החברים של ג'ורג'

כל מי שמודע בישראל, ודאי כל מי שעסק בה בכתיבה עיתונאית, יודע שיש דלתות שאין לפתוח, שאלות שאין לשאול: כל החוקר מה למעלה, מה למטה, מה לפנים ומה לאחור – יצטער על שבא לעולם. כולנו יודעים על הקראקן. רובנו מעדיפים שלא לכתוב עליו.

 

העיתונות בישראל חופשית, כמעט. תוכל להשמיץ את שר הבטחון. אתה יכול להכריז מעל הגגות את דעתך שראש הממשלה הוא אידיוט ומושחת. איש לא יעצור בעדך. תוכל לקרוא לשחיטתה המהירה של הבהמה הירוקה ולחלוקת בשרה לעניים. זה מסר קליט, והוא מרגיז רבים ומעניין אחרים. הוא סחיר. יש לו קונים. בזליגה המסחררת לעבר הבידור, כשתפקידו של הפרשן או הכותב איננה ליידע אלא לגרות עניין, כמעט לכל דעה תמצא בימה לגיטימית (והעובדה שהדבר מחסל את הלגיטימיות של הבמות, היא כבר נושא אחר).

 

אבל הקראקן שם. הוא לא רק למטה, הוא גם מעליך: הוא תקרת הזכוכית שלא תפרץ לעולם. הוא מלפניך, בעורכים שבולמים את כתבותיך, מאחוריך בעמיתים שאומרים 'למה לך'.

 

אפשר לכתוב הכל על אהוד ברק וציפי לבני ואהוד אולמרט ובנימין נתניהו וברק אובאמה, על צה"ל והממשלה, משרד האוצר וההסתדרות, משרדי הממשלה – במיוחד כשהם כושלים – והכנסת. באמת, כמעט על הכל. ולא יעצרו אתכם. אבל אל תנסו לכתוב על התמנון הענק בן 18 הזרועות.

 

לפעמים הקראקן זז באין תחושה. עורך בעיתון גדול מסוים – אני לא מציין שמות ופרטים מזהים כי יש אנשים שיש להם פרנסה ויש מקורות שצריך לשמור עליהם, ובתחום הזה אף אחד לא מדבר לציטוט – כתב לפני כחודש וחצי על שערוריה כספית גדולה. הוא תכנן לתת לה את המקום הראוי לה: העמוד השני. תוך דקות היה העורך הראשי על הקו, והעורך ההמום ספג מנה איומה של צעקות. העורך הראשי דרש להעביר את הידיעה אחורה, לאזור מודעות האבל, והעורך הצעיר, שלא הבחין במחוש הנכרך סביבו בלאט ומוצץ את האוויר משאריות הקריירה שלו, עמד על משמר חובת הציבור לדעת. הוא הובס, כמובן; לאחר מכן, כשהידיעה קוצצה בגרזן והועברה לעמוד 19 והאדרנלין חלף, הוא גם הבין מה קרה. גיבור מרכזי בשערוריה החזיק בהרבה יותר מדי אחוזים מהעיתון שלו.

 

במקום עבודה קודם, כתבתי פעם כתבה על רשת מרכולים גדולה. זו החליטה לשפר את יחסי הציבור שלה באמצעות הוצאת עובדיה לפעילות "התנדבותית" כפויה – על חשבון ימי החופשה שלהם. מה שנקרא, מעורבות קהילתית. היה לי הכל: דובר מטומטם שאישר – בהקלטה – שוודאי שה"התנדבות" היא על חשבון העובדים, יו"ר-ועד-עובדים-מטעם שאישרה לי בעליצות את העובדה, והוסיפה שהעובדים גאים לעשות זאת, משום ש"(הכנס שם רשת) היא משפחה", היו לי תגובות, היה לי את הכתוב בחוק, היה לי הכל. העורך היה מרוצה: הכתבה אושרה וכבר נכנסה לליינאפ.

 

אנחנו לא ראינו את המחוש, אבל העורך הראשי ראה גם ראה. הוא ידע שאם הוא יסיר את הכתבה, כל העסק יתפוצץ והוא יצטרך להתמודד עם האשמות בצנזורה – וזה יכול לגמור את הקריירה שלו בברנז'ה. אבל, בניגוד לכמה אחרים בתפקידו שהכרתי, הוא לא הגיע למעמדו בשל היותו אדם נעים הליכות אלא בשל ערמומיות וחוכמה; על כן הוא לא ניסה להרוג את הכתבה, אלא דרש "תוספות" בלתי אפשריות – למשל, עובד ברשת שיתראיין ויקבול על מצבו האומלל. כל המעורבים ידעו שעובד שיעשה דבר כזה יצטרף תוך זמן קצר לסטטיסטיקת האבטלה. הכתבה גוועה, בשקט ובלי גלים. הסיבה? הרשת האמורה היתה שייכת לאותה זרוע של הקראקן שהחזיקה גם באותו כלי תקשורת.

 

חשוב לציין שבשני המקרים הללו, עד כמה שידיעתי מגעת, לא התרחשה "סצינת החדר אפוף העשן": המיליארדר הניזון מדמעות ההמונים לא הרים טלפון קצר ולוחשני לעורך האחראי. האמת, סביר להניח שהוא בכלל לא ידע שיש כתבה כזו בקנה. העורכים המעורבים נקטו בצנזורה עצמית, ששימרה את מעמדם כטפיל נאמן של התמנון. שיחות כאלה נערכות בכל יום, בכל חדר מערכת; והעיתונאים הזריזים מבינים במהירות את תנודות הגלים האיטיות, יודעים לפרש אותן. אולי זו סיבה שהמקצוע הופך יותר ויותר למקצוע לתחום לצעירים, לעבודה סטודנטיאלית. זה לא רק השכר, זו גם התחושה של בגידה בשליחות.

 

לפעמים המחוש מצליף. לפני כמה שנים, כשעבדתי בנענע, הגעתי בוקר שבת אחד למשמרת במערכת. הופתעתי לגלות שם את המנהלת-דאז של האתר ואחת מעוזרותיה; חשבתי שנוכחות במשרדים בשבת בבוקר היא שגעון פרטי של אנשי החדשות. הוחלפו מילות נימוסין – הן שאלו מתי יידלקו המזגנים – ואז המנהלת פנתה אלי בחיוך קורן: "יוסי מימן ביקש למסור לך שהוא אוהב מאד את מה שאתה כותב!". מימן היה אז במגעים מתקדמים לרכישת נענע.

 

אני מודה שהוחנפתי. בתמימותי חשבתי שמימן קורא את הטור שלי. לקח לי הרבה מאד זמן להבין שכשמישהו כמו יוסי מימן מתעניין ברכישת פורטל, הוא לא מחפש בו את "יוסי גורביץ" אלא את "יוסי מימן", וזה מה שהוא מצא. היו כתבות אחרות שלי בנושא, חריפות יותר וממוקדות יותר במימן, שנעלמו באחד העיצובים הבלתי פוסקים של נענע. ולמען יובהר מראש – אני באמת חושב שהן נעלמו בטעות ולא הועלמו במכוון. זה לא עובד ככה. עדיין לא.

