החברים של ג'ורג'

משענת קנה רצוץ: ארבע הערות על המצב

ללא הפתעה אך בהלם: התהפוכות הפוליטיות של השבוע האחרון הנחיתו מכה אנושה על היכולת לקיים משטר דמוקרטי בישראל (בהסתייגות הנדרשת, כמובן, שמדינה שמחזיקה מיליונים כחסרי זכויות איננה באמת דמוקרטית).

ראשית היה התרגיל המסריח של ההומו סובייטיקוס, יולי אדלשטיין, שסירב לאפשר ל-61 חברי כנסת להצביע על מחליפו. הוא אילץ את מפלגות הרוב לפנות לבג”ץ, ואז הודיע לבג”ץ שאין בכוונתו לאפשר הצבעה. משאולץ לעשות זאת בצו – וכמה נדיר לשמוע את שופטי בג”ץ מפטירים את המילים “צו סופי” – הוא התפטר מתפקידו בנסיון למנוע את יישום הצו, והודיע שאין בכוונתו ליישם אותו בזמן שעוד נותר בתפקידו. יו”ר כנסת שמודיע בריש גלי שהוא לא יכבד פסיקה של בית המשפט הגבוה בארץ; יש מעט מדינות שבהן זה קורה, והן לא נחשבות לדמוקרטיות. לכל היה ברור שאדלשטיין הוא קול אדוניו, בנימין נתניהו. סריסיו של נתניהו בכנסת ובממשלה הודיעו בגלוי שהם מתנגדים לביצוע פסק הדין; נתניהו עצמו נמנע מתגובה.

בזה עוד אפשר היה לעמוד. הכנסת פעלה במהירות למצוא לאדלשטיין תחליף. ואז הגיעה המכה הגדולה יותר: בנימין גנץ, שעמד בראש גוש של 61 ח”כים ושקיבל מהנשיא את המנדט להקים ממשלה, הודיע שאין בכוונתו לעשות זאת. הוא התמודד על יו”רות הכנסת, ומונה בקולות הימין ושרידי מפלגתו שפירק.

מעולם לא היה לי שמץ של אמון בגנץ. הוא מעולם לא נראה לי מתאים לתפקיד ראש הממשלה. הוא כנראה הפוליטיקאי הגרוע בתולדות ישראל, גובר אפילו על שאול מופז ואהוד ברק. ברגע האחרון, אף שהחזיק בקלפים הטובים יותר, הוא מצמץ.

זכותו של גנץ להיות רכיכה חסרת חוליות. לא היתה לו הזכות לרמות את תומכיו והאנשים שהצביעו עבורו שלוש מערכות בחירות. לא היתה לו הזכות להמיט מכה אנושה על תקוותיהם של כל המאמינים שישראל יכולה להיות טובה יותר.

זה נכון במיוחד על רקע המחאה ששבה וקמה, בעצם ימי המגפה, של מחאת הדגלים השחורים. אזרחים טובים עלו לירושלים, נרדפים על ידי המשטרה – כתמיד, משטרת המשטר ולא האזרחים – בנסיון להציל את שיטת המשטר. גנץ ירק בפניהם. יולי אדלשטיין, שהפר בגלוי את החוק בימים שהאזרחים נדרשים להגבלות חסרות תקדים, ישוב לתפקיד יו”ר הכנסת.

התוצאה המתבקשת של גניבת הסוסים הזו תהיה אכזבה ויאוש מוחלטים מההליך הפוליטי. אין טעם לצאת ולהצביע אם נציגיך מוכרים אותך פעם אחר פעם. בעשור הרעיל של בנימין נתניהו זה קרה בעקביות: מופז מכר את מצביעי קדימה וחיסל את עצמו והמפלגה; ציפי לבני, עם ה”תנועה” שלה, מיהרה למכור את עצמה לנתניהו ב-2013; יאיר לפיד החרה החזיק אחריה. אחרי בחירות 2015, בוז’י הרצוג – לקח לי זמן להזכר בקיומו, אני מודה – הולך שולל אחרי נתניהו לאורך כל תקופת כהונתו, ונשבה בקסמי משא ומתן שהיה מיועד להוביל אך ורק להתמסמסותו. אבי גבאי, בימים הנואשים שלאחר בחירות אפריל 2019, הזנה את הבטחתו לבוחריו וניסה גם הוא לקושש לעצמו תפקיד בממשלת נתניהו. כעת יש דיווחים רבים מדי על כך שגם עמיר פרץ ואיציק שמולי מגששים את דרכם אל הקואליציה. נקווה שאלה ספינים, אבל אם הם יתממשו, איש לא יופתע. זה, בסופו של דבר, כל מה שנתניהו יודע לעשות: לפרק מפלגות יריבות.

היאוש הנובע מכך שהאליטה הפוליטית שלנו רקובה יוביל אנשים לאדישות וטינה כלפי מערכת השלטון, ובוז עייף למי שעוד יתעקשו לנסות ולתקן אותה. בדיוק מה שפוליטיקאים אנטי-דמוקרטיים כמו בנימין נתניהו שואפים לו. גנץ מכר את בוחריו ותקוותיהם; הוא יגלה בקרוב שכמו קודמיו, נתניהו ילעס אותו ויירק את השרידים בצד הדרך. אם מישהו חושב שנתניהו יעביר לגנץ ברוטציה את ראשות הממשלה, יש לי כמה דונמים למכור לו ממערבה לראש הנקרה.

המחדל: התירוץ של גנץ לזחילה אל ממשלת נתניהו הוא משבר הקורונה. מדובר, ללא ספק, במשבר חמור באופן חריג. אבל הדבר האחרון שאנחנו צריכים הוא את נתניהו כמנהיג במשבר הזה.

מערכת הבריאות לא ערוכה למגפה. זה עולה מדו”ח מרוכך מאד שפרסם מלחך המדינה שמינה נתניהו, מתניהו אנגלמן. הדו”ח נכתב בימי קודמו של אנגלמן, יוסף שפירא (גם הוא מינוי של נתניהו), ולמרות שאנגלמן עשה כמיטב יכולתו הצנועה – הוא איש צנוע שיש לו הרבה במה להצטנע – להחליש את הממצאים, המשמעות ברורה: במהלך העשור האחרון, שר הבריאות והממשלה פגעו שוב ושוב במערכת הבריאות. ההוצאה שלנו על בריאות היא מהנמוכות ב-OECD, וההוצאה הפרטית לעומת ההוצאה הממשלתית על בריאות גבוהה במיוחד.

לשר הבריאות ברוב העשור האחרון קוראים בנימין נתניהו. השר הנוכחי, יעקב ליצמן, הוא קריקטורה של שר בריאות. הוא מתעניין בעיקר במגזרו, והוא על סף כתב אישום בגלל הפעלת לחץ על פסיכיאטרים כדי שיאפשרו לפדופילית ממגזרו, מלכה לייפר, לחמוק מדין באוסטרליה. במהלך המשבר הנוכחי לחץ ליצמן שוב ושוב על השארת מקוואות ובתי כנסת פתוחים, אף שברור שהם מוקדי הדגרה של המגפה. לאחרונה נתפס אומר בשידור רדיו שהוא משוכנע שהמשיח יבוא לפני פסח ובכך תגמר המגפה. יכול להיות שהוא מאמין בכך, למרות שיש מקום לספק ניכר; אסור בשום פנים ואופן ששר בריאות יאמר דבר כזה בפומבי בזמן מגפה.

ליצמן, אגב, הוא המיועד לשר הבריאות גם בממשלה הבאה. נתניהו צריך לשמור על הבייס שלו. ואם כמה עשרות אנשים ימותו כתוצאה מכך, זה אף פעם לא הטריד יותר מדי את נתניהו.

יאמרו – וכבר נאמר – שאי אפשר היה לצפות את המגפה. ובכן, זה לא נכון. מומחי בריאות מתריעים מספר שנים שאפידמיה צפויה לפגוע בעולם. לנתניהו ונערי האוצר תאבי הקיצוצים פשוט נוח היה לקוות שהיא לא תגיע. ראוי לציין עוד שנתניהו התחיל להתעסק עם המגפה רק אחרי שהתחוור לו שאין לו רוב בכנסת.

מעבר לכך, בעשור האחרון נתניהו היה עסוק בחרחור מלחמה בלתי פוסק נגד איראן; אך לפני כמה חודשים הוא יזם שורה של תקריות בסוריה שמטרתן היתה לגרות את איראן לתגובה, שתאפשר תגובה מסיבית נגדה. תגובה איראנית מסיבית היתה גוררת, כמעט בהכרח, את הפעלת החיזבאללה כנגד ישראל. לארגון יש עשרות אלפי רקטות וכמה טילים מדויקים. התוצאה היתה עומס בלתי נסבל על מערכת הבריאות. מותר היה לצפות, על כן, מראש ממשלה שהחליט שיש אינטרס אסטרטגי מובהק ביציאה למלחמה (אני חולק עליו לחלוטין, אבל זו החלטה שהיא במתחם הסבירות לראש ממשלה) שייערך לה גם על ידי חיזוק מערכת הבריאות. החיזוק הזה היה מסייע לנו גם במשבר המגפה. שום דבר מכל זה לא קרה.

אם בנימין גנץ היה סבור שיש צורך בממשלת אחדות בשל משבר הקורונה, הוא היה עושה כמיטב יכולתו כדי לוודא שנתניהו לא יהיה ראש הממשלה וליצמן לא יהיה שר הבריאות. הוא לא עשה דבר מכל אלה.

ואחרי המגפה, רעב: המשק הישראלי הובא לעצירה פתאומית בשל המגפה. אין מנוס מכך: האמצעי הבסיסי למניעת מגפה הוא בידוד. אבל מה יקרה אחרי המגפה? מספר המובטלים שובר שיאים, רבים נאלצים לשלם מסים, שכר דירה ועוד בעוד שאין להם משכורות. אם המגפה וההסגר יימשכו חודשיים, רוב גדול מאזרחי המדינה ימצאו את עצמם מול שוקת שבורה. מדינות אחרות בעולם נקטו בצעדי מנע. גרמניה וצרפת מבטיחות הכנסה ויזרימו כספים ישירות לאזרחים. הנשיא מקרון הכריז שככל שממשלתו תצליח, אף עסק לא ייסגר. בריטניה, בשליטת ממשלה שמרנית, הודיעה שהיא תזרים כסף לאזרחים. בארה”ב העבירו חוק – פגום מאד, אמנם, בכך שהיא בעיקר סעד לתאגידים – סיוע בשווי שני טריליונים.

נתניהו הכריז לא מזמן שישראל היא “המעצמה השמינית בעולם.” אין ספק שהיא אימפריה אזורית, אבל יש בעיה מובנית באימפריות: המדינה עשירה, האזרחים עניים. את זה הבין כבר טיבריוס גראקכוס: “לזאב מאורה לזחול אליה, לנשר קן; אבל לחייל הרומאי, שכבש את העולם, אין מקום להניח את ראשו.”

