החברים של ג'ורג'

כשקם השופט המחוזי משה דרורי מדי בוקר, הוא עושה את דרכו לבית הכנסת הקרוב למקום מגוריו, או, אם דחוקה שעתו, מתפלל בביתו. הוא מברך, בין השאר, שלוש ברכות: "שלא עשני גוי", "שלא עשני אשה", ו"שלא עשני עבד". בבית הכנסת שבו הוא מתפלל נשים דחוקות לפינה צדדית, מוסתרת מעיני הגברים. הנשים אינן יכולות לשאת תפילה בציבור, אינן יכולת לשאת את הספרים הקדושים, אינן יכולות להתאבל על מתיהם, וזאת משום טומאתן, פתיותן, ונטייתן לכשפים.

בעבר, כאשר נישא דרורי, הוא לא חתם על חוזה דו צדדי, ששני הצדדים רשאים להתיר; הוא רכש את אשתו, על פי אותם כללים שעל פיהם נרכשים – כפי שהוא יודע היטב – עבד או כבשה. בבתי הדין של מוריו הרוחניים של דרורי אין הנשים יכולות לשפוט, אך בקושי הותר להן לטעון, ועדותן אינה קבילה. אותם בתי הדין, שחרפתם ממלאת את הארץ, השילו לאחרונה כל העמדת פנים של שוויון, והם מתירים ביגמיה לבעלים שנשותיהם מסרבות להתגרש מהם. אשה שתרצה להשתחרר מכבלי בעליה – המונח המדויק – צפויה למסלול ארוך של ייסורים, שלעיתים אינו מסתיים עד יום מותה. כבוד השופט רואה בכך את הסדר הנכון.

שלוש פעמים ביום מתפלל השופט דרורי לחורבנה של מדינת ישראל. הוא מתפלל להחלפת השלטון בשלטון מלוכני, מונהג על ידי דמות כריזמטית – "משיח" – שהוא צאצא של שושלת מלוכה קדומה, שהוא מאמין שהיה לה זכר (בדמות זרובבל, מ"שבי" בבל), עוד בתקופות היסטוריות. זו איננה דמות ערטילאית בדומה לזו של המשיח הנוצרי, שישוב "בקץ הימים" לשפוט בין החיים והמתים; כחובב מובהק של העיט הגדול, יודע דרורי ש"אין בין העולם הזה לימות המשיח, אלא שעבוד מלכויות בלבד". בידינו היא.

ומשמסיר השופט דרורי את הטלית, הוא יוצא מבית הכנסת, עוטה את הגלימה ונכנס בשערי בית המשפט. משבאים בפניו שני צדדים – האחת אשה דרוסה שעצם יהדותה הוטלה בספק על ידי הרבנים, השני גבר ותלמיד חכם מקושר היטב (ששמו, משום מה, אסור לפרסום) שדרס אותה – מי יוכל להתפלא כשיוצא תחת ידיו פסק דין שכזה?

חשוב לקרוא את הציטוטים שמביאה דורה כדי להראות כיצד אנס השופט את המתלוננת לקבל את התנצלותו שמפה ולחוץ של הדורס. נניח עכשיו להתבטאויות הפטרנליסטיות-עד-גזעניות של השופט, מהן עולה כי עד שלא חזתה הנדרסת בזיו פניו של גבר אורתודוקסי עוטה גלימה חייה לא היו חיים. נניח גם לאופן שבו, כפי שמראה נמרוד היטב, דוחף דרורי את כלליו של אחד השובניסטים (בשני המובנים) שברבני המאה ה-12 לגרונה של מערכת משפטית שמתיימרת להיות עיוורת צבעים במאה ה-21.

דרורי הוא לא הבעיה; הוא הסימפטום. הבעיה היא נאמנות כפולה. יהודים אורתודוקסים מעמידים פנים שהם נאמנים למדינת ישראל ולחוקיה. אבל חוקיה הם, מה לעשות, ליברלים ברובם המכריע. החוק הישראלי, להוציא חוקי האישות (שלא במקרה, נתונים בידי האורתודוקסים), מסרב לקבל את הטענה שהאשה היא "חמת מלאה צואה" ומכיר בה כאדם שווה.

ביושבו בדין, על כן, נמצא דרורי בבעיה קשה. אם ישפוט על פי חוק – על פי שבועתו – הוא יפעל בניגוד להשקפת עולמו. ועל פי אותה השקפת עולם, הרואה בישראל רק את "ראשית תחילת גאולתנו", בסוף הדרך ממתין בית מקדש, שם ישפטו השופטים רק על פי החוק הראוי, ומדינת ישראל כולה, על חוקיה הנוכריים, תיעלם כאבק פורח, זכרון דוהה. באותו היום, חמדת הדורות כולם, יצטרך דרורי לתת דין וחשבון על כל סטיה שסטה מדרך האמת, ואבוי לו אם יימצא חייב.

מה סיכוי היה לה, אם כן, לאותה אשה בת בלי שם, מצאצאותיו בבשר אם לא ברוח של חם, שכידוע עבדי-עבדים יהיו בניו, בבואה בפני בית דינו של דרורי? הוא כתב 321 עמודים של רמיה והטעיה, והפך את הטמא לטהור ואת הטהורה לטמאה. תיקן, במובן מסוים, את העולם והשיב אותו למצבו הראוי. אללה ירחם על המוסלמי או הנוצרי שייאלצו להשפט בפניו, ודאי אם איש ריבם יהיה יהודי, על אחת כמה וכמה אם יהיה יהודי "טוב": הלכה פסוקה היא שאין להצדיק בדין לא-יהודי על פני יהודי.

* * * * *

בבית המשפט העליון האמריקני ישבו בקרוב חמישה שופטים קתולים. שני שופטים יהודים כבר יושבים שם. שיעורם של הקתולים והיהודים מקרב השופטים איננו דומה, בלשון המעטה, לשיעורם באוכלוסיה. ועדיין, הרוב הפרוטסטנטי בארה"ב איננו חושש להשפט בפניהם. הוא איננו חושש מהגנבת האינקוויזיציה בדלת האחורית אבל הנצרות עברה שלוש מאות שנים מיוסרות של חילון, ולמדה בדם ואש עד כמה מסוכן לתת כוח בידה של הדת. היא הצליחה, לא בכל מקום ולא באופן שווה, אבל הצליחה.

היהדות האורתודוקסית, הדת השלטת – הדת השלטת על פי חוק – בישראל, מעולם לא עברה תהליך דומה. שופטים אורתודוקסים אחרים ודאי לא אהבו את פסק דינו של דרורי; הוא גרר "חילול השם", הוא "הגזים". בקצרה, הם (לא) יאמרו, שעתו עוד לא ×”×’×™×¢×”; הוא פסק על פי עיקר הדין, אבל… .

יש מי שסבור אחרת. יש כבר מי שרוצה להרחיב את מספר שופטי בית המשפט העליון ל-18, בדיוק כדי לדחוף שופטים כמו דרורי פנימה. דרורי מיועד להיות אחד מארבעה מועמדים חובשי כיפה לעליון. המקדמים שלו הם חברי הכנסת חובשי הכיפה אורי אריאל (האיחוד הלאומי), דוד רותם (ישראל ביתנו), חובש הכיפה לשעבר מן הליכוד, גלעד ארדן (שהודה בסוף השבוע באזני נחום ברנע שהוא "לא בדק בציציותיו" אבל בדק שיש לו ציציות), ושר המשפטים חובש הכיפה, יעקב נאמן.

בקרוב, אם כן, פסקי הלכה מהמאה ה-12 של שונא נשים וזרים יהיו חלק מובהק מהפסיקה התקדימית שלנו, דרך הפרצה של "החוק העברי". וזה יעבור. ההדרה לא תהיה מיידית, אבל היא תתרחש.

* * * * *

אם תהיה כאן מהפכה אמונית, היא יכולה לקרות בשתי דרכים: הפיכה צבאית, אמצעי מסוכן מאין כמוהו שיכול להגמר בהכחדה אלימה של חובשי הכיפות, או השתלטות איטית. זו עדיפה בהרבה.

לפני כמה שנים ביקרו שחקני קבוצת כדורגל כלשהי – בית"ר ירושלים, כמדומני – אצל עובדיה יוסף. הם נשקו את ידו וקבלו את ברכתו. מדוע לא בעט הקשיש הרגזן את כנופיית המגודלים עם הכיפות העקומות מביתו? מפני שהרבנים חושבים לטווח ארוך והם מעדיפים שלחוטאים פופולריים יהיה רע עם עצמם.

