החברים של ג'ורג'

בלי בכי ובלי נהי, וחפשו את השקרן: שתי הערות על המצב

יש משהו פאתטי ודוחה בהתקרבנות בכל פעם שחמוש כיבוש נהרג, ולא ברור מי משקר בפרשת הפשיטה על ידיעות אחרונות

בלי בכי ובלי נהי: שלושה חמושים-למחצה פלסטינים הסתערו בסכינים על חמושת כיבוש ישראלית במזרח ירושלים (אל קודס) ודקרו אותה למוות. זמן קצר לאחר מכן הם חוסלו על ידי חמושים ישראלים אחרים. מעבר לתגובה הישראלית השגרתית – ענישה קולקטיבית כלפי פלסטינים שלא עשו דבר – התקשורת היהודית השמיעה קול זעקה גדולה ומרה. אשה בוגרת, שמשרתת בקבע, שבחרה מרצונה החופשי לשרת משטר דיכוי, הפכה תוך זמן קצר לילדה תמימה ואדם מקסים.

וסביר להניח, וזו הטרגדיה, שהיא אכן היתה ילדה תמימה ואדם מקסים. אין סתירה בין היותה משוש משפחתה ולב המסיבה ובין היותה קלגסית קשוחה. אין סתירה בין העובדה שמשפחתה נותרה כלי שבור, עם חלל שלא יתמלא לעולם, ובין העובדה שהיא היתה מטרה צבאית לגיטימית. שלושת האנשים שהרגו אותה גם הם היו אהובים על בני משפחותיהם; גם הם השאירו הורים שבורים ואחים המומים. גם להם, סביר להניח, יש ידידים שלא יודעים כעת את נפשם. וגם הם הפכו, מהרגע שהרימו נשק, למטרות לגיטימיות. סביר להניח שאילו היו משלימים את משימתם, והיו מצליחים לשוב לביתם, גם הם היו מלאי רוך כלפי אחיהם. בני אדם הם יצורים מורכבים, במיוחד כשהם נאלצים לחיות בימי מלחמה.

מדינת ישראל שלחה את שוטרת המג”ב ההיא לשער שכם. רוב תושבי המדינה לא ימצאו את שער שכם על מפה ואין להם מושג מה עושים שם מג”בניקים ואיך נראית מזרח ירושלים. הם לא רוצים לדעת, והם בוחרים שלא לדעת. הבחירה שלא לדעת היא בחירה להמשיך את הסכסוך ואת הכיבוש. ואין מה לעשות: כיבוש יגרור תגובת נגד אלימה.

כפי שנכתב במודעה ההיא, זמן קצר לאחר מלחמת 1967,

“כיבוש גורר אחריו שלטון זר,

שלטון זר גורר אחריו התנגדות,

התנגדות גוררת אחריה דיכוי,

דיכוי גורר אחריו טרור וטרור נגדי.

קורבנות הטרור הם בדרך כלל אנשים חפים מפשע.

החזקת השטחים תהפוך אותנו לעם של רוצחים ונרצחים. נצא מהשטחים הכבושים מיד.”

רוב הישראלים בוחרים, כברירת מחדל, להיות רוצחים ונרצחים. הם בוחרים בהמשך השלטון הזר, אבל הם לא מוכנים לשלם את מחירו. יש משהו פאתטי ודוחה בציבור שפעם אחר פעם בוחר, במעשה ובמחדל, בהמשך שלטון זר על עם מתקומם, אבל מופתע בכל פעם שלפעולה הזו יש מחיר. בחרתם בכיבוש? בחרתם גם במחיר שלו. בחרתם לא להחליט? לא לדעת? בחרתם בברירת המחדל של המשך הכיבוש, ולזה יש מחיר. הוציאו את הראש מבית השחי והתבוננו במציאות. זה המינימום שאתם חייבים לאנשים שאתם שולחים להרוג וליהרג בשמכם.

מי החליט על הפשיטה על ידיעות אחרונות? ביום חמישי האחרון פשטה משטרת ישראל על ההוצאה לאור של ידיעות אחרונות והחרימה כתבי יד. אחד מהם היה כתב היד של ספרו המיועד של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט; שני כתבי יד אחרים היו ביוגרפיה של ראש ממשלתנו היקר שכתב בן כספית, ומשהו של הנחש בנעלים, בוגי יעלון, שאמור לעסוק בין השאר בשערוריית הצוללות.

הפשיטה על בית הוצאה לאור עוררה, בצדק, מחאה נרחבת, הן מעצם הפשיטה עצמה – שאושרה כמסתבר על ידי היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט – והן בשל מה שנראה כמו רדיפה בלתי הוגנת של אולמרט. צריך להיות מוכשר מאד כדי להפוך את אהוד אולמרט לקורבן, אבל נראה שלשי ניצן ומנדלבליט יש את זה.

הפרשה הסתבכה כאשר ניסה הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד “השקרן” ארדן, לטעון שהקביעה “מה מותר לאולמרט להעביר פנימה או החוצה” היו בעצם של מנגנון האופל הפחות מפוקח בישראל, המלמ”ב. המשטרה טענה בתחילה כי היא ביצעה את הפשיטה בהנחיית המלמ”ב, אבל אחר כך חזרה בה מהטענה הזו ואמרה שהפשיטה בוצעה בהנחיית הפרקליטות לאחר התייעצות עם המלמ”ב. זה, מצידו, הכחיש כל קשר לפרשה: “למלמ”ב לא היתה שום נגיעה ושום קשר לפשיטה וגם לא בסמכותנו לאשר אותה. שמענו על הגעת השוטרים להוצאת הספרים רק מהתקשורת. הודעת הפרקליטות היא מניפולציה.”

