כמה מטרות אזרחיות בטווח ראיה. ירו פעם על הרכב שבו נסעתי; הקצין ירד מהרכב וירה באוויר, לא בצעיר הסמוך. צה”ל של האינתיפאה הראשונה לא היה מופת של שפיות, רחוק מכך, אבל לא הוא ולא הציבור שאותו שירת לא היו אספסוף מבוהל ברמה שאנחנו רואים היום.

ויש לציין שהבהלה הזו מזויפת. אדם לא חמוש לא מתקרב לאדם שהוא חושב שמסכן אותו ומטיח כסא בראשו. האספסוף הופך לגיבור בדיוק בנקודה שבה הוא חש שהוא לא נמצא בשום סכנה; יותר מכך, שלא רק שאין לו שום סכנה, הוא יכול לפרוק את השנאה שלו כלפי מושא שנאה מקובל, ושהוא לא יצטרך לשלם על כך שום מחיר.

אחרי הכל, אם חיות האדם שהטיחו ספסלים בראשו של ורהם – ראיתי את הסרטונים, באמת אין שום סיבה שגם אתם תעשו את ×–×” לעצמכם – באמת חשבו שהוא מסכן אותם, הם לא היו מתקרבים אליו. אם החמושים המבוהלים שירו בעבד באמת חשבו שהיא מסוגלת לדקור אותם, הם לא היו סוגרים טווח למרחק דקירה. הם היו יורים בה מרחוק.

לקניבליסטים של הימין היהודי שמסנגרים על הלינצ’ים האלה יש שני תירוצים מקובלים. קודם כל, הם אומרים, יכול להיות שיש על המחבל חגורת נפץ. וואלה. יכול להיות. יכול להיות גם שהוא כריש-על בעל כוחות כישוף ולייזרים מהעיניים, שהחליט להסוות את עצמו זמנית כאדם. שאלה לי אליכם: אם אתם באמת חושבים שיכול להיות שיש עליו חגורת נפץ, למה אתם מכניסים את עצמכם לטווח הפיצוץ?

התירוץ השני הוא צ’ארלי שלוש. ×–×” ×”×™×” שוטר שנדקר למוות על ידי מחבל ב-1990. הטענה – וזו טענה בלבד, ×›×™ שלוש נהרג במקום – היא ששלוש סבר שהוא ניטרל את המחבל וזה דקר אותו דקירה אחת בלב. אתם רואים, אומרים הקניבלים, פעם, לפני 25 שנה, ×”×™×” כנראה מישהו שנדקר על ידי מחבל פצוע, ועל כן אנחנו צריכים לירות בכל אדם, גם אם לא נראה שהוא מסוכן.

רק שכמובן, ההגיון ×”×–×” עובד רק לכיוון האנשים מהאתנוס הלא נכון. כששוטר הרג בסוף השבוע אזרח יהודי שרץ בכיוונו עם שתי סכינים – ואגב, לא הייתי שם אבל כן, הבחירה הראשונה שלי היא עדיין טייזר, והשניה עדיין ירי לכיוון הרגליים – קמה צעקה. הרוצח ישי שליסל נעצר על ידי המשטרה פעמיים, מבלי שנורה (ושוב, אני לא חושב שצריך ×”×™×” לירות בו, ודאי לא ירי קטלני). האנשים שאומרים לנו שצריך לירות בכל מי שנושא סכין או מברג, גם אם הוא לא מסוכן, גם אם הוא נס, גם אם הוא על הרצפה, מדמם – אלה האנשים שגם אומרים לנו שצריך לירות במיידי אבנים ×›×™ אבן היא נשק קטלני. ואיכשהו, אתה לא שומע מהם את הדרישה שצה”ל יירה במיידי אבנים יהודים בגדה, למרות שבחודש האחרון נרשמו למעלה ממאה תקריות כאלה. ודוק: נרשמו. היו לא מעט תקריות שלא תועדו. פתאום, כשהאבן בידיים של יהודי, היא לא נשק קטלני.

