ההתחנפות לימין של אבי גבאי בנושא אונסק”ו לא תעזור לו לקושש קולות, רק תעמוד לו לרועץ. יומרץ גבאי

דונלד טראמפ המתחרפן והולך הכריז אתמול (חמישי. על כל פנים, אני חושב שזה היה חמישי. או אתמול) על הפסקת פעילותה של ארה”ב באונסק”ו, ונימק זאת בין השאר בהטיה האנטי-ישראלית של הארגון. ספק אם אכן יש כזו, אבל כמובן שנתניהו ושריו מיהרו לקפוץ על העגלה. נתניהו הורה “להיערך” לפרישה ישראלית מאונסק”ו, ככל הנראה כדי לקושש זמן לנהל משא ומתן עם אוכל החינם כרמל שאמה לאמה דינג דונג הכהן, השגריר שם, כדי למצוא לו ג’וב אחר.

עד כה, בנוהל. מה שהיה לא צפוי היתה ההכרזה של ראש מפלגת העבודה, אבי גבאי: הוא מיהר לברך על ההחלטה האמריקאית, והוסיף ש”אונסק”ו לא עוסק בתרבות אלא בעיוות ההיסטוריה היהודית ובפוליטיקה של סמלים.” בכך אימץ גבאי אחד לאחד את הטיעון השקרי של ממשלת נתניהו.

למה? מה יצא לו מזה? ישנה, כמובן, האפשרות שגבאי אכן מאמין בכך כי הוא לא מכיר את העובדות. מביך, אבל לגיטימי: גבאי הוא הרי איש ימין רך, שנתפס משקר בשאלה האם הוא מצביע ליכוד לשעבר, והגיע לפוליטיקה על כנפיו של משה כחלון. גם אז הטענה ש”אונסק”ו לא עוסק בתרבות” משונה.

אבל גבאי הוא לא רק האדם הפרטי גבאי, אלא גם ראש מפלגת העבודה. והקפיצה שלו על עגלת ממשלת נתניהו אתמול מריחה יותר מדי כמו ההתנהלות של מפלגת העבודה בשני העשורים האחרונים: התחנפות לימין כדי לקושש קולות. גבאי כנראה מיהר להודיע שהוא תומך בנתניהו – ובפועל, משמש כינור שני שלו – כדי להקדים את יאיר לפיד.

יש כאן אספקט פוליטי-מפלגתי, שגם הוא לא מרנין: לפיד וגבאי רבים על אותם הקולות, בתוך אותו המחנה – מחנה השמאל-מרכז. הם לא מושכים מצביעים מן הימין. אבל יש לפיד היא ענן פורח. מפלגת העבודה היא בכל זאת מפלגה בעלת היסטוריה ומשקל. נכון, ב-30 השנים האחרונות היא מתפקדת על תקן ערפד שמסרב למות ולפנות את מקומו, אבל בכל זאת.

מה שגבאי עשה אתמול הוא מה שמפלגת העבודה עושה מאז 1996 לפחות וכנראה מאז 1992: מעמידה פנים שהיא יותר ימנית ממה שהיא כדי למשוך קולות של אנשי ימין. זה עבד לרבין, ב-1992 – ואז התחילה הנפילה. רבין נבחר בעקבות האינתיפאדה הראשונה, שבה הוא היה מר “לשבור להם את הידיים והרגליים”, ושנה לאחר מכן הוא כבר היה במו”מ על החזרת הגולן ובדרך להסכם אוסלו. בדרך, ניהל שר החוץ שלו, שמעון פרס, מו”מ חשאי עם הפלסטינים בנושא ירושלים, שיקר לכנסת בנושא ונתפס. לרבין היה רוב םרלמנטרי ועל פי הסקרים בתקופה, רוב ניכר להסכמים שביצע – אבל פה נוצרה התפיסה שמפלגת העבודה תשקר לימין כדי למשוך מצביעים ממנו, ואחר כך תפנה לנתיב שמאלי יותר.

ימי הקריסה המבוהלים של אהוד ברק, כנראה הפוליטיקאי הכושל בתולדות ישראל – הוא איבד את הקואליציה שלו תוך פחות משנה, וצלע שבעה חודשים עם ממשלת מיעוט שהפסידה בהצבעות אי אמון – רק חיזקו את התפיסה הזו. כשברק ראה שהוא עומד להיות מובס על ידי אריק שרון (והיום קשה להבין עד כמה הרעיון של שרון כמועמד רציני לראשות הממשלה היה ביזארי בתחילת ימיו של ברק), הוא ניסה להעניק לפלסטינים ויתורים שסירב לבצע קודם לכן, כדי להפסיק את האלימות. הוא נכשל, כי הפלסטינים הבינו שאין לו שום סמכות לבצע את הוויתורים הללו ושעל כל פנים, הממשלה שתבוא אחריו לא תהיה מחויבת להם; אבל הזכרון של ימי טאבה נשאר.

ולא במקרה, מפלגת העבודה לא מצליחה לחזור לשלטון מאז. היא נתפסת, בצדק היסטורי, כמי שתרמה את המצביעים שהיא תמשוך מן הימין. אבל יש לה בעיה אחרת: ככל שהיא מנסה להתחזות יותר לליכוד, אנשים אומרים לעצמם שרגע, אם כבר, יש לנו כבר ליכוד. ואפשר לסמוך עליו יותר בנושאי בטחון. (נניח עכשיו לעובדה שבניגוד למפלגת העבודה, הליכוד פינה את סיני ואת רצועת עזה; אף אחד לא זוכר את הפינוי הראשון, ונתניהו הצליח לנטוע בלב רוב המצביעים את האמונה השקרית שמי שביצע את ההתנתקות היתה קדימה.)

הסטיה היחידה מהקו הזה, ב-20 השנים האחרונות, היתה של עמיר פרץ ב-2006, כשהוא דיבר על כך שכפי שילדי שדרות כמהים לשקט, כך גם ילדי עזה. אבל פרץ חטף סכין בגב משמעון פרס והגזענים הלבנים הזקנים של העבודה, ולמרות שהביא קולות חדשים רבים, לא הצליח להזניק את המפלגה קדימה. אחר כך באה הטרגדיה של מינויו כשר בטחון ומלחמת לבנון. אבל חשוב להזכיר: פרץ משך קולות חדשים בדיוק כאשר חלק במפורש על המדיניות של שרון והציע קו שמאלי יותר.