וואו. זה לא קורה הרבה. אני חייב להודות שכשמעתי על הפשיטה, מיד חשבתי על המלמ”ב. מי שיזכור את ימי אולמרט כראש ממשלה, עשוי לזכור שהוא הפריח בלון ניסוי בנושא העמימות הגרעינית של ישראל, ושקל להודיע שמעתה אפשר יהיה לומר שלישראל יש נשק גרעיני מבלי להקדים למילים את המנטרה (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה). המלמ”ב לא אוהב שנוגעים לו בגרעין ויש להניח שהעובדה שמי שעשה את זה היה ראש הממשלה לא ממש שינתה לו.

וזה היה נשמע סביר עד ההכחשה הטוטאלית של המלמ”ב. החבר’ה האלה לא מתביישים במה שהם עושים ולא נוהגים להכחיש שום דבר. נראה שהם מרגישים שארדן, מנדלבליט וניצן עשו עליהם סיבוב והשתמשו בשם הבטחון לשווא. מה שמעלה את השאלה: אם המטרה של הפשיטה לא היתה הספר של אולמרט, מה היא היתה? בוגי והצוללות, או פרטים עסיסיים במיוחד על נתניהו שמנדלבליט וניצן לא רוצים שתקראו בספר החדש של כספית? מי הורה על הפשיטה הזו? האם נתניהו היה מעורב, או שארדן, אלשיך, ניצן ומנדלבליט פשוט ניסו לקלוע לרוח המפקד? האם אפשר לסמוך על ארבעת המוסקיטרים האלה שיחקרו את פרשות ראש הממשלה כמו שצריך, או שאולי הגיע הזמן שגם הם יוכנסו לחדרי החקירות?

אבל על ידי מי? מי שומר על השומרים?

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

בגדי השרלטן החדשים

למי שיקר רונן שובל, למתפקדי הבית היהודי או לבית המשפט?

אחחח, תענוג.

רונן שובל לומד על בשרו עד כמה סובלני הציבור חובש הכיפות. בעקבות מאמר מרתק של תומר פרסיקו על הפילוסופיה הפוליטית של שובל (תקציר גס – שובל הוא שטראוסיאני שמאמין ב”שקר האצילי” של אפלטון, שיאפשר לאליטה בעני עצמה לנתב את ההמון), תוהה אתר “כיפה” האם רונן שובל הוא יהודי רפורמי. אתמול, הזכיר אתר “סרוגים” (ההוא שתמך בשתיקה במחנות השמדה לעמלקים אבל לא בביקורת עליהם) שפעם, לא כל כך מזמן, רונן שובל העמיד פני “ימני שפוי” ואף “איש מרכז.”

כל זה הכניס את שובל למצוקה מסוימת, והוא פרסם בעמוד שלו את התגובה שנתן ל”סרוגים,” עם מעט הרחבות.

shoval_page

שובל טוען שהוא איש ימין מזה יותר מעשור, שהוא היה בעמונה (פברואר 2006), שהוא שבת רעב במהלך ההתנתקות נגד המהלך הזה. האמת, הטקסט הזה היה מוכר לי – כי שובל אמר את אותם הדברים, כמעט מילה במילה, לערוץ 7 ב-2008:

“אני נגד נסיגות – שיקדמו רק את הטרור. נגד העברת סמכויות ביטחוניות לפלשתינאים – תגידי השתגענו ? נגד עקירת מאחזים – שבתתי רעב 12 ימים  נגד ההתנתקות (בתא כתום), וגם הייתי בעמונה. (אגב, אני ממש נגד אלימות אבל זה סיפור אחר).”

טוב לדעת שהוא נגד אלימות. אולי הוא צריך לומר את זה לתומכים שלו, כי לא נראה שהם קלטו את המסר.

או, על כל פנים, היה נגד אלימות. זה, כאמור, היה ב-2008. גם אז שובל היה מועמד לבית היהודי. אבל פחות משנתיים לאחר מכן, שובל בורא את עצמו מחדש. בראיון הידוע לשמצה שערך איתו האידיוט המועיל בן כספית, שובל מתואר כאיש מרכז וכחילוני. בראיון ההוא, אומר כספית ששלוש מפלגות התעניינו בשובל – הליכוד, קדימה והעבודה. כנראה שכספית (שכותב בתחילת 2010) לא ידע, או בחר שקוראיו לא ידעו, ששובל היה מועמד של הבית היהודי ב-2008. כידוע, כשניסו בוויקיפדיה העברית לכתוב את האמת – ש”אם תרצו” היא תנועת ימין – שובל איים עליהם בתביעת דיבה אם יעזו לכתוב שהיא משהו שאיננו “תנועת מרכז ציונית.”

