אורי משגב לא מבין למה אנשי שמאל מתנגדים להמשך הסיפוח של הגולן. אז הנה, ברחל בתך הקטנה

אורי משגב כותב הבוקר (ה’) ב”הארץ” שהוא לא מבין את ההתנגדות של אנשי שמאל לפיתוח רמת הגולן, ושהסורים צריכים להשלים עם כך שהגולן יישאר בשליטה ישראלית: טאף לאק, בלשונו. על הדרך, הוא לא מצליח להבין מה הבעיה עם ייהוד הגליל. אז, ראשית, טוב להיווכח שוב שאין שום קשר בין רל”ביסטים (אנשי רק לא ביבי) ובין שמאל; שהם אנשי ימין מנומס.

ועכשיו, למלאכה.

נתחיל מהנקודה הפשוטה ביותר, הגליל. משגב טוען שהגליל נמצא “ברובו” בגבולות החלטת 181 של האו”ם (החלטת ההקמה של מדינה יהודית ומדינה ערבית) וכולו בגבולות 1949. אז מה הבעיה, הוא תוהה, בייהוד הגליל? הוא “שלנו.”

הבעיה היא שהמילה “ייהוד” משמעה דחיקה לאחור של זכויותיהם של לא-יהודים. “ייהוד” בא לפתור את הבעיה של יותר-מדי-לא-יהודים בשטח נתון. צד אחד של הייהוד הוא הענקת זכויות יתר ליהודים וישובים יהודיים; צד אחר הוא שלילת זכויותיהם של לא-יהודים. אי הענקת שטחים תעשייתיים לישובים לא-יהודים, למשל. העדר תכניות מתאר, למשל. כלומר, “ייהוד” הוא טיהור אתני זוחל, שקט, כזה שלא מושך תשומת לב בינלאומית. הגליל “שייך” לישראל, אבל ישראל איננה רק יהודיה; היא כל אזרחיה; ומכאן ש”ייהוד” הוא פעולה פסולה. קאפיש, אורי? זה באמת לא מסובך.

הלאה. הגולן. משגב כותב ש”אמנם לפי המבחן היבש של החלטת האו”ם 242 ו-338 מדובר בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, אבל כאן בערך מסתיים הדמיון.” אז זהו, שלא. הבה נפתח את החלטה 242 ונסתכל על המשפט השני שלה: “בהדגישה שרכישת טריטוריה בדרך של מלחמה היא פסולה…” זה, אורי, היסוד של המשפט הבינלאומי שאחרי מלחמת העולם השניה: האיסור המוחלט על תפיסת שטח באמצעות מלחמה. זה חל על רוסיה בקרים, זה חל על עיראק בכוויית, זה חל על ירושלים המזרחית וזה חל גם על רמת הגולן. העידן של ג’ינג’יס חאן והיטלר נגמר, אורי, ויש שמות לא נאים במיוחד למי שמנסים להחזיר את המערכת הבינלאומית למצב של כל דאלים גבר.

הלאה. משגב טוען שבגולן “אין נתינים ערבים משוללי זכויות הכפופים לצה”ל ולמג”ב.” ובכן, אורי, זה לא מדויק. קודם כל, רוב הנתינים הערביים של הגולן אינם שם – משום שישראל גירשה מספר גדול שלהם (יש מחלוקת על המספר, אבל לפחות 70,000). הגירוש הזה הוא בדיוק סוג הדברים שהמשפט הבינלאומי מנסה למנוע. הוא פשע מלחמה, והבאת מתנחלים ישראלים לשטח הכבוש היא פשע מלחמה נוסף.

יתר על כן – אולי שמעת על זה, אורי – הדרוזים שבגולן מסרבים בחלקם הגדול לקבל אזרחות ישראלית. ישראל ניסתה לכפות אותה עליהם ב-1981, שלחה לשם צבא, הטילה עוצר ובאופן כללי התנהגה בצורה דומה מאד לצורה שבה היא מתנהלת בגדה המערבית. “אין להם שאיפות לאוטונומיה או מדינה עצמאית,” אתה כותב. עד מתי תנסה את סבלנותנו? אין להם שאיפה לאוטונומיה או מדינה עצמאית משום שהם רואים את עצמם כחלק מסוריה.

“האם תושבי הגולן הם אזרחים סוג ב’”? לא, אורי, הם מתנחלים. הם מתנחלים בדיוק כמו אלה בגדה המערבית. העובדה שסוריה מרוסקת ושצה”ל לא צריך לפטרל בין בתים בגולן לא משנה עובדות יסוד: הגולן הוא שטח סורי. סיפוחו הוא פשע מלחמה והוא נטול כל תוקף.

