החברים של ג'ורג'

נא לא לדבר על הפיל באמצע החדר

עורך הדין הפרטי של נתניהו הגיש עתירה נגד פעילות ארגוני שמאל במטרה לסתום את פיותיהם. יש רק בעיה אחת: הקריקטורה האנטישמית שמממנת את נתניהו

בטאון לשכת ראש הממשלה, ישראל היום, יצא אתמול (ו’) בכותרת שאמורה להפחיד אותנו מכך שארגוני שמאל מנסים להחליף את השלטון ועוד מסתייעים לשם כך במומחים מחו”ל (!). אדם שהיה מאמין לשטויות שהעיתון מנסה למכור בדרך כלל – למשל, שישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון – היה צריך לתהות איך העובדה שהאופוזיציה מנסה להחליף את השלטון היא בכלל חדשות. זה תפקידה של האופוזיציה, בהגדרה. אבל אצל “ישראל היום” הנסיון להחליף את נתניהו הוא חתירה תחת המשטר, לא פחות.

צילום מסך מתוך העין השביעית

“ישראל היום” מתבסס על עתירה שהגיש עורך הדין של נתניהו, דוד שמרון, שמייצג אותו לעתים קרובות בעניינים משפחתיים, לוועדת הבחירות כנגד מספר גופים: מפלגת העבודה, מפלגת התנועה (שימו לב שבעתירה, אין כלל “המחנה הציוני”), מפלגת מרצ, ארגון נצחון 2015 (או בשמו הפופולרי V15), מכון מולד, הפרסומאי אייל ארד, ותנועת “קול אחד.” הוא דורש שהאחרונים יפסיקו לנהל תעמולה נגד נתניהו.

atira1

קראתי טקסטים משפטיים מקושקשים מאלו (תודה שוב למתנחלי עמונה), אבל מעולם לא קראתי טקסט מביך כל כך. אפשר לחלק אותו לשני חלקים: השקרים הבוטים וההטעיות. נתחיל מהשקרים הבוטים.

1. נטען ש”מולד” הוא לא מכון מחקר אלא “מפעיל תעמולת בחירות” באמצעות פרוייקט 61 שלו. עו”ד שמרון טוען שהוא תוקף בעיקר את ראש הממשלה ואת אנשי הבית היהודי.

atira_molad

ובכן, מכון מולד הוא לגמרי מכון מחקר; אתם יכולים לראות את הפרוייקטים שלו כאן. את העמוד של פרוייקט 61 תוכלו למצוא כאן. אם תעלעלו בעמוד עד תומו, תוכלו לגלות שהוא התחיל לפעול בדצמבר 2012 והיה פעיל בעקביות מאז, כלומר לטענה שהוא “תעמולת בחירות” אין רגליים. יתר על כן, הרבה מהפעילות של פרוייקט 61 מתמקדת באחד הפרוייקטים היותר פוריים של מולד – מחיר ההתנחלויות.

2. הטענה שפרויקט 61 תוקף את הליכוד ואת הבית היהודי תיראה למי שעקב אחריו אידיוטית, לאור הקו התוקפני מאד שנקט הפרויקט כלפי יאיר לפיד. הנה דוגמא.

molad_lapid

שוב, אפשר לראות שלא החל לקראת הבחירות האחרונות; הכנסת פיזרה את עצמה ב-8 בדצמבר 2014. כמובן, מאז שלפיד ולבני פוטרו על ידי נתניהו ב-2 בדצמבר 2014, הם לא ממש מטרות לאופוזיציה – זו, מה לעשות, מתמקדת בממשלה. בממשלה יש כרגע שתי מפלגות בינוניות: הליכוד והבית היהודי.

3. העתירה של עו”ד שמרון טוענת כראיה לכך שפרויקט V15 הוא פרויקט של מפלגת העבודה שבכנס שלו השתתף תום וגנר, שניהל בעבר קמפיינים עבור מפלגת העבודה.

atira_3_wagner

דיברתי עם וגנר, הוא הופתע לשמוע ששמו מופיע בעתירה, וציין את הדברים הבאים:

א. הוא לא בטוח שהוא חבר בכלל במפלגה, אבל אם כן – הוא חבר במרצ, לא במפלגת העבודה.

ב. הוא קמפיינר מקצועי. הוא אמנם ניהל קמפיינים עבור העבודה, אבל גם ניהל קמפיינים בפריימריז של הליכוד וגם עבור מועמדי ליכוד ברמה המוניציפלית. הוא לא רואה את עצמו כאיש מפלגת העבודה וודאי לא רואה את עצמו כמי שמזוהה איתה ציבןרית.

ג. הוא לא עובד עבור V15. הוא רק השתתף בכנס שלהם. הוא מנהל עמוד עצמאי בדרישה להעיף את נתניהו הביתה, “הדחה 2015,” שנוקט קו אגרסיבי – לטעמי, משמעותית יותר אגרסיבי, ואני לגמרי בעד – מאשר זה של V15. כלומר, עצם העובדה שאדם שפעם היה דובר העבודה הגיע לכנס של ארגון, הוא מבחינת משרתיו של נתניהו עילה לפסילת הארגון.

ואת השיטה אנחנו כבר מכירים. “אם תרצו,” שהתחילה כארגון שמופעל על ידי לשכת נתניהו – אם כבר מדברים על ארגונים חוץ מפלגתיים – היא זו ששכללה אותה בישראל: האשמה באמצעות קרבה.

מכאן אנחנו מגיעים להטעיות שבעתירה. נתחיל מהעיסוק באייל ארד. זה, כותב שמרון בהתרגשות, “ידוע בטינתו האישית לראש הממשלה בנימין נתניהו,” ומביא ציטוט שלו כאומר “אני כמו כריש שמריח את הדם במים. לפרק את ביבי.” פתאום, מסתבר, אם אתה איש פרסום שפעיל בתחום הפוליטי אבל גם מתעב את ראש הממשלה – פעילות שהרופאים ממליצים עליה לרוב האוכלוסיה – יש משהו לא בסדר בזה שתהיה פעיל במערכת בחירות. אם אתה לא אדם נטול דעה, זה ממש לא בסדר שתביע את דעתך.

atira_4_arad

באותו האופן, נטען בעתירה שפעילים של מרצ והעבודה השתתפו בכנס של V15, ומכאן שיש קשר בין המפלגות ובין הארגון. שוב: נוכחות של אדם בכנס לא מעידה שהוא גם יהיה פעיל בארגון אחר כך, או בכלל. ודאי שלא ברור שהפעילות הזו מעידה על תמיכה נסתרת של המפלגה. עבדכם הנאמן השתתף בעשרות כנסים והפגנות שלא היתה בהן נוכחות של מרצ, ובכמה אירועים שהיו”ר הקודם של המפלגה, למשל, התנגד להם נחרצות – למשל, הפגנות בבילעין, תוך קריאת “שום דבר לא יעזור/צה”ל הוא ארגון טרור.” הייתי בכמה כנסים שאם היה נטען שהגעתי לשם כדי להשתתף בפעילות, זו היתה שקר גס. ככה זה: פעילים פוליטיים הם לא רובוטים, יש להם מנעד פעולה רחב.

מארגון V15 נמסר בתגובה ש

”אנו מודעים לכך שקמפיין ניצחון 2015 הוא הדבר הכי אקטיבי ומעורר השראה במערכת הבחירות הנוכחית. ההתארגנות החלה שלושה ימים בדיוק לאחר ההכרזה על המועד הרשמי של הבחירות לכנסת ה 20. אנו מביאים איתנו רוח צעירה וניסיון מקצועי שנלמד מקמפיינים מנצחים בעולם.

2. איננו קשורים בשום צורה או דרך לארגון ג׳יי סטריט, הקרן החדשה לישראל, ממשלת ארה"ב וג׳ורג׳ סורוס.  הפאניקה שאוחזת במטה הבחירות של הליכוד ואובדן השטח של הימין לפעילי השטח של נצחון 2015 אינה סיבה לפרנויה, הזיות והצגת שקרים על שיתוף פעולה לכאורה עם הממשל האמריקני.”

וכמובן, המטרה של כל העתירה הזו היא להעלות באוב את פרשת העמותות של בוז’י הרצוג.

atira 2_herzog

אני לגמרי בעד, כי אני לא חושב שיכול להיות מצב שבו ראש מפלגה שמתיימר להיות ראש ממשלה יכול להתחמק מלענות על השאלה למה הוא שמר על זכות השתיקה. למועמד פוליטי אין את הפריווילגיה הזו.

אבל זה מה שמוביל אותנו ישירות לפיל שבאמצע החדר, זה שעו”ד שמרון והלקוח שלו מקווים שלא נשים אליו לב. הרצוג נחקר בפרשת העמותות – אבל זו היתה פרשה שעלתה אחרי שנתניהו עצמו השתמש בעמותות, ואחרי שהיועץ המשפטי לממשלה שמינה נתניהו, אליקים רובינשטיין, קבע שיש “לאקונה” בחוק. יתר על כן, את הבחירות של 1996 הכריעו לא רק העמותות של נתניהו, אלא גם המיליונר הזר יוסף גוטניק, שימים לפני הבחירות הפיץ במיליוני עותקים את הסיסמה “ביבי טוב ליהודים,” והשתמש לשם כך בארגון צעירי חב”ד. ורגע, באמת העלתם ברצינות את הטענה שמומחה זר מגיע לארץ, לסייע בקמפיין נגד נתניהו? אתם באמת חושבים שמישהו שכח את השם ארתור פינקלשטיין? האם בסופו של יום, עו”ד שמרון, לא נותרה בך בושה כלשהי?

ורגע, לא סיימנו. רק התחלנו. הפרשה ההיא בת 20 שנה כמעט. סביר שאת הלאקונה, הפרצה, המפורסמת של רובינשטיין כבר סגרו. אבל שימו לב היכן התנוסס הפרסום על העתירה של שמרון: “ישראל היום.” בטאון לשכת נתניהו, שהוא המופץ ביותר בארץ (בכוונה לא כתבתי “הנקרא ביותר”), שממומן כולו על ידי מיליארדר זר שיושב בארה”ב ומנסה משם לשלוט הן בפוליטיקה של ארצו הן בפוליטיקה של ישראל ומצליח להיות דוגמא חיה לקריקטורה אנטישמית. העיתון של האיש שאמר שישראל לא צריכה להיות דמוקרטיה ושהוא שונא את העיתונות לא הסכים מעולם לחשוף את ההכנסות וההוצאות שלו, ובכך להפריך את הטענה שהוא כלי להשפעה פוליטית, שאין לו שום קיום עסקי ושכל מטרתו היא הטיית הדיון הפוליטי על ידי מיליארדר הימורים.

צריך מידה עצומה של חוצפה כדי להעלות את הטענה שארגון חוץ מפלגתי הוא “תעמולת בחירות אסורה,” כשהנכס העיקרי שלך הוא “ישראל היום.” מידה עצומה של חוצפה – והצלחה ניכרת בהטלת אימה על התקשורת, כדי שלא תעז לכתוב את זה אלא תסתפק ב”דיווח אובייקטיבי”, קרי זה שנותן לפושע ולקורבנו את אותו זמן מסך, ולא מפגין שיפוטיות.

למה נתניהו מפחד כל כך מ-V15 (שבסוף השבוע הציבו בקבוקים ריקים במצודת זאב, כדי שנתניהו יוכל לקבל עליהם החזר) ומפרויקט 61? כי הוא יודע, מרגיש, שהאדמה רועדת, ושיש סיכוי של ממש שב-17 במארס שולחים אותו לאופוזיציה. אז צריך לסתום את הפה ליריביו. יש לקוות שהפעם זה לא יצליח.

יש לקוות, בנוסף, ששני ההרוגים בגבול סוריה יהיו האחרונים שישלמו בדמם על תאוות השלטון של נתניהו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ושוב: זו לא שרה

“בקבוקגייט” שהתפרצה לחיינו צריכה להזכיר שוב שראש הממשלה משתמש ברעייתו ככליא ברק. הפעם הוא עשוי, בניגוד להרגלו, לשלם

אחת הפרשות היותר הזויות שאני זוכר פורסמה הבוקר ב”הארץ”: מסתבר, ועל כך אין עוררין, שבמשך שנים שרה נתניהו הורתה לעובדי מעון ראש הממשלה לקחת בקבוקים המיועדים למחזור לחנויות, לקבל עליהם את החזר הפקדון, ולהעביר לה את ההחזר. עקרונת, מאחר ומדובר בבקבוקים שנרכשו על ידי המדינה, ההחזר אמור היה לעבור למדינה. מדוברות משרד ראש הממשלה נמסר שבמאי 2013, העבירו בני הזוג נתניהו המחאה על סך 4,000 ש”ח כהחזר, על אותם החזרים מאז אפריל 2009.

נפרט, אם כן, את העובדות שאין עליהן עוררין:

א. שרה נתניהו גבתה באמצעות עובדי מדינה החזר שאמור היה להגיע למדינה עבור בקבוקים.

ב. בני הזוג נתניהו שילמו צ’ק של 4,000 ש”ח כסוג של כופר, ארבע שנים לאחר שהחלו בנוהל הזה.

השאלה האם הסכום ששילמו בני הזוג מספק נותרת פתוחה. ישנה גם טענה שהמדובר היה בהונאה נרחבת יותר: שבני הזוג נתניהו דיללו את האספקה של בקבוקי שתיה רגילים והעדיפו להזמין הרבה יותר בקבוקים קטנים, משום שעל בקבוקי פלסטיק אין פקדון ועל בקבוקים קטנים מזכוכית דווקא יש, ושהם עשו סיבוב נאה על קופת המדינה; ושלמעשה הסכומים המדוברים הרבה, הרבה יותר גדולים. זו טענה שמצריכה חקירה, והיא מגיעה מאדם – אב הבית לשעבר של בית ראש הממשלה, מני נפתלי – שתובע כעת את בני הזוג, ולכן יש לנהוג בה בזהירות.

אבל שוב, יש עובדות: בני הזוג נתניהו גבו פקדון שהגיע למדינה, באלפי שקלים לפחות, והשתמשו לשם כך בעובדי מדינה.