באימפריה הישראלית אפילו לא ביטלו את תשלום המסים, או למצער השעו אותו. בעלי דירות חמדנים מנצלים את המשבר כדי להעלות את שכר הדירה, והממשלה לא נוקטת שום צעד בנושא. הממשלה ממשיכה לדבוק בתפיסה שגרעון הוא הגרוע שבכל העולמות. היו בין פקידי האוצר שדיברו על כך שאם ימותו כמה אלפי קשישים, זה לא יהיה כל כך נורא. אחרי הכל, האוצר חלב מהם כל מה שיכול ועכשיו הוא רק נדרש לקיים אותם.

מצבם של תשושי הנפש בישראל גרוע אפילו יותר. הממשלה ביטלה חלק מההקצבות שלהם, ותשושת נפש שפונתה מהוסטל שטיפל בה התאבדה יומיים לאחר ששבה לביתה.

בנימין נתניהו אמר פעם שאילוצו לחדול ממדיניות פרידמנית הוא שווה ערך להמרת דת. גם מסיבה זו, הוא האיש הלא נכון לטפל במשבר. יש להודות, עם זאת, שהמגפה הפרידמנית מכה בכל המפלגות מכחול לבן וימינה. ספק אם שר האוצר יאיר לפיד היה עושה דברים אחרת. נקווה שכאשר ניחלץ מהאסון שיבוא אחרי המגפה, זה יהיה ללא התקוממות אלימה ונואשת של חסרי כל; ואחר כך נבוא חשבון עם הניאו ליברליזם והקפיטליזם המאוחר.

ובכל זאת, תקווה: הרשימה המשותפת עמדה יפה באתגרים שהוצבו בפניה בחודש האחרון (הבחירות היו רק בשני במארס, זוכרים?). התגובות שלה למגפה ולמשבר הכלכלי מבורכות. ואף יותר מכך: בשבועות האחרונים חלה תזוזה חדה במחנה המרכז-שמאל. יש עליה ניכרת בתמיכה בשיתוף פעולה עם המשותפת בקואליציה ואולי, שומו שמיים, גם בהרכבת ממשלה. ההתנהגות יוצאת הדופן של המפלגה תיזכר גם כשהמגפה תחלוף, ואולי, אולי, אולי, בבחירות הבאות אפשר יהיה לדבר על קואליציה של ערבים ויהודים שמאלנים. מפלגות המרכז התגלו, שוב, כקנה רצוץ; העבודה תתקשה להתאושש מתוצאות הבחירות, במיוחד אם פרץ ושמולי אכן יזחלו לממשלה, אבל גם ובעיקר בגלל השגיאה האיומה שבבחירת אורלי לוי; ומרצ, למרבה הצער, נראית כנושמת את נשימתה האחרונה.

אולי מכל זה יצמח משהו אחר, חד יותר, נוקשה יותר, אמיץ יותר, בלתי מהוסס, שינצל את משבר הקפיטליזם והמגפה כדי לעלות לשלטון ולהציע מדיניות אנושית יותר. כן, בכלל זה גם כלפי הפלסטינים הכבושים.

שום דבר לא נגמר; ההיסטוריה איננה קו, היא גלגל; ולגמרי יתכן שהמשברים יגרמו לגלגל להתהפך מהר יותר.

נראה באור.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הפוטש הגדול והפוטש הקטן

ללא כל פיקוח של הכנסת וללא ממשלה בעלת לגיטימיות, נתניהו הופך את ישראל למדינת משטרה בזמן שהוא נמלט ממנה

אמש (ז’), באזור השעה 21:00, ביטל נתניהו בפועל את המשטר הדמוקרטי. הוא הורה לשירותי השושו להפעיל כלפי אזרחי ישראל תוכנות מעקב ש”עד כה שימשו רק למלחמה בטרור”, כדבריו. נתניהו טען שהמטרה היא מעקב אחרי חולי קורונה.

הבעיה היא שאי אפשר לדעת אם זה נכון. הסיבות לכך מרובות: ראשית, ישראל מעולם לא פיקחה כראוי על שירותי השושו שלה. שנית, כוח כזה, משניתן, לא מבוטל בקלות. שירותי המודיעין אוהבים את היכולת לעקוב אחרי כולם. שלישית, אין לדעת מי יהיה ברשימת הנעקבים. רביעית, כבר שנה אין לנו כנסת, ולחברי הכנסת אין יכולת לבגיש שאילתות ולקבל עליהן תשובות. חמישית, השב”כ ידוע בניצול סמכויותיו לרעה ואין סיבה טובה להניח שהוא אכן יעקוב רק אחרי חולים. שישית, במקביל הורה נתניהו על איסור התכנסויות הגדולות מעשרה אנשים, כך שבפועל אין יכולת להפגין נגד המהלך הזה.

כמובן, בחלק מההנחיות לשעת החירום יש הגיון. ההחלטה לאסור על התקהלות של יותר מעשרה אנשים היא הגיונית ואף נדרשת בזמן מגפה. השילוב שלה עם ההחלטות האחרות הוא זה שמעורר דאגה.

ממשלת נתניהו פועלת מזה כשנה, ללא תקדים, כממשלת מעבר. במהלך כיהונה, ביצע נתניהו שורה של מהלכים המנוגדים לחוקה הלא כתובה שלנו. הבוטה שבהם היה גניבת המנדט מכחול לבן אחרי בחירות אפריל. עכשיו הוא לקח לעצמו, מכוח ממשלה בלתי נבחרת, סמכויות ששום ממשלה – גם בזמן מלחמה – לא לקחה לעצמה.

המגיפה תחלוף. לא ידוע עדיין כמה מאיתנו יישארו כאן כשזה יקרה, אבל היא תחלוף. יהיה הרבה, הרבה יותר קשה לקחת מהמשטרה החשאית את הסמכויות שהממונה הישיר עליה העניק לה. סמכויות כאלה, מרגע שהן מוענקות, אינן מוחזרות בקלות. תמיד יש איזשהו מצב חירום שמצדיק את המשך הפעלתן. ראו, למשל, הסמכויות שהוענקו ל-NSA אחרי הפיגועים ב-11 בספטמבר. גם לאחר שאיום הטרור צנח משמעותית, ה-NSA המשיכה לרגל אחרי אזרחי ארה”ב בהיקף שמעולם לא נבחן ברצינות על ידי המחוקקים. הימים שלאחר מגפה יהיו קשים: יהיה צורך בשיקום מסיבי. סביר מאד להניח שכל מי שידרוש את ביטול סמכויות החירום הללו ייתקל ב”לא עכשיו, יא נודניק.”

יתר על כן, במצב שהשב”כ הוא כלי של ראש ממשלה ללא פיקוח, מותר להניח שהכלים שברשותו ישמשו למעקב גם כנגד מתנגדיו של ראש הממשלה ומתנגדי משטר הניטור עצמו – במידת הצורך, הם יוגדרו כמי שמסכנים את המאבק במגפה. שב"כ, נוטים לשכוח, שימש כזרוע מפלגתית לכל אורך ימי בן גוריון, כשהאחרון זיהה את מפלגתו עם המדינה. השירות עבר דמוקרטיזציה בשנות השמונים והתשעים, אבל מותר להניח שהוא עבר השחתה במשך עשור שנות נתניהו – משך הזמן הארוך ביותר שכיהן ראש ממשלה מאז בן גוריון – ועל כל פנים, לשירות יהיה עניין מובהק לשמור על הסמכויות החדשות שלו. במצב כזה, שמור לי ואשמור לך מתבקש.

הכנסת ככל הנראה לא תוכל להתכנס בקרוב – שוב, איסור הפגישה של עשרה אנשים ומעלה ימנע את זה. לכל היותר תהיה כנסת מצומצמת, שתצביע בשלט רחוק. ספק אם עבודת ועדות, ופיקוח על מדינת המעקב, יתאפשרו. גם אם ח”כים יוכלו לשוב ולהגיש שאילתות, מותר להניח שבחסות “המצב” הממשלה תתחמק מלענות עליהן או תדחה שוב ושוב את התשובה.

עד כאן ביחס לפוטש הגדול. ב-01:00 הלילה בוצע הפוטש הקטן. שר המשפטים אוחנה, מינוי שחוקיותו מפוקפקת בממשלת מעבר ושנאמנותו נתונה אך ורק לראש הממשלה, הורה על הפסקת פעילות בתי המשפט. בהתאם, הושגה המטרה העיקרית של נתניהו בשנה האחרונה: תחילת משפטו, שאמור היה להתקיים מחרתיים, נדחה ל-24 במאי.

אוחנה חתם על הצו כארבע שעות אחרי התדרוך הממשלתי הרשמי (והעלוב). המטרה היתה להסיט את תשומת הלב התקשורתית והציבורית מהמהלך – מהלך שבוצע בניגוד להנחיית הגורמים המקצועיים. הנהלת בתי המשפט סברה שאפשר להמשיך ולעבוד. המשנה למנכ”ל משרד הבריאות, איתמר גרוטו, אמר שהמלצת המשרד היתה שהכנסת ובתי המשפט ימשיכו לעבוד כרגיל.

או, במילים אחרות, עבריין נמלט הכניס את כולנו למצב של מדינת משטרה כדי שיכול להמשיך ולהמלט מן הצדק. הפוטש הקטן מסוכן פחות מהפוטש הגדול; השפעתו תהיה קצרה יותר; וחשיבותו בכך שהוא מבהיר לנו שאנחנו בידיו של אדם חסר מעצורים, שדאגה לשלום הציבור ממנו והלאה, שמטרתו היא הצלת עצמו.

ועם ממשלה כזו – עם ראש ממשלה כזה, עם שר בריאות שלא מאמין במדע, עם שר משפטים שנאמן לקאפו די טוטי קאפי ולא למערכת המשפט – אנחנו צריכים לעבור תקופה של מגפה, תקופה שבה נצטרך להשען זה על זה ולתת יתר אמון בהודעות הממשלה. תעמוד אתנה לצידנו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

שובו של השקרן

גלעד “השקרן” ארדן מוכיח שוב שהוא משוכנע שהציבור אידיוט. צריך להראות לו שהוא טועה

ימים קשים עוברים על הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד ארדן, מהבזויים באנשי הציבור שקמו לנו. מצד אחד, ראש הממשלה היוצא סומך עליו פחות ופחות, ואם יצליח להקים ממשלה ארדן לא צפוי לקבל בה תפקיד משמעותי. מצד שני, לארדן – תיראו מופתעים – לא היה עמוד השדרה הנדרש להצטרף להתקוממות נגד נתניהו שהוביל גדעון סער. מצד שלישי, אפילו הרשויות מודות היום במה שנכתב פה כבר אז: שהמשטרה, בפיקודו של ארדן, רצחה את יעקב אל קיעאן ואחר כך בדתה מליבה פיגוע.

ארדן היה חלק מרכזי מהטיוח של הרצח; רצח, חשוב להזכיר, שלא היה מתאפשר אלמלא הפעילה המשטרה תחת הנהגתו של ארדן נוהל בלתי רשמי של רצח באמצעות מניעת טיפול רפואי מחשודים בטרור. הנוהל הזה הופעל פעמים רבות בגדה המערבית ובירושלים המזרחית, שם הפלסטינים אינם אזרחים; במקרה של אל קיעאן, המשטרה פשוט הרחיבה אותו לפלסטינים ישראלים, בתמיכה נלהבת של השר שלהם. השבוע סירב ארדן שוב להתנצל בפני משפחתו של אל קיעאן.