 

מה רצה מימן להגיד לי? האם זה היה איום מרומז? הערכה לגלגנית? סתם הודעת "אני מודע לקיומך"? אני לא יודע. כשהבנתי, באיחור, למה הוא התכוון, זה היה מפחיד למדי.

 

ולפעמים הקראקן מתגלה מעל פני השטח, בכל הדרו ואימתו. זה קרה כשאליעזר פישמן, בהתפרצות נדירה, ניסה ב-2002 למנוע את התפרקות ממשלת האחדות של שרון, שכל כך היטיבה איתו. זה הבליח, לכמה שניות, ואי אפשר היה להסתיר את זה; אחר כך כולם הסתכלו הצידה במבוכה, ולא דיברו על זה שוב.

 

זה קרה כשיוסי מימן, שרצה את חוזה הגז שלו עם מצרים, שלח את שכירו – ראש המוסד לשעבר שבתאי שביט – למצוא לו משהו מפליל נגד יוסי פריצקי, שר התשתיות דאז. פריצקי התעקש להמשיך במתווה לקראת עסקת גז עם חברה בריטית/פלסטינית; מימן רצה את המיליארדים שבעסקה המצרית. שביט לא מצא שום דבר פלילי, אבל עלה על קלטת שבה נשמע פריצקי אומר דברים נבזיים מאד על עמיתו למפלגה, אברהם פורז – והקריירה של פריצקי חוסלה.

 

בוא נחשוב מה זה אומר. אדם פרטי, בלתי נבחר אבל עם המון כסף, שוכר את אחד משותפי-הסוד הבכירים במדינה, אחד האנשים שבכלל לא ברור איך הותר להם לצאת לקריירה שניה, ומשמיד את הקריירה הפוליטית של שר נבחר – משום שהשר לא הסכים לסור למשמעתו. לפני כחצי שנה חגג מימן את חתימתה הסופית של העסקה המצרית; שמו של פריצקי לא הוזכר. הקראקן כבר חזר ושקע, ואיש לא רצה להעלות אותו, ולו באוב.

 

אבל לפעמים השתן עולה לקראקן לראש, ולפעמים יש עיתונאים שלא מפחדים – או, ליתר דיוק, מפחדים אבל עדיין עושים את חובתם המוסרית. האחים עופר מנהלים מלחמה איומה כנגד הסרט "שיטת השקשוקה" של מיקי רוזנטל וכנגד רוזנטל עצמו, שיצא במאמר בכותרת המכמירה "אני פוחד".

 

רוזנטל ערך סרט על השיטה שבה העשירו האחים עופר עצמם ומצצו את לשדם של אזרחי ישראל, כיצד "ההפרטה" העבירה את נכסי הציבור לידי מספר מצומצם של אוליגרכים. על כל פנים, זה מה ששמעתי על הסרט; לא ראיתי אותו. גם האחים עופר לא – אבל זה לא הפריע להם להגיש תביעת דיבה. מראש. ולאיים על כל מי שמעורב, וגם על כל מי שעשוי להיות מעורב, או עשוי לרצות להיות מעורב, או עשוי לחשוב שרצוי שיהיה מעורב.

 

אולי זו טעות מצד הקראקן. אולי כוחו עובד כל זמן שהכל חשים במעומעם בנוכחותו אבל אינם חשים את מחושיו על צווארם. אולי הוא  זקוק לחופש המוגבל כדי להתקיים. אולי התפרצות אחרי התפרצות אל פני השטח תשלח את האזרחים הטובים אל הקלשונים והלפידים, הכלים הקלאסיים למלחמה במפלצות.

 

ואולי לא: אולי האוליגרכיה כבר עברה לשלב הבא, הטיפשי וברוטלי יותר אך מחניף יותר להערכת העצמי שלה, אותה תחושה של היותה "אדון כל שהיא רואה", והיא משתוקקת להפגין את כוחה לעין כל ולא רק במחשכים. היא יכולה לעשות זאת, זה לא מופרך: לפני חמש שנים שבר המושחת שבראשי הממשלה שלנו התאגדות חוקית לחלוטין של עובדיו של אוליגרך מקורב, אריה גנגר.

 

אולי הם חושבים – חשים? – שרוחנו כבר נשברה עד שבפרפרזה על סמואל אדמס, "העדפנו את השפע על החירות, את שלוות העבדות על סערת המאבק לחופש", ש"נכרע ארצה ונלקק את היד המאכילה אותנו" בשיירי שולחנה.

 

ואם האחים עופר ינצחו במאבק הפומבי כל כך הזה, נפסיד כולנו. בעל המאה יכול למנוע את הבעתה של הדעה – ומאחר והכל ידעו שהוא יכול לעשות זאת, בקלות ובהינף עו"ד, היא לא תושמע מלכתחילה. מה שהיה צנזורה עצמית יהפוך לצנזורה רשמית למחצה, עד שהעיתונות תהפוך סופית לשופר בידור, וישראל תהפוך סופית לעוד מדינה אפריקנית או דרום-אמריקנית.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 

(יוסי גורביץ)

הרב של הרייך, ישראל רוזן, זחל אל מתחת לאבן שלו ובחן שוב את גבולות סובלנותנו. לאחר שבעבר קרא לישראל להפסיק לפעול לפי החוק הבינלאומי ולחזור ל"מוסר יהודי" שמתיר רצח חפים מפשע שאינם יהודים, כעת הוא קורא – כנדרש בהלכה – גם לרצח יהודים שמתנגדים לכיבוש.

 

רוזן מקונן מרה על כך שאנשי "שלום עכשיו" גילו לכמה פלסטינים שהמתנחלים גזלו את אדמותיהם – עם הגזל עצמו אין לו בעיה – ועל כן הוא ממהר ומודיע שאנשי השמאל הם בגדר מוסרים.

 

מהו דינו של מוסר? רוזן מתנדב לספק לקוראיו מידע. הוא מצטט את אוכל הנבלות הגדול: "מותר להרוג המוסר בכל מקום, ואפילו בזמן ×”×–×” שאין דנים דיני נפשות" (משנה תורה, ספר נזקים, הלכות חובל ומזיק, ×—:×™). הוא יכול ×”×™×” להוסיף "ומותר להורגו קודם שימסור" ו"עשה המוסר את אשר זמם ומסר, ייראה לי שאסור להורגו; אלא אם הוחזק למסור – הרי ×–×” ייהרג, שמא ימסור אחרים. ומעשים בכל זמן בערי המערב להרוג המוסרים שהוחזקו למסור ממון ישראל" (שם, יא').