ברק, שהחליף את פרץ, היה אותו הברק. שהדי במרומים שאני לא מבין מדוע אנשים עדיין חושבים על האיש הזה כעל תקווה כלשהי. הוא זחל לממשלת נתניהו – למרות הבטחות שלא יעשה זאת – ואחר כך פרש והקים את מפלגת עצמאות, אותה כינה בלעג איסתכלל; זו כלל לא העמידה את עצמה לבחירה. אחר כך באה שלי יחימוביץ’, וביצעה פחות או יותר את ההימור של גבאי: מדיניות סוציאליסטית לאומית. לשפר את מצבן של השכבות הנמוכות תוך כדי הסכמה בשתיקה עם “ניהול הסכסוך” של נתניהו. זה לא עבד, ואין סיבה טובה לחשוב שזה יעבוד בהמשך.

כרגע, מה שגבאי מציע הוא אותה מדיניות בתחום המדיני-צבאי של נתניהו, תוך שיפורים בתחום הכלכלי. ספק אם מי מנהל בכיר בבזק הוא האיש המתאים לשפר את הכלכלה הישראלית, כלומר לשפר את מצב רוב העובדים בה. אבל זו הבחירה של חברי העבודה, וזה עניינם. אלא שכשגבאי לא חולק על תפיסת המציאות של נתניהו – היאוש, האמונה בלנצח תאכל חרב, הטענה שכך דברים יכולים להמשך – הוא מעניק לו את הנצחון במו ידיו. אם אנחנו אכן על סף השמדה וכל העולם נגדנו, אז – לפחות עד שנרגיש את הסנקציות – באמת שהנושא הכלכלי זניח. אם התפיסה הצבאית-מדינית שלך היא אכן זו של נתניהו, תפיסת “החיים עצמם” לפני הכלכלה, תותחים והתנחלויות לפני חמאה, אתה לא יכול לנצח אותו. נתניהו טוב ממך בזה. הוא המקור. אתה החיקוי. ובך, כזכור, חושדים שוב ושוב שאתה מרמה.

רוצה לנצח, או לפחות לנסות? לך בנתיב האבוד של פרץ. כן, זה יעצבן הרבה אנשים. התקשורת, שהיא במחנה המרכז-ימין, תעשה לך מצנע. זה בסדר. למד מנתניהו ועקוף אותה. יש לך טוויטר ופייסבוק ואתה נפגש עם הרבה מצביעים. אלץ את השמאל הישראלי לנהל את הדיון בשאלה שזמנה הגיע ב-2002: מה עושים ביום שאחרי אוסלו. הקפד להביא פלסטינים לדיון הזה. לא בטוח שתנצח בבחירות הקרובות, כי קשה לשנות כיוון של ספינה, אבל זה בסדר. לא מנצחים בחירות בסיבוב אחד. זה לוקח זמן. קח אוויר. אבל לא תנצח אם לא תהיה אופוזיציה.

נכון, זה לא בגנים של מפלגת העבודה. בעסה. לא אמרנו שיהיה קל. בחרת להנהיג? יש לזה מחיר. הבחירה בפניך: לנסות לשנות כיוון או לריב עם יאיר לפיד על רבע מנדט. את הקול שלי לא תקבל – קונם אם לבוקר אשוב לסורי, ומאום לא אלמד גם הפעם – אבל יהיה נחמד להיות בקואליציה שלך.

ועוד דבר אחד: חמושינו האמיצים ביצעו היום ענישה קולקטיבית ומנעו מלקוחות להכנס למאפיה בעמק הירדן, בתואנה שמישהו זרק באזור אבן אתמול. טוב לדעת שישראל לומדת מההיסטוריה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

יוסי כתב פה מאמר שמסביר את ההבדל בין אנטי ציוניות לאנטישמיות. לדבריו ביקורת על מדינת ישראל איננה אנטישמיות ואם הבנתי נכון אז הוא מוסיף וטוען שהציונות בהכרח תיצור עוול כי היא תמיד תפלה לטובה יהודים לעומת לא יהודים גם כאשר מדובר באזרחי ישראל.

נו טוב.

האמנית הסרבית מרינה אברמוביץ' (לא להתבלבל עם מרינה דווידוביץ' מישראל) עשתה ב1974 מיצג יוצא דופן בעיר נאפולי. הנה קטע מתוך הכתבה על מה שהתרחש בגלריה:

"על שולחן המכוסה במפה לבנה הונחו 72 חפצים, מסודרים בשני אזורים – אזור “העונג“ ואזור “העינוי“. בצד אחד חפצים כמו מסמרים, סכינים, עצם גדולה, מלכודת עכברים וגרזן; ובצד השני חפצים כמו שוקולד, ליפסטיק, עוגה, עיתון, צעיף נוצות ותפוח. באמצע: כוס מים ואקדח שלצדו כדור בודד לטעינה. אברמוביץ‘ הודיע שתהיה פסיבית, חפץ ללא תנועה, במשך שש שעות. ההנחיה שנתנה לקהל הייתה: אני אובייקט, אתם מוזמנים לעשות לי ככל העולה על רוחכם, האחריות עליי.

“הקהל אכן עשה כרצונו. זה התחיל בהיסוס זהיר, אנשים נתנו לאברמוביץ‘ פרח ונשיקה, אבל לאט לאט גלשו לאלימות. המבקרים, גברים ברובם, התחילו לענות אותה. תלשו את החוחים מהוורד ונעצו אותם בבטנה, קשרו אותה, גררו אותה, חתכו את פניה בסכיני גילוח. לבסוף גם נמצא הצופה שטען את האקדח וכיוון לגרונה עם האצבע על ההדק, לחיים או למוות, עד שבעל הגלריה תפס את האקדח וזרק אותו מהחלון. עם סיום המיצג אברמוביץ‘ התחילה להראות סימני חיים ועצמאות – ובתגובה הקהל ברח"

מה שהוכיח המיצג של אברמוביץ' הוא אמת ידועה ועצובה. בחברת בני אדם, כאשר מישהו הוא חסר ישע, לא נאבק, לא בורח ואינו מסוגל לצעוק ולהזעיק עזרה. בסופו של דבר יימצא מי שיתעלל בו. אם חושבים על כך שהמיצג שלה התרחש בגלריה והנוכחים הם שוחרי אומנות ולא חבורת בריונים שיכורים בסמטה אפלה זה בכלל מעורר מחשבות נוגות. נכון, לא כולם יעשו את זה ולא תמיד אבל בהינתן מספיק זמן, אם אתה קורבן חסר ישע, גם בגלריה מלאה שוחרי אומנות ימצא מי שיתעלל בך.

