החברים של ג'ורג'

הטוטליטריות של הצפירה

היד שאוחזת בגרוננו, שהורגלנו בה מילדות

המדינה הציונית פלשה שלשום (ג’) לביתי. היא נכנסה בצווחה מחרישה, מגיעה מכל עבר, מכל חלון. היא באה בגבולי מבלי שנתתי כל הסכמה לכך, בלי צו שופט: היא פלשה לביתי מכוח הסכמה כנועה של כל האוכלוסיה. כשחיבקתי את ווילי. החתול שסובל מאז צוק איתן מפחדים בזמן צפירה וניסיתי להרגיע אותו, התמלאתי זעם.

אנחנו מאולפים לפלישה הזו של המדינה, הצפירה שמגיעה שלוש פעמים בשנה, מימי ילדותנו. אנחנו מאולפים לקפוא ברגע שהיא נשמעת. חלקנו קמים ועומדים דום גם כאשר אנחנו בדלת אמותינו. אילפו אותנו לחשוב שהצפירה הזו מחברת אותנו עם זכר הנרצחים בשואה והנופלים בקרבות ישראל.

אבל המתים אינם יודעים עוד מאומה, ואין להם עוד שכר, כי נשכח זכרם; גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה, ואין להם חלק בכל אשר נעשה תחת השמש. הצפירה הזו איננה מועילה לאיש: למתים, כאמור, ודאי לא. ניצולי השואה נושאים איתם מדי יום, ובעיקר מדי לילה, את שחוו; הם לא זקוקים לצפירה. במשפחות השכולות תמיד יש חור, המת נוכח לעתים קרובות, והצפירה איננה מועילה להם. שורדי הקרבות גם הם לא זקוקים לה. למעשה, לרבים מהם היא מזיקה. הימים האלה, של הזכרון הכפוי, קשים מאד לרבים מאד.

זכירה היא אקט מודע: אנחנו בוחרים מה לזכור ומה לשכוח. אנחנו מחליטים מה ראוי להשמר ומה צריך להדחק. הפרשנים הפוליטיים שלנו, למשל, מעדיפים להשכיח מי היה השפן הפאניקר שמשמש כראש הממשלה שלנו לפני שהצליח לסחוט את שותפיו לשלטון ולהגיע לכס השלטון על גב שבעה שישה חמישה (נכון לעת כתיבת שורות אלה) חברי כנסת. הם שוכחים שהוא היה ראש וראשון למסיתים, שהוא תכך עם בנימין נתניהו כיצד להפוך את מחאת המילואימניקים לאמצעי להפלת אולמרט, שכראש הזרוע לעניינים מלוכלכים של מועצת י”ש, ישראל שלי, הוא עסק בהפצת שנאה כנגד אנשי השמאל; הם שוכחים את בנט שאמר שמשתתפי הטקס האלטרנטיבי ליום הזכרון ראויים ליריקות; הם שכחו אותו מעודד את הפורעים מעל גגות בתי דריינוף; הם שכחו כיצד השווה בין יוסי יונה ובין החמאס; הם שכחו את בנט הבלתי מתנצל. הוא בולם, כרגע, את נתניהו, אז הם מוכנים לשכוח ולהשכיח.

איפה הייתי? סליחה, אני מתעב את האיש הזה וסייעניו. כן, זכרון: כאשר אנחנו בוחרים לזכור דבר (הרבה יותר מאשר לשכוח, שכחה מתרחשת לרוב מעצמה) אנחנו מבצעים בחירה. במקרה של ימי הזכרון, הבחירה איננה שלנו. היא של ממסד שכופה את הזכרון עלינו לצרכיו. לא בדיוק זכרון: אם אנחנו לא בני משפחה שכולה, קרובים של נרצחי השואה, או חיילים לשעבר שזוכרים תמיד את מי שנשאר בן 20, זה לא באמת זכרון. זה צל שלו.

המדינה פוקדת עלינו, באמצעי הטוטליטרי ביותר שיש, זה שאי אפשר לחמוק ממנו אלא על ידי יציאה מגבולותיה בימים הרלוונטיים, לזכור את מה שהיא רוצה שנזכור. היא רוצה שנאמר לעצמנו שאין ברירה, שאף פעם לא היתה ברירה, שאנחנו חיים על המתים, ושאי אפשר אחרת. היא תופסת אותנו בגרון, וכופה עלינו להביט במה שהיא רוצה. וכמו תמיד כשמשטר טוטליטרי כופה זכרון, זה זכרון שווא.

הוא מסלק מזכרוננו את העובדה שרוב המלחמות שלנו הינו מלחמות בחירה. יצאנו למלחמה עם מעצמות קולוניאליסטיות שוקעות ללא עילה, מתוך תקווה להקים את ממלכת ישראל השלישית, שהחזיקה מספר חודשים בלבד. בחרנו לצאת למלחמת ששת הימים, ועד היום אנחנו מנהלים מלחמות כדי לשמור על רוב הטרף. מלחמת יום הכיפורים היתה ידועה מראש לקברניטי המדינה, והם בחרו בה כדי לשמור על סיני והגולן. הם לא העלו על דעתם כיצד המלחמה תתגלגל, ויותר מ-2,000 חיילים שילמו בחייהם כדי להציל את צה”ל כשקברניטי הצבא והמדינה התמוטטו. למלחמת לבנון הראשונה יצאנו כדי לחסל את התקווה הפלסטינית ולהקים ממשלת בובות בלבנון. כל זה, כמובן, קרה בלי שום דיון ציבורי. חאפז אסד מחק את התכנית הזו בפצצה אחת, זו שחיסלה את בשיר ג’ומייל. מאז אנחנו מנהלים מלחמה מלוכלכת, יומיומית, שמחסלת את יסודות המשטר הדמוקרטי שלנו, כדי להכניע עם כבוש.

כל זה אמור היה להיות בלב הדיון הציבורי שלנו, בוודאי ביום הזכרון; אבל הצפירה שמגיעה מכל עבר מוחקת את כל זה. היא מאלפת אותנו לחשוב שמלחמה היא תמיד האמצעי הנכון, שהיא האמצעי הראשון, שספיגה היא פחדנות, שהתותח והפצצה הם הכלי הראשון, לא האחרון. במקום דין וחשבון, במקום דרישה להסברים ותזכורת שחובתם של הקברניטים היא למנוע מוות של אזרחים, שאלימות תמיד מולידה עוד אלימות. המיליטריזם שטבוע במדינה הזו, שהוכנס לחינוך שלנו כילדים בני ארבע וחמש, כשהסבירו לנו מהם ימי הזכרונות (ולעזאזל עם הסיוטים של הילדים), גורם למלחמה להיראות כמו ברירת המחדל. ילדים מחונכים לדעת שגם הם ישרתו בצבא, שזו גזירת גורלנו.

ואחרי שדוחפים לך את זכרון הרפאים הזה, לך תשאל שאלות. לך תנסה להבין מה קורה. וזו בדיוק מטרתה של הצפירה: שריקה לעדר. הגיע הזמן להפסיק אותה, אם אנחנו רוצים להיות עם עצמאי. הגיע בזמן, ביום העצמאות, להשתחרר מהיד שאוחזת בגרוננו, לוחשת לנו שזו גזירת דורנו, זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב וייכרתו חיינו.

אין שום דבר חדש במילים האלה של משה דיין. זו שירת הברזל הישנה, שכבר הומרוס הכיר היטב:

כי זאוס הלא ציווה לנו

מנעורינו עד שיבה לעמוד בקשרי מלחמה

קשה וגדלה, עד תמנו כולנו למות בשדה

והוא הכיר היטב גם את כוחה הרעיל של הרעות, שבאה צרורה עם אשמת השורד:

אבל לו מתי מיד, ביען לא חשתי לעזרת

רעי אהובי, שנפל וימות כה הרחק מארצו;

נפקד מקומי ואינני לבוא לו לעזרה,

עתה אין אני שב אל ארץ אבותי.

אלה הטקסטים המזיקים והרעילים שבתרבות: הם מלמדים אותנו שמלחמה ומוות הם הכרחיים, הם גזירת הכבוד, שאין להרהר עליהם. אבל אנחנו לא חיים בעידן הברזל יותר, והגיע הזמן שנשתחרר מהם, לפני שהם ישחררו את העולם מאיתנו, ועם צפירה מהדהדת ילמדו דור חדש לדקלם אותם. הלנצח תאכל חרב? אם נקבל את ההגיון שלה, אם נעביר אותו מדור לדור, התשובה היא כן. הגיע הזמן להשתחרר ממנה. זה בידינו – אם נחשוב את מחשבותינו-שלנו, לא את אלה שאדוני המלחמה שורקים לנו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

התהליכים הסמויים מן העין

הערות קצרות על האוקולטיזם הנאצי, כי הוא חלק מהסיפור

שמעון ריקלין, ידוען ביביסטי, כתב היום בטוויטר שהוא לא מבין איך קרתה השואה. אז עניתי לו: “כי אנשים שהאמינו שיש להם זכות אבות על שטחים במזרח שכנעו את עצמם שהם העם הנבחר, ושהם רשאים בהתאם לרצוח עמים נחותים מהם שמעכבים את הגאולה של הגזע הגרמני, שלדעתם נפגע קשות מ"נישואי תערובת" עם בני גזעים נחותים יותר. בסופו של דבר רצח העם נועד לשמור על טוהר הדם.” וזו, כמובן, ליבת הסיפור. אבל היא לא היחידה.

אחת השאלות היותר מסובכות היא מדוע בעצם השקיעו הנאצים מאמצים עצומים בשינוע יהודים מרחבי אירופה לפולין המשועבדת כדי לרצוח אותם שם. הם גררו אותם לאושוויץ מתסלוניקי שביוון (ג’וב של הצבא הגרמני במקרה הזה, לא של האס.אס.; הוא היה חייב הרבה כסף ליהודים המקומיים – לפעם הבאה שיחזרו על הקשקוש של הצבא הגרמני הנקי, ואולי עוד על כך בהמשך השבוע), מהולנד, בלגיה, צרפת. פתחו מפה, ראו את המרחקים. כל זה קרה תוך כדי המלחמה הגדולה בהיסטוריה, כשהצבא הנאצי היה זקוק נואשות לכל רכבת שהוא יכול היה לגרד. בניגוד למיתוס המקובל, הנאצים הזניחו את מסילות הברזל שלהם לפני המלחמה, ובזמן המלחמה היה מאוחר מדי. כל רכבת שהגיעה לאושוויץ היא רכבת שלא הובילה תחמושת או חמושים לחזית. אז למה?