לשקר לעיתונאים זה ספורט מקובל בקרב מועמדים פוליטיים. לשקר למצביעים שלהם, אם אתה מאמין שאין אמת אלא האמת שאתה בורא, זה דבר שבשגרה. לשקר לבית המשפט, מצד שני, זה כבר סיפור יותר בעייתי.

shoval_lie

בתחילת דצמבר 2011 – כלומר, כשלוש שנים ויותר אחרי התגובה שלו לערוץ 7 – הגיש שובל תצהיר לבית המשפט המחוזי בירושלים, כחלק מתביעת הדיבה שהגישה “אם תרצו” כנגד האנשים שהעזו לומר עליה שהיא פאשיסטית. בתצהיר, שהוא הצהרה בשבועה שעל שקר בה צפוי שובל להרשעה בעדות שקר, כתב שובל שאם תרצו היא “תנועת מרכז”, ציין שהוא ממקימי הארגון, ושמטרת העמוד “אם תרצו תנועה פאשיסטית” היא “נסיון לשים קץ לפעולת התובעת, פעיליה והרעיונות שהם מקדמים.” שובל לא אומר את זה במפורש, אבל במשתמע הוא מצהיר שהוא איש מרכז. כלומר, מכר לבית המשפט את אותו הבולשיט שהוא מכר לבן כספית – ושעכשיו, הו האירוניה, שב ונושך אותו כשהוא מנסה לשכנע את מצביעי הבית היהודי שהוא תמיד היה איש ימין נאמן.

(במאמר מוסגר, שובל טוען כעת ש”פרצו לו למאגרי המידע.” את הטענה הזו העלו האנשים שלו לפני כשבועיים, וכפי שכתבתי, היא נסתרה על ידי הטענה הראשונה שלהם. ראוי גם לציין ששובל מייבב שמעלילים עליו שהוא מגייס כספים שלא כחוק – ושאם תרצו מיהרה להכחיש בעיני, מבלי שהדובר שלהם נשאל על כך, שהיא משתפת פעולה כספית עם שובל.)

לכל דבר ועניין, שובל הוא אם תרצו. בית המשפט, כשפסק שיש באם תרצו סממנים פאשיסטיים, עשה זאת בעיקר תוך השענות על תורתו הפוליטית של שובל. כששובל אומר מצד אחד שהוא איש ימין, וקודם לכן טען שהוא מוביל “תנועת מרכז,” הוא משקר למישהו. לדעתי, הוא שיקר לבית המשפט, לבן כספית, ולפחות או יותר כל התקשורת היהודית. אנחנו הרי זוכרים את מה שהוא אמר ב-2008, לפני הפריצה של אם תרצו: שביתת רעב בהתנתקות, השתתפות בעמונה.

אז למי שיקר שובל? למצביעים שלו, או לבית המשפט ולכלל האזרחים הישראלים? לשובל עצמו אין את היושרה לענות על השאלה הזו. אם יש בקרב מצביעי הבית היהודי יושרה, הם לא יכניסו לרשימה שלהם אדם שכל המהות הציבורית שלו היא שקר, לא יסייעו לבזות את הכנסת עוד יותר על ידי בחירת אדם שכל מלאכתו רמיה.

ולו משום שכתם השקר הזה ידבק גם בהם. ולו משום שהם מתיימרים להאמין ב”מדבר שקר תרחק.”

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות גדולות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

אם אין מילקי, תאכלו ציונות

משבר מחיר המחיה מזכיר שוב את תפקידה הנוכחי של הציונות: להפחיד את הציבור היהודי ולמנוע ממנו לברוח

עמוד שעד לפני זמן קצר לא משך תשומת לב תקשורתית, “עולים לברלין,” שתומך בהגירה של צעירים ישראלים לאירופה, זינק לכותרות לאחרונה כשהציג חשבונית מסופרמרקט ברלינאי. הוא הראה שהמחיר של המקבילה המקומית של מעדן חלב הוא בערך שליש מזה שבישראל. טראח, מחאת המילקי נולדה.

היא הגיעה בזמן ממש לא נוח לאוליגרכיה השלטת. היא בדיוק צריכה להעביר תקציב, שבו היא אמורה להגדיל משמעותית את תקציב הגוף השמן, הבזבזני, הלא-יעיל והסחטני ביותר בישראל, צבא הגנה לישראל. הלז יצא לאחרונה למלחמה ברצועת עזה, הצליח להתקדם בערך שני קילומטרים, ספג עשרות אבדות ממיליציה חמושה למחצה ונטולת תקשורת מתקדמת, והעז לדרוש אחר כך תוספת של 30 מיליארדים. למרות שקריו (סליחה, מיכאל) של שר האוצר ביש הגדא שצריך להגיש את התקציב הזה, הוא מכיל שורה של מסים – רק שמשרד האוצר לא קורא להם כך.

הקבלה הצנועה מברלין של “עולים לברלין” עוררה סערה. אף שהבלוגרית טל שניידר העירה שהסיפור האמיתי הוא המחיר של מיץ התפוזים, שזול בברלין יותר מאשר בישראל, המילקי הוא זה שמשך את תשומת הלב. אולי בגלל שרבים מאיתנו צורכים הרבה יותר מילקי ממיץ תפוזים.

וכשהתחילה הסערה, התחילו כמובן תגובות הנגד. אפס כלשהו ששימש פעם כבכיר במשרד האוצר האשים את “עולים לברלין” שהם הביאו קבלה מסופרמרקט מוזל; כנראה ששנים של עבודה שם הרגילו אותו לא רק למכור את נכסי הציבור לטייקונים, אלא גם לקמץ באמירת אמת, כי מכרים ברלינאים העירו שמדובר ברשת נפוצה למדי של מרכולים.

