החברים של ג'ורג'

נשיאת העליון התכופפה בפני ארגון פשיעה

זה לא סוד שאני לא מחסידיה של אסתר חיות, אבל אתמול היא חצתה קו שממנו אין חזרה

ההערכה שלי לשופטי בג”ץ נמוכה בדרך כלל, אבל אסתר חיות היא מקרה יוצא דופן של תיעוב. לפני שש שנים בערך ישבתי באולם שבו ישבה חיות, ממתין להתחלת אחד הדיונים בבג”צ של יש דין. לפנינו היה תיק אחר: פלסטיני בעל משאית שמישהו מסר לו משטח להובלה – אחד בין משטחים רבים – שהכיל משהו אסור. צה”ל החרים את המשאית כולה ואת תכולתה, ומכר אותה במכירה פומבית. עורך דינו של האיש התחנן בפני בית המשפט שיחזירו למרשו את ההכנסות מהמכירה הפומבית, והיה ויכוח בינו ובין עורך הדין של המדינה האם מדובר ב-80,000 ש”ח או 120,000 ש”ח.

פה התפוצץ לחיות הפיוז, והיא התחילה לצרוח – כך ממש – על עורך הדין של בעל המשאית שהיא לא מבינה למה מטרידים את בית המשפט העליון ב-80,000 ש”ח, שיקחו את התיק שלהם למקום אחר, למה היא צריכה לשבת בתיק כזה. כבודה כנראה שכחה שבג”צ הוא פחות או יותר המשען היחיד שיש לפלסטינים שאיננו בית משפט צבאי, ושבית משפט צבאי הוא בדיחה. על כל פנים, הצרחות נמשכו דקות ארוכות. זה נגמר בכך שעורך הדין של בעל המשאית אמר שהוא צריך לדבר עם מרשו, ואז הגיע תורנו, ואחרי זה כבר לא היינו שם.

זה זעזע אותי עמוקות. הייתי בעשרות דיונים, אף פעם לא שמעתי צרחות. שמעתי סרקזם ארסי (התמחות של גרוניס), אירוניה חדה (של רובינשטיין), אבל אף אחד לא הרים את הקול. זה אחד הדיונים שנחרטו בזכרוני – ואני אפילו לא זוכר למה בדיוק היינו שם באותו היום, שלא לדבר על הדיון שלאחר מכן. שופטת שאומרת שאין לה זמן לדון בתיק של 80,000 ש”ח (שימו לב לקבלה האוטומטית של עמדת המדינה, שלא מדובר ב-120,000 ש”ח) התנתקה מזמן מהרוב המוחלט של האוכלוסיה בישראל, ועל אחת כמה וכמה ב”אזור.” הפסד של 80,000 ש”ח יכול לחסל הרבה מאד בעלי עסקים קטנים, אני ביניהם. רוב הישראלים, מצא מחקר לפני כמה שנים, לא מסוגלים לעמוד בהוצאה פתאומית של 8,000 ש”ח. ליבה של חיות גס בסכום גבוה פי עשרה. אם ליבך גס ב-80,000 ש”ח, אל תהיי שופטת. לכי לגשר בין אוליגרכים או משהו דומה. אבל, כמובן, לרוע מזלנו לא רק שהיא שופטת, היא נשיאת בית המשפט העליון.

כך, שכאמור, אני לא מגיע לדיון על הפאשלה האחרונה של אסתר חיות חף מהטיות. הסיפור הוא כך: אחד החברים במשפחת הפשע נתניהו, דודי אמסלם, עשה לעצמו למנהג לגדף שופטים בכל פעם שהוא מגיש עתירה מופרכת והם דוחים אותה. גידוף קבוע שלו הוא ש”השופט הוריד בקבוק עראק.” אין לדעת אם מדובר בפרויקציה ושכך נוהג אמסלם להגיע לדיוני הכנסת או לא.

לבית המשפט העליון, ובתי משפט בכלל, יש מסורת ארוכה שאומרת שהוא לא מתערב במה שאומרים ההוי פולוי. יעשו כרצונם. לנו יש רק המשפט ואנחנו לא מושפעים מדעת הקהל. זה קשקוש מוחלט, כמובן – שופטים צורכים תקשורת ויש להם עור דק במיוחד לביקורת עליהם – אבל עד כמה שהם מתפוצצים בלשכה, או מקטרים ל”מקורבים” שמדליפים אחר כך לתקשורת, הם לא מגיבים. זה חשוב: ברגע שאתה מתחיל להגיב, אתה הופך לחלק מהדיון. אתה לא יכול יותר להעמיד פנים אובייקטיביות. בזמן הפגנות החרדים הגדולות נגד בית המשפט, בשנות ה-90, היו פרסומים ששמו כוונת צלפים על הפנים של אהרן ברק. אני לא יודע איך הוא הרגיש, אבל פומבית הוא לא מצמץ ולא הגיב.

אתמול חיות זרקה את המסורת הזו לכל הרוחות. היא פרסמה מכתב יבבני לאמסלם, טענה שהוא מפיץ שנאה כלפיה וכלפי בית המשפט, ואז צללה עמוק לתחום המביך. “אין דבר רחוק יותר מן האמת מלומר עליי שאני לא סובלת את האמסלמים והמכלופים […] אני תוהה מנין כל הרעל והשנאה שמביאים אותך לומר דברים קשים כל כך על אנשים שאתה בכלל לא מכיר.” היא המשיכה בטקסט מביך שאפשר לצמצם ל”כולנו יהודים”, טענה שגדלה עם מזרחים בילדותה, וקינחה בכך שגם היא נהנית מדי פעם מכוסית עראק.

על העיוורון העדתי שבדברים כבר עמדו רבים וטובים. אני רוצה להטפל לשתי נקודות, שהן טפלות לנושא העיקרי. ראשית, כמובן, בהרכב השכונתי המופלא שמצטטת חיות אין פלסטינים. רק 20% מהאוכלוסיה הישראלית וחלק ניכר מהעותרים שאת עתירותיהם היא דוחה על הסף. מעניין מה הם חושבים על זה. שנית, מה זה משנה, לעזאזל, עם מי גדלת? ממתי זה טיעון? זה “כמה מחברי הטובים ביותר הם מזרחים.” רבאק, את נשיאת העליון. אם בחרת לרדת לשחק בבוץ, זה המקסימום שאת מסוגלת לו?

אבל הירידה לבוץ היא לב הבעיה. ממתי שופטים עליונים מתכתבים עם חברי כנסת שמשפריצים שנאה? הרגע נתת לבן זונה להגיע אליך. חשפת בפני חבר במשפחת פשע למה את פגיעה, ועכשיו כל אחד יודע איך להפעיל על בית המשפט לחץ. אמרת, במקבילת משחקי התפקידים החיים הישנה, “איי, איי, לא בראש.” הוצאת את עצמך מהאולימפוס, שדורות של שופטים טיפחו, ואין דרך חזרה. מעכשיו, בכל פעם שאיזה זב ומצורע יפער את לועו על אחד מהשופטים, לא תהיה לך ברירה אלא להגיב. שאם לא כן, השופטים שנפגעו ייפגעו פעמיים – גם מחוסר הגיבוי שלך. הפכת את עצמך ללשכת תגובות. וככל שתמשיכי לרדת בנתיב הזה, אי אפשר יהיה לדבר על בית משפט שנמצא מעל למריבה, שאינו פוליטי.

(הערת אגב: ודאי שבית המשפט פוליטי. הוא תמיד היה פוליטי. אבל הוא היה כזה בתחומים שלא נחשבים כפוליטיים: הוא תמך בכמעט כל מהלך של משטר הכיבוש, שבלעדיו לא יכול היה להתקיים; והוא תמך בסדר הניאו-ליברלי. אלה דברים שקופים, שנתפסים כ’סדר העולם’ – סימן להצלחה המובהקת של המחנה הפוליטי שקידם אותם.)