דוגמא היסטורית. הכנסיה הנוצרית הפכה לדת מותרת ב-313 לספירה, והקיסר קונסטנטינוס הפעיל לחץ בלתי מתון על האוכלוסיה להתנצר. ב-400, בערך, תחת תיאודוסיוס, הפכה הנצרות לדת המותרת היחידה. מאמינים אחרים נושלו למעשה מאזרחותם הרומאית ונשללה מהם היכולת להחזיק במשרות (היהודים היו חריג בולט שלא נכנס אליו עכשיו). הכנסיה נלחמה בדם ואש, כך ממש, במינות; זה היה חלק ניכר מפועלה בשנים 313-600.

לאורך כל שנות השפלתה ודיכויה, מחתה הכנסיה ללא הרף כנגד התועבה של העולם הרומאי, משחקי הגלדיאטורים. ב-313 הועבר לידה חלק מהכוח. ב-400 הוא הועבר לידיה רשמית. אבל, בניגוד למינות, שהמאבק האלים מולה החל מיד, המשחקים נמשכו כ-80 שנים נוספות לאחר מכן.

מדוע? משום שהם היו פופולריים עד מאד. הכנסיה לא יכלה לסגור אותם מבלי להסתכן במלחמת אזרחים של ממש (ב-532 היו סיעות הקרקס, הכחולים והירוקים, חזקות מספיק כדי לאיים על הקיסר יוסטיניאנוס איום של ממש, והוא נאלץ לטבוח בכ-30,000 מאנשיהן). אז היא הטיפה נגדם – בגלוי ולא חשש. היא גרמה לאזרחים להרגיש אשמה על עצם ההשתתפות בשפיכות הדמים הזו, ומשחקי הגלדיאטורים התאדו להם. עם החטא יכלה הכנסיה לחיות; מבחינות מסוימות, הוא אף הועיל לה. היא סיפקה פורקן לרגשות אשם. עם המינות, הערעור על הסמכות – לא.

כשתבוא ההפיכה האמונית, היא לא תסגור את משחקי הכדורגל; זה יעורר יותר מדי רוגז. היא תתחיל בסגירת חנויות בשבתות ובשינוי דרמטי של האווירה הציבורית. השינויים יפגעו קודם כל במיעוטים – קרי, לא יהודים ונשים. מעמדם של הראשונים בציבוריות הישראלית מעורער גם כך. זכויות הנשים יכורסמו באיטיות אך בהמשכיות, בעיקר באמצעות העברת יותר ויותר סמכויות לבתי הדין הרבניים ועל ידי הכנסת הסוס הטרויאני של "המשפט העברי" לבתי המשפט האזרחיים. אחרים שייפגעו יהיו כאלו שיתעקשו שלא להאמין בדמון יהווה ובחוקיו. כנגד אלה, מיעוט, תמיד אפשר יהיה לארגן אספסוף או שניים – ראו את המתרחש בירושלים – שיארגן להם את גורלה של היפאתיה מאלכסנדריה. על בתי המשפט כבר אפשר יהיה לסמוך, בהשען על הלכות "זקן ממרא" או "הלכות מוסר", שידעו למצוא פתרון לבעיה – אם בכלל יהיו מעצרים.

מי תמחה? לפמיניזם ממילא שם רע בישראל. הוא מקושר עם שמאלניות. חוץ מזה, כמו תמיד, יהיה מצב חירום ואולי איזו מלחמה או שלוש. לאף אחד לא יהיה זמן לזה, ודאי לא כשהמשיח עומד להגיע בכל רגע וההיסטוריה עומדת להגיע אל קיצה. חסרי אמונה, יאמרו לעצמם רוב היהודים, ממילא לא צריכים להיות פה; זו מדינה יהודית. הפסיכים האלה כמובן מגזימים, ומישהו צריך לעשות משהו, אבל זה ייגמר כמו בשריפת הספרים באור יהודה: ציות מוחלט לצו הברבריות, שלאחריו מלמולים מצד אורתודוקסים מתונים (וכבר לא יהיה בטוח להיחשב לאורתודוקס 'מתון') ש"מן הראוי היה למצוא דרך הרבה יותר מכובדת והגונה" להפטר מהם.

ויום אחד, כשיצא השופט דרורי מבית הכנסת אל בית המשפט, לא יהיה צורך להחליף את הטלית בגלימה.

יתכן שאנחנו עדיין מסוגלים למנוע את זה.

הערה טכנית: עקב ניתוח, שאמור להיות פשוט, יתכן מאד שזה יהיה הפוסט היחיד השבוע. עמכם הסליחה.

(יוסי גורביץ)

אהרן ברק, חופשי מכבלי השררה, העז להציג אמש (ה') את דעותיו האמיתיות. הוא הצהיר את המובן מאליו: שהוא תומך במדינת כל אזרחיה. מובן מאליו – משום שמי שאיננו סבור שישראל צריכה לנהוג שוויון בכל אזרחיה, סבור שהיא צריכה להיות אתנוקרטיה, לא דמוקרטיה. מדינה שמעדיפה קבוצה אחת על פני אחרת מבין תושביה איננה נוהגת בהן שוויון.

ברק הוסיף, אבחנה שאין עליה מחלוקת, שיש גזענות בישראל – והחליק. הוא אמר ש"אם ישאלו יהודי, אם הוא תומך בשוויון זכויות לערבים, הוא יאמר 'כן, ודאי'. אם תשאלו אותו אם הוא בעד לזרוק את הערבים לים, הוא גם יגיד שכן, והוא אינו רואה סתירה בין הדברים".

ברק שגה כאן קשות: רוב האוכלוסיה, כפי שמעיד סקר אחרי סקר, לא תומכת בשוויון זכויות לאזרחי ישראל הערבים. "ידיעות אחרונות", מצד שני, תקף אותו מהכיוון ההפוך. כותרת העל זעקה "מכת ברק". גם הטון של הכתבה היה סרקסטי: ברק מכונה בו, בהיפוך המקובל בישראל, "השופט הנכבד", ולכולם ברור מה דעתו של העיתון על השופט אחרי זה. כאשר מובאים דבריו של ברק על מצב זכויות האדם בישראל, מבהיר העיתון ש"ברק הואשם בעבר בכך שהוא מחזיק בעמדות שמאליות". אילו הייתי איש ימין, הייתי נעלב. ממתי תמיכה בזכויות אדם היא משהו שמאלי דווקא?

בהמשך מצוטטים "בכירים במערכת המשפט" שאומרים "ברק השתגע", ומועלה פסק דין קציר – שבו נקבע שהמדינה איננה יכולה להפלות את אזרחיה שאינם ערבים בהקצאת קרקע, פסק דין שלא יושם מעולם – כדי לציין ש"אותם אנשים שהאשימו אותו אז באנטי ציוניות רואים בדבריו אתמול את ההוכחה לכך". במסגרת, מתחת לידיעה הראשית, מופיעות תגובותיהם של אריה אלדד (האיחוד הלאומי), מיכאל בן ארי (כנ"ל), ומישהו שמתיימר להיות חבר כנסת מהליכוד בשם יריב לוין. אכן, מגוון רחב של דעות.

וכדי שאי אפשר יהיה להאשים את "ידיעות" בהטיה, עורכיו בחרו דווקא בדניאל פרידמן כפרשן הידיעה. פרידמן האשים את ברק ב"התקפה חד צדדית על ישראל", וייבב שהיא "בלתי הוגנת": "מעולם לא שמעתי שאנו מבקשים לזרוק את הערבים לים", כתב.

וואלה. נראה שפרידמן כבד שמיעה: הוא לא שמע את יצחק רבין – שהיה אז ראש ממשלה ושר בטחון, ועל כן יהודי ייצוגי למדי – אומר ש"הלוואי שעזה תטבע בים". אפשר עינו עיוורת, לבו אטום – שכן בכתובות "מוות לערבים" ו"אין ערבים, אין פיגועים", הזועקות מכל קיר כמעט, הוא אינו משגיח. אולי אין שר המשפטים לשעבר מתעניין עוד בענייני המשרד, ועל כן לא שמע שבעלת הטור מ-NRG, רבקה שמעון, לא תועמד לדין – למרות שקראה להשמיד את כל הפלסטינים "כמו תולעים". (היא, אגב, לא היתה הראשונה לעשות את ההשוואה הזו).