בקיצור, המון כותרות שליליות לארדן. וצריך להתחנף איכשהו למנהיג הדגול. אז היום (ד’) הודיע ארדן שהוא ביקש מראש השב”כ לברר אילו חומרים רגישים עברו מהמשטרה לחברת המימד החמישי, והאם הם דלפו לחו”ל.

דהפאק? ובכן, היה היתה חברה בשם המימד החמישי. כמו חלק ניכר מחברות ההייטק הישראליות, היא הפיצה כזבים על מוצר שלא היה לה ולקוחות שהיו קיימים רק בדמיונה הקודח. היא עשתה את זה כדי למצוא משקיעים. התוצר שלה היתה תוכנת ריגול כלשהי, שלמרבה השמחה לא ראתה את אור היום. החברה פשטה רגל ב-2018, ויש לקוות שזה כאב למשקיעיה.

עד כאן, סיפור שגרתי למדי. אממה, יש בו שני חריגים: האחד, העובדה שבני גנץ היה היו”ר של החברה. השני, שהחברה ניסתה למכור את התוכנה שלה למשטרה ואשכרה קיבלה ממנה כמה מיליונים לשם כך. היא לא סיפקה מוצר, כי כזכור לא היה כזה. לאחרונה הודיע המשנה לפרקליט המדינה, שמונה ישירות על ידי שר המשפטים אוחנה, שמונה אישית על ידי בנימין נתניהו, שהוא פותח בחקירה פלילית בפרשה, בחשד שאנשי היח”צ של החברה רימו את אנשי המשטרה ומכרו להם מוצר לא קיים ושיקרו ביחס ללקוחות שלא היו להם.

ההתנהלות הזו מעוררת חשד: המהירות שבה נעה הפרקליטות לחקירה במקרה הזה מעוררת הרמת גבות ביחס לקצב האיטי שבה היה טיפלה בחקירות נתניהו (ובעובדה שמנדלבליט עדיין לא פתח בחקירה כנגד נתניהו בפרשת מניות מיליקובסקי). יתר על כן, במקרים של נתניהו, מנדלבליט עשה כמיטב יכולתו כדי לעכב חקירות ושימועים עד אחרי הבחירות.

בקיצור, תמוה. אבל לעבדכם הנאמן לא היה שמץ של אמון ביושרה של הפרקליטות עוד קודם לכן. חשוב לציין שעד כה, אף אחד לא טוען שיש קשר בין ההתנהלות של אנשי המכירות של המימד החמישי ובין יו”ר החברה גנץ. אבל החקירה בקושי התחילה. אשר לטענה שגנץ, כיו”ר, לא היה מודע לכך שהמשטרה היא הלקוח היחיד של החברה – נו. אם זה אכן המצב, יש פה רשלנות קשה שמצביעה על כך שהוא לקח את הג’וב כחלטורה. לא בדיוק המלצה חמה לתפקיד ראש הממשלה.

אבל נחזור לרגע לשטיק של ארדן מהבוקר. הוא ניסה לערבב את השקשוקה ולטעון – על רקע פרשת הרוגלה אלקטור שמפיץ הליכוד, שראש המוסד לשעבר הגדיר היום כ”קורונה בטחונית” – שפרשת המימד החמישי היא לא רק ישראבלוף הייטקי שגרתי, אלא סכנה לבטחון המדינה.

פה צריך להזכיר כמה עובדות:

א. ארדן הוא השר לבטחון פנים מאז ה-25 במאי 2015. ככזה, הוא אחראי מיניסטריאלית על המשטרה.

ב. כל פרשת המימד החמישי התרחשה תחת משמרתו.

ג. ככל שהיתה דליפה בטחונית מהמשטרה באמצעות המימד החמישי, ארדן הוא האחראי עליה מתוקף אחריותו המיניסטריאלית כשר לבטחון פנים. לא מסובך מדי לטעון שככל שהיתה דליפה כזו, אחריותו של ארדן עולה משמעותית על אחריותו של יו”ר החברה.

ד. החברה נסגרה, כאמור, לפני שנתיים והיא בכותרות כבר שנה (כמה מפתיע, בדיוק מהרגע שגנץ הפך למועמד לראשות הממשלה). האם במשך השנתיים האלה, לא בדק ארדן האם דלף מידע סודי? האם הוא דגר על האפשרות הזו במשך השנה שהחברה היתה בכותרות? האם, בהתאם, הוא לא אשם ברשלנות נפשעת בואכה בגידה?

המסקנה המתבקשת היא שאין שום מידע חשוב שדלף ממשטרת ישראל; שארדו יודע שאין שום מידע כזה; שהוא הפיץ את הידיעה השקרית כדי לחבל במפלגה יריבה באמצעות הפצת שקרים שאי אפשר יהיה להפריך עד הבחירות; שבכך הוא חזר לתפקידו ההיסטורי כנער לעניינים מלוכלכים של נתניהו, בתקווה שיזכרו לו חסד נעורים; ואולי חשוב מכל, שתחת שנות הטמטום לדעת של נתניהו, הציבור שכח מה תפקידו של שר ומהי אחריותו. שאם לא כן, אחד הבזויים שבאנשים שבחיי הציבור שלנו לא היה מפליל את עצמו.

וביום שני הקרוב יש לכם הזדמנות לשלוח אותו לשמש כסריס של איזה אוליגרך. נצלו אותה.

ועוד דבר אחד: למקרה שעלה בכם החשק האירציונלי להקשיב לדובר צה”ל, הוא נתפס הבוקר בעוד שקר מטומטם, כהרגלו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

מלחמת התשה

בדרכו לכלא, נתניהו הורס כל חלקה טובה בדמוקרטיה הלקויה הישראלית, ובעיקר את תפיסת האזרחות. הנזקים יהיו ארוכי שנים

בעוד שלושה שבועות בערך נלך לבחירות, ואלה יהיו כנראה הבחירות המיואשות ביותר שמישהו מאיתנו יזכור. התחושה הכללית היא של לאות. בהליכה ברחובות כמעט ולא נראים שלטי מפלגות. האוויר רווי חמיצות, בעיקר בקרב מפלגות המרכז-שמאל, אבל לא רק בהן. הרעיון של סיבוב בחירות רביעי נראה סביר למדי. אנשים שיבחרו ללכת לקלפי יעשו את זה במידה של מיאוס וחוסר רצון.

הסיבה לכך, כמו לעצם העובדה שאנחנו בכלל הולכים לבחירות בפעם השלישית, היא נסיונותיו הבלתי נלאים של הנאשם בנימין נתניהו לחמוק מגורלו העתידי כאסיר. אדם עם תפיסה כלשהי של חובה ציבורית היה הולך הביתה אחרי בחירות ספטמבר. אבל נתניהו לא יכול ללכת: הוא חייב לשמור על מעמדו כראש ממשלה אם הוא רוצה לעכב את כניסתו לכלא. הוא כבר הודיע שבכוונתו לנהל את המשפט מלשכת ראש הממשלה. בדרך, הוא רומס כל אמת מידה דמוקרטית.

הוא עושה זאת בכמה שיטות. קודם כל, הסירוב לציית לכללי המשחק. בבחירות אפריל, כשהתחוור לו שאין לו אפשרות להקים ממשלה, הוא עשה תרגיל מצחין מהרגיל ובמקום להעביר את המנדט לגנץ, כינס את הכנסת באופן ספק חוקי והלך לבחירות שניות, בחירות ספטמבר. באמצע הוא נבהל, ואחרי שהכנסת פיזרה את עצמה הוא ניסה לגרום לה לחזור בה מהמהלך – תרגיל שהוא כבר ספק חוקתי.

כדי להשאר רלוונטי לציבור, הוא שולף שפנים בלתי פוסקים מהכובע. האחרונים שנמצאים בזכרון הציבור היו ההסכם עם ג’ארד קושניר על ריסוק השטחים הפלסטיניים, החזרתה של נעמה יששכר מרוסיה, והפגישה עם נשיא סודאן באוגנדה. כל התרגילים הללו, שהתנדפו במידה ניכרת, כללו הונאות וניצול מעמדו של נתניהו כדי לתפוס את תשומת לבה של התקשורת. כמעט כל ראשי הממשלה עשו תרגילים כאלה בעבר ערב בחירות (משיגור שביט 2 של בן גוריון ועד הפצצת הכור העיראקי על ידי בגין) אבל לא במספרים כאלה.

בינתיים נמחקה מהזכרון הציבורי כל פרשת החסינות שנתניהו רצה: ההמתנה עד הרגע האחרון לבקשתה, משיכת הזמן הבלתי פוסקת, המלחמה נגד כינוס הוועדה שתדון בנושא (עד וכולל הליכה כושלת לבג”צ), ואז – משיכת בקשת החסינות ברגע האחרון, משהתברר שאין לה סיכוי. בימים רגילים, הסיפור הזה היה מחזיק חודשים או שנה. הוא הרי חריג כל כך. אנחנו עשרה ימים בקושי ממנו, והוא נמחק. הרעשה תודעתית אחרת תפסה את מקומו.

מעבר לכל זה, יש הפצצה בלתי פוסקת של תעמולה מצד נתניהו בכל הכלים העומדים לרשותו, הרבה יותר מכל מועמד אחר. התוצאה היא התשה של הציבור, שכבר לא עומד ברצף ההפצצה. לא יהיה מסובך לטעון שכמו רודנים אחרים, נתניהו חייב את תשומת הלב של הציבור כל הזמן, ושהצורך הבלתי פוסק שלו בתשומת לב גורם נזק פסיכולוגי לציבור. אנחנו מורגלים בעקביות בכך שאין יום שקט, כל יום יש לו את השפן שלו, כל יום אנחנו נדרשים להקדיש תשומת לב לתרגיל האחרון של נתניהו.

התוצאה היא שאם אתה לא ג’אנקי של פוליטיקה, אתה מתנתק או מתנתק חלקית. זה הגיוני לגמרי: אתה עושה את זה כדי להגן על עצמך מהרעשה בלתי פוסקת של מידע שאין לך אפשרות לאמת או לעכל. בדרך חולפים מעל ראשך עשרות ומאות שקרים. למשל, הטענה שחזרו עליה מספיק פעמים עד שתהפוך לעובדה שהאיראנים הוציאו מידע סודי מהטלפון של גנץ.

וכשאזרחים מתנתקים, הם הופכים לאזרחים פחות טובים. אזרחים טובים צריכים להיות מודעים, אבל מי יכול לעמוד בקצב האש של נתניהו ועוזריו? מי יכול לעקוב? אז מצמצמים קשב, ובהתאם מתרגלים לכך שהאוויר מלא ביותר שטויות משאי פעם תוכל לסנן, ובהתאם מתרגלים לעקוב עוד פחות. וכשאתה מגיע ליום הבחירות, אתה כבר מותש. למותר לציין שגם פה, נתניהו מחקה את דונלד טראמפ.