 

נו, על פניו הדבר ברור: רוזן קורא לרצח, ואפילו לרצח של קבוצת אנשים מובחנת וידועה. מדוע, אם כן, לא ממהר היועץ המשפטי לממשלה לכלוא את המסית? מכמה סיבות.

 

הראשונה, והפחותה שבהן, היא שרוזן נוקט בשיטת המשגל הנסוג המקובלת מימים ימימה בידי המסיתים: אחרי שהוא מוציא את הפאתווה, הוא ממהר להסתייג: "דיני נפשות אלו מסורים לבית דין, ולא יעלה על בדל רעיונו של איש לממש הלכה זו".

 

זה התרגיל המקובל: זו אמנם ההלכה, אבל הלכה ואין מורים כן, וכו'. זו אותה קריצה צבועה, מוכרת, שהורגלנו אליה כבר דורות מההסתה היומיומית כנגד לא יהודים ושמאלנים: התרנו את דמכם, אבל רק בצחוק. ואם מישהו, משום מה, יצליח להבין בדיוק את מה שאמרנו לו ויממש את הפנטזיות שלנו, מיד נתרחק וננפנף בהסתייגות שהכינונו מראש. רוצחים? אנחנו? הלא דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה וכו'. וחוץ מזה, אם הוא לא היה מוסר, זה לא היה קורה לו, צריך להבין את זעם העם, וכן הלאה. לאחר רצח רבין הבחינה שולמית הראבן במדויק ש"הרבנים לא יהיו שם. הם אף פעם לא שם": הרבנים לעולם אינם מקבלים אחריות על דבריהם.

 

אבל הפעם, לדאבונו ומבלי שישים לב, רוזן לא קורץ אלא ממצמץ. הוא הרי אמר במפורש, פסק הלכה של הרמב"ם, ש"מותר להרוג המוסר… ואפילו בזמן ×”×–×” שאין דנים דיני נפשות". כלומר, הציטוט שלו – חזק, מכוח תפיסת העוועים של "ירידת הדורות", מכל מה שיוכל רוזן לומר בעצמו – שלל את התירוץ שלו. יתר על כן, משפטים ספורים לאחר מכן כותב הרמב"ם את המשפט הקטלני "ומעשים בכל זמן בערי המערב להרוג המוסרים שהוחזקו למסור ממון ישראל". מעבר לאור שהוא שופך את החברה היהודית בימי הביניים – שבה, כמסתבר, הרג 'מוסרים' ×”×™×” מעשה שבכל יום – הרמב"ם כובל את רוזן עוד יותר אל מה שהתכוון לומר וסוגר את אפשרויות המילוט שלו.

 

אבל ×–×” בסדר. רוזן לא באמת מתכוון לברוח. אין לו כל צורך בכך. רוזן יודע היטב שלהוציא המקרה החריג של עידו אלבה, שנכנס לכלא משום שפירט את הנימוקים ההלכתיים לרציחתם של לא-יהודים בספר ששיבח את ברוך גולדשטיין, רבנים לא הועמדו לדין בישראל. נחום רבינוביץ' הסית לרצח רבין (רק שקיעי לינקים) בדיוק באותם נימוקים שמשמיע עכשיו רוזן. לא קרה לו כלום: הוא המשיך לשמש בתפקידו כראש ישיבת הסדר. גם דב ליאור, שהואשם בשעתו במעורבות בהסתה לרצח רבין – הואשם בכך על ידי הרב יואל בן-נון – המשיך כאילו כלום. את הרבנים שנתנו סמכות הלכתית למחתרות היהודיות לדורותיהן, איש לא ניסה לחפש ולעצור. ורוזן עצמו יעיד: הוא כבר קרא ל"טרור נגד טרור", ולא הועמד לדין. אגב, הוא טען אז שהרעיון לא מעשי… בגלל מוסרים.

 

מה קורה כאן? הנה דוגמא נוספת. שמואל וייספיס, פעיל בכיר בארגון הטרור החרדי "משמרות הצניעות", שוחרר לאחרונה. מי שהוא ככל הנראה החייל של וייספיס, שכיר-אגרוף בשם אלחנן בוזגלו, נשאר במעצר. ראש הנחש הולך הביתה והכנוף נשאר במעצר – קצת מוזר, עד שאתה נזכר שווייספיש הוא בן משפחה חרדית ותיקה (ותוהה אם הוא אותו חומץ בן יין, בנו הידוע לשמצה בשעתו של לייב'לה וייספיש) ושלבריון שלו קוראים בוזגלו, כלומר הוא לכל היותר חוזר בתשובה, היינו ממש לא פון אונזרה. כשהרבנים סוגרים שורות ומגינים על עצמם, השלטון מתקפל.

 

אפשר לקרוא לזה שיטת סגל-אברושמי. חגי סגל הוא טרוריסט מורשע, שהיה חבר בקבוצה שרצחה כמה וכמה אנשים, וניסתה לגרור את כולנו למלחמת גוג ומגוג על ידי פיצוץ המסגדים על הר הבית. בין השאר, ביצעה הכנופיה – הנקראת בשם המאד לא מדויק "המחתרת היהודית הראשונה" – פיגוע במכללה האיסלמית וניסתה לבצע פיגוע בשישה אוטובוסים בו זמנית. על חלקו בפרשה שילם סגל בשנתיים מאסר, אף שהפיגוע שלו הביא לעיוורונו של חבלן צה"ל, סולימאן חירבאווי. שמו של החבלן בהחלט מסייע להבין מדוע העונש היה קל כל כך, ומדוע עברו הטרוריסטי של סגל נשכח לחלוטין. אבל צריך לזכור שקודם כל, היתה לסגל סביבה תומכת ומגינה, בעלת השפעה.

 

שנתיים אחרי שסגל וה"אנשים היקרים" שלו ביצעו את הפיגוע שלהם, השליך יונה אברושמי רימון לתוך הפגנת "שלום עכשיו", שקראה – בעקבות מסקנות ועדת כהאן -  להתפטרותו של אריאל שרון מתפקיד שר הבטחון. אחד הצועדים, אמיל גרינצווייג, נרצח; תשעה אחרים, ביניהם אברהם בורג, נפצעו. אברושמי, עבריין זעיר ולחלוטין לא מאנ"ש, נתפס באותה שנה כמו סגל – 1984 – וזכה מיד להתנערות כללית. הוא עדיין בכלא, וצפוי להיות שם עד 2011.

 

ככה זה בישראל: "אנשי רוח" דתיים יכולים להטיף לרצח ואפילו להיות מעורבים בו, אבל כל זמן שיש ממסד מאחוריהם, הם מוגנים למדי. הדוגמא האולטימטיבית היא עובדיה יוסף. אילו היה אדם מן הישוב מעז לומר לפרסום שמץ ממה שאמר יוסף, הוא מזמן היה צריך להסביר את עצמו לבית המשפט. ביוסף פוחדים לגעת.

