הנטיה למשמעת של יועז הנדל
נער הפוסטר של “הימין המתון” לא רק תומך באלימות של “כוחותינו,” במובנים רבים הוא לא יצא מתיאוריות הגזע של המאה ה-19
צריכים לחזור ולדבר על יועז הנדל, ראש המכון לאסטרטגיה ציונית שהוא גם פרשן פופולרי. הנדל בונה את עצמו על המודל של יאיר לפיד, רק טיפה יותר ימינה: אם לפיד הוא “הכי ישראלי”, הנדל הוא “הכי מילואימניק.” והלוואי שזו היתה הבעיה העיקרית איתו.
לפני כשבועיים, התקלגסה משטרת ישראל באופן חריג על מפגינים חרדים. אני לא יודע אם המפגינים היו אלימים, אבל אני יודע שהמשטרה תועדה כשהיא מפעילה אלימות גם על אנשים שלא היו אלימים. באחד המקרים, תועד קצין משטרה כשהוא תופס את משקפיו של מפגין, מחזיק אותם באוויר, ואז שובר אותם ומנפץ אותם על הקרקע בהתרסה.
קמה זעקה, בעיקר מצד החרדים ואנשי השמאל. יועז הנדל נשאל איפה הוא בעצם, והתשובה שלו היתה “אני מגבה את כוחותינו תמיד. אנחנו לא בפולין זו המשטרה שלנו. בחריגות יש לטפל אבל אין אלימות של מפגינים שלא גוררת אלימות. לא משנה מי הם”. צריך להתעכב על ה”מגבה את כוחותינו תמיד.” ברגע שהגדרת את המשטרה כ”כוחותינו”, כבר הגדרת את המפגינים כאויב, כצד השני, כמי שאוטומטית "נגדנו." זו סיבה טובה לא להשתמש במילה הזו לעולם, לא ביחס לצה”ל ועל אחת כמה וכמה לא ביחס למשטרה. התפקיד של המשטרה הוא לא להתייחס לאזרחים כאל אויב.
ביחס ל”חריגות” – נו. זו הטענה הקבועה של כל ממסד נפשע. השימוש הקלאסי הוא זה של המפלגה הקומוניססית: בזמן סטאלין היו “חריגות.” צה”ל העתיק את המושג וקרא לו “אירוע נקודתי.” כשאתה מסתתר מאחורי התירוץ של “חריגות", אתה נותן לעצמך תירוץ להגן על הממסד שבו, איכשהו, תמיד קורות ה”חריגות”; אתה מגן עליו מפני חקירת עומק. בדרך כלל אתה גם משאיר את חקירת ה”חריגות” בידיו, ובכך מוודא שהן יחזרו על עצמן.
לא המשטרה ולא הצבא הם “כוחותינו”: הם מוסדות ציבור שניתן בידיהם כוח להפעיל אלימות, ומאחר והוענק להם כוח כזה הם צריכים להיות תחת הביקורת ההדוקה ביותר שבאפשר. הכוחות הללו ידועים – בכל מקום – בתרבות החיפוי הפנימית שלהם. בדיוק בשל כך אסור לתת להם שום הנחות. התפיסה הדמוקרטית הבסיסית חשדנית מאד כלפי כל כוחות הבטחון: אין דבר שמסוכן יותר למדינה חופשית מאשר כוחות הבטחון שלה. משטרה שיצאה משליטה מסוכנת לאזרחים הרבה יותר מפושעים. התירוץ הלאומני – “כוחותינו” – הוא בדיוק מה שמאפשר לכוחות בטחון להשתולל: גם אם הם “חרגו”, גם אם הם פשעו, הם קודם כל “כוחותינו.” ההתמחות ההיסטורית של “כוחותינו” היא ביבבות שכובלים את ידיהם. הם לא יכלו לעשות את זה בלי סיוע מאינטלקטואלים מסוגו של יועז הנדל.