הדמות השניה שמצריכה תשומת לב בהקשר הזה היא אביגדור ליברמן. מישהו יודע מה הוא רוצה? הוא היה ההפתעה המוחלטת של בחירות אפריל, כשבתירוץ קלוש כלשהו הוא סירב להכנס לממשלת נתניהו. כולם הניחו שהוא מבלף, כי לא היה שום הגיון במהלך הזה. הוא לא. אחר כך באו בחירות ספטמבר, והוא מנע הקמת ממשלה לכאן או לכאן. מה הוא יעשה אחרי בחירות מארס 2020? לא ברור, אבל אף אחד לא באמת יופתע אם הוא שוב ימנע הקמת ממשלה.

כשמנסים להבין את ליברמן, למצוא פשר במהלכים שלו לאורך השנים (האיש מתמודד לכנסת כבר 21 שנים) – ההתפטרויות הבלתי סבירות, ההצלה של ממשלת אולמרט בשעתה הקשה ביותר, התזזיתיות הבלתי פוסקת, מהלכיו בשנה האחרונה – קשה להמנע מהמחשבה שהסדר היחיד הוא אי הסדר: שליברמן מכוון תמיד לכאוס. וכשזוכרים את הפגישה האישית שלו עם פוטין לפני כמה שנים, שלא נכח בה אף נציג ישראלי ושאין שום רישומים ממנה, קשה שלא לתהות האם הכאוס שבפעולותיו של ליברמן הוא מקרי, תוצאה מכוונת של מדיניות רוסית ארוכת שנים שמטרתה לערער את המשטרים הדמוקרטיים, או אימוץ עצמאי של המדיניות הזו.

הדמות השלישית שמעורבת בערעור המערכת הישראלית הוא סמרטוט הרצפה האנושי, יולי אדלשטיין. הוא היה שותף נרצע לכל מהלך של נתניהו, מהנסיון לבטל את בחירות ספטמבר אחרי שהכנסת התפזרה, לטענה שהוא נגד בחירות (הוא הצביע עבורן), לכל גרירת הרגליים של של הכנסת בפרשת החסינות של נתניהו. בכל פעם הוא מעל בתפקידו ובאמון הציבור והתייצב לצד ראש הממשלה נגד הנוהל והחוק – או, ליתר דיוק, שימש הדום לרגליו.

מה שקרה בשנה האחרונה לא ייעלם. התרגילים המסריחים והלא חוקתיים של נתניהו לא ייעלמו. ראשי ממשלה עתידיים ישתמשו בהם, ולעזאזל אמון הציבור. הפיתוי יהיה חזק מדי. ראשי ממשלה עתידיים גם יתפתו למנות לתפקיד יו”ר הכנסת אנשים חלשים, נטולי ערכים, כאלה שאפשר לשלוט בהם. יולי אדלשטיין עוד עשוי להפוך למושג: תארגן לי איזה יולי לתפקיד הזה.

הפוליטיקה הישראלית התעלמה בשנים האחרונות מהמציאות הקשה של ישראל והתאזנה על ציר נתניהו-אנטי נתניהו. כשהאשליין הגדול יילך סוף סוף, הפוליטיקה הישראלית תצטרך לעבור שידוד מערכות. הראשונה שצפויה להתפרק היא מפלגת השלטון המיועדת, כחול לבן. אחרי הכל, אין שום קשר בין חלקיה. יועז הנדל (שדרך בסוף השבוע על מוקש, כשכרך את יוצאי מדינות ערב היהודים עם הערבים הישראלים בדיבורו על “קונצרט מול דרבוקות”) לא באמת יכול לשבת באותה המפלגה עם עפר שלח. כל מה שמאחד ביניהם הוא תיעוב לנתניהו. מה יקרה אחר כך?

אחר כך נצטרך זמן כדי להזכר שיש פה בעיות של ממש: הדיקטטורה הצבאית בשטחים שלא הולכת לשום מקום, התקציב הצבאי שרק תופח, הקריסה של מערכות הבריאות והחינוך, משבר התשתיות ומשבר התחבורה. בקיצור, כל מה ששעמם את נתניהו ב-11 השנים שבהן היה ראש ממשלה. כל זה ישאר נחלתה של מערכת פוליטית מעורערת ושל ציבור שהורגל שאין טעם לפעול לשינוי כי לא יהיה שינוי. וברקע, כמובן, מגיע אסון האקלים, שממשלת ישראל, הציבור והתקשורת שלה מצטיינים בהתעלמות ממנו.

בקצרה, שנות נתניהו משאירות אותנו עם ציבור שהורגל באדישות וממשלה שהורגלה בחוסר תפקוד. מדינת עולם שלישי עם סייברסייבר, כיבוש ומפציצים שוקעים בשטפונות. שיהיה לכולנו בהצלחה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הכיפה שלא היתה

מה אפשר ללמוד מהצורך הנואש של חובשי כיפות לנכס לעצמם את צה”ל

מודעה בזויה מהמקובל של מפלגת הנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים הודיעה שהיא מחבקת את המגזר המקומבן ביותר בישראל, זה של הכיפות הסרוגות. כדי להראות שזה מה שהיא עושה, פרסמה מפלגת השוחד והמרמה את צילום דגל הדיו המפורסם, עם שינוי קל: היא הדביקה לאברהם “ברן” אדן כיפה סרוגה שהוא מעולם לא חבש. על אחת כמה וכמה לא במעמד ההוא.

בנו של אדן תבע את עלבונו, בציינו שאביו הצביע תמיד לעבודה או למרצ, מעולם לא לליכוד. מעבר לזיוף המטופש למדי – אם כי, בהתחשב בכך ששרי החינוך שלנו הם חובשי כיפה ברובם, לגמרי יתכן שבעוד כמה שנים התלמידים כבר לא יוכלו להבחין בזיוף – עולה השאלה: למה זה היה טוב? למי זה הועיל?

זיופים כאלה לא בלתי ידועים בקרב מפלגות חובשי הכיפה. לפני כמה שנים, פרסם נפתלי בנט כמודעת בחירות שבה נראו שלושה חיילי צה”ל צועדים קדימה. לתמונה הזו הוסיפו התועמלנים של בנט תמונה של חייל רביעי, שלא היה בתמונה המקורית. החייל הזה, אלא מה, חבש כיפה סרוגה ונראה כמעודד את החיילים החילונים.

מקרה מוכר יותר הוא התמונה המפורסמת של יעקב שבתאי הצעיר, שנגנבה על ידי מפלגת התחיה, שעשתה בה שימוש בבחירות 1981 ונאלצה אחר להחליף את התמונה.

למה, בעצם? למה הכיפות הסרוגות צריכים לזייף את עצמם למקומות שבהם הם לא היו? מדוע הם צריכים לשכתב את ההיסטוריה כדי לחוש טוב עם עצמם? ראשית, משום שהמגזר עף על עצמו, משוכנע שהוא מתת האל לאנושות (כן, כך ממש; זו האידיאולוגיה שלו), והוא מוצא את עצמו מובך על ידי השוליות המוחלטת שלו בימי הקמת המדינה. ”ראשית צמיחת גאולתנו” נבנתה, מה לעשות, בעיקרה על ידי חילונים. ואולי הם אמורים היו להיות חמורו של משיח, אבל, כמו חמורים, הם עשו את חלק הארי של העבודה.

ויש סיבה עמוקה יותר: מאז שהכיפות הסרוגות פרו ורבו ושרצו בצה”ל, הוא לא כל כך מנצח. יש לא מעט דגנרלים וקולונלים מאנשי הכיפות הסרוגות, מאפי איתם עד עופר וינטר. אממה, הם כולם מגיעים מימי דיכוי האוכלוסיה המתקוממת הפלסטינית. ומלחמות “כיסוח דשא” לא מצליחות לייצר תמונות נצחון שאפשר להסתכל עליהן בלי מבוכה אחר כך. התמונה האיקונית של הכיפות הסרוגות היא התמונה של הרוצח משה לוינגר וחנן “פורים שמח, יהודים” פורת על כתפי המתנחלים בסבסטיה.

שהגיעו לשם אחרי שפרצו מחסומים של צה”ל והכו חיילים. תמונה שמסמלת את היחס הדו ערכי של המתנחלים לצה”ל: חמורו של משיח, שאוי לו אם יבעט בבעליו. ומה לעשות, תמונה של התרסה נגד חיילי צה”ל – אבוי לפלסטינים שהיו רק מעיזים לחשוב על מעשה כזה – היא לא בדיוק תמונת נצחון.

אז צריך לזייף. האגו דורש את זה. והמגזר, כידוע, לא טוב בדחיית סיפוקים.

(יוסי גורביץ)

למה סגרתי את חשבון הפייסבוק שלי

פייסבוק היא נבל-על. הגיע הזמן להרעיב אותה

אתמול (א') סגרתי את חשבון הפייסבוק שלי, כולל את עמוד הפייסבוק של הבלוג. חשבתי שמן הראוי להסביר מדוע.

פייסבוק תמיד עוררה בי דחיה וסלידה. פתחתי חשבון ראשון ב-2007 ומחקתי אותו בתחילת 2008. אלא שאז הייתי כתב טכנולוגי של כלכליסט, ולא היתה אפשרות לשמש בתפקיד הזה בלי חשבון פייסבוק. פתחתי אותו מחדש בחוסר רצון. בשנתיים האחרונות הפסקתי לכתוב בעמוד האישי שלי והתמקדתי בעמוד הפייסבוק של הבלוג. אמרתי לעצמי שאני זקוק לו כדי לקדם את הרעיונות שלי, ושלמרות שמארק צוקרברג הוא נבל-על ופייסבוק היא הפסיכופטית שבחברות, ושהיא מקדמת כל דבר מאוס עלי אדמות, לוותר על האפשרות על הקול הזה תהיה טעות טקטית, ויתור על יכולת להשמיע קול שבקושי נשמע. בימים האחרונים, לאחר התחבטות ארוכה, החלטתי שהעמדה הזו בלתי מוסרית.

פייסבוק, כפי שהיא קיימת כעת, היא כלי מרכזי נגד דמוקרטיה וזכויות אדם ברחבי העולם. פייסבוק משתפת פעולה עם כל שלטון דכאני, מישראל (שאותה היא משרתת בדיכוי קולות פלסטיניים) ועד מיאמנר, שם היא שותפה ללא פחות מרצח עם. פייסבוק היא גם חברת הריגול הגדולה בעולם, שעוקבת אחרי כל אדם שמחובר ברשת, בין אם הוא פתח חשבון בה ובין אם לא. אני יודע שהיא תמשיך לרגל אחרי גם כשאסגור את החשבון, אבל זה כל כך משנה.

למה פייסבוק מסוכנת לדמוקרטיה? ראשית כל, משום שהיא שותפה מלאה לחתירה תחת הדמוקרטיה. התפיסה הבסיסית של דמוקרטיה אומרת שיש שוק דעות – ושבשוק הדעות הזה לכל אדם יש קול אחד. פייסבוק מאפשרת קיומם של מאות מיליוני חשבונות פיקטיביים, שמעוותים את שוק הדעות ומעניקים למי שיש לו יותר כסף וכוח יותר השפעה על הדיון. היא מאפשרת את קיומם של גדודי טרולים שתוקפים את מי שלא מוצא חן בעיניהם ומנסים לשבש את חייו ואת רצונו להשתתף בדיון פוליטי.