כי הם האמינו שהיהודים הם האויב. הם האמינו בכך ברצינות רצחנית. ההנהגה הנאצית, אם לא הגנרלים שלה (שחלקה האמין וחלקה חזר על הרטוריקה כדי שזה ייראה טוב ברזומה), האמינה בכל ליבה שהיהודים הם מעצמה עולמית; שהם סכנה של ממש לגרמניה, לא פחות מארה”ב; שברית המועצות היא זרוע של הקנוניה היהודית הגדולה בדיוק כמו המעצמות הקפיטליסטיות. אלו לא היו מילים ריקות, פראזות לשלהוב אספסוף: הם האמינו בזה מספיק כדי שהצורך להלחם באויב היהודי – נשים וילדים בלתי חמושים, מורעבים, שבורים – ידחק לאחור את הצורך להלחם בצבא האדום האמיתי מאד. וכדי להבין איך התרחש רצח העם הזה, אנחנו צריכים לחשוב לא רק על המניעים החומריים (ביזת היהודים היתה רווחית מאד, ושוב עולה מקרה תסלוניקי) אלא גם על העיוותים המחשבתיים.

חלק מזה, כמובן, היו הפרוטוקולים של זקני ציון, זיוף של המשטרה הצארית שהצליח מעבר למה שהיא יכלה לשער, ושרד אותה ואת המשטר שלה היטב. חלק אחר היתה העובדה ששיעור חריג מההנהגה הסובייטית היתה יהודית – עד שלסטאלין נמאס, אבל זה היה אחר כך – וברית המועצות תמיד היתה האויב הגדול, גם בשנות הברית. המטרה הסופית תמיד היתה מלחמת השמדה עם ברית המועצות.

כולם מכירים את תורת הגזע הנאצית, אבל מעטים זוכרים שהבסיס שלה נכתב בעצם על ידי מדאם בלווטסקי (Helena Petrovna Blavatsky), שרלטנית אוקולטיסטית (אוקולטיזם הוא תורת הנסתר) מהמאה ה-19, שדיברה על השתלשלות של גזעים פרה-היסטוריים, ממקומות שמוכרים היטב לחובבי תורות הנסתר כמו אטלנטיס ולמוריה. הגזע החמישי שלה הוא הגזע הארי, ולמותר לציין שהיא היתה אנטישמית. היא השתמשה בקבלה, כמובן, אבל עשתה את התרגיל שאוקולטיסטים נאצים יעשו אחר כך בהרחבה: היא קיבלה את עקרונות הקבלה, אבל טענה שהם לא יהודיים במקור, שיש להם מקור אחר שאבד, ושיהודים עיוותו אותה.

מכאן עובר קו ישיר לתופעה של הכנסיה הארית בימי המשטר הנאצי: כנסיה שהמשטר אימץ, פרוטסטנטית במהותה, שהתפיסה היוצאת דופן שלו היתה שישוע לא היה יהודי אלא ארי, שהוא הביא איתו חכמה ארית, ושיהודים – השעיר לעזאזל הקבוע הוא כמובן פאולוס – עיוותו אותה. שוב: הצואה הרוחנית הזו היתה דוקטרינה רשמית של המשטר (אחת מרבות, זה היה משטר פוליפוני). ספרים שאף אחד לא קורא יותר נכתבו בנושא, והופצו על ידי המדינה.

בין שני אלה, קיימת ה-Thule Gesellschaft, אגודה אוקולטיסטית שרצתה לחזור אל מיסטיקה גרמנית (שלא התקיימה אף פעם בגרסה של התולה, והומצאה לצורך זה). אנחנו מכירים את התולה בעיקר משום שהפסיכי הפורה מאד שניהל אותה, דיטריך אקרט, החליט יום אחד שהוא צריך זרוע פוליטית, לא רק אגודת דיון לשמרנים שרוצים לחזור לעבר מומצא. המפלגה שהוא הקים נקראה מפלגת הפועלים הגרמנית. הסמל שלה היה צלב קרס. כמה שנים אחר כך, טר”ש בשם אדולף היטלר – שאקרט היה המנטור שלו, ושלו הוא הקדיש את מיין קמפף – שינה את שמה למפלגת הפועלים הנאציונל-סוציאליסטית הגרמנית, NSDAP בראשי התיבות שלה, “הנאצית” בכינויה הפופולרי. טענה פופולרית – שלא הוכחה מספיק – אומרת שעל ערש דווי, אקרט אמר לחסידיו “לכו בעקבות היטלר! הוא ירקוד, אבל אני קבעתי את המנגינה.”

סיפור טוב, אולי יותר מדי טוב. היטלר, מותר להעריך, לא אהב אותו. אבל אין שום מחלוקת שלתולה היתה השפעה חריגה, הרבה מעבר למספריה, על המפלגה הנאצית. היו, כמובן, ספקנים: היטלר בשנותיו האחרונות, גבלס כל ימיו. אבל הס, יד ימינו של היטלר, היה מאמין אדוק. כך היה גם הימלר, האיש שבפועל היה מספר 2 ברייך רוב ימיו. הכתיבה הנאצית היתה רוויה באוקולטיזם ואנטי-מדעיות.

דוגמא קלאסית היא תיאוריית “עולם הקרח”, של מדען גרמני נשכח בצדק אבל שהיטלר הילל אותו כאסטרונום הגדול בדורו. היא טענה שהעולם שלנו חלול, ובליבה שלו יש קרח. בכירים במשטר לקחו כל כך ברצינות את התיאוריה, עד שהיא שיבשה במשך חודשים את תכנית הרקטות של המשטר, עד שהרחיקו את הימלר מהסביבה. הוא שלח מכתב נעלב על צרות המוחין של המדענים. זה נשמע מצחיק עכשיו; ספק אם המדענים היו משועשעים. ויכוח עם הימלר תמיד גרר את הסיכון של מעבר דירה לדכאו לתקופה לא ידועה.

מהתיאוריה של בלווטסקי ומהתיאוריות של התולה נרקחו תורות הגזע הנאציות. והן היו אבסולוטיות: וכפי שטיפה אחת של דם שחור גזרה על אמריקאי להיחשב לשחור (וזו כנראה איננה מקריות), הנאצים מדדו את כמות הדם היהודי והצועני בגופם של גרמנים, ואחר כך גם עמים כבושים. מספיק דם לא נכון, ואתה תהיה על קרון בקר. מספיק דם “נכון”, וילד רוסי יילקח מאימו, יוכרז כ”פולקסדויטשה” ויועבר לפנימיה כדי לקבל חינוך מחדש כגרמני. טיפה של דם יהודי מטמאת, משחיתה מעצם מהותה, ואין להניח לבעלי דם כזה לקבל עמדות בכירות. התעודה הנכספת ביותר ברייך היתה תעודת טוהר דם.

היתה, למותר לציין, צביעות. האיש מס’ 3 ברייך ואדריכל תכנית השמדת היהודים, ריינהרד היידריך, נחשב לחצי יהודי. אחרי ההלוויה שלו – הוא סוכל ממוקדות בפראג – הימלר כתב ביומנו בחמיצות שהוא היה צריך ללחוץ את ידי ילדיו, רבע-יהודים. אבל הוא היה מועיל מדי, אז הוא קיבל פטור. על פי סיפור – שוב טוב באופן חשוד, שנכתב הרבה יותר מאוחר – יריבו האדמירל קנאריס חשף את מוצאו של היידריך, הבהיר שיש לו תעודות, והרחיק בכך את היידריך. הפילדמרשל ארהרד מילש (Milch), האיש שאחראי על בניית חיל האוויר הגרמני, היה מועיל מאד. הוא קיבל פטור.

ואם לא היית קצין אס.אס. בכיר או פילדמרשל? ובכן, בשבילך יבנו מחנה השמדה. כי צריך לבער אותך מהעולם. מותר לתהות מה היה קורה אם המשטר היה שורד, אם הם היו מצליחים לשים יד על נשק גרעיני: האם בשלב הזה היטלר היה חש בטוח מספיק להעניק להיידריך ולמילש את המוות המגיע להם?

ביסודו הנאציזם היה מרד נגד המודרניות והנאורות. הוא אסף אליו את כל האנשים שנפגעו מהן, והיו כל כך הרבה; הוא לימד אותם שבאמצעות תורות שמדענים היו מתגלגלים מהן מצחוק, הם אדם-על; כאדם-על, הם צריכים לתפוס את מקומם הראוי בהיסטוריה; ושלדם של אנשים נחותים יותר, אונטרמנשן, אין משמעות. הם לא בני אדם. הם רק נראים כאלה.

הימלר, בנאום המפורסם בפוזן, הכיר בכך שזו משימה לאנשים קשוחים באמת: אנחנו כאלה, אמר. מי במפלגה הנאצית יודע איך נראית תעלה עם אלף גוויות של ילדים ונשים? אנחנו יודעים. המשימה הכרחית. אנחנו מטהרים את המין האנושי. המשימה תצדיק אותנו. (ליתר בטחון, הוא חזר על הנאום, בגרסה שונה קלות, בפני בכירי המפלגה הנאצית: בשלב הזה היה רצוי שכולם ידעו באילו פשעים הם מעורבים, כי המלחמה כבר החלה לנטות לצד רע מאד.) הוא עצמו, על פי הסיפור (סיפור טוב מדי?), הקיא את נשמתו למראה תעלה כזו.

הנסתר תמיד היה איתנו. חלק עצום מהטקסטים ששרדו לאורך ההיסטוריה האנושית, חלק ניכר מהשרידים החומריים בכלל, הם אוקולטיסטיים במהותם. חלק מהזמן, הוא כל כך טמוע בטקסים שלנו שאנחנו לא מבחינים בו בכלל. “לשם ייחוד קודשא בריך הוא”, מדקלמים בערב שישי, ורוב האנשים לא יודעים שמדובר בברכה להצלחת יחסי המין בין יהוה והשכינה. “כשם שאני רוקד כנגדך ואיני יכול לגעת בך, כך לא יוכלו כל אויבי לפגוע בי לרעה”, אומרים בקידוש הלבנה, חוזרים על נוסחה של קסם סימפתטי מבלי דעת. אבל זו לא רק הדת: כמה מאיתנו מאמינים שהיהודים הם העם הנבחר? הם לא מדברים על אלוהים, הם עברו חילון, אבל “יש משהו.” הגניוס היהודי. משהו שהוא מעבר למדע, משהו שהוא במהותו אירציונלי.