מיד אחריו, החרתה-החזיקה הגווארדיה הציונית הוותיקה. בן כספית פנה אל המהגרים לברלין, הזכיר להם שפעם רצחו שם די הרבה יהודים, ושאל איך הם מוכנים לוותר על הכל תמורת מחיר מילקי זול יותר. דן מרגלית היה ישיר יותר: הוא כתב בטוויטר ש”כל הטענות נגד יוקר המחיה של היורדים לברלין נכונות, אז מה? בנקום [שגיאת הקלדה במקור – יצ”ג] להלחם על פה על הבית הם ערקו”.

בכיר אחר בלשכת-ראש-הממשלה-היום, חזי שטרנליכט, שמתחזה לכתב כלכלי, טען (סליחה, שיקר) שמערכת הבריאות הישראלית טובה יותר מהגרמנית, ושכאשר המהגרים לברלין ירצו לחזור לישראל, “זה יהיה רגע המבחן שלא לאפשר להם לחזור בקלות כזאת.”

וואלה. נראה שבלשכת-ראש-הממשלה-היום עוד לא הבינו את משמעותה של אזרחות: מולדת היא המקום שלא משנה מה קורה, חייב לפתוח לך את הדלת. אבל שטרנליכט ודומיו מסבירים היטב את מהות הציונות היום: מסע נקמה לא רק נגד ההיסטוריה העולמית, אלא גם נגד הרוב הגדול של היהודים וחלק ניכר מהישראלים שוויתר על הציונות.

שממל אמרו את זה טוב יותר:

תבינו
כל העולם מהגר עכשיו לכל העולם
ורק אצלינו זה נחשב לבגידה בעם
על ידי מנהיגים שרוצים שנישאר מבודדים
נישאר מפוחדים
כי כולם שונאים יהודים
וכל פעם שהם פותחים את הפה
הם עונדים לי מחדש
את הטלאי הצהוב כמו אות של כבוד
כמו פרח בדש
מבזים את כולנו, בלי כבוד מינימאלי
שחררו כבר את הגטו
תנו לחיות כמו עם נורמאלי.

זה מה שנשאר מהציונות: הטלת אימה. אם, פעם, היא דיברה על חברת מופת, ואם אפילו הליברל הימני ז’בוטינסקי דיבר על כך שכל אדם זכאי לחמשת המ”מים – מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא – אז היום אומרים לנו שמי שרוצה לחיות בכבוד הוא מפונק, ושטוב שהוא כבר לא איתנו, ושאם הוא ירצה לחזור הוא יצטרך להוכיח את עצמו. ואל תצאו החוצה, כי יש אנטישמים בחוץ.

יכול להיות שיש. הליגה נגד השמצה הצליחה לקושש שלוש תקריות אנטישמיות, שתיים מהן אנטי-ישראליות בעצם, בספרד בשנת 2009, כשהיא מעריכה שיותר מעשרה מיליונים מהספרדים הם אנטישמים. על כל פנים, שיעור האנטישמיות העולמי מחוויר לעומת הטרור היהודי בגדה המערבית: 399 תקריות טרור יהודי ב-2013, לעומת 594 תקריות אנטישמיות בעולם כולו (116 מתוכן בצרפת.) אז יכול להיות שיש אנטישמיות שם בחוץ, אבל כנראה שהיא לא כל כך מסוכנת.

אבל זה מה שנשאר לציונים הוותיקים להציע: פחד מצד אחד, הטלת קלון מצד שני. הם הרי כבר לא מנסים להבטיח שלום או שיהיה עתיד טוב יותר. הציונים של המרכז הרדיקלי – בן דרור ימיני, ארי שביט – מדברים על מלחמת נצח עם האיסלם, על ישראל בתור מוצב קדמי של התרבות המערבית, על כך שלא יהיה שלום אלא לכל היותר תקופות של שקט זמני בין מלחמות. אז מילא שהם נשמעים כמו הימין הקיצוני האמריקאי או האירופי, אבל איזה עתיד הם מציעים ליהודי הישראלי? פלא שיותר ויותר אנשים מעדיפים לוותר על עסקת החבילה של אתם תהיו בשר התותחים אבל אנחנו נקפיד שלא תהיה חמאה? פלא שכל מי שיכול לברוח, חושב על זה ברצינות, ומי שלא יכול – מפנטז על זה? על השאלה המקראית “הלנצח תאכל חרב” עונים הציונים ב”כן,” ודורשים ממך לא לדרוש מהמדינה שלך תנאי קיום סבירים. אז זה מה שנשאר מהציונות: קו הגנה אידיאולוגי רעוע על משטר האוליגרכיה הכלכלית הישראלי.

ההוצאות בישראל גבוהות, והשכר בה נמוך. זה לא קרה במקרה: זו תוצאה של מדיניות כלכלית מובהקת, שמונהגת הן על ידי נתניהו והן על ידי יאיר לפיד. זו כלכלת הוודו של תיאוריית הזרזוף, שאומרת שאם ניתן לעשירים הרבה, כמה פירורים גם יפלו מהצלחת שלהם לרצפה, שם אפשר יהיה לאסוף אותם. הבעיה היא שזה לא קורה. בשם תיאוריית הזרזוף, נתניהו ולפיד מנהלים מלחמת מעמדות, ומחלקים מחדש את העושר כך שהוא זורם כלפי מעלה. נתניהו, כשר אוצר וראש ממשלה, נלחם מלחמת חורמה בכל נסיון להעלות את השכר או – מצד שני – לקבוע תקרת שכר לחזירי שכבת המנהלים. זו השכבה שלו, אחרי הכל.

