החברים של ג'ורג'

שני בני עוולה לובשי מדי צה"ל נתקלו, במהלך מבצע "עופרת יצוקה" – מבצע שבלשונו של רוברט קונקווסט (הוא דיבר על מלחמת האזרחים הרוסית) התנהל "במעט אומץ ועוד פחות מכך חמלה" – בתיקים שהם חשבו שהם עשויים להיות ממולכדים. בפני החיילים עמדו כמה ברירות. הם יכלו לסגת. הם יכלו להזעיק חבלן. הם יכלו לבקש הנחיות מהמפקדים שלהם. הם יכלו לירות בתיקים מרחוק. במקרה הקיצוני באמת, הם יכלו לסכן את חייהם ולפתוח את התיקים בעצמם. הם בחרו לתפוס ילד בן תשע ולאלץ אותו לפתוח את התיקים.

בישראל הישנה, בשנות השבעים, עדיין אפשר היה אפשר למצוא בדפוס את הבדיחה שאמרה שנשים ערביות הולכות לפני בעליהן מפני חשש המוקשים. זה ביטא את הבוז לערבים, את התפיסה שהערבי הוא פחדן, שמוכן להקריב אחרים למען חייו. אפשר, בלי מאמץ רב, לזהות כאן את הבוז של הכובש הקולוניאליסט לעם הילידי המפגר, בוז שזיהה בקרב הציונים כבר אחד העם (אז, אגב, איש לא היסס לדבר על "קולוניות"; היום מי שמתייחס לציונים כקולוניאליסטים פסול לבוא בקהל). שלושים שנה אחרי שהבדיחה ההיא הפכה ללא ראויה לבוא בקהל, צמד חיילים עברים – משפנים קלו, מעכברים גברו – השתמש בילד, אמנם ילד מבני העם הנחות, כמגלה מוקשים.

התיקים ההם, לרוע מזלם של השניים, לא היו ממולכדים. אילו היו, איש לא היה חוקר את תעלומת מותו של ילד פלסטיני באיזה פיצוץ לא ברור ברצועת עזה. הוא היה מצטרף לסטטיסטיקה של 252 הילדים האחרים. נקמת דם ילד קטן? רק אם יש לו הדם הנכון.

אבל הוא נשאר בחיים. והשרץ כפוי הטובה התלונן. ועכשיו שני החמושים האמיצים מוצאים את עצמם בפני בית משפט, ואמאל'ה, הם עוד עשויים לתת את הדין. לא את הדין הצבאי המלא, כמובן: לא סביר שהם יועמדו אל הקיר. גם לא סביר שהם יקבלו את העונש האזרחי הראוי לאדם החוטף ילד בן תשע ומאלץ אותו לשחק ברולטה רוסית, משהו שנע בין 20 שנה למאסר עולם. לא, סר מעליהם מר המוות; אם הם יאסרו ליותר מחצי שנה, תהיה כאן הפתעה גדולה. ואם הם לא יקבלו חנינה, תהיה הפתעה גדולה עוד יותר. דין? דינצ'יק.

עכשיו יורדת הבהמה הירוקה על טלפיה וגועה געיה גדולה ומרה. שומעים אותה מדברי הכתב הצבאי אמיר בוחבוט, שכמו נכתבו על ידי הפרקליטים הצבאיים של שני החמושים: ילל ונהי, אכלו לנו ושתו לנו ומה רוצים מאיתנו ומה כבר עשינו. המג"ד שלהם מעיד לטובתם, אומר שהם "עשו טעות", שהטיפול בהם צריך להיות פיקודי. כלומר, להגמר ברמה של ריתוק לשבועיים, וגם זה בגלל שהם נתפסו.

לא, אדוני המג"ד עלום השם, לא; חטיפתו של ילד ואילוצו לסכן את חייו בזמן שנציגי תולעת יעקב תופסים מחסה הוא לא "טעות". זה מעשה מכוון, מודע, שמי שלא מבין שמדובר בפשע – בין אם מדובר בחפ"ש ובין אם מדובר במג"ד, בין אם מדובר באספסוף היג"ע – הוציא עצמו מכלל הראויים להקרא בני תרבות. ולכל האומרים "בעת מבחן, ינטוש כל אדם את התרבות, בעת מלחמה יעשה אדם הכל כדי לשרוד, וראוי הדבר, ואין פה אשם או בושה" – נו, באמת צריך להזכיר לכם למי יש זכויות יוצרים על הסנטימנט הזה?

ולכל הטוענים "לא היית במקומם", אשיב: הייתי גם הייתי. ירו עלי, ולא אחזתי בילד כמגן. זרקו לעברי רימון (נפל, אמנם, אבל היה מפחיד למדי בשעתו), ולא העלתי בדעתי להשליך עליו נערה. יתר על כן, כל האירוע התרחש – כפי שציינה התובעת – אחרי הקרב. החיילים לא היו בשום סכנה. ואף על פי כן, הם בחרו במסלול הפעולה הזה.

בכל מסע הקינה הזה, כפי שהעיר איתמר, אשם דובר צה"ל. אילו היה יוצא בהודעה נחרצת, אומר שמדובר בפושעים שביזו את המדים שהם לובשים, שהם חרפה לצה"ל ולהיסטוריה שלו, שהם העטו כלימה על החטיבה שלהם, ששמה מנומר גם כך. אילו היה דובר צה"ל נאבק על של שמו הטוב של צה"ל כפי שהוא נאבק על שאריות המוניטין של גבי "מסמך? איזה מסמך?" אשכנזי, סביר שהוא גם היה מנצח.

אבל זה היה דורש התמודדות עם קצינים קרביים – התמודדות, למעשה, עם הצייטגייסט הישראלי – ולא מעט אומץ. ובצה"ל, ובמיוחד בקצונה הבכירה שלו, יש מעט מאד אומץ ועוד פחות מכך חמלה.

הערה מנהלתית: תם ונשלם פרויקט 300 השלישי. אני תשוש מכדי לספק את הסטטיסטיקות הרגילות. נכתבו די הרבה מילים, ועל כל פנים יותר מ-300 לפוסט. אני לא חושב שיהיה לי כוח לעשות משהו כזה בתקופה הנראית לעין. אני מתכוון לצמצם את הכתיבה בבלוג לשניים עד שלושה פוסטים בשבוע, בין השאר משום שיש גם בלוג אנגלי רעב ללחם וחשבון פליקר שמרגיש זנוח. אבל הסיבה העיקרית היא שאני מתכוון לכתוב ספר. למעשה, התחייבתי בפני אנשים מסוימים לכתוב אותו כפי שהתחייבתי לכתוב את הפרויקט הזה, והפרויקטים היו שיטה לא רעה בכלל לחישול יכולת כתיבה גם כאשר כל מה שבא לך לעשות הוא להתכרבל.