כל זה, למותר לציין, התקיים גם לפני פייסבוק – אבל קלות השיתוף בפייסבוק היתה שינוי איכותי, לא כמותי, בהטיית השיח. יתר על כן, פייסבוק לא מציגה למשתמש את הקולות של חבריו כפי שהוא חושב שהם: מחקר שנערך לפני מספר שנים מצא שרק 16% מהמידע שאדם נחשף אליו בפיד מגיע מחבריו. פייסבוק, בקצרה, היא מכונת תעמולה. לעתים, היא חורגת מכל גבול אתי – כפי שעשתה לפני שנים, כשבחנה האם היא יכולה להגביר את תחושת הדכאון או השמחה של משתמשיה. התשובה היא כן. היא עשתה את הניסוי הזה על מיליוני אנשים שלא נתנו את הסכמתם להשתתף בניסוי.

אני לוקה בדכאון מספר שנים. הסיכון במקרה קיצון של דכאון הוא התאבדות. העובדה שפייסבוק הרשתה לעצמה לשחק כך בחיים של אנשים, והעובדה שממשלות לא עשו שום דבר אחר כך, היתה עדות לכך שממשלות איבדו את היכולת לפקח על פייסבוק ולהגן על אזרחיהם. זו לבדה היתה עילה לפיגוע המוני בהנהלת החברה. זאת משום שאין לנו עוד כוח אחר להשפיע על פייסבוק. מדינות כבר חלשות ממנה. החוקים לא מסוגלים לעצור אותה. לכל היותר היא תספוג קנס שולי. והיא שילמה כמה קנסות כאלה, ולא שינתה את דרכיה. היה שווה לה.

פרשת קיימברידג’ אנליטיקה הבהירה את מירב הסכנה שבפייסבוק. היא מאפשרת לכל שחקן, בזוי ככל שיהיה, לדעת אינספור אינדיקטורים על כל משתמש. בהתאם, שחקנים כאלה – הקמפיינים של ברקזיט, של טראמפ, של נתניהו – יכולים להתאים מסריפ שיגיעו למשתמשים ספציפיים, ולהציג לכל משתמש תמונה אחרת של המציאות . התוצאה היא שפייסבוק מאפשרת פירוק של המציאות והרכבתה למשתמשים לפי צרכיהם של שחקנים פוליטיים. פייסבוק מאפשרת למחנה שמכחיש את המציאות – הדוגמה הבולטת ביותר היא ההתחממות הגלובלית – לשכנע אנשים שהגרסה שלהם, ה”עובדות האלטרנטיביות” שלהם, הן המציאות עצמה. ואם אנחנו לא מסוגלים לדבר על עובדות, אנחנו לא מסוגלים לנהל דיון דמוקרטי מושכל.

כל זה היה ידוע כבר שנים. למה עכשיו? כי לאחרונה פייסבוק הודיעה שהיא תאפשר לשחקנים פוליטיים לפרסם שקרים במודע. כלומר, פייסבוק היא מכונת תעמולה עבור בצע כסף. מכונת תעמולה שכבר דרסה עיתונים וכלי תקשורת עצמאיים.

פייסבוק, שיא הקפיטליזם בימיו המאוחרים, היא סכנה מהותית למין האנושי, בכך שהיא מאיימת על היכולת שלו לקבל החלטות שאינן מתומרנות על ידי תועמלנים. היא משהו שצריך לשבור. לא ברור איך, די ברור שהמדינות לא מסוגלות לזה. ומאחר וזה לא הוגן לבקש מאדם רנדומלי שיקריב את חייו כדי לבצע פיגוע, המינימום שאנחנו יכולים לעשות הוא לצאת ממנה ובכך להרעיב אותה. אני מקווה שתלכו בעקבותי ותסגרו את החשבון שלכם.

הבלוג ימשיך כמובן להתעדכן; אפשר יהיה לעקוב אחרי כתיבה יומיומית יותר בטוויטר, החשבון הוא @ygurvitz.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

צאו להצביע

המולדת בסכנה. הצביעו עבור מצפונכם, אבל הצביעו

יו”ר ועדת הבחירות המרכזית, אחד חנן מלצר, הורה אמש (א’) לשלול בפועל את זכות ההצבעה של 50,000 אזרחים בדואים. כחלק ממדיניות הנכבה המתמשכת של המדינה הציונית, יש עשרות ישובים בלתי מוכרים בנגב. אין בהם קלפיות והמדינה מקפידה לוודא שלא תהיה תחבורה ציבורית מהם לקלפיות. ארגון אזרחי בשם זזים (גילוי נאות: תרמתי להם) ארגן אזרחים בעלי רכב כדי להסיע אותם לקלפי. אתמול פסק מלצר, לבקשת “אם תרצו”, שהפעולה של “זזים” בלתי חוקית. לא רק שמלצר כשל בתפקידו הבסיסי – לוודא שלכל אזרח תהיה גישה לקלפי – הוא גם מנע מארגון אזרחי מלבצע את מה שאמור היה להיות תפקידו.

הבוקר (ב’) חשף הארץ שנתניהו, שהושפל פומבית מירי הרקטות לעבר אשדוד, תכנן לבצע פעולה נרחבת בעזה. כלומר, תכנן לשפר את מעמדו על ידי שפיכת דם מסיבית, שהיתה בתורה גוררת אלימות מסיבית מהרצועה. זאת, בניגוד לדעת מערכת הבטחון שיש להסתפק בתגובה מדודה. הפעולה נבלמה לאחר שהיועמ”ש מנדלבליט עשה לשם שינוי את תפקידו, והבהיר לנתניהו שהוא עדיין איננו שליט יחיד ושההחלטה דורשת אישור קבינט. זה קרה באותו היום שבו נתניהו ניסה להעביר החלטה על סיפוח בקעת הירדן, שוב ללא סמכות, ונאלץ להסתפק בהודעת תעמולה בניגוד לחוק.

ביום שישי תקפו בריוני ימין פעילי “המחנה הדמוקרטי” בירושלים. בשבת, ניסה פעיל ימין לשבש באלימות את נאומו של יאיר גולן. שפי פז, שכפי שכבר ציינו לפני נותנת משמעות חדשה לגמרי למושג “פמינאצית”, השחיתה את משרדי האיחוד האירופי. שרת המשפטים בדימוס איילת שקד הודיעה בתגובה ש”זה מעשה שלא צריך לעשות, אבל צריך להעריך אותן כי הן נשים שמובילות מחאה כבר תקופה ארוכה.” בשבוע שעבר הודיעה שקד שהיא תדרוש כתנאי לכניסתה לממשלת נתניהו חוק שהציעה שפי, שיקים בית משפט “שלא תהיה עליו יכולת ערעור” לגירוש מבקשי מקלט.

ביום שישי דרש נתניהו שיו”ר ועדת הבחירות יתייצב בפניו כדי שנתניהו יוכל לייבב על עלילת הדם החדשה שלו, הטענה שהערבים הישראלים מרמים בבחירות. מלצר סירב. חוק המצלמות נפל, אבל ארגוני ימין כבר מתארגנים לשליחת “משקיפים” לקלפיות, שמטרתם המוצהרת היא לעורר מהומות כדי לשבש את ההצבעה. אמש, נתניהו התעלם מחוק הבחירות והפיץ סקר מפוברק באמצעות חשבון המסנג’ר. בשבוע שעבר, הוא פרסם בחשבון המסנג’ר שלו שהערבים הישראלים רוצים לרצוח את כולנו, ואחר כך הפיל את התיק על הסטודנט. אפילו פייסבוק, סייענית חרוצה של ג’נוסייד, העמידה פני נרעשת וחסמה את החשבון שלו ליממה.

כל האירועים הללו, ואחרים, מעידים על כך שגם הדבר האחרון שהדיקטטורה הצבאית הישראלית התגאתה בו – בחירות חופשיות בתחומי הקו הירוק – כבר לא מובן מאליו. נתניהו מוכן לשרוף את המדינה כדי לא ללכת לכלא, והימין היהודי כבר הכריע מזמן שבין דמוקרטיה ויהדות, הוא יילך על יהדות. כפי שאמר את זה הפטרון של נתניהו, שלדון אדלסון, דמוקרטיה לא מופיעה בתורה.

יש לכם זכות הצבעה. היא לא מובנת מאליה, כפי שמגלים ערבים ישראלים מדי בחירות. במדינות אחרות היא נקנתה בדם. משתאבד, היא לא תוחזר אלא בהרבה מאד דם. מי שחושב שזה לא משנה, יגלה מהר מאד מה ההבדל בין נתין לאזרח. מחר הבחירה היא בידיכם: האם להסחף בזרם האדישות ולתת לכוח היסטורי לעשות את שלו, או לצאת, להצביע ולעמוד מולו. הצביעו לכל מפלגה שלא תשב עם נתניהו, ואין הרבה כאלה. הברירה שלכם היא בין העבודה, המחנה הדמוקרטי והרשימה המשותפת. השתיקה הפחדנית של כחול-לבן מול ההתקפות של הדמוקרטיה מצד נתניהו ותומכיו מציבה אותם במחנה הלא נכון, המחנה שימחה קלושות ויגיד שזה לא יפה, אבל לא באמת יתנגד. עד שיהיה מאוחר מדי.

אילו מרצ היתה מתמודדת בבחירות הללו, הייתי מצביע לה. אבל זו לא אופציה היום, וידי תיבש לפני שאצביע לאהוד ברק, אז אצביע הפעם למשותפת. לא בלב שלם – דעותי על קומוניסטים ואיסלמיסטים ידועות – אבל לא אוכל להצביע לפושע מלחמה מדופלם, ואם הקול שלי יעיד על סולידריות עם מיעוט שאת זכות ההצבעה שלו מנסים לשלול, אז די לי בכך.

כך או כך, צאו להצביע, והצביעו עם מצפונכם. נתראה במקום שבו אין חשיכה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פוטש בהתהוות

לשם שינוי, האינטרס של מדינת ישראל ושל הליכוד מצטלבים: לטובת שניהם, נתניהו צריך להפסיד בבחירות בשבוע הבא.

בימים האחרונים, מבצע נתניהו נסיון פוטש מתמשך. השטיק הפעם הוא פאניקת המצלמות. לטענת נתניהו וחבר מרעיו, יש מגפה של זיופים בקלפיות ועל כן יש צורך להציב בהן מצלמות, וחובה לעשות זאת עכשיו; שאם לא כן הסמול יגנוב את הבחירות. לשם כך ניסה הליכוד להעביר הצעת חוק דחופה בנושא, באמצעות הנעץ האנושי מיקי זוהר, שהיתה מאפשרת לפעילי מפלגה לצלם את ההליכים בקלפי. ההומו סובייטיקוס יולי אדלשטיין, שלעולם איננו שבע מהטלת חרפה במוסד שבראשו הוא מתיימר לעמוד, איפשר העלאה דחופה לדיון בהצעת החוק, כביכול יש שעת חירום שמצריכה זאת; והיום הובסה ההצעה בוועדת הכנסת, בתיקו. זאת לאחר שזוהר השתחץ שהוא יעביר אותה בכנסת עד יום רביעי.