ושמאלנים, אורי, לא תומכים בפשעי מלחמה, סיפוח, או שינוי דמוגרפי בכוח הנשק. שזה בדיוק מה שישראל עשתה ועושה בגולן. אז נכון, הסיפוח והכיבוש של הגולן – שהם במידה ניכרת תוצאת לחץ של התנועה הקיבוצית שממנה אתה בא – הצליחו לישראל יותר מאשר הסיפוח הזוחל בגדה והרסיס בתחת של מזרח ירושלים. ובכל זאת: ההצלחה הזו מציבה את ישראל בצד של ולדימיר פוטין וסדאם חוסיין.

אני יודע, אני יודע, מיד תקרא לי “טהרן.” אני מניח שכבר לא מקובל להשתמש ב”יפה נפש.” אבל, אורי, בין להיות טהרן ובין לעמוד לצד פוטין, הבחירה שלי פשוטה למדי. אני מבין שגם שלך.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

לאן מוביל הרצון העיוור בהפלת נתניהו

אבי גבאי מתנהל בחודש האחרון כמי שמטרתו היא להרחיק את המצביעים הוותיקים של מפלגת העבודה. זה התחיל לפני כחודש וחצי, כשאימץ את התפיסה ש”השמאל שכח מה זה להיות יהודי”, כשהוא מסביר ש”להיות יהודי זה התורה שלנו, ההלכה שלנו.”

כשזה קרה שורה של תומכים עיוורים, שלא לומר חסידים שוטים, מיהרו לומר שמדובר במהלך טקטי מובהק: גבאי, אמרו לנו, לא חושב במונחים של המפלגה שלו אלא במובן מחנאי. הוא ירחיק את הבוחרים של העבודה, הם יילכו למרצ, ובתמורה הוא ייקח מצביעים מהליכוד, כולנו ויש לפיד, ויעביר אותם לעבודה. בכך הוא יגדיל את מחנה המרכז-שמאל ויגדיל את הסיכוי להדיח את נתניהו.

לפני שלושה שבועות, ביצע אבי גבאי מהלך נוסף בכיוון הזה, הפעם מהלך נפשע: הוא הורה לחברי הכנסת של העבודה להתעלם מהמצע של המפלגה, ובהתראה של חצי שעה הורה לסיעה שלו להצביע בעד גירוש מבקשי מקלט. הנימוק שלו להצבעה: זה לא ייראה טוב אם המפלגה תצביע, כפי שעשתה בעבר וכפי שכאמור קבע המצע שלה, להגן על מבקשי מקלט. כלומר, כדי לגרד איזה מנדט וחצי, גבאי מוכן לשלוח עשרות אלפי אנשים למקום שבו אין להם זכויות ושבו הם צפויים לרדיפה ולעתים אף למוות. דמו של כל אחד מהמגורשים הללו יהיה, בין השאר, בראשו של גבאי.

המהלך הזה, ייאמר לזכותם של תומכי עבודה רבים, גרם למחאות ולשבר. יש עדיין אנשים הגונים במפלגת העבודה, שלא מוכנים להגיע לשלטון על גופות וסבל. אבל עדיין היתה גווארדיה שיצאה להגנתו. אורי משגב כתב אז ש”אף על פי כן, רק גבאי יכול.”

זה הגיע, כמובן, אחרי שגבאי כבר אמר שהוא חושב על הסכם שלום שבו לא יפונו שום התנחלויות. אחר כך ניסה להבהיר, רמז שהוא מתכוון רק ל-80 אלף מתנחלים, אמר שהוא לא מתעסק בזכויות של הפלסטינים, ושלא כל מה שקרה בסיני צריך לקרות בגדה. אולי הוא לא קרא את הסכמי קמפ דיוויד: הם קובעים ש”לפיכך [הצדדים] מסכימים כי מסגרת זו, לפי המתאים, מכוונת מצדם להוות בסיס לשלום לא רק בין מצרים ובין ישראל אלא אף בין ישראל ובין כל אחת משכנותיה האחרות המוכנה לשאת ולתת בדבר שלום עם ישראל על בסיס זה.”

אתמול ביצע גבאי עוד צעד בכיוון: הוא אמר לסיון רהב מאיר ש”ירושלים מאוחדת יותר חשובה מהסכם שלום.” ספק אם בנט היה אומר את זה טוב יותר. אז על פי תכנית השלום – ככל שיש כזו – של גבאי, הפלסטינים יצטרכו לוותר על ירושלים ויצטרכו לחיות גם עם ההתנחלויות. אכן, ספק אם לתכנית כזו יימצא פרטנר פלסטיני.