אני מודה לכל האנשים שתרמו לקרן הטבק והאלכוהול, ובקרוב ארכוש עדשה חדשה. פרטים יבואו. כמו כן, עלתה דרישה ספונטנית– אני ממש צריך להזהר עם הבדיחות שלי – להרצאות היסטוריות-פוליטיות, תחום שנזנח. גם על כך יבואו עדכונים בקרוב, אני מקווה.

ועכשיו, אל הרעל האמריקני הידוע כטבק.

(יוסי גורביץ)

נסענו הבוקר, – איתמר, יאיר, יזהר, יובל ואנוכי, יחד עם קבוצה של מפגיני שייח' ×’'ראח – להפגנה בהפגנה לאל מעסרה, כפר פלסטיני קטן ומוקף אויבים סמוך לבית לחם. ההפגנה עצמה לא היתה חריגה במיוחד, להוציא מעצרו של האנרכיסט אסף קינצר, שעל פניו, מהמקום שבו עמדתי, נראה חסר סיבה. תמונות משם אפשר לראות כאן.

אבל לא על ההפגנה רציתי לדבר. בדרך לאל מעסרה, הרכב של יאיר ספג פנצ'ר. משהו היה דפוק בברגים; לא הצלחנו לפתוח אותם ופותחן הברגים שלנו התעקם. בעל מקצוע טיפל בבעיה תמורת תשלום הגון, והמשכנו בדרך. הגענו באיחור, אבל הספקנו להצטרף להפגנה.

כשהסתיימה ההפגנה והיינו בדרך החוצה, הרכב עלה על משהו, וספגנו פנצ'ר שני. גלגל נוסף שני, כמובן, לא ×”×™×” לנו. בירור מהיר העלה שכל הפנצ'ריות באל מעסרה סגורות – יום שישי היום – ומהיות השעה קרובה לכניסת השבת, אף פנצ'ריה בהתנחלויות הסמוכות לא היתה זמינה.

זה התחיל להיראות מלחיץ למדי, כשאחד ממארגני ההפגנה שוחח עם התושבים, וכעבור כמה דקות הגיעה מונית, ויושביה לקחו את הצמיג הפגוע לפנצ'ריה בישוב סמוך. זה לקח כשעה; בינתים נשארנו שם, מוקפים בילדים סקרנים שלאיטם התגברו על ביישנות או פחד והתקרבו אלינו, שוחחו איתנו, שיחקו איתנו, ביקשו להצטלם. יאיר ואיתמר החלו לערוך תרגילי קונג פו, להנאתם הגדולה של הילדים. זה קרה כ-200 מטרים, פלוס מינוס, מהמקום שבו חצי שעה קודם לכן רגמו אותנו חיילים ברימוני הלם וגז.

אחר כך הגיעה המונית חזרה עם צמיג שמיש, שילמנו – מחיר יותר מהוגן – ונסענו חזרה. אבל כל האירוע קצת טלטל אותי.

השירות הארוך ברצועת עזה הרגיל אותי להסתכלות מסוימת. סוגים ספציפיים של נופים, מבנים, אנשים – כל מה שעשוי להזכיר את עזה בשנות האינתיפאדה הראשונה – מכניסים אותי לדריכות כמעט בלתי נשלטת. אינסטינקטים ישנים מתריעים מפני סכנה בלתי נראית. מגע ישיר ובלתי עצמאי עם פלסטינים – להבדיל מפלסטינים ישראלים – כמעט שלא היה לי, להוציא הפגנות, ושם אתה מתרכז במאבק ופחות באדם שלצידך. המגע שהיה, נבע בסופו של דבר מיחסי מרות. העובדים העזתים של אבי ישנו בביתנו, אבל בסופו של דבר הם היו פועלים. יחסי המרות אולי היו שקופים, אבל אף אחד לא חשב לרגע שהם לא שם.

על יחסים עם עזתים כבושים מיותר, כמובן, להרחיב את הדיבור. היתה פעם אחת, משונה, בקיץ 1990, כשנסעתי עם חייל מילואים שמאלני הביתה במכונית עם גג פתוח, ונופפנו לשלום לכל הילדים שראינו, והם נופפו חזרה. אבל גם אז, שנינו היינו על מדים ושנינו היינו חמושים. ההנחיות לגבי מגע עם פלסטינים היו קפדניות: איסור מוחלט של ידידות או מסחר. החשש היה, בין השאר, מכך שמסחר עם האוכלוסיה הכבושה יוביל את החיילים לעשוק את המקומיים (וראיתי חיילים שעשו את זה), אבל מצד שני היה גם חשש מהרעלה או מפגיעה אחרת.

אף אחד לא איים עלי באל מעסרה. המקום היה הרבה יותר ידידותי כלפי מאשר כמה וכמה ישובים ישראלים. אני בספק אם רוב הישובים הישראלים היו עושים איתנו את החסד הזה – להשקיע כמות כזו של זמן ומאמץ בפנצ'ר של מישהו אחר. בעצם, אם מישהו איים עלי, אלו היו חיילי כפיר.

איתמר כבר כתב בעבר על ההיפוך הזה שעובר על המפגין כשהוא מוצא את עצמו לראשונה בצד שרשמית הוא הצד הלא נכון של המתרס. אבל כאן אפילו לא היתה החוויה המחשלת של בריחה בצוותא מרימוני הגז שירו הבני זונות שממול. סתם אחר צהרים בכפר, עם אנשים אדיבים וילדים מצחקקים, במקום שבו התעמולה אומרת שצריכה לארוב סכנת מוות בכל פינה, שכל הנכנס נוטל את נפשו בכפו.

זה לא היה שם. היו שם בני אדם. הם הסתקרנו לראות אותנו. אנחנו הסתקרנו לראות אותם. היה מחסום שפה, כמובן – אני בועט בעצמי בכל פעם שאני נזכר במילות האיום שהן כל מה שלמדתי בצה"ל – אבל עקפנו אותו בקלות. אולי זה מה שהדהים כל כך את טלי פחימה, כשהגיעה לג'נין ב-2004: לראות בני אדם. היא נעצרה כשנסעה לשם שוב מאוחר יותר, עמוסה בבריסטולים וצבעים לילדי המקום.

וכל זה הפתיע אותי. מה היה חושב הישראלי הממוצע על מפגש כזה, מה היה קורה לחומות הפחד והשנאה שבונים קיצוני שני הצדדים בשקידה, קשה לדעת. אולי זו הסיבה שהמפלגות הדתיות נעמדו על רגליהן האחוריות כדי למנוע מפגשים בין ילדים יהודים ופלסטינים ישראלים: מעבר לחשש המגוחך מפני התבוללות, הפחד האמיתי הוא מקריסת החומות.