זה לא נגמר בזה. הקאפו די טוטי קאפי של הליכוד, בנימין נתניהו, נבהל מאד מדבריו של החייל אמסלם. הוא מיהר להתקשר לחיות (למה היא קיבלה את השיחה? עוד שאלה) כדי להודיע לה שהדברים לא נאמרו על דעתו. הנאשם נתניהו יודע שהתיק שלו יתגלגל, בסופו של דבר, לפתחה של חיות. הוא לא יכול להרשות לעצמו להרגיז אותה. האם לנאשם מן השורה היתה יכולת להרים טלפון לנשיאת העליון, והאם שופט מן השורה היה מקבל טלפון מנאשם? עכשיו מלכדה חיות את עצמה, ואת המוסד שבראשו היא עומדת, בבעיה נוספת: כשיגיע דינו של נתניהו לבית דינה, מה יקרה? האם היא תפסול את עצמה? וגם אם היא תפסול את עצמה, במה זה ישנה? נתניהו ישתמש בהתקפה הפומבית של חיות על אמסלם כהוכחה לכך שבית המשפט עוין את הליכוד. אף אחד לא יזכור שנתניהו התקשר לחיות כדי לתמוך בה: זה כוח העל של נתניהו, להשכיח מעשים שלא נוחים לו בכל רגע נתון.

אסתר חיות הוכיחה, שוב, שאין לה את המזג השיפוטי הנדרש כדי לשמש בתפקידה. אנחנו מצפים משופטים לעמוד מעל לכל סערות חיינו. זו ציפיה מופרכת, אבל הריטואל הזה של הדת האזרחית חיוני: הוא הכרחי לכך שנקבל את סמכות בית המשפט, שאם לא כן אין מעלינו שופט אלא עוד פעיל פוליטי. ולמה שנקבל את סמכותו של פעיל אחד מני רבים? הניתוק השיפוטי הכרחי לאמון במשפט, ובלי אמון כל מה שיש למערכת הוא כוח כפיה. וכוח כפיה שאיבד את הלגיטימציה שלו (שבמקרה הזה, נובעת מתפיסת הריחוק בין השופט ובין העולם) הוא בסך הכל עוד כוח דיכוי, והוא יופל. ומאחר ואסתר חיות נתנה דחיפה רצינית לשבירת הלגיטימציה של מערכת המשפט, היא צריכה ללכת. למי שיבוא אחריה תהיה, אולי, הזדמנות תיקון. עם חיות לא יוכל להיות כזה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הזהרו מאדמו”רים

לא היו לי ציפיות מאהרן ברק, ובהתאם גם לא אכזבות

אף אחד לא הופתע כשהסתבר שהיועמ”ש מנדלבליט, חסר חוליות עם תעודות, החליט לנסות לרקוח הסדר טיעון עם בנימין נתניהו, שבועיים לפני שמנדלבליט מסיים את תפקידו. מנדלבליט עשה לנתניהו כל כך הרבה הנחות סלב, מההצהרה הפומבית שאיננו חשוד בפרשת הצוללות ועד הצמצום החד של תיקה של שרה נתניהו, שעוד אחת כבר לא מזעזעת. תולעת ולא איש: אין הפתעות. אבל לא מעט ממכרי נדהמו בימים האחרונים, הוכו הלם, כשהסתבר שאהרן ברק היה מעורב בבחישה לקראת הסדר טיעון.

ואף שזה היה מפתיע, ומכעיס – מה לעזאזל עושה נשיא העליון בדימוס בקלחת הזו? למה הוא לא זרק את עוכרי הדין של נתניהו מכל המדרגות? האם הוא שכח את מה שדורש ממנו מעמדו? – אני לא יכול לומר שהוכיתי הלם, או שהתאכזבתי. הסיבה פשוטה: לא היו לי ציפיות.

תחום ההתמחות העיקרי של אהרן ברק תמיד היה הבניה של האגדה של עצמו כמגדלור ליברלי וחומת שלטון החוק. הוא הבונה העיקרי של האגדה של בג”צ כמגן החלשים, ובשנות התשעים ותחילת האלפיים – כשפסיקות בג”צ שאף אחד לא זוכר הביאו להפגנת ענק של כחצי מיליון חרדים – לאגדה הזו היו הרבה מאד קונים. ברק נתפס כסוג של אדמו”ר חילוני, יחד עם עמוס עוז ויבלד”א דוד גרוסמן. (שממנו, בניגוד לשני האחרים, יש לי ציפיות.)

אבל האגדה הזו לא עמדה אפילו בבחינה ראשונית. ברק הוא זה שהנחיל לנו את מושג “היהודית והדמוקרטית”, וזה שהפך אותה לערך עליון, כשהוא מתעקש שוב ושוב שאין סתירה בין השתיים. כדי להאמין שאין סתירה ביניהן, ברק היה צריך לעצום את עיניו להתנהלות הממשלתית השגרתית, ובעצימת עיניים הוא הצטיין.

בבג”צ קעדאן, שבו בית הדין הזחלני של ברק נתן פסק דין סופי אחרי עשור, ברק רצה מאד להמנע מפסק דין. ב-1998 הוא כינס אתה צדדים לישיבה מיוחדת כדי להמנע מפסק דין, משום שלדבריו זה היה אחד התיקים הקשים שבהם עסק. התיק ההוא עסק, נזכיר, בבקשה של זוג ישראלים פלסטינים, בני הזוג קעדאן, להתקבל בישוב קציר; הישוב סרב מטעמי עליונות יהודית; וברק מצא את עצמו ניצב בהתנגשות החזיתית בין היהודית והדמוקרטית. האדמות של קציר הוקצו למתיישבים היהודים על ידי המדינה, באמצעות הסוכנות היהודית – השטיק הרגיל של ממשלת ישראל שמטרתו לשמור על קרקעות המדינה בידי יהודים. ברק רצה, באמצעות עקיפת פסק הדין, למנוע את ההתנגשות בין היהודית והדמוקרטית; ברי, על כן, שהוא הבין את ההתנגשות. בסופו של דבר ההתעקשות של הסוכנות היהודית והממשלה לא הותירו לבג”צ ברירה אלא לפסוק לטובת העותרים – אבל לא לפני שברק מרח את הדיון במשך שנים ועשה כל מאמץ כדי לא לפסוק.

רק שמי שיקרא את פסק הדין, יגלה שהוא לא בדיוק פסק: “על המדינה לשקול את בקשתם של העותרים […] על יסוד שיקולים אלה, על המדינה להחליט במהירות הראויה האם יש בידה לאפשר לעותרים, במסגרת הדין, להקים לעצמם בית בתחום הישוב הקהילתי קציר.” קחו את הזמן, חבר’ה, אולי הם יתייאשו. והוגשה בקשה לבזיון בשל המשחקים של המדינה, והיא כמובן לא נענתה, והיה צורך בעתירה שניה.

בית המשפט של ברק דחה, מתוך התפיסה של “יהודית ודמוקרטית”, את עתירת עמותת “אני ישראלי”, שדרשה לאפשר לאזרחים להירשם כישראלים (עוד על הנושא, כאן). זו, חשוב לציין, היתה פסיקת בג”צ לדורותיו: אין דבר כזה, ישראלים. בג”צ פסע פה במשעול שבג”ץ גבר הלך בו, ויילך בו שוב תשע שנים לאחר מכן. אבל ההחלטה צריכה להזכיר לנו את המגבלות של האדמו”ר הליברלי: זכויות לגאים? בסדר, חמש-שש שנים אחרי שהכנסת ביטלה את עבירת קיום יחסי המין ההומוסקסואליים; זכויות נשים? לגמרי. אבל להניח לזכויות אדם לערער על עצם תפיסת הלאום הרשמית? עד כאן.

