החברים של ג'ורג'

פותחים מחדש את 1948: ישראל עשתה צעד נוסף לקראת מדינה דו לאומית היום, כשבג"צ העניק לגיטימציה לזכות השיבה. כמובן, זה לא מה שהוא התכוון לעשות, אבל זה מה שיצא.

בג"צ פסק – למרות מה שנראה על פניו כראיות לא רעות בכלל, בכלל זה תשלומי חכירה – שחלק ניכר משכונת שייח' ג'ראח שייך לתושבים יהודים שהתגוררו שם לפני 1948. האפוטרופוס הכללי של הנכסים ועמותות מתנחלים שונות מתכוונות לפנות משפחות שיושבות שם מזה עשורים כבר בימים הקרובים.

המשמעות היא שאם עד עתה, ישראל התווכחה על השטחים שנכבשו ב-1967, מעכשיו גם שטחי 1948 פתוחים לדיון. אחרי הכל, אם יהודים – יורשים או שלא – יכולים לקבל אדמות יהודיות שאבדו ב-1948, אז תוצאות המלחמה ההיא לא חלוטות: מן הצדק הוא שגם הפלסטינים יתחילו לדרוש את הרכוש שנגזל מהם. רמז למקבלי ההחלטות בירושלים: הם איבדו הרבה, הרבה יותר.

כמובן, ישראל לא תאפשר להם לקבל את האדמות שלהם בחזרה. יש שורה של חוקי עושק וגזל שקובעים שהאדמות הללו אבדו, יחד עם רוב האדמות של הפלסטינים הישראלים אחרי 1948. אלו חוקים שמבוססים על מה שגולדה כינתה בשעתו "צדק יהודי". הוא לא שכנע הרבה אנשים אז והוא ישכנע הרבה פחות אנשים היום. אבל אם ישראל הרשמית – במזרח ירושלים ובעצרת האו"ם – מתעקשת לשמוט את שאריות הלגיטימיות של המשטר הציוני, מי אני שאתווכח?

מילה על האפוטרופוס לנכסי נפקדים. האפוטרופוס הירדני עשה את מלאכתו נאמנה: הוא לא אישר את מכירתם של נכסים, אלא רק את חכירתם. זו עוד פרצה שבזכותה מגורשים כעת תושבי שייח' ג'ראח: היה קשה הרבה יותר לגרש אותם אילו בוצעה רכישה ולא חכירה. לאפוטרופוס הישראלי לא היתה בעיה כזו: הוא מעל בתפקידו ומכר חלק ניכר מהנכסים עליהם היה מופקד. ליהודים, כמובן.

כן, לצעוד: בג"צ אישר את קיומו מחר (ד') של מצעד מחאה של נשים בשכונת מאה שערים, לאחר שהפרימיטיביים המקומיים, מעודדים מההצלחה של קווי המהדרין, ניסו לאכוף הפרדה מיזוגנית גם בשכונה.

פעילות פמיניסטיות סיפרו שנתקלו בשכונת מאה שערים בהתנהגות הפוגרומיסטית הרגילה – אלימות מצד הבהמות המתגוררות בה ואדישות מצד המשטרה. עכשיו הורה בג"צ למשטרה למנוע את הפיכתן של נשים המגיעות למקום לאזרחים סוג ג'. נראה אם משטרת כ"ך, כפי שכינה חיים חפר לפני שנים את משטרת ירושלים, המשטרה שמזדרזת כל כך לעצור מפגינים בשייח' ג'ראח או בסוכתו של ראש העיריה, תפעיל אותה מידה של חוסר סובלנות כלפי האלמנטים האנטי-אנושיים בישראל.

היג"עים, כמובן, כבר זחלו מתחת לסלעים שלהם וצווחו שמדובר בפרובוקציה שמאלנית. כן, מצעד הוא פרובוקציה. לא, אין שום דבר פסול בפרובוקציה. במקום שיש עוול, יש לחשוף אותו. במקום שבו נשים מושפלות באופן שיטתי, יש לארגן מצעד של נשים. וכאן, שוב, המקום לחזור על מילותיו של מנקן, שיש לדחות את התפיסה ש"אדם הנלחם באמונה תפלה צריך להיות מנומס מאד כלפיה. זו, חוששני, שטות; הדרך להיאבק באמונה תפלה איננו נימוס, אלא לתקוף אותה במלוא הכוח, להניס אותה, להטיל בה מום, ולהפוך אותה לבזויה ונלעגת לנצח. ואם, במקרה, היא יקרה לליבם של אנשים שצריכים היו לדעת יותר? אז יש להוקיע את ערוות טיפשותם לאור השמש, שם תוצג בכל כיעורה עד שינוסו ממנה, מסתירים את ראשיהם בבושה". בעדה החרדית היה כבר מי שאמר ש"אנו לא הולכים להגיב. אנו מעדיפים לחבוט בערבות מאשר בנשים הפרוצות". כולן, הרי, פרוצות. בתועבה הזו, בזוהמה המחשבתית הזו אנחנו נאבקים, ואף על פי שאין ברירה אלא להפגין כלפיה סובלנות, אסור להעניק לה לגיטימציה. לא לה, ולא למחזיקים בה.

השקרים הרגילים: לוחמינו האמיצים השתלטו היום ללא נפגעים, במבצע מהולל שוודאי ייכנס למור"ק של חיל הים, על ספינה לא חמושה של פעילי שלום, ה"איירין". כל האנשים שעל הספינה, ששמותיהם היו ידועים, הודיעו מראש שהם לא יפעילו כל אלימות. אף על פי כן, כדי לחמם את הציבור, אמר אתמול "גורם צבאי" ש"מי שישתמש באלימות, נשיב לו באלימות." הפעם, ראוי לציין, מיהר דובר צה"ל להוציא את התמונות והסרטים לתקשורת – בפעם שעברה, אנחנו יודעים היום, הוא איחר לעשות זאת ב-12 שעות כי הרמטכ"ל התלבט אם לאשר לשידור את תמונותיהם של חיילי השייטת המושפלים. כאן המקום להזכיר שוב שדובר צה"ל מעולם לא שחרר את כל החומר שצולם על המרמרה: ראינו שוב ושוב (ושוב, ושוב) את תמונתו של הלוחם שמושלך מסיפון אחד לאחר, אבל את התמונות של ירי קטלני בתשעה אנשים ואת הירי בעוד כ-50 איש, לא ראינו וכנראה גם לא נראה.