הערה מנהלתית: אני רוצה להודות לתורם ששלח לאחרונה תרומה לקרן הטבק והאלכוהול. קראתי ואשתדל להמשיך.

(יוסי גורביץ)

זה התחיל כסיפור על זוג בורגני, שרצה לבנות לעצמו בית בישוב קהילתי. התקופה היתה ראשית שנות התשעים, ולבני הזוג היתה בעיה: עאדל ואימאן קעדאן לא היו, כפי שאפשר להבין משמם, יהודים כשרים. הבית שהם רצו, בקציר, היה על אדמה ממשלתית שהוחכרה לסוכנות היהודית, שריד לתקופה שלפני קום המדינה שתפקידו לוודא שרק יהודים ייהנו מקרקעות בישראל, והם נדחו משום שאינם יהודים. ממשלת ישראל נקטה במשך שנים בפרקטיקה של העברת אדמות לסוכנות, כדי שתוכל אחר כך להתמם ולומר שזה שערבים לא יכולים לגור שם, זו לא אחריותה; זו אחריותה של הסוכנות לבדה.

בני הזוג קעדאן הגישו בג"צ בנושא, בטענה המובנת מאליה שמדובר באפליה בהקצאת משאבי מדינה. הם הגישו ב-1995 עתירה לבג"צ; זה עשה כל שביכולתו כדי לא לדון בעתירה הממולכדת הזו, וביקש מהצדדים להתפשר. בסופו של דבר, בשנת 2000, לא היתה לו ברירה והוא נתן את פסק הדין היחיד האפשרי. אהרן ברק, הליברל הגדול, כתב אז שהוא חושש מהמשמעות של פסק הדין לגבי הציונות, אבל בין ציונות ובין שוויון הוא בחר, במאמץ ניכר, בשוויון.

הסאגה לא נגמרה כאן. בני הזוג קעדאן, מצוידים בהחלטה של בית המשפט העליון, פנו אל קציר וביקשו את חלקת הקרקע שלהם. הוועד הודיע להם שלאחר בדיקה דקדקנית, הוא מצא שבני הזוג "לא מתאימים לאופי" של קציר, ועל כן הוא נאלץ בצער רב וביגון קודר לדחות את בקשתם. הישוב לא טרח לנמק את החלטתו. בני הזוג נאלצו לעתור שוב לבג"צ, זה שוב התמהמה, ובאוגוסט 2007 – שבע וחצי שנים אחרי הפסיקה המקורית, 12 שנים אחרי העתירה הראשונית – קיבלו בני הזוג את הקרקע שלהם. הם נעזרו באגודה לזכויות האזרח, שציינה כי בעוד שממשלת ישראל מנפנפת בפסיקה של בג"צ כדי להוכיח עד כמה היא שוויונית לכאורה, בפועל היא עושה הכל כדי לסכל את יישומה.

פסיקת קעדאן חשפה את הבלוף הגדול של ממשלת ישראל, שהעמידה עשרות שנים פנים שהיא שוויונית, בעודה פועלת להדיר 20% מהאוכלוסיה מנכסי הציבור – נכסים שלמרבה הטרגדיה הופקעו בחלקם הגדול מאותה אוכלוסיה. במילים מנומסות פחות, הממסד הציוני מנסה לשמור על הרכוש שגזל, אפילו אם תוך כדי כך הוא יציג את הרעיון של ישראל כמדינה דמוקרטית כבלוף ריק.

למה אני מטריח אתכם בסיפור ישן? כי אתמול אישרה ועדת חוק, חוקה ומשפט של הכנסת הצעת חוק, ששמה הלא רשמי אומר הכל: "עוקף קעדאן". על פי הצעת החוק, ישובים שיש בהם פחות מ-500 משפחות יוכלו להקים ועדות קבלה, שיוכלו למנוע ממועמד לגור שם אם הוא "לא עונה על הקריטריונים של אופי הישוב".

מה הקריטריונים? לא מסובך לנחש. בישוב במועצה המקומית משגב, למשל, אחד הקריטריונים לקבלה הוא "שמירה על ×—×’×™ ישראל", והיותו של המבקש ציוני. די ברור נגד מי מיועדים הסעיפים האלה – נגד קעדאנים עתידיים – אבל ×–×” לא עוצר שם. במושב כפר אחים, למשל, רוצים שכל הזוגות שיגיעו לשם יהיו כאלו שהתחתנו ברבנות. הכניסה לכופרים ברבנים, גרושים, או סתם משפחות חד הוריות אסורה. החוק החדש שעולה לדיון בכנסת גם מתיר לוועדות לאסור על מי שנראה שאין לו די כסף לבנות בית להתגורר במקום. כלומר, הממשלה לוקחת אדמות ציבור, ומחלקת אותן באופן שמיועד להדיר לא רק 20% מהאוכלוסיה, אלא גם מי שאיננו אמיד מספיק כדי לבנות בית בכפר. שזה, נראה לי, רוב האוכלוסיה.

כלומר, קבוצה קטנה של אנשים אמידים תקבל הרבה יותר שטח, ובו זמנית תהיה שומרת הסף של ממשלת ישראל, שתמנע מערבים להתגורר מחוץ לתחום המושב שלהם. המיסוד הזה של גזל האדמות, כמסתבר, נוח לשני הצדדים. והאחרים? רוב האוכלוסיה? זה בסדר, את אלה שאין להם כסף לרכוש אדמות באיזה מצפה, תמיד אפשר יהיה להרגיע בכך שיאמרו להם שמדובר במניעת אדמות מערבים. את הערבים, הרי, ממשלת ישראל אף פעם לא ספרה. והשוויון? זה טוב למדינות דמוקרטיות, לא למדינות יהודיות.

עדכון: מבדיקה של עדאלה עולה שאם החוק יעבור, 81% מאדמות המדינה לא יהיו זמינות לערביי ישראל.

(יוסי גורביץ)

פעם, לא כל כך מזמן, כשעמי איילון היה ראש השב"כ, הארגון עמד בחזית קידום הזכויות של ערביי ישראל והתריע לא פעם שקיפוחם הממוסד מסכן את מדינת ישראל. השב"כ הציע בשעתו, בין השאר, למנות שופט עליון ערבי.