וכמובן, היה הרקורד של ברק ביחס לדיקטטורה הצבאית הישראלית. הוא אישר פחות או יותר כל מה שהצבא זרק עליו, כולל הריסות בתים. לא היה לו את האומץ של מני מזוז לכתוב, בפסק דין, שזו ענישה קולקטיבית. הוא היה שותף להחלטה לגירוש 400 אנשים שצה”ל טען שהם פעילי חמאס ללבנון בלי בירור פרטני של הטענות נגדם. כשהחלה האינתיפאדה השניה, וצה”ל התחיל להשתמש במגנים אנושיים – פשע מלחמה לכל דבר ועניין; המונח הצה”לי היה “נוהל שכן” – ברק משך את הדיונים בבג”צ בנושא, שאמור היה להיות מוכרע בחמש דקות, במשך חמש שנים. אף אחד לא יודע כמה פלסטינים מתו בזמן שהאיש ששיווק את עצמו כלוחם זכויות אדם מרח את הנושא ישיבה אחרי ישיבה.

אם יש אשליה שהשמאל צריך להגמל ממנה, הרי זו שהוא ייגאל באמצעות בתי המשפט. אלה הם מוסדות שמרניים בהגדרה. הם מאוכלסים על ידי משפטנים שבחלקם הגדול היו עובדי מדינה. הנטיה הבסיסית שלהם היא לעמוד לצידה. אחרי הכל, המדינה היא מקור כוחם ואף יותר מכך, מקור סמכותם: היא כתבה את החוק. והחוק, ידעו כבר חכמי יוון הקדומים, הוא רשת: היא תופסת את הדגים הקטנים, אבל החזקים קורעים אותה – כפי שנתניהו, מנדלבליט וברק מוכיחים לנו בימים אלה.

אבל הוא באמת היה מוצלח בקידום עצמי.

בתי המשפט לא יצילו אותנו. מדי פעם אין ברירה אלא להשתמש בהם, כשהעוול זועק מדי ויש סיכוי שהשופטים יפחדו ממשמעות פסיקתם; ודאי כאשר יש קורבנות עוול ישירים; כשצריך להוכיח שבית המשפט הוא חלק ממערכת העוול. אבל הם לא יביאו שינוי – אלא אם השינוי הוא בחוק ארכאי, שדעת הרוב הגדול היא שיש לשנותו. השינוי יגיע מלמטה, מאקטיביזם, שבתורו יצור לחץ כלפי מעלה וישנה את המערכת הפוליטית. ובישראל, חשוב לציין, עקרון השוויון איננו מוכר בחוק. רק בפסיקה. וכשהמדינה עומדת בכל כוחה נגד הפסיקה, השופטים יתקפלו. אין להם, אחרי הכל, לא חרב ולא ארנק.

ואם יש עוד דבר שיש לזכור, הוא שאסור להפוך אנשים לאדמו”רים. כולנו שוגים, ובכולנו יש יוהרה. עצם ההכרה בכך שאחרים רואים בך אדמו”ר תשנה אותך, ולרעה; והיא תשנה את המאמינים, היא תגרום להם לנקוט בתיאודיצאה, הצדקת האל, כשזה עושה פתאום את הבלתי ייאמן. אל תאמין באדם עד יום מותו: האנשים שאנו מעלים על כן הם אלה השוברים את ליבנו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פרויקט 300: קו אדום דק

קלגסת ירושלים עושה חוק לעצמה

קלגסת ירושלים פיזרה אתמול (ו’’) באלימות את ההפגנה השבועית בשייח’ ג’ראח, במחאה על נסיונות הטיהור האתני באמצעות חוק שם. הקלגסת השתמשה ברימוני הלם ועצרה שלוש מפגינות, ביניהן “השוטרת אז אולי”, מפגינה שנוהגת להגיע בבגדים דמויי-משטרה ועם אף ליצן. אפשר לראות את המעצר כאן. קלגסת ירושלים טענה שאז-אולי “העליבה שוטר” בכך ששאלה את קצינת המשטרה פקד הודיה לויאני “מה המוטיבציה שלך.” יש להניח שהקלגסים יודעים שבית המשפט יזרוק את המעצר הזה מכל המדרגות, אבל בינתיים אשה שלא עשתה שום דבר פלילי תשב במעצר עד מחר. אולי, מקווה הקלגסת, להפגנה הבאה היא כבר לא תגיע.

בשבוע שעבר, עצרה הקלגסת פעיל צעיר משום שהוא החזיק בידיו דגל פלסטין. המשטרה החזיקה אותו במעצר בשל החזקת הדגל, למרות הפצרות בני משפחתו, שהסבירו שהוא זקוק לתרופות שהוא צריך לקחת תוך זמן קצר. בסופו של דבר הוא שוחרר.

אני משתמש במושג קלגסת בכוונת-מכוון: זו איננה פרובוקציה. משטרה אמורה לפעול על פי חוק. ככל שהיא חורגת ממנו, היא עבריינית בדיוק כמו כל אזרח שחורג מהחוק. בהבדל ניכר אחד: הקלגסים, כאוכפי חוק, יודעים היטב כיצד לשבש חקירה. פעם אחר פעם, בתי משפט מוצאים ששוטרים מעידים עדות שקר – והשוטרים האלה ממשיכים לשרת כאילו לא קרה דבר, כאילו הם לא שיקרו לבתי משפט, הפרה שאין כמוה של החוק, וקשרו נגד חירותם של אזרחים.

ובנוף המדכא למדי של משטרת ישראל, קלגסת ירושלים בכל זאת בולטת במיוחד. היא בלטה לרעה כבר בשנות השמונים, שאז כונתה “משטרת כ”ך".” התפקיד המרכזי שלה הוא קודם כל דיכוי של האוכלוסיה הפלסטינית בעיר. מדי לילה, היא פושטת על השכונות הפלסטיניות של העיר, ומפעילה אלימות שהאזרחים הישראלים פשוט לא מכירים. המטרה, כמו של צה”ל בגדה המערבית, היא “הפגנת נוכחות” – המונח המכובס להטלת טרור על האוכלוסיה. בשורות קלגסת ירושלים פועל שוטר שכל המפגינים מכירים אותו, אבל שמו אסור בפרסום; הוא ירה ללא סיבה קליע גומי בגבה של נערה פלסטינית בביתה. מח”ש חוקרת, אנחנו כבר יודעים איך זה ייגמר.

נקודה ראויה לציון היא החרמת דגלי פלסטין, או בלשון הקלגסת דגלי אש”ף. הנפת הדגלים הללו היתה אסורה בחוק עד הסכמי אוסלו. לאחר מכן ההנפה שלהם הותרה. אתם יכולים להניף אותם ללא כל בעיה באום אל פאחם, למשל, או בתל אביב. השוטרים יודעים שם שאין שום בעיה חוקית בהנפת הדגל. בירושלים, הנפתו תגרום לקלגסת לעצור אתכם, או לפחות לתלוש אותו מידיכם.

מכוח איזו סמכות? מסמכות הכוח. מהידיעה שהם יכולים לעצור אותך, ושאם תתלונן הם יאשימו אותך אוטומטית בתקיפת שוטר. מהידיעה שמח”ש היא בדיחה גרועה יותר אפילו ממשטרת ישראל. המשטרה במזרח ירושלים פועלת כמו צה”ל, היא רואה כ-40% מהאוכלוסיה לא כתושבים מוגנים אלא ככוח עוין, והיא מייבאת לירושלים את הטקטיקות ושיטות הפעולה של הגדה. אל קודס המזרחית, נזכיר, מסופחת לישראל. רשמית היא ישראל. אבל במדינה היהודית אין משמעות לאזרחות, רק למוצא שלך.

הקלגסים מירושלים יועברו אחר כך לתחנות אחרות. הם יביאו איתם את הפרקטיקות שלמדו. ויום אחד, אזרח יהודי מן השורה יותקף באלימות על ידי מי שאמור למנוע אלימות, ולא יבין מאיפה זה בא. הנה, מפה.