ישראל, על פי פעילי השלום, החרימה את הפרוטזות שהיו על הספינה בתואנה שמדובר ב"כמות מסחרית", אבל טענה בנשימה אחת שהציוד המועט שהועבר בספינה "ראוי לזלזול"; מחתה על הפלגתה של הסירה מפמגוסטה, אבל הודתה בשקט שאם היתה יכולה היתה מונעת את הפלגתה משם; ועשתה המון רעש סביב ההפלגה מפמגוסטה השנויה במחלוקת שבקפריסין הטורקית, תוך שהיא מקווה שאף אחד לא יזכור שבזמן המשט במאי, היא הפעילה לחץ כבד על קפריסין היוונית, וזו אכן מנעה הפלגה משטחה. יצוין שלראשונה אחרי שנים, נזכרה ישראל שיש כיבוש טורקי בקפריסין. זה מזכיר את התהליך המהיר שבו נזכרו בחצי השנה האחרונה כאן בקיומה של השואה הארמנית, שישראל הכחישה במשך חמישים שנה. בקיצור, עוד יום של Hasbara.

צה"ל מחזיר בתשובה: הרב הצבאי הראשי לשעבר, אביחי רונצקי – ההוא שהזכיר לנו שההלכה לא תומכת בטיפול רפואי בשבויים – כבר הצהיר בגלוי שיש מקום להחזרה בתשובה בצה"ל, ואמר כי הוא עצמו פעל ליישום השלב הראשון של חזרה בתשובה: הקניית "כבוד וחיבה" ליהדות. כלומר, משלמי המיסים פעלו להפיכתם של אנשים מן הישוב לחוזרים בתשובה, היינו כאלה שהם או צאצאיהם יוציאו את עצמם ממעגל משלמי המיסים. רק בישראל.

במהלך כהונתו, ניסה רונצקי להרחיב בכל אמצעי את תחומי ממלכתו, ובשל כך התנגש ארוכות עם חיל החינוך. עכשיו אנחנו למדים שחיל החינוך שולח חיילים להכשרות במרכז מפוקפק של חב"ד, תנועה שכל מטרתה היא החזרה בתשובה. המרכז כל כך מפוקפק, שחיל החינוך ניתק איתו מגע מספר פעמים, ושב לעבוד מולו למרות הכל.

מחב"ד אומרים ש"אנחנו מנסים להפיץ יהדות. החזרה בתשובה אינה חלק מהלקסיקון, אנחנו מלמדים יהדות ומלהיבים אנשים", מה שנשמע באופן חשוד כמו "הקניית כבוד וחיבה" ליהדות. מצה"ל עצמו נמסר ש"חיזוק הזהות הישראלית-יהודית הוא חלק מהפעילות הערכית שמוביל החיל בכלל יחידות צה"ל ואוכלוסיות הצבא." מדובר בהכחשה רפה למדי: מה שבצה"ל נקרא "חיזוק הזהות הישראלית-יהודית" נשמע דומה מאד ל"הפצת היהדות" של חב"ד ו"הקניית הכבוד והחיבה" של רונצקי. על הבלבול הכרוני בין "ישראלי-יהודי", ועל המשמעות של כך לחייל שלומד שישראלי הוא יהודי, לא כאן המקום להרחיב.

הערה מנהלתית: "קרן הטבק והאלכוהול" הוזכרה היום בקפטן אינטרנט, וזמן קצר לאחר מכן התקבלו כמה תרומות. אני רוצה לשוב ולהודות לתורמים. היום גיליתי שפייפאל מאפשר שליחת פתקים מהתורם אלי; אני קורא אותם אחורה, ומודה גם על ההערות.

הערה מנהלתית #2: איתמר שאלתיאל הגה ונועם רותם קידד, והתוצאה היא אפליקציית האנדרויד Buy No Evil, שמאפשרת למצוא את רשימת מוצרי ההתנחלויות במקום נגיש. הורידו אותה לפני שהיא תוצא אל מחוץ לחוק!

(יוסי גורביץ)

כצפוי, ממשלת נתניהו-ליברמן-ישי לא האריכה את "הקפאת" ההתנחלויות – שהיתה בדיחה גרועה גם כך – ואתמול (א') חזרו המתנחלים לבנות במלוא המרץ. כדי להפגין את בוזם להחלטות הממשלה, הם גם הקדימו את מועד סיום ה"הקפאה" בכמה שעות. פניה, כמעט תחינה, מבנימין נתניהו שביקשה מהם לא להפסיק לבנות אלא, אם אפשר, לא להביא מצלמות – בתרגום לישראלית, תשתינו, אבל לא מהמקפצה, כי האמריקנים מסתכלים – זכתה לבוז המתבקש.

עכשיו, השטחים הם שטח כבוש, מוחזק צבאית. כל מה שצריך כדי למנוע בהם בניה הוא החלטה של שר הבטחון. אם יהיו עתירות לבג"צ, צריך שר בטחון שיהיה מסוגל להודיע לשופטים שכל הבניה בשטחים נשענת על התפיסה שמדובר בצרכים בטחוניים, והוא כשר בטחון משוכנע כרגע שבניה כזו מנוגדת לצרכים האלה. כל הקשקושים של המתנחלים מיועדים להסתיר את העובדה הפשוטה הזו: שכל מה שהם בונים שם נחשב טכנית למוצב צבאי.

אבל, כמובן, אין שר בטחון כזה. ועם כל התיעוב כלפי אהוד ברק, אולי הפוליטיקאי המזיק ביותר בישראל מאז גולדה, לא הוא האשם בכך. האחראים הם כל שרי הבטחון מאז 1967, בלי יוצא מן הכלל. כולם היו סייעני מתנחלים, כולם הסניפו גבעות.

מי שרוצה הוכחות לכך, מתבקש להסתכל לא על הקפאת ההתנחלויות – מטלה גדולה לממשלת גמדים כמו זו הנוכחית – אלא על נושא המאחזים הבלתי חוקיים (כלומר, אלא שהם בלתי חוקיים אפילו דמשרד הבטחון). ישראל התחייבה לפנות כ-100 מהם כבר ב-2002, עם קבלת "מפת הדרכים". ב-2005 הגישה טליה ששון את הדו"ח שלה, שהראה את דרכי הרמיה וההונאה שבהן מקימים את המאחזים. אני יכול לחשוב על שני מאחזים שפונו: עמונה ועוד אחד, שהיה איזה בלון גז מחובר לאנטנה שמועצת י"ש פינתה בעצמה כי אפילו הם לא מצאו איזה יקותיאל שיהיה מוכן לגור שם.