המיצג הזה לא מחדש כלום, כמובן, למי שמכיר קצת את ההיסטוריה של העם היהודי. היהודים היו, רוב השנים בגולה, בערך במצבה של אברמוביץ', נטולי כוח להתגונן ומבלי שלאיש יהיה אכפת מהם. התוצאה? כן, היו תקופות של שגשוג ושלווה אבל תמיד בסופן הגיע הפוגרום, הגזירה או הגירוש.

בנימין זאב הרצל היה יהודי עם רגל אחת בעולם הנוצרי כאשר התפרצה פרשת דרייפוס. הרצל ראה את הנעשה והבין שכלום לא יעזור. אם קצין נאמן שמשרת בצבא המדינה עדיין מופלה לרעה בגלל יהדותו הרי שלהיות מיעוט יהודי בין הגויים הוא מצב שמוביל בהכרח לאסון. אחד הרעיונות הראשונים שעלו בדעתו של הרצל למנוע את המצב המסוכן הזה היה פשוט – יתנצרו היהודים כולם ואין יותר מיעוט יהודי בין הנוצרים כי אין יהודים יותר. כשראה שזה לא יהיה מעשי החל לחשוב על פתרונות אחרים כמו למשל הקמת מדינה ליהודים בארגנטינה. שם, בערבות העשב הענקיות, בוודאי יהיה מקום למדינה יהודית קטנה שתכיל בתוכה את כל יהודי העולם.

אם הבנתי נכון את יוסי אז הציונות מבחינתו היא בהכרח לא מוסרית כיוון שהיא תמיד מעדיפה יהודים על פני לא יהודים. זה נכון כמובן אם הופכים את הציונות לאידאולוגיה, הציונות איננה אידאולוגיה. אין אידאולוגיה אחת שיכולה להיות רחבה מספיק בכדי שתכלול חילונים מוחלטים ודתיים מאמינים, סוציאליסטים וקפיטליסטים, אנשי שלום ומיליטריסטים. הציונות הייתה ונשארה פתרון נקודתי לבעיה נקודתית – איך מגינים על היהודים כך שלא יהיו קורבנות יותר. והציונות אגב נכשלה. התנועה הציונית הייתה אמורה למנוע את השואה ולא הצליחה בזה.

כדי לסבר את האוזן תחשבו על אפליה מתקנת לטובת נשים. וכי מה ההבדל בין העדפת נשים (נניח בקבלה למשרות בכירות בשירות הציבורי) ובין העדפת גברים? זו אפליה וזו אפליה. אבל בעולם שבו יש בפועל אפליה נגד נשים אחד האמצעים לאזן את המצב הוא להפלות נקודתית לכיוון השני עד שיהיה שוויון. כמובן שלהפוך את האפליה הזאת לאידאולוגיה מעקר את כל הפמיניזם מתוכן, אם הפמיניזם גורס שיש להפלות גברים כאידאולוגיה הוא לא שונה מהשוביניזם המסורתי, רק הופך את התפקידים בין המנצל למנוצלת. מי שמצדיק אידאולוגית אפליה נגד לא יהודים לא שונה מהאנטישמי שמצדיק אפליה נגד יהודים או מפמיניסטית שתטען שגברים נחותים מטבעם.

עוד טענה שיוסי מעלה בבלוג שלו מדי פעם נוגעת למהותה של האנטישמיות. לפי יוסי אנטישמיות טוענת שיהודי בהכרח אשם במשהו. מכיוון שיוסי איננו מאשים את היהודים בכלום אלא רק את הציונות הוא איננו אנטישמי. יותר מזה, יוסי טוען שיש זיקה בין הציונות והאנטישמיות ופה הוא לא לגמרי טועה.

אם היהודים חיו אלפיים שנה בגולה והציונות רצתה לשנות את המצב הזה הרי שבהכרח היא טוענת שהיהודים עשו משהו לא נכון במשך אלפיים שנה. זה לא הופך אותה לאנטישמיות. אין פה טענה שהיהודי מעצם היותו יהודי אשם במשהו אבל היהודי הגלותי? כן בהחלט. [בואו נדמיין שכתבתי פה איזו פיסקה ארוכה שמשבחת את המסורת היהודית, את המוסר והעזרה ההדדית ואת ארון הספרים היהודי. מאחורינו? יופי, אז עכשיו הגיע לשים את הדברים על השולחן.] המסורת היהודית היא מסורת של בגידה. אם בכל דור ודור היהודי יודע שהוא מוריש לבן שלו פוגרום, גזירה, חרם או גזירה כלשהי ולא עושה כלום בעניין הוא בוגד בדור הבא כשם שאביו בגד בו. ובאמת רוב היהודים נהגו באחריות והתבוללו (אולי המקבילים שלהם היום נוהגים באחריות ויורדים מהארץ).

זה כמובן לא מנקה מאשמה את הגויים ולא אומר שמותר היה לפגוע ביהודים. האשמה היא על האנטישמיים אבל האחריות היא על היהודים הגלותיים. עד היום אני לא מבין ממה כולם התרגשו כאשר בנימין נתניהו נתפס לוחש באוזנו של הרב כדורי ש'השמאל שכחו מה זה להיות יהודים'. הלוואי וזה היה נכון. הציונות הרי ניסתה לעשות בדיוק את זה. לגרום לנו לשכוח את היהדות הגלותית שחוזרת שוב ושוב על אותה טעות ולהפוך את היהודים לסוג אחר של אנשים, כאלו שרואים בעיה ומתמודדים איתה במקום להתפלל לרחמי שמיים.

