ישראל עולה שוב על משעול הטיהור האתני – אלא שהפעם ספק אם תשרוד אותו

חמושי צה”ל במחנה הפליטים עאידה מאיימים לרצוח את תושבי המחנה בגז, ילדים, נשים וקשישים. הם גם מאיימים לרצוח בן ערובה שלקחו. מסוג הדברים שהתקשורת הישראלית לא תראה לכם.

אני חושב שלא צריך לחקור עמוק מדי כדי להבין מאיפה נטל חמוש ישראלי את הרעיון לרצוח אוכלוסיה שלמה בגז, נכון? היו לנו מורים טובים, והיינו תלמידים שקדנים.

מזכיר המדינה קרי אמר השבוע, באמירה שצללה כאבן במים אדירים בציבוריות הישראלית, שבאלימות הישראלית-פלסטינית אפשר לראות חלון למציאות של מדינה אחת. קרי, כמו רבים אחרים, טועה: מה שמשתקף פה היא מציאות לא של מדינה אחת, מדינה שכל תושביה שווים; מה שאנו רואים היא מציאות של מדינת אפרטהייד שלמדוכאיה נמאס לחיות על ברכיהם, והם יוצאים אל המדכא השנוא ולהב חסר תועלת בידם, יודעים שמותם יבוא, ומקבלים אותו ובלבד שהחיים הללו ייפסקו.

ובימין היהודי הבינו שהמשחק שהיה בעשור האחרון, המשחק של “כיסוח דשא” ושל “ניהול הסכסוך” ושל “שקט”, נגמר. נתניהו כבר לא יכול לומר יותר שבתקופתו לא היו פיגועים, ושהוא שמר על ה”שקט” המיוחל כל כך. כל יום גורר פיגוע. במידה מסוימת, התגובה הציבורית הישראלית מדהימה: בחודש של פיגועים, מספר הקורבנות הישראלים היה פחות מפיגוע גדול אחד באינתיפאדה השניה – וחלק ניכר מהנפגעים היו תוצאה של ששון-הדק של חמושים ואזרחים ישראלים. ואף על פי כן, מהתגובה הציבורית אפשר לחשוב שזו ביאתו השניה של חמלינצקי.

חלק ניכר מהאחריות להיסטריה מוטל על כלי התקשורת – ואני חושד שבמידה ניכרת הוא מוטל על המדיה החברתית, שמעצימה כל אירוע ומציפה את המשתמש גם במה שהוא רואה כביתו, עד שאיננו יכול להתחמק מן המראות. התקשורת הישראלית, כרגיל, ממעיטה לדווח על הנפגעים בצד השני, אם היא עושה זאת בכלל. מספר ההרוגים הפלסטיני נאמד בעשרות; מספר הפצועים, במאות. כנראה מאות רבות. [עדכון: על פי נתוני “שיחה מקומית,” נהרגו 71 פלסטינים ועשרה ישראלים; כ=2,130 פלסטינים נפצעו לעומת 220 ישראלים.]

כל מה שהודחק באינתיפאדה השניה התפרץ שוב. כל הדברים שמעולם לא נפתרו, הרווחה שצפה כאשר נראה היה שהושג נצחון (נצחון שהרמטכ”ל יעלון התרברב בו אז), שוב עולים על פני השטח. ויחד איתם עולה הדרישה הישראלית הוותיקה: שהפלסטינים ייעלמו.

בין 1967 ל-1987, היהודים בישראל השלו את עצמם שהפלסטינים בגדה לא באמת קיימים. הם היו משרתים טובים, והיו כמה מהם שחרשו רעה, אבל היהודים אילפו את עצמם להתעלם מקיומה של תנועה לאומית פלסטינית. את מה שראה ז’בוטינסקי נכוחה ב-1923,