הערה מנהלתית: לבקשת אחד הקוראים, הוספתי כפתור תרומה מתחת לכפתור התרומה הרגיל. הוא נקרא “למצנאטים משוטטים”, והוא יאפשר לכם לבחור בין תרומה של סכין בגב (1,000 ש”ח), גיס חמישי (2,000 ש”ח), או אין לי מילים (3,000 ש”ח). כמו כן הוא יאפשר לכם לתרום סכום על פי בחירתכם, להשתמש בכרטיס אשראי במקום בפייפאל, או לתרום סכום קבוע חודשי. אני רוצה להבהיר מראש שאין שום סיכוי שקצב הכתיבה הזה יימשך בשבוע הבא, ושכנראה אשוב לכתיבה שבועית. כמו כן אני רוצה להודות לתורם, ואני נפעם מנדיבותו.

(יוסי גורביץ)

פרויקט 300: עינוי דין

אריה דרעי הוא נבלה, אבל גם לנבלות מגיע דין צדק, ומנדלבליט חסר עמוד השדרה עינה את דרעי שש שנים

אריה דרעי חתם היום (ה’) על הסכם טיעון בעוד פרשת מרמה שהיה מעורב בה, ישלם קנס של 180,000 ש”ח כקנס, ויתפטר מהכנסת. בתמורה, היועמ”ש מנדלבליט לא ידרוש הטלת קלון על דרעי, אבל – בהתנהלות שקשה להגדיר אותה אלא כסחטנית – הוא שומר לעצמו את הזכות להטיל קלון אם דרעי ינסה להתמנות לשר.

אלה, צריך לציין, מילים ריקות. מנדלבליט צפוי לעזוב את תפקידו בקלון, כיועץ המשפטי הגרוע ביותר בהיסטוריה של ישראל, בעוד כחודשיים. אפילו בקרוסלה הפוליטית שלנו אין לדרעי סיכוי להתמנות לשר בתוך חודשיים; אפילו אם יימאס לנו סופית משפן האנרג’ייזר הפאניקר שמשמש כראש ממשלה, אי אפשר יהיה לארגן בחירות בזמן הזה. אבל האיום הזה אומר כל מה שצריך לומר על מנדלבליט: אם יש קלון, יופע נא. אם אתה חושב שדרעי מטה קלון על הכנסת, אמור זאת לבית המשפט. אם אין קלון, אל תאיים בו. להחזיק אותו כך, זו סחיטה. זה לא מהלך משפטי.

אני לא מתכוון לומר מילים חיוביות על אריה דרעי. אמנם, הוא מנע כניסה למלחמת המפרץ הראשונה והצליח לכופף את צה”ל, אבל זה היה לפני יותר מ-30 שנים. מדובר באחת הדמויות המושחתות והמשחיתות שבפוליטיקה שלנו. אבל עקרבים הם עקרבים, זה טיבם. הבעיה האמיתית פה היא מנדלבליט.

לפני שלוש שנים הגישה המשטרה המלצה להעמיד את דרעי לדין בשורה של עבירות חמורות, ביניהן שוחד. מנדלבליט החליט בשבועות האחרונים שלא לעשות זאת. זו זכותו. אני לא מכיר את הראיות, אני לא משפטן, ואין לי יכולת לאמוד את הנאותות של ההחלטה. אבל אני יודע דבר אחד: מנדלבליט אחראי לעינוי דין.

החקירה של דרעי נמשכה שלוש שנים. ההתמרחות של מנדלבליט לקחה עוד שלוש שנים. זה בלתי נתפס והופך את הרעיון של צדק לבדיחה. כן, זה גם אישי. הייתי בצד הזה. חקירה לא אמורה להמשך כל כך הרבה זמן, והחלטה של הרועץ המשפטי לממשלה ודאי צריכה לקחת הרבה פחות. אם מנדלבליט דחה את המלצות המשטרה, חובה היתה עליו לקבל החלטה תוך זמן קצר – שבועיים, מקסימום חודש. שום פעולות חקירה לא בוצעו בזמן הזה. ומנדלבליט ידע היטב שכל יום שעובר פוגע באפשרות של העמדה לדין, בגלל שכל יום שחולף מחזק את ההגנה מן הצדק. ואף על פי כן, הוא ישב על זה יותר מאלף ימים. זה משהו שצריך להיות פשע בפני עצמו.

כפי שלמדנו מניר חפץ על הצורך ברפורמה מסיבית בתנאי המעצר וזכויות החשוד, כך נצטרך ללמוד מאריה דרעי על רפורמה בדיני ההגנה מן הצדק. חקירה צריכה להסתיים תוך שנה, והמשך חקירה לאחר מכן יצריך אישור של בית משפט בהרכב של לא פחות משלושה שופטים, כשלנגד עיניהם עומדות זכויות הבסיס של החשוד. משהסתיימה חקירת המשטרה, ובהיעדר צורך בהשלמות חקירה (שלהן יוקצה חודש ולא יותר), הפרקליטות צריכה להחליט בתוך חודש האם להגיש כתב אישום.

אחרי הכל, אם היא לא מצליחה להחליט בתוך חודש האם העבירה שבוצעה חמורה מספיק כדי להגיע לבית משפט, אז כנראה שהיא לא. ואם היא לא מצליחה תוך חודש להגיע למסקנה שיש לה די ראיות, אז הנחת היסוד שלנו צריכה להיות שאין. צדק מושהה איננו צדק, הוא סוג של עוול. הגיע הזמן שנשלול מהפרקליטות את היכולת שלה להחזיק כל אחד מאיתנו תחת ענן פחד במשך שנים.

ואם זה מה שיקרה, אז אפשר יהיה לומר שאריה דרעי הועיל לנו במשהו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

פרויקט 300: צ’אושסקו דה לה שמאטע

לפיד ממשיך להיות הרודן לכל החיים של יש אטד

עבדכם הנאמן איננו, בלשון המעטה, מחסידיו של יאיר לפיד, וגם העובדה שהוא הצליח לקושש קואליציה של רק-לא-ביביסטים (עוד עליהם, בתקווה, מחר) לא מרשימה אותי במיוחד. לפיד יכול היה להקים קואליציה בכוחות עצמו כבר ב-2013, רק שאז הוא הסניף יותר מדי את האדים של עצמו והכריז שהוא לא “יישב עם הזועביז.” חכמה גדולה, באמת, להבין אחרי שבע שנים מה היית צריך לעשות.

ובכל זאת, התרגיל שבו נקט לפיד אתמול (ב’) צריך להוריד מההערכה כלפיו מצד כל אדם בעל תודעה דמוקרטית. לפיד הכריז לפני כחודש על פריימריז לראשות יש אטד, הרשימה – זו איננה מפלגה – שהקים ב-2012; אתמול הן בוטלו, משום שאף אחד לא העיז להתמודד מול לפיד. ומי יאשים אותם? כולם זוכרים מה קרה לעדי קול, שהעזה להמנע – לא להצביע נגד, להמנע – בהצבעה שלפיד גזר שיש לתמוך בה.

“חוקת” יש אטד קובעת שאי אפשר להדיח את היו”ר, שבידיו יש סמכויות כמעט מוחלטות – למשל, על הרכבת הרשימה – ולאורך השנים לפיד האריך את כהונתו פה אחד (שלו) שלוש פעמים, אחת מהם (ב-2016) בחשאי. זה לא מפתיע במיוחד כשזוכרים שלפיד הקים את הרשימה בסיועם של בעלי הון, שהלוו לו כספים לשם כך, ושמאז עד היום היא מקדמת בעיקר אותם.

הרשימה השניה בגודלה בישראל נשענת על רצונו של אדם אחד בלבד. אין לה מוסדות, שלא לדבר על פריימריז. היא נשענת על כוח הסלבריטאות שלו, ולא על שום דבר אחר. כל חברי הכנסת של המפלגה יודעים שהם נמצאים שם משום שהוא זקר את האגודל, ולא משום שיש להם איזושהי השפעה על חברי המפלגה. בשיטה הזו ממונים גם חברי הכנסת של הליליפוטין שהפך לשר האוצר.