לא מזמן נחסמתי לשלושה ימים בפייסבוק. זה היה אחרי שמישהו טען שאם אני לא מכבד את המסורת היהודית אין לי מה לעשות פה בישראל. עניתי לו שאם הוא מכבד את המסורת היהודית שידליק את התנור וידחוף את הראש פנימה כי זוהי המסורת שלנו והמנוול הלשין עלי (הסגיר אותי לערכאות הגויים). ובכן כאן אין מי שיחסום אותי ולכן אני כותב זאת בפירוש – המסורת היהודית היא מסורת גלותית. הדת היהודית על כל פסקי ההלכה והפלפולים שלה מתייחסת ליהודי כאורח בארצו של הגוי. אין לה שום מענה לניהול מדינה בעידן המודרני ולשאלות ההלכתיות שעולות מכך. הציונות שוללת את הגלותיות. לא במובן של גלות מטריטוריה מסוימת במזרח התיכון (הרי יהודים גרו פה במשך דורות), אלא במובן של חיים תחת שלטון לא יהודי. לפיכך הציונות שוללת את הדת היהודית ואת רוב המסורת והתרבות היהודית. אין דבר כזה 'ציונות דתית', ואנחנו רואים את התפרים שהחזיקו את השקר הזה נפרמים מול עינינו כאשר נוצר הדתי ה'חרד"ל' – שהוא שילוב שאמור להיות בלתי אפשרי בין חרדי אנטי ציוני לבין דתי לאומי. אבל, בפועל, לשני אלו יש הרבה יותר מהמשותף מאשר לחילוני עם הדתי הלאומי כיוון שכאמור הדת היהודית פשוט לא יודעת איך להתייחס למצב שבו יהודי הוא בעל הבית במדינתו שלו בזמן שהמשיח, למרבה הצער, עדיין לא הגיע.

אז לא, אני לא אנטישמי, אני ציוני. כן יש הרבה דברים יפים במסורת היהודית. במיוחד האגדה ההיא על הרבי והפריץ בפולין המושלגת (שלג? גרתי בירושלים והיו לי יומיים שלג בשנה במקרה הטוב, על מה אתם מדברים לעזאזל?) וכן, העם היהודי החזיק מעמד בגולה במשך שנים ארוכות של סבל בזכות לימוד התורה. וזה מעורר השתאות עד שזוכרים שהעם היהודי היה בגולה וסבל שם בגלל לימוד התורה ואז זה נראה די דבילי פתאום. לא יעזור לכם. אם אתם ציונים אתם צריכים להיישיר מבט אל המסורת שלנו (איך קרא לזה ז'בוטינסקי? "גוב ריקבון ועפר") ולהגיד – זה בדיוק היה האסון שלנו היהודים במשך מאות שנים, אבותינו הקימו פה מדינה כי הפנו עורף למסורת הזאת והם צדקו.

(עדו סוקולובסקי)

לקח אפשרי מההשוואה של ראש הממשלה בין ישראל ובין ממלכת החשמונאים: לוותר על ההשוואות

ראש ממשלתנו היקר ערך לאחרונה חוג תנ”ך, שבמסגרת פולחן האישיות של המשפחה הקיסרית נקרא על שמו של אביה של אשתו (זה שאת הוצאות הסיעוד שלו הטילה המשפחה הקיסרית על הציבור). הטקס נשמע, על פי התיאורים, כמו וורט דלוח מהרגיל בבית כנסת בשבת אחרי הטשולנט, ואף על פי כן יש בו עניין. נתניהו השווה בו בין ממלכת החשמונאים ובין מדינת ישראל, וציין שממלכת החשמונאים שרדה 80 שנים בלבד וכי המטרה שלו היא לוודא שמדינת ישראל תגיע ל-100 שנים.

השאלה המתבקשת היא כמובן מדוע נתניהו סבור שמדינה שלטענתו היא מעצמה אזורית שכל העולם שוחר לפתחה לא תסחוב עוד 30 שנה, ומאחר שזו השאלה המתבקשת נשאיר אותה לאחרים. בואו נעמוד שניה על ההשוואה.

הציניקן שבי זיהה מיד את נקודות ההשוואה המתבקשות: ממלכת החשמונאים התחילה כמלחמת אזרחים דתית רצחנית מצד קבוצה שולית באליטה הכוהנית כנגד האליטה השלטת, שניסתה ככל הנראה לבצע איזושהי רפורמה דתית. עיקר המלחמות של 20 השנים הראשונות של החשמונאים לא היו כנגד כוחות הלניסטיים – תרומתם למלחמה היתה שולית ביחס – אלא כנגד אלו שכונו אחר כך על ידי משמידיהם “המתיוונים.” סביר להניח שלאחרונים היתה תמיכה עממית מסוימת, אולי עירונית במהותה, שאם לא כן קשה להבין איך החזיקו מעמד כמעט 20 שנה מול התקוממות עממית – גם אם מביאים בחשבון את לוחמת המצור הפרימיטיבית של התקופה. האירוע המכונן של החשמונאים, טיהור המקדש, נערך על גופותיהם של יהודים וכוהנים יהודים, אם כי הטקסטים עוברים על כך בשתיקה.

ההתקוממות העממית מביאה את החשמונאים לכהונה, אבל הם לא מסתפקים בכך. בניגוד לרצון חלק ניכר מהעם, הם מכריזים על עצמם כמלכים. העם לא מרוצה. החשמונאים מתעלמים, ומתחילים בשורה של מלחמות להרחבת גבול הממלכה. האיכרים, שלא זה הדיל שעליו הם חשבו שהם חתמו, מביעים אי שביעות רצון גוברת והולכת; מתחים דתיים גואים; החשמונאים בוחרים בפלג האריסטוקרטי של הצדוקים; מתחים דתיים גואים הופכים למלחמת אזרחים דתית; המלחמות הזרות מלוות גם הן בשלל גיורים בכוח החרב והחרבת מקדשים פגאניים; לקראת הסוף, המלך אלכסנדר ינאי עושה דרקולה וסועד למרגלות שורה של פרושים צלובים; וכשהסיפור המכוער נגמר, כותב יפה קוואפיס,

בעליל, המלך אלכסנדר ינאי

ואשתו המלכה אלכסנדרה

שווים לסלווקים בכל.

הם יהודים טובים, יהודים טהורים, מעל לכל יהודים אדוקים;

אבל, מתוקף הנסיבות,

גם מצטיינים בדיבור יוונית,

ואף הינם ביחסי ידידות עם יוונים ומלכים מתיוונים –

כשווים בין שווים, יובהר נא.

המלאכה שהחלו יהודה המכבי הגדול

וארבעת אחיו המפורסמים

אכן הושלמה היטב,

הושלמה בדרך הברורה ביותר.

והכל, כידוע, גנמר במלחמות אזרחים, שסופן בעליית אדומי, בן גרים שגוירו בכוח הנשק, למלוכה על גופות החשמונאים האחרונים. הממלכה קצרת הימים, שתחילתה בברית נבונה עם הרומאים, סופה בחורבן על ידי הזמנת הרומאים. מה שהחל כהתקוממות עממית, נגמר בדיקטטורה צבאית הלנית קלאסית, שנשענת על שכירי חרב זרים.