ואחרי ×–×”, יצא פרידמן לשוטט במחוזות ההיסטוריה האלטרנטיבית: "כל שטח שנכבש על ידי הצד הערבי [במלחמת 1947-1948 – יצ"×’] הפך ל'נקי מיהודים… ואילו בישראל חיים יותר ממיליון ערבים". וזה קצת משונה, ×›×™ פסקה קודם לכן הוא מציין את הגירוש הגדול של גרמני מזרח אירופה, שלא הורשו לשוב לבתיהם. יתכן שבאמת זכרונו של פרידמן מתעתע בו, ×›×™ הוא איננו זוכר ששלוש שנים אחרי החורבן (המוצדק לחלוטין, אבל חורבן) של פומרניה ומזרח פרוסיה, ×”×’×™×¢ גם חורבנה של פלסטינה. ישראל טוענת שהיא גירשה 700,000 פלסטינים, אף לא אחד ממאה מהם אוחז נשק; וזהו המספר הממעיט. בכל מקום שבו עברו גדודיו של יגאל אלון, לא נשאר כפר ערבי אחד על תילו.

אולי לא נוחות העובדות הללו לפרידמן, אבל עובדות הן. הוא מציין ש"פלסטינים רבים נאבקים לבוא לישראל", ושהם נהנים בה מזכויות העולות על אלה של אחיהם במדינות השכנות. אמת ויציב: ישראל איננה מדכאת את תושביה כפי שעושה מצרים, איננה טובחת בהם כפי שעושה סוריה – נו, טוב, לא באותו קנה מידה (ומי מכם, ילדים, יבחין בגזענות הסמויה מן הסמוי במאמר האובייקטיבי לכאורה?) – ואיננה הזוועה החיה שהיא סעודיה, או הדיקטטורה-לייט של ירדן.

אבל זו בדיוק הנקודה של ברק: שערביי ישראל נסבלים בישראל. זה המקסימום ש"דמוקרטיה יהודית", כמו "רפובליקה איסלמית", מסוגלת לו. ישראל איננה מתייחסת לתושביה המקוריים כאל שווים; היא "דמוקרטית ליהודיה ויהודית לערביה". זה כל מה שאמר ברק – ופרידמן, בשחקו את תפקיד מוודא-ההריגה במחזה שהעלה "ידיעות", מסיבות שלא ברורות לי, אושש שוב את דבריו של יריבו הוותיק. לא דבריו של ברק הם שמוציאים את שמה של ישראל לשמצה; מעשיה הם שעושים זאת.

עיתונים אמורים להציב מראה מול קוראיהם. "ידיעות", כמה משונה, בחר לנפץ אותה. חבל.

(יוסי גורביץ)

ארי שביט פרסם הבוקר עוד כתב פלסתר. הפעם, שביט – שמתיימר להיות אדם הגיוני – לא מבין, פשוט לא מבין, איך זה שנשיא ארה"ב ברק אובאמה לא טורח להשמיע הצהרות צרחניות של תמיכה במהפכנים באיראן. הרי זה בדיוק מה שג'ורג' בוש היה עושה!

שביט לא לבד. הקדימו אותו בתחילת השבוע בן כספית ובן דרור ימיני. בצעד נדיר, הם פרסמו מאמר יבבות בעמוד הראשי של "מעריב", שכולו כתב אישום כנגד, לכאורה, השמאל הליברלי תומך האיסלמיזם.

קולות דומים נשמעים גם בארצות הברית. שם קל מאד לתייג אותם: צ'ארלס קראוטהמר, רוברט קייגן, וויליאם קריסטול ג'וניור ואחרים – ניאו-קונסרבטיבים כולם. התומכים שלהם בישראל הם הפלג הניאו-קונסרבטיבי המקומי.

המטרה של שביט ושל להקת המעודדים מארה"ב – פחות של כספית וימיני, שמסוגלים להפגין ספקנות – היא להתחיל מלחמה עם איראן. נזכיר שלפני פחות משבועיים, הניאוקונים – כאן ושם – טרחו להבהיר לנו שאין שום הבדל בין מוסאווי ואחמדי-ניג'אד, ושלמעשה עדיף לכולנו שהאחרון הוא זה שינצח.

כשפרצו המהומות, הם הגדירו אותן כעווית לא חשובה. באופן מדהים, הם יצאו להגנת אחמדי-× ×™×’'אד ואמרו שהבחירות לא זויפו. ראש המוסד שלנו קבע שלא היו יותר זיופים בבחירות באיראן מאשר "בכל מערכת בחירות אחרת". איך הוא יודע – סביר להניח שהמוסד לא שלח משקיפים לקלפיות – הוא לא אמר. הוא פשוט אמר. הוא גם אמר, וזו היתה טעות כבר אז, שהמהומות מוגבלות לטהראן "ועוד מחוז אחד", ושהן תדעכנה תוך כמה ימים.

הניאוקונים מכרו לנו את האגדה על כך שמוסאווי אולי ניצח בטהראן, אבל תושבי הכפרים והעיירות תומכים בו, ועל כן ניצח. אפילו יואב קרני, נבון ושקול בדרך כלל, קנה את התפיסה הזו. יש רק בעיה אחת: הקשר שלה למציאות רופף. למעשה, בבחירות לנשיאות של 2005, אחמדי-ניג'אד כשל במחוזות הכפריים. יתכן, כמובן, שהפעם זה השתנה – אבל הייתי רוצה לדעת מהן הסיבות לכך.

נזכיר שוב: העמדה של שביט, ושל הנאו-קונים, היתה פשוטה וברורה מאד בשנים האחרונות: חרחור מלחמה נגד איראן. לא היה די להם בחורבות העשנות של עיראק. זו הסיבה שהם תמכו באחמדניג'אד, וזו הסיבה שהם יוצאים עכשיו כנגד אובמה.

שם אחד חסר מהטור של שביט, וזה דווקא שם שהוא אוהב לכרכר סביבו: בנימין נתניהו. ראש ממשלתנו, הבקיא מאד במתרחש במחנה הניאו-קונסרבטיבי – שתמיד תמך בו ועדיין תומך בו – תמך השבוע בקו של אובאמה. כלומר, התייצב מול שביט והניאו-קונים (ומול שר הבטחון שלנו, שממשיך לפמפם את הרטוריקה הישנה כאילו כלום לא קרה). לשם שינוי, יש לשבח את נתניהו על הפעלת שיקול דעת.

אז למה אובאמה לא פועל כמו בוש, שואל שביט. השאלה עונה על עצמה: האם באמת אנחנו זקוקים לעוד בוש? לא ראינו מה היו תוצאות מעשיו? אבל האמת הפשוטה והברורה היא שהניאו-קונים רוצים שאובאמה יפעל כמו בוש; הם רוצים הצהרות בומבסטיות. למה? כי הם היו ונשארו במחנה של אחמדי-ניג'אד. הצהרות לוחמניות יאפשרו לו, ולשאר אספסוף חובשי הגלימה, לצייר את המהומות כתוצאה של מזימה אמריקנית-בריטית (כן, בריטית. חמינאי תקף בנאומו ביום שישי דווקא את בריטניה). והנה, אפילו הדברים המדודים מאד של אובאמה מעלים לאחמדי-ניג'אד את הסעיף.

האם הניאו-קונים ושביט אינם יודעים מה הם דורשים? ודאי שהם יודעים. אמרו עליהם הרבה דברים, אבל מעולם לא הואשמו בטיפשות. הם רוצים בנצחונו של אחמדי-ניג'אד – ואם תוך כדי כך יפגעו גם באובאמה, מה טוב. הם רוצים בנצחונו של אחמדי-ניג'אד, כי איראן רפורמיסטית היא לא איראן שהם יכולים לתקוף. אם איראן תפסיק להיות הבעיה העיקרית במזרח התיכון, הזרקור יופנה אל ישראל. הם כולם מפוחדים מהסרת ההתנחלויות; שביט אף טען פעם שהתקפה אמריקנית על איראן היא עילה שלא להסיר התנחלויות.

שביט חשף, שוב, את פרצופו כמחרחר מלחמה. הניאו-קונים חשפו, שוב, את פרצופם כמי שמחרחרים מלחמות במזרח התיכון למען ישראל ונגד האינטרס האמריקני. הציבור האמריקני מתחיל לקלוט עם מי יש לו עסק. כדאי שגם הציבור הישראלי, אם יש ציבור ישראלי, יתעורר.

