המשטרה עצרה אמש (ג') מספר – הדיווחים שונים –מפעילי "אנרכיסטים נגד הגדר", שהפגינו מול ביתו של המח"ט האחראי לגזרת נעלין, אל"מ אביב רשף. הקולונל הלז ספג לפני כשבוע נזיפה מנהלתית, משום שיודע על ידי פקודו, הקולונל עמרי בורברג, כי חייל הכפוף לבורברג ירה בפלסטיני כפות, אך נמנע מלדווח על כך לממונים עליו. רשף אף נמנע מלנקוט כל צעד כנגד שני פקודיו החשודים בביצוע פשע מלחמה, אם כי בכך לא היה חריג; הבהמה הירוקה כולה עצמה עין, עד שנחשפה הפרשה בקלטת וידאו.

עצמה עין? לא בדיוק. היורה שוחרר ממעצר לאחר יממה, הקולונל בורברג הוצא לחופשה כפויה – אבל אביה של הנערה שצילמה את התקרית הושלך למעצר עד תום ההליכים, משום שחיילים טענו שהוא תקף אותם במקל. ראיות הם לא סיפקו; הם גם לא צריכים. בית המשפח הצבאי בחר להתעלם מעדות, על פיה חיילים איימו על הפלסטיני שהם יודעים מי הוא ומי בתו, והם יסגרו איתו חשבון. 

באיזו עילה עצרו השוטרים את מפגיני השמאל? לא ברור. החוק המנדטורי שירשנו קובע כי בשטחי ישראל, אין צורך ברשיון להפגנה אם מספר המשתתפים בה קטן מ-50. האנרכיסטים מנו בקושי שלושים. ללא אלימות, לא היתה למשטרה כל עילה לעצור את המפגינים. אבל קולונל ישראלי חש מאוים, והמשטרה התערבה מיד. חוק? זכויות אזרח? הם נעצרים בקו המדים.

וציבור הכלבים השוטים המגיבים בטוקבקים נכנס מיד למצב הקצפה. וזה בסדר. וזה טוב. לא צריך להיות נחמדים; את הכת הצבאית צריך לשבור. הבעיה העיקרית של האנרכיסטים היתה שעד כה הם ניהלו את מאבקיהם בגדה, הרחק מהתקשורת. גם שיתוף הפעולה עם הפלסטינים הציג אותם, לא לגמרי לא בצדק, כאידיוטים מועילים של ציבור עוין.

הכת הצבאית צריכה להבין שהמשחקים נגמרו. רציחתם של ילד ושל צעיר שהשתתף בלווייתו לא ישארו סטטיסטיקה יבשה. הקולונלים והגנרלים של צה"ל כבר למדו שיש מדינות שבהן מומלץ להם לא לבקר. שופינג בלונדון, למשל, כדאי להשאיר לנשותיהם. גם ניו זילנד, למד בוגי יעלון על בשרו, לא אוהבת פושעי מלחמה. כמו בכירי ממשל בוש, קצינים בכירים צריכים לחשוב טוב-טוב לפני שהם יוצאים מתחומי ישראל.

וזה טוב, אבל זה לא מספיק. האנרכיסטים קלטו, באינסטינקט, את נקודת התורפה: על מה שהקולונלים עושים בשטחים, הם לא רוצים לדבר בבית. אף אחד לא רוצה שידברו; לכולם נוח עם אי הידיעה. וזו בדיוק הבועה שהם פוצצו. מכאן הזעם: עכשיו, לאף אחד בזכרון יעקב אין אפשרות לא לדעת שיש לו שכן שחשוד בפשעי מלחמה.

את צה"ל אי אפשר לתקן עוד. תרבות השקר אכלה בו בכל פה. יעיד הבריגדיר 'צ'יקו' תמיר: הלז, בחוסר אחריות מדהים – שלו אינו מתכחש – נתן לבנו בן ה-14 לנהוג בטרקטורון צבאי, בניגוד להוראות. הצאצא ביצע תאונת דרכים, שלמרבה השמחה לא נפגע בה איש. מכאן מתפצלות הגרסאות: תמיר טוען שזהו האירוע כולו, ושהוא נורא מצטער ולוקח אחריות. לקיחת האחריות, כמובן, היא בערבון מוגבל מאד: תמיר לא מעלה בדעתו להניח את הדרגות על השולחן וללכת. מה קרה, כולה עבר על פקודות מטכ"ל.