וזה כל הסיפור: אכיפה סלקטיבית, על פי מוצא. אם אתה יהודי שנראה נורמטיבי – רצוי להיות גבר ממוצא אשכנזי, לא הומו מדי למראה, בלי סממנים שמאלניים בולטים – אז אתה לא מסוכן בהגדרה. אם אתה שחום יותר, אתה נכנס לקבוצת הסיכון. אם אתה פלסטיני או חלילה, אפריקאי, ×”×”× ×—×™×” היא להרוג קודם ולשאול שאלות אחר כך. הסכנה? הסכנה היא רק תירוץ. מי שראה את חמושי צה”ל המבוהלים הנסים מפני מפגע פלסטיני בודד בתחנה המרכזית בבאר שבע, מבין מיד למה האספסוף העדיף לכלות את זעמו בפליט הנואש, חסר ההכרה, שבסך הכל רצה להוציא את משפחתו ממחנות העינויים בסיני: הוא ×”×™×” מצד אחד לא מסוכן כלל, ומצד שני מטרה לגיטימית.

בראשית העת החדשה, כשהחלה הרדיפה העממית אחרי מכשפות, מצאו עצמם האנשים שהסיתו את האספסוף לרצח בפני סתירה לוגית. איך אפשר לומר בו זמנית שהמכשפות מסוכנות כל כך, ובו זמנית שבטוח להתמודד איתן? כלי ירי לא היו נפוצים אז. האם זה באמת חכם להכנס לעימות פנים מול פנים עם מישהי שמנהלת קשרים אישיים עם השטן, ויכולה באמצעות העין הרעה להרוג את ילדיך?

אל דאגה, אמרו מפיצי השנאה – במקרה שלנו, האינקוויזיטורים היינריך קריימר ואולי יעקב שפרנגר, כותבי ×”-Malleus Maleficarum, “פטיש המכשפות” הרצחני – אל דאגה. המכשפה אולי מסוכנת, אבל ברגע ששמת עליה יד, ברגע שהיא באזיקים, שוב אין בה כוח עוד. במילים אחרות, נידחי החברה הם מטרה מובהקת בדיוק ברגע שהם הופכים ללא מסוכנים. לא התקדמנו הרבה, כמסתבר.

האספסוף הוא אספסוף. הוא שב הביתה ואחר כך יצטרך להתמודד עם מה שעשה. אולי גם יצטרך להתמודד עם השלכות משפטיות. אבל את הדם אנחנו דורשים לא מהם, אלא ממי ששכנע אנשים פשוטים שאנשים פשוטים אחרים הם מטרה לגיטימית לחייתיות. אנחנו זוכרים את קריימר ושפרנגר; כמוהם ייזכרו לדראון גם נתניהו, ארדן, לפיד.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

ההחלטה להטיל סגר על מאות אלפי תושבים ישראלים ללא התייעצות איתם מצביעה על נסיגה סופית מתפיסת האזרחות

נתניהו חילק את ירושלים.

ממשלת נתניהו הכריזה אמש (ג’) על סגר במזרח ירושלים. עוד לא עוצר, כפי שהציע ינון מגל – שמשתתף בתחרות הקשה על תואר המסית הלאומי – אבל סגר. הם לא יוכלו לצאת למערב העיר או לגדה המערבית. לא ברור איך ייאכף הסגר ×”×–×”: ירושלים המזרחית היא מקום גדול, הגבול שלה עם ירושלים המערבית רחב, התושבים מכירים את התוואי היטב, והמשמעות היא שתוך זמן מה – אם הסגר אכן ייאכף, וזו ממשלת נתניהו אז אף אחד לא מוכן להמר על ×–×” – יהיו מי שיעשו כסף ממציאת פרצות בגדרות. הן כדי להרוויח מהברחה, הן – תמורת הון גדול יותר, כנראה – לסייע בפיגועים.

(בהתחשב בכך שכך נראית עמדת הגנה בתוואי הגדר סביב העיר, לא הייתי בונה הרבה על מערך ההגנה הזה.)

החלטת הממשלה, כמובן, התקבלה ללא כל התייעצויות עם תושבי מזרח ירושלים. והעובדה שבדיון קצר הוחלט על סגר על שכונות שתושביהן מחזיקים בתושבות ישראלית, ללא כל דיון איתם, ושהדיון הציבורי אפילו לא התעכב על שאלת התושבות, מעידה על נסיגה סופית מתפיסת האזרחות המערבית.

בישראל, כל מה שמשנה הוא הזהות האתנית שלך. לצבע התעודה שאתה נושא יש פחות ופחות משמעות: המדינה שמתיימרת להיות הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון מקפידה הרבה יותר לברר מי היתה אמא שלך מאשר מה מעמד האזרחות שלך. ואף אחד לא מדבר על זה. שלילת זכויות של תושבים ללא הליך בסיסי? ענישה קולקטיבית על מאות אלפי אנשים בלי שיש להם אפשרות לערער על כך? אתה מעלה את השאלה הזו ואנשים לא מבינים על מה אתה מדבר בכלל. עוד שניה יצטטו לך את באשיר ג’ומאייל על כך שפה זה לא נורווגיה.