 

רוזן וחבריו יכולים להיות בטוחים: איש לא יגע בהם. פך השמן שעל גלגלי המהפכה האמונית – בוזגלו, אברושמי, עמי פופר, נעם פרידמן, גור האמל, עדן נתן-זאדה, אשר וייזגן, ז'וליאן סופייר ורבים אחרים, בכללם שני המתאבדים הנשכחים מפינוי גוש קטיף, שאפילו את שמותיהם כבר אין למצוא – אינו מתכלה. הרבנים תמיד יקראו לאלימות, המדינה תמצה את הדין – אם תמצה – בעשב השוטה התורן, והרבנים תמיד יחמקו מאחריות. כך היה, כך יהיה – עד שלא יהיה, כלומר עד שנהיה תיאוקרטיה רשמית.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 

(יוסי גורביץ)

העמדה הבסיסית שלי בקשר להצעות התקציב של משרד האוצר דוגמאטית משהו, חוששני. היא אומרת שיש לדחות את ההצעה – תוך חסיכת הזמן הנדרש לבחינתה – באופן אבטומטי, ושלאחר מכן יש להדיח את פקיד האוצר שהגיש אותה. וגם את עמיתיו שיושבים בשולחנות שמשמאלו ומימינו, באותה הזדמנות. האוצר מנהל מזה שנים מלחמת חורמה כנגד אזרחי ישראל, בשיטות שמזכירות את אלה של נפתלי פרנקל. 

 

אבל לעיתים נדירות אני מוכן לכופף עקרונות. למשל, במטח האחרון של הצעות קיצוץ השירותים לאזרח – באוצר קוראים לזה בשם המטעה "קיצוץ התקציב" – דווקא המעיט האוצר באחד הקיצוצים שהציע. נערי מילטון רצו לקצץ רק 20% מהתקציב שמשקיעה ישראל ב"חינוך יהודי בתפוצות", בעוד שהקיצוץ הנכון יהיה 100%.

 

129 מיליוני שקלים משקיעה ישראל בחינוכם של אנשים שאינם אזרחיה. שמונה מיליונים מהם היו מונעים את הפסקת העסקתן של סייעות לנוער מוגבל. בשאר 120 המיליונים אפשר היה לעשות דברים טובים אחרים. למעשה, ביטול הסעיף המיותר לחלוטין הזה היה מעקר שורה ארוכה של קיצוצים אחרים שדורשים באוצר.

 

מדינה צריכה להיות לא שפויה כדי לקצץ בבשר החי של מערכת החינוך שלה, מה שאנו עושים מאז ימי ראשות הממשלה של נתניהו, שעה שהיא ממטירה גשם של דולרים על אזרחים זרים. ואי שפיות היא בדיוק מה שקורה כאן.

 

שהרי מה הטעם ב"חינוך יהודי בתפוצות"? מטרתו היא שכנוע נואש של אנשים שחיים במקומות טובים יותר שבעצם רע להם, ושחייהם לא יהיו חיים מחוץ לספרטה הקודרת שבגבעות יהודה. לא ברור מדוע הסעיף הזה נמצא בכלל בתחום החינוך: הוא צריך להיות חלק מתקציב הבטחון, אמצעי להביא לכאן עוד קצת בשר תותחים. כמה עלובה הנטישה הזו של ההגיון הבסיסי של הציונות, היסוד החיובי היחיד כמעט שבה, שאמר שהיהדות היא מעכבת-גאולה, ושיש לברוא אדם יהודי חדש, כזה שהוא מעבר לתלמוד ולקבלה. עכשיו אנחנו מייצאים יהדות-לייט לאומנית, יהדות דגמ"ח, למקומות נאורים יותר, על חשבון כיתות הלימוד ומיטות בתי החולים שלנו.

 

וזו, כמובן, בהנחה שלא מדובר בסתם הונאת ענק, כמו זו שנחשפה לאחרונה בבהמתנו המוריקה מדולרים. מאות קצינים ונגדים עברו קורסי-סרק, שלכאורה הקנו להם ב"השכלה תורנית גבוהה" ולמעשה הכשירו אותם לגזול מן המדינה עוד לפחות 2,000 ₪ לחודש. קשה לבוא בטענות לאנשי הקבע; הסיסמא הצבאית תמיד היתה "נותנים, תיקח; מרביצים, תברח". כשתא"לים מרשים לעצמם לעבור בריש גלי על חוקי הצבא ולתת לזאטוט שלהם לנהוג ברכב צבאי, ועל פי החשד גם מפילים את התיק על הנהג שלהם ומשתמשים בקצינים הנתונים למרותם כדי להעביר דמי לא יחרץ, מה רוצים מאיזה רס"ב שמעון? לא עכברא גנב, חורא גנב.

 

השאלה הנכונה היא למה, לעזאזל, מסכים צה"ל שאנשי הקבע שלו יקבלו "השכלה תורנית" שאין לה שום קשר לתפקידם. הרי האנשים האלה אינם מיועדים להיות רבנים צבאיים – מקצוע שלמרבה הצער הוא הכרחי – אז למה מכיר הצבא ב"תארים" הללו כאילו היו תארים אקדמיים? מדוע הם עילה לתוספת משכורת? אני יכול להבין מה הערך המוסף שמעניק תואר בלוגיסטיקה, לימודי אסטרטגיה, היסטוריה צבאית, מדעי המדינה או סתם היסטוריה לאיש קבע. מתי החליטו בצה"ל, ולמה, שגם זמרת "שלום עליכם מלאכי השלום" היא מקצוע נדרש?

 

שאלה חשובה יותר: הבה נניח שיש לנו קצין זוטר בשם סרגיי. הלז, למרות הטפותיו הבלתי פוסקות של הקומיסר הראשי לענייני דת אלעזר שטרן – כמה טוב שהוא במיל' – נשאר בדת אבותיו הפרבוסלבית. הוא בצה"ל כי אמא שלו ממוצא יהודי. הוא חייל טוב ואמיץ, אבל בעוונותיו נוצרי. האם צה"ל יתיר לו לצאת לקורסי "השכלה נזירית מתקדמת" וישדרג לו בעבורם את המשכורת? מה, לא? האם חיילים מוסלמים – יש כמה מהם בצה"ל – יוכלו לצאת להשתלמויות לקראת תואר קאדי-שלא-בתפקיד, ולגלגל כתוצאה מכך כמה זלוטס? לא, אה?

 

השתלבנו יפה במרחב, אין מה להגיד. כמו השכנים, גם לנו יש דת שלטת, שנהנית מיתרונות עצומים על דתות אחרות מכוח תמיכת המשטר. כמו השכנים, גם אנחנו מנהיגים אפליה דתית ממוסדת. כמו השכנים, אנחנו מפיצים את הדת מחוץ למדינה על חשבון רווחת התושבים. כמו השכנים, אנחנו מערבבים היטב דת וצבא.