והנסתר נוכח יותר מדי בחיים שלנו. הרעל של הקבלה – לא בגרסה הסכרינית שמדונה יכולה לעכל – מחלחל. הוא לוחש ליותר מדי אנשים שלא-יהודים אינם באמת בני אדם: הם שדים. הם מעכבים את הגאולה. יש מהם שהם זרע עמלק. בשלושת העשורים האחרונים רווח הדיבור על “ערב רב”, אנשים שנחשבים כיהודים אבל הם בעצם צאצאי הערב רב שעלה למצרים, אויבי אלוהים; כך מסבירים בימין את התופעה הבלתי נתפסת של שמאלנים, יהודים שחושבים שהימין טועה.

את האנשים האלה, שאינם בני אדם, נצטרך להרוג מתישהו. זה יעודנו, אומרים יותר מדי אנשים, שחלקם יושבים בפרלמנט שלנו; רבים אחרים חוזרים מבלי דעת המילים Gott Mit Uns: אלוהים איתנו. המילים על חגורות חיילי הוורמאכט. הנסתר תמיד איתנו, ואנחנו צריכים להתגבר על הרציונליזציות שלנו כדי לדעת מה ניצב מולנו. זה בנפשנו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים ולעתים גם לא מעט סבל. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

להרוס את המסמר של ג’וחא

את קבר יוסף צריך להרוס, כי דם חשוב מאבנים. ומי שמיילל על “זכות הפולחן” מעדיף לשכוח שישראל מנעה כניסה של מוסלמים אליו אף שהיה אתר מוסלמי

המון פלסטיני השתלט הלילה (א’) לזמן קצר על קבר יוסף, גרם נזק למקום והצית אותו, אבל לרוע המזל לא גרם מספיק נזק. היתה להם הזדמנות להחריב את המקום עד היסוד, והם החמיצו אותה. חבל. נקווה שבפעם הבאה מישהו יזכור להביא טרקטור.

ואוטומטית, כמובן, עולה הזעקה על “פגיעה במקומות קדושים”, וכרגיל מי שמעלה אותה לא מכיר את המציאות. קבר יוסף נמצא בתוך העיר שכם, שלכאורה היא שטח פלסטיני אוטונומי – אבל בפועל שטחי איי הם בדיחה. צה”ל פועל בהם על בסיס לילי. הנוהל הוא שהמת”ק מתקשר למשטרה הפלסטינית, זו מתקפלת, ואז צה”ל נכנס פנימה. הסכמי אוסלו דיברו על “מרדף חם”, לא על מעצרים שגרתיים, אבל הם משרתים רק את צה”ל והימין היהודי מזה שני עשורים. צה”ל נכנס לג’נין אחרי שני הפיגועים האחרונים, הרג לא מעט בני אדם, ואף אחד לא עצר ואמר “רגע, ג’נין זה לא בשטח איי?” כי הפנמנו מזמן שלשטח איי אין שום משמעות.

המקרה של קבר יוסף מיוחד. מדי כמה שבועות, כוחות גדולים של צה”ל מלווים לשם – לתוך עיר פלסטינית, נדגיש שוב – כמה אוטובוסים של מסוממי יהוה, חלקם הגדול מתנחלים. הם מטילים עוצר על כל האזור, סוגרים את העסקים בסביבה, ומגרשים מהאזור כל פלסטיני כדי ליצור “סביבה סטרילית” למתנחלים. מאחר ואנשים לא אוהבים שכוחות חמושים ופסיכיים של דת אחרת פולשים לעיר שלהם, יש התנגדות. כתוצאה מההתנגדות, חמושי צה”ל יורים בפלסטינים.

ב-20.3.2019, צה”ל הרג שני פלסטינים במהלך כניסה לשם; הצבא טען – אתם רשאים להאמין לו, אבל אין סיבה טובה – שהם השליכו מטענים. ברגע שצה”ל מעלה טענה כזו, קורה משהו ראוי לציון: אוטומטית אין חקירת מצ”ח. זו “פעולה מבצעית.” כחודש לאחר מכן, חמושי צה”ל פצעו 11 פלסטינים בירי גומי ואמצעים אחרים; עשרות סבלו משאיפת גז. בדצמבר אותה שנה, חמושי צה”ל פצעו תשעה פלסטינים בירי גומי. ב-5.7.21, צה”ל ירה בפלסטיני שהיה ברכבו; הוא איבד שליטה ונפגעו אנשים אחרים. ב-27.7.21, חמושי צה”ל פצעו חמישה פלסטינים, ביניהם עיתונאי, במהלך כניסה לקבר יוסף. בנובמבר 2021, שוב ירו חמושי צה”ל בפלסטינים במהלך הגנה על מסוממי יהוה בלב עיר פלסטינית. הפעם המקרה משך תשומת לב כי החמושים גם נכנסו לבתים ותפסו גגות. כשבוע לאחר מכן, החמושים ירו קליעי גומי בשלוה פלסטינים (אחד מהם נפגע בחזהו), וגרמו לעשרות לשאיפת גז. הפעם האחרונה שמשהו כזה קרה, על פי הרישומים שלי (והם חלקיים), היתה ב-15.3.22. פעם אחר פעם.

במילים אחרות, כדי להגן על אבנים קדושות ופסיכים דתיים, חמושינו האמיצים יורים באנשים. שוב ושוב ושוב. והתקשורת היהודית, כמובן, לא מדווחת על התקריות האלה, כי האנשים שנורים אינם יהודים. כל כניסה לקבר יוסף מצריכה הפעלה של כוחות גדולים מאד של צה”ל – כלומר, הרבה אנשים עצבניים בלב עיר זרה ועוינת בצדק. מדי פעם, צה”ל עורך “כניסה מדומה” לשכם – מביא אוטובוסים ריקים, מחכה שהפלסטינים יצאו, ויורה בהם. המינוח הצבאי המקובל לפעולות כאלה הוא “גירוי ותגובה.”

בפועל, קבר יוסף הוא המסמר של ג’וחא מהבדיחה הידועה. ג’וחא מכר את הבית שלו לאדם אחר במחיר נמוך, אבל תוך גביית הבטחה שהוא יוכל לבוא לבקר מסמר שתקע בקיר שם. נשמע זניח. אבל ג’וחא הגיע לבקר את המסמר פעם אחר פעם, בעיקר בלילה, עד שהקונה המסכן התחרפן וויתר על הבית. קבר יוסף הוא המסמר של ג’וחא, שמספק לצה”ל תירוץ לפרוץ לשכם פעם אחר פעם ולירות בתושבי המקום.

אז מאחר ודם אנושי – גם אם הוא פלסטיני; אני יודע, אני יודע, זה לא מובן לישראלים – יקר יותר מאבנים, הפלסטינים יעשו לכולנו טובה ענקית אם, בפעם הבאה, הם לא יסתפקו בשריפה פוטוגנית, אלא יביאו דחפור וישטחו את המקום היטב. לקציני צה”ל אין את עמוד השדרה לומר לדרג המדיני שאין שום הגיון בסיכון חיי אדם עבור פלישה לעיר זרה לצורך תפילות, ולכן הפלסטינים הם אלה שצריכים לנקות אחרי צה”ל והמתנחלים.

ומה לגבי הזכות לפולחן? פולחן תעשה בארץ שלך. אין לך זכות פולחן שדורשת פלישה צבאית לעיר זרה. כמו כן, נוהגים לשכוח אבל האתר היה בשעתו מוסלמי, ומאז 1967 ועד היום כניסתם של מוסלמים למקום אסורה. כנראה שזכויות פולחן הן, איך לומר, לא בדיוק חקוקות בסלע.

(אגב, קבר יוסף הוא המקום הידוע ביותר, אבל הוא לא היחיד: “קבר יהושע בן נון” בכיפל חארס הוא עוד מוקד לפלישות צבאיות לצרכי פולחן.)

למותר לציין, אנחנו חיים במדינה יהודית, כך שהטיעון “אבל יוסף/יהושע בן נון הוא דמות מיתולוגית והקבר הזה בוודאות לא שלהם” לא עולה בכלל לדיון. אבל את הדיון הזה נצטרך לנהל עם קהל רציונלי יותר.

ועוד דבר אחד: חמושי צה”ל ירו היום (א’) למוות בע’אדה אברהימי עלי סבתין, בת 49 מבית לחם, כי “התקרבה בצורה חשודה לכוח.” הבהמה הירוקה נאלצה להודות שהיא לא נשאה עליה כל נשק. הפלסטינים אומרים שהיא נורתה בדם קר, אבל זה בסדר: אף אחד לא יחקור. היא לא יהודיה.

הערה אישית: כל מה שקרה בחודש וחצי האחרונים, בדגש מובהק על האירועים באוקראינה, הרחיק אותי מאד מכתיבה אקטואלית. הכל היה כואב מדי. עמכם הסליחה.

(יוסי גורביץ)

נשיאת העליון התכופפה בפני ארגון פשיעה

זה לא סוד שאני לא מחסידיה של אסתר חיות, אבל אתמול היא חצתה קו שממנו אין חזרה

ההערכה שלי לשופטי בג”ץ נמוכה בדרך כלל, אבל אסתר חיות היא מקרה יוצא דופן של תיעוב. לפני שש שנים בערך ישבתי באולם שבו ישבה חיות, ממתין להתחלת אחד הדיונים בבג”צ של יש דין. לפנינו היה תיק אחר: פלסטיני בעל משאית שמישהו מסר לו משטח להובלה – אחד בין משטחים רבים – שהכיל משהו אסור. צה”ל החרים את המשאית כולה ואת תכולתה, ומכר אותה במכירה פומבית. עורך דינו של האיש התחנן בפני בית המשפט שיחזירו למרשו את ההכנסות מהמכירה הפומבית, והיה ויכוח בינו ובין עורך הדין של המדינה האם מדובר ב-80,000 ש”ח או 120,000 ש”ח.