הגרסה השניה, עליה נחקר תמיר, אפלה יותר. על פיה, נהגו של תמיר לא רצה לתת את ההגה לילדון, ותמיר ציווה עליו לעשות כן. לאחר התאונה, כשהיה צריך למלא דו"ח, אילץ תמיר את הנהג לרשום את שמו כמי שנהג ברכב. כלומר, על פי החשד, הבריגדיר הטיל פשע שביצע בנו על כתפיו של חייל שהיה היחיד, מכל הנוכחים, שמילא את תפקידו כחוק: מחה על סיכון חיי אדם בידי ילד. כל מי שנאלץ לכלות זמן במדים הירוקים של עובדי הכפיה, מכיר היטב את הדפוס הזה, שבו מפקדים – מחשש לקריירה שלהם – מטילים את עברותיהם על כתפיהם של עובדי כפיה שממילא לא תהיה להם קריירה. האמת קלה למדי לבירור: בטופס התאונה, מי רשום כנהג? ואם הטופס "נעלם", גם זו תהיה תשובה.

תמיר נחקר בחשד שפיצה את בעל הרכב הנפגע כספית, כדי למנוע תביעה מצידו כנגד צה"ל. תמיר מכחיש – אבל אתמול הוא כבר הודה שראש הלשכה שלו יצרה קשר עם הנפגע כדי לפצות אותו. כנראה שנכמרו רחמיה של הקצינה הזוטרה על הבכיר, עד שהלכה ופיצתה את הנפגע מכספיה-שלה, וכל זאת כמובן מבלי לעדכן את מפקדה הישיר.

תמיר מצטייר מכל הסיפור הזה כחסר אחריות, שקרן מועד, וכמי שמטיל את צרותיו האישיות על כתפי פקודיו. בקיצור, הקצין הבכיר מודל 2008. כפי שמיטיב גדעון לוי לציין, תמיר אשם בשורה של פשעים חמורים הרבה יותר. אבל התגובה הנפוצה לפרשת תמיר, כמו בכל הפרשות האחרות של הבהמה הירוקה, היא "לא רוצים לדעת" ו"תפסיקו להטפל לחיילים", והתגובה הזו איננה רק מנת חלקם של טוקבקים מזילי ריר. הבהמה כבר איננה מסוגלת להסתיר את ערוותה, וזה מפחיד אנשים. 

ולפעמים היא כל כך מטומטמת, עד שאפילו אנשים מן הישוב, מחסידי הבהמה, נאלצים לצחוק בפה מלא. צעירה נסעה לתומה ברכבה, כשדיסק מונח על הכסא שלידה, ועליו המילים "יריחו 4 – משופר גרעיני". חייל נאמן ושוטה הבחין בדיסק, ודיווח מיד לבטחון שדה. שם הזעיקו את הגוף המטיל אימה ביותר בישראל, המלמ"ב. השושואיסטים בדקו את הנושא, ומצאו למבוכתם שאין כלל "יריחו 4". אדם שפוי היה מבין שמדובר בשטות או בבדיחה, אבל לא אלה: הם הסיקו שיש פרויקט כזה, ושהוא חסוי אפילו מפניהם.

התוצאה היתה קומדיה, שיש לקוות שתוסרט, ובקרוב. מיטב בחורינו עקבו אחרי הצעירה המסכנה, הטרידו את אביה, ביררו היכן גרה בעבר – והכל כדי לגלות שמדובר בדיסק שמכיל אוסף שירים פרטי, שיכלו לקבל אילו רק היו מרימים לה טלפון. מיטב המוחות של ישראל ומיטב כספה רדפו אחרי הרוח. משרד הבטחון יצא גם טיפש וגם מריר: "מזלה שלא פרצו לה לרכב," ביצע בכיר במשרד הבטחון פרויקציה, "בשביל גורמים פליליים דברים כאלה הם אוצר". הוא מדבר מנסיון, סביר להניח, אבל באותה מידה סביר להניח שהפושע הממוצע חכם יותר מהשושואיסט הממוצע, ולא היה פורץ לרכב בשביל דיסק שעליו מילים מרוחות בטוש המונח על כסא, גם אם המילים נראות סודיות. לטמטום כזה צריך שוטה עם סיווג בטחוני שופרא דשופרא.

יודפסו נא, אם כן, סטיקרים המכילים את ארבעת המילים הגואלות ההן. יימרחו נא בטוש על גבי דיסקים, רצוי ריקים, ויפוזרו נא הדיסקים במקומות בולטים ברחבי הערים. הצחוק הוא דבר מרפא, מחסן; דבר שכבר הושם ללעג, לא עוד יטיל מורא. אם נלמד לצחוק לבהמה, לנפיחותה, לצווחותיה, אולי נדע יום אחד גם כיצד להשתחרר ממנה, כיצד להוציאה לשחיטה.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)