עוד למדנו לאחרונה שההחלטה של לפיד להכנס לממשלת נתניהו ב-2013 עשויה היתה להיות תרגיל הונאה מסיבי של בוחריו: האוליגרך ארנון מילצ’ן, ממקורביו של לפיד, אמר לניר חפץ ב-2009 שלפיד ונתניהו הגיעו להסכם על פיו לפיד יקים מפלגת “מרכז” שתרסק את קדימה, ואחר כך תחבור לנתניהו. שלושה מקורות שונים אישרו את דבר הפגישה בין לפיד ונתניהו, בתקופה שבה לפיד הכחיש בתוקף שיש לו כוונות פוליטיות. וראו זה פלא: ב-2013 זה בדיוק מה שקרה. לפיד ריסק את קדימה וחבר לנתניהו.

אם יש אטד היתה מפלגה, חבריה היו דורשים מלפיד הסברים, והוא היה נאלץ לספק כאלה. אם היתה להם ועידה, הוא היה צריך לספק למפלגה אידיאולוגיה. מאחר וזו רק רשימה, ומאחר והוא הדיקטטור לכל החיים שלה, שישית מהבוחרים הישראלים נתנו את כולם לאדם שלא חייב לאף אחד דין וחשבון. הוא הלך עם נתניהו ב-2013, סביר מאד שקשר איתו ב-2009, ואם יחליט מחרתיים ללכת עם נתניהו שוב, המסמרים ללא ראש שנעץ בכנסת יצדיעו ויצייתו. אין להם עתיד בלעדיו.

מה ישראלי בעיניך? כוח ללא דין וחשבון.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פרויקט 300: כן, גם הגולן כבוש

אורי משגב לא מבין למה אנשי שמאל מתנגדים להמשך הסיפוח של הגולן. אז הנה, ברחל בתך הקטנה

אורי משגב כותב הבוקר (ה’) ב”הארץ” שהוא לא מבין את ההתנגדות של אנשי שמאל לפיתוח רמת הגולן, ושהסורים צריכים להשלים עם כך שהגולן יישאר בשליטה ישראלית: טאף לאק, בלשונו. על הדרך, הוא לא מצליח להבין מה הבעיה עם ייהוד הגליל. אז, ראשית, טוב להיווכח שוב שאין שום קשר בין רל”ביסטים (אנשי רק לא ביבי) ובין שמאל; שהם אנשי ימין מנומס.

ועכשיו, למלאכה.

נתחיל מהנקודה הפשוטה ביותר, הגליל. משגב טוען שהגליל נמצא “ברובו” בגבולות החלטת 181 של האו”ם (החלטת ההקמה של מדינה יהודית ומדינה ערבית) וכולו בגבולות 1949. אז מה הבעיה, הוא תוהה, בייהוד הגליל? הוא “שלנו.”

הבעיה היא שהמילה “ייהוד” משמעה דחיקה לאחור של זכויותיהם של לא-יהודים. “ייהוד” בא לפתור את הבעיה של יותר-מדי-לא-יהודים בשטח נתון. צד אחד של הייהוד הוא הענקת זכויות יתר ליהודים וישובים יהודיים; צד אחר הוא שלילת זכויותיהם של לא-יהודים. אי הענקת שטחים תעשייתיים לישובים לא-יהודים, למשל. העדר תכניות מתאר, למשל. כלומר, “ייהוד” הוא טיהור אתני זוחל, שקט, כזה שלא מושך תשומת לב בינלאומית. הגליל “שייך” לישראל, אבל ישראל איננה רק יהודיה; היא כל אזרחיה; ומכאן ש”ייהוד” הוא פעולה פסולה. קאפיש, אורי? זה באמת לא מסובך.

הלאה. הגולן. משגב כותב ש”אמנם לפי המבחן היבש של החלטת האו”ם 242 ו-338 מדובר בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, אבל כאן בערך מסתיים הדמיון.” אז זהו, שלא. הבה נפתח את החלטה 242 ונסתכל על המשפט השני שלה: “בהדגישה שרכישת טריטוריה בדרך של מלחמה היא פסולה…” זה, אורי, היסוד של המשפט הבינלאומי שאחרי מלחמת העולם השניה: האיסור המוחלט על תפיסת שטח באמצעות מלחמה. זה חל על רוסיה בקרים, זה חל על עיראק בכוויית, זה חל על ירושלים המזרחית וזה חל גם על רמת הגולן. העידן של ג’ינג’יס חאן והיטלר נגמר, אורי, ויש שמות לא נאים במיוחד למי שמנסים להחזיר את המערכת הבינלאומית למצב של כל דאלים גבר.

הלאה. משגב טוען שבגולן “אין נתינים ערבים משוללי זכויות הכפופים לצה”ל ולמג”ב.” ובכן, אורי, זה לא מדויק. קודם כל, רוב הנתינים הערביים של הגולן אינם שם – משום שישראל גירשה מספר גדול שלהם (יש מחלוקת על המספר, אבל לפחות 70,000). הגירוש הזה הוא בדיוק סוג הדברים שהמשפט הבינלאומי מנסה למנוע. הוא פשע מלחמה, והבאת מתנחלים ישראלים לשטח הכבוש היא פשע מלחמה נוסף.

יתר על כן – אולי שמעת על זה, אורי – הדרוזים שבגולן מסרבים בחלקם הגדול לקבל אזרחות ישראלית. ישראל ניסתה לכפות אותה עליהם ב-1981, שלחה לשם צבא, הטילה עוצר ובאופן כללי התנהגה בצורה דומה מאד לצורה שבה היא מתנהלת בגדה המערבית. “אין להם שאיפות לאוטונומיה או מדינה עצמאית,” אתה כותב. עד מתי תנסה את סבלנותנו? אין להם שאיפה לאוטונומיה או מדינה עצמאית משום שהם רואים את עצמם כחלק מסוריה.

“האם תושבי הגולן הם אזרחים סוג ב’”? לא, אורי, הם מתנחלים. הם מתנחלים בדיוק כמו אלה בגדה המערבית. העובדה שסוריה מרוסקת ושצה”ל לא צריך לפטרל בין בתים בגולן לא משנה עובדות יסוד: הגולן הוא שטח סורי. סיפוחו הוא פשע מלחמה והוא נטול כל תוקף.

ושמאלנים, אורי, לא תומכים בפשעי מלחמה, סיפוח, או שינוי דמוגרפי בכוח הנשק. שזה בדיוק מה שישראל עשתה ועושה בגולן. אז נכון, הסיפוח והכיבוש של הגולן – שהם במידה ניכרת תוצאת לחץ של התנועה הקיבוצית שממנה אתה בא – הצליחו לישראל יותר מאשר הסיפוח הזוחל בגדה והרסיס בתחת של מזרח ירושלים. ובכל זאת: ההצלחה הזו מציבה את ישראל בצד של ולדימיר פוטין וסדאם חוסיין.

אני יודע, אני יודע, מיד תקרא לי “טהרן.” אני מניח שכבר לא מקובל להשתמש ב”יפה נפש.” אבל, אורי, בין להיות טהרן ובין לעמוד לצד פוטין, הבחירה שלי פשוטה למדי. אני מבין שגם שלך.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פרויקט 300: יבוא ולא אראנו

באמירת “ניצלנו בחסדי שמיים”, אביחי מנדלבליט מסר את ההוכחה האחרונה שהוא לא ראוי לשמש בתפקיד ציבורי. שום תפקיד ציבורי

ערוץ 12 פרסם השבוע תמלילי הקלטות של הרועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, שבהן הוא מתאר את ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו כסכנה לדמוקרטיה ואומר ש”ניצלנו בחסדי שמיים.” טוב, נו, אביחי: טוב שיש חסדי שמיים, כי ממך אסור היה לנו לצפות לישועה.