אבל עמי איילון, כידוע, היה שמאלן מסוכן ועוכר ישראל, שהביע אמפתיה לדילמות הקשות של הפלסטינים הישראלים, שיעבוד לימים עם סרי נוסייבה על "המפקד הלאומי", שמטרתו היתה השגת הסכמה של אזרחים משני צידי הקו הירוק על פתרון שתי המדינות. ראש השב"כ הנוכחי, יובל דיסקין, הוא טיפוס אחר לגמרי, שחושל בלילות האימה הגדולים של האינתיפאדה השניה. במקום שבו דיבר איילון על אנשי השב"כ כעל עובדי מדינה ראשית כל, מנסה דיסקין להעניק להם יותר ויותר סמכויות; במקום שבו דיבר איילון על קירובם של ערביי ישראל, עושה דיסקין הכל כדי לדחוק אותם החוצה.

הערב פרסם "הארץ" ידיעה ממנה עולה כי המדינה נמצאת בהליכים לקראת הסכם טיעון עם אמיר מח'ול, במסגרתו תשמוט התביעה את הסעיפים הנוגעים לבגידה וריגול.פורסמו ידיעות שמהן עולה שהמדינה ועורכי דינו של מח'ול נמצאים במגעים לקראת עסקת טיעון, שבה יושמט הסעיף על "סיוע לאויב בזמן מלחמה" ונראה שסעיף הריגול החמור יצטמק לכדי ריגול ומגע עם סוכן אויב, או רק מגע עם סוכן אויב; הנושא עוד לא ברור. לא שהיה מסובך, גם בזמן אמת, לדעת שגם ההר הזה של השב"כ יוליד עכבר. רצוי להזכיר, שוב, את החגיגה התקשורתית שארגן השב"כ; את הפמפום של הטענה שהנה, מנהיג של ערביי ישראל משתף פעולה עם החיזבאללה ומוסר לו מידע חסוי (איזה?); את השימוש החוזר ונשנה בשופטת המחמד עינת רון מפתח תקווה כדי להעניק לשב"כ זמן-עינויים על ידי מניעה חוזרת ונשנית של פגישה בין מח'ול ובין עורכי דינו. ובסופו של דבר, הראיה היחידה נגד מח'ול היא הודאתו. מסתבר שאפילו למערכת משפט עם שיעורי הרשעה של 99.9% זה לא מספיק. נזכיר גם שאותו דבר עצמו קרה גם לשותפו לכאורה של מח'ול, ד"ר עומר סעיד; לראעד צלאח, שהואשם בשעתו במגע עם סוכן איראני והורשע בסופו של דבר על תרומה לעמותה לא סימפטית; לטלי פחימה, שהמשפט שלה התחיל בהצהרות רברבניות על כך שהתביעה לא תבקש עונש מוות ובטענות שתכננה פיגועים, ונגמר בקול ענות חלושה.

עוד זה מדבר וזה בא: הידיעה על העסקה עם מח'ול מגיעה שעות ספורות לאחר שנציג השב"כ אמר בכנסת, בעת דיון על חוקי ה"נאמנות" של ח"כ דוד רותם (ישראל ביתנו) שהשירות תומך בהם, כי הם ייצרו "הרתעה".

אני מניח שזה לא ירשים את דיסקין במיוחד, אבל אזרחות היא זכות יסוד, ששלילתה מנוגדת להצהרת זכויות האדם, שישראל חתומה עליה. אמנם, לזכותו של דיסקין ייאמר שהוא בסך הכל הולך בעקבות משרד החינוך, שכבר פסל את ההצהרה. יתר על כן, כפי שמיהרה האגודה לזכויות האזרח לציין, עד כה שלילת האזרחות היא סנקציה שהופעלה רק כלפי ערבים. השב"כ עצר במעצר מנהלי כמה יהודים לאורך השנים, ביניהם מאיר כהנא שהיום מלאו 20 שנה לסיכולו הממוקד, וחלק לא מבוטל מהם היה מעורב או מקושר לפעולות טרור; השב"כ סיכל כמה וכמה מחתרות יהודיות, שחלקן קשרו נגד אופיה הדמוקרטי של ישראל; ולמרות שאין מחסור בטרוריסטים או אנטי-דמוקרטים יהודים, אזרחותו של אף אחד מהם לא נשללה. כלפי הפלסטינים הישראלים דווקא אין לשב"כ בעיה עם שלילת אזרחות; כביכול אזרחותם איננה מובנת מאליה והיא חסד שעושים עמם היהודים, פריבילגיה שאפשר גם לשלול, אם יכעיסו את אדוניהם.

השב"כ איננו, כמובן, הגוף היחיד במדינת ישראל שמקדם בשקדנות את הרגע שבו ייפרמו החוטים האחרונים, ותהיה ליהודי ישראל עילה לעוד סיבוב של נכבה. אחד הנסיונות השקטים אך היותר מסוכנים בכיוון זה הוא זה של חריש.

חריש היא כרגע ישוב קטן ומוזנח באמצע ואדי ערה. השר אריאל אטיאס (ש"ס) מתכנן לבנות במקום עיר חרדית, המיועדת לכ-150,000 חרדים. התנועה המזרחית "המתונה" משלבת ידיים בלי שום בעיה עם מובילי הגזענות בישראל. ראש המועצה המקומית מטעם ש"ס, ניסים דהן, הסביר לתושבים את ההגיון שמאחורי ההחלטה כך: "מדינת ישראל רוצה לעשות כאן סדר כדי שהערבים לא ירימו את הראש. הערבים יכולים לסגור את ואדי ערה ולחתוך את המדינה לשתיים. 150 אלף יהודים שיגורו פה יכניסו אותם לפרופורציה. זהו נושא בעל חשיבות עליונה לביטחון מדינת ישראל".

בקיצור, מדינת ישראל הולכת לתקוע את האוכלוסיה הפחות סובלנית של יהודיה באמצע ואדי ערה, בלב ישובים ערביים. הכוונה היא במוצהר לעיר חרדית בלבד: מינוי פוליטי של אטיאס לוועדת התכנון המיוחדת לחריש, יגאל שחר, אמר לתושבים הנוכחיים ש"העיר הזאת מיועדת לחרדים. בתוכנית הזאת אין איזורים או שכונות או רובעים או מבנה אחד שהוא מיועד לאנשים חילונים. אין. לא קיים. חברים, אף אחד לא יעזור לכם להישאר פה. אתה רוצה אני אגייר אותך. תהיה עם כיפה אז תישאר פה".

ואם ×–×” לא ×”×™×” מספיק, פרנסתה של חריש תוטל על ערביי האזור. החרדים, אחרי הכל, הם בטלנים בני בטלנים, ארנונה הם לא משלמים, ומישהו אחר יצטרך לכלכל אותם. בהצעות ששלח דהן למשרד הפנים, הוא מתייחס לכך במפורש ועל כן הוא מציע להרחיב את גבולה של חריש כך שהיא תשלוט גם באזורים התעשייתיים המעטים שיש בוואדי ערה, כדי שכספי הארנונה שלהם יזרמו אליה ויממנו, בעמלם של הפלסטינים, את תינוקות בית רבן. פרטים נוספים על התכנית הזו – שהיא גם מסוכנת אקולוגית – אפשר למצוא באתר של המטה לעתיד חריש והאזור, שאני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי להודות לאנשיו.