זו הווריאציה הנגדית המתבקשת לסיפור של נתניהו: הסיפור של חוסר יכולתם של יהודים לשלוט בעצמם מבלי להגיע לדיכוי זר ומלחמת אחים. ומאחר וזו הווריאציה הנגדית המתבקשת, האוטומטית כמעט, צריך להסיר גם אותה מעל סדר היום.

פה צריך לצטט טקסט קשה, מדהים באכזריותו האטומה ואף על פי כן קריטי, “כתב אל הנוער העברי”, המניפסט הבסיסי של התנועה הכנענית: “שוב לא תוכל לראות טעם ומופת בתקופת הזוהר העלובה של הבית השני, זו התקופה הקלסית של היהדות, הדוגמה לכל הציונים מאז ומעולם.” נניח כעת לשיפוטיות של הטקסט – ספק אם ההיסטוריה של אתונה במאה הראשונה לפנה”ס עלובה פחות – ונתמקד בבעיה: היותה של תקופת הבית השני “הדוגמה לכל הציונים מאז ומעולם.”

המוח האנושי אוהב תבניות. יותר מדי אנשים משתמשים בהיסטוריה כתבנית. ההיסטוריה יכולה ללמד אותנו לקחים כלליים, ולספק לנו תמרורי אזהרה, אבל, כפי שהעיר מארק טוויין, היא לא חוזרת על עצמה, היא רק מתחרזת. הפיתוי לגזור גזירה שווה בין ההיסטוריה של הבית השני ובין ההיסטוריה של המדינה היהודית הנוכחית כה חזק, עד שכמעט אי אפשר להתגבר עליו. אנחנו צריכים איזשהו מודל להיאחז בו. והמודל של התקופה החשמונאית כה עז, כה צבעוני, כה מבשר רעות וגדולה בו זמנית, עד שהוא חודר לנשמתך ורובץ בה מבלי שתבחין בו אלא במאמץ ניכר.

וזו מלכודת, כי בסופו של דבר אין שום דמיון בין הממלכה ההיא למדינה של היום. הכוחות ההיסטוריים של לאומנות וצרות מוחין דתית הם, כמובן, הכוחות המניעים של ההיסטוריה היהודית בכללה. אבל העמים שונים, ההיסטוריה הסובבת שונה עד מאד, המעצמות אינן אותן המעצמות, העולם איננו אותו עולם. נסיון להבנות את התפיסה ההיסטורית שלנו על תבנית הממלכה החשמונאית נואל כמו התפיסה הפלסטינית שהמדינה הציונית תחלוף כמו הצלבנים. אפשר להבין את הפיתוי שבתבנית, אבל העובדה שיש כמה נקודות דמיון – פולשים אירופאים שנשענים על סיוע חוץ ממדינות אירופאיות – מובילה את המחשבה לתבנית שמתעלמת מכל מה ששונה, ובהכרח מובילה אותך לשגיאה.

הננו אשר הננו. אנחנו לא קבוצת איכרים שמתקוממת מול אימפריה זרה (עד כמה שהדימוי הזה קסם, למשל, לאנשי המחתרות). אנחנו חברה מתועשת שעוברת לעידן הפוסט-תעשייתי כשיש לה שורה של בעיות קשות. נסיון למצוא אותן בעבר החשמונאי יוביל, מצד אחד, לפטליזם ומצד שני לנסיון נואל למצוא פתרונות בעבר שאיננו יכול לספק אותם. ומצד שלישי, כמובן, יטיל עלינו צל של חברה שמחשבת את קיצה לאחור. האם כבר עברנו את שמונים השנה של החשמונאים? האם הקץ אורב מעבר לפינה? (מתבקש לצטט פה את קוואפיס על התרבות העורגת לקיצה של “מחכים לברברים”, ולכן לא נעשה זאת.)

הניחו להולכים. כשיבוא הקץ, והוא יבוא כי לכל יבוא קץ, הוא יהיה ככל הנראה אחר לגמרי. והתבוננות בעבר לא תסייע להרחיק אותו, אולי אף תזיק.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

למה להתנגד להכנסת המשפט העברי לחוק הלאום? כי אנחנו מכירים את נפש בהמותינו

ידידיה שטרן ובני פורת פרסמו אתמול (ג’) ב”הארץ” מאמר שתומך בהכנסת סעיף המשפט העברי לחוק הלאום. יצוין לזכותם שהם מתנגדים לחוק כפי שהוא, ומציינים שהמטרה שלו היא “להעדיף את הערכים הפרטיקולריים היהודיים על פני הערכים האוניברסליים הדמוקרטיים.” עם זאת, הם לא רואים בעיה עם הכנסת המשפט העברי לחוק הלאום. הם טועים טעות מסוכנת.

שטרן ופורת כותבים ש”ההצעה הנוכחית מעתיקה (בשינויים קוסמטיים שלהערכתנו משמעותם זניחה) את הנוסח הקיים זה כבר בחוק יסודות המשפט משנת 1980, אשר לא הותיר כל חותם על המשפט הישראלי.” הם צודקים. מה שמעלה את השאלה למה מחזירים את הסעיף הזה דווקא עכשיו, שאלה שמיד אתייחס אליה. אבל קודם כל יש להתייחס לשאלה עקרונית יותר.

המשפט העברי, אליבא דשטרן ופורת, הוא “שמרני באופן קיצוני, ומתקשה לעדכן את כלליו ולערוך רפורמות מעת לעת. בבואו להציע חלופה לשיטות משפט מערביות, הוא משול לאצן המבקש להתחרות עם יריבים קלי רגליים כשרגליו אסורות בנחושתיים.” שטרן ופורת עשו לעצמם חיים קלים – לא רק בפתרון המשונה שלהם לבעיה, שלפיה “המשפט העברי מאריך חיים”; מה זה עוזר לנו? – אלא גם בעצם הצגת הבעיה.

כל שיטת משפט, להוציא “משפט מהפכני” – מושג שבמידה ניכרת נמצא בסתירה עצמית, ומטרתו להשוות אצטלה חוקית לאי החוקיות המובנית של מהפכה – היא שמרנית. היא מייצגת את הנורמות כפי שנקבעו בעבר. המשפט תמיד מתייחס לנורמות כפי שהיו, לא כפי שהן. זה לא בהכרח דבר שלילי. המשפט צריך להשתנות כשהחברה השתנתה, לא במהלך השינוי עצמו. המשפט צריך להיות מוכר וידוע לאלה שהוא חל עליהם; כדי שיהיה כזה, יש צורך במידה של שמרנות. משפט, כמו חוקה, לא אמור להשתנות בקלות.