לפני כשנה, בסיבוב הקודם של הדיון הציבורי על הגירה – כשברלין היא שוב הסמל – יאיר לפיד תקף בחריפות את האנשים שהעזו לחשוב שמגיע להם עתיד טוב יותר, והוא עשה את זה, כמובן, בשם השואה. היום, כשהוא מבועת מהתקציב שהוא אמור להגיש וכשהוא יודע שהבדותות שלו לא מחזיקות מים ושהעיתונאים והציבור שמים לב לחורים בטענות שלו, הוא פתאום אומר ש”החבר’ה מברלין צודקים” וש”אני שותף לזעם הציבורי. לו יכולתי כבר לפני שנה וחצי הייתי בתהליך בו אנחנו נמצאים היום.”

הלו, אפס! “לו יכולתי”? אתה שר האוצר. אתה מוביל סיעה של 19 מנדטים. אני יודע שאתה לא חזק במספרים, אבל הגודל שלה זהה היום לגודל הסיעה של ראש הממשלה, הליכוד. האח שלך, בנט – אתה זוכר, ההוא שמכרת לנו אותו – ממשיך לעשות בכספים כשלו באמצעות האיש שלו בוועדת הכספים, והוא משיג הרבה יותר ממך עם 12 מנדטים. אם אתה לא יודע איך למנף 19 מנדטים, אז אתה כנראה לא במקום הנכון וכדאי שתתפטר בהקדם. מי יודע, אולי יהיה לך מזל ונשכח אותך.

אבל, לא. כפי שמעידים דבריו, לפיד נערך לבחירות. כיף להיות שר ובפוליטיקה הישראלית אנשים לא מוותרים על כוח מרצונם. עכשיו הוא מנסה לומר לבוחרים שלו שכוונותיו היו טובות. צריך להזכיר שהוא תמיד היה ניאו ליברל, שהוא תמיד היה בעד הפרטה, ושהוא לעג למנהיגי המחאה, ואחר כך למצביעיו המאוכזבים, תוך שהוא מכנה אותם “שנאוצרים רטובים בגשם.” ואם הוא יקבל יותר משליש מהמנדטים שיש לו כרגע, אז הציבור מטומטם ומגיע לו לשלם.

ובזמן שלפיד מנסה לגמגם שהוא בסך הכל נבעך, נפגשו מנהלי חברות המזון כדי לארגן קנוניה נגד הצרכנים. הם יודעים שיש להם מחאה על הידיים, שזה יכול לכאוב, ולכן הם מתאמים פעולות. על פניו, זה נראה כמו עבירה בוטה על חוק ההגבלים העסקיים, אבל כמו כל חוק שפוגע באוליגרכיה, האכיפה של החוק הזה לא ממש קיימת. השטיק הנוכחי שלהם הוא לבעוט את הכדור חזרה אל לפיד: לדרוש מע”מ דיפרנציאלי על מזון. זה לא בהכרח רעיון רע, אבל הוא לא ישנה את העובדה שהסיבה לכך שהמחירים שאתם משלמים גבוהים היא לא המע”מ אלא החזירות שלהם.

מה שמשעשע בכל הסיפור הוא לראות אנשים שכל יום מזמרים לנו על נפלאות השוק החופשי והיד הנעלמה, עד שזה מגיע לבחירת מקום המגורים שלך. פתאום, ברגע שאתה מודיע שאתה מעדיף את ברלין, כל הדיבורים על שוק חופשי, שבו ברלין היא מוצר נחשק יותר מישראל, עפים מהחלון. פתאום, כולנו מתבקשים להתגייס ולהצדיע בדום לילד עם הידיים למעלה. פתאום, אנחנו שוב חברה מגויסת.

והשילוב הזה יחודי לישראל: מצד אחד, כלכלת שוק פרועה; מצד שני, דרישות חסרות תקדים מהתושבים, כמו גיוס חובה וכפיפות לאידיאולוגיה הטוטליטרית השלטת, הציונות. שני אלה לא מסתדרים. אם אתם מגייסים אותנו, אנחנו דורשים תנאים. אם לא מגיע לנו כלום, אנחנו גם לא צריכים לתת לכם כלום.

ואת הפרדוקס הזה, הציונים המודרניים לא מצליחים להתיר. ובין שתי אבני הריחיים הללו – יוקר המחיה ועול השירות מצד אחד, והתפרקות המדינה מהתחייבויותיה מצד שני – אנחנו מאבדים דור של ישראלים. מה יש ללפיד להציע להם? עוד זכרונות שואה של אביו? מה יש לנתניהו? עוד דיבורים על דאע”ש על הגדרות? אם לנצח תאכל חרב, אומרים צעירים רבים, חפשו אותנו באירופה.

(עוד על כך, ועל האירוניה ההיסטורית, בהמשך השבוע.)

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פרשן בכיר, עאלק

בטורו האחרון, כותב בן כספית – הארי שביט של "מעריב", שמחזיק לא רק בתפקיד פרשן מדיני בכיר של העיתון הגווע, אלא גם כפרשן בכמה תכניות טלוויזיה – כך, מפי "מתנגדים לתקיפה": "אסד נלחם על חייו. הוא עם הגב לקיר, גמור לגמרי. התלקחות כזו בין ישראל לאיראן תספק לו עילה לקפוץ על המציאה ולשגר לישראל את מיטב טיליו, קונבנציונליים או כימיים, במטרה לאחד סביבו במהלך נואש של הרגע האחרון את העם הסורי, או מה שנשאר ממנו, מול האויב הציוני. זו הרי נוסחה שתמיד עובדת בעולם הערבי." ההדגשה שלי.