עושי השלום בקרבנו מנסים לשדל אותנו, כאילו הערבים הם או טיפשים, שניתן לרמותם על-ידי ניסוח "מרוכך" של מטרותינו האמיתיות, או שבט אוהב-בצע, שיוותר לנו על בכורתו בארץ-ישראל תמורת רווחי תרבות וכלכלה. אני מסרב לחלוטין לקבל השקפה זו על ערביי ארץ-ישראל. מבחינה תרבותית הם פיגרו מאחורינו כ-500 שנה, מבחינה רוחנית אין הם מחוננים בכוח-הסבל שלנו, אף לא בכוח-הרצון שלנו; ואולם בזה גם מסתיים ההבדל הפנימי בינינו. הם פסיכולוגים דקי-הבחנה בדיוק כמונו, ובדיוק כמונו נתחנכו מאות בשנים על שיטת הפלפול החריף: נספר להם מה שנספר, הם מיטיבים להבין את הנעשה במעמקי נשמתנו, כשם שאנו מבינים את הנעשה במעמקי נשמתם. ואל ארץ-ישראל הם מתייחסים, לכל הפחות, באותם אהבה אינסטינקטיבית ובאותה קנאות אורגאנית, שבה התייחסו האצטקים אל מכסיקו שלהם, או הסיאוקסים אל הערבה שלהם. ההזייה על כך, שהם יסכימו מרצונם להגשמת הציונות תמורת נוחיות תרבותית או חומרית, שעתיד להביא להם המיישב היהודי, – הזייה ילדותית זו נובעת אצל "חובבי- הערבים" שלנו מאיזה יחס של בוז שיסודו בדעה קדומה, אל העם הערבי, מאיזו הצגת-דברים בלתי מבוססת על גזע זה, הרואה בו אספסוף רודף שלמונים, המוכן לוותר על מולדתו תמורת רשת טובה של מסילות-ברזל. הצגת-דברים כזאת אין לה שום יסוד. אומרים שלעיתים קרובות ניתן לשחד ערבים בודדים, אך מזה אין להסיק, שערביי ארץ-ישראל בכללותם מסוגלים למכור את רגש הפאטריוטיזם הקנאי שלהם, רגש שאפילו הפאפואסים לא מכרו אותו. כל עם נלחם נגד מיישבים על עוד יש לפחות זיק של תקווה להיפטר מסכנת ההתיישבות. כך עושים וכך יעשו גם ערביי ארץ-ישראל כל עוד יש להם לפחות זיק של תקווה.

הצליחו היהודים בישראל להדחיק. עד שהגיעה האינתיפאדה הראשונה. ההתקוממות הנכיחה אותם שוב בתודעה הישראלית. הפתרון היה משטר ההפרדה: הם שם, אנחנו כאן. זו היתה סיסמת הבחירות של רבין ב-1992, אחרי טרור הסכינאים הראשון והפוגרום היהודי הראשון אחרי רצח הלנה ראפ בבת ים ב-1992. הפתרון, לכאורה, היה פשוט: נסיגה לקווים מוסכמים שבסופו של דבר יובילו למדינה פלסטינית עצמאית.

[…]

בפועל, בוצע ההיפך. בין הסכמי אוסלו ותחילת האינתיפאדה השניה, מספר המתנחלים היהודים – שכל מהות קיומם היא למנוע כל אפשרות לנסיגה; חפשו את אריאל במפה, היא לא שם במקרה – הוכפל. במקביל, הונהג משטר הפרדה והיתרים שרק פגע בפלסטינים ויצר ארבעה סוגים של פלסטינים במה שהיתה פעם פלסטינה המנדטורית:

א. פלסטינים שמחזיקים באזרחות ישראלית פורמלית, אך בפועל מדוכאים על ידי המדינה היהודית.

ב. פלסטינים שמחזיקים בתושבות ישראלית נומינלית במזרח ירושלים.

ג. פלסטינים שיושבים בגדה המערבית.

ד. עזתים.

לפני 1993, המשטר היה רופף יחסית: עזתים יצאו לישראל כמעט בלי צורך באישורים מיוחדים, תושבי הגדה עברו לירושלים ולהיפך. אחרי 1993, הודק משטר ההיתרים וההפרדה עוד יותר. ב-20 השנים שחלפו מאז הסכם אוסלו, הבינו בימין היהודי כי כל זמן שהרשות הפלסטינית מרסנת את אזרחיה, היא בעצם סייענית יוצאת דופן של משטר ההפרדה; ועל כן, למרות נביחות לצורכי יחסי ציבור, לא שרון ולא נתניהו מוטטו את הרשות. ההסכמים שאמורים היו לשחרר את הפלסטינים, או על כל פנים שווקו כך, שימשו להעמקת השעבוד שלהם.

באה האינתיפאדה השניה. בחסותה, הרחיבו המתנחלים עוד יותר את אחיזתם בשטח, והשטחים שנמצאים בשליטה פלסטינית צומצמו עוד יותר. שרון שקע לתרדמת בסוף 2005, אולמרט עלה לשלטון, ונראה היה ששני הצדדים יגיעו לאיזושהי הסכמה. אולמרט אפילו דיבר בפומבי על תכנית ההתכנסות (זוכרים?). הגיעה מלחמת לבנון השניה, ואולמרט העדיף לאחוז בקרני המזבח ולא לפרוש (כנראה ידע מה מחכה לו בבתי המשפט), ועל מזבח שרידותו האישית הקריב את מה שהיה כנראה הסיכוי האחרון לפתרון שתי המדינות. סיכוי קלוש: היכולת של אולמרט לפנות מספרים גדולים של מתנחלים מוטלת בספק, בלשון המעטה.