מנדלבליט, הטייח הגדול של פשעי נתניהו, האיש שסגר את רוב תיקי שרה נתניהו ושנמנע מהוראה לחקור את נתניהו בפרשת הצוללות; מי שנמנע מלפתוח בחקירה כשהסתבר שנתניהו קיבל מניות במיליונים מעוד אחד מבני דודיו, שלגמרי במקרה היה בעסקים עם טיסנקרופ, החברה שמעורבת בפרשת הצוללות; מי שמצליח לעמוד במשימה הבלתי אפשרית, להיות יועץ משפטי לממשלה גרוע מיהודה וינשטיין; האיש שלא ראה פשע שהוא לא קבר – האיש הזה אומר לנו עכשיו שנתניהו היה סכנה לדמוקרטיה ואיזה מזל שהיה אלוהים בסביבה. מזל – כי מנדלבליט עצמו, האיש שדחה שוב ושוב את העמדתו לדין של נתניהו בזמן שזה גורר את המדינה לסבב בחירות אחרי סבב בחירות, כדי לא להתערב בבחירות – לא היה עושה כנראה כלום.

יושב לו פקיד בכיר, רואה את ראש הממשלה חוטף את המדינה לכיוון דיקטטורי, ו… מדבר על זה עם מקורביו. אגב, אל תאמינו לרגע שההקלטות האלה יצאו השבוע במקרה. הם יצאו אחרי שנתניהו לא יכול לגרום למנדלבליט עוד נזק. הוא יצא מתפקידו כיועמ”ש בעוד כחודשיים, וכנראה שיקמבנו לאיש הזה שתמיד היה משרת כל אדוניו פרט לציבור ששילם את משכורתו תפקיד של שופט עליון. מסורת.

אדם שיש לו נאמנות כלשהי לציבור היה אומר, בזמן אמת, כל מה שהוא יודע. כלומר, בהנחה שהוא לוקח ברצינות את דבריו שלו-עצמו: אם הוא אכן חשב שנתניהו היווה סכנה לדמוקרטיה ולא מתיישר עכשיו עם האדונים החדשים, ממשלת בנט-לפיד. יועמ”ש במצב כזה צריך ללכת לציבור ולומר את כל מה שראה, כל מה ששמע, ולתת לציבור לשפוט. אם הוא אכן חשב שהדמוקרטיה בסכנה, הוא צריך היה לסכן את הג’וב שלו. אבל למה לעשות משהו כזה, כשאפשר להשען על חסדי שמיים?

והרי, בסופו של דבר, כל הרעיון של ממשלה הוא כפירה בחסדי שמיים. אנחנו פועלים למען הציבור כי אנחנו יודעים שאין אף אחד אחר שיעשה את זה, ששום דג לא יכיל מרגליות, שאם נסמוך על כך שמי שנותן לציפורים ולפרחים מזון ייתן גם לנו, נגווע ברעב; אם יש אמירה דתית ברעיון של ממשלה, הוא שאלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו ושהוא תמיד ניצב לצד הגדודים החזקים יותר.

הגיע הזמן לשחרר את מנדלבליט מכל תפקידו ולשלוח אותו לבלות יותר זמן עם אלוהיו. את הציבור, שהוא אמור היה לשרת, הוא נטש מזמן, ואנחנו לא משלמים לו כדי שיתפלל לחסדי שמיים כשסכנה לציבור ניצבת מולו. מגיע לנו טוב יותר. וזה מנדבליט: כל בעל חוליות אקראי יעשה עבודה טובה יותר.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

הערה מנהלתית ב’: כפי שציינתי, בארבעת הימים הקרובים לא אהיה ליד מחשב, אז הכתיבה בפרויקט 300 תתחדש ביום חמישי, ובהתאם תמשך עד ה-27 בחודש.

(יוסי גורביץ)

פרויקט 300: הביאו לי את ראשו של ולדימיר ולדימורוביץ’

התשובה לאיומים של פוטין על אוקראינה צריכה להיות לוחמה א-סימטרית קיצונית, שמטרתה חיסולו האישי

נשיא ארה”ב ביידן ערך אמש (ג’) שיחה ארוכה עם הרודן הרוסי, ולדימיר פוטין. נושא השיחה היה האיומים הרוסיים לפלישה לאוקראינה. בשבועות האחרונים רוסיה מרכזת כוחות גדולים – כ-100,000 איש, עד כה – בגבול האוקראיני, שירותי מודיעין במערב מעריכים שפלישה לאוקראינה עשויה להתרחש באביב, והרוסים כמובן מכחישים הכל. האוקראינים לא מקבלים סיוע מערבי ראוי לשמו; ופוטין פרסם לפני כמה שנים מאמר שטוען שאוקראינה היא חלק מרוסיה ההיסטורית.

התגובה במערב שללה על הסף מעורבות צבאית. מצד אחד, הגיוני. אתה לא רוצה להכנס לעימות צבאי עם מעצמה גרעינית חולה. ביידן איים אתמול בסנקציות כלכליות. ספק אם זה הרשים במיוחד את פוטין: הנזק מסנקציות כאלה ייגרם בעיקרו לעם הרוסי. ואותו פוטין רגיל לסמם בלאומנות.

אז לא, לא ככה.

קודם כל, להבהיר רשמית ובצינורות גלויים שאם תהיה פלישה רוסית – או של “מתנדבים” רוסים – לשטח אוקראינה, יקרו כמה דברים. קודם כל, סנקציות כלכליות מוחלטות. אפס רכישה של מוצרים רוסיים וחשוב יותר, הקפאה של העברת כספים אל מחוץ לרוסיה. אחרי הכל, זה מה שהשכבה שסביב פוטין עושה: בוזזת את רוסיה ומעבירה את הכסף למקום טוב יותר, כזה שהוא מחוץ להישג ידו של פוטין עצמו. אחר כך, מלחמת סייבר: חיסול (על ידי גורמים לכאורה לא רשמיים) של תשתית הרשת של רוסיה. את האמצעי הזה רוסיה מפעילה כבר שנים נגד אוקראינה, בלי לשלם מחיר.

עד כאן, האמצעים הרשמיים. עכשיו לחלק המסובך יותר. פניה לשכבה השלטת ברוסיה באמצעים עקיפים, ולהבהיר לה שחייה לא יהיו חיים. יקרו לאנשיה תאונות. רכוש שלהם יתפוצץ באופן מסתורי. נכסים שלהם יוחרמו בכל מקום, יוקפאו או יחובלו. צריך יהיה להבהיר לאנשים האלה שאם הם רוצים לחזור לחיים הטובים, הם צריכים להביא את ראשו של פוטין. לא ממש משנה באילו אמצעים.

ואחרי שנערכים כמה מגעים כאלה, צריך להדליף את הפחות יעילים שבהם – אלה שבסבירות גבוהה לא יעלו פרי – לשירותי המודיעין הרוסיים. המטרה היא לגרום למשטר פוטין להתחיל ליישם את המסורת הרוסית העתיקה של טיהורים. כשזה יקרה, האנשים שסביב פוטין יתחילו לחשוש לחייהם.

במקביל, להוציא חוזה לא רשמי על הראש של פוטין וכל הגנרלים הרוסים. לידיעת כל שכירי החרב בעולם: יש פה הרבה כסף. כמובן, מי שיצטרך להוציא את הפרס יהיה גוף בלתי רשמי ועלום.

בקצרה, להבהיר למשטר פוטין שיש לו הרבה, הרבה מה להפסיד. שזה לא ייגמר בכמה סנקציות על מכירות פוטסיום. שהמטרה תהיה הפלת המשטר, ושהמשטר הרוסי הרבה יותר פגיע למהלכים כאלה מאשר משטרים דמוקרטיים, שבכל זאת נשענים על הסכמת הנשלטים. התרגלנו לחשוב, מאז סוף המלחמה הקרה, שרוסיה איננה סכנה יותר. בעשור האחרון פוטין עושה הכל כדי להבהיר שהוא מסוכן. אבל רוסיה היא מדינה חלולה, עם אוכלוסיה רעבה ומתדלדלת. היא לא מסוגלת יותר לעמוד במלחמה קרה חמה-למחצה.