וואלה? האם זו "נוסחה שתמיד עובדת בעולם הערבי"? האם כספית מסוגל להביא ולו מקרה אחד שבו הנוסחה הזו אכן פעלה? הבה נבדוק את העובדות. המקרה היחיד של שליט ערבי שירה טילים לעבר ישראל כשלא היה במלחמה פעילה נגדה הוא זה של סדאם חוסיין ב-1991. המטרה שלו היתה לפורר את הקואליציה של בוש, שכללה גם שורה של מדינות ערביות. ראה זה פלא: לא רק שהקואליציה לא התמוטטה, אלא שעם סיום המלחמה, פרץ בעיראק מרד אדיר שכמעט והפיל את חוסיין. וואלה. מסתבר שגם כשמפעילים את ה"נוסחה", היא לא עובדת. בטח לא "תמיד עובדת."

עוד דוגמאות. ב-2003, פלשה ארה"ב לעיראק וחיסלה את שלטון סדאם חוסיין. למרות פאניקה של כוחותינו המזוינים, שהורו לכל האזרחים להסתובב צמוד עם ערכות מגן, ולמרות שהאלוף עמוס גלעד הבטיח לנו שהעולם יעמוד המום כשיסתבר איזה נשק יש לסדאם חוסיין, הוא לא ירה רקטות לפה כדי "לאחד סביבו במהלך נואש של הרגע האחרון את העם העיראקי". אולי משום שידע שאין בכך שום טעם: שום מכה שינחית על ישראל לא היתה מפסיקה את מסע המלחמה של בוש ג'וניור.

ב-2009, עמד משטר האייטולות באיראן בפני התקוממות עממית רחבה, הרחבה ביותר מאז 1979. למרות זאת, הם לא ירו לפה שום דבר כדי "לאחד סביבם במהלך נואש של הרגע האחרון את העם האיראני." משונים, האייטולות האלה. אולי זה בגלל שהם פרסים, ולא ערבים.

בסוף 2010, התחילו מהומות כבדות בטוניסיה, שתוך חודשיים הפילו את משטרו של בן עלי. למרות זאת, בן עלי לא ניסה לתקוף את ישראל, אלא סתם נס על נפשו. עם קריסת משטר בן עלי, החל משטר מובארק להתנודד. ואף על פי כן, למרות שבמשך שנים עודד המשטר את האופוזיציה שלו להוציא קיטור על ידי תקיפת ישראל, ולמרות שאחד המושלים שלו האשים את המוסד בשליחת כריש (!) לחופי סיני רק חודשיים קודם לכן, משטר מובארק הגווע לא ניסה לתקוף את ישראל. האם הוא היה טמבל שפספס הזדמנות?

כמה חודשים לאחר מכן, החלה ההתקוממות בלוב. משטר קדאפי, שרשם פטנט על מדינה משוגעת הרבה לפני ישראל, נמנע בכל זאת מלצאת להתקפה כלשהי על ישראל – הוא אפילו לא פוצץ איזו שגרירות. אין ספק שהשגיאה האסטרטגית הזו היא זו שהביאה למותו הנקלה.

משטר אסד עצמו מתמודד כבר שנה וחצי עם התקוממות עממית, בהצלחה חלקית מאד. ההגיון היה אומר שאסד היה מפעיל את טקטיקת ה"תראו, ציפור" של כספית דווקא בשלבים המוקדמים של ההתקוממות, כשמספרם של המורדים עדיין היה מועט ולפני שמעשי הזוועה שלו קוממו עליו עוד מבני עמו. באופן תמוה, הוא לא עשה זאת. יצוין שגם אביו, דיקטטור אכזרי לא פחות (איך שגלגל מתהפך; לפני שנה וחצי נחשב האב לאכזר מבין השניים) נמנע גם הוא מלתקוף את ישראל בעת המשבר הגדול של משטרו, ההתקוממות בחמה בפברואר 1982.

כלומר, כשבודקים את העובדות, מסתבר שלדוקטרינת כספית אין בעצם רגליים: ה"נוסחה" שלו נוסתה רק פעם אחת, בעיקר לצרכי חוץ, והיא לא עבדה אז. מסתבר ש"הרחוב הערבי" הרבה פחות מטומטם והרבה פחות פתי ממה שאחד מבכירי הפרשנים של ישראל מפנטז. אז מאיפה הבטחון של כספית ש"זו הרי נוסחה שעובדת תמיד בעולם הערבי"? מותר לשער שזו פרוייקציה: כספית כל כך התרגל לחשוב, כמו חלק ניכר מהישראלים, שלערבים אין מהות עצמאית, אלא הם אך ורק כלי מלא שנאת ישראל – אם תרצו, זו הגרסה הפסוודו-אינטלקטואלית ל"יהודי הוא נשמה, ערבי הוא בן זונה" של היג"עים – שמובן מאליו שאם רק יציעו להם לתקוף את ישראל, הם ישמטו מיד את כל טענותיהם, שהרי אין להם באמת כאלו: רק שנאתם לישראל היא אמיתית. ואם זה מה שהפרשן הנכבד חושב, הרי ממילא אין צורך לגבות את הטענה בהוכחות. למה לקלקל תיאוריה יפה כל כך במידע אמפירי?