 

וכשמתחילים לחשוב על ש"ס בתור הגרסה היהודית של האחים המוסלמים, על ה"החזרת עטרה ליושנה" וכל האנטי-מודרניות שלה, על מערכת ה"עזרה החברתית" שלה, על מדרסותיה וה"חינוך היהודי" שמיועד לוודא שליוצאיו לא תהיה אפשרות להתפרנס ושתורתם תהיה הקרדום שבו יחפרו תחת המדינה החילונית, הכל מסתדר. גם הפטור מהשכלה שמעניקה שרת חינוך כביכול-סוציאליסטית למגזר החרדי: זו הרי תמצית המרד נגד המודרניות, הטענה שב"ספרים הקדושים" נמצאת כל החכמה ושבתאווה לאומנית טמון כל הרגש.

 

הציפוי האירופי שלנו הוא העמדת פנים גרועה למדי, בסופו של דבר. אנחנו מדברים המון על הייטק, ושוכחים שרק כ-30,000 ישראלים עובדים בתחום הזה – ושמחוץ לכמה בועות, רובן ברדיוס צפוף למדי סביב מערכות עיתונים, הצלחנו ליצור כאן שילוב מרשים בין בטלנות "תלמידי החכמים", הקבצנים שהיו מראה תדיר בכל עיירה יהודית, והכמיהה לבואו של גביר. כמו בעיירה היהודית הישנה, כל חושב חריג, מקורי, כל יזם שקצה נפשו בכלא הרוחני – כולם כבר בתהליך בריחה. ככה זה בתיאוקרטיה. בררו מה קרה לאינטליגנציה של איראן, ראו מה נותר מהקוסמופוליטיות הישנה של ביירות, הביטו באותה עיר יוונית גאה, אלכסנדריה, שקהילתה תמה בימים אלה לגווע לאחר 2,300 שנים.

 

היו לנו כמה וכמה אופציות. היתה הכנענות של רטוש. היתה החילוניות הבלתי מתפשרת של מקימי הקיבוצים. היתה, לרגע קצר מהבהב, הפגאניות הלא מזיקה של טשרניחובסקי. לא פנינו לשבילים הללו; לא ניהלנו מלחמת תרבות תקיפה; לא עמד לנו הכוח לנתק את עצמנו ממשקולת היהדות; היא, אם כן, תטביע אותנו.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 

(יוסי גורביץ)

השואה לא הותירה חותם בליטורגיקה היהודית. יש "יזכור" מיוחד, כן, והרבנות הכריזה על "יום הקדיש הכללי" – אבל היא הקפידה לערב אותו ביום צום קיים ולא חשוב במיוחד, י' בטבת. כשניסה מכון שכטר הקונסרווטיבי לכתוב טקסט מרטיט, "מגילת השואה" – "על אלה אני בוכייה, ועל המיליונים הדחוקים בגטאות ובמחנות מעבר, על המשוטטים ביערות ועל המוסתרים במרתפים ובכוכים, על מי שמצא מקלט בחיק דת אחרת או איבד את אלוהיו, על מי שניתן לניסויים בידי חיות-טרף ששֵם רופא ומדען נקרא עליהם, על מי שמת ברעב ובצמא, נחנק למוות ברכבת משא או בתאי הגזים, נורה, נקבר חי או נשרף, על מי שהוצא להורג בתלייה למען יראו וייראו, על מי שאיבד את ביתו וכבודו ותקוותו, על מי שנותר בחיים לחיות את הזוועה מחדש, יום יום ורגע רגע." – מיהרו שלומי אמוני ישראל לדחותה בזעף וזעם.

 

טקסט משלהם, יום משלהם, לא נמצא ל"שש מאות רבבות, אלפי ישראל, אנשים ונשים, ילדים וילדות, שנהרגו ושנטבחו ושנחנקו ושנקברו חיים". לא; מישהו עוד עשוי לשאול היכן היה "אל אלוהי הרוחות" מול ארובות טרבלינקה ואושוויץ, איפה היה כשירה קצין בשחור בגבה של אם סבי, והארץ כיסתה דמה גם כיסתה. ומכלל "איפה היה", קל מאד להגיע ל"האם היה".

 

לא, לנרצחי השואה אין ליטורגיקה משלהם. אבל, ראה זה פלא, פינויה של רצועת עזה הוליד גם הוליד ליטורגיקה. שקר יהיה לומר שההתנתקות לא לוותה בדם; ארבעה פלסטינים וארבעה אזרחים ישראלים נרצחו על ידי בוגדי הימין בנסיון נואש להביא להתפרצות אלימות שתדחה את הקץ. שני פסיכים מן הימין הציתו את עצמם למוות בנסיון דומה – וראוי לציין שמעשה האימים הזה נמחק לחלוטין מהזכרון הקולקטיבי שלנו, יחד עם נסיונות הפיגוע של המתנחלים ועוזריהם (נסיון להצתת רכבים עמוסים בדלק בכביש הומה, נסיון לפוצץ צובר גז). אבל, אפילו במדינה שהרעילה את נפשה בטראומה מרצון עד כדי כך שכל דבר, כולל בקשה לחנות במקום שהוגדר לשם כך, מזכיר לה שואה – אפילו כאן זו חריגה פראית מפרופורציות.

 

וזו לא היסטריה, או לא רק היסטריה. הסרטון הנפוץ ביותר בנושא ההתנתקות הוא דקות התפילה האחרונה בבית הכנסת בנווה דקלים, שצילם רינו צרור. התפילה הנואשת, שברור כי לא תיענה, מתפוצצת להיסטריה של ממש כשקורע אבינר קריעה בחולצתו (דקה 4:35 בסרטון).

 

שווה להתמקד במחווה הזו. אבינר נוקט במנהג של אבלות, מנהג שרק הקרובים ביותר אל המת – בניו ובנותיו, הוריו, אחיו ואחיותיו – נדרשים לנקוט. רוב הנוכחים במקום, חובה לציין, אינם תושבי גוש קטיף; הם עצמם אינם מפונים מביתם, שלא לדבר על "נעקרים" או "מגורשים".

 

ועדיין הם נכנסים למה שכינה אז נחום ברנע היסטריה המונית. הוא הוסיף שרק שוטה יאמין ברגש הזה ורק רשע ילעג לו. אבל הרגש הזה היה מוזמן מראש. המתנחלים עשו כל מאמץ כדי להפוך את פינוי המרושעת שבהתנחלויות, עמוסה בהמוני טפילים אוכלי חינם, לטראומה לאומית. הילדים שהלכו, מייבבים ובידיים מורמות, מול המצלמות, כשעל בגדיהם הטלאי "הכתום" לא חשבו על השטיק הזה בעצמם. אסופת פושעי המלחמה – ונזכיר שוב שכל מתנחל הוא, בהגדרה, פושע מלחמה – שנשאה על כתפיה את מנורת הענק של אחד מבתי הכנסת, עשתה מאמץ עילאי להיראות כמו החיילים הרומאים משער טיטוס. זה לא היה ספונטני או אמיתי יותר מאמירת "קדיש" תמורת תשלום. .