הציבור החילוני כבר התרגל, מתקבל הרושם, אבל קשה להניח שהפלסטינים היושבים בוואדי ערה יקבלו את התושבים החדשים בזרועות פתוחות. לא רק שמה שנותר מאדמותיהם אחרי הגזל הגדול שלאחר 1948 יחולק שוב לאחרים – למה, לעזאזל, גזל הקרקעות הישראלי הוא תמיד בכיוון אחד? – הם גם יראו בעיניים כלות איך מלאכתם מפרנסת אחרים, בעוד שהישובים שלהם משוועים לסיוע ולאזורים תעשייתיים.

לאחרונה ציינו – חלק מאיתנו – עשור למהומות אוקטובר. דיסקין ואטיאס פועלים, כל אחד בדרכו, מתוך זדון, טמטום או יהירות, לקרב את הרגע שבו הזעם יתגבר על הפחד ושוב תהיה התלקחות גדולה, ושוב יכול האספסוף היהודי לצווח "אמרנו לכם". כאילו הזעם פורץ מעצמו, כאילו אין לו סיבות, כאילו לא קדמו להתפרצות אלפי דקירות סיכה של התעללות ורוע.

(יוסי גורביץ)

בין הקללות שהטיל שמעון פרס על הארץ המיוסרת הזו, מעטות מזיקות יותר מחוק ההסדרים. פרס יצר את החוק מסרס-הכנסת הזה יחד עם יצחק מודעי ב-1985, אם כי הוא עשה זאת למטרה ראויה: יציאה מהמשבר הכלכלי האיום שהמיטו עלינו התפיסות הכלכליות של הליכוד.

הבעיה עם כלים שנוצרו למטרות ראויות היא שהם נשארים, בדרך כלל, גם אחרי שהמטרה הושגה. חוק ההסדרים חוגג 25 שנה לקיומו היום, והשימוש העיקרי שלו הוא לחיסול יכולת החקיקה הכלכלית של הכנסת. האוצר משתמש בו – חוק ענק, בעל מאות ואלפי סעיפים שלא קשורים לשום דבר – כדי לעקוף למעשה את הכנסת. חברי הכנסת מגיעים אליו ממוטטים, כשהם כבר לא יודעים שום דבר ולא יודעים מה נכנס אליו. פעם אחר פעם, מנסה האוצר – ומשרדים אחרים שלמדו את השטיק – להעביר באמצעות חוק ההסדרים "רפורמות" שלא קשורות בדבר לחוק התקציב, שחוק ההסדרים הוא לכאורה נלווה לו.

איילת עוז מפרטת את הפגיעות החדשות שמכיל החוק, שאמור לעלות להצבעה היום. אני רוצה להתמקד בכמה מהם, ולנצל את ההזדמנות כדי להודות לאגודה לזכויות האזרח, שעושה מלאכת קודש בנושא.

קודם כל, זוועת העובדים הזרים. בית המשפט העליון כבר ביטל ב-2006 את "הסדר הכבילה", שהפך למעשה את העובד הזר לעבד של המעסיק שלו, בכך שמנע ממנו מלמצוא לעצמו מעסיקים אחרים או עבודות אחרות. בג"צ קבע כי מדובר ב"מעין עבדות בגרסה מודרנית", כי הוא "הלכה למעשה שלל מהם את חירותם", וכי מדובר בהליך שבעטיו "כלימה תכסה את פנינו בראותנו את כל אלה".

מה שכמובן לא הפריע לממשלה לנסות להביא את הסדר הכבילה, יחד עם שיטת "הדלת המסתובבת" – הנוהל שבו עובד מגיע לתקופה קצובה, מגורש, ובמקומו מגיע עובד אחר, הכל מלווה ביללות ממשלתיות על "פלישה של זרים" והצורך ב"מדינה יהודית", כזו שאין בה זכויות לאנשים שסועדים את הקשישים היהודים הכשרים בימיהם האחרונים – להצבעה נוספת בכנסת. לזכותה של האחרונה ייאמר שהיא דחתה את הצעת הממשלה. עכשיו מנסה הממשלה לדחוף דרך החלון את מה שלא עבר דרך הדלת, בפרק ד' של הצעת חוק ההסדרים. בנוסף, החוק פוגע משמעותית בזכויותיהם של קרובי משפחה של תושבים ואזרחים ישראלים. גם ×–×” בניגוד לפסיקת בג"צ.

אם פרק ד' של חוק ההסדרים – שם זמני: החוק לרווחת חברות כוח האדם – יעבור, הרי שעובדים זרים שיסבלו התעללות או פגיעה מצד המעסיקים הרשמיים שלהם (למשל, אי תשלום משכורת; למשל, הלנת שכר; למשל, מגורים שאינם ראויים לכלב, שהרי ישראל רחמנים בני רחמנים הם), לא יוכלו להתלונן כנגדם, כי אם הם יתלוננו הרי שהמעסיק יתנער מהם, ואם הוא יתנער מהם ולא יהיה להם מעסיק, הם יגורשו אוטומטית. החוק הזה מעודד התעללות בעובדים זרים. ומי שחושב שזה ייעצר בעובדים זרים, מתבקש להסתכל אל מעבר להרי החושך, אל הגדה המערבית, ולזכור איך נהלים שהתחילו שם חלחלו אט אט גם אל ישראל גופא. מעסיק שהתרגל לדפוק את העובדים שלו, בחסות ממשלתית, לא יעצור בעובדים זרים. הוא ידפוק גם עובדים ישראלים.

יתר על כן, אם אפשר להעסיק תאילנדי בלי לשלם לו שכר מינימום, תוך כדי תשלום בשוטף-מתי-שיהיה-לי, בלי זכויות, התמריץ של נוגש העבדים להעסיק עובדים ישראלים בשכר מלא ועם זכויות ידולדל משהו. גם אם בכל זאת ייאלץ להעסיק עובדים כאלה – כי שמה של ישראל יצא לזוועה בעולם, כמו שמן של ערב הסעודית ודובאי, ואנשים פשוט לא יבואו לכאן יותר – נחת הם לא יראו מהעבודה. יש מקום לעונשים דרקוניים בשוק העבודה: הם צריכים להיות מופנים כלפי הקבלנים. מי שמעסיק עובדים בתנאים שאינם שונים הרבה מעבדות, צריך לשבת בכלא כמה שנים, ולאחר מכן לאבד את רשיון העוסק שלו לצמיתות. רק כך תוכל ישראל להתמודד עם התופעה. אלא שכמובן, מהיותם של הקבלנים מקורבים לרשויות, או משמנים את הרשויות (שלום, שלמה בניזרי!), אף אחד מהדברים האלה לא נעשה.

