הפוליטיקה הימנית כבבואה חיוורת של מלחמת התרבות בארה”ב, או על האנטישמיות של הבית היהודי

בנימין נתניהו הגביר את ההילוך בשבועות האחרונים נגד התקשורת בישראל, כשרמת הצווחנות בשופרות הקבועים שלו – ישראל היום ומקור ראשון – מגיעה לשיאים חדשים, במיוחד סביב הסרטון שבו נראה נתניהו הלחוץ והמבוהל בתור לאוטובוס בפאריס, ובכן, כלשלשת עופות. התקשורת, מאשימים נתניהו ושופריו, מגויסת נגדו.

האמנם? לא ממש. נתניהו שולט ב”ישראל היום,” העלון הנפוץ ביותר בישראל, והשוגר דדי שלו, שלדון אדלסון, רכש לאחרונה גם את “מקור ראשון.” לאף אחד לא היו שום ציפיות מהסחבה של עמוס רגב, אבל בימין נהגו להתגאות שמקור ראשון הוא ספינת דגל אינטלקטואלית שלהם. תוך זמן קצר, אפשר היה לראות איך מקור ראשון הופך מעיתון ימין עצמאי לעוד גרורה של לשכת נתניהו. עדיין לא שום דבר שאפשר להשוות לבטאון לשכת ראש הממשלה, אבל ברור שהעורכים חושבים פעמיים לפני שהם כותבים משהו שיעצבן את הלשכה.

נתניהו שולט גם בערוץ הראשון, ואולי אין דוגמא טובה יותר לשליטה הזו מאשר העובדה שבאמצע הפגנת הענק של 2011, שהוציאה כחצי מיליון לרחובות, התקשרו מהלשכה – והשידור החי הופסק באמצע. נתניהו שמר לעצמו, לא במקרה, את תפקיד שר התקשורת; הוא לא עושה שם יותר מדי – לא לעשות יותר מדי זו התמחות שלו – אבל הוא חונק מדי פעם את ערוץ 10, כדי שיזכור מי פה הבוס. האיש של נתניהו בערוץ הראשון והשני הוא יואב הורוביץ, מי שמעולם לא הכחיש את הפרסומים שהעביר ל”אם תרצו” עשרות אלפי שקלים.

כן, נתניהו שולח את זרועותיו גם לערוץ השני. לאחרונה, הסיר הערוץ את “מצב האומה,” שעברה לערוץ 10, כשבוע אחרי שזו פרסמה סאטירה על סתימת הפיות של נתניהו והבטיחה לצנזר את עצמה, או שיסגרו את הערוץ. בכירים בערוץ השני טענו בעילום שם, כך ידיעות אחרונות, שנתניהו הביע אי שביעות רצון מ”מצב האומה.” לזה לא הגיעו ראיות חותכות, אבל אין מחלוקת על כך שמקורבם של בני הזוג נתניהו, עו”ד יוסי כהן, קיבל תכנית בערוץ 2, בלי שום סיבה טובה. התוצאה היא תוכנית תעמולה של לשכת נתניהו בלב הערוץ החופשי לכאורה. לאחרונה, במקביל לירידתה של “מצב האומה,” היא שבה למסך.

אבל העובדה שנתניהו מחזיק בהשפעה עצומה על חלק ניכר מכלי התקשורת היא פשוט השכלול הייחודי שלו לאגדה, על פיה התקשורת – שנשלטת על ידי השמאל הקיצוני – עוינת את הממשלה ואת העם הפשוט. גם לא מסובך לתאר את מקורותיה של האגדה הזו: כמו כמעט כל תופעה של הימין היהודי, מקורה בארה”ב של סוף שנות השישים, ימיו של אחד האפלים שבפוליטיקאים, ריצ’רד ניקסון.