המטרה היא לא מלחמה באוכלוסיה הרוסית, שסבלה מספיק. המטרה היא מלחמה במשטר. זה יצריך רצינות, נחישות, ואין לאף אחד שום מושג מה יקרה כשפוטין יעבור מהעולם, בדרך טבעית או לא. צריך לבודד אותו ולהבהיר לאוליגרכיה הרוסית שהמחיר של השארותו בתפקידו, מבחינתה, יהיה גבוה מדי.

אם פוטין יצליח למוטט את אוקראינה, או לספח חלקים נרחבים ממנה, זה יהיה קיצו של המשטר הבינלאומי שמכבד ריבונות ואוסר על מלחמה. המחירים יהיו בל יתוארו, במיוחד לאור העובדה שאנחנו צפויים להכנס בעשורים הקרובים – איזה מזל שאני כבר בן 52, אה? – למאבק עולמי על משאבים. אסור בשום צורה לאפשר לרוסיה להפר את משפט האומות בכוח הנשק. זה יהיה איתות לכל דיקטטור בשנקל ללכת בעקבותיה. המחיר חייב להיות כואב – למחרחרי המלחמה.

ספק, עם זאת, אם יש מישהו שעוד זוכר איך עושים את זה בצד המערבי. הרוסים, מצד שני, לא שכחו. כל כך הרבה תלוי בהשרדותה של אוקראינה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

פרויקט 300: רצח בשם הציבור

הרצח שביצעו אתמול חמושי מג”ב, והתגובה בעקבותיו, מעידים עד כמה ישראל מתרחקת משלטון חוק

התחלתי את פרויקט 300 הזה, לפני כמעט שבועיים, בעמידה על כך שרוב הציבור הישראלי חושב שצה”ל לא מבצע מספיק פשעי מלחמה. אתמול (ז’) בוצע, לעיני המצלמות, עוד אחד. חמושי מג”ב פצעו את מוחמד שווכת סלאמה, שדקר אזרח ישראלי וניסה להרוג אותו; עד כאן הם ביצעו את תפקידם. מה שקרה אחר כך היה רצח: הם ירו בסלאמה כשהוא שוכב על הרצפה ולא מסכן אותם. האירוע תועד במצלמה.

פעם הייתי כותב “לרוע מזלם, האירוע תועד במצלמה,” אבל זה כבר מזמן לא נכון. שני ההורגים במדים הפכו לגיבורי העם. התגובה נחלקה לשתיים. האחת, היתה טענה שהם היו בסכנת חיים, שזה קשקוש מוחלט. הועלתה הטענה שסלאמה יכול היה לשאת עליו חגורת נפץ. באותה המידה אפשר היה לטעון שהוא חיזר שעוד שניה יתפצל לקרניים קטלניות. אם היה עליו מטען נפץ, שני החמושים שירו בו היו בטווח הפגיעה שלו. כמו אלאור אזריה, שהעלה את השטות הזו כטענת הגנה, גם הם לא חששו ממטען. אם היו חוששים מכזה, הם היו תופסים מחסה. כמובן, אדם חושב לא היה מעלה את ההבל הזה, משום שאדם חושב היה תוהה למה אדם שיש עליו חגורת נפץ מפעיל סכין כנגד אדם אחד ולא, נניח, פוסע מעדנות אל תוך המון ומפעיל אותה. על פי ההגיון הזה, אסור אף פעם לעצור רוצחים – בתנאי, כמובן, שהם פלסטינים.

וזו בדיוק היתה התגובה של ראש הממשלה, נפתלי “הרגתי הרבה ערבים ואין עם זה שום בעיה” בנט: לדבריו, החמשים פעלו כמצופה מהם. זו היתה גם התגובה של מפקד מג”ב, והתגובה של השר לבטחון פנים. לפני שלושים שנים בערך, ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, אמר ש”מחבל לא צריך לצאת חי מהאירוע.” אז הדרישה הזו נדחתה על הסף. עכשיו היא הדוקטרינה הרשמית של ממשלת ישראל. יש אנשים, אפשר לזהות אותם על פי המוצא שלהם, שאם הם נוקטים באלימות – אחת היא אם הרגו או היוו סיכון של ממש – שיש להרוג במקום.

יש שתי דוקטרינות פעולה חוקיות. האחת היא של מצב מלחמה. במצב מלחמה, אויב שאיננו מהווה עוד סכנה הוא שבוי ויש לשמור על חייו מכל משמר. השניה היא של אכיפת חוק. עבריין שמסכן חיי אחרים מצדיק הפעלת כוח כלפיו, עד לרגע שבו שוב איננו מהווה סכנה. אז יש להעמיד אותו לדין, וגם אז יש לשמור על כל זכויותיו. אין דוקטרינה אחרת.

ישראל הכריזה אמש על סוף שלטון החוק בכל מה שקשור למפגעים פלסטינים – או, כפי שקורה פעם אחר פעם, מי שחמושים ישראלים טועים לראות בהם מפגעים. דינם מוות, והחמוש בזירה הוא השופט, חבר המושבעים והתליין גם יחד. אחרי אתמול, חמושים ישראלים יודעים שהם יכולים לעשות מה שהם רוצים במי שנתפס כמפגע – אדם, נזכיר, שלא מהווה יותר סכנה ושלא הובא בפני בית דין; חשוד לכל דבר – ושהם יקבלו את הגיבוי של המפקד שלהם, השר שלהם, וראש הממשלה.

כאן נוצר דיסוננס בין הפקודות הכתובות ובין רוח הציבור. מעתה, קצינים יתקשו לאסור על חיילים ושוטרים לרצוח חשודים – כי ראש הממשלה, השר ומפקד החיל אמרו את דברם. וכל זה צפוי לעייפה: מדינת אפרטהייד איננה יכולה, בסופו של דבר, אלא להכריז על האוכלוסיה שהיא דורסת ככזו שדמה בראשה מעצם קיומה.

כל זה, כמובן, יחלחל לתוך ישראל. שוטרים יהרגו חשודים, גם אם הם יהודים, וייתלו בדברי מפקדיהם אחרי הרג סלאמה. הדבר המסוכן לכל מדינה הוא הצבא והמשטרה שלה, והרגע שבו הם מבינים שאין עליהם בעצם כל רסן. מדינה שמתירה לכוחות המזוינים שלה לפעול ככנופיה, תקבל כנופיה. וכנופיות לא מכירות בגבולות. זכרו את ההרג של סלאמה: כמו אזריה, הוא מציין התדרדרות, כזו שהציבור מריע לה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

הערה מנהלתית ב’: כשהתחלתי את הפרויקט, נשמטה מזכרוני העובדה שבשבוע הבא לא אהיה ארבעה ימים ליד מחשב. בהתאם, אני מאריך את משך הפרויקט עד ה-27 בדצמבר.

(יוסי גורביץ)

והמדינה נשרפת

אדם אחד אחראי יותר מכל לתבערה שאוחזת בירושלים: בנימין נתניהו. אי אפשר לומר שלא הזהירו אותנו

“ניסע לחו”ל, ושהמדינה תשרף.”

(שרה נתניהו)

משטרת ישראל פצעה יותר מ-200 פלסטינים אתמול, בשורה של התגרויות שמטרהן המעשית אם לא המוצהרת היא להבעיר את העיר. הפירומן האחראי הוא בנימין נתניהו.

הדברים פשוטים ויגעים וצפויים מראש. לפני שלושה ימים העניק הנשיא את המנדט להרכבת הממשלה ליאיר לפיד. כדי להרכיב ממשלה, לפיד יצטרך את הסיוע של המפלגות הפלסטיניות. נתניהו החליט לעשות כל מה שהוא יכול כדי שלפיד לא יוכל לקבל את הסיוע הזה מבלי להיראות כבוגד – ובו זמנית, להקשות על המפלגות הפלסטיניות להכנס לממשלה מבלי להיתפס בעצמן כבוגדות בציבור שלהן. כמובן, העובדה שהאירועים בירושלים מורידים את האסון המזעזע במירון מסדר היום – הוא היה רק לפני שבוע – היא בונוס. נתניהו מאד לא רוצה שנזכור אותו.