 

לא מקרי גם סירובם של המפונים הדתיים – אלו החילוניים מהגדה יצאו בזמן, וגם הסתדרו  – להגיע לפשרה על מקום ישובם העתידי עם הממשלה.  הם מנסים לעודד "בעיית פליטים" בתחומי ישראל, להראות שהממשלה איננה מסוגלת לבצע פינוי וגם לדאוג לשמירה על איכות החיים הקודמת של הקוזאקים הנגזלים. המחיר הנסתר של איכות החיים הזו – יחס, במקרים מסוימים, של שלושה חיילים למתנחל – מטואטא מן העין. גם העובדה הסימפטית יותר שכעת אין המתנחלים חיים תחת ירי פצמ"רים בלתי פוסק, מה שכל אדם שפוי היה מגדיר כעליה ניכרת ברמת החיים, מוצנעת.

 

במקביל, הם מנסים להשכיח את ימי ההתנתקות עצמם. נשכחים איומיו של אורי אליצור לפגוע "בנשק קר" בשוטרים וחיילים; נשכחים איומי ההתאבדות ההמונית; נשכחים הדיבורים על סליקים ונשק שיישלף כשיגיעו החיילים. ולמה כל זה נשכח – בסיוע ישיר של כלי התקשורת, ראוי לציין?

 

משום שהם ניסו את דרך הכוח. הם ניסו אותה בכפר מיימון. יזכור עם ישראל כי בין עוונותיהם, כמים לים מכסים, של אריאל שרון ודן חלוץ, הם בכל זאת בלמו את נסיון ההפיכה הזו. לפני כשנתיים, בראיון שהאתר החדש של נענע10 – בין שאר מגרעותיו – הוריד לטמיון, אמר לי הדובר הזמני של מועצת י"ש ש"מה יכולנו לעשות בכפר מימון? הם הביאו לשם מאות כלי רכב! שני מסוקי קרב! מה רצו שנעשה מול מסוקי קרב?". הוא התייחס לביקורת מימין על התקפלותה של המועצה שם, אבל דבריו מעידים היטב שהיא נכנעה רק מול כוח מוחץ. 

 

אז הם מייצרים טראומה. העניין הוא שהיא חלה רק על הציבור שלהם, ורק על חלק קטן מתוכו. בהפגנות נגד הפינוי השתתפו כ-100 אלף איש – אותם מאה אלף איש. הם מהווים כשמינית בלבד מכלל חובשי הכיפות הסרוגות. וגם מתוך אלה, הטראומה היא נחלת מיעוט.

 

לציבור הכללי לא אכפת מהמתנחלים. גם לא מהמפונים. למעשה, לא אכפת לו משום דבר. גם לא ממנו-עצמו; אין עוד ציבור כללי בישראל, יש אסופת שבטים. אז אחד מהם החליט ליצר לעצמו טראומה. נו, זכותו, כל זמן שלא יגרור את השבטים האחרים לסרטים שלו. הקינות על גוש קטיף ודאי שלא יכנסו לליטורגיקה החרדית או לזו של עדות ספרד, ובעוד כמה מאות שנים יתייחסו החוקרים אל קהילות המשתמשות בהן כפי שהם מתייחסים היום אל הדומנה, קהילות היהודים מאמיני שבתאי צבי: סקרנות ומנוד ראש. עם זאת, הקינות הללו עשויות להקצין ציבור קיצוני גם כך, ולהגביר את תחושת הקורבנות העמוקה שלו עוד יותר. אנו, שאיננו שותפים להזיות הזמבישים, צריכים לעמוד על המשמר ולוודא שהשקרים הללו לא יהפכו למוסכמים, שהמיתוס של המתנחלים לא יצליח להפוך למיתוס של כלל הציבור.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 

(יוסי גורביץ)

המשטרה עצרה אמש (ג') מספר – הדיווחים שונים –מפעילי "אנרכיסטים נגד הגדר", שהפגינו מול ביתו של המח"ט האחראי לגזרת נעלין, אל"מ אביב רשף. הקולונל הלז ספג לפני כשבוע נזיפה מנהלתית, משום שיודע על ידי פקודו, הקולונל עמרי בורברג, כי חייל הכפוף לבורברג ירה בפלסטיני כפות, אך נמנע מלדווח על כך לממונים עליו. רשף אף נמנע מלנקוט כל צעד כנגד שני פקודיו החשודים בביצוע פשע מלחמה, אם כי בכך לא היה חריג; הבהמה הירוקה כולה עצמה עין, עד שנחשפה הפרשה בקלטת וידאו.

 

עצמה עין? לא בדיוק. היורה שוחרר ממעצר לאחר יממה, הקולונל בורברג הוצא לחופשה כפויה – אבל אביה של הנערה שצילמה את התקרית הושלך למעצר עד תום ההליכים, משום שחיילים טענו שהוא תקף אותם במקל. ראיות הם לא סיפקו; הם גם לא צריכים. בית המשפח הצבאי בחר להתעלם מעדות, על פיה חיילים איימו על הפלסטיני שהם יודעים מי הוא ומי בתו, והם יסגרו איתו חשבון. 

 

באיזו עילה עצרו השוטרים את מפגיני השמאל? לא ברור. החוק המנדטורי שירשנו קובע כי בשטחי ישראל, אין צורך ברשיון להפגנה אם מספר המשתתפים בה קטן מ-50. האנרכיסטים מנו בקושי שלושים. ללא אלימות, לא היתה למשטרה כל עילה לעצור את המפגינים. אבל קולונל ישראלי חש מאוים, והמשטרה התערבה מיד. חוק? זכויות אזרח? הם נעצרים בקו המדים.

 

וציבור הכלבים השוטים המגיבים בטוקבקים נכנס מיד למצב הקצפה. וזה בסדר. וזה טוב. לא צריך להיות נחמדים; את הכת הצבאית צריך לשבור. הבעיה העיקרית של האנרכיסטים היתה שעד כה הם ניהלו את מאבקיהם בגדה, הרחק מהתקשורת. גם שיתוף הפעולה עם הפלסטינים הציג אותם, לא לגמרי לא בצדק, כאידיוטים מועילים של ציבור עוין.

 

הכת הצבאית צריכה להבין שהמשחקים נגמרו. רציחתם של ילד ושל צעיר שהשתתף בלווייתו לא ישארו סטטיסטיקה יבשה. הקולונלים והגנרלים של צה"ל כבר למדו שיש מדינות שבהן מומלץ להם לא לבקר. שופינג בלונדון, למשל, כדאי להשאיר לנשותיהם. גם ניו זילנד, למד בוגי יעלון על בשרו, לא אוהבת פושעי מלחמה. כמו בכירי ממשל בוש, קצינים בכירים צריכים לחשוב טוב-טוב לפני שהם יוצאים מתחומי ישראל.