התקשורת הישראלית התייחסה לכך כ”עוד פרשה של שרה נתניהו,” וכרגיל, זו טעות. זו לא פרשת שרה נתניהו. זו פרשת בנימין נתניהו.

גם אם לא נתייחס לטענה של נפתלי, על פיה נתניהו היה עד לדרישות המחזור של אשתו, שכן זו איננה מוכחת, יש עובדה שאין עליה עוררין: הצ’ק שנשלח למדינה על סך 4,000 ש”ח מגיע מחשבון הבנק המשותף של בנימין ושרה נתניהו. קשה מאד להאמין שנתניהו לא היה מודע לכך שמחשבון הבנק שלו יוצא צ’ק כזה.

נזכיר שוב: כמו בפרשת ליליאן פרץ, שהועסקה בתנאים המנוגדים לחוק על ידי חברת הארנק של בני הזוג נתניהו, נתניהו ב.ש., נתניהו חייב היה לדעת מה קורה. אז זו היתה חברה שהוא מנהל וצ’קים שהיא הוציאה, עכשיו אלו צ’קים שיוצאים מהחשבון המשותף שלו ושל אשתו.

האם אתם הייתם שמים לב לצ’ק שיוצא מחשבון הבנק שלכם, בסכום של 4,000 ש”ח? האם הייתם שמים לב שנכנס אליו כסף? לא הייתם תוהים מה המקור שלו? ראש הממשלה צריך להחליט האם הוא רוצה לתאר את עצמו כמנותק, שאין לו מושג איך מה קורה בחשבון הבנק שלו, או כשותף שקט להונאה של המדינה.

אבל, כמובן, מה שנתניהו יעדיף לעשות הוא להפיל את התיק על אשתו. הוא יעמוד בפרצוף עגום מול המצלמות ויאמר שלא יעלה על הדעת שיתקפו את אשתו. “הפנו את האש אלי,” הוא יאמר בפרצוף מיוסר, ויקווה שנשכח שיום קודם הוא העלה תמונות של אשתו עם חיילים כחלק מתעמולת הבחירות שלו. ויותר מדי אנשים ישתכנעו שוואלה, לא צריך להטפל לאשתו של נתניהו, אחרי הכל יש כל כך הרבה דברים נגדו עצמו.

ואף אחד לא ישים לב שהוא שותף מלא של אשתו בתרגילים האלה, שהוא נהנה מהם בדיוק כמוה, ושהוא אחראי להם בדיוק כמוה.

וכמובן, עולה היללה ש”זה קטנוני,” והרי רק אתמול הצליח נתניהו להביא למותם של שני חמושי צה”ל, אז מה אתם מתעסקים עכשיו ב-4,000 ש”ח. שאלה לי אליכם: היה ומס הכנסה היה משתכנע שהעלמתם ממנו 4,000 ש”ח, האם אתם חושבים שגם שם היו סוגרים את התיק כי “4,000 ש”ח זה קטנוני”? לא? אז למה אתם מניחים שמה שמבחינתכם הוא עבירה שדורשת חקירה, לא מצריך חקירה כלפי ראש הממשלה?

שנית, יש כאן סוגיה עמוקה יותר. בני הזוג נתניהו ניצלו עובדי ממשלה כדי לבצע את ההונאה הקטנה והבזויה שלהם. זה לא משהו שמדינה תקינה יכולה לעבור עליו לסדר היום. והמדובר לא רק בשליחת עובדים לגבות כסף ואחר כך לשלשל אותו לכיסם של בני הזוג: רוח המפקד של בני הזוג נתניהו הגיעה לדרגים הרבה יותר גבוהים. פרקליטות המדינה, למשל, נלחמה כארי כדי למנוע משרה נתניהו להעיד במשפט נגדה קודם לבחירות. למה? כי עדות כזו היתה מביכה את בעלה המועמד. ממתי הפרקליטות, שהתפקיד שלה הוא להגן על האינטרס הציבורי, הפכה למגינה הפרטית של בני הזוג נתניהו? כנראה מאז שווינשטיין הוא היועץ המשפחתי לממשלה.

את החבל הזה אי אפשר להחזיק בשתי הקצוות. אי אפשר לטעון בו זמנית ששרה נתניהו היא אדם פרטי ואז לשלוח את פרקליטות המדינה להגן עליה בבית המשפט. אדם פרטי גם לא נותן הוראות לעובדי מדינה, אבל זה בדיוק מה ששרה נתניהו עשתה.

כבר התרגלנו לכך שבני הזוג נתניהו לא משלמים על עצמם. התרגלנו לנרות ריחניים באלפי שקלים, לחשבונות מים מופקעים, לגלידת פיסטוק על חשבון הציבור, לסיגרים בעשרות אלפי שקלים. מפרשת הסיגרים (מהכהונה הראשונה של נתניהו) גם הורגלנו בתרגיל שכאשר הפרשה נחשפת, נתניהו ממהר לשלם מכיסו ולטעון שהפרשה חוסלה. עכשיו אנחנו מתבקשים גם להעלים עין מהרקבון שבשימוש בעובדי מדינה כדי להונות את המדינה.

הגיע הזמן להפסיק לשתף פעולה עם השחיתות המתפשטת הזו, והשלב הראשון בכך הוא להפסיק לחשוב שהבעיה היא שרה נתניהו. הבעיה, כמו תמיד, היא בעלה. לשרה נתניהו אין קיום בלי בעלה. היא לא יכולה להתעמר בעובדי מדינה בלי ידיעתו והסכמתו. היא לא יכולה להשתמש בעובדי מדינה כדי להונות את המדינה בלי ידיעתו והסכמתו. היא לא יכולה לנסות לפצות בשקט את המדינה בלי ידיעתו והסכמתו. היא לא יכולה למנות חשב מטעם, “איש משלנו”, בבית ראש הממשלה בלי ידיעתו והסכמתו. שרה נתניהו היא כליא הברק של הנהנתן והמושחת שיושב בלשכת ראש הממשלה – אבל מקור השחיתות תמיד היה הוא.

וכן, יש המון סיבות לזרוק את נתניהו הביתה. חרחור מלחמה גרוע בלי ספק יותר מאשר השחיתות הזו. זו לא הסיבה להדיח אותו ב-17 במארס; זו רק אחת הסיבות. עליה אפשר להוסיף את הביזוי של מוסד ראש הממשלה, את העיסוק באיסוף בקבוקים כאילו האיש המשמש כראש הזרוע המבצעת בישראל הוא עוד עבריין קטן שמחטט בזבל. אם יש לנו כבוד עצמי, אם אנחנו מכבדים את המוסדות שלנו, נתניהו חייב לעוף ולו משום שביזה אותם.

וזה, כמובן, משהו שהפחדנים שמנהלים את הקמפיין של ה”מחנה הציוני” לא יעזו לומר. אז אמרו אתם: קדמו את הפוסט הזה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

הערה מנהלתית ב’: עדכנתי את עמוד ה”אודות” של הבלוג, שלא עודכן למרבה הזוועה כבר כמעט שש שנים.

(יוסי גורביץ)

הסאדיסט שאתם מעסיקים

הסאדיסט “אבו דאוד” שמענה ילדים עושה את זה בשמכם, הוא מקבל ממכם משכורת – ואין דרך אחרת להחזיק כיבוש

הבלוגר נועם ר. פרסם אמש (ב’) פוסט חדש, שעוסק בעינויים שביצעו מספר אנשי שב”כ בילדי כפר חוסאן בשנת 2009. הדמות המרכזית בסיפור ידועה לתושבי הכפר כ”אבו דאוד” או “קפטן דאוד.” המדובר בסאדיסט עם נטיות פדופיליות שבכל פעם שאתם משלמים מסים, אתם מממנים גם את המשכורת שלו. הנה האופן שבו תיאר את החקירה שעבר בידיו אחד מילדי הכפר, מ’, שהיה אז בן 14:

“החוקר לבש בגדים אזרחיים, הוא היה גבוה, בעל עור שחום, רזה, בסוף שנות השלושים לחייו, מזוקן ולבוש משקפי ראייה והוא הציג את עצמו בשם 'אבו דאוד'. הוא לקח אותי אתו לחדר שעשוי מברזל. בחדר היינו רק אני והחוקר. הוא תפס אותי עם הידיים שלו מהראש שלי והתחיל לדפוק את הראש שלי בקיר הברזל. אחר כך הוא נתן לי אגרופים וסטירות בפנים ובעט עם הרגליים שלו ברגליים שלי בכוח. הכאבים היו עצומים והרגשתי שאני לא מסוגל לעמוד על הרגליים. אחר כך החוקר התחיל לקלל אותי. הוא אמר דברים מאוד גסים וקילל את אמא שלי. הוא איים עלי שהוא יאנוס אותי ויעשה בי מעשים מיניים אם אני לא אודה בזריקת האבנים. מאוד פחדתי מהאיומים שלו בגלל שהחוקר הזה היה מאוד אכזרי ובגלל שאף אחד לא היה בחדר חוץ משנינו. נזכרתי במה שראיתי בחדשות כשחיילים בריטים ואמריקאים אנסו וצילמו אזרחים עיראקים כשהם ערומים.”

השאלה איזה סוג של אדם מסוגל לאיים על ילד בן 14 באונס אולי מעניינת מבחינה פתולוגית, אבל היא לא מעניינו. הסיבה לכך פשוטה למדי: “קפטן דאוד” לא חטף את מ’ למרתף הפרטי שלו. “קפטן דאוד” השתמש בחמושי צה”ל כדי לחטוף את מ’ מביתו, והם לקחו אותו למתקן של כוחות הכיבוש, שם עונה על ידי “דאוד.” קודם לעינויים על ידי “דאוד,” חמוש דובר ערבית ניסה לשכנע את מ’ לחסוף מעצמו את העינויים ולהודות – ואין להניח שעשה זאת כיוזמה פרטית.

כלומר, חקירת העינויים של מ’, כמו גם של נערים אחרים מחוסאן ומשורה של מקומות אחרים בגדה, היא לא יוזמה פרטית של סאדיסט. זו גם איננה סטיה מהנורמה; מה שמתואר כאן הוא-הוא הנורמה.

קפטן דאוד הוא עובד ציבור. מה שהוא עושה, נעשה בהסכמה ממשלתית וציבורית. לא מדברים על כך, כמובן. אבל יש מנגנון שלם שהמטרה שלו היא לוודא שקפטן דאוד לא ישלם אף פעם מחיר על מעשיו. אף שוועדת חקירה – ועדת לנדוי – קבעה שהשב”כ עינה שיטתית לאורך שנים ושיקר שיטתית לאורך שנים לבתי המשפט, אף איש שב”כ לא שילם מחיר על כך. זה היה בשנות השמונים, אבל אין סיבה טובה להניח שמשהו השתנה.

למעשה, אילו היה קפטן דאוד סתם סאדיסט מן השורה, מצבנו כחברה היה כנראה טוב יותר. אנשים כאלה נתפסים. הם עושים טעויות, הפשעים שלהם מושכים תשומת לב תקשורתית, ותוך כמה זמן הקריירה שלהם נגמרת. מותר גם להניח, במידה גבוהה של ודאות, שאילו קפטן דאוד לא היה עובד ציבור, ולא היה מסוגל להסתכל במראה בבוקר ולומר לעצמו שהוא עושה עבודה מלוכלכת אבל מישהו צריך לעשות אותה ושהוא נבחר לשם כך על ידי הציבור, הוא לא היה הופך לחוטף ומענה של ילדים: הטאבו החברתי גדול מדי, והחשש מהמחיר החברתי והפלילי היה גובר, ברוב גדול של המקרים, על הדחף. מי יודע, אולי קפטן דאוד היה נחרד מהשדים שרובצים בו, היה פונה לטיפול, והיה משתקם.

כלומר, העובדה שקפטן דאוד מקבל מאיתנו משכורת היא זו שהופכת אותו לסאדיסט בפועל. החסות הציבורית היא זו שמאפשרת לו לממש את דחפיו האפלים. אנחנו מספקים לו את הלגיטימציה. אנחנו אומרים לו שהוא בסדר, שהוא עושה את מה שאנחנו רוצים שיעשה. אנחנו אלה שאומרים שהוא יכול להיות בטוח שאחרי יום של הכאת ילדים והטלת מום פסיכולוגי בהם, הוא יכול להיות בטוח שלא רק שהוא לא יועמד לדין, אלא שהוא יקבל משכורת ופנסיה נאה. אנחנו מבטיחים לו שלא רק שהוא לא יועמד לדין, אלא שאם מישהו יעז לקשר בין זהותו האמיתית של קפטן דאוד ובין המעשים המיוחסים לו, האיש שחשף את זהותו של הפושע הוא זה שיעמוד לדין. אנחנו מעמידים לרשותו של דאוד כלי רכב, מתקני חקירה, חמושים נכונים לכל עבירה.

הייתי שם. בראש השנה 1990 פנה חייל המילואים אמנון פומרנץ בפניה הלא נכונה ובמקום להגיע למחנה הצבאי בורייג’ הגיע למחנה הפליטים בורייג’. הוא נבהל, ניסה לסגת, ודרס שני ילדים. המון זועם החל להתקבץ. נואש, הוא ניסה להיחלץ מהמקום, ונגח ברכבו בטעות את המסגד. ההמון החל לרגום אותו. הוא יצא מהרכב, הניח את נשקו על האדמה, והתחנן. האבנים המשיכו לעוף. הוא שב אל הרכב וניסה לחלץ אותו. לשווא. אבן פגעה בו והוא איבד את הכרתו. שלושה צעירים רצו בינתיים אל תחנת הדלק הסמוכה, מילאו ג’ריקן, שבו איתו, שפכו, הציתו.