כספית, כמובן, רחוק מלהיות הפרשן הישראלי היחיד שמבחינתו כל מדינות ערב הן בבחינת מפה ריקה שעליה כתוב "כאן יש מפלצות." ארי שביט כתב בשעתו קינה על כך ש"כוחות איסלמיסטיים, ניאו-נאצריסטיים וניאו-עותומניים יעצבו את המזרח התיכון" וימוטטו את "מערך הבלימה הסוני" נגד איראן. אם יש כוחות ניאו-נאצריסטים בסביבה, הם עוד לא הראו את עצמם, ו"ניאו-עותומניים" זה פשוט כינוי גנאי לטורקיה. "מערך הבלימה הסוני" הוא עוד פיקציה שמוכרת מערכת הבטחון שלנו, שחושבת שהעולם הערבי מתנגד לאיראן וחושש ממנה. זה לא המצב.

מושכל ראשון, בנסיון להבין את העולם שאנחנו חיים בו, הוא להוציא את הראש מבית השחי ולהבין שהעולם לא חג סביבנו. לעולם הערבי-מוסלמי יש היסטוריה משלו ובעיות (איומות) משלו, וישראל רחוקה מלככב במחשבתם של יושביו. כפי שהעידו השנתיים האחרונות, הערבים רחוקים מלהיות טיפשים או בובות על חוט, שעצם תקיפתה של ישראל תגרום להם להתייצב סביב המשטרים שלהם.

עכשיו, אם ישראל היתה התוקפנית, אז המצב היה כנראה אחר מאד: כל עם יסתופף סביב מנהיגיו, שנואים ככל שיהיו, אם הוא ימצא את עצמו מותקף על ידי עם אחר. הרפובליקה האיסלמית של איראן היתה במשבר בשנת 1979: קצינים בכירים בחיל האוויר קשרו נגד חומייני, הצבא היה על סף מרד – ואז הגיעה ההתקפה של סדאם חוסיין. מיד, מתנגדי המשטר מיהרו לתמוך בו, הקצינים הכלואים שוחררו מהכלא והפכו לגיבורים לאומיים כשתקפו מהאוויר את עיראק. כדאי שהלקח הזה יעמוד בפני המנהיגים הישראלים לפני שיצאו למלחמת שולל חדשה מול איראן.

ועוד דבר אחד: יאיר לפיד הודיע היום שהוא תומך בפתרון שתי המדינות, על בסיס השארת גושי ההתנחלויות בידי ישראל. זה נחמד. האם יש פלסטיני שיתמוך בהשארת אריאל, האצבע התקועה בעינה של פלסטין, בידי ישראל? ספק אם יש כזה. טוב לדעת שהעמדה של לפיד בנושא המו"מ עם הפלסטינים מופרכת כמו שאר עמדותיו.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתמיכה. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו שיחיה במדינה שבה יש פרשנים בכירים הראויים יותר לשמם.

(יוסי גורביץ)

באין מליץ יושר

עקרון בסיסי הוא שאתה לא כותב כשהדם בוער בעורקים; שום דבר טוב לא יצא מזה. במיוחד אם אין לך עורך טוב. בן כספית, אם להיות נדיבים כלפיו, כתב את המאמר שלו שפורסם הבוקר במצב כזה. אשר לעורכים, קשה להאשים אותם – לכותב-כוכב כמו כספית הם יכולים לתקן את הפסיקים, או להשמיט יו"ד מיותרת, אבל לא הרבה מעבר לכך.

כספית קרא לכוחות צה"ל לרצוח אנשים חפים מפשע. הוא קרא להם להרוג את מי שהם חושבים שהם הרוצחים שביצעו את הטבח של משפחת פוגל. כספית קורא להריגתם, תוך מניעה מפורשת של כל הליך חוקי. כלומר, הוא רוצה שקצין איסוף כלשהו יחליט מיהם הרוצחים, וישגר אליהם חוליית חיסול. המטרה שלו היא "הרתעתית": הוא רוצה שמחבלים עתידיים ידעו שאם הם ירצחו אזרחים, הם לא יצאו מזה בחיים. כספית מהדהד כאן את האמירה של יצחק שמיר מסוף שנות השמונים-תחילת שנות התשעים: מחבלים לא צריכים לצאת חיים מפיגוע.

המודל של כספית הוא המבצע המיתולוגי של המוסד כנגד המחבלים שביצעו את הטבח במינכן, ב-1972. כספית מתעלם מכך שגם במהלך המבצע הזה הרגו אנשי המוסד מלצר חף מפשע (אחמד בושיקי, בליליהאמר שבנורווגיה), ושישראל שילמה על כך לימים פיצויים. כשחוטבים עצים, אחרי הכל, עפים שבבים. אבל המודל המדויק יותר צריך להיות זה של יצחק שמיר: ראש השב"כ, אברהם שלום, שנתן לאהוד יתום את ההוראה לרצוח את שני העצורים הכפותים מקו 300, טען שקיבל את ההוראה ישירות מראש הממשלה שמיר.

אחרי הכל, צה"ל והשב"כ, כשימצאו את החשודים בטבח, לא ימצאו אותם בלב פאריס. הם יסגרו עליהם בלב שטח שישראל שולטת בו ללא מיצרים, שליטה אווירית וקרקעית כאחד. הם ישלחו, כרגיל, פלוגה כדי לצוד שני אנשים שאפשר להניח שאינם חמושים. ובן כספית רוצה שחיילים ישראלים יירו למוות בהם, גם אם הם לא יגלו כל התנגדות למעצרם.