 

וזה טוב, אבל זה לא מספיק. האנרכיסטים קלטו, באינסטינקט, את נקודת התורפה: על מה שהקולונלים עושים בשטחים, הם לא רוצים לדבר בבית. אף אחד לא רוצה שידברו; לכולם נוח עם אי הידיעה. וזו בדיוק הבועה שהם פוצצו. מכאן הזעם: עכשיו, לאף אחד בזכרון יעקב אין אפשרות לא לדעת שיש לו שכן שחשוד בפשעי מלחמה.

 

את צה"ל אי אפשר לתקן עוד. תרבות השקר אכלה בו בכל פה. יעיד הבריגדיר 'צ'יקו' תמיר: הלז, בחוסר אחריות מדהים – שלו אינו מתכחש – נתן לבנו בן ה-14 לנהוג בטרקטורון צבאי, בניגוד להוראות. הצאצא ביצע תאונת דרכים, שלמרבה השמחה לא נפגע בה איש. מכאן מתפצלות הגרסאות: תמיר טוען שזהו האירוע כולו, ושהוא נורא מצטער ולוקח אחריות. לקיחת האחריות, כמובן, היא בערבון מוגבל מאד: תמיר לא מעלה בדעתו להניח את הדרגות על השולחן וללכת. מה קרה, כולה עבר על פקודות מטכ"ל.

 

הגרסה השניה, עליה נחקר תמיר, אפלה יותר. על פיה, נהגו של תמיר לא רצה לתת את ההגה לילדון, ותמיר ציווה עליו לעשות כן. לאחר התאונה, כשהיה צריך למלא דו"ח, אילץ תמיר את הנהג לרשום את שמו כמי שנהג ברכב. כלומר, על פי החשד, הבריגדיר הטיל פשע שביצע בנו על כתפיו של חייל שהיה היחיד, מכל הנוכחים, שמילא את תפקידו כחוק: מחה על סיכון חיי אדם בידי ילד. כל מי שנאלץ לכלות זמן במדים הירוקים של עובדי הכפיה, מכיר היטב את הדפוס הזה, שבו מפקדים – מחשש לקריירה שלהם – מטילים את עברותיהם על כתפיהם של עובדי כפיה שממילא לא תהיה להם קריירה. האמת קלה למדי לבירור: בטופס התאונה, מי רשום כנהג? ואם הטופס "נעלם", גם זו תהיה תשובה.

 

תמיר נחקר בחשד שפיצה את בעל הרכב הנפגע כספית, כדי למנוע תביעה מצידו כנגד צה"ל. תמיר מכחיש – אבל אתמול הוא כבר הודה שראש הלשכה שלו יצרה קשר עם הנפגע כדי לפצות אותו. כנראה שנכמרו רחמיה של הקצינה הזוטרה על הבכיר, עד שהלכה ופיצתה את הנפגע מכספיה-שלה, וכל זאת כמובן מבלי לעדכן את מפקדה הישיר.

 

תמיר מצטייר מכל הסיפור הזה כחסר אחריות, שקרן מועד, וכמי שמטיל את צרותיו האישיות על כתפי פקודיו. בקיצור, הקצין הבכיר מודל 2008. כפי שמיטיב גדעון לוי לציין, תמיר אשם בשורה של פשעים חמורים הרבה יותר. אבל התגובה הנפוצה לפרשת תמיר, כמו בכל הפרשות האחרות של הבהמה הירוקה, היא "לא רוצים לדעת" ו"תפסיקו להטפל לחיילים", והתגובה הזו איננה רק מנת חלקם של טוקבקים מזילי ריר. הבהמה כבר איננה מסוגלת להסתיר את ערוותה, וזה מפחיד אנשים. 

 

ולפעמים היא כל כך מטומטמת, עד שאפילו אנשים מן הישוב, מחסידי הבהמה, נאלצים לצחוק בפה מלא. צעירה נסעה לתומה ברכבה, כשדיסק מונח על הכסא שלידה, ועליו המילים "יריחו 4 – משופר גרעיני". חייל נאמן ושוטה הבחין בדיסק, ודיווח מיד לבטחון שדה. שם הזעיקו את הגוף המטיל אימה ביותר בישראל, המלמ"ב. השושואיסטים בדקו את הנושא, ומצאו למבוכתם שאין כלל "יריחו 4". אדם שפוי היה מבין שמדובר בשטות או בבדיחה, אבל לא אלה: הם הסיקו שיש פרויקט כזה, ושהוא חסוי אפילו מפניהם.

 

התוצאה היתה קומדיה, שיש לקוות שתוסרט, ובקרוב. מיטב בחורינו עקבו אחרי הצעירה המסכנה, הטרידו את אביה, ביררו היכן גרה בעבר – והכל כדי לגלות שמדובר בדיסק שמכיל אוסף שירים פרטי, שיכלו לקבל אילו רק היו מרימים לה טלפון. מיטב המוחות של ישראל ומיטב כספה רדפו אחרי הרוח. משרד הבטחון יצא גם טיפש וגם מריר: "מזלה שלא פרצו לה לרכב," ביצע בכיר במשרד הבטחון פרויקציה, "בשביל גורמים פליליים דברים כאלה הם אוצר". הוא מדבר מנסיון, סביר להניח, אבל באותה מידה סביר להניח שהפושע הממוצע חכם יותר מהשושואיסט הממוצע, ולא היה פורץ לרכב בשביל דיסק שעליו מילים מרוחות בטוש המונח על כסא, גם אם המילים נראות סודיות. לטמטום כזה צריך שוטה עם סיווג בטחוני שופרא דשופרא.

 

יודפסו נא, אם כן, סטיקרים המכילים את ארבעת המילים הגואלות ההן. יימרחו נא בטוש על גבי דיסקים, רצוי ריקים, ויפוזרו נא הדיסקים במקומות בולטים ברחבי הערים. הצחוק הוא דבר מרפא, מחסן; דבר שכבר הושם ללעג, לא עוד יטיל מורא. אם נלמד לצחוק לבהמה, לנפיחותה, לצווחותיה, אולי נדע יום אחד גם כיצד להשתחרר ממנה, כיצד להוציאה לשחיטה.

 

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 

(יוסי גורביץ)

זוכרים את האנתרקס?

 

לא?

 

כשבועיים לאחר הפיגוע במגדלי התאומים, החלו מכתבים המכילים אנתרקס להשלח לסנאטורים ועיתונאים אמריקנים. המכתבים היו מלווים במכתבים כתובים באנגלית, בדרך כלל בזו הלשון: "מוות לאמריקה. מוות לישראל. אללה הוא גדול". חמישה אנשים נרצחו, ביניהם שני עובדי דואר, ועשרות חלו. פאניקה כללית פרצה בארה"ב.