זה היה בצהרים. בלילה, הייתי במשמרת כסמב”צ. הגיעו שני אנשי השב”כ. הם הביאו איתם ילד כבן חמש, עיניו קשורות בפלנלית, ידיו קשורות. יחד איתו היה קשיש. הם הושיבו את השניים על הספסל, סמוך לחדר המבצעים. מאוחר יותר אמרו לי להאכיל את הילד. האכלתי אותו בכף מפחית טונה. אני זוכר את ריח רסק העגבניות והשתן שעל מכנסיו. מאוחר יותר, הרבה מאוחר יותר, חשף גבי ניצן ב”חדשות” את העובדה שהשב”כ לקח את הילד הזה, אחיו של אחד הרוצחים, מהוריו, ואיים שאם האח לא יסגיר את עצמו, הם יעבירו את הילד למחנה מעצר, שם הוא ייאנס. האח הסגיר את עצמו בבוקר.

והסיבה שאנחנו משלמים לקפטן דאוד משכורת ומעמידים לרשותו את צה”ל ומבטיחים לו שהוא לא יצטרך לשלם מחיר על פשעיו, שלמעשה אנחנו לא נקרא להם לעולם פשעים, פשוטה מאד: אין דרך אחרת לעשות את זה. אם אתה רוצה לשלוט באוכלוסיה כבושה, אתה צריך לאנוס ולענות. כלומר, אתה צריך להשליט טרור, ואונס ועינויים הם כלי הטרור היעילים ביותר. אדם מוכן לסכן את חייו. הוא מוכן לסכן את חירותו. יש מעט מאד אנשים שיהיו מוכנים להקשיב לילדים שלהם מעונים. מצד שני, יש בכל חברה אחוז מסוים של אנשים שנמשכים לכאב ולאלימות, והם מוצאים לעצמם מקום טבעי בצבא ובשירותים החשאיים. שם הם פורחים.

בחברה שאיננה חברה מדכאת, שלא נשענת כל כך על כידונים ותאי עינויים שהם הפכו לשקופים עבורה, אנשים כמו קפטן דאוד היו לזוועה. אבל אנחנו כל כך התרגלנו לכיבוש, כל כך שכנענו את עצמנו שהפסקתו בלתי אפשרית, שאנחנו לא יכולים לראות יותר איך הוא נראה בפועל: ילד בן 14, כבול, מבוהל, וסאדיסט שמאיים עליו בעונש. אנחנו מספרים לעצמנו משלים נעימים. אנחנו אומרים שבכל חברה יש צורך במפני זבל – ושוכחים שהנמשל הוא שחדרי עינויים וילדים מעונים הם תוצר הכרחי של החברה שבנינו.

זה מחיר הכיבוש. זכרו: תשלום המס הבא שלכם מממן גם את הסאדיסטים המורשים של המדינה היהודית.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

רוצים לזרוק את נתניהו לפח? הצביעו שמאלה

נתניהו מפחד, רואים את זה – אבל אסור להצביע למפלגה שצפויה להכנס לממשלה שלו. הפעם, רק שמאלה מהכייסית הסדרתית ציפי

ראש הממשלה לשלשת עופות לחוץ. מה זה לחוץ, היסטרי. נתניהו מחזיק כעת במפלגה של 19 מנדטים בלבד ומתפלל שיהיו לה יותר – והוא יודע שיש סיכוי גבוה מאד ש-19 מנדטים ייחשבו להישג. נתניהו כל כך היסטרי, שהוא דורש משרי מפלגתו “תהיו גברים, תתקפו את התקשורת.”

צילום: Naama Lazimi

נניח עכשיו לעובדה שנתניהו מייחס ל-51% מהאוכלוסיה תכונות של חולשה ופחדנות; האיש בכל זאת נמצא איתנו מהזמן שהיו פה חיילים בריטיים, ומהחינוך המוקדם למאצ’ואיזם קשה מאד להשתחרר. מה שחשוב כאן הוא הניקסוניזם, שכבר עמדנו עליו, והעובדה שנתניהו ממחזר את “הם מ פ ח ד י ם” של 1999. אז, כזכור, הוא היה זה שפחד, והוא הובס.

אבל בניגוד ל-1999, לנתניהו יש עדיין סיכוי השרדות. מי שעקב אחרי מערכת הבחירות בימים האחרונים, יכול היה להבחין במשהו משונה: ההתכתשות העיקרית היא לא בין העבודה (סליחה, ה”מחנה הציוני” – ייקח לי זמן) והליכוד, אלא בין העבו… המחנה הציוני והבית היהודי. השיא הנלעג שייך, אלא מה, לשרלטן הפוליטי רונן שובל; זה דרש מוועדת הבחירות המרכזית לפסול את השם “המחנה הציוני” בטענה שהמפלגה איננה ציונית. הבית היהודי יצא בקמפיין שטנה נגד יוסי יונה, שבו הוא הושווה לאיש חמאס (לא, אני לא אקשר לסרטון הזה.)

למה הבית היהודי משקיע כל כך הרבה אנרגיה במחנה הציוני? גם משום שיש בין בנט ונתניהו ברית שקטה, שלא הוכחשה, ושבמסגרתה, בנט, שקד, שובל והשאר חוזרים לתפקידם הישן – כלב התקיפה של נתניהו; אבל גם משום שברור לשתי המפלגות שאחרי הבחירות, יהיו כאן בערך שלושה גושים דומים בגודלם. הליכוד, עם 18-22 מנדטים (אני נוטה לכיוון ה-18); הבית היהודי, עם 16-18 מנדטים (ובמקרה חריג, עם 19-20); והמחנה הציוני, עם 21-24 מנדטים.

במציאות הזו, נתניהו והרצוג יתקשו שניהם להקים קואליציה. לבנט ברור שנתניהו מתעב אותו, ושהוא יזרוק אותו אם יוכל. לבנט אין אופציות אחרות לקואליציה והוא עדיין יהיה חלש מכדי להקים ממשלה בעצמו; גם אם הבית היהודי יעבור במספר המנדטים שלו את הליכוד, וזה יכול לקרות, לבנט אין את הלגיטימציה לראשות ממשלה והליכוד יהיה בהלם מכדי לוותר מיד על הבכורה במחנה הימין.

לכולם ברור שהנסיון הראשוני של נתניהו לשרוד ולהקים קואליציה יהיה באמצעות טלפון לבוז’י הרצוג. זה מה שבנט מנסה למנוע. הבית היהודי הרי לא ימשוך אליו מצביעים שסתיו שפיר ושלי יחימוביץ’ הם הסיבה שהלכו לקלפי. המטרה של ההתקפות של הבית היהודי היא להקשות על נתניהו מימין להקים קואליציה איתם אחרי הבחירות, ולאלץ אותו לבחור קודם כל בבנט.

העניין הוא שלהרצוג יש יכולת של ממש להקים קואליציה. עם כל הרעש של הימין היהודי, בכנסת הנוכחית הימין עצמו היה מיעוט. היו לו בסך הכל 43 מנדטים (19 ליכוד, 12 ליברמן, 12 בנט). זה טיפה יותר משליש מהכנסת, זה הכל. בלי הכייסית ציפי לבני, שהבטיחה לבוחרים שלה שהיא לא תכנס לממשלת נתניהו ואז דילגה אליה ראשונה, מושכת אחריה את לפיד, לא היתה לנתניהו ממשלה.

הרצוג יכול לאסוף אליו את כל הציבורים שנדפקו על ידי נתניהו, לזרוק את בנט ונתניהו לאופוזיציה, ולהקים ממשלה. העניין הוא שזה יצריך ממנו ויתור מרכזי, שלא ברור שהוא מסוגל לו: להכניס את המפלגה הערבית המאוחדת, לראשונה בתולדות ישראל, לקואליציה. להרצוג לא תהיה ממשלה בלי הפלסטינים הישראלים.

אבל, כאמור, לא בטוח שיש לו את האומץ. זה מהלך נחשוני שאפילו יצחק רבין, עם הקדנציה השניה והיחסית מהפכנית שלו, לא העז לעשות. ולכן אסור להשאיר לו ברירה.

הרצוג כבר ישב בממשלת נתניהו (באופן משונה, ערך הוויקיפדיה שלו מציין שהוא התפטר מממשלת נתניהו, אבל לא ששירת בה). לבני כבר כייסה את הקהל שלה, ובסופו של דבר מדובר בטרמפיסטית הפוליטית חסרת הבושה ביותר – היא דילגה בין ארבע מפלגות בעשור – שנראתה בפוליטיקה הישראלית מאז ומעולם. היא גורמת לבנימין נתניהו להיראות ישר ומכובד. שלא במקרה, גם הרצוג וגם לבני נמנעו מלענות על השאלה האם ישבו בממשלת נתניהו.

וזו כל הסיבה שצריך כדי לא להצביע למחנה הציוני. יש עוד, כמובן. אפשר להתחיל מהשם, שמלכתחילה מדיר 20% מאוכלוסיית המדינה. אפשר לדבר על הפחדנות מול מנכ”ל מועצת יש”ע שמסתיר את זה ומול מי שעזר לאבא לסחור עם מדינות אויב (דרך צד שלישי, כמובן). אבל העובדה שהקול שלכם יכול להיות זה שיקים את ממשלת נתניהו הבאה צריך להכריע.

ציפי לבני היא הסכנה העיקרית כאן: היא עלוקה חסרת עקרונות על הפוליטיקה הישראלית, שלמדה משמעון פרס שאם אתה מדבר על פשרה ערטילאית עם הפלסטינים יש מספיק מטומטמים שיצביעו לך ולא משנה מה אתה עושה בפועל. אם הרכבת הממשלה תיראה מסובכת מדי, היא לגמרי עשויה להתחיל מהלך של איום בפרישה ולדחוף את הרצוג לזרועות נתניהו. ולעזאזל, מי שמצביע לכל רשימה שמכילה אותה מאבד את הזכות ללעוג למצביעי יאיר לפיד.

רעיון: מואה, ביצוע: גלינה ווקס

יש בעבו… במחנה הציוני אנשים שאני מכבד ומעריך, ראש וראשונה להם סתיו שפיר – אולי ההפתעה הנעימה ביותר של הבחירות האחרונות, אחרי מיכל רוזין – והרבה מאד פעילים שעשו עבודה קשה במאבק חברתי סיזיפי בארבע השנים האחרונות. אבל ה-DNA של המפלגה הוא כזה של זחילה לממשלת ימין. ואסור, אסור, אסור לתת לנתניהו לחטוף נצחון ממלתעות התבוסה.

אז מה עושים? מצביעים שמאלה מהמחנה הציוני. הצביעו למרצ, או לרשימה הפלסטינית המאוחדת. ב-18 במארס, כשבוז’י הרצוג יסתכל סביבו, הוא צריך לראות גוש שמאל חזק, שמהווה אלטרנטיבה לנתניהו. פרדוקסלית, ככל שהמחנה הציוני יהיה חזק יותר, כך יהיו בו יותר קולות שידרשו כניסה לממשלת נתניהו. צריך לזכור שבממשלת שרון הראשונה, לליכוד היו 19 מנדטים – ולעבודה 23. היא עדיין זחלה לממשלה. ראש וראשון לחסרי החוליות, כמובן, היה שמעון פרס. בתפקיד שלו, תשחק הפעם ציפי לבני. היא כבר דיקלמה את השורות הקבועות: משא ומתן מדיני, צריך להשפיע מבפנים, אסור לתת למשוגעים לקבוע אלא צריך להחזיק להם את היד.

גם היותה של מפלגה המפלגה הגדולה ביותר, אין משמעה שהיא תרכיב את הממשלה. וציפי לבני תוכיח: היא היתה ראש המפלגה הגדולה ביותר ב-2009, אחרי שהונתה את השמאל, והממשלה עדיין הוקמה על ידי נתניהו. לא גודל המפלגה הוא שקובע, אלא מספר חברי הכנסת שממליצים על מועמד. ועל כן, שוב, חשוב שיהיה גוש חוסם נתניהו. ושוב, יש רק שתי מפלגות שהן חברות ודאיות בגוש כזה, והן צריכות להיות חזקות מספיק כדי לגרום להרצוג להאמין שהוא יכול: מרצ והרשימה הפלסטינית המאוחדת.

מילה על זו האחרונה. במרצ כבר מדברים על התעקשות שהיא תהיה חלק מהקואליציה. ואם אנחנו רוצים לסגת מהבור הפעור של מלחמת אזרחים שאליו גורר אותנו הימין היהודי, אם אנחנו רוצים להתחיל לתקן את השבר הנורא של ההיסטוריה הישראלית, אנחנו חייבים את המפלגה הערבית בקואליציה ואנחנו חייבים שרים ערבים. אנחנו חייבים להתחיל להעביר את התקציב של ההתנחלויות לישובים הפלסטיניים. יש לנו הזדמנות תיקון, אולי כזו שלא תחזור; אסור לתת למפלגת העבודה ללכת בעקבות ה-DNA שלה, אסור לתת לציפי לבני עוד הזדמנות לזחול לממשלה ולמכור את בוחריה.

ב-17 במארס, יש לנו הזדמנות לזרוק את בנימין נתניהו אל פח האשפה של ההיסטוריה הישראלית. וכדי לעשות את זה, צריך לומר “לא” למחנה הציוני.

הוא יודה לנו אחר כך.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

קופת השרצים של הבית היהודי, מדריך ראשוני

נראה שבבית היהודי לקחו ברצינות-יתר את האמרה ש”אין ממנים פרנס על הציבור, אלא אם קופת שרצים תלויה לו מאחוריו.” אז הנה הקופה

מאחר והאסטרטגיה של הבית היהודי בבחירות האלה היא למצב את עצמם כמפלגה המאגניבה שמכילה את כולם ושכולם צריכים להצביע אליה, כלומר לעשות את תרגיל משיכת המטומטמים שהצליח כל כך למפלגת הגמלאים ויאיר לפיד, ומאחר וההצלחה של יאיר לפיד מראה שיש מספר מבהיל של מטומטמים כאלה, הנה מדריך למתווכח עם מצביע “הבית היהודי” המטומטם.