(יוסי גורביץ)

אם היה צורך בהוכחה לכך שההבנה המיסטית בה מתהדרת שרי אריסון נחותה מזו של בן תמותה מן המניין, די היה לצפות בתוצאות של הכרזתה על עצמה כנביאה. צריך להיות שוטה מושלם – שוטה קדוש, אולי, אבל שוטה – כדי להכריז על עצמך כמי ששומע קולות בדיוק כשאתה נמצא בעימות חזיתי עם רגולטור. היה כבר מי שאמר לכלכליסט שעכשיו כבר אי אפשר להתייחס לעימות בין אריסון ופישר כאל מאבק בין שני אנשים רציונליים.

יש גם מעט מאד מן התבונה בייחוס לעצמך ידיעה מראש על הגעת המשבר הכלכלי, ובכל זאת להפסיד כל כך הרבה כסף בעטיו. אולי זו ההוכחה המובהקת ביותר לאי רצינותה של אריסון: אילו היתה מצליחה לשכנע שידעה על המשבר, ולא פעלה למנוע אותו, היא היה צפויה לתביעה בשל רשלנותה. היא ידעה שהרוחניות שלה, וההצהרות שלה עליה, לא יגרמו לאיש להרים טלפון לאיזה עוכר דין כריש.

לגיונות נחלצו להגנתה של אריסון בעיתונות ובבלוגוספירה: מה רוצים ממנה, נטפלים אליה בגלל שהיא אישה מצליחה, למי זה מזיק, ובכלל – לכו תדעו, אולי היא צודקת. אריאל רובינשטיין, במשפט קצר בכלכליסט, חתך דרך כל הבולשיט הזה: אילו היא היתה מנכ"ל במשרד ממשלתי, אמר, היא לא היתה שורדת שעה בתפקידה.

אבל אני לא רוצה להתמקד באריסון. זה קל מדי. בידרמן אמר את כל שיש לומר. אני רוצה להתמקד במה שהיא מעידה על אמונתה.

אריסון מקדישה את ספרה "למלאכים ולמדריכים, ליישויות" שהובילו אותה לכתיבת הספר. והנה, כבר כאן, יש מוקש: מלאכים או "ישויות"? השניים אינם דרים בכפיפה אחת. מלאכים – אלא אם שינתה אריסון את מובנה של המילה, ובהתאם לאופנה היא הצהירה על אמונה בקבלה – הם שליחיו של אל מונותאיסטי כלשהו. קבלתה של מערכת ערכים מונותאיסטית, כזו שיש בה מלאכים ושבשלה מתפלל יהודי אורתודקסי קודם שנתו אל "המלאך השומר אותי", מטילה צל כבד על קיומן של ישויות אחרות.

אריסון טוענת שמשהו מדבר אליה. נניח, לצורך הוויכוח, שהיא איננה שרלטנית, הוזה או בלתי שפויה. נניח שהיא באמת שומעת קולות. מאיפה הם באים? אם מערכת הערכים של אריסון היא מונותאיסטית, חוצנים הם אפשרות בעייתית מאד; צריך שורה שלמה של קפיצות אמונה כדי לשלב חיים אינטליגנטיים מפלנטה אחרת עם התורות המונותאיסטיות, וזה נראה כמצריך בזבוז של יותר כוח חשיבה משאריסון מפגינה.

מה הם, אם כן? בהתעלמות מוחלטת מאלפי שנים של חשיבה עקרה בתחום, אריסון מדברת על "ישויות"” ותו לא. אבל אם אריסון אכן מאמינה בקבלה – או מכירה ולו הכרות שטחית את תורות הסוד השונות – היא צריכה לדעת שמגע עם "ישויות" הוא סכנה איומה, ×›×™ רוב הסיכויים הם שמי שמדבר אליה הוא שד. ואף על פי כן, היא מתייחסת לכל מסר שמועבר אליה כטהור ואמין.

אבל ברור לחלוטין שאריסון לא מאמינה בקבלה. אילו היתה מאמינה בה, ולא בגרסאות הפלסטיק שמוכרים לסלבריטאים, היא היתה כנראה צריכה לחתוך את הוורידים. אשה, ועוד אשה שמתיימרת לגדולה, היא טומאה מהלכת על פי הקבלה. יתר על כן, אריסון התעסקה עם רייקי ועם כל הזבל המזרחי המקובל. ככזו, היא גם עובדת אלילים.

עכשיו, יכול להיות שאריסון רואה בעצמה יורשת רוחנית של בתו של יעקב פרנק והיא מתכננת להודיע לנו תוך כמה חודשים שהיא הגואלת, המשיחה שהתגלגלה בביבים, הקדושה והקדשה, סופיה שהתגלגלה בבשר. אם זה לא המצב, ובהנתן כמויות הזבל האחר שהיא מתהדרת שלמדה קשה להאמין שזה המצב, אי אפשר לומר שאריסון מתייחסת ברצינות לקבלה – מה שמטיל בספק את אמיתות ההצהרה שלה שהיא מאמינה בה.

ואולי לא. אולי המילה "אמונה", אצל אריסון כמו אצל הרבה שוטי ניו אייג', היא מילה ריקה. משמעותה היא לא "קבלה של דוקטרינה מסוימת על מהות היקום והדרך להתנהל בו", אלא "התבשמות בהרגשה טובה שיהיה בסדר", קב למציאות, לקיחת הרימון של התורות השונות, זריקת תוכנן ושמירת הקליפה ה"רוחנית" שלהן.

כשאין הבדל בין רייקי לקבלה לוריאנית, כשהתפיסה היא ששתיהן אומרות את האמת – או מספר אמיתות – ושכל אחת מהן יכולה לשמש את המאמין ברגע נתון, בלי יותר מדי תביעות ממנו, אנחנו לא מדברים על אמונה, אלא על שביעות רצון "רוחנית" מעצמך. אתה בסדר; אתה תמיד בסדר.

לא במקרה אין שדים בעולמם של הניו אייג'רים. הם לא באו לכאן כדי להתמודד עם בעיות רוחניות וסכנות מטפיזיות, הם באו כדי לשמוע שהם בסדר. החייזרים של אריסון משמשים, לעיתים תכופות, כתחליף מודרני לשדים; חשבו על כל הזיות החטיפה והניצול המיני. ה"אפורים" הם פשוט אינקובי וסוקובי בשינוי צורה. שלא במקרה, המקום שבו האמונה בהם נפוצה הוא דרום ארה"ב והמערב התיכון שלה, שם תמיד היתה נפוצה האמונה בשדים.

לא מקובל היום לדבר על שדים, אפילו לא בארצות הברית. התיאולוג ה. ריצ'רד ניבור העיר פעם, במרירות מסויימת, שהתפיסה הנוצרית בארה"ב היא של "אל נטול זעם, שהכניס אדם נטול חטא לממלכה נטולת דין, בשל תחינותיו של ישוע בלתי צלוב". הדילול הזה, בין השאר, חיסל את הכנסיות הליברליות: כשאין הבדל מעשי בין נצרות ליברלית והומניזם, התנ"ך והאבסורדים שלו הופכים דבר מביך לאדם חושב.

לא במקרה הדתות המצליחות, בתוך הריק הזה, הן הסיינטולוגיה והמורמוניזם. בעידן סינקרטיסטי, שבו אפילו האפיפיור מהסס להכריז על האמונה בקיומו של השטן, הן מציעות גנוסטיקה זולה. אצל הסיינטולוגים יש אפילו שדים (“תטאנים”), ששולטים בפועל ברוב המין האנושי.

אז, בסופו של דבר, במה מאמינה אריסון? מה היא מציעה לתושבי ישראל, כדי להגשים את "השלום שמתחיל בתוכם"? הכל ולא כלום. עשה מה שמוצא חן בעיניך, כנראה שיש בזה אמת כלשהי – כל זמן, כמובן, שתקפיד לעטוף את מעשיך בממבו ×’'מבו רוחני. כך אפשר להרוויח מיליארד ולפטר 900 עובדים – והכל מכוונות טובות; כך אפשר, בו זמנית, “לדעת" מראש על אסונות – הצונאמי, המשבר הכלכלי – להמנע מלפעול נגדם ועדיין להשאר ×—×£ מרגשות אשם. כך אפשר להיות אחד הקפיטליסטים החזיריים ביותר במשק, להרגיש רוחני, ובו זמנית לא להרגיש שום אחריות או אשמה. הרי במימד אחר הכל ×™×”×™×” טוב יותר. לא במקרה זו הדת המועדפת על בני המעמד הבינוני העליון והמעמד העליון: היא ממרקת את המצפון בלי צורך בשום פעולה. ×”"רוחניות" הזו היא כמו מגב-חלון: מפעילים אותה כשיורד גשם, נותנים לה לצבור אבק ביום רגיל. בקצרה, זו חילוניות – רק שטופה באמונות תפלות, ונטולת מחויבות לשאר בני האדם.