נתחיל מהמובן מאליו. ככל שיש אכן סכנה של זיופים בקלפיות, אכן ראוי להציב מצלמות – לא מאחורי הפרגוד, תשמור האלה ותציל, אבל אין שום סיבה ראויה להמנע מצילום התנהלות ועדת הקלפי במהלך ההצבעה וספירת הקולות. אבל, וזה חתיכת אבל, המצלמות הללו צריכות להיות מופעלות על ידי עובדי ציבור, לא נציגי מפלגות; הן צריכות לצלם את ועדת הקלפי, לא את הציבור; וזה צריך להיות אחרי הליך ראוי. כלומר, כזה שלוקח בחשבון את העובדה שאנחנו עושים פה שינוי בסדרי עולם דמוקרטיים, ונוקטים בכל אמצעי הזהירות. למשל, מפעילים תכנית מבחן בבחירות המקומיות לפני שמנסים את השינוי בבחירות לכנסת. ככל שהיו נוקטים בדרך ראויה, לא היו צריכות לעלות יותר מדי הסתייגויות. לעזאזל, אם תגידו לי שאתם רוצים להוציא את נציגי המפלגות מוועדות הקלפי ולהחליף אותם באזרחים שייבחרו רנדומלית, אני אשקול את זה בחיוב.

אבל, כמובן, זה לא מה שקרה כאן. ראשית כל, אין סכנה של זיופים. ועדת הבחירות הודיעה שהיא קיבלה שתי תלונות אמת על זיופים בקלפיות במהלך בחירות אפריל 2019. בשני המקרים, הזיוף לא היה לטובת המפלגות הפלסטיניות, כפי שטוען נתניהו – הזיופים היו לטובת הליכוד וש”ס, בהתאמה.

כלומר, הסכנה שנתניהו מנפנף בה תוך כדי שהוא צווח ככרוכיה לא קיימת. מה יש לנו פה? את “הערבים נוהרים” של בחירות מועד ב’ של 2019. רק בגרסה הרבה יותר ארסית. בשנת 2015, נתניהו טען ש”הערבים נוהרים”, כלומר מנצלים את זכותם הדמוקרטית ובשל כך שלטון הימין בסכנה; זה היה שקר והסתה גזענית, אבל נתניהו עושה את אלה שש פעמים לפני ארוחת הבוקר. זה כבר משעמם אותנו.

מה שנתניהו והליכוד עשו עכשיו הוא חתירה תחת יסודות הדמוקרטיה: הפצת קנוניה שקרית וזדונית לפיה אין לתת אמון בתוצאות הבחירות, משום שיסודות זדוניים הטו את תוצאותיהן. הערבים כבר לא צריכים לנהור – מישהו (ואתם יודעים מי) כבר יזייף את קולותיהם. אם התוצאות לא ימצאו חן בעיני נתניהו, הוא מכין עכשיו את הקרקע לשבירת הכלים: להכרזה שלבחירות אין תוקף.

מיד אחרי שביטל בפועל את תוצאות הבחירות הקודמות. רואים כאן רצף?

את הפגיעה האנושה הזו במערכת הדמוקרטית מבצע נתניהו כדי לשרוד עוד סיבוב בחירות אחד, סיבוב בחירות גורלי מבחינתו: אם הוא לא מנצח עכשיו, יש סיכוי סביר לגמרי שהוא הולך להריח ליזול. כדי להמלט מגורל זה הוא מוכן, כפי שכתב וירגיליוס על יוליוס קיסר ופומפיוס, לנעוץ את חרבו בבטן המולדת.

אבל, בהיותנו אמונים על הכלל העתיק שלא עכברא גנב אלא חורא גנב, הבעיה היא לא נתניהו. הבעיה היא הקואליציה שלו. מהימין הדתי לסוגיו – חובשי כיפה סרוגה וכיפה שחורה – אין מה לצפות לדבר. הם אנטי-דמוקרטים. החרדים תמיד היו. הכיבוש אילץ את הכיפות הסרוגות להצטרף למחנה האנטי-דמוקרטי. והבעיה המרכזית, כמובן, היא האבן הראשה של הקואליציה, הליכוד.

מי שזוכר את המפלגה הזו בשנות השמונים זוכר מפלגה תוססת, דינמית, שהמנהיג שלה נבחר ותמיד צריך להעמיד את עצמו לבחירה, שיש בה מחלוקות ודיונים ושהיא יותר אסופת שבטים מאשר קהל צפון קוריאני שסוגד למנהיג.

נתניהו, השמעון פרס של הליכוד, ריסק את כל זה. הוא התחיל בנסיון החיסול של דוד לוי בפרשת “הקלטת הלוהטת” שלא היתה (וכינה אותו – מי אמר שלהיסטוריה אין חוש אירוני? – “בכיר בליכוד, מוקף פושעים”; אחד ה”פושעים” דאז היה יעקב ברדוגו), ואחר כך חיסל בדרכו כל אדם שניסה להחליף אותו. היחיד שהוא לא הצליח מולו היה אריאל שרון. הוא גימד את סילבן שלום – אמנם, לא מלאכה מסובכת מדי במקרה הזה – והצליח להעיף את פייגלין בתכסיסים פוליטיים. כל מה שנותר הוא ננסים. מלימור לבנת הוא עשה לבנת חבלה (באמצעות סריסיו הנאמנים דאז, אביגדור ליברמן והנער לעניינים מלוכלכים גלעד ארדן). בואו, אמר האטד, חסו בצילי; ואם לא, בני ייסר אתכם בעקרבים.

התוצאה היא בעקביות הפיכתה של מפלגת השלטון למפלגתו של איש אחד. ראינו את זה לפני כמה חודשים, כשנתניהו אילץ את מפלגתו להצביע עבור פיזור הכנסת מיד לאחר הבחירות – מהלך שלא היה דומה לו. ועכשיו ניסתה ממשלת המעבר שלו, עם הכנסת חסרת הסמכות (שהרי פיזרה את עצמה), להעביר שינוי בסדרים בסיסיים של ההצבעה.

לא משנים את הכללים באמצע המשחק. נתניהו הוכיח שוב ושוב שהרעיון הזה, שמרכזי לדמוקרטיה – השלד של הדמוקרטיה הוא אמצעי להעברת שלטון בהסכמה, ללא שפיכות דמים – לא רלוונטי מבחינתו. הוא שיחק עם חוקי המשחק כאילו היו פלסטלינה, בכל אחת מהקדנציות שלו. אחרי הכל, הוא לא רואה בהחלפת שלטון משהו טבעי; הוא רואה בו קשר נגדו. והוא הפך את מפלגת השלטון למפלגת שלטון נתניהו, גם כאשר המטרה היא שבירת כללי המשחק.

מדינות יכולות לשרוד שליטים מושחתים. הן מתקשות הרבה יותר לשרוד שליטים שחותרים בציניות תחת יסודותיהן ותחת אמונם של האזרחים במערכת. נתניהו חייב לשלם מחיר על המהלך הזה, אחרת אחרים ילמדו שאין עליו מחיר. הפתרון הנדרש הוא טיהור: ועדת חקירה שתחקור את משטר נתניהו ותקבע מי מאנשי הליכוד ראוי להשאר בחיים הציבוריים.

הסיכוי למישהו יהיה אומץ להרים את זה זעום. על כן, עשו את המינימום האפשרי: בעוד שמונה ימים, לכו לקלפי והצביעו לכל מפלגה שלא תהיה חלק מהקואליציה של נתניהו. שלחו אותו, את גמאל נתניהו, את ארדן, אדלשטיין וזוהר, אל מקומם הראוי – פח האשפה של ההיסטוריה. והקפידו לסגור את המכסה.

ועוד דבר אחד: צריך לומר תודה ולקוד לבכירי הליכוד בעבר, מבני בגין ועד יו"ר הכנסת לשעבר דן תיכון, שקראו בימים האחרונים לא להצביע לליכוד. במילייה שלהם זה מצריך אומץ ניכר.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

חתירה תחת יסודות המשטר, עזה לא הולכת לשום מקום, והאכזריות האגבית של המאבק ב-BDS

“אני שולטת במנדלבליט”: החשיפה אמש (ב’) ב”הארץ” על נסיונה של איילת שקד להציע שוחד לבנימין נתניהו – עסקת קידום תמורת חסינות מדין – היא חתירה תחת יסודות המשטר הדמוקרטי. שרת משפטים לשעבר אומרת לראש ממשלה שהיא יכולה לנתב את היועץ המשפטי לממשלה כרצונה, ושאם הוא רוצה להמנע מעמידה לדין – שייתן לה ג’וב בממשלתו הבאה.

כן, שקד מכחישה. או, ליתר דיוק, מכחישה למחצה: היא אומרת שאם השליחים שלה אכן הציעו את מה שאומרות ההקלטות שבידי “הארץ”, הרי שהיא לא היתה מודעת לכך והם הציעו משהו שהיא לא הציעה. עוד מוסיפה שקד שהיא מעולם לא שוחחה עם אביחי מנדלבליט בשאלת החסינות של נתניהו.

ברור שהיא לא שוחחה איתו. שיחה כזו, הרי, היתה מכירת הסחורה שלה – השפעה על מנדלבליט – תמורת אפס מחיר. אף סוחר לא יעשה עסקה כזו. מהי שקד, אנחנו כבר יודעים: אופורטוניסטית וחלאה ניאו נאצית. עכשיו אנחנו למדים שתחת המעטה הנוצץ של “ערכיות שמרנית” רובצת ציניות שמוכנה למכור את כולנו.

שקד, חשוב לציין, היא כרגע אזרח פרטי. הפרשה הבל תאמן הזו – בל תאמן אפילו במצב הנוכחי, שבו כל יום מעלה פה את סף הגירוי – מציבה בפני המשטר הישראלי אתגר בלתי אפשרי. שקד היא החשודה העיקרית, במתן שוחד; אבל בנימין נתניהו, לא אזרח פרטי אלא ראש הממשלה, הוא זה שידע על הצעת שוחד ונמנע מלדווח עליה לרשויות, כחובתו כחוק.

במידה מסוימת, זו אשמתן של הרשויות. הרועץ המשפטי הקודם, יהודה “מי?” וינשטיין, הניח לאביגדור ליברמן לחמוק מדין גם כשעמדה בפניו עבירה מוכחה ומובהקת: השגריר שמינה ליברמן בבלארוס מסר לליברמן את המידע על בקשת החקירה של המשטרה בעניינו. ליברמן ידע שהשגריר עבר עבירה, ונמנע מלדווח עליה. וינשטיין נתן לליברמן לחמוק מדין, והפך את ההעמדה לדין בשל אי דיווח לקשה הרבה יותר: יש תקדים. אפשר יהיה להשתמש בהגנה מן הצדק.

יתר על כן, למי היה נתניהו מתלונן? הרי אין מפכ”ל כבר שמונה חודשים. למנדלבליט אין טעם להתלונן; אנחנו לא חיים בפארודיה רוסית מהמאה ה-19. מנדלבליט הוא ספק חשוד בפרשה. התוצאה היא ראש מפלגה שניסתה (לכאורה, לכאורה) לבצע עבירת שוחד, ראש ממשלה שלא דיווח על הצעת השוחד, וראש תביעה כללית שלא מסוגל לחקור כי הוא השוחד.