הבלוג איננו ממליץ על דיון עם מצביעים אידיאולוגיים של האחים היהודים, כלומר כאלה שאשכרה מכירים את המפלגה ובכל זאת מצביעים לה, כי זה בזבוז זמן. אין מה לדבר עם יודו-נאצים, חבל על הזמן והאנרגיה שלכם. אבל אם נתקלתם בזן של תומך המפז”ל הטמבל, מה שפעם כינה ב. מיכאל “חל”ם – חילונים למען מפד”ל,” הנה כמה עובדות שבמידה ואכפת לו מעובדות עשויות לגרום לו להסס. הרשימה מבוססת על הרשימה שלאחר הפריימריז ויכולים לחול בה שינויים; בין השאר, לבנט שמורה הזכות להכניס מועמדים משוריינים. אבל זה ידחוק את חביביו רונצקי ושובל לאחור, כך שלא בטוח שהוא יעשה את זה. נעדכן.

התמונות המופיעות בפוסט הן בעיקרן צילומי מסך מתוך מודעות וסרטונים שפרסמו המועמדים על עצמם, להוציא התמונה של רונן שובל, שצילמתי בעצמי.

נפתלי בנט – מס’ 1 ברשימה לכנסת, שר הכלכלה וחבר כנסת. קצין לשעבר בצה”ל שהתגאה בכך שהרג הרבה ערבים. הפעילות המוכרת ביותר שלו כקצין היא תקלה אסטרטגית שהובילה להרג של יותר מ-100 אזרחים בכפר קנא וחיסלה את הלגיטימציה הבינלאומית של מבצע “ענבי זעם.” אגב, בשיחות פנימיות במגזר נהג בנט להתפאר במשך שנים שהוא הרס לפרס את הבחירות של 1996. אחר כך עבד כיחצ”ן בהייטק, וזינק בקלילות ללשכה של נתניהו. הוא היה אחראימתוך עמוד הפייסבוק של בנט לאסטרטגיית ההונאה של נתניהו, במסגרתה השתמשה לשכת נתניהו במאבק המילואימניקים של 2006-2007 כנסיון להפיל את אולמרט. הנסיון נכשל ובנט נבעט מלשכת נתניהו. בנט והסיידקיק שלו, איילת שקד, קיבלו באותה תקופה תשלומים שקשה להגדיר אלא כתמוהים מנתניהו, ובין השאר לא ברור מה הסטטוס החוקי שלהם מבחינת מס.

אחרי השהות בלשכת נתניהו, עבר בנט לתפקיד שהוא מקפיד לא לדבר עליו – מנכ”ל מועצת יש”ע. אם יקשרו אותו עם התפקיד הזה, מישהו עוד עשוי להזכר שהוא בפוליטיקה הימנית הרבה יותר משהיה בהייטק או בצה”ל. כמנכ”ל מועצת יש”ע, היה בנט אחראי לשני מהלכים בעלי חשיבות: ראשית, הקמת הזרוע למבצעים מלוכלכים של העמותה, “ישראל שלי”, יחד עם איילת שקד; שנית, מהלך ספק-פלילי של העברת כספי ממשלה בעסקה סיבובית למועצת יש”ע.

מועצמ יש”ע היא, למרות הפרטנזיות שלה, עמותה פרטית לכל דבר. כפי שחשף מכון המחקר מולד לפני כשנה, הממשלה העבירה בין השנים 2010-2013 148 מיליוני שקלים להתנחלויות באמתלה של “פיצוי על ההקפאה,” והתנחלויות שרצו לקבל את הכסף היו צריכות להסכים להשליש למועצת יש”ע 20% מהכסף. התנחלויות שלא הסכימו לתת למועצת יש”ע את הכסף, לא קיבלו אותו. מנכ”ל מועצת יש”ע בזמן תרגיל ההונאה הזה של הציבור – העברת עשרות מיליוני שקלים לעמותה פרטית, כסף שכביכול הוא פיצוי על הקפאת בניה – היה נפתלי בנט.

כשר הכלכלה, המשיך בנט להזרים סכומי עתק לקהל הבוחרים שלו מחוץ לישראל, כשבמקביל הוא מנצל את מעמדו כשר הכלכלה כדי לא לסייע למפעלים במצוקה בתוך ישראל. לאחרונה אמר שכמנכ”ל, הוא היה רואה בקיומו של ועד עובדים כשלון, כי “המנכ”ל צריך להיות האבא של העובדים.” כעובדים, מה אתם רואים במנכ”ל שלכם יותר – אבא, או מי שתפקידו להוציא ממכם מקסימום תפוקה במינימום הוצאה?

היועץ הפוליטי של בנט הוא המחבל היהודי נתן נתנזון. כראש הבית של הטרור היהודי, בנט זכה בבחירות האחרונות לתמיכתו של בכיר המחבלים היהודים שעודם בחיים, יגאל עמיר.

אורי אריאלמס’ 2 ברשימה לכנסת, שר הבינוי והשיכון וח”כ מטעם סיעת תקומה. אורי אריאל הוא, קודם כל, בוגד: הוא התגאה בכך שהוא העביר מידע על תנועות צה”ל למתנחלים.

תפקודו של אריאל כסוס טרויאני של מדינת יהודה בממשלת מדינת ישראל לא מתמצה רק בבגידה: הוא העביר מיליארדים לגדה לצרכי בניה, בעוד שמחירי הדיור בישראל עצמה מרקיעים שחקים. אם מישהו היה צריך עוד הוכחות לכך שאורי אריאל משתין על הציבור הישראלי מהמקפצה, המשרד שלו מכר מאות דירות שהיו מיועדות לדיור ציבורי לעמותות שמקורבות למפלגת הבית היהודי, רבות מהן עמותות דת. הוא מכר אותן במחיר אפסי. הפתרון של אריאל לבעיית הדיור הוא בניה בשטחים. הפתרון של אורי אריאל לקליטת מהגרים מצרפת הוא בניה בשטחים. הפתרון של אורי אריאל לחוסר השקיפות של קק”ל הוא לחץ על קק”ל עד שזו תסייע לבניה בשטחים ואז הוא מפסיק את הלחץ (בוגד, כבר אמרנו? אז נוסיף מועל באמון.) הפתרון של אורי אריאל להתחממות הגלובלית הוא בניה בשטחים.

איילת שקד – מס’ 3 ברשימה לכנסת. איילת שקד היא הסיידקיק של נפתלי בנט והציפוי העאלק-חילוני שבאמצעותו הוא משווק רשימה של חרד”לים לציבור הכללי. שקד היתה עם בנט בלשכה של נתניהו, עפה יחד איתו משם ואחר כך הקימה יחד איתו את “ישראל שלי.” במסגרת תפקידה זה, ניסתה שקד ב-2011 לטרפד את המחאה החברתית. לא כל כך הלך. ההפגנה שהיא ארגנה יחד עם “אם תרצו” הצליחה לקושש 100 איש בלבד.

כסוס טרויאני עאלק-חילוני של מפלגה חרד”לית, ההישג העיקרי של שקד היה הארכת השירות של בחורי ישיבות ההסדר בחודש אחד בלבד, כלומר ל-17 חודש. כאן המקום להזכיר שוב שהמיליציות המהוללות של חובשי הכיפות הסרוגות משרתות בצה”ל פחות מחצי ממה שמשרתים חילונים. סיבה אחרת לזכור את שקד היא הפצת השנאה שלה: היא פרסמה בעמוד הפייסבוק שלה קריאה לפגוע בפלסטיניםמתוך עמוד הפייסבוק של שקד באשר הם פלסטינים, והפיצה עלילה שקרית על כך שפלסטינים הציתו בית קברות יהודי ביפו (איך לעזאזל מציתים בית קברות, אין לי מושג.) בשני המקרים השקרנית הקטנה אולצה להתנצל.

אלי בן דהןמס’ 4 ברשימה לכנסת וסגן שר הדתות. הלז אמר שנישואים של גאים הם “מתכון לחיסול העם היהודי,” אלוהים יודעת למה, הוא גם אמר ש”תמיד ליהודי יש נשמה הרבה יותר גבוהה של הגוי,” אבל תשמחו לדעת שזה תקף גם אם היהודי הוא הומוסקסואל, לא עלינו. על כל פנים, התפיסה שליהודי יש נשמה שגבוהה יותר מזו של לא יהודי היא חלק מעיקרי האמונה של האחים היהודים. בן דהן לא בולט כאן.

ניסן סלומינסקי – מס’ 5. הלז היה הגנב הראשי של הסיעה בכנסת היוצאת. פעם אחר פעם, תוך ניצול תפקידו כיו”ר ועדת הכספים, הוא העביר מאות מיליונים להתנחלויות, כשהוא מונע דיון על העברת הכספים ומקפיד על אפס שקיפות. התרגילים שלו היו כ”כ מביכים, שהאוצר התחייב לאחרונה לא להעביר את השוחד הפוליטי האחרון לפני הבחירות. לוחשים שבימים אלה הוא נאלץ להקדיש פחות זמן לקמפיין ויותר זמן לפגישה עם עורכי דין, ודי לחכימא.

על פי דיווחו של המשורר אליעז כהן, עם הסכמי אוסלו ניסו כהן וחברים להקים מחתרת. כהן הלך להתייעץ עם סלומינסקי, אז קמב”ץ מועצת יש”ע, שלא טרח לדווח על הקושרים לרשויות. הבית של הטרור היהודי, כבר אמרנו?

אורי אורבך – מס’ 6 ברשימה לכנסת והשר לענייני גמלאים. ידוע בעיקר בפשעיו נגד ההומור, אבל גם הצביע (בכנסת ה-18) נגד הצעת חוק שאסרה על גזענות בדיור. ידוע בדרך כלל כאדם מנומס, אלא אם מדובר בלא יהודים: הוא צעק בשעתו לח”כ טיבי ש”זמנך עבר – זמנך עבר כבר ב-1948.” על “תורת המלך,” המדריך ההלכתי לרצח לא יהודים, הוא אמר ש”אני מציע לרבנים כותבי הספר שבמקום להתעסק בהיתרים להרוג גויים/ערבים, יתחילו לחשוב איך לחיות עם יהודים.” כי בבית של הטרור היהודי אי אפשר לצאת בגלוי נגד הסתה לרצח של לא-יהודים, זה ידפוק אותך בפריימריז.

ינון מגלמס’ 7 ברשימה לכנסת. לכאורה, עוד חילוני מחמד של בנט. לאור העובדה שהוא אמר על עצמו שהוא קודם כל יהודי, אח”כ ישראלי, ורק אחר כך עיתונאי, הוא צפוי בכנסת הקרובה לשרת קודם כל את מדינת יהודה ורק אחר כך את מדינת ישראל.

שולי מועלםמס’ 8 ברשימה לכנסת. בהמה גסה מהסוג המקובל במפלגה, רק טיפה יותר טיפשה: טענה שרק ליהודים יש זכויות בהר הבית, ואחר כך טענה שלא אמרה את זה, מבלי לדעת שהיא מוקלטת. השתתפה בתרגיל המסריח של מתנחל אחר, דוד רותם (לשעבר – אחחח, איזה כיף לכתוב את זה – ח”כ של ליברמן) שבמסגרתו הקדימו את ההצבעה על שקיפות בחטיבה להתיישבות, ניצלו את העובדה שהח”כים היו תקועים בפקקים, ואסרו על השקיפות. החטיבה להתיישבות, יש לציין, מככבת בפרשת השחיתות המכונה “פרשת ישראל ביתנו”, שהיא לגמרי גם פרשת הבית היהודי.

מועלם היא אלמנתו של סא”ל משה מועלם, והיא נאבקה שנים בדרישה להמשיך ולהעניק את קצבת אלמנות צה”ל לאלמנות שנשאו בשנית. כדי להראות דוגמא אישית, מדווחת ויקיפדיה, היא נמנעה מלרשום את נישואיה השניים, נשארה רשומה כאלמנת צה”ל והמשיכה לקבל קצבה, עד שהחוק שונה והיא הפכה לזכאית למפרע לכספים שקיבלה בהונאה. נכון שאפשר לסמוך על מי שהפגינה יחס אגבי כזה לכספי ציבור שתשמור על הקופה? אל תשכחו את סיסמת האחים היהודים: “לנו מגיע יותר.” מה שמעביר אותנו ישירות למי שטבע אותה.

בצלאל סמוטריץ’מס’ 9 ברשימה לכנסת. סמוטריץ’ התפרסם לאחרונה בכך שהוביל את “מצעד הבהמות,” המצעד של המפד”ל שאמור היה להיות חיקוי למצעד הגאווה. שותפו להכנת המצעד היה הטרוריסט היהודי אוהד ברט (מועמד הבית היהודי לכנסת בשנת 2009), שניסה להתנקש בשעתו ביוסי שריד. סמוטריץ’ נעצר בתקופת ההתנתקות, בחשד שתכנן פיגוע; הוא לא הועמד לדין אבל, מצד שני, גם לא הסביר למה היו לו 700 ליטר דלק. בואו נאמר שפלסטיני במצב כזה היה עף לכמה שנים בכלא בלי יותר מדי שאלות. מי אמר “הבית של הטרור היהודי” ולא קיבל?

סמוטריץ’, תופתעו לדעת, גם לא אוהב פלסטינים. בשנת 2011, הוא חתם על מכתב נגד העסקת פלסטיני ישראלי בהסעת תלמידים בגוש עציון.

סמוטריץ’ אמר בגלוי ש”מגיע לעם ישראל שנקבל יותר,” ומעבר לניסוח הנהדר – אתם מבינים, לא שזה מגיע לנו, זה מגיע לעם ישראל – הוא הוכיח שהוא לא יודע איך עושים את זה. ניסן סלומינסקי בטח דפק את הראש בקיר. הרי ברור שלנו מגיע יותר, ואנחנו גם נקבל יותר – אבל מה אתה עושה, טמבל! אתה מביא את המצלמות! מישהו עוד ישים לב!

smutrich

ניר אורבךמס’ 10 ברשימה לכנסת. אפרטצ’יק התנחלויות כלשהו, שעד כה הצליח לחמוק מעין הציבור. עובד על זה.

מוטי יוגב – מס’ 11 ברשימה לכנסת. לא הנעל החדה במגירה, ומי שאמר לאחרונה על תושבי עוטף עזה ש”תמכתם בהתנתקות – אכלתם אותה,” כלומר מנהל מסע ונדטה נגד רוב הציבור היהודי, שכזכור תמך בהתנתקות. בשנת 2014, העיד דידי רמז שכמח”ט, סייע יוגב לפוגרומצ’יקים יהודים.