הרעיון של “העם נגד תקשורת עוינת” מגיע ישירות מניקסון, והוא התחיל בקמפיין נגד התקשורת – הוא השתמש בספירו אגניו, סגן הנשיא, בתור כלב התקיפה בתחום הזה – מיד לאחר בחירתו, בקיץ 1969. בשעתו, הרעיון היה בלתי נתפס: התקשורת לא נתפסה כפוליטית, ואם היתה פוליטית, הרי שהתפיסה שלה היתה מרכזיות רדיקלית. היא תיארה כקיצוניים על גבול אי השפיות הן את המתנגדים למלחמת ויאטנם (אלה מהם שלא באו מהממסד עצמו, על כל פנים) והן את אנשי הימין המטורף באמת. צריך לזכור שהיתה הרבה מאד אלימות פוליטית בשנות השישים: כמעט בלי יוצא מן הכלל, היא הגיעה מן הימין (לשמאל יהיו אפיזודות אלימות משלו, אלה יגיעו קצת אחר כך, הרבה כריאקציה לניקסון.)

הגאוניות של ניקסון היתה ביציאה להתקפה על התקשורת. אנשי תקשורת לא אוהבים שמשקרים להם, וניקסון שיקר בלי הכרה. הוא גם היה שקרן לא משהו, והקיף את עצמו בקושרי קשר חובבנים למדי. עבדכם הנאמן קרא לאחרונה את הקלאסיקה על פרשת ווטרגייט, “כל אנשי הנשיא,” ופעם אחר פעם דפק את הראש בקיר מהנאיביות של הקושרים. זה מתחיל מהארכת המעצר של האנשים שנלכדו בווטרגייט: מה אתה עושה למחייתך? אני קבלן אבטחה. עבור מי אתה עובד? ה-CIA. וואט דה פאק? סתום את הפה! או, אחר כך, ברנשטיין שואל אנשי קשר על אדוארד האנט, ומקבל את התשובה האגבית ש”אני מניח שזה לא סוד שאד עובד ב-CIA.” ובכן, אם זה לא סוד, אתה לא טוב בזה. וזה ממשיך משם, וככל שהקונספירציה היתה עמוקה ומחרידה, היא גם היתה מפגרת להחריד.

אז היה צריך לשקר לציבור ולהתחיל מלחמה בקמבודיה תוך הכחשה שיש שם מלחמה, והתקשורת לא אוהבת שקרים בוטים. אז מה עושים? אומרים שהתפקיד של התקשורת הוא לא לחשוף את המציאות, אלא לשרת אינטרסים פוליטיים – רצוי של גורמים עוינים. משם זה תופס כאש בשדה קוצים: הבעיה שלנו היא לא עם המציאות, לא עם ילדות בוערות, צווחות, עירומות, שהטייסים האמיצים שלנו הציתו בנאפלם; הבעיה היא לא צבא ונשיא שיצאו משליטה; הבעיה היא לא שהשותפים שלנו רוצחים סאדיסטים, שאין להם בעיה לרצוח עצירים מול המצלמות; הבעיה היא המצלמות.

והרעיון הזה כל כך גאוני, כל כך פשוט, שהוא תפס מיד. הוא יובא לישראל באמצע שנות השמונים, לגמרי לא במקרה על רקע מלחמת לבנון. עבדכם הנאמן ישב פעם בארכיון ועבר על העיתונות הכתובה של ראשית ימי המלחמה. לא היו אז מפגינים והתקשורת היתה אלימה מאד כנגדם – לא אלימה כמו הרחוב, אבל עורך ידיעות הציע להעמיד אותם לדין כבוגדים. והעיתונות לא ידעה איך לאכול את הקרב על הבופור: שישה חיילים נהרגו שם, אבל ראש הממשלה אמר בשידור חי שלא היו הרוגים. מה עושים? הברירה היא בין להפוך ראש ממשלה לשקרן באמצע מלחמה (להגנתו של בגין ייאמר שהוא קיבל את המידע משרון, ואז עוד לא ידע שצריך לבדוק מידע שמגיע ממנו) ובין להיות שותפים לשקר. כשהתותחים רועמים, העיתונות הישראלית בחרה לשקר לקוראיה: היא לא דיווחה על ההרוגים. מי שרצה לקרוא עליהם, היה צריך לעלעל אחורה, אל עמודי מודעות האבל, שם אפשר היה לכתוב את האמת.