בקצרה, זה חוסר רצינות משווע. ומי שכותבת ספר שלם רק כדי לומר לנו כמה היא לא רצינית, לא צריכה להתפלא כשעולים קולות הדורשים לבחון האם ראוי שהיא תשאר בתפקידה רב ההשפעה – תפקיד, רצוי להזכיר, שירשה, ולא בנתה בעצמה.

(יוסי גורביץ)

מדינת ישראל ממשיכה להתעלל במרדכי וענונו, ובאמצעות התעללות זו להוכיח, שוב, שהיא מדינת-קסרקטין. אלי ישי, שמסתמן יותר ויותר כמרושע שבשרי ישראל, חתם היום (ב') על הארכה שגרתית של הצו האוסר על ואנונו לצאת מישראל.

מרדכי ואנונו נכלא ב–1986 ל-18 שנות מאסר, לאחר שביצע שירות מאין כמוהו עבור בטחונה של מדינת ישראל ופוצץ סופית את בועת העמימות. כטכנאי בקמ"ג, הצליח ואנונו לצלם ולהבריח את המתרחש בכור הגרעיני בישראל, מכר את כל הסיפור לסאנדיי טיימס הלונדוני, נחטף לישראל וריצה, כאמור, 18 שנות מאסר. אחרי זה, צריך היה להיות מטומטם במיוחד כדי להאמין לשקר הישן של שמעון פרס, "ישראל לא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני למזרח התיכון".

בין לכידתו של ואנונו ושחרורו אירעו כמה דברים בעולם. בין השאר, במסמכים רשמיים של ארה"ב, מתייחסים לישראל כאל מעצמה גרעינית. ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, פחות או יותר חשף את תכנית הגרעין של ישראל. ועדיין ישראל רודפת את ואנונו.

ואנונו נחטף מרומא על ידי המוסד והובא לישראל, בה הועמד לדין באשמת ריגול חמור. הוא גם הורשע, אף שמעולם לא נפגש עם סוכן אויב ולא העביר את המידע שברשותו לשירות ריגול זר. השופט מאיר שמגר, בפסק דין מעורר מחלוקת, כתב שמסירת ידיעה סודית לעיתון בחו"ל "חמורה לא פחות ממסירתה לשירותי הריגול כולם".

בקוראך משפט כמו זה, אתה מתקשה להבין אם כותבם הוא נשיא בית המשפט העליון, או הפרקליט הצבאי הראשי – תפקיד שגם בו שימש שמגר. אחד הנזקים הגדולים של הריגול הוא שידיעה מסוימת, שצד א' מעריך כחשאית, איננה עוד חשאית, היא ידועה לאויביו, בעוד הוא אינו מודע לכך. אין ספק שואנונו עבר על האיסורים על הוצאת מידע סודי מישראל; מכאן ועד לריגול חמור, ארוכה הדרך.

לא בישראל, כמסתבר. חלק ניכר משנות מאסרו בילה ואנונו בבידוד, ויש להניח שהדבר הותיר בו את אותותיו. המדינה, כמובן, סירבה להעניק לו שחרור על תנאי לאחר שריצה שני שלישים ממאסרו, ונרשמה היסטריה במערכת הבטחון עם התקרב יום שחרורו. הופעלו לחצים על מערכת המשפט כדי שתשאיר אותו בכלא, למרות שריצה את עונשו.

למרבה המזל, הסמכות הזו – לכלוא אדם לתקופה בלתי מוגבלת, ללא בקרה משפטית – מוענקת בישראל לכוחות הבטחון רק ביחס לתושבי השטחים הכבושים. איתרע מזלו של ואנונו והוא נולד בישראל שבגבולות הקו הירוק, למשפחה יהודית. שאם לא כן, סביר מאד שהיה מוצא את עצמו במעצר מנהלי, שהיה מוארך מדי שישה חודשים.

אבל לואנונו, כל ישראל היא כלא. איש לא יעסיק אותו, ראשית משום שרוב מוחלט של האוכלוסיה רואה בו – בעקבות הסתה ארוכת שנים – כבוגד, ושנית משום שאף אחד לא ירצה את ההסתבכות עם הגוף האפל ביותר בישראל, המלמ"ב, שלעומתו נראה אפילו השב"כ כגוף שקוף וחובב אדם. הוא הביע שוב ושוב את רצונו לצאת מישראל, לצאת לגלות ולא לחזור. יש לו משפחה מאמצת בבריטניה. את קשריו האחרונים עם מדינת היהודים הוא ניתק כשהתנצר.

ומדי שנה, אוסר עליו שר הפנים לצאת את הארץ. התירוץ שקוף ברשעותו: לכאורה, עדיין מחזיק ואנונו – 23 שנים לאחר הפרסום – בסודות שטרם פרסם מהכור הגרעיני. אולי, אומרים לנו "מומחי בטחון", הוא מחזיק מידע שאפילו הוא עצמו איננו מודע לחשיבותו. אולי. מי יודע.

ועל "האולי" הזה אנחנו מקריבים, מדי שנה, לא רק את גורלו ושפיותו של אדם שכבר מיצה את כוס תרעלת עונשו עד תומה, אלא גם את התפיסה שישראל היא מדינת חוק; הרי חלק בלתי נפרד מן התפיסה הזו היא הידיעה שאי אפשר להמשיך ולהעניש אדם על אותה העבירה, לאחר שריצה את עונשו. הכל שווים בפני החוק, אך יש שווים יותר ושווים פחות: יש חוק לפורעי ההתנתקות, שעבירותיהם האלימות נמחקות מנהלית אף בטרם ריצוי עונשם, ויש חוק לאלה שהעליבו את מערכת הבטחון.

(יוסי גורביץ)

בשבוע הבא ייערך מצעד הגאווה בירושלים. כרגיל, מוציאים רבני החרדים את השבאב לרחובות, שיהיה לו משהו לעשות בחום הקיץ ושלא יציק לנערות. כרגיל, פרנסי ירושלים מציגים נסיגה צרפתית.

נמרוד אבישר כבר ניקב ככברה את הבלון הנפוח המכונה ניר ברקת. אבל הבעיה היא לא ברקת, או הזן המשונה מאד של חילונים קנאים ששונאים ערבים שנחשבים ל"שמאל" הירושלמי. הבעיה היא של קלות ההסתה.

לפני ארבע שנים דקר החרדי ישי שליסל שלושה צועדים במצעד הגאווה בירושלים, תוך שהוא צועק סיסמאות ששמע מרבותיו. הבלוגר אמיר אלישע אהרוני פרסם תמונות של כרזה שפורסמה השבוע בירושלים, לקראת המצעד. שווה להתבונן בהן.

ראשית, כמובן, ברור שהמפרסמים כורכים את סגירת החניון במצעד הגאווה; הם מניחים שאם הצליחו להפוך את ברקת לסמרטוט במקרה האחד, הם יצליחו עוד יותר במקרה השני. אפשר מאד שהם צודקים, כי בקרב חלק ניכר מה"שמאלנים" הירושלמים יש הסכמה עם הימנים שמצעד הגאווה הוא פרובוקציה. ראינו את זה בעבר. אם ברקת התקפל בפרשת החניון, שהסבה לו נזק קשה בקרב מצביעיו, למה שלא יתקפל כאן?

הלאה. הכרזה קוראת לבלימת מצעד הגאווה "בכל מחיר" – כלומר, במשתמע, גם תוך הפעלת אלימות. נזכיר שלחרדים אין בעיה עם אלימות, אלא רק עם אלימות המופנית נגדם; נזכיר שבשקט, התיר ראש החרדים אלישיב את דמם של החילונים לפני כשבוע; נזכיר ששליסל הפך לגיבור בקרב החרדים והחרד"לים.

ראוי להתבונן מקרוב יותר, בדבריהם של עובדיה יוסף ומשה שטרנבוך. האחרון כינה את המפגינים "אנשי עמלק הפועלים בעצת בלעם לטמא עם קודש בעיר הקודש". על מה לעזאזל הוא מדבר? הקוד של עובדיה יוסף היה מפורש יותר: "זו ממש תועבה. כולנו פנחס".