פה התפוצץ לחיות הפיוז, והיא התחילה לצרוח – כך ממש – על עורך הדין של בעל המשאית שהיא לא מבינה למה מטרידים את בית המשפט העליון ב-80,000 ש”ח, שיקחו את התיק שלהם למקום אחר, למה היא צריכה לשבת בתיק כזה. כבודה כנראה שכחה שבג”צ הוא פחות או יותר המשען היחיד שיש לפלסטינים שאיננו בית משפט צבאי, ושבית משפט צבאי הוא בדיחה. על כל פנים, הצרחות נמשכו דקות ארוכות. זה נגמר בכך שעורך הדין של בעל המשאית אמר שהוא צריך לדבר עם מרשו, ואז הגיע תורנו, ואחרי זה כבר לא היינו שם.

זה זעזע אותי עמוקות. הייתי בעשרות דיונים, אף פעם לא שמעתי צרחות. שמעתי סרקזם ארסי (התמחות של גרוניס), אירוניה חדה (של רובינשטיין), אבל אף אחד לא הרים את הקול. זה אחד הדיונים שנחרטו בזכרוני – ואני אפילו לא זוכר למה בדיוק היינו שם באותו היום, שלא לדבר על הדיון שלאחר מכן. שופטת שאומרת שאין לה זמן לדון בתיק של 80,000 ש”ח (שימו לב לקבלה האוטומטית של עמדת המדינה, שלא מדובר ב-120,000 ש”ח) התנתקה מזמן מהרוב המוחלט של האוכלוסיה בישראל, ועל אחת כמה וכמה ב”אזור.” הפסד של 80,000 ש”ח יכול לחסל הרבה מאד בעלי עסקים קטנים, אני ביניהם. רוב הישראלים, מצא מחקר לפני כמה שנים, לא מסוגלים לעמוד בהוצאה פתאומית של 8,000 ש”ח. ליבה של חיות גס בסכום גבוה פי עשרה. אם ליבך גס ב-80,000 ש”ח, אל תהיי שופטת. לכי לגשר בין אוליגרכים או משהו דומה. אבל, כמובן, לרוע מזלנו לא רק שהיא שופטת, היא נשיאת בית המשפט העליון.

כך, שכאמור, אני לא מגיע לדיון על הפאשלה האחרונה של אסתר חיות חף מהטיות. הסיפור הוא כך: אחד החברים במשפחת הפשע נתניהו, דודי אמסלם, עשה לעצמו למנהג לגדף שופטים בכל פעם שהוא מגיש עתירה מופרכת והם דוחים אותה. גידוף קבוע שלו הוא ש”השופט הוריד בקבוק עראק.” אין לדעת אם מדובר בפרויקציה ושכך נוהג אמסלם להגיע לדיוני הכנסת או לא.

לבית המשפט העליון, ובתי משפט בכלל, יש מסורת ארוכה שאומרת שהוא לא מתערב במה שאומרים ההוי פולוי. יעשו כרצונם. לנו יש רק המשפט ואנחנו לא מושפעים מדעת הקהל. זה קשקוש מוחלט, כמובן – שופטים צורכים תקשורת ויש להם עור דק במיוחד לביקורת עליהם – אבל עד כמה שהם מתפוצצים בלשכה, או מקטרים ל”מקורבים” שמדליפים אחר כך לתקשורת, הם לא מגיבים. זה חשוב: ברגע שאתה מתחיל להגיב, אתה הופך לחלק מהדיון. אתה לא יכול יותר להעמיד פנים אובייקטיביות. בזמן הפגנות החרדים הגדולות נגד בית המשפט, בשנות ה-90, היו פרסומים ששמו כוונת צלפים על הפנים של אהרן ברק. אני לא יודע איך הוא הרגיש, אבל פומבית הוא לא מצמץ ולא הגיב.

אתמול חיות זרקה את המסורת הזו לכל הרוחות. היא פרסמה מכתב יבבני לאמסלם, טענה שהוא מפיץ שנאה כלפיה וכלפי בית המשפט, ואז צללה עמוק לתחום המביך. “אין דבר רחוק יותר מן האמת מלומר עליי שאני לא סובלת את האמסלמים והמכלופים […] אני תוהה מנין כל הרעל והשנאה שמביאים אותך לומר דברים קשים כל כך על אנשים שאתה בכלל לא מכיר.” היא המשיכה בטקסט מביך שאפשר לצמצם ל”כולנו יהודים”, טענה שגדלה עם מזרחים בילדותה, וקינחה בכך שגם היא נהנית מדי פעם מכוסית עראק.

על העיוורון העדתי שבדברים כבר עמדו רבים וטובים. אני רוצה להטפל לשתי נקודות, שהן טפלות לנושא העיקרי. ראשית, כמובן, בהרכב השכונתי המופלא שמצטטת חיות אין פלסטינים. רק 20% מהאוכלוסיה הישראלית וחלק ניכר מהעותרים שאת עתירותיהם היא דוחה על הסף. מעניין מה הם חושבים על זה. שנית, מה זה משנה, לעזאזל, עם מי גדלת? ממתי זה טיעון? זה “כמה מחברי הטובים ביותר הם מזרחים.” רבאק, את נשיאת העליון. אם בחרת לרדת לשחק בבוץ, זה המקסימום שאת מסוגלת לו?

אבל הירידה לבוץ היא לב הבעיה. ממתי שופטים עליונים מתכתבים עם חברי כנסת שמשפריצים שנאה? הרגע נתת לבן זונה להגיע אליך. חשפת בפני חבר במשפחת פשע למה את פגיעה, ועכשיו כל אחד יודע איך להפעיל על בית המשפט לחץ. אמרת, במקבילת משחקי התפקידים החיים הישנה, “איי, איי, לא בראש.” הוצאת את עצמך מהאולימפוס, שדורות של שופטים טיפחו, ואין דרך חזרה. מעכשיו, בכל פעם שאיזה זב ומצורע יפער את לועו על אחד מהשופטים, לא תהיה לך ברירה אלא להגיב. שאם לא כן, השופטים שנפגעו ייפגעו פעמיים – גם מחוסר הגיבוי שלך. הפכת את עצמך ללשכת תגובות. וככל שתמשיכי לרדת בנתיב הזה, אי אפשר יהיה לדבר על בית משפט שנמצא מעל למריבה, שאינו פוליטי.

(הערת אגב: ודאי שבית המשפט פוליטי. הוא תמיד היה פוליטי. אבל הוא היה כזה בתחומים שלא נחשבים כפוליטיים: הוא תמך בכמעט כל מהלך של משטר הכיבוש, שבלעדיו לא יכול היה להתקיים; והוא תמך בסדר הניאו-ליברלי. אלה דברים שקופים, שנתפסים כ’סדר העולם’ – סימן להצלחה המובהקת של המחנה הפוליטי שקידם אותם.)

זה לא נגמר בזה. הקאפו די טוטי קאפי של הליכוד, בנימין נתניהו, נבהל מאד מדבריו של החייל אמסלם. הוא מיהר להתקשר לחיות (למה היא קיבלה את השיחה? עוד שאלה) כדי להודיע לה שהדברים לא נאמרו על דעתו. הנאשם נתניהו יודע שהתיק שלו יתגלגל, בסופו של דבר, לפתחה של חיות. הוא לא יכול להרשות לעצמו להרגיז אותה. האם לנאשם מן השורה היתה יכולת להרים טלפון לנשיאת העליון, והאם שופט מן השורה היה מקבל טלפון מנאשם? עכשיו מלכדה חיות את עצמה, ואת המוסד שבראשו היא עומדת, בבעיה נוספת: כשיגיע דינו של נתניהו לבית דינה, מה יקרה? האם היא תפסול את עצמה? וגם אם היא תפסול את עצמה, במה זה ישנה? נתניהו ישתמש בהתקפה הפומבית של חיות על אמסלם כהוכחה לכך שבית המשפט עוין את הליכוד. אף אחד לא יזכור שנתניהו התקשר לחיות כדי לתמוך בה: זה כוח העל של נתניהו, להשכיח מעשים שלא נוחים לו בכל רגע נתון.

אסתר חיות הוכיחה, שוב, שאין לה את המזג השיפוטי הנדרש כדי לשמש בתפקידה. אנחנו מצפים משופטים לעמוד מעל לכל סערות חיינו. זו ציפיה מופרכת, אבל הריטואל הזה של הדת האזרחית חיוני: הוא הכרחי לכך שנקבל את סמכות בית המשפט, שאם לא כן אין מעלינו שופט אלא עוד פעיל פוליטי. ולמה שנקבל את סמכותו של פעיל אחד מני רבים? הניתוק השיפוטי הכרחי לאמון במשפט, ובלי אמון כל מה שיש למערכת הוא כוח כפיה. וכוח כפיה שאיבד את הלגיטימציה שלו (שבמקרה הזה, נובעת מתפיסת הריחוק בין השופט ובין העולם) הוא בסך הכל עוד כוח דיכוי, והוא יופל. ומאחר ואסתר חיות נתנה דחיפה רצינית לשבירת הלגיטימציה של מערכת המשפט, היא צריכה ללכת. למי שיבוא אחריה תהיה, אולי, הזדמנות תיקון. עם חיות לא יוכל להיות כזה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

כבר לא בכיס של איפא”ק?

סימן מעודד מארה”ב: המחוקקים לא מצטרפים אוטומטית לדרישותיה של ישראל

במשרד החוץ הישראלי חוששים שוועדת החקירה של האו”ם ביחס לדיקטטורה הצבאית בשטחים (”הסכסוך הישראלי-פלסטיני”, בלשון המדיה) תכריז בעוד כחצי שנה על ישראל כמדינת אפרטהייד. וראו זה פלא, לפני כמה ימים 42 מחוקקים בארה”ב פנו למזכיר המדינה בלינקן בדרישה שיעצור את ועדת החקירה.