הכותרת החד משמעית של כספית היא "לחסל את הרוצחים – לא להביאם לדין". "חיסול" הוא מילה מכובסת לרצח. כספית רוצה שצה"ל יאמץ נוהל לרצח של חשודים. ומה יהיה אם צה"ל יטעה? אם השב"כ ימצא את המטרה הלא נכונה? במקרה הטוב, כספית לא חשב על האפשרות הזו לפני שכתב את טורו. במקרה הרע, דמם של חפים מפשע פלסטינים לא מעניין אותו.

והרי זה כל הטיעון נגד עונש מוות: מה קורה כשבתי המשפט טועים ודנים אדם חף מפשע למוות. במצב הנוכחי, לנאשמים יש סיכוי – אפסי, כי הם פלסטינים בבית דין צבאי, אבל ניסים כבר קרו – להוכיח את חפותם. אם צה"ל יאמץ את נוהל בן – יש שאומרים שזה כבר קרה – לא יהיה סיכוי כזה. יתר על כן, התיק יסגר והרוצח האמיתי יסתובב חופשי, עם קצת עזרה מבן כספית.

רגע, תגידו לי, זו מלחמה, מה אתה רוצה? אני רוצה הגיון. אם ישראל ב"מלחמה" עם הפלסטינים, היא לא יכולה להעמיד אותם לדין בבתי דין כאילו ביצעו פשעים. לוחם פלסטיני שהרג חייל ישראלי לא ביצע שום פשע. ובכל זאת, ישראל מתייחסת לאנשים כאלה כאילו היו פושעים. יתר על כן, צה"ל – שוב נדגיש – הוא כוח שולט בשטח, וזו עובדה שיש לה משמעות (עד כמה שצה"ל רוצה להתחמק ממנה) בדיני המלחמה. הוא לא יכול להתייחס לאנשים שחיים בו כאילו הם מאחורי קו מאז'ינו.

* * * * *

לא כותבים כשהדם רותח בעורקים; רצוי גם להזהר בפעולות. צה"ל מעולם לא הטיל עוצר על מתנחלים אחרי הפוגרומים שלהם, אבל – כך מדווחים פעילי סולידריות בינלאומיים – הוא הטיל גם הטיל עוצר על הכפר חווארה. משיחה עם פעיל שנמצא בכפר, שמסר פרטים זהירים ומדויקים, עולה כי צה"ל הטיל עוצר על הכפר ביום שבת בצהרים, שנמשך עד היום בשעה 17:00. החיילים, כמקובל במצבים כאלה – כפי שיודע כל מי ששירת בשטחים הכבושים – גרמו נזק נרחב לרכוש: משבירת חלונות ומסגרות תמונה בתואנה של "חיפוש", ועד הריסת רהיטים והחדרת חומרים מזהמים למיכלי מים. כמו כן, על פי הדיווח, נרשמו מספר מקרים של אלימות פיזית מצד חיילים – ומאוחר יותר, גם מתנחלים – כלפי התושבים: במקרה חמור במיוחד, הכה חייל אשה בת 80, שפונתה לקבלת טיפול רפואי. במהלך העוצר, עצרו החיילים על פי הדיווח למעלה מ-100 פלסטינים, כאשר הם מחפשים את כל הגברים בין גילאי 15 ו-40. הפעיל לא ידע לומר כמה מהעצורים עדיין מוחזקים על ידי צה"ל. (תגובת דובר צה"ל צפויה להגיע בהמשך ותעודכן כאשר תגיע.)

אם כל זה נראה לכם מוכר, סימן שהייתם פעם חלק ממבצע כזה. אם זה לא נראה לכם מוכר, אבל הפעולה הזו נראית לכם יותר כמו אקציה של הנ.ק.וו.ד. מאשר חקירה משטרתית, ברוכים הבאים לעולם של בן כספית, שבו אין חזקת חפות; ברוכים הבאים לעולם של הכיבוש הנאור, שבו אפשר להחזיק מאות אנשים בלי מים, מזון ותרופות, ואפשר להפעיל אלימות נגדם ונגד רכושם רק בגלל ששניים מהם עשויים להיות חשודים. פעולה כזו פירושה שלכוחות שהגיעו למקום לא היה מידע מודיעיני ששווה את הנייר שהוא כתוב עליו, ושהם נקטו בפעולות "הרתעתיות," או, במילים מכובסות פחות, הטלת טרור. כך זה נראה, מעבר להררי החושך, שעה ומשהו של נסיעה מכאן. אתם לא רואים את זה? אתם לא רוצים לראות.

במשפטי נירנברג ובמשפטים שנערכו לאחר רצח העם ברואנדה, הועמדו לדין גם מסיתים לאלימות ולרצח. אולי בית הדין בהאג צריך להתייחס לא רק לקצינים וחיילים ישראלים שחשודים בעבירה על חוקי המלחמה, אלא גם למעודדים שלהם, נוסח בן כספית.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: ארה"ב גינתה את תכנית הבניה-על-הדם החדשה של נתניהו. כפי שציין איתמר שאלתיאל, רק נתניהו מצליח להפוך פיגוע פלסטיני לגינוי אמריקני נגד ישראל.

הערה מנהלתית: היום התקבלה תרומה נוספת בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)