אוקיי, כולם לפתוח את התנ"ך. במדבר, פרק ×›×”': "א וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב.  ב וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן.  ×’ וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל.  ד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה קַח אֶת-כָּל-רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהוָה נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף-יְהוָה מִיִּשְׂרָאֵל.  ×” וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל  הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר.  ו וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.  ×– וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ.  ×— וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… ×™ וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  יא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי.  יב לָכֵן אֱמֹר  ×”Ö´× Ö°× Ö´×™ נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי שָׁלוֹם.  ×™×’ וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. יד וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת-הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן-סָלוּא  נְשִׂיא בֵית-אָב לַשִּׁמְעֹנִי." פנחס הוא הקנאי הארכיטיפי, האיש העושה את רצון האלוהים גם ברומח. מכאן הביטוי התלמודי "עושה מעשה זמרי ודורש שכר כפנחס".

דבריו של יוסף ברורים, אם כן. מה על אלו של שטרנבוך? בפרק מאוחר יותר באותו הספר (לא: טז) נטען שכל המזימה של הוצאת נוזלי גוף מיהודים טהורים היתה רעיון של בלעם. על כן מורה משה, ברגע הומניסטי טהור, לרצוח את כל נשות מדיין, כמו גם את כל הילדים, ולהפוך את הילדות לשפחות. תמיד טוב לחזור למקורות. על הסלט המקושקש הרגיל שעשו מזה כותבי התלמוד חבל להתעכב.

כלומר, הן יוסף והן שטרנבוך מעלים באוב קנאי שדקר מנהיג ישראלי שחטא בגילוי עריות. דברים מפורשים יותר, הם ודאי יודעים, היו מאלצים את הפרקליטות לעשות משהו. ואולי לא: בהמה בשם רבקה שמעון השוותה את הפלסטינים לתולעים, וקראה – כמו משה – "לא להשאיר שום נשמה… גם את הנקבות עלינו להשמיד, שלא יישארו לנו עמותות 'זוכרות'". למרות חוקים מפורשים למדי נגד הסתה, הפרקליטות החליטה שלא לפתוח בחקירה.

האם יוסף באמת חושב, כשהוא אומר "כולנו פנחס", שעל כל עדת ש"ס הירושלמית להתייצב למצעד הגאווה כשהיא חמושה בחניתות? כנראה שלא. אולי הוא מפנטז על כך, אבל בעיקר הוא מדמגג. הוא יוצא תותח בקרב שאר הרבנים, הכי קנאי שיש. הוא בונה על כך שהחילונים לא יבינו על מה הוא מדבר.

אבל אם כמה מאנשי ש"ס אכן יגיעו חמושים, ואכן יפרעו בצועדים, יוסף לא יהיה שם. הוא לא יעמוד מאחורי דבריו. איזה בניזרי יסביר שדבריו הוצאו מהקשרם, שאנחנו לא מבינים את שפתו, ששכחנו איך להבין יהודית. הרבנים, כתבה שולמית הראבן בראשית שנות השמונים, אף פעם לא שם. לא רבני רוצחי "המחתרת", לא הרבנים שאישרו את רצח רבין, לא הרבנים שהאצילו את סמכותם על ההתנקשות בשטרנהל, וגם ליוסף יש עבר עמוס בהתחמקויות. חוסר האחריות הוא הסממן הקבוע של הרבנים: הם מפמפמים את האלימות – אבל תמיד נרתעים מלקחת אחריות עליה, מתשלום המחיר. כשאתה רואה אותם, כמעט ואתה מתקנא באיסלם הקיצוני, שלפחות ישר יותר. כמעט.

(יוסי גורביץ)

עד לאחרונה, נהנה מחמוד אחמדיניז'אד מברכתם של מעט מאד אנשים בשל זיוף הבחירות שלו. ברכות הגיעו מהחשודים הרגילים: רוסיה, סין, ונצואלה, קזחסטאן, אוזבקיסטן, קירגיסטאן, וטג'יקיסטן; גם צפון קוריאה, חמאס והחיזבאללה (שאף שלח, על פי שמועות עקשניות, יחידות צבאיות לאיראן, לסיוע בדיכוי ההתקוממות) עודדו. מובארק דווקא לא. אבל החל מאמש, זכה אחמדניז'אד לסיוע שעל פניו היה בלתי צפוי: גם ישראל הרשמית במברכים.

מאיר דגן, ראש המוסד, העריך אתמול (שלישי) שאחמדניז'אד ינצח תוך ימים ספורים, והבהיר את מה ש"פקידים בכירים" היו מוכנים לומר ביום שישי רק שלא לייחוס: שישראל מעדיפה את נצחונו. דברים דומים אמר היום החכם באדם, שר בטחוננו, אהוד ברק: "אל תטעו לגבי מוסאווי – הוא לא היה נבחר להיות חבר כנסת בישראל או מושל מרילנד". הוא גם הוסיף, למקרה שמישהו שכח, ש"אסור לשכוח שבאיראן קיים משטר דיקטטורי של אייטולות, אלה אנשים דתיים קיצוניים". וואלה. הגדיל לעשות חבר הכנסת אליעזר מוזס (יהדות התורה), שאמר ש"אין לי אלא לשמוח על בחירתו מחדש". ליברלים בעולם משפשפים את עיניהם בתדהמה. ישראל התייצבה לצד משטר האייטולות במלחמתו בעמו. זה ייזכר.

כלל לא בטוח שאחמדניז'אד אכן נבחר מחדש, וספק אם היה עומד אפילו בסטנדרטים הדמוקרטיים שמכיר מוזס מהבית – סופרים רק את קולות האייטולות – אבל הממסד הצבאי-פוליטי שלנו בעליל במצוקה. אחמדניז'אד היה הקלף המנצח שלהם. מספיק היה להצביע עליו וכולם היו נרתעים לאחור בגועל. עכשיו הדחליל הזה מתפרק לנגד עיניהם. ברור שהם במצוקה. אחרי הכל, מאחוריו הם יכלו להעמיד פנים שהם מנסים "לגייס את העולם" נגד איראן, מה שהם קצת יתקשו לעשות כשיש רפורמטור בהנהגת איראן. אלוף בן הוציא את המיתוס הזה – שאחמדניז'אד הוא קלף מיקוח ישראלי, ושמוסאווי יהיה רע תעמולתית לישראל – לשחיטה.

יסלח לי אהוד ברק שאני מעז להציע הערכת מצב אחרת משלו (בהתחשב בכך שהבוגר הזה של בית הספר ליחסים בינלאומיים ע"ש ד"ר סטריינג'לאב מפנטז על "פעולה מתואמת ונכונה" ל"עצירת צפון קוריאה", אני משרה לעצמי): זה כבר לא על מוסאווי. כבר כמה ימים לא.

ברק יודע את זה – הוא מודה בכך בחצי משפט – אבל הוא חייב לצבוע את מוסאווי ותומכיו כאויבי ישראל, אחרת הלך על מערכת הבטחון. ובכל זאת, קרו כמה דברים בימים האחרונים. אמש התייצב האייטולה החשוב מונטזרי במפורש לצד המתקוממים. על התוצאות המזויפות הוא כותב ש"אף אדם מיושב לא יוכל להאמין בהן"; על מעשי הטבח הוא אומר שהמשטר "תקף את ילדי העם, לנגד עיניהם של עיתונאים מקומיים וזרים, באלימות מדהימה"; ואז הוא משתמש בסמכותו הדתית כדי לומר שורה של דברים, אף אחד מהם לא נעים לאוזניהם של ברק ודגן.

החשוב מכולם, לדעתי, הוא שהוא שולל במפורש את הלגיטימיות של המשטר: "כפי שכבר אמרתי, ממשלה שאיננה מכבדת את הצבעת העם איננה נהנית מלגיטימיות פוליטית או דתית" (הדגשה שלי – יצ"ג). הוא מאיים על כוחות הדיכוי בסנקציות דתיות: "אני מבקש מאנשי המשטרה והצבא שלא 'למכור את דתם', ולהזהר – שכן קבלת פקודות לא תנקה אותם בעיני האל. הכירו בצעירים המוחים כבילדיכם. כיום, צנזורה וקטיעת קווי התקשורת איננה יכולה להסתיר את האמת".

זה מסמך מדהים, שנכתב על ידי האדם שבשעתו אמור היה להנהיג את איראן לאחר מותו של חומייני. בשר מבשרה של המהפכה. האם ברק לא שמע עליו? האם שמע והתעלם ממנו?

קו הגנה נוסף על הדחליל בחליפת הערב הוא שהמהפכנים אינם מייצגים את המוני העם האיראני. נטען כלפיהם, במיוחד מצד מזרחנים, שהם "אליטיסטים מנותקים", סטודנטים בני המעמד הבינוני. על כך, יש כמה תשובות: ראשית, שמדובר בבולשיט. התמיכה בהתקוממות מגיעה מכל שכבות הציבור העירוני – ואולי גם הכפרי. שנית, שמהפכות בדרך כלל מתחילות על ידי בני המעמד הבינוני. שלישית, ו-SandMonkey כותב זאת היטב, שמדובר בהתנשאות מדהימה ובזבל אינטלקטואלי.