עד אתמול, כאמור, היו לגבאי הרבה מאד תומכים קולניים, שהסבירו את ההתבטאויות שלו כצורך טקטי לקראת טקס גירוש השדים הגדול שיוציא מחיינו את בנימין נתניהו. אתמול נרשמה שתיקה. אני חושד שזה קרה לא משום שגבאי חצה איזה קו אדום, אלא משום שאחרי פיאסקו הפליטים, סקר הראה שהמחנ”צ מתכווצת ל-17 מנדטים. כלומר, אחרי כל ההליכה ימינה, גבאי “העממי” מאבד שבעה מנדטים ביחס למה שהצליח בוז’י לקושש. התומכים שלו כנראה הבינו שמהלימון הזה כבר לא ייצא מיץ. חבל רק שזה קורה לאחר שהם מכרו את נשמתם.

אורי משגב ראוי לתשומת לב מיוחדת. באפריל הוא כתב ש”רק גבאי יכול.” הוא חזר, כאמור, על האמירה הזו גם אחרי פרשת הפליטים. מצד שני, הוא גם התנבא בשעתו שבוז’י יביס את נתניהו. בוז’י, נזכיר, אמר שמפלגת העבודה לא צריכה להיראות כאוהבת ערבים שנים לפני שגבאי אמר שלזוהיר בהלול אין מקום במפלגה.

אני לא יודע מה גבאי רוצה. אני לא בטוח שהוא יודע מה הוא רוצה. אני מוכן להתנבא, עם זאת, שהמהלך הטקטי שלו ייכשל. גבאי אולי רוצה להיראות כעממי, אבל יש גבול ליכולת של מנכ”ל בזק לשעבר לעשות דבר כזה. וכאשר הוא מתחנף לימין, המצביעים של הימין מבינים שהבית מציע את המקור. את זה כבר כתבתי.

הבעיה, בהתאם, איננה גבאי. הוא פשוט עושה את מה שמפלגת העבודה עושה כבר 20 שנים. הבעיה היא התומכים שלו, שפעם אחר פעם מחפשים איזה משיח (כאן המילים של משגב, “אני מאמין”, אומרות המון) שידיח את נתניהו. האחרון, והליכוד איתו, נמצאים עכשיו במשבר של ממש, כך שיכול להיות שהוא אשכרה יודח.

אבל נתניהו הוא לא הבעיה. הוא הסימפטום. הוא סימפטום חריף במיוחד, אין ויכוח: הוא לא רק המסית הלאומי, הוא גם המשחית הלאומי. ראינו את זה בפארסת חוק השתקת המשטרה. אבל נניח שעננת הסרחון ששמה משטר נתניהו תחלוף מעלינו. האם המצב ישתפר אם הוא יוחלף על ידי גדעון סער או יאיר לפיד?

במובנים מסוימים, ברור שכן. שניהם מושחתים פחות. אבל בעיות היסוד של ישראל לא ישתנו. שתי המרכזיות שבהן היא ההתעקשות הישראלית לכפות דיקטטורה צבאית על הפלסטינים בתירוץ של “אין פרטנר”, וההחלטה המודעת של ממשלות ישראל ב-20 השנה האחרונות לבצע חלוקה מחדש של הרכוש כדי להעניק כמה שיותר ממנו לאוליגרכים. אזרחי ישראל הופכים לעניים יותר, והדרך להחזיק אותם עניים בזמן שמעמד צר מתעשר על חשבונם היא להפחיד אותם באיום בטחוני, מופרך בדרך כלל.

לא גבאי ולא לפיד מציעים פתרון לבעיה הראשונה; סער אפילו לא רואה כאן בעיה. ביחס לבעיה הכלכלית, אין שום הבדל בין סער, לפיד וגבאי. לאחרונה אמר גבאי שאין להגדיל את תקציב החינוך, למרות שההשקעה לתלמיד נמוכה מהממוצע של מדינות ה-OECD. כלומר, אם בימי שלי יחימוביץ’ קיפלה מפלגת העבודה את הדגל המדיני, גבאי מקפל גם את הדגל החברתי.

בקיצור, מי שיבחר גבאי יקבל סוג של לפיד, טיפה יותר מסורתי (אם כי לא אופתע לגלות שלפיד, אם יירד בסקרים, יגדל זקן ויפרוץ בשירת שטעטלע בעלז). בינתיים, מתוך הרצון להביס את נתניהו, השמאל מקפל את כל הדגלים שלו. מי שלא נאבק על העמדות שלו, יום יום ושעה שעה, מגלה שהן הופכות לדעות מיעוט. מי שמחקה את הימין, הופך לחלק מהימין. ובמקרה של ישראל, הימין הוא הבעיה; ומי שמצטרף אליו הופך לחלק מהבעיה. למי שעושה את זה מתוך חישוב ציני שעל ידי שקר לציבור הוא יגיע לשלטון, יגלה שכאשר יגיע לשלטון הוא חייב ליישם את המדיניות שבשמה נשבע. לאנשים האלה צריך להיות מדור מיוחד בגיהנום: האנשים שבשעת אסון למולדתם בחרו ביודעין להתייצב בצד שאינם מאמינים בו, ובכך הפכו את האסון לקשה הרבה יותר לתיקון.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)