היה המון רעש בימים האחרונים סביב הנסיון להעביר את חוק האברכים, שהיה מיועד לחלק כסף לאברכים תוך העמדת פנים שמדובר בקריטריון שוויוני (כי גם סטודנטים חילונים נטולי הכנסה ורכוש אך כרוכים בשלושה ילדים היו זוכים לאותה הטבה. יש, בערך, שלושה כאלה). החוק ההוא, נזכיר, היה חוק עוקף בג"צ: מכאן הרעש. מכאן גם העובדה שהטענות כלפי ההסדרים שרצתה קדימה לעשות עם החרדים לא בדיוק במקומן: ההסכמים האלו נערכו בתקופה שבה כל זה עוד היה חוקי. בזוי, מסריח – אבל חוקי. זה כבר לא חוקי.

אבל, כמובן, גם הנסיון להכניס את הדלת המסתובבת וכבילת העובדים מנוגד לפסיקת בג"צ. גם הסעיף הזה בחוק ההסדרים הוא חוק עוקף בג"צ. רק שחוק ההסדרים עמוס בכל כך הרבה סעיפים, שאף אחד מהם לא מקבל את תשומת הלב הראויה.

בנימין נתניהו מעוניין לדחוף את חוק ההסדרים בגרונה של הכנסת, ובאותה הזדמנות גם להעביר את חוק ויסקונסין האהוב עליו, שהכנסת דחתה. הוצאתה של תכנית ויסקונסין מחוק ההסדרים נחגגה, בצדק, כנצחון חשוב של יו"ר הכנסת, רובי ריבלין. עכשיו עושים נתניהו והאוצר טריק חדש: הם יעלו להצבעה, שוב, את חוק ויסקונסין – בסמוך להצבעה על חוק ההסדרים, תוך תקווה שחברי הכנסת יהיו מותשים מכדי לשים לב על מה הם מצביעים. אם יש לכם גישה לחברי כנסת כלשהם, צרו איתם קשר עוד היום ועדכנו אותם באשר לתרגיל המתוכנן הזה.

כדי לוודא שחוק ויסקונסין יעבור, למרות הכנסת, נתניהו רוקם דיל עם החרדים: הם יעזרו לו להעביר את ויסקונסין, הוא יעביר את חוק האברכים. במכה אחת, האנשים שבטלנותם אמנותם יקבלו עוד כסף, ואנשים שמתקשים במציאת עבודה יעברו לידי רשות שמטרתה להכשיר אותם לקבל בהכנעה כל עבודה בזויה בשכר לא ראוי. רצוי להזכיר שנתניהו התגאה בשעתו בכך שהוא קיצץ את הקצבאות של החרדים ולטענתו, שלח חלק מהם לשוק העבודה; היום, כמסתבר, אין לו בעיה להחזיר חלק מהקצבאות הללו – ששחר אילן הסביר היטב למה הן מונעות יציאה לעבודה – ולבגוד במה שנשאר מהעקרונות שלו, כדי לסחוב עוד כמה חודשים בתפקיד. (ראוי, במאמר מוסגר, לציין את המהירות שבה הצהירו הח"כים החרדים כי הדרישה שחרדים יקבלו יחס שווה לאזרחים האחרים היא "אנטישמיות" ושנאה. לגזור ולשמור, בפעם הבאה שמישהו יתלונן על "אנטישמיות"; החרדים המציאו את השיטה, בה מוגדרת כל תופעה שלא מוצאת חן בעיניהם כ"אנטישמיות". ישראל הרשמית פשוט גנבה אותה בלי לשלם תמלוגים כחוק).

ושטיק מעצבן לסיום: אחד הסעיפים בחוק ההסדרים קובע ששר התקשורת רשאי יהיה להטיל, אם ימצא ש"שינויים בהרגלי הצפיה של הציבור מצדיקים זאת", אגרת טלוויזיה גם על מכשירים שאינם טלוויזיות. קרי מחשבים ואולי גם סמארטפונים. על זה צריך לומר דבר מאד פשוט: לכו תמותו, שודדים. מי שאין לו טלוויזיה הוא אדם שלא רוצה שתהיה לו טלוויזיה, מי שבחר לא לצפות בה, במיוחד לא בשידורים של הערוץ הראשון. יש לקוות שבג"צ יפיל את החוק הזה.

אבל מה זה משנה: בג"צ שמג"צ. הנבלות פשוט יכניסו את זה שוב, לחוק ההסדרים הבא.

(יוסי גורביץ)

ארגון ההדלפות וויקיליקס פרסם בסוף השבוע כ-392,000 מסמכים צבאיים מסווגים מעיראק, שככל הנראה הגיעו אליו באמצעות מדליף משורות הצבא האמריקני, בראדלי מאנינג, שכבר ממתין למשפטו.

המסמכים, שפורסמו במשותף יחד עם הניו יורק טיימס, הגארדיאן והשפיגל, מציגים את הפנטגון במערומיו. הם מראים כי בניגוד לשקר הרשמי של הפנטגון – שאין לו מושג כמה אזרחים נהרגו בעיראק – דווקא היה לו מושג מדויק למדי; הם מציגים את בעל בריתם העיקרי של האמריקנים בעיראק, ראש הממשלה השיעי נורי אל מליכי, כמי שפיקח, לעיתים אישית, על חוליות רצח ועינויים, והפך למיני סדאם חוסיין; ואת האמריקנים והבריטים כמי שמתעלמים מהעינויים שמבצעים בעלי בריתם. ההתעלמות מהעינויים היתה שיטתית כל כך, שניתן לה שם קוד מבצעי: Frago 242.

המשמעות היא שקצינים בכירים בכוחות הקואליציה ידעו על עינויים, ובחרו להתעלם מהם. הדבר מהווה, על פניו, עבירה על החוק הבינלאומי. כוחות הקואליציה אחראים לשלומם של האזרחים בשטחים שבהם הם נמצאים.

במסגרת העירוב הייחודי לישראל של בכיינות ושל ההנחה שאנחנו במרכז העולם, כותרת הגג של ידיעות אחרונות היא "לידיעת גולדסטון", והידיעה עצמה מוכתרת ב"מבחן גולדסטון". כלומר, מה זה חשוב, כמה עשרות אלפי אזרחים הרוגים; מה זה חשוב, שהצבא האמריקני הושחת בעיראק; העיקר הוא שיש מעורבים בפשעי מלחמה גדולים יותר מאיתנו.