אז איך צצה האגדה של העיתונות הישראלית שיצאה נגד המלחמה? ובכן, כמו שקורה לה תמיד, היא התפכחה אחרי שלושה חודשים, וסברה ושתילה זעזעה אותה. קל היה אחר כך לשנות את המציאות ולהנדס אותה לאחור. וזה קרה, לגמרי לא במקרה, במפגש בין הימין היהןדי הישראלי לימין הנוצרי בארה”ב.

דוגמא נוספת: מועמדים של הבית היהודי נתפסו בשורה של התבטאויות הומופוביות לאחרונה. זה לא צריך להפתיע אף אחד: הציבור שלהם הומופובי בחלקו הניכר. השאלה היא למה הוא הומופובי. כן, יש איסור על משכב זכר בהלכה, והאיסור גורר עונש מוות. אבל ההלכה גוזרת עונש מוות – אותו עונש עצמו, סקילה – על אדם שמדליק אש בשבת. היסטורית, עד השנים האחרונות, ההלכה והתרבות היהודית חרישיות לגמרי בכל מה שקשור להומוסקסואליות, בעוד שיש להן הרבה מה לומר על חילול שבת, או על עבירות אחרות שנתפסות כנטישה מובהקת של כל מה שהוא יהודי – אכילת חזיר, למשל.

ההומופוביה היא בכלל נוצרית. הנוצרים המוקדמים היו צריכים להתמודד עם תרבות פגאנית, שבחלקים ניכרים ממנה היתה הומופילית. סוג של יחסים הומוסקסואליים, ללא חדירה, בין גבר מבוגר וצעיר או אף נער, לא רק נחשב למקובל; בחלקים נרחבים של העולם הפגאני הוא היה כמעט ממוסד. הקיסר אדריאנוס השאיר מאחוריו פסלים רבים של אהובו אנטינואוס, שלאחר מותו המסתורי אף זכה לסגידה כהרוס או אל. אין פירוש הדבר שהעולם הפגאני היה נקי מסוגים של הומופוביה (גברים נשיים היו מושא לעג קבוע, ולפחות במקרה אחד נער רצח בהתקף זעם את הטיראן שעימו קיים יחסים, לאחר שזה התייחס בפומבי לכך שבעל את הנער), אבל העולם הקלאסי היה הרבה יותר פתוח כלפי הומוסקסואליות.

כת המוות הנוצרית, שייחלה לחורבן העולם במהרה בימינו, ששנאה את הגוף ושהתירה בקושי יחסי מין לשם התרבות, לא יכלה להתמודד עם הלגיטימציה הזו. אבות הכנסיה גינו את הפגאנים, פעם אחר פעם, לא רק כרצחניים (הם היו – צורת הבידור המקובלת היתה הזירה), לא רק כנוטשי ילדים (נטישת ילדים לא רצויים היתה מקובלת), לא רק כעובדי דמונים, אלא גם, פעם אחר פעם, כשטופים בתאווה הומוסקסואלית. למה נבחר דווקא החטא הזה? אחרי הכל, התנ”ך אוסר לא רק על הומוסקסואליות; הוא אוסר גם על אכילת שרימפס. הנצרות יכלה לפרש כמעט כל איסור כאלגורי. לא את זה.

אז איך הגיעה פתאום ההומופוביה והפכה למקובלת בתרבות היהודית האורתודוקסית? או, ליתר דיוק, מדוע הפכה ההומופוביה היהודית, שעד לעשורים האחרונים היתה על מבער אחורי, לסימן היכר של חובשי הכיפות? ההסבר שלי הוא שכמו כמעט כל רעיון מרכזי אחר של הימין היהודי, הוא מגיע מן הימין הנוצרי האמריקאי. הימין האמריקאי שאחרי ניקסון. הימין האמריקאי שמצא את עצמו בריאקציה להענקת זכויות ההצבעה לשחורים, ולשם כך היה צריך לקושש לעצמו קולות לבנים (עד שנות השלושים לפחות, מצביעים שחורים נטו להצביע לרפובליקנים; הדמוקרטים היו מפלגת ההפרדה), וכדי לעשות את זה היה צריך לברוא לעצמו דמון.