ובתוך העשן והדם, הצליח מאיר דגן לעשות טריק של קוסמים: כמעט אף אחד לא שם לב, אבל למרות שבנימין נתניהו טוען כבר שנים שאיראן היא 1938 וגרמניה היא השנה, או משהו, העמדה הרשמית של המוסד היא שלאיראן תהיה פצצה…. ב-2014. עצרו את המדפסות!

ישראל מאיימת על העולם בפצצה איראנית כבר 15 שנים ויותר. בסוף 2007, הודיע אמ"ן-מחקר לכנסת שלאיראן תהיה פצצה בסוף 2009. ×–×” ×”×™×” חלק מריטואל איומים קבוע, שימע'לה פרס איים עלינו בפצצה איראנית כבר ב-1992. נזכיר שכאשר המודיעין האמריקני קטע, לפני כשנה וחצי, את מסעו של משטר בוש לעבר מלחמה באיראן, בציינו שאיראן לא תשיג פצצה עד 2015, זעקו בישראל שמדובר ב"מניפולציה של מודיעין". ההבדל בין 2014 ל-2015 נראה, לי על כל פנים, ×›×–× ×™×—. בתוך כל הבלגאן, שכחנו לציין שהמודיעין הישראלי שוב טעה – כהרגלו. ההרגל ×”×–×” הוא ×›×” מובנה, עד שוועדת חקירה של הכנסת המליצה בעצם לפרק את אמ"ן.

עכשיו, סביר שלאיראן תהיה פצצה, ולו משום שהיא זקוקה לה כאמצעי הגנה גיאו-פוליטי. כוחות אמריקניים עומדים על שניים מגבולותיה ואחת השכנות שלה היא המדינה המטורפת בעולם, שמחזיקה בו זמנית באידיאולוגיה של השמדת השיעה ובנשק גרעיני – פקיסטן. אבל איראן שלאחר שלטון האייטולות, ויבוא אחריו מה שיבוא, מאיימת הרבה פחות על ישראל. יהיו לה בעיות פנימיות שהיא תיאלץ לפתור. חלק ניכר מאוכלוסייתה צעיר מגיל 30 ולחלק ניכר ממנו לא צפויה קריירה מוצלחת. אחמדניז'אד השתמש בישראל בדחליל כפי שישראל השתמשה בו.

וראה זה פלא: בעוד שמצרים וסורים אינם מוכנים להפגש עם ישראלים, לאיראנים אין כמעט בעיה כזו. הציבור האיראני איננו מורעל כנגד ישראל כפי שרוצה המשטר שנאמין. כשחטף אזרח איראני מטוס וחיפש את דרכו אל החופש, הוא הפנה אותו דווקא לישראל. האיראנים אינם ערבים, והפלסטינים שהימרו על המשטר מטהראן עשויים לגלות – כמו לאחר כיבוש כוויית על ידי סדאם – שהם שוב הימרו על הסוס הלא נכון.

גם הישראלים כבר אינם מפוחדים כשהיו: סקר שנערך לאחרונה על ידי צוות מאוניברסיטת תל אביב מצא שרק 21% מהישראלים מאמינים לתעמולה (הנרמזת תמיד) של ממשלתם, כאילו עם בניית פצצה איראנית היא תוטל מיד על ישראל. מספר האנשים שאמרו שעקב פצצה איראנית ישקלו להגר נמוך אף יותר: רק 11% – ובהתחשב בכך ש-25% מהנוער הישראלי אמר לפני כמה שנים לסוקרים שהוא שוקל ירידה, וכשזוכרים שהחפץ הנחשק ביותר בישראל הוא דרכון זר, ×–×” אומר דרשני. רוב הישראלים, בפועל, כבר השלימו עם הפצצה האיראנית.

אם תקרוס "המדינה השיעית והדמוקרטית" תחת הסתירות המובנות שלה, ויש לקוות שזה יקרה בעגלא ובזמן קריב, תקרוס איתה גם תפיסת עולמו של הממסד הבטחוני שלנו. כמו בשיר של קוואפיס, לא ברור מה יעשו הברקים והדגנים כשיתברר שאין ברברים בסביבה: האחמדניז'אדים, אחרי הכל, "היו פתרון מסוים".

(יוסי גורביץ)

כן, לשבור: האופוזיציה סירבה היום (שלישי) להשתתף בדיוני הכנסת, וחבריה עזבו את המליאה כאיש אחד. הסיבה לכך היא הפרות חוזרות ונשנות של חוקי הממשל על ידי הקואליציה הנוכחית.

לפני כשבוע שברה הקואליציה את הכללים, כשמינתה לוועדה למינוי שופטים חבר כנסת ממפלגת אופוזיציה קטנה, אורי אריאל, במקום חבר כנסת מסיעת האופוזיציה הגדולה. כששר המשפטים הוא מינוי אישי של חשוד בפלילים, כשהנציג שלו בוועדה למינוי שופטים טוען שיש לשנות את מערכת המשפט "השמאלנית", זה שינוי מהותי. נתניהו וחבר מרעיו שיחקו לידיו של ליברמן.

הפרות נוספות הצפויות הן שינוי חוק יסוד: הכנסת כך ששאול מופז יוכל לפרוש מקדימה ולהצטרף לממשלה (החוק כבר זכה לכינוי "חוק מופז"), ושינוי החוק כך שהצעת חוק שיש לה משמעות תקציבית (קרי: כל הצהרת חוק שאיננה הצהרתית גרידא) ידרוש רוב מינימלי של 55 ח"כים.

ממשלת נתניהו ממשיכה להשתמש ברוב מקרי כדי לעוות את חוקי היסוד שלנו כמו היו פלסטלינה. היא ודאי לא הראשונה שעושה כן – זכור לרע אהוד ברק, ששינה את חוק יסוד: הממשלה, שקבע שמספר השרים לא יעלה על 18, לצרכי קואליציה קצרה במיוחד – אבל אסור לאופוזיציה לעבור על כך לסדר היום. חוקת-אוריגמי כזו יכולה להביא אותנו בקלות למצבה של איראן. וההמונים שלנו כבר מזמן לא זועמים, אלא אדישים.

עזוב אותך: איראן, האויב הגדול, רוגשת ותוססת – ולרוב הישראלים לא אכפת. מיליוני אנשים יצאו אתמול לרחובות, וחלקם נרצחו, כדי להחזיר לעצמם חירויות בסיסיות – ולהוציא כמה אנשי תקשורת, זה לא מעניין אף אחד. ראש הממשלה נתניהו יצא נלעג במיוחד בנאומו, כשהתייחס לאיראן – מבלי להתייחס למה שקרה בה ביומיים שלפני הנאום הנשכח.

משטר האייטולות הביא לאיראן, מדווח דר שפיגל, אנשי חיזבאללה מלבנון: מתקבל הרושם שהם לא בטוחים שהצבא יעמוד לצידם. מפגינים מדווחים שהתוקפים שלהם מדברים ערבית, לא פרסית. ריח 1989 נישא באוויר: אפשר לחוש את הפחד נוסח ערפדי רומניה, זמן קצר לפני שהועמדו אל הקיר והעולם טוהר מנוכחותם. אז למה פה הכל שקט?

למה? אולי בגלל התפיסה היהודית של "עם לבדו ישכון", או, בגרסה הציונית, "לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים". אולי, כמו נתניהו, בגלל שאיראן היא השטן הגדול שלנו ורוב הישראלים מתקשים לקלוט שיכול להיות שהוא משתנה.

אולי בגלל שזה מורכב מדי, לתפיסה לאומית שהורגלה מזה עשורים לצרות מוחין של "טוב ליהודים או רע ליהודים". וזה באמת מורכב: כשיתפזר האבק, מי שלא ישלוט באיראן ישוב להפעיל את תכנית הגרעין. יש סביבה קונסנסוס לאומי מובהק. סביר גם להניח שרוב הנהגת איראן, גם הנהגה דמוקרטית וליברלית (אם תהיה כזו), לא תאוץ להכיר בישראל או להרעיף עליה טובה. וישראלים התרגלו לחשוב שאם המשטר לא מחבק אותם מיד, סימן שהוא עוין.