לא בטוח שכדאי לציבור הישראלי ללכת בכיוון הזה. כן, הטענה של דוברי הפנטגון שהם הצבא המוסרי ביותר בעולם מוכרת מאיפשהו, אבל בניגוד לצה"ל הצבא האמריקני העמיד לדין פושעי מלחמה גם מבלי שדו"ח חיצוני יאלץ אותו לכך. יתר על כן, אם הצבא האמריקני מתעלם מהעינויים שמבצעים בעלי בריתו המקומיים, החמושים של צה"ל חוטפים אקטיבית מדי לילה אזרחים פלסטינים ומעבירים אותם ישירות לידי המענים. דובר צה"ל מפרסם בגאווה את הרשימה מדי בוקר, תחת הכותרת "מעצר מבוקשים". הידיעה מסתיימת בדרך כלל במילים "הועברו לחקירת שירותי הבטחון". אם הצבא האמריקני העלים עין מעינויים שביצעו כוחות אחרים, הרי שצה"ל מתלבט כבר שנתיים בשאלה האם עליו להעמיד לדין חמוש בכיר, אל"מ איתי וירוב, שהעיד בשבועה שהוא התיר לחייליו לענות. התשובה, אגב, היא שכנראה לא.

יתר על כן, מהמסמכים ניתן להסיק שמספר האזרחים העיראקים שנהרגו בשוגג על ידי פעולות צבא ארה"ב – במשך שש שנים – עומד על כעשרים בלבד. סביר מאד שהמספר נמוך מדי. הבה נעלה אותו פי עשרה. הוא עדיין נמוך משמעותית ממספר האזרחים שהרגה ישראל במהלך מבצע עופרת יצוקה, שנמשך כחודש ושהתנהל כנגד אויב הרבה, הרבה פחות מסוכן מאל קאעדה במסופוטומיה. אבל לא זו הנקודה.

היום פרסם גלובס כי הפרקליטות מתכוונת להגיע לעסקת טיעון עם ענת קם, במסגרתה היא לא תואשם בסיכון בטחון המדינה. את העובדה שהר האימים של יובל דיסקין יוליד עכבר כחוש ושהמילים "ריגול חמור" לא נועדו אלא להטלת אימה על קם קל היה לנחש כבר במאי, כשהודיעו על כתב האישום.

קם ומאנינג ביצעו עבירה דומה מאד: הדלפת מסמכים מסווגים. השאלה היא מי סיווג את המסמך, ולמה. מחנכים אותנו לחשוב ש"הגדולים יודעים" ושאם משהו מוגדר כסודי הרי שיש לכך סיבה טובה. כפי שהראו לנו קם ומאנינג, לעיתים קרובות מאד סיווגו של מסמך – כלומר, הגדרתו ככזה שאין לציבור גישה אליו – מיועדת לא להסתרת מידע שאסור שיגיע לידי האויב, אלא להסתרת מידע לא נעים. לעיתים פאדיחה בשדה הקרב (כמו השקר שניסה להסתיר את מותו של מאט טילמן מאש ידידותית), לעיתים מידע שיפריע לצבא במלחמת התעמולה שלו (כמו העובדה שחלק ניכר מהצילומים מאבו גאריב עדיין חסוי) – ולעיתים, חיפוי על פשע מלחמה. כמו שניסה בן גוריון לעשות בכפר קאסם, כמו שניסה הצבא האמריקני להסתיר את המידע של וויקיליקס, וכמו שניסו צה"ל והשב"כ לעשות בפרשת נווה-קם.

עם פרסום המידע של וויקיליקס, שנראה שקדמה לו התקפה על שרתי הארגון, הפנטגון צווח שמדובר בסיכון חיי אדם. זה מה שהוא אמר גם אחרי ההדלפה הקודמת של וויקיליקס, בנושא אפגניסטן; אחר כך הודה בשפל רוח שלא ממש. צה"ל והשב"כ ניסו לשכנע אותנו שענת קם היא האיום הגדול ביותר על צה"ל מאז איילה חסון. היום התברר שלא ממש.

למנגנוני החושך יש מה להסתיר: במקרה של מאנינג, החשיפות שלו מרסקות לרסיסים את תיאוריית ה-COIN של הגנרל האמריקני המוביל פטראוס, שאומרת בבסיסה שעל הכוחות מדכאי המרד לשתף פעולה עם הכוחות המקומיים, תוך המנעות מפגיעה באזרחים. אם בעלי הברית שלך הם מענים סדרתיים, והקורבנות יודעים שאתה יודע ויודעים שאתה שותק, כל הרעיון מתרסק. במקרה של קם, את העובדה שמבחינתו של צה"ל וקציניו הבכירים, הוראותיו של בג"צ הן המלצה לא מחייבת במקרה הטוב ומשהו שצריך לעקוף במקרה הרע.

מניעיהם של חושפי שחיתויות אינם תמיד טהורים – מה לעשות, אנחנו לא חיים בסרט של דיסני – ויריביהם מנסים להתלות בכך. ארגון ההדלפות וויקיליקס הוא בעייתי, ונגד ראש הארגון, ×’'וליאן אסאנג', הועלו שורה של טענות – החל מכך שהוא מנהל את וויקיליקס כמו ממלכה פרטית וכלה בהאשמות על מעשים מגונים (טענות שבעטיין הוא מצוי כעת תחת חקירה בשוודיה). אסאנג' לא ×™×”×™×” הראשון ולא האחרון מאנשי השמאל שהרשה לעצמו להתנהג כמו בהמה כלפי נשים, רק משום שהוא כבר הוכיח לעצמו שהוא אדם מצפוני. ענת קם, אומרים, רצתה לקדם את הקריירה שלה. ×–×” חשוב, אבל חשוב פחות מהמידע שהם חושפים (ואם אסאנג' אכן עשה את המיוחס לו, אז מקומו בכלא; לחושפי שחיתויות לא מגיעות הנחות).

בכל פעם שמודיעים לנו שמידע הוא סודי, אנחנו צריכים לשאול למה הוא סודי. אסור לצאת מנקודת הנחה שיש סיבה הגיונית לסיווג. כוח משחית; וכוח סודי משחית במיוחד. אם נראה שגוף סודי מנסה להסתיר משהו לצרכיו, ולא לצרכי המדינה, זה כנראה המצב. בפעם הבאה שיציגו לנו את קם או את מאנינג התורנים כאויבי העם, בוגדים ומרגלים, יש מקום לתהות מי הבוגד כאן.

בדרך כלל זה לא החושף.