אבי וורצמן – מס’ 12 ברשימה לכנסת וסגן שר החינוך. בסרטון הקמפיין שלו, התפאר שהוא עובד בשקט ומעביר תקציבים מתחת לשולחן לאנשי שלומנו ובכך שהוא מבצע הטפה דתית לחילונים באמצעות מערכת החינוך. הוציא עשרות מיליוני שקלים על פרוייקט “תנ”ך 929,” שמשמש בעיקר את צרכי הקמפיין שלו. עד כה לא נתפס בהתבטאות מסריחה באמת, מה שאומר שהוא מפז”לניק מהזן הישן – מבצע את התרגילים שלו בחושך והרחק מעין הציבור. הדור החדש כבר לא מעריך כאלה, ומכאן ההישג הנמוך יחסית של וורצמן בפריימריז. כמובן, העובדה ששר החינוך היה אח יהודי גם הוא, אמנם מסיעה אחרת – שי פירון – ודאי לא הפריעה למעלליו של וורצמן.

בסרטון הבחירות שלו, השווה וורצמן את עצמו לסופרמן.

וורצמן, מחופש לסופרמן, שומר נגיעה מבת שירות

יהודית שילת – מס’ 13 ברשימה לכנסת. עלתה לתודעה הציבורית אחרי שקוננה על “אקלים הומו-לסבי.” שילת משמשת כיו”ר ארגון “תקנה,” הארגון שמיועד להעלים רבנים ומחנכים שביצעו תקיפות מיניות בתלמידיהם מבלי לעורר סקנדלים ובעיקר בלי תלונות במשטרה. המקרה הידוע ביותר לשמצה שבו טיפל “תקנה” הוא זה של הפדופיל יקיר המגזר מוטי אלון, שבו העביר הפורום את אלון – שהורשע באוגוסט 2013 בתקיפה מינית של תלמידיו – לישוב אחר, כשהוא מנסה לטשטש את הפרשה כמיטב יכולתו, ומפרסם את המקרה רק לאחר שעיתונאי כבר עלה על הפרשה. שילת ואנשי פורום תקנה מעולם לא שילמו מחיר על שיתוף הפעולה עם הפדופיל אלון.

היום, כמסתבר, הגנה על פדופילים היא עילה להבחר לכנסת. פעם היו קוראים לזה חילול השם.

אורית סטרוקמס’ 14 ברשימה לכנסת. “פעילת זכויות אדם” בעיני עצמה ובעיני ויקיפדיה העברית, סטרוק ניצלה את תפקידה כדי להצטרף לתרגיל המסריח של דוד רותם ומנעה דיון על שקיפות בחטיבה להתיישבות. סטרוק ניסתה לחוקק את חוק דרומי בגדה, כך שיאפשר למתנחלים לירות בפלסטינים שנכנסים ל”אדמתם” של האחרונים. אחד האנשים שהיו נהנים מחוק כזה, הוא בנה של סטרוק, צביקי, שהורשע בחטיפה והתעללות בילד פלסטיני ושהרג גדי בבעיטה. סטרוק ג’וניור, תושב המאחז עמוס הפשעים אש קודש, טען שהילד פלש לאדמתו. עיקר הפעילות של סטרוק בכנסת האחרונה היתה נסיונות חוזרים ונשנים להחיל את החוק הישראלי על הגדה המערבית, לא באמצעות סיפוח רשמי אלא באמצעות חקיקה שלא נוקטת במונח “סיפוח.”

אביחי רונצקי – מס’ 15 ברשימה לכנסת. רונצקי הוא הרב הצבאי לשעבר, והוא פרסם בשעתו פסק הלכה שקובע שאסור לטפל בשבויים בשבת, אלא אם יש להם מידע מודיעיני מועיל ואלא אם יש חשש שדבר אי-הטיפול יוודע ועקב כך ייפגעו שבויים יהודים. רונצקי הודח מצה”ל אחרי מבצע “צוק איתן,” כשחמתו של שר הבטחון יעלון בערה בו על כך שרונצקי גייס את עצמו למילואים, הסתובב על מדים, אסף ידיעות על תפקוד הצבא והעביר אותן לבנט, הפטרון הפוליטי שלו. לשם שינוי, נראה שדווקא בנט ורונצקי צדקו בנושא הזה.

רונצקי שימש כמנהל של “מנהלת הזהות היהודית,” כלי של בנט שעוקף את משרד החינוך ושמטרתו היא להחזיר תלמידים חילונים בתשובה. האחים היהודים הצליחו באוקטובר 2013 להעביר למנהלת של רונצקי 14 מיליוני ש”ח – פי 3 מהסכום שיועד לה מלכתחילה. רונצקי ממשיך במסגרת ה”מנהלת” בפרוייקט שבו הודה בגאווה כרב צבאי ראשי: החזרה בתשובה של חילונים בכספי ציבור.

רונצקי רגז על הרבנות הצבאית, כשזו חשפה את התכנית של האחים היהודים להדרת נשים וקבעה שיש למנוע מהן מלהשתתף באירועים פומביים, וכתב שהיה צריך להשאיר את הדברים האלה מתחת לשולחן, כי כשהם מתפרסמים בגלוי, החילונים עשויים לשים לב.

רונצקי החזיר לרבנות הראשית את אל”מ אייל קרים, שפסק שמותר לבצע אונס בעת מלחמה ואולץ על ידי הבלוג הזה לחזור בו. הוא טען שעל חייל שמגלה חמלה על האויב “חלה קללת ‘ארור מונע חרבו מדם’.” הרבנות הצבאית של רונצקי הפיצה ספרון שבו נטען שהוואתיקן עורך סיורים באושוויץ לאנשי החיזבאללה, כדי שאלה ידעו איך לבצע רצח עם. כרב צבאי ראשי, אמר רונצקי שעל בנות דתיות נאסר לשרת בצה”ל. חוק שירות חובה? שטויות.

רונן שובל – מס 16 ברשימה לכנסת. שרלטן פוליטי, שהקים תנועת רמיה שהתחזתה ל”תנועת מרכז” בעודה תנועת ימין קיצוני, שובל למד על בשרו בפריימריז שאי אפשר לשקר לכל האנשים כל הזמן: ההתחזות שלו ל”איש מרכז” כנראה עלתה לו בקולות. האיש היחיד בארץ שמסתובב עם חותמת “פאשיסט” מבית המשפט מנהל מלחמת חורמה נגד חופש הביטוי בישראל, וזה כנראה הדבר היחיד שהוא באמת מאמין בו.

לשובל יש היסטוריה פוליטית מגוונת: ב-2006 הוא התמודד לרשימת הבית היהודי, נכשל, הפך (באמצעות יועצו של נתניהו נפתלי בנט?) לאחד ממנהיגי מחאת המילואימניקים, בנה מזה את “אם תרצו,” אבל בתחילת 2014 הוא הצטרף לישראל ביתנו דווקא. מהספינה הטובעת הזו הוא קפץ כשהריח שהמנדטים זZombie Ronen Shovalורמים לבית היהודי. שובל הוציא 150,000 שקלים מכספו ועוד 50,000 ש”ח מכספי אביו, איש העסקים אדוארדו שובל, על הפריימריז והבחירות. מאחר ויש להניח שחלק מהכסף הזה הגיע מהפעילות הציונית המקובלת של סחר עם איראן דרך מדינה שלישית, יהיה נחמד לראות את כולו יורד לטמיון.

שובל מאמין, או מעמיד פני מאמין כי זה מועיל פוליטית, בבניית בית המקדש, פעולה שמצריכה פיצוצים מסויימים בהר הבית. במשפט הדיבה המפורסם של “אם תרצו,” טען שובל בין השאר שאהוד ברק איננו ציוני בעיניו, כי הוא ויתר על הר הבית. זכרו את זה בפעם הבאה שהפאשיסט השרלטן ינסה לומר לכם שהוא ורק הוא יודע מיהו ציוני: בעיני שובל, ציוני הוא אדם שרוצה להקים בית מקדש.

שרה אליאש – מס’ 17 ברשימה לכנסת. לא מוכרת מי יודע: פעילה נגד ההתנתקות, שזה די הכרחי בימינו אם אתה רוצה להכנס לכנסת ברשימת הבית של הטרור היהודי, והיתה סגנית יו”ר מועצת יש”ע, מה שאומר שיהיה מפתיע מאד אם היא לא יודעת על שימוש מגונה בכספי ציבור. אמרה לפני כשנה שהיא מתנגדת לשירות נשים בצה”ל, אבל יש לציין שלמרות הרעש הציבורי הקטן שעשתה ההצהרה הזו, זו אכן עמדתה הקלאסית של המפז”ל.

זבולון כלפה – מס’ 18 ברשימה לכנסת. מתנחל מקצועי שהצליח להיות מפונה גם מימית וגם מגוש קטיף. ב-2012 הוכתר ע”י יהושע בריינר כ”חבר בסיירת האלמונים” של בנט, ועד כה הוא די מצדיק את התואר. בהתחשב בחבריו לרשימה, זה כנראה הישג.

אביחי בוארון – מס’ 19 ברשימה לכנסת. הוא הדובר של הפולשים לעמונה, ועם קצת מזל נוכל כולנו לחגוג את פינויו מהשטח שגנב עוד שנה ועשרה חודשים בערך (האירוע ילווה במטס חגיגי של להק החזירים המעופפים של פיקוד מרכז.) לאחרונה דווח שהוא מסר לבית המשפט תצהיר שקרי, אבל בהתחשב בכך שהוא מפנטז על מחנות השמדה (לעמלקים, לעמלקים, רק לעמלקים) ושב-2008 הוא פינטז בפומבי על פיצוץ (”מחיקת”) מסגד אל אקצה, זו כנראה הבעיה הקטנה ביותר איתו.

משה סלומון – מס’ 20 ברשימה לכנסת, ועם קצת מזל המקום הריאלי האחרון שם. עלה התאנה האתיופי של המפלגה שמקפידה לא לשלב את יוצאי אתיופיה במקום ראוי במערך החינוך שלה. נתפס בהתבטאות הומופובית קלות, אבל שום דבר שסוטה מהתקן המקובל במפלגה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הפחד

אדם מתבונן בתהום, התהום מתבוננת חזרה

(לאלמה ביבלש)

תפיסה רווחת בשמאל הישראלי, ודאי בשמאל הרדיקלי, היא תפיסה לניניסטית שאומרת שלפני שיהיה טוב יותר, יצטרך להיות הרבה יותר רע. ישראל, חושבים הרבה אנשים, לא מסוגלת לשנות את עצמה. אף עם כובש לא ויתר על כיבושיו מרצונו. כדי להשתחרר מהכיבוש, חייב יהיה לבוא לחץ חיצוני.

אני מסכים עם הנחת היסוד – ישראל לא תוותר מרצונה – אבל מה שמטריד אותי בתפיסה הזו היא משהו שלא מדברים עליו: האפשרות של טיהור אתני או רצח עם. ואני חושב שהיא ריאלית מאד.

אין לנו באמת מודל טוב לאיך פותרים את המצב הזה, פשוט משום שהוא די נטול תקדים בעולם המודרני. אנשים, כולל הח”מ, נוטים לצטט את דרום אפריקה: היו סנקציות, הלבנים נשברו, השחורים זכו לשוויון אחרי מאבק לא אלים. זה מודל שאוהבים לצטט, אני חושד, משום שהיה לו סוף טוב.

אבל כמעט כל הפרטים לא נכונים. המאבק האפריקאי לעצמאות היה אלים. מאד אלים. נלסון מנדלה השתנה בכלא, אבל כשהוא נכנס אליו הוא היה תומך מובהק במאבק חמוש – ואני לא מאשים אותו. קבוצת הכדורגל הידועה לשמצה של ויני מנדלה רצחה עשרות מתנגדים, לעתים קרובות באמצעות הצתת צמיג ספוג בדלק סביב צווארם. האלימות הממוסדת של המשטר הדרום אפריקאי רצחה רבבות ועינתה מאות אלפים.

יתר על כן, הסנקציות העיקו על הלבנים של דרום אפריקה, העיקו מאד, אבל הטלת הסנקציות לא הובילה לנפילת המשטר: להיפך, היא הובילה לרדיקליזציה של הצעדים שהוא נקט. יותר אלימות, יותר מעצרים, יותר רצח, יותר עינויים. המשטר התחיל להתמוטט כשברית המועצות החלה להתמוטט – וכשמנהיגי דרום אפריקה הלבנים הבינו שעם נפילת ברה”מ, לא יהיה מנהיג מערבי שיהיה מוכן לגעת בהם במקל. כל זמן שהקומוניזם היה סכנה של ממש, אפשר היה איכשהו לבלוע את הצפרדע. כשברית ווארשה התמוטטה, לא נשאר למנהיגי הבורים שום דבר להציע למערב. הם עמדו בפני מלחמה נצחית עם האנשים הכבושים ובידוד בינלאומי. ובסופו של דבר האנשים הללו ראו את עצמם כאירופאים.

זה לא המצב בישראל. אולי ההבדל העיקרי הוא בתפיסה: אף ששתי אומות האדונים התבססו על הברית הישנה, ואף ששתיהן היו גזעניות לעומקן, יש הבדל מהותי בין התפיסות שלהן ביחס לעמים הכבושים. האפריקנרים ראו את השחורים המשועבדים כפראים וברברים – אבל לא חלקו לרגע על כך שהם ילידי הארץ. הם טענו, במידה של צדק – האפריקנרים ישבו שם 300 שנה – שהם לא פחות ילידים.

בישראל, היהודים לא מכירים בכך שהפלסטינים הם ילידים. הנראטיב הציוני מתאר את היהודים כמי ששבו הביתה, כביכול שכחו את הדירה לא נעולה, ואת הפלסטינים כפולשים. העובדה שיש שלטון ערבי-מוסלמי רציף בפלסטינה שארוך פי שתיים מכל קיום יהודי מתועד ריבונות יהודית מתועדת בה, פשוט לא נקלטת. הימין היהודי משקיע מאמצים ניכרים בטענה שהפלסטינים הם פולשים. כפולשים, הם לא יכולים להיות לגיטימיים; לכל היותר הם נסבלים.