יתר על כן, באנלוגיית “המשטרה הפולנית” של הנדל, מי הפולנים? נראה שהנדל התכוון לומר שבפולין, ליהודים היתה סיבה טובה שלא לסמוך על המשטרה, כי היא היתה מורכבת מקבוצה אתנית/מעמדית עוינת. עד כה, הגיוני. אבל מיהם “הפולנים” פה, כלומר האנשים שהמשטרה אוטומטית לצידם? התשובה היא יהודים אנשי מרכז שלא יוצאים להפגין. גם הם, כמובן, חשופים להתפרצויות של שוטר רנדומלי: עבדכם הנאמן רץ פעם לאוטובוס, נעצר על ידי שוטר באקדח שלוף, ונחשד בהשתתפות בשוד יהלומים; שוחררתי רק לאחר שהשוטר חיטט בכלי ולא מצא בהם שום דבר מחשיד יותר מחוברת D&D. למזלי היתה עלי תעודת זהות והיה לי המבטא הנכון.
אז הנדל סמכותני. לא יוצא דופן במיוחד בתחום ה”מרכז/ימין” הישראלי. זוכרים את יאיר לפיד ו”אני מקבל תמיד את עמדת מערכת הבטחון” שלו? אותה סמכותנות, שאומרת שהממסד תמיד צודק. אבל יש עוד בעיות עם החבר הנדל.
בטור האחרון שלו בידיעות, התייחס הנדל לטיול שערך לאחרונה ברומניה ונתן סקירה שטחית להדהים של ההיסטוריה הרומנית. יש משהו בטבע הרומני, הוא כתב, שגורם לרומניה להתקדם בקצב של שני צעדים קדימה-צעד אחורה. אחר כך הגיע הדבר האמיתי.
“יש,” כותב הנדל, “כאלה שאין להן סיכוי. אומות שאין להן יכולת לאומית לחשוב או למרוד, להתחרט או לפעול. הצפון קוריאנים נועדו לחיי סבל. הנטיה המסורתית למשמעת, דיכוי מוחלט ושושלת של עריצים לא מאפשרים להם לבחון את עצמם.”
בום! במשפט אחד מחזיר אותנו הנדל לתפיסה המהותנית של המאה ה-19, על עמים שנועדו לגדולה ומצד אחד עמים שנועדו לשעבוד. כמובן, התפיסה הזו נכתבה על ידי העמים שבאותה העת עמדו בגדולתם והיו צריכים להסביר למה זה שהם משעבדים עמים אחרים זה דווקא לגמרי בסדר. לא סתם סדר: הסדר הטבעי.
הסדר הטבעי הוא שהילידים האמריקאים יפנו את מקומם למפותחים מהם, ואם הם לא הבינו את מה שההיסטוריה רומזת להם צריך להסביר להם בקול גדול. הסדר הטבעי הוא שהילידים האפריקנים יהיו תחת שלטונם של אדונים פחות פראיים. ועל הודו – נו, ידוע שההודים הם נשיים ולא מסוגלים לשלוט בעצמם. ככה זה. זה הטבע הלאומי שלהם. הרוסים אוהבים עריצות, והם לא יהיו מסוגלים להתקומם נגדה; ככה זה, הם מונגולים בטבעם.
ואתם אפילו לא רוצים לדעת מה הטבע הלאומי של היהודים. עם נשי, שתמיד יש בו משהו מעורר סלידה; עם תלוש, נטול שורשים, חסר כל יכולת לחשיבה לאומית או להעזה לאומית; זר בכל מקום, צועני אורבני, לא מסוגל לגלות נאמנות לאומית משום שאיננו חלק משום אומה. גלות ארוכה הפכה את היהודים לחנפנים שאינם מסוגלים לומר אמת ובהתאם, גם לא מסוגלים לתור אחריה; ומאחר ואינם מסוגלים לחפש אחר האמת, גם אינם מסוגלים לחפש אחר היופי. בקצרה, אומה מנוונת, מת-חי בקרב החיים, שמגיבים אליו בסלידה ואלימות אינסטינקטיבית.
סלחו לי, עלובי עולם, אלוהיכם עני כמוכם,
עני הוא בחייכם וקל וחומר במותכם,
כי תבואו מחר על שכרכם ודפתקם על דלתי –
אפתחה לכם, בואו וראו: ירדתי מנכסי!
(בין מי שמסוגל להפריד בין הסטריאוטיפים האנטישמיים לציוניים יוגרל מנוי ל”מידה”.)
וזו היתה התפיסה כלפי היהודים רק לפני 120 שנים ופחות מכך. אני מניח שהנדל לא בנקל יסכים לקבל את התפיסה ש”היהודים נועדו לחיי סבל, הנטיה המסורתית למשמעת, דיכוי מוחלט של הרוח ושושלת של רבנים עריצים לא מאפשרים להם לבחון את עצמם.” היהודים, לגבי דידו, הם בין העמים בני המזל. מזל שנוצר רק ב-100 השנים האחרונות.