(יוסי גורביץ)

במוסף "7 ימים" היום (ו') כותב שחר גינוסר כתבה מפורטת על התרומות לפריימריז של נתניהו ב-2007, בהתבסס על מסמך מקורי של נתניהו: רשימת תורמים מודפסת שהוא תיקן בכתב ידו. תקציר חלקי פורסם ב-ynet; הידיעה כולה שווה קריאה.

יש שם כמה נתונים מעניינים מאד. אחת הטענות המקובלות של הימין בישראל, מימי רוני מילוא ו"שלום עכשיו הם סוכני CIA" שלו לפני עשרים שנה, היא שהשמאל הישראלי הוא בעצם סוכן זר. המספרים מספרים סיפור אחר.

בדרך כלל, מגלה המאמר, כספים זרים מהווים כ-10% מכלל התרומות שמגיעות לחברי כנסת. זה שונה כשהדברים מגיעים למנהיגי מפלגות. 40% מהתרומות שקיבלה ציפי לבני הגיעו מחוץ לישראל; השיעור אצל יריבה, שאול מופז, מוערך כגבוה יותר (אך אין מידע מדויק). כשאנחנו מגיעים לימין, שיעור התרומות מחו"ל ממריא: משה פייגלין, הפולקיסט שמנסה להשתלט על הליכוד בשיטת המועמד ממנצ'וריה, קיבל 80% מהתרומות שלו מחו"ל; אצל ח"כ דני דנון הלאומן מאד השיעור הוא 90%; ובנימין נתניהו מחזיק בשיא – 98%.

יש לא מעט דברים שצריך לומר על ראש ממשלה ישראלי שרק 2% מהתרומות שלו מגיעות מישראל. למשל, על האופן שבו הוא תופס את עצמו, על יחסו לציבור הבוחרים הישראלי, על יחסו לישראל בכלל. חלק מהתרומות שקיבל נתניהו הגיעו מעבריינים; בארה"ב, מקובל שבמקרה של אי נעימות כזה המועמד מוותר על התרומה. את הנימוס האמריקני הזה נתניהו לא אימץ.

אבל לא על זה אני רוצה לכתוב. גם לא על הלקח העגום שמי שמתייחס לעוזריו ככלבים יגלה שיום אחד הם ינשכו חזרה (מאחורי הרשימה הזו מ-2007 עומד, אחרי הכל, מדליף כלשהו). יש כאן סיפור אפל יותר. "גורם המקורב ללשכה" אמר לגינוסר ש"למשל, ב-2007, אנחנו בלשכה חיברנו תורמים זרים שהזרימו כספים למאבק המילואימניקים. המטרה היתה ברורה: להפיל את ראש הממשלה [אהוד אולמרט – יצ"ג]. השפענו גם על השימוש בכספי הזרים, ובעצם על האסטרטגיה של המאבק. כל זה, כשלמילואימניקים בכלל לא היה מושג מי עומד מאחורי הדברים".

כלומר, לשכת נתניהו לקחה כספים של אזרחים זרים והזרימה אותם כדי לנווט לצרכיה מאבק שהתחיל כמאבק עממי, ניכסה אותו והפכה אותו למאבק נגד ראש הממשלה המכהן – כשהיא נשארת מאחורי הקלעים ומוליכה שולל את המשתתפים בו, הכל תוך הטעיית הציבור. לשכת נתניהו לא הכחישה; היא טענה ש"גיוס כספים על ידי גורמים בלתי פוליטיים לצורך המאבק הציבורי שלאחר מלחמת לבנון הוא לגיטימי". אבל אין שום דבר לא פוליטי במנהיג מפלגה אחת שמנהל מאבק נגד מנהיג מפלגה אחרת. במיוחד כאשר המאבק הזה מתואר שוב ושוב כ"לא פוליטי".

תנועה פוליטית אחת בכל זאת צמחה ממאבק המילואימניקים: תנועה אנטי-דמוקרטית בשם "אם תרצו", שמייצגת את הימין הקיצוני תוך שהיא מתחפשת לתנועת מרכז. כלומר, ממשיכה את אותה ההסוואה של "מרד המילואימניקים" מלפני שלוש שנים. לתנועה הזו קוראים "אם תרצו", וכפי שכבר ראינו היא נשענת לצרכי התקציב שלה כמעט לחלוטין על מימון של גורמים זרים מחו"ל; אירונית, היא משכה תשומת לב רבה במיוחד כאשר טענה שתנועות שמאל ממומנות על ידי גורמים מחו"ל.

"אם תרצו" פועלת באמצעות היחצ"ן משה קלוגהפט, שההתמחות שלו היא חשאיות ופעולה באפלה, ושאחראי לכמה מהקמפיינים היותר ארסיים שנעשו בישראל. היא גם מקושרת ל"מכון לאסטרטגיה ציונית", גוף לכאורה נייטרלי שבראשו עומד אידיאולוג ההתנחלויות ישראל הראל. זכור גם הסרחון של "קמפיין הגז", שקבוצת-הקקיון הישראלית שהיתה אמורה להוות חזית-קש שלו נבהלה מעצמה, אבל הקמפיין שלה – שלדברי אנשיה מומן על ידי "יהודים טובים מחו"ל" – נמשך, ובעלות של מיליונים. הקמפיין הזה התנהל על פי אותה שיטה בדיוק שבה ניהלה לשכת נתניהו את קמפיין המילואימניקים.

בין השנים 2004-2008, כלומר בתקופה שבה התנהל קמפיין המילואימניקים, דוברו של נתניהו היה ברנש בשם אופיר אקוניס. הלז שימש גם כדי-ג'יי במסיבה המפורסמת של "אם תרצו" ונחשב לתומך שלהם, והוא חזר מעל בימת הכנסת על הסיסמאות של "קמפיין הגז" נגד הקרן החדשה לישראל. אקוניס נחשב לנאמנו של נתניהו ולעושה דברו.

על כן השאלה המתבקשת היא האם ללשכת נתניהו, כיום, יש קשר לקמפיינים חשאיים, ממומנים על ידי אזרחים זרים, כנגד ארגונים ישראליים, והאם "אם תרצו" והארגונים הקיקיוניים האחרים מקבלים הנחיות, במישרין או בעקיפין, מלשכת נתניהו או משלוחיה. תשובות עדיין אין, אבל בקצב שבו נחשפים הפרטים, אולי נקבל אותן בקרוב. על כל פנים, לשכת נתניהו כבר הודתה שהיא היתה מעורבת בהולכת שולל של הציבור הישראלי ב-2007. צריך לזכור ולהזכיר את הנקודה הזו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות, חלקן מלוות בהערות שקראתי בעניין, בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)