והשקר הבסיסי הזה, העיוות הזה של המציאות ההיסטורית, הוא ממצא התביעה א’ נגד הציונות. אבל לא פה הבעיה. הבעיה היא בכך שכאשר אתה רואה את קיומו של אחר כלא-לגיטימי, כאשר אתה רואה אותו כגוזל של זכויותך ההיסטוריות, כפולש, קל מאד לגלוש למחשבה שאולי, לא נעים לדבר על זה, אבל אולי צריך להשמיד אותם.

הפנטזיה הציונית היא, בבסיסה, פנטזיה על היעלמות הפלסטינים. לא היית רוצה, נהגו בימין לשאול, לקום מחר בבוקר ולגלות שכל הערבים התאדו? הקדוש המעונה של השמאל הציוני, יצחק רבין, ניסח את זה בצורה דומה: “הלוואי שעזה תטבע בים.”

אבל עזה, מעשה שטן, מתעקשת לא לטבוע. אלא שהרצון העמוק כל כך של יהודי ישראל שעזה תיעלם להם מן העיניים – מדהים עד כמה 1.8 מיליוני בני אדם, שנהרגים על בסיס יומי כמעט על ידי נציגי ממשלתנו, שחיים תחת מצור בלתי פוסק, פשוט לא קיימים בדיון הציבורי שלנו – מקל על הישראלים לא לשים לב כשאנחנו הורגים אותם במספרים גדלים והולכים. כלומר, הרצון הקולקטיבי בכך שהם ייעלמו, מקל על שליחי הרצון הקולקטיבי הזה להרוג עזתים. ואם הריגה היא פעולה דרסטית, שאיכשהו עשויה למשוך תשומת לב, אז המצור, הרעב, ההחרבה, הקרה – כל אלה חומקים בכלל מתחת לרדאר.

עזה היא דוגמא קיצונית, אבל היא מייצגת במידה ניכרת את הרצון של חלק ניכר מהיהודים בישראל: שהפלסטינים ייעלמו, או לפחות שיסתמו את הפה. וליהודים בישראל, נזכיר, יש היסטוריה של טיהור אתני: ישראל לא היתה קיימת ללא טיהור אתני כזה. לא מדברים עליו, כמובן, זה מחריד מדי. אבל מדי פעם זה צץ: הקריאות בימין ל”נכבה עכשיו,” למשל. מי שמשמיע את הקריאה, יודע מה משמעות המילה, גם אם הוא כותב ספרון שלם שכל מטרתו היא הכחשה שוצפת של המציאות ההיסטורית. הציונות רוצה נכבה.

וכל ההקדמה הארוכה הזו באה לומר שאם ישראל תמצא את עצמה תחת סנקציות, בהחלט יכול להיות שהתגובה שלה תהיה רצח עם. הנראטיב הציוני כבר שולל את עצם זכות הקיום של הפלסטינים. יש אנשים שעורגים אל הפתרון הזה, והם מתקדמים בסולם הדרגות. השפה של האחים היהודים היא כבר שפה של גירוש או השמדה. אביחי בוארון פינטז על מחנות השמדה, אבל זה כנראה לא יהיה ככה.

רצח עם וטיהור אתני מתרחשים, כמעט בלי יוצא מן הכלל, בעת מלחמה או אירוע בטחוני חריג. ערפל הקרב הוא מה שמאפשר לבצע את הרצח והגירוש. הנאצים הסוו חלק ניכר מרצח העם שלהם כ”מלחמה בפרטיזנים.” במצב כזה, קל יחסית להורות על טיהור אתני – למשל, גירוש הפלסטינים מתחומי שטח סי, שטח שישראל מדברת על סיפוחו במפורש – שבתורו יכול להתדרדר בקלות לרצח עם. היום אנחנו מפנים כפרים “בלתי מוכרים” בהליך שמקובל גושפנקא חוקית ממשפטנים שמכרו את נשמתם, אם אי פעם היתה להם כזו; כשישראל תמצא את עצמה מנותקת מהעולם, בהחלט יתכן שאיזה מח”ט או אוגדונר יורה על פינוי של כפר בעייתי. וכשתושבי הכפר יתנגדו לפינוי – והם יתנגדו – יבוא גם הטבח. כשזה יקרה, דובר צה”ל ימהר לטשטש הכל. הוא ידבר על התקפה רצחנית על החמושים שלו, ולגמרי סביר שההתנגדות לטבח תהיה אלימה. בן כספית יסביר לנו למה אין ברירה אלא לתת לצה”ל לעשות את מה שהוא עושה. הדיווח לא יהיה על טבח; הוא יהיה על “התנגשות” בין צה”ל ובין תושבים מקומיים. התקשורת היהודית תהיה זהירה מאד; ותועמלני צה"ל ייתפסו בדיווח מופרז על המתרחש שיגיע במדיה החברתית (והסבירות שלא יהיה דיווח מופרז כזה היא אפסית) כדי לנגח את הדיווחים המדויקים. האמת תצא אחר כך, אולי. אחרי הרבה זמן.

וברגע שזה יקרה בכפר אחד, זה יתחיל לקרות גם בכפרים אחרים. אולי הספר המטריד ביותר על שאלת רצח העם הוא “ממלאי הפקודות” של יגאל עילם. הוא מצביע שם על האפשרות שהחיפוש אחרי ההוראה לביצוע רצח העם ביהודים, שעד כה לא הצליחה להעלות את המסמך הרלוונטי, מיותר: לא היתה פקודה כזו. לא היתה פקודה כי לא היה צורך בה. הגיעה הזדמנות, וקצינים בכירים הבינו מה מצופה מהם גם בלי פקודה. התרבות הנאצית היתה אובססיבית באשר ל”כוון לדעת הפיהרר,” לדעת מה רוצה המנהיג ולעשות את זה גם בלי שהדברים ייאמרו במפורש. צריך לזכור: כמחצית מהנרצחים בפתרון הסופי נרצחו בירי – ואלה שנרצחו בירי היו באזורי המלחמה במזרח. הנרצחים בגז היו בצד המערבי של קו ריבנטרופ-מולוטוב.

רצח של אוכלוסיה הוא חלק בלתי נפרד ממלחמה; רצח הוא משהו שחיילים עושים. כל מה שמונע אותו הוא החשש שמישהו רואה. אם יש ערפל קרב, אם ממילא אין לך יחסי חוץ, יש עליך סנקציות והכלכלה שלך התמוטטה, והבני זונות בכפר ממול אשמים בזה כי הם לא מוכנים להתאייד, ואם החקירות של המשטרה הצבאית שלך נראות כמו בדיחה גרועה במקרה הטוב וקריצה במקרה הרע, אז לגמרי יכול להיות שביוזמה של מח”ט או אוגדונר שיבין מהי "רוח המפקד" – בשתיקה קורצת של הדרגים שמעליו – יתחיל טיהור אתני. נזכיר שבתפיסה של המג”ד של מג”ב בטבח כפר קאסם הטבח שלו אמור היה להוביל לבריחה המונית נוסח 1948.

ואם זה יתחיל, אין לדעת לאיפה זה יתגלגל. דבר אחד בטוח: אי אפשר יהיה לצפות לתגובה בינלאומית מוצלחת יותר מזו שהיתה ברצח העם ברואנדה. גם שם היו הרבה היסוסים ואולי מה שאנחנו רואים הוא לא מה שהוא נראה, ופאק, אתה רוצה עכשיו להפעיל כוח צבאי? אולי נקבל עוד כמה דיווחים? ומה יעשה הלובי הישראלי? ועד שהערפל יתפזר, אי אפשר לדעת כמה גופות יהיו על הקרקע, כמה ישובים יוחרבו, כמה “עובדות בשטח” ייקבעו. אולי, אחרי הרבה מאד זמן, יגיעו המפציצים של נאט”ו, כמו שהם הגיעו בסוף לסרביה – אבל את המתים, ואת פגועי הטראומה, זה כבר לא יחזיר. אחר כך, בן דרור ימיני – טיפוסים מסוגו תמיד שורדים – יסביר לנו שלא היתה ברירה ושהיה הרבה יותר גרוע באוקראינה ב-1946 ועל מה בוכים כל השמאלנים האלה.

זה מה שיכול לקרות בשלב הביניים בין “יהיה הרבה יותר גרוע” ל”יהיה טוב יותר.” זה מה שמפחיד אותי. ולא, אין לי פתרון טוב. יכול להיות שאין בכלל. אבל אם יש סיכוי סביר שזה המסלול שלנו, או אפילו חצי סביר, לא הייתי ממהר לצעוד בו.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מועמד הבית היהודי לא מכחיש תמיכה במחנות השמדה

אביחי בוארון מסרב להכחיש שכעורך, הוא תמך במחנות השמדה לעמלקים

בסוף שנת 2010 התפרסם גליון מס’ 117 של עלון בית הכנסת “מעייני הישועה,” ובו היה מאמר מערכת בלתי חתום, שיצא נגד הרבנים שתקפו את “מכתב הרבנים,” המכתב שאסר על השכרת בתים ללא יהודים. במאמר המערכת הובע חשש ש”מא תיעשה התורה אחד בפה ואחד בלב, שמא תונח התורה בקרן זווית דתית, פרטית, קטנה ולא תנחה את חיינו הציבוריים, הכלליים, הלאומיים […] נכון, יש גם כאלה, פקידים, שלא רוצים להפריע, שמסבירים ש'זו לא בדיוק ההלכה' […] ושבקיצור הפוליטיקלי קורקט הוא לחם חוקם […] מעניין אם את ריכוז העמלקים במחנות השמדה הם ישאירו לאחרים או אולי יכריעו שמחיית עמלק כבר לא רלוונטית. ימים יגידו." “ ההדגשות שלי.

למה אני נזכר בסיפור הישן הזה? כי כפי שחשף לפני מספר שבועות “רב צעיר,” יו”ר תנועת מעייני הישועה ומי ששימש כמו”ל של העלון (העלון שינה את שמו בסוף 2013) הוא אביחי בוארון. האחרון נבחר לאחרונה במקום ה-19 של רשימת “הבית היהודי” לכנסת.

האם מועמד של הבית היהודי לכנסת תומך בבניית מחנות השמדה? במהלך שיחת טלפון עם בוארון, הוא סירב להתייחס לשאלה, בטענה שאני “מנסה להכפיש את הבית היהודי,” וסיים את השיחה. לא נותר לנו אלא להתייחס לפרסום שעליו סמך בוארון את ידיו לפני ארבע שנים כמייצג את עמדתו.

המועמדים של הבית היהודי מהווים מקור מבוכה מתמשך ליו”ר התנועה, נפתלי בנט. הם דופקים את נסיון ההונאה שלו שמיועד לשווק את הבית היהודי כמשהו חדש ונוצץ. פתאום יש לך הומופובים בולטים, פתאום צצים מועמדים שהיו חשודים בהתחככות עם טרור יהודי (בצלאל סמוטריץ’) בימי ההתנתקות, פתאום יש לך מועמדים (שוב סמוטריץ’) שהובילו קמפיין נגד העסקת פלסטינים, מה שאילץ את בנט לצאת בלא-הכחשה שאומרת “יו”ר הבית היהודי מתנגד לכל אפליה בתעסוקה והתבטא בנושא מספר פעמים.” שזה נחמד, אבל שאלו על סמוטריץ’, לא על בנט.

עוד זה מדבר וזה בא: מוטי יוגב, לא הנעל החדה במגירה גם בימים כתיקונם, הודיע היום (ג’) קוממיות לתושבי עוטף עזה ש”תמכתם בהתנתקות – אכלתם אותה,” ואת דפיקות הראש בקיר מהלשכה של בנט אפשר היה לשמוע היטב. מה הוא יאמר עכשיו, ש”יו”ר הבית היהודי מתנגד לרקוד על דמם של תושבי עוטף עזה, והתבטא בנושא מספר פעמים”? מה הוא יאמר על הערגה למחנות השמדה של בוארון, ש”יו”ר המפלגה מתנגד להקמת מחנות השמדה?”

האמירה של יוגב, אגב, חושפת רובד שבדרך כלל לא נחשף: השנאה התהומית של האחים היהודים לציבור היהודי הכללי. מדי פעם זה מתפרץ: שמואל אליהו קרא “לנקום בחילונים” על ההתנתקות (כמקובל, אתר כיפה ניסה להסתיר את הראיות, ונכשל). מה שמעניין בהתבטאויות של אליהו ושל יוגב, מעבר להתבטאויות עצמן, הוא היעדר ההתנערות של האחים היהודים מהן. יש לכך סיבה טובה: ההתנתקות היא אסון תיאולוגי.

התפיסה של האחים היהודים היא שאין נסיגות בגאולה. ההתנתקות היתה חתיכת נסיגה. זו הסיבה שהם ניסו, מלכתחילה, לתאר אותה כטרגדיה. הם הצליחו בדבר אחד: להשכיח את המציאות של רצועת עזה ב-2004. אף אחד כבר לא זוכר את ציר פילדלפי, את העובדה שהיו קסאמים הרבה לפני ההתנתקות, את הרג החיילות בנצרים – ואת העובדה שרוב גדול של הציבור, בכלל זה בנימין נתניהו, תמך פעם אחר פעם בהתנתקות.

מתחת לציפוי הנוצץ של בנט, זה מה שמציגה המפלגה שלו: תאווה למחנות השמדה, ושנאה גם של רוב הציבור היהודי. השאלה שלא הספקתי לשאול את בוארון היא האם הוא חושב שיש להכניס למחנות השמדה לא רק עמלקים אלא גם את מתנגדי ההתנתקות ואנשי “ערב רב.”

אולי טוב שלא קיבלתי תשובה.

עדכון: ערוץ 10 חשף הערב שבשנת 2008 אמר בוארון ש”רבני ופעילי התנועה, כמו כל יהודי העולם, מייחלים ליום שבו יימחק מסגד אל אקצה בפועל ולא רק בתכנית פוטושופ. יותר מדי זמן אנחנו מחכים ליום הזה. כשזה יקרה יעלו יהודי כל העולם לירושלים כדי לבנות את בית המקדש האהוב ואף מוסלמי לא יעז לפתוח פיו לעומתנו.” ה”תנועה” המדוברת היא “מעייני הישועה.” אני ממתין בכליון עיניים לכאילו-הכחשה של בנט: “יו”ר התנועה מתנגד להרס מסגדי אל אקצה והצהיר על כך בעבר.”