אבל המשפט העברי איננו שמרני, הוא פרימיטיביסטי. לא פרימיטיבי, נדגיש, אלא פרימיטיביסטי: משפט שפונה במפורש ובמודגש לתקופת זוהר שלא התקיימה מעולם ומנסה לקבע אותה. ההלכה, שהיא גוף-גופו של המשפט העברי – במידה ניכרת, המונח “משפט עברי” הוא שם מסווה ל”חוק ההלכתי” – סגרה את שעריה. היא קבעה שהתורה, שלכאורה היא מייצגת, איננה בת שינוי; שכותבי התלמוד, שכתבו את עקרונות היסוד של ההלכה, אינם מסוגלים לשגות; ושאין אפשרות לחלוק עליהם. כלומר, קבוצה של שמרנים במאה השישית קבעו שדרכם היא הדרך ואין בלתה, ושמי שלא מקבל אותם יוצא מגדר היהדות. היסטורית, רוב היהודים העדיפו לצאת, אבל לא זה הנושא עכשיו.

למשפט העברי יש נקודת פתיחה אחת: ימות המשיח. אז אפשר יהיה לשנות את ההלכה. עד אז, יש רק לשמור על כלליה ולהתאים את המצב המשתנה אליהם. יש רכב מונע בערה? השאלה היא האם בהפעלתו יש עבירה על אחת מל”ט המלאכות האסורות בשבת, או שיש בכך אפשרות של מראית עין של עבירה כזו.

אנחנו לא חיים יותר במאה השישית. המשפט העברי היה שמרני אפילו ביחס לתקופתו – בשורה של שאלות, כמו שאלת העבדות ומעמד הנשים, המשפט הרומאי מתקדם יותר – אבל למשפט העברי אין אפשרות לעדכן את עצמו. הוא לא יכול לומר, כמו המשפט המערבי, שהתפיסה שראתה בנשים “קלות דעת” היתה שגויה. בהתאם, הוא לא יכול לומר שנשים כשירות לעדות או, חס וחלילה, לדין. ועל היחס שלו ללא-יהודים ולהומוסקסואלים מיותר להרחיב את הדיון. כשרבנים מתקשים להתיר לנשים ללמוד גמרא, גם כשהם בחוגים עאלק-מתקדמים, הסיבה לכך היא שההלכה איננה מסוגלת להשתנות; שעצם השינוי מוציא אותך מגדר ההלכה.

חשוב להזכיר שוב שהמהפכה במעמד האדם – התפיסה שנשים הם אדם, שלא-לבנים הם אדם, התפיסה שגם אנשים עניים יכולים להיות בעלי זכות הצבעה, ההבנה שהמדינה צריכה להוציא את עצמה מחדר המיטות – היא צעירה מאד במונחים היסטוריים. לשחורים יש בפועל זכות הצבעה כ-50 שנה; לנשים, כ-100 שנים; והומוסקסואליות היתה עבירה פלילית רק לפני 30 שנים. המשפט המערבי השתנה, כי הוא תמיד נתפס ככלי של החברה. החברה השתנתה, ואחרי שעבר קצת זמן גם המשפט הלך בעקבותיה. זה משפט שמרני.

המשפט העברי מסרב להשתנות. הוא מנהל מלחמת מאסף נגד הקידמה. הוא לא שמרני; הוא מנסה להחזיר אותנו אחורה, למאה השישית המדומיינת. הוא משמש בעיקרו ככלי פוליטי של מי שרוצה לבצע ריאקציה בחברה היהודית.

וזו בדיוק הסיבה שאסור להכניס אותו לחוק יסוד. אנחנו מכירים את הבהמות הרלוונטיות, ואנחנו מכירים היטב את נפשותיהן. כשאיילת שקד רוצה, אחרי 40 שנים שבו המשפט העברי היה אות מתה, להכניס אותו בדלת הראשית, היא שורקת שריקת כלבים לשופטים חובשי הכיפה שנמצאים במערכת.

החוק אומר שהוא יחול רק על מקרים שבהם אין תשובה במשפט הישראלי הקיים לשאלה שניצבת בפני השופט. קשה לחשוב על שאלה שאין לה תשובה אלא במשפט העברי – ואז אתה נזכר שרגע, יש לנו מושג למה הוא משמש. בשנת 2009, בא לפני השופט חובש הכיפה מקרה פשוט: אברך מיוחס דרס קופאית אתיופית, שניסתה למנוע ממנו לצאת מחניון מבלי לשלם. לא חסרים תקדימים במשפט הישראלי לבעיה שגרתית כזו. אף שהתקדימים היו לעיני השופט דרורי, הוא החליט לנצל את המשפט העברי. הוא פסק שמאחר והאברך התנצל בפני הנדרסת, ומאחר והרמב”ם אומר שחרטה כנה והתנצלות די בהם, הוא לא יעניש את הדורס ואף לא ירשיע אותו.

השערוריה שהגיעה בעקבות פסק הדין של דרורי מנעה ממנו את המינוי המיוחל לבית המשפט העליון, שגם כך יש בו יצוג יתר לשופטים אורתודוקסים. זו הסיבה ששקד ודומיה דוחפים עכשיו את המשפט העברי לגרוננו: הם רוצים ששופטים כמו דרורי יוכלו להתקדם ושפסקי הדין שלהם ייחשבו ללגיטימיים. המטרה של הכנסת המשפט העברי היא להפוך את המדינה עוד יותר לאורותודוקסית.

חשוב להדגיש שוב: כשדרורי ישב בדין, עמד בפניו המשפט הישראלי כולו. הוא זרק אותו הצידה וחזר למחוקק מהמאה ה-12. דרורי עדיין יושב בבית המשפט המחוזי בירושלים. הוא לא ננזף ולא הודח. הלגיטימיות של משפט עברי, ועוד הכנסתו בחוק “הלאום”, תעודד שופטים אחרים ללכת בעקבותיו. זה יכול להתחיל בדברים קטנים – מזכיר בית משפט שיוודא ששופטים לא יהודים לא ישבו בדינם של יהודים, כי ההלכה אוסרת על כך – ויכול להגיע למקומות מסוכנים הרבה יותר, כמו העדפה של יהודים אורתודוקסים על פני חילונים או לא יהודים.