מתבקש, כמובן, להעלות כמה תהיות. הראשונה שבהן היא איך בדיוק משרד החוץ הגיע להערכה שיכריזו על ישראל כמדינת אפרטהייד. האם המידע הגיע על ידי האזנה לעובדי או”ם באמצעות תוכנת פגאסוס? כי, צריך להזכיר, אנחנו יודעים שאחרי הבכירים הפלסטינים שהגישו את התלונות לבית הדין הבינלאומי בהאג בוצע מעקב על ידי פגאסוס. כאן המקום להזכיר שמעקב כזה, שמשבש חקירה של פשעי מלחמה ואולי פשעים נגד האנושות, הוא פשע מלחמה בעצמו.

שאלה נוספת היא למה, בעצם, צריכה לארצות הברית זכות וטו על החלטות שאינן מתקבלות על ידי מועצת הבטחון (השאלות ביחס לעצם סמכות הווטו של מועצת הבטחון יחכו להזדמנות אחרת). אחרי הכל, האו”ם מייצג את הקונסנסוס העולמי. באיזו סמכות מדינה אחת שוללת ממדינות העולם את הזכות להביע את דעתן?

שלושה ארגוני זכויות אדם בולטים – Human Rights Watch, יש דין ובצלם – כבר מצאו שהמשטר הישראלי הוא משטר אפרטהייד (בהבדלי גוונים שונים בשאלה האם משטר האפרטהייד חל רק בשטחים הפלסטיניים הכבושים או גם בישראל של 1948 גופא, שאלה שהופכת למעניינת יותר לאור העובדה שלראשונה יש מפלגה פלסטינית בקואליציה). מהדיווחים עולה שמחרתיים יצטרף אליהם גם אמנטסי אינטרנשיונל. נראה בשמחות.

ציונים, למותר לציין, לא מסוגלים להבין את עצם הרעיון שישראל היא מדינת אפרטהייד, וזאת משום שהתפיסה של הציונות מאז 1947 מחייבת משטר אפרטהייד. התפיסה היא שישראל צריכה להיות מדינה יהודית, גם ובמיוחד כאשר רוב האנשים שהיא שולטת עליהם אינם יהודים. כמו המצב כרגע. קריאת ההזדווגות של הזכר הציוני היא “ומה תעשה אם יהיה פה רוב ערבי”? מה זאת אומרת מה אעשה? אציית להחלטתן של בחירות חופשיות. מה אתם מציעים, משטר אפרטהייד?

אופס.

אבל לאחר כל ההערות הללו, צריך לדבר על הכלב שלא נבח: מספר המחוקקים שחתמו על המכתב לבלינקן הוא 42.

רק 42.

בקונגרס יש 535 חברים (הסנאט, עם 100 חברים, הוא הבית העליון של הקונגרס). עבדכם הנאמן זוכר את התקופה שבה אחד מאנשי איפא”ק, ארגון סוכני ההשפעה ולעתים הריגול הפרו-ישראלי החזק בארה”ב, התרברב שהוא יכול להשיג חתימות של 70 סנאטורים על מפית. השיטה של איפא”ק מוכרת: הוא מזרים כסף למועמדים שתומכים בישראל, ולמועמדים שמתייצבים נגד מועמדים שמתנגדים לישראל. ידועה גם העובדה שרוב הציבור האמריקאי נמצא הרבה יותר שמאלה ביחס לישראל מאשר חברי הקונגרס – כלומר, תומך בסנקציות כלפיה אם תמשיך לנהל את משטר האפרטהייד.

ועכשיו, כשיאיר לפיד רוצה לצאת למלחמה נגד האו”ם, הוא מצליח לגייס פחות מעשירית מחברי הקונגרס לתמיכה. מותר להניח – לא, לא להניח; מוקדם מדי; לקוות – שהאחיזה של משטר האפרטהייד הישראלי בגרונה של ארה”ב נחלשת. מותר לקוות שרבים מהדמוקרטים – במיוחד חברי הקונגרס, שהבחירה שלהם לא מובנת מאליה ושצריכים להתמודד מחדש מדי שנתיים – הבינו לאן הציבור שלהם הולך, והולכים איתו. עדיין לא בגלוי, עדיין לא בהתרסה, אבל בהתחמקות, בסרבנות אפורה. ב”אני עסוק מדי כרגע.”

מיכאל ספרד אומר כבר כמעט עשור שסופו של הכיבוש יבוא כגנב בלילה; שהוא יתמוטט כשהוא נראה בשיא עוצמתו, כמו ברית המועצות, כמו משטר האפרטהייד המקורי. מותר לקוות – ולדעת שכשהמשטר הציוני יתמוטט סוף סוף, נצטרך תכניות פעולה מוכנות משמאל, אלטרנטיבה למשטר שחלף.

דעו תקווה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

על קבר אחים

מה אפשר ללמוד מהתפנית בפרשת הטבח בטרטורה: האזינו לקורבנות

בשנת 2000 פרצה שערוריה כבדה: מאסטרנט מאוניברסיטת חיפה, תדי כ”ץ, הגיש עבודת מאסטר שזכתה לשבחים, שבה תיאר – בהסתמך בעיקר על עדויות של הקורבנות – את הטבח שביצעו אנשי חטיבת אלכסנדרוני בכפר טנטורה ב-1948. אנשי החטיבה הגישו מיד תביעת דיבה, כ”ץ הוקע כאויב העם, ואחרי דיון אחד בבית המשפט הגיע לפשרה עם התובעים. במקביל, אוניברסיטת חיפה מסרה את העבודה שלו למספר חוקרים, והם פסלו אותה ושללו את התואר שלו.

ביום חמישי האחרון נערכה הקרנת הבכורה של הסרט “טנטורה”, שבו שורה של אנשי אלכסנדרוני מאשרים כי אכן בוצע טבח בכפר. לא רק זה: תחת חוף דור יש קבר אחים, שבו נטמנו הקורבנות, ומסמכים מעידים שבפיקוד תהו מה מצבו של קבר האחים, ומפקד מקומי העיד שבדק אותו ו”מצאתי שהכל בסדר.”

שימו לב מה קרה פה: תדי כ”ץ חשף את אמת לא נעימה – וכל הממסד הישראלי נפל עליו. כמעט אף אחד לא עמד לצידו. כ”ץ מצא את עצמו במצב קפקאי: הוא היה צריך להתמודד במשפט כשמה שיש לו הוא מילה של פלסטינים מול מילה של לוחמים יהודים. הוא העריך נכון: סיכוייו היו אפסיים. אחר כך הגיע הממסד האקדמי, ובאמתלה של “בעיות מתודיות” קבר את המחקר של כ”ץ ובפועל הכתים אותו כבדאי. החלק הזה חשוב: תפקידם של היסטוריונים ממסדיים, והם מבינים אותו אוטומטית, הוא להבנות את תפיסת ההיסטוריה שהממסד רוצה. אחרי הכל, הוא משלם את המשכורת שלהם ומעניק להם את התפקיד והיוקרה. היסטוריונים התייצבו שוב ושוב לצד כל משטר נפשע. אין פה דבר חריג, אבל מדי פעם צריך לטהר את האקדמיה מהמקבילים המקומיים של לישנקו.

אנחנו מתייחסים שוב לסיפור טנטורה בגלל שלוחמים יהודים הסכימו להודות בפשעים שביצעו. אילו עשו את מה שנדרש מהם, הקפידו לשמור על שתיקה, סביר להניח שסיפור טנטורה היה נמחה מן ההיסטוריה ונכנס לקטגוריה של תיאוריית קונספירציה. האמת היתה מוכתרת כשקר, בחותם הממסד. אבל הם לא עמדו בעומס השתיקה.

מותר לתהות עד כמה צה”ל עמד מאחורי התביעה של אלכסנדרוני, כפי שעמד כמה שנים אחר כך מאחורי שלל התביעות כנגד מוחמד בכרי. מדינת ישראל אימצה מזמן את התפיסה של “המלחמה על התודעה” – התבשרנו לאחרונה שיאיר לפיד, שמשחק בתפקיד שר החוץ, מבקש לממן מחדש את “קלע שלמה”, הזרוע הכושלת למלחמה במציאות של ממשלת ישראל – והתוצאה היא שחלקים נרחבים של ממשלת ישראל הפכו למעשה לזרוע במלחמת התעמולה. כאן חובה להזכיר שאחת הזרועות הבזויות ביותר של ממסד השו-שו שלנו, המלמ”ב, הרשתה לעצמה להעלים מסמכים על הנכבה מארכיונים. הפעולה נעשתה ככל הנראה ללא סמכות אבל לגמרי ברשות. ישראל היא לא רק מסע הנקמה של יהודים בהיסטוריה: היא מסע להעלמת ההיסטוריה.

ומה עכשיו? קודם כל, אנחנו יודעים איפה יש קבר אחים. צריכה לקום תביעה ציבורית לחפור את המקום, ולבצע נתיחה בגופות, כדי לקבל מספר מינימלי של הקורבנות. את המספר האמיתי כנראה לא נדע – חלף יותר מדי זמן וחלק גדול ממנו הושקע בטשטוש העובדות. ואחרי הנתיחה, שצריכה להיות פומבית ככל האפשר, צריכה להיערך לוויה ממלכתית לקורבנות, ובקשת סליחה פומבית. ככל שיש ניצולים וצאצאיהם, יש לפצות אותם. הסיכוי שדבר כזה יקרה כשתומכי טרור יהודי קשים כמו זאב “הבוגד” אלקין ורכים, כמו יאיר לפיד, יושבים בממשלה קלוש; אבל הדרישה הציבורית צריכה לעלות. זה החוב שלנו לנרצחים.

שנית, צריכה לקום ועדה שמורכבת מהיסטוריונים זרים בעלי שם שתעבור מחדש על עבודת התזה של תדי כ”ץ, ותקבע האם אכן נפלו בה קשיים מתודיים שהצריכו את פסילתה. אם לא, כל ההיסטוריונים הישראלים שהיו מעורבים במה שהוא לכל דבר ועניין קשירת קשר להסתרת האמת צריכים להיות מפוטרים, ואם כבר יצאו לפנסיה, מוקעים בפומבי. המנעות מההליך המביך אך הכרחי הזה תכתים את כל ההיסטוריונים הישראלים.