אני מניח שהנדל לא נתן את הדעת על העובדה שחלוקת קוריאה היא בת 70 שנים בערך, שהיא נעשתה בלי לשאול את הקוריאנים ובוצעה על ידי שני פקידים – רוסי ואמריקאי – שמתחו קו שרירותי (קו הרוחב ה-38) על מפה. האם “הנטיה המסורתית למשמעת ודיכוי מוחלט” התפתחה קודם לחלוקה או אחריה? אם אחריה, מה “מסורתי” בה? אם לפניה, איך קרה שדרום קוריאה השילה מעליה את הרודנות, אמנם רק לפני 30 ומשהו שנה? האם “הנטיה המסורתית למשמעת ולדיכוי מוחלט” היא זו שהובילה את מייסד שושלת קים להפוך לאחד מלוחמי הגרילה המסוכנים ביותר לשלטון היפני, והעניקה לו בשל כך את הסמכות העממית להקים את צפון קוריאה? מה חלקו של השלטון היפני הרצחני ב”נטיה המסורתית לדיכוי מוחלט”?
ורגע, אם צפון קוריאה הוקמה על ידי מורדים חמושים נגד יפן, איך היא הפכה לדיקטטורה ידועה כל כך לשמצה? היתכן שלתפיסה של “כוחותינו”, התפיסה שלמשטרה ולמשטר יש לציית ויהי מה, משום שהם שלנו – הם גאלו אותנו מהשעבוד היפני – היה חלק בכך? גם הרומנים, הרי, גדלו על התפיסה שאין לחלוק על עמדת מערכת הבטחון, משום שיש בכך סיכון מובהק לבריאותך. ויום אחד הם התפוצצו, וחיסלו את העריצים שלהם כנדרש – בכיתת יורים מאולתרת, מבלי לחכות לפקודת ירי. מי שחחוה את רומניה בשנות השישים והשבעים ודאי היה מתאר אותה כמדינה שיש בה “נטיה למשמעת ולדיכוי מוחלט.”
ואולי, אולי, מתגנבת המחשבה, אולי ה”נטיה” הזו היא תוצאה של משטרה שיצאה משליטה? אולי אין זו נטיה כלל? אחרי הכל, בשלב מסוים כל העמים כמעט שהיו נתונים לכיבוש קולוניאליסטי התקוממו. זה קרה לאחר שהם ראו את השולטים בהם מושפלים: את צרפת, הולנד ובלגיה נכבשות על ידי גרמניה; את בריטניה על סף תבוסה, פושטת רגל. ופתאום השליט היה מפחיד פחות. רצחני ומסוכן, בעליל – הגנרל הוויאטנמי דיאפ, שהביס את הצרפתים, איבד את אשתו, אביו ואחיו לטרור הצרפתי – אבל סרה מעליו הילת הבלתי המנוצח. ויחד איתה התנדפה גם “הנטיה המסורתית למשמעת ולדיכוי” שיוחסה לכל כך הרבה עמים.
וביותר מדי מקרים, המאבק הלאומי נאלץ להסתייע בכוחות שיטור אכזריים, עם לא מעט “חריגות”, כוחות שיטור שצברו כל כך הרבה כוח ששוב אי אפשר היה להחזיר אותם אחר כך לשליטה אזרחית.
אז לפני שעל הרפובליקה הישראלית יתחילו לומר שלבניה יש “נטיה מסורתית” שנולדה שלשום לדיכוי מוחלט (ספק אם מישהו יטען אי פעם שיש להם נטיה למשמעת), אולי כדאי שנשתלט מחדש על כוחות השיטור שלנו, נדכא “חריגות” ביד ברזל לפני שהיא תאחז בצווארנו, ונממן ליועז הנדל קורס בהיסטוריה מודרנית.
ספק, עם זאת, אם הפתרון הזה יגאל את הנדל מפנטזיות ילדותיות – כל הטענה על ה"נטיה" של הצפון קוריאנים נועדה לתמוך בשינוי משטר שם שיתבצע באמצעות מתקפת פתע אמריקאית נועזת. אם אתה מחזיק בהן בגילו, כנראה שזה אבוד.
הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.
(יוסי גורביץ)
הבעיה היא שאתה מתווכח בעולם המושגים של העולם הישן, זה שיש בו טיעונים ועובדות, שמהן מסיקים מסקנות בצורה לוגית. הנדל וקוראיו, בדומה לנתניהו ומעריציו, לא מתעניינים בכך. הם רק רוצים את הכותרת וה"עובדה" המוגמרת שהמציאו כדי להסיק ממנה איזו מופרכות. אנחנו בעידן הססמאות והשקרים. הלגיטימציה של דובר נובעת היום נטו מבטחון עצמי ותומכים קולניים, לא מיכולתו לטעון טענה.
הגנרל גיאפ (לא "דיאפ)
*יאפ, אם אתה ממש רוצה להיות פדנט ולהסתכל על איך שהוא כנראה הגה את השם שלו, Giáp (כי gi בויטנאמית של הצפון זה /z/, של המרכז ודרומה /j/, של צפון־מרכז /ɟ/ המסורתי; הוא מהמרכז).
זה נחמד למחות נגד הכללות תרבותיות וסטריאוטיפים, זה גם מעניק תחושה חמימה של צדקנות בין הבטן לגרורגרת, זה הרי כבר לא מנומס לדבר כך בחברה מהוגנת. עדיף לעצום עניים חזק חזק, אם נחשוב טעים יצא טעים.
מלקולם גלאדוול בספרו אאוטליירס (״חריגים״) בחן באחד מפרקיו חריגות סטטיסטית הנוגעת להתרסקויות מטוסים, אחד המקרים שבחן נגע לחברת תעופה קוריאנית, המטוסים מתוחזקים לעילא, ההדרכות מצויינות ומקיפות ובכל זאת התרסקויות קורות יותר, גלאדוול התמקד בטיסה 801 שהתרסקה לתוך גבעה בגואם, מעל מאתיים הרוגים. שווה קריאה. המסקנה של גלאדוול הייתה שההיררכיה הקשוחה של החברה הקוריאנה מנעה מטייס המשנה לבקר את המהלכים של הקפטן, גם כשראה שהקפטן טועה. אוי, כנראה שגלאדוול גם גזען מסריח כמו הנדל. הקוריאנים עצמם בהבינם את הבעיה העבירו את צוותי התעופה הדרכות ספציפיות לחשיבות הביקורת על בכירים מהם במצבי קיצון וראה זה פלא, הסטטיסטיקה התיישרה. מזל שהקוריאנים לא שמאלנים.
הבדלים תרבותיים מסבירים המון, במסגרת המחלה הפוסטמודרנית של האקדמיה כמעט כל בקורת תרבותית מואשמת בגילוי גזענות, אני חושב ש״אוריינטליזם״ של סעיד הוא דוגמה מופתית לאיך גם מסתירים את הכביסה המלוכלכת בבית וגם מאשימים את השכנים בגניבתה.
זה לא שהנדל הוא אנתרופולוג מעמיק, הוא ממחזר את הסטריאוטיפים הנפוצים, אלא שסטריאוטיפים כמו מיתוסים מבוססים על גרעין של אמת, מרוקאים באמת עצבניים, תרבותית, זה בסדר, זה לא מעליב אף אחד. בביתי היה מקובל מאד להתעצבן, אף אחד לא התרגש שמישהו צועק, או כועס, ככה עיבדו דברים במשפחה שלי, בקול רם ובלי הרבה פילטרים. זה עבד נגדי ולטובתי, אני זוכר את התגובה שקיבלתי בבית חברתי הראשונה, ישוב בצפון, אשכנוזה פולנית רוגעת, ערב שישי, משהו בטלויזיה הרגיז אותי, התעצבנתי עליו באופן מופגן כאשר אהבתי. הלם ומורא, למדתי משהו. מאידך, כאשר הגעתי לצבא מפקדים צועקים ועצבניים נדמו כהצגה משעשעת, שכן אני מכיר אנשים עצבניים באמת.
הבדלים תרבותיים אינם גנטיים, תרבויות בניגוד לצבע עניים אפשר לשנות, אבל כלום לא ישתנה אם לא מדברים על זה, אם משתיקים כל ביקורת תרבותית, יועז הנדל הוא לא מבקר תרבותי, הוא ממחזר סטריאוטיפים (בחלקם נכונים), טיפוסי כמו בהרות.