הפתרון של משרד הבטחון לבעיית המאחזים הוא… להכשיר אותם. לפני כשבועיים נשרף לבייניש הפיוז והיא נכנסה באם-אמא של משרד הבטחון. ×–×” ×”×™×” בדיון על בתים שנבנו על קרקע פלסטינית פרטית והעתירה נגדם הוגשה ב-2008, ומאז גרר משרד הבטחון את רגליו. אבל לבייניש היתה גם התפוצצות מוקדמת יותר, בדיון על פינוי מגרון בנובמבר 2008; אז אמרה ש"דברי המדינה – מילה בעלמא". אז אמרה: מגרון עדיין שם, והיא בתהליכי הלבנה. בפברואר, הורה בג"צ למדינה להציג לוח זמנים להריסת 16 בתים במאחזים בלתי חוקיים תוך 60 יום. המאחזים עדיין שם. העתירה, אגב, הוגשה ב-2005, השנה שבה הגישה ששון את הדו"×— שלה. כשבג”צ בכל זאת מגיע להחלטה, משרד הבטחון מתעלם ממנה – ובילעין תוכיח.

לממשלות ישראל חסר העניין או האומץ לפנות מאחזים. ושוב, אנחנו לא מדברים על עפרה, אנחנו לא מדברים על "התנחלויות שמחוץ לגושים" (גושים שישראל, מסתבר, כבר סיפחה בעיני רוחה דה פקטו, גושים שצריך להסיר); אנחנו מדברים על מאחזים. הבעיה היא שרוב הציבור הישראלי כבר איננו ישראלי; הוא יהודי. הוא כבר יישם את הסיפוח החשוב, הסיפוח המנטלי: הוא לא מבדיל בין ישראל גופא ובין התנחלויות, שלא לדבר על מאחזים.

40 שנה של שרי חינוך דתיים ולאומניים – ייזכר לרע זבולון המר – גרמו לכך שגדל פה דור שלא יודע מה ההבדל בין ישראל לגדה, לא מבדיל בין פלסטינים ישראלים ופלסטיני השטחים, ושבאיטיות אך בעקביות בלע את הנראטיב של המתנחלים. יריב מוהר פרסם לאחרונה מאמר ב"הארץ", שבו קרא להכיר בכך שחילונים בישראל הפכו למיעוט, ושיש לדרוש מהדתיים העולים הכרה בזכויות המיעוט הזה. העובדות אינן ניתנות לערעור, אבל המסקנה מגוחכת: הדת היהודית איננה מסוגלת לפלורליזם ולהכרה בזכויותיהם של אחרים, משום שאיננה מכירה בזכות הקיום שלהם, ודאי בארץ הקודש, אלא כמיעוט משועבד. היא לא עברה את התהליך המרסק של מלחמות הדת, שהוביל באיטיות לחילונה של אירופה. היא לא תעבור אותו בקרוב. ועם עלייתה של היהדות, שהאידיאולוגיה הבסיסית שלה היא שנאת המין האנושי, מתחסל במהירות שיא כל סיכוי להסכם עם הפלסטינים. אין משא ומתן עם עמלק, ואין ויתורים לו. כשיולי תמיר ניסתה להחזיר את המודחק, את הקו הירוק אל מפות הלימודים, קמה סערה ציבורית.

בנימין נתניהו, בנו של היסטוריון לאומני, הוא האחרון שיהיה מסוגל לעשות את הנדרש, לחסל את הסרטן של ההתנחלות בגדה ולהחזיר את ישראל לגבולות שבהם יש לה זכות ויכולת קיום. הוא לא מסוגל. הוא רואה את המדינה הדו לאומית קורמת עור וגידים לנגד עיניו, הוא רואה את הרגע שבו יבקשו הפלסטינים פשוט אזרחות ישראלית מתקרב, והוא לא יכול לעשות שום דבר נגד זה. עיניים לו ולא יראה. הוא לא יכול לראות.

מיעוט קטן והולך של ישראלים רואה את המתרחש, אבל יכולת ההשפעה שלו על המציאות הולכת וקטנה. היהדות ניצחה. בהתאם, אלא אם יקרה משהו דרמטי מאד, ישראל תעבור מן העולם, ובימי חיינו.

(יוסי גורביץ)

להעביר לכסא ילדים: דני איילון ארגן לפני כמה ימים משבר דיפלומטי בין ישראל והפלסטינים, במה שנראה יותר ויותר כמו נסיון לרסק את השיחות בין הצדדים – שיחות שהבוס שלו כבר הודיע שאין בהן טעם.

איילון פרץ בקול תרועה לתודעה הישראלית לפני חמש שנים בצעד בלתי דיפלומטי להפליא, כשהאשים את הבוס שלו דאז, סילבן "קריקטורה של שר חוץ" שלום ואשתו, ג'ודי ניר-מוזס-שלום, בכך שהביאו לפיטוריו של אחד מעוזריו משום שהלה לא הצליח לארגן פגישה בין מדונה ובין אשת חיקו הנצחית של שלום.

בשנים שחלפו מאז הוא די נשכח, כמסתבר בצדק. עם מינויו לסגן שר החוץ היה מי שציפה שהדיפלומט המקצועי איילון ירסן את שר החוץ הגרוע ביותר בתולדות הרפובליקה – גרוע אף מסילבן – איווט ליברמן. אם היו ציפיות כאלה, הן התבדו בתקרית "הכסא הנמוך" המפורסמת, שלאחריה היתה לאיילון החוצפה להאשים את התקשורת על כך שהיא לא שיתפה איתו פעולה ושידרה את הנחיות ההשפלה שלו, שכמסתבר איילון חשב שלא ישודרו.

בליל שלישי, האכילו מקורבי איילון את התקשורת הישראלית בלוקש עסיסי במיוחד: הם טענו שראש הממשלה הפלסטיני, סלאם פייאד, נטש בזעם פגישה עם איילון לאחר שהלז דרש להכניס מפייאד להסכים לנוסחת "שתי מדינות לשני עמים". לטענת איילון וחבר מרעיו, הדבר מוכיח שהפלסטינים לא מעוניינים באמת בפתרון שתי המדינות.