בעצם, לא. הכחשה כזו בנט לא יוכל להוציא, או שהוא גמור. אלה האחים היהודים. כך הם נראים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

עובדים עלינו ישר בעיניים

מערכת הבטחון משקרת לנו בגסות בפרשת מורנייה, והתקשורת היהודית משתפת איתה פעולה

לישראל יש היסטוריה ארוכה מאד של מניפולציות במודיעין לצרכים פוליטיים, החל מזיוף תקיפות של פדאיון ב-1956 לקראת מלחמת השולל בסיני, עבור ב”אבו נידאל אבו שמידאל, צריך לדפוק את אש”ף” של רפול ב-1982, כלה בכמעט כל הצהרה של נתניהו על סכנה מתקרבת. בין המניפולציות הבוטות במודיעין של השנים האחרונות, אפשר למנות את הטענה שחמאס אחראי לפיגוע מסיני ב-2011, את הטענה שאיראן אחראית לפיגוע בבורגוס, והמניפולציה הגדולה מכולם – העמדת הפנים ששלושת הנערים ביוני נחטפו ולא נרצחו. בכל המקרים הללו, אי אפשר היה לבצע את המניפולציה בלי סיועה הנלהב של התקשורת.

עכשיו בואו נראה מה קרה אמש. כידוע, אתמול חיסל חיל האוויר קבוצה של אנשי חיזבאללה בסוריה, שלאחר זמן התחוור שאחד מהם היה ג’יהאד מורנייה, בנו של עימאד מורנייה, לשעבר הבערך-רמטכ”ל של חיזבאללה, שגם הוא חוסל ככל הנראה על ידי ישראל. רוב הציבור הישראלי לא היה מודע לקיומו של מורנייה ג’וניור, אבל זה בסדר: שיתוף הפעולה בין התקשורת היהודית והממסד הבטחוני כבר וידא שעד הבוקר, כולנו אמורים לדעת שמורנייה ג’וניור, בן 20 בסך הכל, היה שילוב של קים יונג איל, בן לאדן ושקרניק.

שימו לתמונה הזו. היא מביאה פסקה כמעט זהה ב”הארץ” ובמקור ראשון:

mournieh

הידיעה של הארץ כאן, של נרג כאן.

ועכשיו שימו לב לתמונה הזו, מטמקא:

mournieh 2

מה קורה פה? מאד פשוט. כל שלושת האתרים משתמשים באותו הטקסט, שהגיע ממקור אחד. הטקסט מעלה את הטענות הבאות:

א. הוא הגיע ממקורות מודיעיניים מערביים. זו הנקודה הקריטית.

ב. מורנייה ג’וניור היה מעורב בתכנון פיגועים כנגד מטרות ישראליות, צבאיות ואזרחיות כאחד.

ג. היו לו “פיגועים מוכנים בקנה.”

ד. הפיגועים המתוכננים כללו “ירי רקטות וטילי נ”ט.”

המקור של הטקסט הוא אותו המקור, והטקסט המקורי נכתב בעברית, על ידי גורם בטחוני ישראלי. קשה למצוא ביטוי מובהק יותר לעברית צבאית מאשר “מוכן בקנה.”

עכשיו, אנחנו צריכים לשקול שני תרחישים אפשריים:

1. יש בכיר במודיעין המערבי שלא רק דובר עברית צבאית רהוטה, אלא גם החליט לתת תדריך, בעברית, מתוך טקסט כתוב זהה, לכל כלי התקשורת דוברי העברית.

2. דובר צה”ל, או גורם hasbara צבאי אחר, דחף את הטקסט הזה לכל מערכות העיתונים בישראל ודרש מהם להשתמש בביטוי “בכיר במודיעין המערבי” כדי להסוות את המקור.

מה נשמע לכם סביר יותר?

אני לא יודע מה המטרה של הספין המודיעיני הזה, אבל אני יודע שיש כזה. מערכת הבטחון מנסה לשכנע אותנו שהחיסול של מורנייה ג’וניור היה מוצדק. מאחר והיא יודעת שהמידע שהיא עצמה תפיץ ייתקל בספקנות מסוימת, שכן היא האחראית לחיסול, והעיתוי שלו מפוקפק; האלוף במיל’ גלנט כבר רמז שהעיתוי פוליטי. אז היא דוחפת את הידיעה הזו בשם “מודיעין מערבי” כלשהו. והתקשורת היהודית בולעת את השקר הזה ומפיצה אותו ולא נודע כי בא אל קרבה.

התקשורת היהודית כבר רגילה לשתף טקסט שנכתב על ידי דובר צה”ל, מבלי ליידע את הקוראים שלה שזה המצב. הפרקטיקה הזו מכונה “פרסום בשם הכתב.” עכשיו, כמסתבר, יש פרקטיקה חדשה, של “פרסום בשם מודיעין מערבי.” לזה שמערכת הבטחון מנסה לרמות אותנו, כבר התרגלנו למרבה הצער. על שיתוף הפעולה של מה שאמורה להיות תקשורת חופשית עם ההאבסה הזו במידע שקרי אסור לעבור לסדר היום.

וכן, שקרי. הוא שקרי לפחות בנקודה אחת. אני לא יודע כלום על האם מורנייה תכנן או לא תכנן פיגועים, אבל הייחוס של הטענה הזו ל”מודיעין המערבי” הוא שקרי. ואם הם משקרים בזה, אני חושד בכל מה שהם אומרים, וכך יעשה כל אדם ביקורתי.

עוד דבר אחד: ואי אפשר בלי מילה על גלנט. אתה אומר שהחיסול של ג’בערי ב-2012 בוצע משיקולים פוליטיים? מעניין. איפה היית בשנתיים האחרונות? למה הסתרת את המידע הזה מהציבור? מה הוא צץ עכשיו, כשאתה יריב פוליטי של ראש הממשלה? אם זו רמת אומץ הלב הציבורי שלך, למה שניתן בך אמון?

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

ריצ'רד ניקסון, יש לך יורשים

הפוליטיקה הימנית כבבואה חיוורת של מלחמת התרבות בארה”ב, או על האנטישמיות של הבית היהודי

בנימין נתניהו הגביר את ההילוך בשבועות האחרונים נגד התקשורת בישראל, כשרמת הצווחנות בשופרות הקבועים שלו – ישראל היום ומקור ראשון – מגיעה לשיאים חדשים, במיוחד סביב הסרטון שבו נראה נתניהו הלחוץ והמבוהל בתור לאוטובוס בפאריס, ובכן, כלשלשת עופות. התקשורת, מאשימים נתניהו ושופריו, מגויסת נגדו.

האמנם? לא ממש. נתניהו שולט ב”ישראל היום,” העלון הנפוץ ביותר בישראל, והשוגר דדי שלו, שלדון אדלסון, רכש לאחרונה גם את “מקור ראשון.” לאף אחד לא היו שום ציפיות מהסחבה של עמוס רגב, אבל בימין נהגו להתגאות שמקור ראשון הוא ספינת דגל אינטלקטואלית שלהם. תוך זמן קצר, אפשר היה לראות איך מקור ראשון הופך מעיתון ימין עצמאי לעוד גרורה של לשכת נתניהו. עדיין לא שום דבר שאפשר להשוות לבטאון לשכת ראש הממשלה, אבל ברור שהעורכים חושבים פעמיים לפני שהם כותבים משהו שיעצבן את הלשכה.

נתניהו שולט גם בערוץ הראשון, ואולי אין דוגמא טובה יותר לשליטה הזו מאשר העובדה שבאמצע הפגנת הענק של 2011, שהוציאה כחצי מיליון לרחובות, התקשרו מהלשכה – והשידור החי הופסק באמצע. נתניהו שמר לעצמו, לא במקרה, את תפקיד שר התקשורת; הוא לא עושה שם יותר מדי – לא לעשות יותר מדי זו התמחות שלו – אבל הוא חונק מדי פעם את ערוץ 10, כדי שיזכור מי פה הבוס. האיש של נתניהו בערוץ הראשון והשני הוא יואב הורוביץ, מי שמעולם לא הכחיש את הפרסומים שהעביר ל”אם תרצו” עשרות אלפי שקלים.

כן, נתניהו שולח את זרועותיו גם לערוץ השני. לאחרונה, הסיר הערוץ את “מצב האומה,” שעברה לערוץ 10, כשבוע אחרי שזו פרסמה סאטירה על סתימת הפיות של נתניהו והבטיחה לצנזר את עצמה, או שיסגרו את הערוץ. בכירים בערוץ השני טענו בעילום שם, כך ידיעות אחרונות, שנתניהו הביע אי שביעות רצון מ”מצב האומה.” לזה לא הגיעו ראיות חותכות, אבל אין מחלוקת על כך שמקורבם של בני הזוג נתניהו, עו”ד יוסי כהן, קיבל תכנית בערוץ 2, בלי שום סיבה טובה. התוצאה היא תוכנית תעמולה של לשכת נתניהו בלב הערוץ החופשי לכאורה. לאחרונה, במקביל לירידתה של “מצב האומה,” היא שבה למסך.

אבל העובדה שנתניהו מחזיק בהשפעה עצומה על חלק ניכר מכלי התקשורת היא פשוט השכלול הייחודי שלו לאגדה, על פיה התקשורת – שנשלטת על ידי השמאל הקיצוני – עוינת את הממשלה ואת העם הפשוט. גם לא מסובך לתאר את מקורותיה של האגדה הזו: כמו כמעט כל תופעה של הימין היהודי, מקורה בארה”ב של סוף שנות השישים, ימיו של אחד האפלים שבפוליטיקאים, ריצ’רד ניקסון.

הרעיון של “העם נגד תקשורת עוינת” מגיע ישירות מניקסון, והוא התחיל בקמפיין נגד התקשורת – הוא השתמש בספירו אגניו, סגן הנשיא, בתור כלב התקיפה בתחום הזה – מיד לאחר בחירתו, בקיץ 1969. בשעתו, הרעיון היה בלתי נתפס: התקשורת לא נתפסה כפוליטית, ואם היתה פוליטית, הרי שהתפיסה שלה היתה מרכזיות רדיקלית. היא תיארה כקיצוניים על גבול אי השפיות הן את המתנגדים למלחמת ויאטנם (אלה מהם שלא באו מהממסד עצמו, על כל פנים) והן את אנשי הימין המטורף באמת. צריך לזכור שהיתה הרבה מאד אלימות פוליטית בשנות השישים: כמעט בלי יוצא מן הכלל, היא הגיעה מן הימין (לשמאל יהיו אפיזודות אלימות משלו, אלה יגיעו קצת אחר כך, הרבה כריאקציה לניקסון.)

הגאוניות של ניקסון היתה ביציאה להתקפה על התקשורת. אנשי תקשורת לא אוהבים שמשקרים להם, וניקסון שיקר בלי הכרה. הוא גם היה שקרן לא משהו, והקיף את עצמו בקושרי קשר חובבנים למדי. עבדכם הנאמן קרא לאחרונה את הקלאסיקה על פרשת ווטרגייט, “כל אנשי הנשיא,” ופעם אחר פעם דפק את הראש בקיר מהנאיביות של הקושרים. זה מתחיל מהארכת המעצר של האנשים שנלכדו בווטרגייט: מה אתה עושה למחייתך? אני קבלן אבטחה. עבור מי אתה עובד? ה-CIA. וואט דה פאק? סתום את הפה! או, אחר כך, ברנשטיין שואל אנשי קשר על אדוארד האנט, ומקבל את התשובה האגבית ש”אני מניח שזה לא סוד שאד עובד ב-CIA.” ובכן, אם זה לא סוד, אתה לא טוב בזה. וזה ממשיך משם, וככל שהקונספירציה היתה עמוקה ומחרידה, היא גם היתה מפגרת להחריד.

אז היה צריך לשקר לציבור ולהתחיל מלחמה בקמבודיה תוך הכחשה שיש שם מלחמה, והתקשורת לא אוהבת שקרים בוטים. אז מה עושים? אומרים שהתפקיד של התקשורת הוא לא לחשוף את המציאות, אלא לשרת אינטרסים פוליטיים – רצוי של גורמים עוינים. משם זה תופס כאש בשדה קוצים: הבעיה שלנו היא לא עם המציאות, לא עם ילדות בוערות, צווחות, עירומות, שהטייסים האמיצים שלנו הציתו בנאפלם; הבעיה היא לא צבא ונשיא שיצאו משליטה; הבעיה היא לא שהשותפים שלנו רוצחים סאדיסטים, שאין להם בעיה לרצוח עצירים מול המצלמות; הבעיה היא המצלמות.

והרעיון הזה כל כך גאוני, כל כך פשוט, שהוא תפס מיד. הוא יובא לישראל באמצע שנות השמונים, לגמרי לא במקרה על רקע מלחמת לבנון. עבדכם הנאמן ישב פעם בארכיון ועבר על העיתונות הכתובה של ראשית ימי המלחמה. לא היו אז מפגינים והתקשורת היתה אלימה מאד כנגדם – לא אלימה כמו הרחוב, אבל עורך ידיעות הציע להעמיד אותם לדין כבוגדים. והעיתונות לא ידעה איך לאכול את הקרב על הבופור: שישה חיילים נהרגו שם, אבל ראש הממשלה אמר בשידור חי שלא היו הרוגים. מה עושים? הברירה היא בין להפוך ראש ממשלה לשקרן באמצע מלחמה (להגנתו של בגין ייאמר שהוא קיבל את המידע משרון, ואז עוד לא ידע שצריך לבדוק מידע שמגיע ממנו) ובין להיות שותפים לשקר. כשהתותחים רועמים, העיתונות הישראלית בחרה לשקר לקוראיה: היא לא דיווחה על ההרוגים. מי שרצה לקרוא עליהם, היה צריך לעלעל אחורה, אל עמודי מודעות האבל, שם אפשר היה לכתוב את האמת.