יש בירושלים כמה גזרות בוערות. נתחיל בכמה מילים קצרות על שייח’ ג’ראח. מה שקורה שם הוא המשכה של הנכבה באמצעים אחרים. על פי חוקי עוול שהעבירה מדינת ישראל (הבולט שבהם, לענייננו, הוא חוק מנהל הסדרי משפט 1970), יהודים יכולים לתבוע נכסים שהיו שייכים ליהודים לפני 1948 במזרח ירושלים, אבל פלסטינים אינם יכולים לדרוש את הרכוש שישראל תפסה במהלך 1948 ואחריה. הנה, יועץ משפטי לממשלה לשעבר, מיכאל בן יאיר, אומר את זה בעצמו. המשמעות היא שפלסטינים שקיבלו רכוש יהודי על ידי הממשלה הירדנית אחרי 1948 צפויים לגירוש מבתיהם, שאמורים להיות מועברים לידי עמותות מתנחלים שאף אחד לא יודע עליהן שום דבר, כנראה משום שאם נדע עליהן נגלה שהכסף שמאחוריהן הוא כסף של הציבור הישראלי. המתנחלים, שהגיעו לשייח’ ג’ראח כפי שהם הגיעו ליפו – כדי למרר את חיי התושבים ולהביא לנישולם – מחממים את המקום בעקביות.

לפני כחודש, אחרי שהמשטרה היכתה את ח”כ עופר כסיף, הגעתי להצטרף להפגנה השבועית בשייח’ ג’ראח, שמתקיימת מזה כ-12 שנים. הפעם האחרונה שהייתי שם היתה לפני עשור: ההפגנות אז דעכו משום שהמשטרה קיבלה שכל, ופשוט הפסיקה להגיע להפגנות. אין שוטרים = אין אלימות = אין על מה לדווח. כשהגעתי לשם לפני כחודש, המשטרה נקטה באותה הטקטיקה עצמה: חוץ משני שוטרים עם מצלמות, היא לא היתה שם. התוצאה, שוב: אין על מה לדווח.

אתמול (ו’) בבוקר, נתניהו הגיע להבנות עם איתמר בן גביר: האחרון יפרק את ה”לשכה” שלו בשייח’ ג’ראח (זה היה פשוט מאחז, כמו שה”לשכה” של מיכאל בן ארי בשכונת התקווה היתה מאחז), ובתמורה נתניהו יכניס כוחות גדולים של משטרה לשייח’ ג’ראח עד סוף הרמדאן. ומה קורה כשמכניסים כוחות קלגסים לעיר כבושה? בדיוק מה שחשבתם. השוטרים התחילו בהתקפה על המפגינים בשייח’ ג’ראח, פצעו שני מפגינים ברימוני הלם בכך שהשליכו אותם ישירות על המפגינים, והמשיכו משם לעיר העתיקה.

כך זה נראה (צפו בסרטון, מילים לא יספיקו): קלגס מג”ב מיידה בשעשוע רימון הלם לעבר קבוצה של נשים וילדים.

משם דברים התדרדרו, כפי שנתניהו והשר לבטחון פנים שלו, אוחנה, רצו שהם יתדרדרו. לאורך כל הרמאדן הזה, המשטרה התגרתה והתעמתה עם פלסטינים בשער שכם, מונעת מהתושבים לשבת שם. השב”כ כופף את המשטרה אחרי שבועיים, כשהוא הבין שמה שקורה בירושלים מתחיל להדליק את הגדה, אבל מעל השב”כ נמצא ראש הממשלה הזמני. אתמול המשטרה חזרה בכל הכוח לשער שכם, ומשם היא הסתערה על אל אקצה, כולל הסתערות על המרפאה שם, ואחר כך השליכה רימון הלם לתוך מסגד אל אקצה עצמו.

במקביל, כלי התקשורת היהודים – שלום, טמקא! – הקפידו לדווח על המשטרה שמתעמתת עם “מתפרעים.” אבל המתפרעים היו השוטרים: מה שקרה אתמול היה police riot על פי הספר. עבריין שנמלט מהחוק הסיר את הרסן מעל כוח משטרה שהיה עצבני על כך שריסנו אותו לפני שבועיים.

אז עכשיו המדינה בוערת, והיא תמשיך לבעור. חמאס כבר הודיע שאם ישראל תמשיך את ההתגרויות שלה באל קודס/ירושלים, הוא עשוי להתערב צבאית. חמאס, אחרי הכל, תמיד היה בצד של נתניהו. הם עובדים ביחד יפה מאז 1995. נתניהו, מצידו, מעדיף לתת ויתורים לחמאס מאשר לרשות הפלסטינית – החמאס טוב יותר ל-hasbara.

המשטרה אמורה להיות בשייח’ ג’ראח עוד שבוע. הלילה, יציינו המוסלמים את לילת אל קאדר, אחד הלילות הקדושים ביותר למוסלמים; מחר, יערכו תלמידי ישיבת מרכז הרב צעדת התגרות בירושלים; מחרתיים, יום ירושלים, הוא יום מצעד הדגלים, יום שנתי של עימותים. נתניהו צריך את האש דולקת לשבוע – שבוע אחד, וללפיד לא תוכל להיות ממשלה. ואז נתניהו יישא נאום בקול בריטון ויקרא לאחדות.

ובינתיים אנשים ימותו וייפצעו. על קידוש בלפור. בני משפחת נתניהו כבר הבהירו לנו שמבחינתם, המדינה יכולה להישרף; הגיע הזמן להבהיר להם שאם המדינה תבער, השריפה תאחז קודם כל בהם. מנהיג אופוזיציה אמיתי היה תוקף את נתניהו על חרחור המלחמה הבוטה שלו; אבל לפיד, שתמיד מקבל את עמדת מערכת הבטחון, מיהר לקשקש שהוא “מחזק את כוחות הבטחון [… ] מדינת ישראל לא תאפשר לאלימות להשתולל בתוכה ובטח לא לארגוני טרור לאיים עליה. מי שרוצה לפגוע בנו צריך לדעת שהוא ישלם מחיר כבד מאד.” כאילו האלימות לא התחילה על ידי ישראל, כאילו רימוני הלם ורימוני גז אינם אלימות, כאילו הוא באמת לא מבין מה קורה פה. והאמת, זה יאיר לפיד. יכול להיות שהוא לא מבין – או, אם הוא מבין, שהוא מבועת מהאפשרות להתייצב מול “כוחות הבטחון”, גם כשהם עורכים פרעות.

ובכל הרצינות, אם המרכז הציוני רוצה לשחק בחיילים, אולי הגיע הזמן שהמפלגות הפלסטיניות יבהירו שככה לא תהיה לו ממשלה. אם לפיד ממהר לתמוך בהשלכת רימוני הלם על ילדים, אז שיחפש את החברים שלו. אחרי הכל, נתניהו אחראי לבערה, אבל לפיד אחראי לתגובות שלו.

הצד החיובי בכל זה הוא שהפעם, ישראל מתחילה לשלם מחיר על מה שלפני שנתיים היה נתפס כהתנהלות שגרתית: שייח’ ג’ראח התפרסמה בעולם כולו, ויש קריאות בינלאומיות לסולידריות איתה. אירלנד העלתה את נושא שייח’ ג’ראח לדיון במועצת הבטחון. לאט לאט, ישראל מתחילה לשלם מחיר על משטר האפרטהייד שלה – ויש לקוות שהיא תמשיך לשלם כאלה, עד רדתה.

הערה אישית: אני מנסה לשמור על קצב כתיבה של פעם בשבוע, אבל שלושת השבועות האחרונים היו מלאים כל כך בברברת וקשקשת סביב נתניהו, שפשוט לא עמד לי הכוח. עמכם הסליחה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)