 

באורח משונה מאד, עד כה לא הוגש כתב אישום כנגד איש בפרשה הזו. במשך שנים, רדפה הממשלה האמריקנית מדען במעבדה הצבאית למלחמה במגפות בשם סטיבן האטפיל. האטפיל היה מטרה קלה: הוא היה מעורב בפרויקט הלוחמה הביולוגית של שתי מדינות לא סימפטיות, רודזיה – שלאסונם של תושביה עברה מן העולם והפכה לזימבאבוואה – ודרום אפריקה. אבל הוא לא עסק באנתרקס, ולאחר שנים של רדיפות פסק בית משפט פדרלי ביוני 2008 כי לא נמצא "ולו שריד של ראיה" לכך שהאטפיל היה מעורב בהתקפות, וקבע כי הממשלה תפצה אותו ב-5.7 מיליוני דולרים.

 

זמן קצר לאחר פסיקת בית המשפט, החל מצבו הנפשי של מדען אחר באותה מעבדה בפורט דטריק, ברוס איווינס, להתדרדר; וביום שלישי האחרון שם קץ לחייו. ביום שישי, דיווח הלוס אנג'לס טיימס כי איווינס התאבד משום שהבין כי בקרוב יוגש נגדו כתב אישום בפרשה, וכי הוא יואשם בחמישה מקרי רצח.

 

איווינס היה מסובך עד צווארו: הוא ניסה להסתיר "דליפה" של אנתרקס במהלך שנת 2002, ולטענתו חיטא את המעבדה שלו ולא רצה לעורר בהלה. להערכת איש חיל הרפואה, איווינס ניסה להניא בעדותו את החוקרים מלערוך חיפוש במעבדתו. התראפיסטית שלו חשדה בו בהרעלתם של אנשים אחרים, ופחדה ממנו עד כדי כך שקיבלה צו הרחקה נגדו; הוא היה איש ימין, ונוצרי קיצוני; והלוס אנג'לס טיימס פרסם אמש ידיעה, ממנה עולה כי בהלת האנתרקס יכלה לסייע לו כלכלית, שכן החזיק בפטנטים על שתי תרופות כנגד המחלה.

 

אבל איווינס הוא לא הסיפור. כפי שכותב היטב גלן גרינוולד, בהחלט יתכן שהוא ההסחה.

 

            *            *            *            *            *

במהלך חודש אוקטובר 2001, פרסמה רשת איי.בי.סי. שוב ושוב סיפור, בו נטען כי האנתרקס שנשלח בארה"ב הכיל חומר כימי – בנטונייט – שהיה סימן היכר של האנתרקס שיוצר במעבדותיו של סדאם חוסיין. הטענה היתה חסרת כל בסיס, ואיי.בי.סי. הודתה בכך רק ב-2007.

 

לטענת איי.בי.סי., הסיפור שלה נשען על ארבעה מקורות בממשל: אחד במעבדת פורט דטריק ושלושה אנשי ממשל בכירים אחרים. אפילו אם נצא מנקודת הנחה שהמקור בפורט דטריק היה איווינס עצמו, מי היו שלושת האחרים?

 

איי.בי.סי. לא היתה לבד בהטעיית הציבור. במארס 2008, כשניסה להסביר מדוע תמך במלחמת עיראק, כתב עיתונאי הוושינגטון פוסט ריצ'רד כהן שהוא קישר בין עיראק וסדאם ובין התקפות האנתרקס על ארצות הברית. עוד כתב כהן שזמן קצר לאחר ההתקפה על מגדלי התאומים – כלומר, כשבועיים לפני התקפת האנתרקס הראשונה – קיבל "בדרך עקיפין" התראה מבכיר בממשל: מוטב שתשא עליך סיפרו, הנסיוב לאנתרקס. כהן, לדבריו, נשא על גופו סיפרו "הרבה לפני שאחרים שמעו עליו".

 

כלומר, כהן קיבל התראה מבכיר בממשל האמריקני על התקפת אנתרקס צפויה כשבועיים לפני שהיא התממשה. אז האמינו כהן ואיי.בי.סי. שההתקפה הביולוגית הגיעה מעיראק, או על כל פנים מצד מוסלמים רדיקלים – וזו היתה אמונה שרווחה בציבור הרחב. במאמרו, טוען גרינוולד – שעקב אחרי הפרשה מראשיתה ושמאמציו הביאו למספר חשיפות -  שהתקפות האנתרקס הבלתי צפויות, שהפכו כל מכתב לנושא מוות אפשרי, היו חלק קריטי ממסך העשן שאיפשר לממשל בוש לצאת למלחמת עיראק.

 

כל זה מעלה מספר שאלות קריטיות: מי היו שלושת בכירי הממשל ששיקרו לאיי.בי.סי. ואמרו לה שהאנתרקס מגיע, ככל הנראה, ממעבדותיו של סדאם חוסיין? מי היה פקיד הממשל המיסתורי שהזהיר את כהן מראש מפני התקפת אנתרקס? והאם היה קשר ביניהם ובין איווינס, מדען צבאי אמריקני, ששלח ככל הנראה את המכתבים? מדוע התמקדה חקירת האף.בי.איי. במשך שנים בהאטפיל, שלא התעסק בתחום האנתרקס, למרות שעמיתו למעבדה איווינס התוודה כבר ב-2002 על שימוש בלתי ראוי בו, שיכול היה לאפשר לו לאגור את החומר?

 

*           *            *            *            *

אילו הייתי אומר לכם שבאיטליה פרחה בשנות השבעים והשמונים קבוצה ימנית סודית, שהשתמשה במימון של בנק הוותיקאן והבונים החופשיים ובמצבורי נשק שנתן לה הסי.איי.איי. כדי לבצע פיגועים, להאשים בהם את השמאל האיטלקי ולמנוע את עלייתו לשלטון, הייתם מתייחסים אלי כאל עוד שוטה קונספירציות.

 

אבל זה בדיוק מה שקרה. וכן, "מבצע גלאדיו" משמש את הפסיכים כהוכחה הסטנדרטית לכך שיש קונספירציות, ואדם זהיר לא יזנק מגלאדיו למסקנה מכך שיש קשר מאסוני לכיבוש העולם, או ש"מנזר ציון" מנסה להמליך על העולם את הצאצא הסודי של ישוע ומרים המגדלית. אבל כל מה שנחשף בפרשת האנתרקס מצריך חקירה מיוחדת, יסודית: האם ממשל בוש, או חלקים בו, השתמשו בפאניקה שבעקבות התקפות האנתרקס כדי לקדם את כיבוש עיראק – או, כפי שאפשר להסיק מסיפורו של כהן, שהיתה להם גם יד בהתקפות עצמן?

 

גלאדיו נחשף באיחור ניכר. יש לקוות שעל השאלות הללו יענה חוקר אמריקני רציני בהקדם, לפני שהחשש מן הקשר – שבהרעילו את אמון הציבור במנהיגיו, הוא מזיק לעיתים יותר מהקשר עצמו – יכה שורשים.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 

(יוסי גורביץ)