לא, תודה. אנחנו מכירים את נפש הבהמה הפרטיקולרית הזו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

נער הפוסטר של “הימין המתון” לא רק תומך באלימות של “כוחותינו,” במובנים רבים הוא לא יצא מתיאוריות הגזע של המאה ה-19

צריכים לחזור ולדבר על יועז הנדל, ראש המכון לאסטרטגיה ציונית שהוא גם פרשן פופולרי. הנדל בונה את עצמו על המודל של יאיר לפיד, רק טיפה יותר ימינה: אם לפיד הוא “הכי ישראלי”, הנדל הוא “הכי מילואימניק.” והלוואי שזו היתה הבעיה העיקרית איתו.

לפני כשבועיים, התקלגסה משטרת ישראל באופן חריג על מפגינים חרדים. אני לא יודע אם המפגינים היו אלימים, אבל אני יודע שהמשטרה תועדה כשהיא מפעילה אלימות גם על אנשים שלא היו אלימים. באחד המקרים, תועד קצין משטרה כשהוא תופס את משקפיו של מפגין, מחזיק אותם באוויר, ואז שובר אותם ומנפץ אותם על הקרקע בהתרסה.

קמה זעקה, בעיקר מצד החרדים ואנשי השמאל. יועז הנדל נשאל איפה הוא בעצם, והתשובה שלו היתה “אני מגבה את כוחותינו תמיד. אנחנו לא בפולין זו המשטרה שלנו. בחריגות יש לטפל אבל אין אלימות של מפגינים שלא גוררת אלימות. לא משנה מי הם”. צריך להתעכב על ה”מגבה את כוחותינו תמיד.” ברגע שהגדרת את המשטרה כ”כוחותינו”, כבר הגדרת את המפגינים כאויב, כצד השני, כמי שאוטומטית "נגדנו." זו סיבה טובה לא להשתמש במילה הזו לעולם, לא ביחס לצה”ל ועל אחת כמה וכמה לא ביחס למשטרה. התפקיד של המשטרה הוא לא להתייחס לאזרחים כאל אויב.

ביחס ל”חריגות” – נו. זו הטענה הקבועה של כל ממסד נפשע. השימוש הקלאסי הוא זה של המפלגה הקומוניססית: בזמן סטאלין היו “חריגות.” צה”ל העתיק את המושג וקרא לו “אירוע נקודתי.” כשאתה מסתתר מאחורי התירוץ של “חריגות", אתה נותן לעצמך תירוץ להגן על הממסד שבו, איכשהו, תמיד קורות ה”חריגות”; אתה מגן עליו מפני חקירת עומק. בדרך כלל אתה גם משאיר את חקירת ה”חריגות” בידיו, ובכך מוודא שהן יחזרו על עצמן.

לא המשטרה ולא הצבא הם “כוחותינו”: הם מוסדות ציבור שניתן בידיהם כוח להפעיל אלימות, ומאחר והוענק להם כוח כזה הם צריכים להיות תחת הביקורת ההדוקה ביותר שבאפשר. הכוחות הללו ידועים – בכל מקום – בתרבות החיפוי הפנימית שלהם. בדיוק בשל כך אסור לתת להם שום הנחות. התפיסה הדמוקרטית הבסיסית חשדנית מאד כלפי כל כוחות הבטחון: אין דבר שמסוכן יותר למדינה חופשית מאשר כוחות הבטחון שלה. משטרה שיצאה משליטה מסוכנת לאזרחים הרבה יותר מפושעים. התירוץ הלאומני – “כוחותינו” – הוא בדיוק מה שמאפשר לכוחות בטחון להשתולל: גם אם הם “חרגו”, גם אם הם פשעו, הם קודם כל “כוחותינו.” ההתמחות ההיסטורית של “כוחותינו” היא ביבבות שכובלים את ידיהם. הם לא יכלו לעשות את זה בלי סיוע מאינטלקטואלים מסוגו של יועז הנדל.

יתר על כן, באנלוגיית “המשטרה הפולנית” של הנדל, מי הפולנים? נראה שהנדל התכוון לומר שבפולין, ליהודים היתה סיבה טובה שלא לסמוך על המשטרה, כי היא היתה מורכבת מקבוצה אתנית/מעמדית עוינת. עד כה, הגיוני. אבל מיהם “הפולנים” פה, כלומר האנשים שהמשטרה אוטומטית לצידם? התשובה היא יהודים אנשי מרכז שלא יוצאים להפגין. גם הם, כמובן, חשופים להתפרצויות של שוטר רנדומלי: עבדכם הנאמן רץ פעם לאוטובוס, נעצר על ידי שוטר באקדח שלוף, ונחשד בהשתתפות בשוד יהלומים; שוחררתי רק לאחר שהשוטר חיטט בכלי ולא מצא בהם שום דבר מחשיד יותר מחוברת D&D. למזלי היתה עלי תעודת זהות והיה לי המבטא הנכון.

אז הנדל סמכותני. לא יוצא דופן במיוחד בתחום ה”מרכז/ימין” הישראלי. זוכרים את יאיר לפיד ו”אני מקבל תמיד את עמדת מערכת הבטחון” שלו? אותה סמכותנות, שאומרת שהממסד תמיד צודק. אבל יש עוד בעיות עם החבר הנדל.

בטור האחרון שלו בידיעות, התייחס הנדל לטיול שערך לאחרונה ברומניה ונתן סקירה שטחית להדהים של ההיסטוריה הרומנית. יש משהו בטבע הרומני, הוא כתב, שגורם לרומניה להתקדם בקצב של שני צעדים קדימה-צעד אחורה. אחר כך הגיע הדבר האמיתי.

“יש,” כותב הנדל, “כאלה שאין להן סיכוי. אומות שאין להן יכולת לאומית לחשוב או למרוד, להתחרט או לפעול. הצפון קוריאנים נועדו לחיי סבל. הנטיה המסורתית למשמעת, דיכוי מוחלט ושושלת של עריצים לא מאפשרים להם לבחון את עצמם.”

בום! במשפט אחד מחזיר אותנו הנדל לתפיסה המהותנית של המאה ה-19, על עמים שנועדו לגדולה ומצד אחד עמים שנועדו לשעבוד. כמובן, התפיסה הזו נכתבה על ידי העמים שבאותה העת עמדו בגדולתם והיו צריכים להסביר למה זה שהם משעבדים עמים אחרים זה דווקא לגמרי בסדר. לא סתם סדר: הסדר הטבעי.