ושנית, המקרה הזה צריך לשחרר אותנו סופית מהתפיסה שחמושי צה”ל אומרים את האמת ופלסטינים הם שקרנים. הפלסטינים שחוו את הטבח אמרו את האמת לתדי כ”ץ לפני יותר מ-20 שנים. כל הממסד הישראלי קם עליהם, והערים ערימה גבוהה של שקרים. הנושא לא מסובך: הקורבנות אומרים את האמת. תמיד צריך להקשיב להם. הם אולי טועים בפרטים בשל גודל הטראומה, אבל הם לא טועים בתיאור האירוע. המקרבנים, מצד שני, כמעט תמיד משקרים. מופעל עליהם לחץ בלתי נסבל, ה”רעות” הממאירה, ליישר שורה ולשקר. מי שרוצה דוגמא עכשווית, יוכל למצוא אותה בהתנהלות של הציבור היהודי מול שוברים שתיקה. ההנחה שלנו צריכה להיות שחמושים, שמואשמים בביצוע פשעים, משקרים משום שהם לא רוצים לעמוד לדין ועוד יותר מכך, לא רוצים להיחשב כבוגדים בעיני עמיתיהם לפשע.

ושוב: צריך להאמין לקורבנות. יהודים ישראלים, כרגיל, מבצעים השלכה כלפי הפלסטינים: הם מניחים שהפלסטינים שקרנים ושטופי לוחמת hasbara משום שזה המצב המקובל בקרב יהודים ישראלים. זו הנחה נפוצה מאד, שאין לה על מה להתבסס. לפני תשע שנים הגיע רגע ההארה שלי: הגעתי לכפר יאסוף, כחלק מצוות של יש דין. במקום בוצעה לפני זמן קצר התקפה של מחבלים יהודים שיצאו מההתנחבלות תפוח. הפלסטינים אמרו שהם תקפו אותם באבנים, וגנבו חמור וכלים חקלאיים.

את הטענה של התקפה באבנים קיבלתי מיד. היא התאימה לנסיון שלי. את הטענה על גניבת החמור והמחרשה פסלתי. מי לעזאזל יגנוב חמור ומחרשה? אבל, כמה דקות לאחר מכן, נפתח השער של התפוח, וקצינה של המנהל האזרחי החזירה דרכו את החמור. מאוחר יותר הושבה גם המחרשה. זה היה שיעור חשוב בענווה.

הקשיבו לקורבנות: הם יודעים מה קרה. לעתים הם טועים בפרטים (פלסטינים נוטים להתבלבל בין סוגים שונים של מדים ישראלים, שימושי מאד למצ”ח ומטייחים אחרים), ויש להם מיתוסים משלהם שצריך לדעת לסנן (פלסטינים נוטים להתייחס לכל תחמושת חריגה כאל קליעי דום-דום), אבל הם יודעים מה קרה. החזירו את זווית הראיה הטבעית: הקורבן הוא קורבן, המקרבן פושע שמנסה לטייח את מעשיו. ואולי, אולי, יתחיל להיות פה טוב יותר.

ועוד דבר אחד: לפני כשבועיים חטפו חמושי נצח יהודה פלסטיני בן 80, עמר אסד, סתמו את פיו, כבלו את ידיו וקשרו את עיניו, ונטשו אותו במבנה נטוש. כשפרמדיקים פלסטינים הגיעו למקום, אסד כבר מת. הפלסטטינים – האזינו לקורבנות! – אומרים שאסד לא רק נכבל, אלא גם הוכה. תחקיר של צה”ל, כמובן, מנקה את החמושים, והכתבלבים הצבאיים ממהרים להדהד אותו. החמושים, במיטב המסורת, חיפו זה על זה, ופה הם בבעיה חריגה: אסד היה אזרח אמריקאי. כאן יש לציין שתי נקודות: למה לקחו אדם בן 80 למבנה נטוש, אם לא כדי להכות אותו? ושנית, בהנתן שנצח יהודה הוא הגדוד הרשמי-למחצה של לה פמיליה, למה צה”ל ממשיך להפעיל אותו?

אפשר, כמובן, לתהות על מידת הניתוק של צה”ל מהעולם אם זו רמת התירוצים שהוא מספק, אבל קשה להאשים אותו: הוא התרגל לשקר לציבור שרוצה שישקרו לו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הזהרו מאדמו”רים

לא היו לי ציפיות מאהרן ברק, ובהתאם גם לא אכזבות

אף אחד לא הופתע כשהסתבר שהיועמ”ש מנדלבליט, חסר חוליות עם תעודות, החליט לנסות לרקוח הסדר טיעון עם בנימין נתניהו, שבועיים לפני שמנדלבליט מסיים את תפקידו. מנדלבליט עשה לנתניהו כל כך הרבה הנחות סלב, מההצהרה הפומבית שאיננו חשוד בפרשת הצוללות ועד הצמצום החד של תיקה של שרה נתניהו, שעוד אחת כבר לא מזעזעת. תולעת ולא איש: אין הפתעות. אבל לא מעט ממכרי נדהמו בימים האחרונים, הוכו הלם, כשהסתבר שאהרן ברק היה מעורב בבחישה לקראת הסדר טיעון.

ואף שזה היה מפתיע, ומכעיס – מה לעזאזל עושה נשיא העליון בדימוס בקלחת הזו? למה הוא לא זרק את עוכרי הדין של נתניהו מכל המדרגות? האם הוא שכח את מה שדורש ממנו מעמדו? – אני לא יכול לומר שהוכיתי הלם, או שהתאכזבתי. הסיבה פשוטה: לא היו לי ציפיות.

תחום ההתמחות העיקרי של אהרן ברק תמיד היה הבניה של האגדה של עצמו כמגדלור ליברלי וחומת שלטון החוק. הוא הבונה העיקרי של האגדה של בג”צ כמגן החלשים, ובשנות התשעים ותחילת האלפיים – כשפסיקות בג”צ שאף אחד לא זוכר הביאו להפגנת ענק של כחצי מיליון חרדים – לאגדה הזו היו הרבה מאד קונים. ברק נתפס כסוג של אדמו”ר חילוני, יחד עם עמוס עוז ויבלד”א דוד גרוסמן. (שממנו, בניגוד לשני האחרים, יש לי ציפיות.)

אבל האגדה הזו לא עמדה אפילו בבחינה ראשונית. ברק הוא זה שהנחיל לנו את מושג “היהודית והדמוקרטית”, וזה שהפך אותה לערך עליון, כשהוא מתעקש שוב ושוב שאין סתירה בין השתיים. כדי להאמין שאין סתירה ביניהן, ברק היה צריך לעצום את עיניו להתנהלות הממשלתית השגרתית, ובעצימת עיניים הוא הצטיין.

בבג”צ קעדאן, שבו בית הדין הזחלני של ברק נתן פסק דין סופי אחרי עשור, ברק רצה מאד להמנע מפסק דין. ב-1998 הוא כינס אתה צדדים לישיבה מיוחדת כדי להמנע מפסק דין, משום שלדבריו זה היה אחד התיקים הקשים שבהם עסק. התיק ההוא עסק, נזכיר, בבקשה של זוג ישראלים פלסטינים, בני הזוג קעדאן, להתקבל בישוב קציר; הישוב סרב מטעמי עליונות יהודית; וברק מצא את עצמו ניצב בהתנגשות החזיתית בין היהודית והדמוקרטית. האדמות של קציר הוקצו למתיישבים היהודים על ידי המדינה, באמצעות הסוכנות היהודית – השטיק הרגיל של ממשלת ישראל שמטרתו לשמור על קרקעות המדינה בידי יהודים. ברק רצה, באמצעות עקיפת פסק הדין, למנוע את ההתנגשות בין היהודית והדמוקרטית; ברי, על כן, שהוא הבין את ההתנגשות. בסופו של דבר ההתעקשות של הסוכנות היהודית והממשלה לא הותירו לבג”צ ברירה אלא לפסוק לטובת העותרים – אבל לא לפני שברק מרח את הדיון במשך שנים ועשה כל מאמץ כדי לא לפסוק.

רק שמי שיקרא את פסק הדין, יגלה שהוא לא בדיוק פסק: “על המדינה לשקול את בקשתם של העותרים […] על יסוד שיקולים אלה, על המדינה להחליט במהירות הראויה האם יש בידה לאפשר לעותרים, במסגרת הדין, להקים לעצמם בית בתחום הישוב הקהילתי קציר.” קחו את הזמן, חבר’ה, אולי הם יתייאשו. והוגשה בקשה לבזיון בשל המשחקים של המדינה, והיא כמובן לא נענתה, והיה צורך בעתירה שניה.

בית המשפט של ברק דחה, מתוך התפיסה של “יהודית ודמוקרטית”, את עתירת עמותת “אני ישראלי”, שדרשה לאפשר לאזרחים להירשם כישראלים (עוד על הנושא, כאן). זו, חשוב לציין, היתה פסיקת בג”צ לדורותיו: אין דבר כזה, ישראלים. בג”צ פסע פה במשעול שבג”ץ גבר הלך בו, ויילך בו שוב תשע שנים לאחר מכן. אבל ההחלטה צריכה להזכיר לנו את המגבלות של האדמו”ר הליברלי: זכויות לגאים? בסדר, חמש-שש שנים אחרי שהכנסת ביטלה את עבירת קיום יחסי המין ההומוסקסואליים; זכויות נשים? לגמרי. אבל להניח לזכויות אדם לערער על עצם תפיסת הלאום הרשמית? עד כאן.

וכמובן, היה הרקורד של ברק ביחס לדיקטטורה הצבאית הישראלית. הוא אישר פחות או יותר כל מה שהצבא זרק עליו, כולל הריסות בתים. לא היה לו את האומץ של מני מזוז לכתוב, בפסק דין, שזו ענישה קולקטיבית. הוא היה שותף להחלטה לגירוש 400 אנשים שצה”ל טען שהם פעילי חמאס ללבנון בלי בירור פרטני של הטענות נגדם. כשהחלה האינתיפאדה השניה, וצה”ל התחיל להשתמש במגנים אנושיים – פשע מלחמה לכל דבר ועניין; המונח הצה”לי היה “נוהל שכן” – ברק משך את הדיונים בבג”צ בנושא, שאמור היה להיות מוכרע בחמש דקות, במשך חמש שנים. אף אחד לא יודע כמה פלסטינים מתו בזמן שהאיש ששיווק את עצמו כלוחם זכויות אדם מרח את הנושא ישיבה אחרי ישיבה.