דא עקא, שמה שאיילון ומקורביו ניסו לטשטש ×”×™×” שהם דרשו את שינוי הנוסח של ההצהרה המשותפת. היא מדברת ×–×” שנים על "פתרון שתי המדינות", The Two States Solution. הנסיון של איילון להגניב פנימה את "שתי מדינות לשני עמים" – עמדה, נזכיר, שאיננה מקובלת על המפלגה שלו – ×”×™×” מיועד לדחוף בדלת האחורית את הדרישה הישראלית להכרה פלסטינית בהיותה של ישראל "מדינת העם היהודי".

המהלך של איילון ×”×™×” כל כך חריג – גם שינוי הנוסח, גם הבליץ התקשורתי בישראל – שמשרד החוץ הנורווגי, שנציגיו נכחו בשיחות, נקט גם הוא בלשון חריגה והודיע שאיילון "משבש ומסלף עובדות". עכשיו צריך להחליט למי להאמין. בהתחשב ברקורד של איילון, בהתחשב בזהות הבוס שלו, ובהתחשב בכך שהתגובה של אנשיו להודעת משרד החוץ הנורווגי היתה "הם יכולים להגיד מה שהם רוצים. עד עכשיו אין הצהרה משותפת, בוטלה מסיבת עיתונאים משותפת ולא הוסכם על תמונה משותפת. העובדות מדברות בעד עצמן. כל אחד יכול להסביר אותן איך שהוא רוצה", ×–×” לא מסובך כל כך.

איזו ממשלה שולחת חבלן סדרתי כמו איילון לנהל מו"מ עם הפלסטינים? ממשלה שמחפשת תירוצים לכשלונם.

להגיע עם כותונת כפיה: ביום שני הכריז שר הבטחון, אהוד ברק, כי "ההיסטוריה תשפוט את הממשל האמריקני אם איראן תהיה גרעינית בתקופת כהונתו", ואם זה לא היה מספיק להעלות את הסעיף לממשל אובמה, אז ברק הקפיד לומר את הדברים לרשת פוקס ניוז, אויבת מוצהרת של הממשל.

כזו תקרית דיפלומטית גם דני איילון היה מתקשה לבשל. מה עובר על ברק? לכאורה, הוא הגיב על ההצהרה של הנשיא אובמה, על פיה תקיפה על מתקני הגרעין האיראניים מצד ישראל "איננה פתרון אידיאלי". כלומר, מתקבל מאד הרושם שאובמה, שלא רוצה שישראל תגרור אותו למלחמה שלישית בעולם המוסלמי בזמן שהוא מנסה לסיים את שתי המלחמות הקיימות, הטיל וטו על תקיפה ישראלית באיראן. אובמה גם שדעך את סכנת הפצצה הגרעינית האיראנית ל"בעיה אמיתית", כלומר משהו מאד לא סימפטי, אבל שאפשר לחיות איתו.

למה דווקא ברק הגיב על כך? בפעם האחרונה שבדקתי, יש בישראל ראש ממשלה, וראשי ממשלה נוטים בעקביות להפוך את היחסים עם ארה"ב לנחלתם הפרטית. ולמה הוא הגיב כך? הרי זה הורס חודשים של תעמולה שקדנית שמנסה להציג את ברק כ"מבוגר האחראי" של ממשלת נתניהו-ליברמן-ישי.

ניחוש: כנראה שקפץ לברק האהוד. ההתקפה הארסית של אולמרט על ברק, חשיפת ערוותו של "מר בטחון" – אולי השירות החשוב ביותר שעשה אולמרט לישראל – הצריכה תגובה, כזו שתזכיר לכל הישראלים מי הגבר-גבר שעומד בינם ובין פצצה גרעינית, כזה שלא מפחד להעמיד את הנשיא האמריקני במקומו.

אז ברק תקף את ממשל אובמה במגרש הביתי של האויבים שלו. אמנם, זה מהלך שמיועד לקדם את שרידי הקריירה של ברק על חשבון יחסיה של ישראל עם בעלת הברית העיקרית שלה; אבל קידום עצמי על חשבון האינטרסים של ישראל, כפי שלמדנו לאחרונה, הוא נוהל קבוע אצל אהוד ברק. הגיע הזמן לשחרר אותנו מעולו.

(יוסי גורביץ)

בעקבות תגובתו של בן דרור ימיני באתר "לא נסתום", מן הראוי לומר להגנתו שלא כל דבריו שקריים או מניפולטיביים. כפי שהוא טוען בלהט, הוא אכן מאפשר לשמאלנים להגיב מעת לעת בעמודי הדעות של מעריב. ירון טן-ברינק לא האשים אותו בכך. ירון טן-ברינק האשים את ימיני שהוא חוטא ב"מקרתיזם, גזענות, הסתה פרועה, סילוף עובדות מניפולטיבי, סתירות מהותיות, ומעל לכל, ניסיון ברור ומובהק לחסל את הדמוקרטיה הישראלית". ובכן, טן-ברינק צודק, וייתכן שהוא אף נוהג בעדינות במושא כתיבתו. הבה נעיין באבני יסוד של משנת ימיני.

הנכבה, הכיבוש ויחסי ישראלים-פלסטינים

השקפתו של ימיני בנושא פורסמה בהבלטה במאמר ארוך, שממנו אנו למדים רבות על טיבו של האיש (ציטוטים מדבריו- בירוק).

א. ימיני כמופת של יושרה אקדמית:

מזכיר הליגה הערבית, עבד אל-עזאם פחה, הודיע בהכרזת המלחמה על ישראל: "מלחמה זו תהיה מלחמת השמד, ועל הטבח שייערך עוד יסופר כעל מסעי המונגולים והצלבנים".

לחצו נא על הקישור הזה, המופיע במקור במאמרו של ימיני, כסימוכין לדבריו. מה תגלו שם בהמשך המשפט? ימיני מציג כהצהרה רשמית דברים שכלל לא ברור אם נאמרו:

“However, Joffe and Romirowsky report that this "cannot be confirmed from cited sources"

לעומת זאת, מי שימשיך לקרוא את הפסקה הרלבנטית יגלה שלפי המקור שעליו מסתמך ימיני, מזכיר הליגה הערבית הנ"ל אמר לעיתונאים, בהצהרה מתועדת, את הדברים הבאים (ההדגשה שלי – ע"נ):

"We are fighting for an Arab Palestine. Whatever the outcome the Arabs will stick to their offer of equal citizenship for Jews in Arab Palestine and let them be as Jewish as they like. In areas where they predominate they will have complete autonomy."