והוא ברא. הוא אמר ללבנים העובדים, שמעתה היו צריכים להתחרות עם שחורים גם על מקומות עבודה וגם על השפעה פוליטית, שהצרות שלהם נובעות מאליטה ליברלית. את האליטה הזו הוא תיאר בקווים המקובלים: פרוצה מינית/הומוסקסואלית, תלושה, לא פטריוטית, מעריצת זרים, קוסמופוליטית, אכולת אשמה.

המילה הקריטית כאן היא “קוסמופוליטית”: המונח הזה הגיע ישר מהתעמולה הסובייטית, שם הוא היה שם נקי ל”יהודים.” ואכן, התפיסה של העיתונות הליברלית נלקחה ישירות מהתרבות האנטישמית, עם שינויים קלים כדי לטשטש את המקור – כי כך אפשר היה לרמוז שהעיתונאים הם יהודים, מה שרבים מהם אכן היו, בלי להיות מואשם באנטישמיות.

הומוסקסואליות לא היתה חטא יוצא דופן במיוחד בארה”ב עד שהימין הנוצרי קישר בינה ובין ליברליזם. העובדה שהגאים החלו לצאת למאבק פומבי יותר ויותר על זכויותיהם, העובדה שהתקשורת החלה – באיטיות רבה מאד – לתמוך בו שימשה גם היא תפקיד.

וכל זה דילג לפה בשנות השמונים, כשפסיכים אוונגליסטים התחילו לשפוך כסף לישראל בתקווה לארגן כאן איזה גוג ומגוג מהיר, וכשהם כרתו ברית עם הניאו-שמרנים שם, שחלק ניכר מהם היו יהודים. הניאו-שמרנים הם אלו שדרכם חלחלו שורה של מונחים נוצריים-אמריקאים לפוליטיקה הישראלית. הם השפיעו המון על הליכוד, אבל גם על דור חדש של חובשי כיפות.

אירוניה היסטורית היא, שכאשר האחים היהודים נושאים בגאון את ההומופוביה שלהם, הם מטמיעים ערכים נוצריים. גרוטסקה היסטורית היא כאשר הם תוקפים את השמאל הישראלי במונחים אנטישמיים קלאסיים: תלוש, פרוץ מינית/הומוסקסואלי, שונא עצמו, אכול אשמה, קוסמופוליטי, ואת עצמם כקוזאקים נטולי חרטות.

ואיך כל זה קורה? איך עוברים הרעיונות האלה בקלות כזו? ובכן, הם עוברים באמצעות כסף: הימין הנוצרי האמריקאי הוא משקיע כבד בימין היהודי הישראלי. זוכרים את הקמפיין של הימין היהודי נגד כספים מחו”ל לארגוני זכויות אדם? שימו לב: מבין התורמים של נתניהו בפריימריז, 28 מגיעים מארה”ב ואחד מגרמניה. ללשלשת עופות, אחד המקדמים הבולטים של פוליטיקת הפראנויה של הימין האמריקאי, אין ולו תורם אחד מישראל. לבנט יש תורמים בישראל, אבל יש רק שלוש מהן; אחת מגיעה מגיברלטר; עוד 39 מגיעות מארה”ב.

איך אמר מארק פלט (”גרון עמוק”), האיש שעשה יותר מכל אדם אחר להפיל את ניקסון? לכו בעקבות הכסף. כי השוחד יעוור חכמים, ויסלף דברי צדיקים. עם הכסף, עם הכוח שזרם מארה”ב – ומחלק מאד ספציפי של ארה”ב – הגיעה גם האידיאולוגיה. אט אט, ככל שנבנו מכוני מחקר ובטאונים, המונחים של הימין הנוצרי התלבשו על הימין היהודי ובלעו אותו.

והחיות הביטו אל המטיף האנטישמי ואל המועמד הכריזמטי מההתנחלויות, ולא ידעו עוד להבדיל בין השניים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות גדולות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)