אם יש אשליה שהשמאל צריך להגמל ממנה, הרי זו שהוא ייגאל באמצעות בתי המשפט. אלה הם מוסדות שמרניים בהגדרה. הם מאוכלסים על ידי משפטנים שבחלקם הגדול היו עובדי מדינה. הנטיה הבסיסית שלהם היא לעמוד לצידה. אחרי הכל, המדינה היא מקור כוחם ואף יותר מכך, מקור סמכותם: היא כתבה את החוק. והחוק, ידעו כבר חכמי יוון הקדומים, הוא רשת: היא תופסת את הדגים הקטנים, אבל החזקים קורעים אותה – כפי שנתניהו, מנדלבליט וברק מוכיחים לנו בימים אלה.

אבל הוא באמת היה מוצלח בקידום עצמי.

בתי המשפט לא יצילו אותנו. מדי פעם אין ברירה אלא להשתמש בהם, כשהעוול זועק מדי ויש סיכוי שהשופטים יפחדו ממשמעות פסיקתם; ודאי כאשר יש קורבנות עוול ישירים; כשצריך להוכיח שבית המשפט הוא חלק ממערכת העוול. אבל הם לא יביאו שינוי – אלא אם השינוי הוא בחוק ארכאי, שדעת הרוב הגדול היא שיש לשנותו. השינוי יגיע מלמטה, מאקטיביזם, שבתורו יצור לחץ כלפי מעלה וישנה את המערכת הפוליטית. ובישראל, חשוב לציין, עקרון השוויון איננו מוכר בחוק. רק בפסיקה. וכשהמדינה עומדת בכל כוחה נגד הפסיקה, השופטים יתקפלו. אין להם, אחרי הכל, לא חרב ולא ארנק.

ואם יש עוד דבר שיש לזכור, הוא שאסור להפוך אנשים לאדמו”רים. כולנו שוגים, ובכולנו יש יוהרה. עצם ההכרה בכך שאחרים רואים בך אדמו”ר תשנה אותך, ולרעה; והיא תשנה את המאמינים, היא תגרום להם לנקוט בתיאודיצאה, הצדקת האל, כשזה עושה פתאום את הבלתי ייאמן. אל תאמין באדם עד יום מותו: האנשים שאנו מעלים על כן הם אלה השוברים את ליבנו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מזהה התהליכים כתהליך, הרצון למחיקה של נווה דרומי, ונקודות חיוביות בדו”ח אפל

שלוש הערות על המצב

תת-עלוב: הדבר החיובי היחיד ביאיר גולן הוא שהוא מספק לי נחת מדי שבוע – היכולת לומר “אמרתי לכם.”

השבוע אמר פושע המלחמה של מרצ שמתנחלי חומש הם “תת אדם.” המילה “תת אדם” מגיעה מהגרמנית של תחילת המאה הקודמת, Untermensch, והיא מייצגת, ובכן, אנשים שאינם באמת אנשים ושיש להרחיק אותם מהחברה במקרה הטוב, או להדביר אותם במקרה הרע. אני מניח שעמדתי ביחס למתנחלי חומש ידועה – הפורעים שם שוב תקפו פלסטינים ופגעו במצבות בשבוע שעבר, שוב בחסות צה”ל – אבל ברור לי שהם לא “תת אדם.” הם בני אדם בדיוק כמוני. הם פושעים, ופשיעה היא תופעה אנושית. אין שום דבר לא אנושי במה שהם עושים. להיפך, למרבה הצער פוגרומצ’יקים חמושים שנתמכים על ידי מדינה הם תופעה אנושית מדי.

גולן הגיע לתודעה הציבורית לא בגלל שהוא השתמש בבני ערובה – השם הצה”לי המכובס הוא “נוהל שכן” – אחרי שבג”ץ אסר על כך, אלא בגלל נאום ה”התהליכים” שלו, שבו אמר שהוא מזהה תהליכים בחברה הישראלית שמזכירים משטרים אפלים במרכז אירופה בשנות ה-30 (TM). הנאום הזה, לא פשע המלחמה שלו, הוא מה שמנע מגולן את הרמטכ”לות. אחר כך הוא חובר בהלחם גס מאד למרצ, ומאז הוא ממשיך לאמלל אותה. לפני כשבועיים, גולן היה היחיד מחברי הכנסת של מרצ שתמך במהלך של איילת שקד – הגדלת הישובים שיכולים להפעיל ועדות קבלה מ-400 משפחות ל-600. גולן לא הבין מה הבעיה: הבייס תומך, הוא אמר.

בדיוק. גולן הוא דוגמא מובהקת לאליטה הישנה, של ההתיישבות העובדת, שממש לא אוהבת איך אליטה חדשה, של המתנחלים, דוחקת את רגליה. לגולן אין בעיה עם פשעי המלחמה שצה”ל מפעיל בגדה, הוא היה חלק ישיר מהם; הוא מתנגד להעמדה לדין של חיילים שביצעו פשעים. הוא בעד סיפוח חלקי. הוא חלק ממרצ בשל חדלון היד של המנהיגות שלה. הוא יכול היה באותה המידה להשתלב בעבודה, יש עתיד או הליכוד. המתנחלים מגעילים אותו, והם תירוץ טוב להפיל עליו את כל שקיעתה של ישראל “הישנה והטובה” – אבל האשם האמיתי במצב הזה הוא הצבא, שגולן היה חלק ממנו ושלעולם לא ימתח עליו ביקורת אמיתית. אנשי שמאל לא היו משתמשים בביטוי “תת אדם”, ותומכיו של גולן אומרים לנו שהוא “מדבר ימנית שוטפת.” זה נכון, וזאת משום שהוא חלק מהימין הישראלי – הימין של האליטה השוקעת של יפי הבלורית והתואר.

למחוק. סערה-זוטא פרצה השבוע, כאשר חברי כנסת פלסטינים דיברו ביניהם בערבית במליאה. סוג מסוים מאד של ימין התפוצץ. נווה דרומי, מהעילגות והפחות אינטליגנטיות שבנציגי הימין, התחרפנה במיוחד. “למה אני צריכה ללמוד ערבית במדינה יהודית ששפתה היחידה צריכה להיות עברית?”, כתבה.

naveh

מבחינת דרומי, הפלסטינים צריכים להמחק. עצם הקיום שלהם לא נוח, במיוחד קיום שעומד על זכותו להתקיים. השפה שלהם צריכה להיעלם מהמרחב. העובדה שהם הילידים ושהיהודים הם הפולשים צריכה להמחק. כל ההיסטוריה צריכה מחיקה. השפה, במיוחד, היא אויב. שפה היא פחות או יותר הדבר האחרון שנעלם. האזרחים הפלסטינים של ישראל צריכים להגיד תודה שהם אזרחים, ולומר את התודה הזו בעברית. דרומי רוצה את הפלסטינים על הברכיים, עם פלנלית עם העיניים.

דרומי רוצה שנשכח שבמשך כל שנות קיומה של ישראל, עד מעבר חוק הלאום – שאושר פחות או יותר שלשום – ערבית היתה שפה רשמית פה. אפילו בן גוריון, המטהר האתני הגדול, שביקש (וקיבל) תעודת זהות נטולת ערבית, לא העז למחוק את הערבית. הוא ידע איזה מחיר ישראל תשלם על כך. וזה היה בתקופת המשטר הצבאי.

דרומי היא חלק מהימין החדש, זה שלא מהסס לדבר על מחיקה של הפלסטינים ועל נכבה שניה. הגיע הזמן שיובהר לדרומי שזה לא יקרה, אבל שנשמח, ונפעל, לראות אותה במקומה הראוי – בית דין בינלאומי. היא תוכל לטעון שהיא בסך הכל מייצגת את האסטרטגיה הציונית. היא כנראה צודקת.

להסתכל על האור. הרבה מאד תשומת לב שגויה הוקדשה לסקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שמצא שהאמון בצה”ל בקרב יהודי ישראל צנח בארבעה חודשים מ-90% ל-78%. זה בוודאי צריך להדאיג את מסניפי הפנסיות מהקריה, אבל ספק אם זה צריך להדאיג את האזרחים עצמם. אי אמון בצבא הוא דבר חיובי בדמוקרטיות.

הנתונים האחרים מטרידים הרבה יותר. האמון בממשלה (בקרב היהודים) עומד על 27%, בכנסת על 21% ובמפלגות על 10%. ממשלה שאמון הציבור בה נמוך כל כך, קצת יותר מרבע, היא ממשלה לא לגיטימית. היא יכולה לקרוא לעצמה ממשלת שינוי עד מחר, וזה לא ישנה את העובדה הזו. כנסת שרק חמישית מהציבור תומך בה היא פרלמנט שאיבד את הלגיטימיות שלו. כאן העובדה שהאמון בצבא גבוה כל כך צריכה להפחיד עד מוות: אמון כה נמוך בנבחרי הציבור וכה גבוה במנשנשי תקציב במדים אומר שהדבר היחיד שמציל אותנו מהפיכה צבאית הוא שהמצב הנוכחי פשוט נוח מדי לצבא.

אבל, למרות הכל, יש נקודות אור בסקר הזה. האמון של הציבור הפלסטיני בכל מוסדות הציבור הישראלים נמוך מאד, וביחס לצה”ל הוא מתקרב לנקודת האמון הנכונה – 36%. אבל כמעט בכל נקודה, האמון הפלסטיני במוסדות הציבור עולה. הם תומכים בממשלה יותר מהיהודים (28%), כך גם בכנסת (25% לעומת 21%) ובמפלגות – כאן התמיכה של הפלסטינים הישראלים יותר מכפולה, 22% לעומת 10%. לפחות מבחינת הציבור הפלסטיני-ישראלי, הממשלה הזו, מקרטעת ככל שתהיה, עמוסת באויבי המין האנושי ככל שתהיה, מתפקדת – מתפקדת טוב יותר מכל ממשלה מאז ממשלת רבין השניה.