כלומר, ימיני אינו מפנה את קוראיו להתחייבות מצד ג'ינגיס חאן עזאם פחה, הקצב מקהיר, להקנות לאזרחי פלסטין היהודים יותר משמדינת ישראל מתחייבת להקנות לאזרחיה הפלסטינים.

מסקנה אפשרית: בן דרור ימיני חושב שקוראיו מטומטמים, או שהם עצלנים, או שאינם מבינים אנגלית ברמה מינימלית. שמישהו יספר את זה ל"שאבי מהעיריה", המעריץ מטוקבק 121.

ב. כשאתה אומר "נכבה", למה אתה מתכוון? ("אף פעם לא הכחשתי את הנכבה הפלסטינית" – ימיני לטן-ברינק, 16.9.10):

חילופי אוכלוסין ומעשי גירוש לצורך יצירת מדינות לאום היו הנורמה המקובלת. עשרות מיליונים עברו את החוויה. ורק הפלסטינים, והם לא לבד, הולכים ומנפחים את מיתוס ה"נכבה".

התלוננת על אונס? את/ה לא לבד, תפסיק/י להתקרבן. אסכולת ימיני.

עוד ממשנתו בעניין הנכבה (ההדגשה שלי – ע"נ):

…ערביי פלסטינה [שילמו] את המחיר על הכרזות המלחמה והשמד של מנהיגיהם", ובמאמר אחר: ×”"נכבה"- סיפורם של הפליטים הפלסטינים, הוא ההצלחה הגדולה ביותר בהיסטוריה של העת החדשה. הצלחה שכולה הונאה.

ישראל נושאת באחריות לנכבה? לא לפי ימיני. אם כך, האם עורך הדעות של מעריב אינו מכחיש נכבה, כפי שהסיק ירון טן-ברינק? מה פתאום, שקר וכזב, תעמולה של ה"בולשביקים מהשמאל".

ג. מי זה בכלל אחד העם? ימיני בונה על שטחיותו של המעריץ מטוקבק 121:

"הערבים טבחו ביהודים ללא שום עימות וללא כל תירוץ צבאי, רק משום היותם יהודים".

האומנם? לכולנו, תהא עמדתנו אשר תהא, צריך להיות ברור ששורשי הסכסוך בעימות פוליטי על השליטה בארץ ולא במלחמת דת. ואם הולכים אל המקורות, מגלים גם ראיות מובהקות לכך שהעימות הזה החל כאשר "עם ללא ארץ" הגיע לארץ שיש בה עַם, תוך התעקשות אלימה שמדובר ב"ארץ ללא עם", ועל כך התריע עוכר ישראל פוסט-ציוני כבר בשנת 1891 (בפסקה המתחילה במילים "אך לא זו בלבד" לקראת סוף המאמר). אבל ימיני יודע עד כמה קל למכור סחורה של מטיף אוונגליסטי בטקסס.

ד. טרור ופשעי מלחמה בהוראה מגבוה? רק אצל הפלסטינים!

מול כל פעולות הטרור שביצעו פלסטינים ביהודים תושבי פלסטינה המנדטורית, ימיני מזכיר אך ורק את טבח דיר יאסין. הוא כמובן כותב שעניין הטבח "מצוי במחלוקת", ושימו לב על מי הוא מסתמך (ימיני, מה עם הפניה לברי חמיש?). הוא אינו מזכיר שום מעשה טבח אחר שביצעו יהודים בפלסטינים. אך דא עקא, דיר יאסין איננו מקרה יחיד, ומעשי טרור יהודי בוצעו שנים קודם לכן, בתמיכת הנהגת היישוב, כפי שמעיד ד"ר יהודה לפידות, היסטוריון ואיש האצ"ל (תשומת לב לתיאור הטרור היהודי בחיפה בשנות ה-30 ותגובת הערבים אליו, ולתיאור העמדה האוהדת כלפי הטרור היהודי מצד מאיר יערי וזלמן ארן).

בהתכתבות אישיות עם ימיני, הוא התבקש שוב ושוב לציין מי (או האם מישהו) מבין בכירי הממשל והצבא בישראל חשוד בעיניו בפשעי מלחמה. הוא נמנע מלעשות זאת. ימיני התבקש גם לציין פשע מלחמה מערכתי אחד, אינהרנטי למדיניות ישראל (למשל: הנחיות לרצח אזרחים שאינם מסכנים אף אחד, עינויים קשים בהוראת ראשי השב"כ, שימוש בפצצות פלאשט וזרחן לבן כלפי שכונות מגורים, גזל אלים של אדמות פלסטיניות פרטיות לצורך בניית התנחלויות), ולכנות את המעשה בשמו, פשע מלחמה, ללא כחל וסרק. גם בנושא זה הוא בחר להחריש. השוו את החד-צדדיות הדוגמטית הגלומה בהשקפה כזו לעמדתו המכובדת של ארגון בצלם (שק חבטות חביב על ימיני) שמקפיד לתעד ולגנות פשעי מלחמה של ארגונים פלסטיניים.

ד. שיטת הקיזוזים של ימיני:

במאמרו המדובר, ימיני מרחיק אלפי שנים אחורה בנסותו ליצור מצג (שווא) של קיזוז: מעשי "שחיטה" (לפי עדויות חיילים) שביצעה מדינת ישראל בעבר הקרוב צריכים להיבחן על רקע פגיעות ביהודים בעולם המוסלמי. עד ל- 1011 הרחיק לכת בדיווח על רצח יהודים.

ובכן, אם הולכים אלפי שנים אחורה, אפשר להעמיד את מדינת ישראל למשפט ההיסטוריה על רצח עוללים ללא הבחנה במסגרת הג'נוסייד בעמלק, מעשה שמתואר בפירוט בספר שמקודש על ידי רוב הציבור היהודי. הג'נוסייד בעמלק בוודאי יקזז ויבטל את להג הכחשת הנכבה של העיתונאי הנכבד. ובכלל, אם טענותיו של פלסטיני בנוגע להפרות זכויותיו צריכות להיבחן על רקע מעשיו של מוסלמי אחר לפני אלפי שנים, הרי שלשיטתו של ימיני, מותר גם להטיל על יהודים ברחבי העולם אחריות מוסרית למעשי פשע של ישראל, או מעשי פשע של יהודים אחרים בעבר. האם זוהי התפיסה המוסרית שעלינו לאמץ? אגב, האם פלסטינים נוצרים קורבנות הנכבה ברמלה (למשל) או הכיבוש הישראלי בשטחים מקבלים הנחה מימיני, או שמולם נעלה למגרש את גזרות ת"ח ות"ט?