התוצאה הטבעית היא שמצב כזה פשוט יטוייח. אבל אם זה יקרה, האמון המועט שעוד נותר במערכת המשפט שלנו אחרי מעללי החבר האחר של שקד, אפי נווה, יתפוגג ובצדק. אני לא יודע מה הפתרון (ועדת חקירה בראשות שופט עליון בדימוס?), אבל כדאי שהמערכת תייצר כזה לפני שזה יצטרך לרדת לקילשונים ולפידים. כי על פניו זה בדיוק סוג המצב שמצריך קילשונים ולפידים: הוכחה שהמערכת הושחתה עד מעבר ליכולת תיקון, ושאם האזרחים חפצים חירות אין להם אלא להפיל אותה.

עיוורים בעזה: “בכיר בפמליית ראש הממשלה”, כלומר ראש הממשלה, הודיע אתמול (ב’) שישראל מנסה למצוא מדינה שלישית שתסכים לקבל את העזתים, כדי שאלה יוכלו לעבור אליה. טרם נמצאה כזו.

נניח עכשיו לעובדה שהספין העלוב הזה הוא נסיון מובהק של נתניהו להוריד מהכותרות את ההתבהמות האחרונה של רעייתו, שהפעם נתפסה מול המצלמות כשהיא משליכה פיסת לחם שקיבלה ממארחות באוקראינה ויצרה מבוכה דיפלומטית. ההנחה פה היא שישראל יכולה ליזום טיהור אתני ברצועה. אמנם, לשם שינוי, לא באמצעות פגזי זרחן ופצצות חנ”מ, אלא באמצעות תשלום, אבל טיהור אתני בכל זאת.

ההצעה הזו, שהיא התגלמות החשיבה הציונית – המרחב הוא משהו שיש לטהר מילידיו – לא ממש חדשה. ממשלות ישראל ניסו אותה בשנות השישים והשבעים. זה לא עבד. העזתים, והפלסטינים תושבי הגדה, לא הולכים לשום מקום. בעוד שנה, על פי ההערכות של האו”ם, תחדל רצועת עזה מלהיות ראויה לחיי אדם.

אם נתניהו רוצה שהעזתים יצאו מעזה, שיואיל להחזיר אותם למקומות שמהם גורשו, למשל מג’דל (המכונה אשקלון). לא, אה? אז שייערך לתוצאות ארוכות הטווח של מדיניות הגטו שלו.

האכזריות היא הנקודה: הנסיון של ממשלת ישראל להלחם ב-BDS התפוצץ לה שוב בפרצוף בשבוע האחרון, כשהיא מנעה כניסה לישראל משתי חברות קונגרס דמוקרטיות, ראשידה טליב ואילהאן עומר. התוצאה היתה זעם נרחב בארה”ב על ההתנהלות של ישראל, עליה בתשומת הלב לתנועת ה-BDS – ולראשונה, דיבור מצד מועמדים לנשיאות על ביטול הקצבה האמריקאית לישראל, קצבה שאין לה אח ורע בעולם. ביטול הקצבה הזו, שעומדת כעת על 3.8 מיליארדי דולרים בשנה, מייצג את ה-S שב-BDS: סנקציות. הרבה יותר חמור מחרם. אשרינו שהגענו לשם.

אבל יש נקודה ראויה לציון במיוחד בכל הפרשה: התרגיל שניסתה ישראל הרשמית לעשות לטליב. היא הציעה לה לוותר על הסיור הרשמי, אבל להגיע לגדה המערבית כדי לפגוש את סבתה בת ה-90 – בתנאי שלא תדבר על חרמות.

כלומר, עשתה לטליב את התרגיל הקבוע שהיא עושה לפלסטינים מאז ימי משה דיין: “המדיניות שהתגבשה היתה מכוונת ליצור מצב שבו יהיה לאוכלוסיה מה להפסיד, מצב שבו הסנקציה האפקטיבית ביותר היא סנקציה של שלילת הטבות […] יידע מה הפרט שיש לו מה להפסיד, אפשר לפוצץ את ביתו, לקחת ממנו את רשיון האוטובוס, לגרשו מן האזור, ולהיפך; הוא יוכל להתקיים בכבוד, לעשות כסף, לנצל ערבים אחרים ולנסוע באוטובוס.”

הכנע, אומרת ישראל לפלסטיני, ותר על שאיפותיך הלאומיות, כפוף ראשך; ואנחנו נתיר לך קיום כלכלי. כמובן, אתה עדיין תהיה כפוף למשיסת הצבא, עדיין תהיה חשוף לפשיטה לילית רנדומלית ללא צו גם אם לא עשית דבר, עדיין תהיה עשוי להלקח כבן ערובה; אבל יכול יותר גרוע. מה, אתה רוצה שנפוצץ לך את הבית?

הכנעי, אמרה ישראל לטליב. ותרי על עקרונותיך ומאבקך. כפפי ראשך, ואנחנו נתייחס אליך כמו לפלסטיני מן השורה. אפילו ניתן לך לראות את סבתא. לא חראם?

וטליב היססה. אבל בסופו של דבר נזכרה היא שהיא לא נתינה ישראלית: היא אמריקאית, ונבחרת ציבור אמריקאית; וכניעה כאן היתה השפלה לא רק שלה אלא של בוחריה. היא הרימה את ראשה, והפכה את הקערה על משטר העוול הבאוש והאכזרי שלנו.

אבל זאת יש לזכור: כמו אצל טראמפ, האינטסטינקט הישראלי הוא אכזריות גם כשאין בה צורך. האכזריות היא הנקודה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

עקרב מחפש צפרדע

בוקר טוב, הצרעת שלכם חזרה. תזכורת מיהו אהוד ברק

אהוד ברק עוסק בקדחתנות בשבועות האחרונים בסחיטה פוליטית ענקית. לברק יש בעיה: לרוע מזלו, דווקא במקרה שלו הזכרון הציבורי עובד. בקרב המצביע הממוצע, יש לו כריזמה של מדוזה. אין לו סיכוי של ממש לעבור את אחוז החסימה – הסקרים נותנים לו בערך 2.8% – בכוחות עצמו, אז הוא צריך צפרדע כדי לעבור על גבה את אחוז החסימה. אחר כך, כמובן, הוא יעקוץ אותה והיא תוכל להאשים רק את עצמה.

מה לעשות, אנחנו מכירים את אהוד ברק. הוא היה מאדריכלי רצועת הבטחון בלבנון. בשנת 1993 הוא עלה על הרעיון המבריק שעמד מאחורי מבצע “דין וחשבון”: משכשל צה”ל בלחימה נגד אנשי החיזבאללה, להמטיר אש ארטילרית על האוכלוסיה בדרום לבנון כדי שזו תלחץ על הממשלה בביירות, כדי שזו תלחץ על החיזבאללה. או, במילים מנומסות פחות, פשע מלחמה מובהק. ברק לא עלה על הרעיון בכוחות עצמו – כשכשל צה”ל במלחמת ההתשה מול הצבא המצרי, הוא עבר להפצצת ערי התעלה – אבל הוא הפך אותו לדוקטרינה רשמית, שאחר כך כונתה “דוקטרינת הדאחיה” ומשמשת מאז בעיקר נגד תושבי רצועת עזה. כרמטכ”ל, שיקר ברק לכנסת באשר למעורבותו באסון צאלים ב’. כסגן רמטכ”ל, הוא היה מאדריכלי התכנית לפלישה לעיראק במהלך מלחמת המפרץ הראשונה, תוכנית שלמרבה המזל לא יצאה אל הפועל (היא סוכלה על ידי השר אריה דרעי, שלמרבה הצער שחק מזמן את הקרדיט שהגיע לו על בלימת הטירוף הזה.)

לאחר פרישתו מצה”ל, פנה ברק לעסקים פרטיים, ואז התפוצצה בתקשורת פרשת צאלים ב’ במלוא הכוח. ברק מיהר למצוא מחסה בממשלת רבין, שם שימש כשר פנים. הוא לא הותיר בתפקיד שום חותם, אבל הוא נמנע בהצבעה בממשלה על הסכם אוסלו ב’. בממשלת פרס קצרת היומין, הוא שימש כשר חוץ, שוב ללא הותרת כל חותם. לאחר התבוסה לנתניהו, נבחר ברק לראשות מפלגת העבודה, התמודד בנחישות ראויה להערצה עם הנסיונות של שמעון פרס לחתור תחתיו (פרס ניסה אז, כהרגלו, לזחול לממשלת נתניהו), ובבחירות 1999 ניצח את נתניהו. זה היה השיא של ברק; משם הכל התרסק.

אף שניצח את נתניהו בבחירות האישיות, ‘ישראל אחת’ של ברק גרפה רק 26 מנדטים (אובדן של 13 מנדטים לעומת בחירות 1996). הממשלה שלו היתה רעועה מראשיתה, והוא עשה כל שגיאה אפשרית, תוך שהוא מפגין זלזול ויוהרה כלפי השותפים שלו. הוא מיהר להפנות גב לאוכלוסיה הפלסטינית-הישראלית, שהצביעה לו בהמוניה. ברגע האמת מול אסד, בדיון על החזרת הגולן, ברק איבד את עשתונותיו ונסוג (מזכירת המדינה אולברייט צרחה עליו אז שהוא השפיל את נשיא ארה”ב, שתמך בתכנית). המפלגות החרדיות פרשו עקב פרשת המשחן (אל תשאלו), וברק נשאר בלי רוב. הוא הפסיד בהצבעת אי אמון, אבל האופוזיציה לא הצליחה לגייס את 61 הקולות הנדרשים להדחתו. ברגעי השפל תמכו בו רק 34 חברי כנסת.

הוא קיים הבטחת בחירות אחת, הוצאת כוחות צה”ל מלבנון, ועל כך מגיע לו בהחלט קרדיט – כשעם זאת צריך לזכור גם את חלקו בהשקעת צה”ל בבוץ שם. הוא טוען בימים האחרונים שבכך הציל את חייהם של 550 חיילי צה”ל, ולגמרי יתכן שהוא צודק. אבל הנסיגה השתבשה משום שברק, כאמור, נרתע ברגע האחרון מהסכם עם אסד, והנסיגה נכפתה על ישראל כשצד”ל החל להתפרק מכוח עצמו.

הוא דחף את ערפאת למו”מ סופי (תוך שהוא מפר התחייבויות לפלסטינים שזמנן הגיע), וכשיצא לדיונים בארה”ב הכריז שהוא הולך לחשוף את פרצופו האמיתי של ערפאת. פה חשדתי. המשא ומתן נכשל, ביולי 2000, וברק התחיל לעבוד על אם כל הספינים בהיסטוריה הישראלית: “אין פרטנר.” המטרה היתה לחלץ את ברק מאחריות לכשלון בכל משא ומתן שנגע בו. במקביל, תחת ברק גדל מספר ההתנחלויות וזינק מספר המתנחלים, ובשטח התחזקה שיטת ההיתרים של פירוק הגדה למספר חטיבות נפרדות ושלילת חופש התנועה של הפלסטינים. ברק לא התחיל אותה, אבל הוא חיזק אותה.