אז איך צצה האגדה של העיתונות הישראלית שיצאה נגד המלחמה? ובכן, כמו שקורה לה תמיד, היא התפכחה אחרי שלושה חודשים, וסברה ושתילה זעזעה אותה. קל היה אחר כך לשנות את המציאות ולהנדס אותה לאחור. וזה קרה, לגמרי לא במקרה, במפגש בין הימין היהןדי הישראלי לימין הנוצרי בארה”ב.

דוגמא נוספת: מועמדים של הבית היהודי נתפסו בשורה של התבטאויות הומופוביות לאחרונה. זה לא צריך להפתיע אף אחד: הציבור שלהם הומופובי בחלקו הניכר. השאלה היא למה הוא הומופובי. כן, יש איסור על משכב זכר בהלכה, והאיסור גורר עונש מוות. אבל ההלכה גוזרת עונש מוות – אותו עונש עצמו, סקילה – על אדם שמדליק אש בשבת. היסטורית, עד השנים האחרונות, ההלכה והתרבות היהודית חרישיות לגמרי בכל מה שקשור להומוסקסואליות, בעוד שיש להן הרבה מה לומר על חילול שבת, או על עבירות אחרות שנתפסות כנטישה מובהקת של כל מה שהוא יהודי – אכילת חזיר, למשל.

ההומופוביה היא בכלל נוצרית. הנוצרים המוקדמים היו צריכים להתמודד עם תרבות פגאנית, שבחלקים ניכרים ממנה היתה הומופילית. סוג של יחסים הומוסקסואליים, ללא חדירה, בין גבר מבוגר וצעיר או אף נער, לא רק נחשב למקובל; בחלקים נרחבים של העולם הפגאני הוא היה כמעט ממוסד. הקיסר אדריאנוס השאיר מאחוריו פסלים רבים של אהובו אנטינואוס, שלאחר מותו המסתורי אף זכה לסגידה כהרוס או אל. אין פירוש הדבר שהעולם הפגאני היה נקי מסוגים של הומופוביה (גברים נשיים היו מושא לעג קבוע, ולפחות במקרה אחד נער רצח בהתקף זעם את הטיראן שעימו קיים יחסים, לאחר שזה התייחס בפומבי לכך שבעל את הנער), אבל העולם הקלאסי היה הרבה יותר פתוח כלפי הומוסקסואליות.

כת המוות הנוצרית, שייחלה לחורבן העולם במהרה בימינו, ששנאה את הגוף ושהתירה בקושי יחסי מין לשם התרבות, לא יכלה להתמודד עם הלגיטימציה הזו. אבות הכנסיה גינו את הפגאנים, פעם אחר פעם, לא רק כרצחניים (הם היו – צורת הבידור המקובלת היתה הזירה), לא רק כנוטשי ילדים (נטישת ילדים לא רצויים היתה מקובלת), לא רק כעובדי דמונים, אלא גם, פעם אחר פעם, כשטופים בתאווה הומוסקסואלית. למה נבחר דווקא החטא הזה? אחרי הכל, התנ”ך אוסר לא רק על הומוסקסואליות; הוא אוסר גם על אכילת שרימפס. הנצרות יכלה לפרש כמעט כל איסור כאלגורי. לא את זה.

אז איך הגיעה פתאום ההומופוביה והפכה למקובלת בתרבות היהודית האורתודוקסית? או, ליתר דיוק, מדוע הפכה ההומופוביה היהודית, שעד לעשורים האחרונים היתה על מבער אחורי, לסימן היכר של חובשי הכיפות? ההסבר שלי הוא שכמו כמעט כל רעיון מרכזי אחר של הימין היהודי, הוא מגיע מן הימין הנוצרי האמריקאי. הימין האמריקאי שאחרי ניקסון. הימין האמריקאי שמצא את עצמו בריאקציה להענקת זכויות ההצבעה לשחורים, ולשם כך היה צריך לקושש לעצמו קולות לבנים (עד שנות השלושים לפחות, מצביעים שחורים נטו להצביע לרפובליקנים; הדמוקרטים היו מפלגת ההפרדה), וכדי לעשות את זה היה צריך לברוא לעצמו דמון.

והוא ברא. הוא אמר ללבנים העובדים, שמעתה היו צריכים להתחרות עם שחורים גם על מקומות עבודה וגם על השפעה פוליטית, שהצרות שלהם נובעות מאליטה ליברלית. את האליטה הזו הוא תיאר בקווים המקובלים: פרוצה מינית/הומוסקסואלית, תלושה, לא פטריוטית, מעריצת זרים, קוסמופוליטית, אכולת אשמה.

המילה הקריטית כאן היא “קוסמופוליטית”: המונח הזה הגיע ישר מהתעמולה הסובייטית, שם הוא היה שם נקי ל”יהודים.” ואכן, התפיסה של העיתונות הליברלית נלקחה ישירות מהתרבות האנטישמית, עם שינויים קלים כדי לטשטש את המקור – כי כך אפשר היה לרמוז שהעיתונאים הם יהודים, מה שרבים מהם אכן היו, בלי להיות מואשם באנטישמיות.

הומוסקסואליות לא היתה חטא יוצא דופן במיוחד בארה”ב עד שהימין הנוצרי קישר בינה ובין ליברליזם. העובדה שהגאים החלו לצאת למאבק פומבי יותר ויותר על זכויותיהם, העובדה שהתקשורת החלה – באיטיות רבה מאד – לתמוך בו שימשה גם היא תפקיד.

וכל זה דילג לפה בשנות השמונים, כשפסיכים אוונגליסטים התחילו לשפוך כסף לישראל בתקווה לארגן כאן איזה גוג ומגוג מהיר, וכשהם כרתו ברית עם הניאו-שמרנים שם, שחלק ניכר מהם היו יהודים. הניאו-שמרנים הם אלו שדרכם חלחלו שורה של מונחים נוצריים-אמריקאים לפוליטיקה הישראלית. הם השפיעו המון על הליכוד, אבל גם על דור חדש של חובשי כיפות.

אירוניה היסטורית היא, שכאשר האחים היהודים נושאים בגאון את ההומופוביה שלהם, הם מטמיעים ערכים נוצריים. גרוטסקה היסטורית היא כאשר הם תוקפים את השמאל הישראלי במונחים אנטישמיים קלאסיים: תלוש, פרוץ מינית/הומוסקסואלי, שונא עצמו, אכול אשמה, קוסמופוליטי, ואת עצמם כקוזאקים נטולי חרטות.

ואיך כל זה קורה? איך עוברים הרעיונות האלה בקלות כזו? ובכן, הם עוברים באמצעות כסף: הימין הנוצרי האמריקאי הוא משקיע כבד בימין היהודי הישראלי. זוכרים את הקמפיין של הימין היהודי נגד כספים מחו”ל לארגוני זכויות אדם? שימו לב: מבין התורמים של נתניהו בפריימריז, 28 מגיעים מארה”ב ואחד מגרמניה. ללשלשת עופות, אחד המקדמים הבולטים של פוליטיקת הפראנויה של הימין האמריקאי, אין ולו תורם אחד מישראל. לבנט יש תורמים בישראל, אבל יש רק שלוש מהן; אחת מגיעה מגיברלטר; עוד 39 מגיעות מארה”ב.

איך אמר מארק פלט (”גרון עמוק”), האיש שעשה יותר מכל אדם אחר להפיל את ניקסון? לכו בעקבות הכסף. כי השוחד יעוור חכמים, ויסלף דברי צדיקים. עם הכסף, עם הכוח שזרם מארה”ב – ומחלק מאד ספציפי של ארה”ב – הגיעה גם האידיאולוגיה. אט אט, ככל שנבנו מכוני מחקר ובטאונים, המונחים של הימין הנוצרי התלבשו על הימין היהודי ובלעו אותו.

והחיות הביטו אל המטיף האנטישמי ואל המועמד הכריזמטי מההתנחלויות, ולא ידעו עוד להבדיל בין השניים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות גדולות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

בגדי השרלטן החדשים

למי שיקר רונן שובל, למתפקדי הבית היהודי או לבית המשפט?

אחחח, תענוג.

רונן שובל לומד על בשרו עד כמה סובלני הציבור חובש הכיפות. בעקבות מאמר מרתק של תומר פרסיקו על הפילוסופיה הפוליטית של שובל (תקציר גס – שובל הוא שטראוסיאני שמאמין ב”שקר האצילי” של אפלטון, שיאפשר לאליטה בעני עצמה לנתב את ההמון), תוהה אתר “כיפה” האם רונן שובל הוא יהודי רפורמי. אתמול, הזכיר אתר “סרוגים” (ההוא שתמך בשתיקה במחנות השמדה לעמלקים אבל לא בביקורת עליהם) שפעם, לא כל כך מזמן, רונן שובל העמיד פני “ימני שפוי” ואף “איש מרכז.”

כל זה הכניס את שובל למצוקה מסוימת, והוא פרסם בעמוד שלו את התגובה שנתן ל”סרוגים,” עם מעט הרחבות.

shoval_page

שובל טוען שהוא איש ימין מזה יותר מעשור, שהוא היה בעמונה (פברואר 2006), שהוא שבת רעב במהלך ההתנתקות נגד המהלך הזה. האמת, הטקסט הזה היה מוכר לי – כי שובל אמר את אותם הדברים, כמעט מילה במילה, לערוץ 7 ב-2008:

“אני נגד נסיגות – שיקדמו רק את הטרור. נגד העברת סמכויות ביטחוניות לפלשתינאים – תגידי השתגענו ? נגד עקירת מאחזים – שבתתי רעב 12 ימים  נגד ההתנתקות (בתא כתום), וגם הייתי בעמונה. (אגב, אני ממש נגד אלימות אבל זה סיפור אחר).”

טוב לדעת שהוא נגד אלימות. אולי הוא צריך לומר את זה לתומכים שלו, כי לא נראה שהם קלטו את המסר.

או, על כל פנים, היה נגד אלימות. זה, כאמור, היה ב-2008. גם אז שובל היה מועמד לבית היהודי. אבל פחות משנתיים לאחר מכן, שובל בורא את עצמו מחדש. בראיון הידוע לשמצה שערך איתו האידיוט המועיל בן כספית, שובל מתואר כאיש מרכז וכחילוני. בראיון ההוא, אומר כספית ששלוש מפלגות התעניינו בשובל – הליכוד, קדימה והעבודה. כנראה שכספית (שכותב בתחילת 2010) לא ידע, או בחר שקוראיו לא ידעו, ששובל היה מועמד של הבית היהודי ב-2008. כידוע, כשניסו בוויקיפדיה העברית לכתוב את האמת – ש”אם תרצו” היא תנועת ימין – שובל איים עליהם בתביעת דיבה אם יעזו לכתוב שהיא משהו שאיננו “תנועת מרכז ציונית.”

לשקר לעיתונאים זה ספורט מקובל בקרב מועמדים פוליטיים. לשקר למצביעים שלהם, אם אתה מאמין שאין אמת אלא האמת שאתה בורא, זה דבר שבשגרה. לשקר לבית המשפט, מצד שני, זה כבר סיפור יותר בעייתי.

shoval_lie

בתחילת דצמבר 2011 – כלומר, כשלוש שנים ויותר אחרי התגובה שלו לערוץ 7 – הגיש שובל תצהיר לבית המשפט המחוזי בירושלים, כחלק מתביעת הדיבה שהגישה “אם תרצו” כנגד האנשים שהעזו לומר עליה שהיא פאשיסטית. בתצהיר, שהוא הצהרה בשבועה שעל שקר בה צפוי שובל להרשעה בעדות שקר, כתב שובל שאם תרצו היא “תנועת מרכז”, ציין שהוא ממקימי הארגון, ושמטרת העמוד “אם תרצו תנועה פאשיסטית” היא “נסיון לשים קץ לפעולת התובעת, פעיליה והרעיונות שהם מקדמים.” שובל לא אומר את זה במפורש, אבל במשתמע הוא מצהיר שהוא איש מרכז. כלומר, מכר לבית המשפט את אותו הבולשיט שהוא מכר לבן כספית – ושעכשיו, הו האירוניה, שב ונושך אותו כשהוא מנסה לשכנע את מצביעי הבית היהודי שהוא תמיד היה איש ימין נאמן.

(במאמר מוסגר, שובל טוען כעת ש”פרצו לו למאגרי המידע.” את הטענה הזו העלו האנשים שלו לפני כשבועיים, וכפי שכתבתי, היא נסתרה על ידי הטענה הראשונה שלהם. ראוי גם לציין ששובל מייבב שמעלילים עליו שהוא מגייס כספים שלא כחוק – ושאם תרצו מיהרה להכחיש בעיני, מבלי שהדובר שלהם נשאל על כך, שהיא משתפת פעולה כספית עם שובל.)

לכל דבר ועניין, שובל הוא אם תרצו. בית המשפט, כשפסק שיש באם תרצו סממנים פאשיסטיים, עשה זאת בעיקר תוך השענות על תורתו הפוליטית של שובל. כששובל אומר מצד אחד שהוא איש ימין, וקודם לכן טען שהוא מוביל “תנועת מרכז,” הוא משקר למישהו. לדעתי, הוא שיקר לבית המשפט, לבן כספית, ולפחות או יותר כל התקשורת היהודית. אנחנו הרי זוכרים את מה שהוא אמר ב-2008, לפני הפריצה של אם תרצו: שביתת רעב בהתנתקות, השתתפות בעמונה.

אז למי שיקר שובל? למצביעים שלו, או לבית המשפט ולכלל האזרחים הישראלים? לשובל עצמו אין את היושרה לענות על השאלה הזו. אם יש בקרב מצביעי הבית היהודי יושרה, הם לא יכניסו לרשימה שלהם אדם שכל המהות הציבורית שלו היא שקר, לא יסייעו לבזות את הכנסת עוד יותר על ידי בחירת אדם שכל מלאכתו רמיה.

ולו משום שכתם השקר הזה ידבק גם בהם. ולו משום שהם מתיימרים להאמין ב”מדבר שקר תרחק.”

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות גדולות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)