ה. שאלות "מתודיות", כלומר מתחסדות:

את תגובתו לטן-ברינק בעניין הפלסטיני מסיים ימיני במילים

ועכשיו שאלה מתודית: מיהו חסיד חופש הביטוי – מי שמבקש ללמד גם את הנכבה הפלסטינית וגם את הנכבה היהודית, או מי שמבקש ללמד רק את הנכבה הפלסטינית? אשמח לתשובה.

אוי ללימוד הנכבה על פי האינטגריטי של ימיני. ועוד, האם מישהי מכירה איש ציבור מן השמאל העקבי שמתנגד ללימוד ההיסטוריה היהודית בארצות ערב? אדרבא, נדמה כי דווקא הממסד הישראלי (המיינסטרים הלאומני) הוא שדחק את לימוד הפרק החשוב הזה לשולי הסילבוס.

תועמלן ביבים: ימיני על הקרן החדשה לישראל ועל דוח גולדסטון

את השופט ריצ'ארד גולדסטון מכנה בן דרור ימיני "פושע", ומאשים אותו ב"תעמולה שאפילו גבלס לא חשב עליה". לא פחות. האם ימיני יכה על חטא לאור העובדה שבחדרי חדרים מדינת ישראל כבר מכירה בכך שטענות יסוד בדוח גולדסטון מבוססות? האם יתנצל על ההסתה המחליאה הזו? מן הסתם לא, אך אולי יפתיע. הוא בוודאי ישמח להבהיר את עמדתו לפונות ולפונים.

ואם בגולדסטון הצורר עסקינן, בל נשכח את בת זוגו שתחיה, נעמי גולדסטון-חזן, ושאר בני המשפחה, הלא הם הקרן החדשה לישראל והארגונים הנתמכים על ידיה. ימיני , בדרכו לתהילת עולם כשל גדולי העיתונאים החוקרים, מביא את המסמך האנושי המזעזע שכתבה "שלומית", משתתפת באחד הסמינרים של הקרן. "שלומית" האלמונית מול ענת סרגוסטי, רון גרליץ ועוד אישי ציבור מוכרים שנכחו באירוע ולא מבינים על מה היא מדברת? שלומית צודקת, והם משקרים! אבל במטותא ממר ימיני, במה בדיוק היא צודקת? עיון מדוקדק ב"עדות" הזו מעלה שכולה אמוציות והצהרות כוללניות. אין בה מידע גולמי. אין בה ציטוט אחד לרפואה, ואין בה טענה אחת אישית כלפי מי ממשתתפי הסדנה. במילים פשוטות, ימיני פרסם כתב פלסתר שאין שום אפשרות להתגונן מפניו, וטענות שאי אפשר (מן הבחינה הלוגית) להפריך. מדען שיפרסם תיאוריה מדעית שלוקה בפגמים הללו יוקע כשרלטן. חזקה על ימיני שימשיך להפעיל לוגיקה אינקוויזיטורית באין מכלים: דברו אליו דברי טעם של ויליאם מבסקרוויל, ותקבלו בתגובה כתב אישום של ברנארדו גוּי ("כמה זמן עוד תסתתרו תחת המטרייה של זכויות אדם, כאשר המטרייה הגדולה היא שלילת זכויות?"). אגב, גם האינקוויזיטור גוּי אפשר לקורבנותיו לומר את דברם…

לסיכום

בן דרור ימיני, בעל השכלה משפטית, מיטיב ללכת על הקו הדק בין דברי בלע, סילוף והסתה לבין הוצאת דיבה. על פעילי תנועת יש גבול, בעלי זכויות רבות על מחאה נגד פשעי מלחמה ונגד מלחמות בררה כתב בעורמה פתלתלה:

אנשי "יש גבול" ואחרים, שרודפים אחרי קציני צה"ל, אינם ניאו-נאצים. אבל הם באותה סירה של עיוות מוסרי.

ימיני אינו טיפש. את זממו הפובליציסטי ואת נכלולי ההסתה והסילוף הוא מבצע בשׂוֹם שכל. בשל כך האחריות הציבורית והמוסרית המוטלת עליו כבדה מאד. אפשר לסכם כך: בן דרור ימיני אינו מיכאל בן ארי או ברוך מרזל, אך הכשרת הלבבות מצידו לפאשיזציה, לאלימות פוליטית ואף לפשעי מלחמה מציבה אותו באותה סירה של עיוות מוסרי. נחמה פורתא: הוא לעולם לא יתעשר כמו מקביליו בתקשורת האמריקנית.

(עופר ניימן הוא אחד מעורכי מגזין הכיבוש)

(הקדמה: את הטקסט הזה כתבתי עבור אתר חופש בשנת 1994 1998, ואני חושב שעדיין יש בו עניין; ערכתי שינויים מסוימים, אבל הטקסט ברובו נשאר כפי שהוא. אני מודה לאסף ברטוב שהצליח לשחזר אותו, מאחר והעותק שלי אבד. – יצ"ג)

כמו כל בני גילי, ידעתי בסוף כתה ו' שאמשיך ללמוד בישיבה תיכונית. אופציה אחרת פשוט לא היתה קיימת: זבולון המר, שטיפח את הישיבות התיכוניות, דאג היטב לכך שהרמה הממוצעת של התיכון הדתי הרגיל תהיה נמוכה מאד, ושהתיכונים הדתיים יהפכו לערי מפלט לכל אלו שנכשלו בכניסה לישיבות תיכוניות, או שנפלטו מהן.

הישיבה שאליה הלכתי הייתה ישיבת "נחל יצחק – נחלים", או בקיצור נחלים, בניהולו של יוסף בא-גד, רב בעיני עצמו, שהתפרסם לפני שנים מספר כחבר כנסת מבדר במיוחד. היו מספר סיבות לכך שנחלים נבחרה: היא קרובה למקום מגורי משפחתי, בפתח תקווה, אחד מדודי שימש שם בעבר כמחנך ואימי שמשה בעבר כמזכירה במקום. מעבר לכך, הם היו מוכנים לקבל אותי למרות שציוני לא היו מבריקים.