ומאחר ואינם מוצאים מי "הטוב ליהודים" בסיפור – מבלי להבין שאיראן חופשית וליברלית תהיה הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות למזרח התיכון כולו – הם נסוגים לעמדת ה"שיהרגו אחד את השני" השמורה למצבים מביכים כאלה. עם סגולה, כן?

מהפיכה תיאולוגית קטנה: יוסף שלום אלישיב, מנהיג הציבור החרדי-ליטאי – סמכות גדולה, בהתחשב בכך שהרבנים החרדים מתיישרים על פי צוויו, וכך גם עושים הרבנים הספרדים ולעיתים קרובות גם הרבנים חובשי הכיפות הסרוגות – ביצע בשקט הפיכה תיאולוגית לאחרונה.

כידוע, יש שתי רגליים תיאולוגיות לסיבה שטרם חזינו לגל של פרעות מצד החרדים כנגד החופשיים בישראל, פרעות שהן צו הלכתי. הראשונה היא גדר "דרכי שלום", האוסרת עשיית מעשים הלכתיים אם יש חשש שהם יעוררו "איבה" – היינו, פוגרום-נגד. השניה היתה התפיסה של "תינוק שנשבה".

חילונים רבים התעצבנו, ובצדק, מהשימוש המתנשא בביטוי הזה כלפיהם. אבל הם לא הבינו שזו בעצם הגנה עליהם מפני נקמה חרדית (מפונטזת, בינתיים): הגדרתם כ"תינוקות שנשבו" אומרת שהם לא אפיקורסים שיש להשמיד אלא בסך הכל יהודים טובים שלא קיבלו חינוך נאות.

בשבוע שעבר פורסם שבצנעה יחסית, סילק אלישיב את המחסום הזה. היהודים החילונים של היום, קבע, שוב אינם "תינוקות שנשבו": במקור הביטוי התייחס לילדים יהודים שנשבו על ידי גויים, ואילו "בימינו כל חילוני יושב בין יהודים. האם אפשר לומר שאינו יודע מהי שבת? הוא לא רוצה לדעת". השאלה היא מדוע דווקא עכשיו. יכול להיות שאלישיב, מנותק כמו כל רב המוקף בחסידים, הסתנוור כמו מאיר פרוש והוא אכן חושב שהחרדים על סף ניצחון דמוגרפי, שאז תקרוס ברעם גם גדר "דרכי שלום". לתייק ולשמור. סביר להניח שיהיו התפתחויות.

לא מרגל – נוכל: אל"מ משה תמיר ממשיך למוטט את שרידי הקוד האתי של צה"ל. הוא ביקש, וקיבל, חופשה על חשבוני וחשבונך (רשמית, "חופשה בתשלום") כדי "להקדיש את כל מרצו לערעור" על הרשעתו.

כמקובל בישראל, תמיר – קצין קשוח, שכבר הספיק לסמן כמה וכמה איקסים על ילדים וחסרי ישע אחרים – מיהר להתבכיין. לדברי מקורביו (לתמיר עצמו אסור להתראיין, הוא עדיין איש קבע) הוא חש ש"העמידו אותו בשורה אחת עם מרגל, עם אנס". והוא בסך הכל רוצה, הוא מייבב – סלילה, מייבבים "המקורבים" – "שהעונש יהיה מידתי". לרגע זה נשמע כמו הרגעים הראשונים באזרחות של בוגי יעלון, עוד בכיין ידוע.

תנוח דעתו של תמיר. אילו היה מרגל, היה נכנס ל-18 שנות מאסר, רובן בבידוד. סביר להניח שחלק מהזמן הוא היה מועלם ואיש לא היה יודע לאן. סביר עוד להניח שהוא היה עובר עינויים, כמו עיזאת נאפסו, כדי לגרום לו להודות מהר יותר. אילו היה אנס, סביר להניח שהוא לא היה יוצא בעונש קל יותר משלושה חודשי מאסר (עם אופציה לניכוי שליש, כמובן).

אחרי עבירות של זיוף, הפרת אמונים, נסיון לשיבוש משפט, שימוש לרעה בפקודים ובאופן כללי התנהגות שאיננה הולמת בריון זוטר, אל"מ תמיר לא יריח את הליזול אפילו לא יום אחד. ראוי שיזכור את זה, ושלא יהפוך את עצמו לדרייפוס. ראוי להחיל עליו את הכלל: נכלת – נסעת. סע לשלום, המפתחות של הטרקטורון בפנים. הפסק להחריב את מה שנשאר מהאתיקה בצה"ל על מזבח הקידום שלך. ואם את זה אתה לא מסוגל להבין, זכור את זה: שערעור מסוגל גם להחמיר את העונש. מישהו עוד עשוי להוריד אותך לדרגת סג"מ.

(יוסי גורביץ)

מסך ברזל ירד בליל שבת על איראן: לקראת סגירת הקלפיות, הופסקו שירותי ה-SMS במדינה; כוחות קלגסות גדולים מילאו את הרחובות; מטה הבחירות, במשרד הפנים, הפך ליעד מבוצר; הטלוויזיה החלה לשדר קריאות לקבל את ההחלטה בקלפי; ולאחר פרסום תוצאות הבחירות המזויפות בגסות, הודיע "המנהיג העליון", האייטולה עלי חמינאי כי המנצח הוא מחמוד אחמדניג'אד. זמן קצר לאחר מכן, נחסמו הרשתות הסלולריות, כמו גם הגלישה באתרי הרשתות החברתיות ואתרי החדשות הזרים.

הטלוויזיה האיראנית הרשמית דיווחה בו זמנית דברים שונים: שאחמדניג'אד הפסיד את טהראן אבל ניצח בכפרים וערי הספר, ושהוא ניצח בטהראן והשיג יותר מ-50% – בהתמודדות מרובעת בעיר שמתעבת אותו. את השקר הראשון, הסביר יותר, מכרו לתקשורת הזרה; השני משמש לתצרוכת פנים. בקצרה, ×–×” נראה כמו פוטש מתוכנן, עם ברכת "שתחנקו" לגורמים הליברלים במדינה, בלי לנסות אפילו ליצור זיוף סביר של הבחירות.

הכל מלא שמועות ואין אפשרות להשיג מידע אמין. מה הסבירות שמשרד הפנים אכן הודיע לאנשי מוסאווי שהם ניצחו בבחירות קודם לפרסום הרשמי, זה של אחמדניג'אד ו-62 האחוזים שלו? האם הדיווח הזה, שאומר שמוסאווי ניצח את אחמדניג'אד בהפרש של 3:1, מבוסס יותר?

הקריאות "אללהו אכבר" הדהדו הלילה מגגות טהראן – מחאתם של אנשי מוסאווי. יש דיווחים על התנגשויות בלתי פוסקות בין הקלגסות ובין האזרחים. אבל האם הם יצליחו לעשות משהו מעבר לכך? האם המשטר ישתמש בצבא? בפעם האחרונה, בימי השאח, התוצאה היתה קריסת המשטר: הצבא הפנה עורף לשליט והצטרף לעם. האם זה מה שיקרה עכשיו, או ששמה של כיכר כלשהי בטהראן יהפך לנרדף לשמה של טיאננמן?

האם איראן היא עדיין רפובליקה שיעית, עכשיו כשהבחירות זויפו, עכשיו כשרוב האייטולות תומכים במוסאווי? או שמא אנו רואים גלישה למשהו אחר, דיקטטורה צבאית טהורה? האם האייטולות מתנגדי ההפיכה נמצאים במעצר? מעצר בית?

יותר מדי שאלות. עד שלשום, איראן היתה מדינה עם אחת הבלוגוספירות העירניות ביותר בעולם השלישי. עכשיו יש תזוזה בין שתיקה וטפטוף. מי שמכונה "אבי הבלוגוספירה האיראנית", חוסיין דרחשאן ("חודר") נרקב מזה חודשים בכלא אווין הידוע לשמצה בטהראן. בלוגר אחר, עומיד מיר סייאפי, התאבד באווין לפני שלושה חודשים. לפני כשנה אף דנה המג'ליס בהצעת חוק שהפכה כתיבת בלוג – אם יעודד "שחיתות וכפירה" – לעבירה שעונשה מוות.

מה הלאה? עוד טיאננמן, או עוד מהפכה באיראן – הרביעית מאז 1905? האם, כמו במשטרים מהפכניים קודמים (הרוסי, הסיני, הגרמני), יוכיח המשטר כי קוטנו עבה ממותני הדיקטטור הישן?

נדע מתישהו. אולי. בינתיים, נגשש בערפל.

(יוסי גורביץ)