אריאל שרון, שהליכוד בחר כיו”ר על תקן של מחמם המקום של נתניהו, החליט לבצע פרובוקציה ולעלות למסגדי הר הבית. השב”כ הזהיר את ברק שהמהלך יכול להוביל למהומות רחבות; ערפאת התחנן בפניו שלא יאפשר לשרון לעלות להר; אבל ברק חשש שסירוב לשרון יגרור פגיעה בתדמיתו.

את התוצאה הזו של חולשת ברק מכירים כמעט כולנו, אבל ראוי להתעכב על שתי נקודות. הקריטית בהן היא שברק איבד שליטה על הצבא. שאול מופז ובוגי יעלון יצאו למסע הרג נרחב, תוך שהם מתעלמים בבוז מההנחיות של הממשלה להנמיך את האש. למי שעוד לא ראה, “מיליון כדורים באוקטובר” הוא סרט חובה. בפועל, כפי שהעיר בשעתו דורון רוזנבלום, ישראל עברה הפיכה צבאית מרצון. ברק, מופז ובוגי סירבו להגיב לסרט. הם יודעים למה.

כל הזמן הזה, טרח ברק להטמיע את תפיסת ה”אין פרטנר”. במקביל, הוא ניסה לנהל שיחות בהולות עם האין-פרטנר בטאבה, בנסיון להפסיק את הדימום באמצעות ויתורים שלא היה מוכן לעשות קודם לכן. זה לא צלח: בני שיחו הבינו שאין לו לגיטימציה לרכישת עפיפון. ה”אין פרטנר”, האמצעי להצלת ברק בבחירות, הפך לתרומתו המכרעת לציבוריות הישראלית.

התרומה השניה שלו היתה טבח אוקטובר. בעקבות הירי הפראי של צה”ל בגדה, פרצו מהומות גם בישובים הפלסטיניים בישראל. בשידורי הרדיו שלו, הסית ברק את המשטרה ל”שמור על הצירים פתוחים” בכל מחיר, כביכול יש צבא פולש שמגיע. התוצאה היתה משטרה ששה אלי הדק ו-13 הרוגים שלא היה שום צורך בהם. באחד הראיונות הללו, ציינה ועדת אור, אמר ברק ביחס למשטרת ישראל ש”אגב מגיעות לה מחמאות גדולות מאד על השליטה העצמית שהם גילו אתמול במהלך ההפגנות, אבל אמרתי להם, יש לכם אור ירוק לכל פעולה שתדרש כדי להביא לשלטון החוק ולשמירה על הסדר הציבורי ואבטחת חופש תנועה לאזרחי המדינה בכל מקום במדינה.” ועדת אור קבעה, בין השאר, “בהיותו ראש ממשלת ישראל […] הנחה ברק את המשטרה להבטיח בכל האמצעים את פתיחת הצירים, תוך התייחסות מפורשת לכביש 65 (כביש ואדי ערה), כשהוא מתעלם מן הנפגעים הרבים ואף ההרוגים אשר היה צפוי, או צריך היה להיות צפוי, כי יהיו בנסיבות העניין כתוצאה מהוראה זו, ומכך שהדבר עלול להביא לליבוי המהומות. בכך לא איזן כראוי בין הצורך להבטיח את החוק והסדר לבין הצורך להמנע מפגיעה בחיי אזרחים ובשלמות גופם, ואף לא נתן משקל ראוי לצורך להביא להרגעת הרוחות ולמניעת המשך האירועים.”

ברק לא שילם שום מחיר על אחריותו למותם הלא הכרחי של 13 אזרחים, ודו”ח אור (שהתריע, כבר אז, על תרבות השקר של המשטרה) נעלם אל תהומות הנשיה. ברק נמרח לעיסה בבחירות שנערכו לאחר מכן, כאשר שני שליש מהמצביעים העדיפו את שרון. ברק ניסה לזחול לממשלת שרון, נכשל, פרש ופנה לעסקים פרטיים. הציבור לא שמע ממנו במשך שש השנים שלאחר מכן.

מהם העסקים שבהם עסק ברק? לא ידוע, כי הוא לא אוהב לתת לציבור דין וחשבון. אנחנו יודעים, עם זאת, שבין 2001 ו-2019 תפח הונו משמעותית והוא מוערך כעת בכ-120 מיליוני שקלים. זה לא כסף שמרוויחים בעבודה ציבורית – אלא בהיוון המעמד והקשרים שיש לך כשר בטחון וראש ממשלה לשעבר. אנחנו יודעים שברק קיבל שבעה מיליוני שקלים במצטבר עבור “מחקר” שאף אחד לא ראה עבור קרן וקסנר, שנוהלה בפועל על ידי הפדופיל ג’פרי אפשטיין, ושברק נכנס ויצא בבתיו של אפשטיין במשך שנים; אנחנו יודעים שברק משך השקעות מאפשטיין גם לאחר 2008, כשהאחרון הורשע בשידול לזנות של קטינה; ואנחנו יודעים על כל מיני פוילע שטיקים אחרים, ביניהם חברת טאורוס שנועדה במפורש לסחור בקשריו של ברק. ברק עצמו אמר לאחרונה שהוא לא מתכוון להתייחס לנושא כדי שלא “לפגוע בכושר ההשתכרות שלו.” שזו עמדה סבירה לחלוטין לאיש עסקים מפוקפקים, אבל לא ממש לדמות ציבורית. ההתנהלות של ברק בתחום הזה מזכירה באופן חשוד את התנהלותו של אביגדור ליברמן, כולל העברת חברות לבנותיו של ברק, אבל ברק הוא מבשרו של הממסד, ובהתאם הוא לא מקבל את היחס שליברמן מקבל.

בשנת 2007, ביום רע מזל מהרגיל בהיסטוריה של ישראל, שב ברק לחיים הפוליטיים. הוא הדיח בקלות יחסית את עמיר פרץ, שהיה למעשה שר בטחון לא רע בכלל אבל המערכת הבטחונית תדרכה נגדו (והיתה גם תמונת המשקפת ההיא), הפך לשר בטחון בממשלת אולמרט והבטיח שאם דו”ח וינוגרד יקבע שיש לאולמרט אחריות לכשלון במלחמת לבנון השניה, הוא ידרוש את התפטרותו. דו”ח וינוגרד אמר בדיוק את זה, אבל ברק פשוט התעלם מהבטחתו. מילה שלו היא מילה רק מול אוליגרכים מפוקפקים.

לפני בחירות 2009, היה מבצע עופרת יצוקה. ברק הפעיל בו שוב את האסטרטגיה שהגה בדין וחשבון: הרג מסיבי של אזרחים באש מרחוק כדי להפעיל לחץ על הנהגת האויב. צה”ל איבד עשרה חיילים בטבח ההוא – ארבעה מהם כתוצאה מאש דו צדדית, לפחות אחד מהם כתוצאה מנוהל קרונוס. 926 אזרחים נהרגו על ידי צה”ל, לעומת 236 לוחמי אויב; מעמדם של כ-250 שוטרים שנהרגו מהאוויר ללא התרעה שנוי במחלוקת. הטבח בעזתים אירע סמוך לבחירות 2009, וברק ניסה למנף את העובדה שהציבור מתעב אותו לטובתו, עם הסיסמה “לא סחבק, מנהיג.” הוא הצליח להוביל את מפלגת העבודה לתוצאה הגרועה ביותר שלה עד אז, 13 מנדטים.

עם הבחירות הכריז ברק שהוא ישמש כאופוזיציה לנתניהו, אבל – מאחר ומילה שלו היא מילה, כזכור, רק מול אוליגרכים מפוקפקים – מיהר להוביל את מפלגתו לממשלת נתניהו. אחרי הכל, מה יעשה אדם כמו ברק באופוזיציה? יגיש שאילתות? ישתתף בפיליבסטרים? יעלה הצעות חוק? כמו כן, יש לציין את העובדה המצערת שקשה לשווק את עצמך לאנשי הון מפוקפקים אם אתה בסך הכל חבר כנסת. אז הוא מכר את המצביעים ונהיה שר בטחון. עסקה משתלמת בשבילו, משתלמת גם עבור נתניהו – ברק העניק לו לגיטימציה של “מתינות” שהוא נזקק לה מאד בקדנציה השניה שלו – ואם היא לא השתלמה לבוחרים מי יודע מה, נו, אפשר לסמוך על זה שהם ישכחו.

במהלך הקדנציה הזו עשה ברק כמיטב יכולתו כדי להוביל את ישראל למלחמה עם איראן. למזלנו, יש קבינט והקבינט לא קנה את רעיון העוועים הזה. ב-2012, אחרי סכסוכים בלתי פוסקים עם חבריו למפלגה, פרש ברק ממפלגת העבודה והקים את סיעת עצמאות, שהוא עצמו כינה אותה בציניות “איסתקלל.” הוא הבין שהסיכוי שלו בבחירות 2013 נמוך מים המלח, ופרש.

ברק דפק את השמאל והמצביעים שלו בכל הזדמנות. הוא גרם לשמאל נזק בלתי הפיך עם סיסמת ה”אין פרטנר”, הוא גרם לישראל נזק עצום בכך שהוכיח שוב שאין לה בעיה לירות באזרחיה הפלסטינים, הוא איבד שליטה על הצבא בתחילת האינתיפאדה השניה ובכך הוא נושא באחריות לגרירתה של ישראל למאבק דמים נורא, והוא היה שותף מלא להעמקת הכיבוש. מדובר במתחרה רציני על תפקיד הפוליטיקאי הכושל בישראל; גולדה, מאחוריך.

בימים האחרונים טוען ברק שהוא יביא לחוקה תוך שנתיים ולנישואים אזרחים תוך שנה. אני מניח שהוא מתכוון לעשות את זה באמצעות מכירת חדי קרן. לי האשליות האלה מזכירות את אחת האפיזודות היותר דוחות מתקופת שלטונו של ברק: הסוף שבוע ההוא, כשכבר לא היתה לו קואליציה, שבו הבטיח ביום שישי להביא “מהפכה חילונית” לאישור הממשלה ביום ראשון, במוצאי שבת שינמך אותה ל”מהפכה אזרחית”, וביום ראשון הוריד אותה מסדר היום.

זה האיש, זו דרכו. מעט מאד אנשים יכולים להשתנות בגיל 76, ולא ראינו שום סיבה לחשוב שדווקא ברק ישתנה. כרגע הוא מבצע פיגוע מיקוח: הוא מחזיק רימון תלוש נצרה ומאיים שאם מרצ לא תתאחד איתו, הוא יתפוצץ יחד איתה. הוא זקוק למרצ, כי לא נשארה לו צפרדע אחרת לחצות איתה את אחוז החסימה.

אני קורא ליו”ר מרצ הטרי, ניצן הורוביץ: אל תרא ואל תחת, לא מברק ולא מחבר חנפיו בתקשורת. עשה את המעשה הנכון ושלח את ברק למקומו הראוי, ערימת האשפה של ההיסטוריה. שימצא צפרדע אחרת לרכב עליה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)