במשך שנתיים, למדתי בחטיבת הביניים של הישיבה, ובכיתה ט' התקבלתי לישיבה עצמה – ישיבה עם פנימיה. אני חושב שהמגזר הדתי הלאומני הוא היחיד השולח את בניו, בגיל 14 בערך, מן הבית. ההורים מאבדים כל שליטה על חינוך הילדים, ולשם הגברת שליטת המוסד בחניכיו, היציאות הביתה מצומצמות עד למינימום – במשך רוב שנותי בישיבה יצאתי הביתה פעם בשלשה שבועות. בצבא היו לי יציאות יותר טובות.

כמה מילים על סדר היום. ההשכמה הייתה ב-06:30 בערך, לעתים מוקדם יותר ולעתים מאוחר יותר, בהתאם לעונה. תפילת שחרית התחילה ב-07:15 – נוכחות חובה, כמובן. לאחר מכן – ארוחת בוקר וסידור חדרים. בשעה 08:45 התחילו לימודי הקודש, שנמשכו עד 12:55. אז באה תפילת מנחה, ארוחת צהרים, ומנוחה עד 13:55, עת התחילו לימודי החול. הללו נמשכו עד 18:30 או 19:30, אז הלכנו לארוחת הערב, ובין 20:10 ל-21:10 היה “סדר ערב" – שני תלמידים לומדים גמרא לקראת השיעור של יום המחרת, בצוותא. לאחר מכן, עד כיבוי אורות (משתנה עם הגיל – בין 22:30 לחצות) – זמן חופשי. ראוי לציין שכשאני מדבר על לימודי קודש, אני מתכוון ללימוד גמרא.

אני לא יודע כמה מבין קוראי העמוד הזה ניסו אי פעם לקרוא דף גמרא, אבל אני יכול להבטיחכם שמדובר באחת הפעולות המייגעות, חסרות העניין והתוחלת שאפשר להעלות על הדעת. מעולם לא הורגלתי בלימוד כה אינטנסיבי של דברי ההבל הללו, ודחיסה של שש שעות מהם ביום הייתה עינוי שקשה לתארו. מעולם לא הצטיינתי בלימודי התלמוד. תחושה של אי נוחות התחילה לחלחל בי. הדבר המעצבן ביותר בלימודי התלמוד הוא שהגיון בכלל לא נכנס למשוואה: כל פתרון של בעיה חייב להשען על פתרון של בעיות קודמות או של ציטוטי פסוקים שהוצאו מהקשרם מהתנ"ך. על סיוע חיצוני – למשל, עדויות הסטוריות – אין בכלל על מה לדבר. (יש מחלוקת ידועה בין רש"י ורבנו תם, שניהם מימי הביניים העיליים, על סדר הפרשיות בתפילין; בתחילת שנות ה-80 מצאו ארכיאולוגים תפילין ששרדו מהתקופה הקלאסית, שיכלו לשפוך אור על הסוגיה. העולם האורתודוקסי הגיב בפיהוק).

במהלך כיתה ט' אירעו שני דברים שהתחילו את הדחיפה שלי החוצה. הראשון היה מלחמות השבת בפתח תקווה – המלחמה על פתיחת קולנוע היכל (1984-1985). הישיבה ארגנה את כל התלמידים להליכה לפתח תקווה ולהפגנות נגד פתיחת הקולנוע. לא הבנתי מדוע העובדה שאנשים זרים מעדיפים לבלות בשבת בבית קולנוע ולא בבית מדרש (ואלוהים, אם הוא אכן קיים, יודע שתיעבתי את בית המדרש) צריכה להפריע לי. ראיתי בעצמי אדם דתי, אבל לא הבנתי מדוע אני אמור לכפות את דעתי על החילוני. נרתעתי עוד יותר לאחר שקיבלתי הסברים לא ממש רציונליים: "תבורי הוא אנטישמי ושונא דתיים", "תבורי הוא שליח של הסיטרא אחרא" וכיוצא בכך. הייתי היחיד מבין בני מחזורי שלא יצא להפגנות.

אותה שנה היא גם שנת עלייתו של הרב כהנא, זו השנה בה הצליח להבחר לכנסת. באותו זמן הייתי ימני – שימשתי כפעיל ליכוד מתנדב בבחירות של 1984 – אבל רעיונותיו של האיש החרידו אותי. חלק גדול ממשפחתי נספה בשואה, ולא האמנתי שתאום אידיאולוגי שלו נבחר לכנסת במדינת ישראל. יתר על כן, כהנא טען שכל רעיונותיו נשענים על ההלכה – ובדיקה של דבריו העלתה שהוא צודק. זו הייתה הדחיפה החזקה הראשונה החוצה. באותה שנה, בא-גד נשא נאום מבולבל בנושא זה, שממנו עלה כי "כהנא צודק, אבל הוא מטורף." היום הייתי מפרש את דבריו כך: כהנא צדק, אבל העובדה שהוא חושף לעיני כל את מה שצריך להשאר במרתפים הצואים של המחשבה היהודית ולעבור מרב לתלמיד היא טירוף למי ששכח, בא-גד נבחר לכנסת בשנת 1992 מטעם סיעת מולדת, ואם היו חילוקי דעות בינו ובין כהנא, הם לא בלטו.

באותה שנה, או בתחילת השנה שלאחר מכן, ירה דוד בן שימול טיל לתוך אוטובוס ערבי, והרג כמה נוסעים. סדר הערב, ששימש כשעון שוויצרי ושהיה אפשר לקבוע על פיו את מהלך היממה, נדחה בחצי שעה. . . כדי שהתלמידים יסיימו לרקוד. הבטתי מזועזע במעגלי הרוקדים, ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי.

פחות או יותר באותו הזמן, ×”×’×™×¢ איזשהו רב מהתנחלות כלשהי, להסביר לנו על דין רודף, שלטענתו משמש צידוק לירות במפגעים גם לאחר שנמלטו או נכנעו – בקיצור, משמש עילה לרצח כל מי שפעל כנגד ישראל או צה"ל, ולו ×”×™×” כל זממו כתיבת סיסמא. המחנך שלי, שכדי לא לפגוע באפשרויות קידומו לא אציין את שמו (שכן הוא ×”×™×” מחנך דגול, הדמות החינוכית היחידה שהכרתי שם) נחרד עד עמקי נשמתו. לאחר ההרצאה, הוא כינס את הכיתה והבהיר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים – הוא ×”×™×” נרגש מאד, וצעק עלינו, דבר שלא ×”×™×” ממנהגו – שדין רודף מיועד אך ורק למניעת הרג אדם על ידי רוצח. משעה שרצח, שוב אין על הרוצח דין רודף, וודאי שאין עליו דין רודף אם השליך את נשקו או × ×›× ×¢. ראוי לציין שרב ×–×”, שהתנגד עמוקות לרוח הלאומנית ששרתה בישיבה, בא מקרב חוגים חרדיים יותר.