השכונות המזרחיות של ירושלים, וזה סוד קטן מאד, תמיד זכו לקיפוח ממוסד מצד השלטונות. הקיפוח הזה הוחמר לאחרי בניית תוואי החומה, שמותיר ארבע שכונות של ירושלים במצב לימבו: הרשויות הישראליות לא פועלות בהן, לרשויות הפלסטיניות אסור לפעול בהן, והתושבים מוצאים את עצמם נעים בין כאוס, אנרכיה וכנופיות.

הימין היהודי מרבה לדבר על “ריבונות”. הוא מרבה לדבר עליה בעיקר ביחס לירושלים. לפני כשבועיים, לפני גל הדמים, הנער לעניינים מלוכלכים של ליברמן שהתגלגל לתפקיד שר המשטרה עוד הכריז שהממשלה “תשיב את הריבונות” לירושלים. שבעה הרוגים אחר כך – פיגוע בינוני באינתיפאדה השניה – אותה ממשלה ואותו שר מכריזים על סגר ועל כך שבפועל הם מפסיקים לראות במאות אלפי מחזיקי תעודות כחולות אפילו כנתינים ישראלים. הם לא יהודים, אתם מבינים.

שבעה הרוגים, והמתקוממים במזרח ירושלים מראים לנו שדיבורים הרמים על איחוד ירושלים הם קשקוש. שבעה הרוגים, ונתניהו מחלק את ירושלים. שבעה הרוגים, והאזרחות הישראלית מוצגת כקליפה ריקה, כשוות ערך לזו של אזרחות לבנונית, עיראקית, או סורית: כל מה שמשנה הוא העדה הדתית שלך.

שבעה הרוגים ישראלים, ×–×” הכל. ×–×” מה שצריך כדי לסגת מעמדות בסיס בלי אפילו לזכור שאלו היו פעם עמדות בסיס. ועל הרקע של הנסיגה מהאזרחות אל האתנוס, פרסם אתמול (ג’) יוסי קופרווסר – למרבה הזוועה, פעם ראש אגף מחקר של אמ”ן; מאיזה מחסן של ד”ר סטריינג’לאב הם מגרדים את האפסים האלה? – מאמר שבו האשים את הרשות הפלסטינית בהסתה, בטענה החדשנית שהיא המציאה את העם הישראלי. אנחנו לא ישראלים, הכריז קופרווסר בגאווה, אנחנו יהודים. לומר שאנחנו ישראלים, זו הסתה.

הטענה שאין ישראלים איננה חדשה. הממשלה מעלה אותה פחות או יותר מיום היווסדה. בג”צ דחה פעם אחר פעם דרישות להכיר בעם הישראלי. משרד הפנים מכיר באומה האשורית, אבל לא באומה הישראלית. אבל הטענה של קופרווסר היא לא רק מטומטמת, לא רק בורה, לא רק מעליבה: שורה של ישראלים גדולים דרשו להכיר בהם ככאלה לאורך השנים, בולטת בהם שולמית אלוני. הטענה שלו, משולבת בהחלטת הממשלה מאמש, מבהירה שהטענה הרשמית של הממשלה – אין ישראלים, אבל ישראל היא מדינה שוויונית – לא עומדת. ברגע מבחן ראשון, ולא מבחן מסובך כל כך, התפיסה האזרחית קורסת – בלי דיון.

התפיסה שישראל יכולה להיות מדינה יהודית אבל שוויונית היתה תמיד תפיסה שקרית. הפלסטינים הישראלים ידעו היטב כמה שקופה התעודה הכחולה: היא לא הגנה עליהם מכדורי החמושים הישראלים בטבח כפר קאסם, ביום האדמה, במהומות אוקטובר 2000. פעם בדור, ישראל הבהירה בכדורי עופרת לתושביה הפלסטיניים שהם לעולם לא יהיו שווי זכויות, שלעולם היא תפעיל כלפיהם יותר אלימות משהיא מפעילה כלפי יהודים.

הפלסטינים הישראלים ידעו את זה תמיד. רדיקלים ישראלים למדו את זה מעט אחר כך. שאר הציבור עדיין בהכחשה, וכיוון שהוא בהכחשה הוא לא מסוגל לומר לאן אנחנו הולכים.

עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים?

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)