גורביץ, לעומתו אבטומטית מבייש כל ביקורת תרבותית כגזענות, לא כי הוא מאמין בכך, אף אחד בעולם לא באמת מאמין שכל התרבויות שוות אלא אם כן הוא טיפש באופן קיצוני מאד, זו פשוט דרך להכות מישהו פוליטית, קרדום.
העניין אינו קיומם של הבדלים תרבותיים; לזה באמת כמעט אף אחד לא יתכחש. העניין הוא הנטייה האנושית לסדר את ההבדלים האלה בהייררכיה מדומיינת, כשבאופן פלאי, מאפייני תרבותו של המסדר ימצאו את עצמם בראש ההייררכיה או קרוב לשם.
הרהוריו של הנדל על צפון קוריאה אינם מעניינים לכשעצמם, ואני מניח שיוסי לא היה מבזבז עליהם ביטים אלמלא עברו של הנדל כאחד הדוברים של נתניהו (אובססיית נתניהו של יוסי ודומיו היא סיפור בפני עצמו). אבל ממילא המידע האמין על צפון קוריאה מצומצם מאוד, ורובו מגיע מצילומי לוויין ומחיישנים סייסמיים. קשה לעשות על זה ביקורת תרבות.
אם רוצים באמת לקחת את זה למשהו מעניין, אפשר לדבר על שכניה של צפון קוריאה. למשל על שכנתה הדרומית, שהייתה רודנות דכאנית למדי עד שנות ה-80 (יוסי מזכיר את זה), ותהליך הדמוקרטיזציה בה, הנה זה פלא, חפף לאימוץ ההולך ומתרחב של הנצרות, תוך העדפתה על-פני אמונות קונפוציאניות ישנות. כיום כמעט 30% מהדרום-קוריאנים הם נוצרים (על זה יוסי דווקא לא מדבר).
ואם כבר קונפוציאניות, אז אפשר לדבר על שכנתן הגדולה של שתי הקוריאות, זו שממערב. אומנם המפלגה השולטת בה היא זו הקומוניסטית, והמשטר שלה הוא להלכה דמוקרטיה עממית, אבל יצורים שכאלה אינם יכולים להוות, כמסתבר, תחרות רצינית לדת, אז מבחינה דתית, השכנה הגדולה ההיא עדיין נותרה במידה רבה קונפוציאנית. אבל היא מציגה, בארבעת העשורים האחרונים, שיעורים מרשימים של גידול בתמ"ג, אז להתנשא מעליה נחשב לא מגניב.
אלא שעד כמה שסיפורי העמים של מזרח אסיה הם רלוונטיים לבני המערב, מעבר לרמה האופרטיבית של כמה נושאות מטוסים להחזיק בצדו המערבי של האוקיינוס השקט, דווקא ההצלחה הכלכלית של סין ודומותיה צריכה לעורר שאלות. בעולם שבו נתוני התוצר וההכנסות הופכים לקנה המידה העיקרי לכל דבר, לא צריך הרבה כדי שאנשים יסתכלו על הנטייה הקונפוציאנית למשמעת, ישוו אותה עם נתונים כלכליים למיניהם, ויגיעו למסקנות בלתי-מלהיבות לחלוטין בכל הקשור לנושאים כמו זכויות אדם, חופש, ורשת הביטחון הכלכלית שהמדינה מעניקה לאזרחיה כדי שהחופש הזה לא יצטמצם לחופש לישון מתחת לגשר. במידה מסוימת, זה כבר קורה, וזה תהליך רציני הרבה יותר מגינוניו של הבוגימן מפיונגיאנג.
פתגם סיני עתיק של חקלאי אורז אומר, מי שקם לפני עלות השמש, עובד עד שקיעתה ועושה זאת 364 ימים בשנה לעולם לא ירעב, אני חושב שזה מלמד משהו.
היררכיות תרבותיות אינן תמיד רעות, ראה את הפוסט של יוסי מהיום על ה״פרימיטיביסטיות״ של המשפט העברי, אני מניח שמאמר דומה על השריעה היה מתקבל בקריאות ״גזען״ קצובות מהחברים. אפשר גם לשאול איך כותבים מאמר על רלטיביזם תרבותי ואז מאמר שכולו התנשאות תרבותית, אבל עקביות היא דבר קשה מאד