הסדר הטבעי הוא שהילידים האמריקאים יפנו את מקומם למפותחים מהם, ואם הם לא הבינו את מה שההיסטוריה רומזת להם צריך להסביר להם בקול גדול. הסדר הטבעי הוא שהילידים האפריקנים יהיו תחת שלטונם של אדונים פחות פראיים. ועל הודו – נו, ידוע שההודים הם נשיים ולא מסוגלים לשלוט בעצמם. ככה זה. זה הטבע הלאומי שלהם. הרוסים אוהבים עריצות, והם לא יהיו מסוגלים להתקומם נגדה; ככה זה, הם מונגולים בטבעם.

ואתם אפילו לא רוצים לדעת מה הטבע הלאומי של היהודים. עם נשי, שתמיד יש בו משהו מעורר סלידה; עם תלוש, נטול שורשים, חסר כל יכולת לחשיבה לאומית או להעזה לאומית; זר בכל מקום, צועני אורבני, לא מסוגל לגלות נאמנות לאומית משום שאיננו חלק משום אומה. גלות ארוכה הפכה את היהודים לחנפנים שאינם מסוגלים לומר אמת ובהתאם, גם לא מסוגלים לתור אחריה; ומאחר ואינם מסוגלים לחפש אחר האמת, גם אינם מסוגלים לחפש אחר היופי. בקצרה, אומה מנוונת, מת-חי בקרב החיים, שמגיבים אליו בסלידה ואלימות אינסטינקטיבית.

סלחו לי, עלובי עולם, אלוהיכם עני כמוכם,

עני הוא בחייכם וקל וחומר במותכם,

כי תבואו מחר על שכרכם ודפתקם על דלתי –

אפתחה לכם, בואו וראו: ירדתי מנכסי!

(בין מי שמסוגל להפריד בין הסטריאוטיפים האנטישמיים לציוניים יוגרל מנוי ל”מידה”.)

וזו היתה התפיסה כלפי היהודים רק לפני 120 שנים ופחות מכך. אני מניח שהנדל לא בנקל יסכים לקבל את התפיסה ש”היהודים נועדו לחיי סבל, הנטיה המסורתית למשמעת, דיכוי מוחלט של הרוח ושושלת של רבנים עריצים לא מאפשרים להם לבחון את עצמם.” היהודים, לגבי דידו, הם בין העמים בני המזל. מזל שנוצר רק ב-100 השנים האחרונות.

אני מניח שהנדל לא נתן את הדעת על העובדה שחלוקת קוריאה היא בת 70 שנים בערך, שהיא נעשתה בלי לשאול את הקוריאנים ובוצעה על ידי שני פקידים – רוסי ואמריקאי – שמתחו קו שרירותי (קו הרוחב ה-38) על מפה. האם “הנטיה המסורתית למשמעת ודיכוי מוחלט” התפתחה קודם לחלוקה או אחריה? אם אחריה, מה “מסורתי” בה? אם לפניה, איך קרה שדרום קוריאה השילה מעליה את הרודנות, אמנם רק לפני 30 ומשהו שנה? האם “הנטיה המסורתית למשמעת ולדיכוי מוחלט” היא זו שהובילה את מייסד שושלת קים להפוך לאחד מלוחמי הגרילה המסוכנים ביותר לשלטון היפני, והעניקה לו בשל כך את הסמכות העממית להקים את צפון קוריאה? מה חלקו של השלטון היפני הרצחני ב”נטיה המסורתית לדיכוי מוחלט”?

ורגע, אם צפון קוריאה הוקמה על ידי מורדים חמושים נגד יפן, איך היא הפכה לדיקטטורה ידועה כל כך לשמצה? היתכן שלתפיסה של “כוחותינו”, התפיסה שלמשטרה ולמשטר יש לציית ויהי מה, משום שהם שלנו – הם גאלו אותנו מהשעבוד היפני – היה חלק בכך? גם הרומנים, הרי, גדלו על התפיסה שאין לחלוק על עמדת מערכת הבטחון, משום שיש בכך סיכון מובהק לבריאותך. ויום אחד הם התפוצצו, וחיסלו את העריצים שלהם כנדרש – בכיתת יורים מאולתרת, מבלי לחכות לפקודת ירי. מי שחחוה את רומניה בשנות השישים והשבעים ודאי היה מתאר אותה כמדינה שיש בה “נטיה למשמעת ולדיכוי מוחלט.”

ואולי, אולי, מתגנבת המחשבה, אולי ה”נטיה” הזו היא תוצאה של משטרה שיצאה משליטה? אולי אין זו נטיה כלל? אחרי הכל, בשלב מסוים כל העמים כמעט שהיו נתונים לכיבוש קולוניאליסטי התקוממו. זה קרה לאחר שהם ראו את השולטים בהם מושפלים: את צרפת, הולנד ובלגיה נכבשות על ידי גרמניה; את בריטניה על סף תבוסה, פושטת רגל. ופתאום השליט היה מפחיד פחות. רצחני ומסוכן, בעליל – הגנרל הוויאטנמי דיאפ, שהביס את הצרפתים, איבד את אשתו, אביו ואחיו לטרור הצרפתי – אבל סרה מעליו הילת הבלתי המנוצח. ויחד איתה התנדפה גם “הנטיה המסורתית למשמעת ולדיכוי” שיוחסה לכל כך הרבה עמים.

וביותר מדי מקרים, המאבק הלאומי נאלץ להסתייע בכוחות שיטור אכזריים, עם לא מעט “חריגות”, כוחות שיטור שצברו כל כך הרבה כוח ששוב אי אפשר היה להחזיר אותם אחר כך לשליטה אזרחית.

אז לפני שעל הרפובליקה הישראלית יתחילו לומר שלבניה יש “נטיה מסורתית” שנולדה שלשום לדיכוי מוחלט (ספק אם מישהו יטען אי פעם שיש להם נטיה למשמעת), אולי כדאי שנשתלט מחדש על כוחות השיטור שלנו, נדכא “חריגות” ביד ברזל לפני שהיא תאחז בצווארנו, ונממן ליועז הנדל קורס בהיסטוריה מודרנית.

ספק, עם זאת, אם הפתרון הזה יגאל את הנדל מפנטזיות ילדותיות – כל הטענה על ה"נטיה" של הצפון קוריאנים נועדה לתמוך בשינוי משטר שם שיתבצע באמצעות מתקפת פתע אמריקאית נועזת. אם אתה מחזיק בהן בגילו, כנראה שזה אבוד.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)