בראשית כיתה י', אם כן, מצאתי את עצמי מבולבל ואכול תהיות. שני אנשים שמו אותי על הדרך הנכונה: אוהד (שם בדוי) ואייל (שם בדוי). אוהד היה קנדי, והגיע אלינו ישירות מטורונטו. הוא היה המום מהמשטר ששרר בישיבה, ולאחר שהתחברתי איתו, שמעתי על כל מיני דברים שלא שמעתי עליהם קודם. המילים "דמוקרטיה", "זכויות אדם”, “חירות" הושמעו בפעם הראשונה שלא מתוך לעג ובוז; התחלתי להבין שיש גם חשיבה שאיננה יהודית, והתחלתי ללמוד באינטנסיביות את ההסטוריה האמריקנית.

מנהג היה בנחלים, שהתלמידים הבוגרים יותר – תלמידי יא'-יב' – יוצאים מדי שנה מספר פעמים ל"ישיבות גבוהות", ישיבות שאינן תיכוניות, לרוב ישיבות הסדר. אייל גר איתי באותו החדר. לקראת סוף השנה, המחנך שלו החליט שהוא יכול לצאת לישיבה גבוהה, למרות שהוא רק בסוף כיתה י', כמוני. חלף שבוע, חלפו שבועיים – והבנאדם לא חוזר. ההורים שלו, מודאגים, יצאו לבקר אותו בישיבה שאליה נשלח – ישיבת קרית מלאכי, ישיבה לחוזרים בתשובה. הוא סירב לראות אותם, טען שהם "מחטיאים" אותו (במובן של גרימת חטאים, לא במובן של ירי בלתי מדויק). לאחר כשבוע, אחרי צעקות של ההורים ואיומים בתביעה מצידם כלפי הישיבה, אייל חזר.

כאמור, חלקתי איתו חדר. אדם נוסף שגר איתנו באותו החדר היה אשר. אייל חזר, והתחיל לשבש קשות את סדר החיים שלנו. הוא נהג לערוך תיקוני חצות, שלאחריהם היה חוזר אל החדר בסביבות 00:30 ומתחיל להתארגן לשנה – כשעה וחצי לאחר כיבוי האורות. אז הוא החל בתיאורי יסורי הגיהנום המצפים לאשר ולי, שאיננו הולכים בדרכי הצדיקות, כמוהו. תוך זמן קצר, הסתבר לי שאני חייב למצוא כמה טיעונים כדי לסתום לו את הפה, כדי שנוכל לישון קצת. התחלתי לבלוע ספרי פילוסופיה, מפני שבאותה עת, לא יכולתי להתמודד עמו מתוך היהדות.

ועם כל ספר פילוסופיה שקראתי – ניטשה, אבוי, היה ההשפעה העיקרית – הרגשתי כיצד אמונתי הדתית הולכת ונעלמת. עד תחילת כתה יא', הייתי דתי רק בשם. את ההלכה דחיתי כגזענית ופרוטו-נאצית; כעת דחיתי גם את האמונה בישות מכוונת.

השנתיים האחרונות היו נוראיות. הסתבכתי בקטטות עם תלמידים אחרים, עם מחנכים; שלחו אותי פעמים רבות מהרגיל לישיבות גבוהות, כמעט כולן לישיבות של מחזירים בתשובה. זה אפילו עבד, פעם אחת, אחרי שהייתי סגור במקום כזה במשך שבועיים; עד שאשר, שמצא אותי ממלמל דברי הבל של הרב קוק, נתן לי סטירה ואמר לי "תזכור מה נהגת לחשוב". גם אשר חזר בשאלה. החיפוש העצמי נמשך; את השמינית הקדשתי ללימוד הנצרות, אבל זה היה פלירט קצר.

נהוג היה בנחלים להכריז שכל בוגרי המחזור ממשיכים לישיבות הסדר. זה לא היה נכון; רבים מבני המחזור היו נרשמים לישיבת הסדר, ועם סיום הבגרויות – כולנו ידענו שהציונים של מי שלא הולך לישיבה נפגעים – מבטלים את הרישום והולכים לצבא. אני, מתוך תמימות או טיפשות, ולמרות שכבר הייתי "מסומן" כמיועד להעפה מהישיבה, סירבתי להרשם לישיבה. לידיעה: הסדרניקים משרתים בסה"כ 16 חודשים בצה"ל. שלוש שנים נוספות הם מעבירים בלימודים בישיבה. אני למדתי מספיק גמרא לשארית ימי; עמדתי אפילו, מתוך משובת נעורים, לשרוף את ספר הגמרא שלי. אייל מנע זאת ממני; הסתפקתי בכתיבת "אמונה תפלה יהודית" על כל עמוד. לקראת סוף השנה, כינס בא-גד את כל תלמידי השמינית באודיטוריום, ועבר שם אחר שם. "ישיבת הגולן", "ישיבת ימית", ושמות ישיבות אחרות עלו באוויר. "יוסי גורביץ?" , "צה"ל", "גש אלי אחר כך”.

בשיחה פרטית לאחר מכן, הוא שאל אותי מדוע אני לא מתכוון להמשיך לישיבה. עניתי לו שדרך החיים הזו אינה מתאימה לי. הוא התעקש ושאל "תורה מה יהיה עליה?", ואני עניתי "יהיה בסדר." "אומרים לי שהצטרפת לרצ", "זה לא נכון" (הצטרפתי לרצ רק לאחר עזיבת הישיבה). בזאת תמה השיחה.

כחודשיים לאחר מכן התגייסתי לצה"ל. הקפדתי שלא יחשבו אותי בטעות לדתי (לפני הטירונות, ניסה הרב של הבקו"ם, שכינס את כל בוגרי הישיבות, לנתב אותנו לרבנות; אמרתי לו מה אני חושב על הדת שלו). באורח פרדוקסלי, הצבא – הגוף המדכא ביותר – השלים את תהליך היציאה שלי אל החופש.

(יוסי גורביץ)