אנחנו עשור אחרי האינתיפאדה השניה. הדברים של קרי מביעים השלמה עם כך שלא יהיה פתרון שתי מדינות. הוא מזהיר את הישראלים מתוצאות מעשיהם, אבל איננו מפעיל שום סנקציות. יש צרות גדולות יותר במזרח התיכון. יקיזו שני הצדדים את דמם; אף אחד לא מעוניין להוציא על כך הון פוליטי.

ואשליית ההפרדה התנפצה. במזרח ירושלים, מפעילה הממשלה משטר צבאי וסוג של חלוקת העיר. בגדה המערבית, הדיקטטורה הצבאית פועלת בעוצמה חריגה ושבה להריסת בתים – מהלך שבעצמה הודתה לפני עשור שהוא לא יעיל. אבל לא נותרו לה אמצעים שהיא יכולה להפעיל.

אז הפרדה לא תהיה. באיזו עוד דרך יכולה להתבטא השאיפה הישראלית להעלים את הפלסטינים?

[…]

הפוליטיקאים היהודים מדברים על זה בגלוי או בסמוי, אבל מדברים על זה. ינון מגל מדבר על נכבה נוספת. המפלגה שלו הכניסה לרשימתה את אביחי בוארון, שפינטז בפומבי על מחנות השמדה ל”עמלקים”, וכולם יודעים מי הם העמלקים. נתניהו נסוג בימים האחרונים מהנאום שבו טען שהמופתי היה אחראי להשמדת יהודי אירופה – אבל חזר על כך שהפלסטינים שיתפו פעולה עם הנאצים.

זו שריקת כלבים. היא מסוכנת לא פחות מהנאום של מילושביץ’ ב-1989, שבו הבטיח לסרבים שהם “לא יושפלו שוב” בקוסובו. הקהל קיבל אז את מילושביץ’ בקריאות “מוות למוסלמים.” הוא עצמו לא אמר את הדברים המפורשים, אבל לא צריך היה לומר: הם הובנו על ידי הקהל. כשנתניהו עושה השוואה מכוונת בין התנועה הלאומית הפלסטינית ובין הנאצים, הוא מכין את הקהל היהודי לנכבה שניה. אין, בסופו של דבר, פתרון אחר שבו אפשר יהיה לשמר את עיקר העיקרים הציוני – עליונות יהודית. היהודים הישראלים בשלים בחלקם הגדול לטיהור אתני שני, החמושים שלהם כבר משתוקקים להציף את הישובים הפלסטיניים בגז.

אל דאגה: התקשורת היהודית לא תדווח על האירועים בזמן אמת. בן דרור ימיני יקדיש מאמרים שוצפים להכחשה שלהם. יאיר לפיד יסביר באנגלית שיש דברים גרועים יותר בסוריה ולמה לא מדווחים על כך שדקרו איזה יהודי. אחר כך, חלקים מרכזיים מהתקשורת יסבירו שלא היתה ברירה.

לישראל יש את היכולת הצבאית לבצע טיהור אתני או רצח עם, ונראה יותר ויותר שיש לה גם את הרצון. אבל שקט לא יהיה: גם אם מיליון פלסטינים יגורשו לירדן והשאר יירצחו, כל מה שיקרה הוא קריסה של ירדן, קריסה של כל משטר ערבי שמעז לדבר עם ישראל מתחת לשולחן, ומלחמת נצח.

וישראל תוכל לשכוח מבעלי ברית. הנאום של קרי היה קריאת אזהרה בכיוון הזה. לאירופה לא יהיה כוח לקלוט גם פליטים תוצרת ישראל. התוצאה תהיה רודזיה. תוך זמן קצר, המדינה היהודית תתדרדר לסחטנות גרעינית: או שתסחרו איתנו או שמשוגעים ישתלטו לנו על הנשק הגרעיני. בקיצור, היא תהיה צפון קוריאה יהודית. במקביל, כמובן, יהיה גל ענקי של אנטישמיות, כי אחרי הכל ראש הממשלה של ישראל קורא לעצמו ראש הממשלה של היהודים והמדינה מגדירה את עצמה כמדינת היהודים. יהיה קצת קשה להבחין בין יהודים ובין ישראלים. אבל זה בסדר: האנטישמיות תמיד היתה בעלת בריתה הטובה ביותר של הציונות.

זכרו: האנשים שמדברים אתכם על גאולה וימות המשיח, נוטים להשמיט את הקטע של מלחמת גוג ומגוג שבאמצע. הם חושבים עליה, כמובן, עורגים אליה (”חבלי משיח, הנה זה בא”, שרה נעמי שמר) – אבל מעדיפים שאתם לא.

זה עדיין בידיכם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)