ולחברי קואליציית הזדון והחדלון הזו רצוי לשים לב לכך: בלעדי הפלסטינים הישראלים, הם ייעלמו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

יש לנו די פרגמטיות, בן דרור ימיני כסייען טרור, וצה”ל מדבר חלש

שלוש הערות על המצב

הבעיה שלנו היא עודף פרגמטיות: בתגובה למה שכתב עדו, אני רוצה להשיב בכמה נקודות. ראשית כל, זה לא התפקיד שלי לשחק את ה”פרגמטי”. כאלה יש לנו מספיק, למעשה יותר מדי. “פרגמטיות”, במובנה הישראלי, איכשהו תמיד מתכנסת לתמיכה ברוב היהודי ובדיקטטורה הצבאית הישראלית. לדבר על הגולן? את מי תשכנע? עזוב עכשיו שהממשלה היא זו שהעלתה את נושא הגולן לסדר היום, כשהחליטה לערוך שם הפגנה – היא קראה לזה “ישיבה חגיגית” – ולהעביר מיליארדים לחיזוק ההתנחלויות שם.

פרגמטיות היא לא לדבר על הגולן, לטעון שהפלסטינים צריכים לקבל את גושי ההתנחלויות הישראלים (ולא להסביר, כי אין איך, מאיפה הם יפוצו על כך), ולהתייחס לאלימות הפלסטינית המזערית כשוות ערך לאלימות הישראלית המסיבית, השקופה והיומיומית. כן, חיילים שמפטרלים בכפר פלסטיני הם אלימות. אנחנו פשוט רגילים אליה. פרגמטיות היא להסתפח באיטיות למחנה שאומר עזוב, זו המציאות, אי אפשר לשנות אותה.

אני לא מחסידיו של בשאר אסד, ויעידו כל חברי חד”ש שעצבנתי בנושא, אבל השאלה של הגולן גדולה מבשאר אסד, שלא לדבר מנפתלי בנט. זו שאלה של עקרון היסוד של המשפט הבינלאומי: שאדמה לא נרכשת יותר בכוח הזרוע. המשפט הבינלאומי גדול מישראל וסוריה גם יחדיו. מה שהפרגמטיות הישראלית – תמיד פרגמטיות על חשבון מישהו אחר, כמובן – מנסה להשיג הוא להחזיר אותנו לימים שלפני המשפט הבינלאומי. ואלו היו ימי ברבריות מובהקים. כשישראל מספחת את הגולן, היא מסיגה את כל העולם אחורה ב-80 שנים. נוח לישראל להתעלם מהמשפט הבינלאומי, נוח לשר החוץ הבור שלה להתרפק על הסכם ווסטפאליה מבלי שיהיה מסוגל להבין את משמעותו: רודנות בפנים המדינה וסמכות הכרזת מלחמה על פי רצון השליט. במאמר שלו, לפיד אפילו הביע התנגדות לעצם קיומו של האיחוד האירופי, כי המשמעות שלו היא ויתור על סמכויות לאומיות. העמדה הזו נחשבת ימין קיצוני באירופה; בישראל היא מתיימרת להיות מרכז.

כל זה לא מובן לישראלים, כי הקפידו מאד לא ללמד אותם על זה; ועל כן הם מופתעים שוב ושוב לשמוע אחרים, במיוחד אירופאים, מעלים את הנושא. משפט בינלאומי נשמע להם כמו פנטזיה, ומרושעת במיוחד, כי היא מציבה אותם בצד הרע של ההיסטוריה.

שבו, מה לעשות, הם נמצאים. ולא נצא מפה בלי שנצטרך ללמוד מושגים חדשים, ממשפט בינלאומי ועד זכויות אדם. אני יודע שהם לא פופולריים פה, אבל, מה לעשות, אלה הדעות שלי ואני לא מתכוון להמיר אותן במקטרת אופיום של “פרגמטיות.” כשהימין הקיצוני הוא המרכז פה, על אחת כמה וכמה שחובה להשמיע עמדות שמאל, כי כשאנחנו מקפלים את הדגלים שלנו כדי להיחשב פרגמטיים, אנחנו מפסידים מראש.

האם בן דרור ימיני תומך בטרור יהודי? אתמול עשיתי טעות וקראתי את הטור של בן דרור ימיני בידיעות אחרונות. כצפוי, ימיני התנגד לפגישה של תלמידי בית הספר בויאר עם פורום המשפחות השכולות. הטיעון המרכזי שלו הלך כך: המנכ:ל לשעבר של הארגון הוא רמי אלחנן; ימיני מייחס לאלחנן תמיכה, פרי דמיונו הפורה, בפיגועי התאבדות; אחר כך הוא טוען שאלחנן מזוהה עם Jewish Voice for Peace, שאותו בן דרור ממהר להגדיר כארגון אנטישמי, וזאת משום ש-JVP תומך ב-BDS, וה-BDS תומך בחיסול מדינת ישראל. ובגלל שבפורום המשפחות חבר אלחנן, ובגלל שאלחנן תומך ב-JVP, ובגלל שה-JVP תומך ב-BDS, יש לאסור על כניסת הארגון לבתי ספר.

נתעכב לרגע על ההגדרה של JVP כארגון אנטישמי. כפי שאפשר להבין משם הארגון, מדובר בארגון של, אפעס, יהודים. קצת מסובך לקרוא לארגון של יהודים אנטישמי, אם אנחנו רוצים שלמילה ‘אנטישמיות’ תהיה איזושהי משמעות; אז צריך לעשות תרגיל “תראה, ציפור.” שניים מהם, בעצם. צריך להגדיר את התמיכה ב-BDS כאנטישמיות. אבל המצע של BDS לא אומר שום דבר על יהודים, ושיעור היהודים התומכים ב-BDS גדול יחסית.

מה עושים? אומרים שההתנגדות לקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית הוא אנטישמיות, כי זכות ההגדרה עצמית – ומקפידים להשמיט את החלק של “כמדינה יהודית.” זה יעלה יותר מדי שאלות. ובמילים “זכות ההגדרה העצמית” נמצא תרגיל ה”תראה, ציפור” השני. אף שלעמים יש זכות להגדרה עצמית, לאף עם אין זכות להגדרה עצמית באדמתו של עם אחר. הסיבה לצורך בפירוקה של המדינה היהודית היא לא העובדה שהיא מדינה יהודית; היא העובדה שזו מדינת עוול קולוניאליסטית, ואיננה יכולה אלא להיות מדינת עוול קולוניאליסטית.

בואו נעשה תרגיל מחשבתי. האם בן דרור ימיני תומך בטרור יהודי? לשיטתו שלו, ודאי. בן דרור תומך בפעילות של “אם תרצו” והרצה בכנסים שלהם. “אם תרצו” הוא לא רק ארגון פאשיסטי, כפי שקבעו בתי המשפט, הוא גם מקבל כמות גדולה של כספים ממחבלים יהודים. יתר על כן, אם תרצו מקבלת כספים גם מה-Central Fund for of Israel” ארגון ימני שמממן גם את חוננו, ארגון שתומך בעצירי טרור יהודי. כלומר, על פי שיטת האשמה באמצעות קרבה של בן דרור, הוא-עצמו תומך בטרור יהודי. על כן, אני קורא לכל ארגון ישראלי שלא לאפשר לבן דרור לדבר בפניו, שהרי בכך גם מי שמזמין את בן דרור הופך בעצמו – מעצם ההזמנה של ימיני – לתומך טרור.

או, אתם יודעים, שנתייחס למה שאנשים אומרים ולא מה שתועמלנים מקצועיים מייחסים להם.

דבר חלש: הפורעים שבמאחז קומי אורי שסמוך ליצהר – ההתנחלות היחידה שערכה הצבעה בשאלה האם להסגיר תושבים שתקפו חמושי צה”ל, והחליטה נגד – פצעו קלות שלושה שוטרים אתמול (ו’), במהלך הריסה של קרוואן במקום. בתגובה, הודיע הרמטכ”ל אביב “צבא קטלני” כוכבי שהוא מגנה “את האלימות שהופעלה כלפי לוחמים.”

נזכיר שוב: אם פלסטינים היו מיידים אבנים על חמושים ישראלים, הם לא היו מסתפקים בגינוי רפה. הם היו יורים. בשנת 2021, הרגו חמושים ישראלים 86 קטינים פלסטינים בגדה, ברצועה ובמזרח ירושלים. כשחמושי צה”ל והמפקדים שלהם מתייחסים לאבנים של פורעים יהודים ככאלה שלא מצריכות ירי, הם בעצם מודים שכאשר הם יורים בפלסטינים מיידי אבנים, הם רוצחים אותם. ההרג איננו הכרחי, כי אם היה הכרחי הוא היה מופעל גם כנגד מתנחלים. זה ירי שמופעל על פי שיקול אתני, לא על פי שיקול בטחוני. הרג של אנשים מבלי שהם מהווים סכנה ובשל מוצאם הוא רצח.

תודה על התזכורת, כוכבי, ונקווה שבית הדין בהאג יסדר לך את הזמן לכתוב על מנהיגות.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פוסט אורח: לא קונים עם זה במכולת

אני נגד כפיה דתית. אני רוצה תחבורה ציבורית בשבת, נישואים אזרחיים ו… בעצם זהו פחות או יותר. את שאר הדברים: אוכל לא כשר, זכויות להט"ב ומקומות בילוי ביום שישי בערב כבר יש מזמן. הטכנולוגיה גם התקדמה מאז ימי ילדותי. אם פעם היה ערוץ אחד בשחור לבן ששובת ביום כיפור הרי שמזמן עם ישראל מבלה את יום הכיפורים מול מסך הטלוויזיה/מחשב. בהתחלה הגיע הוידאו והיום יש נטפליקס. אז מה באמת חסר לנו חוץ מאוטובוסים בשבת ונישואים אזרחיים?

פה אני מצפה משוחרי זכויות האדם להקים קול זעקה: "ברית המילה! איך שכחת את ברית המילה חתיכת בורגני מדושן שכמוך?? אתה מתעסק לך באוטובוסים ובחיי הזוגיות בזמן שתינוקות רכים עוברים תקיפה פלילית, ייסורי תופת והשחתה של הגוף הזעיר שלהם???"

גילוי נאות: עשיתי ברית לשני הילדים שלי, בהרדמה מקומית עם רופא מוסמך ובבית לבד בלי אורחים אבל עשיתי את זה. אימא שלהם שכנעה אותי שכילדים בישראל הנזק שייגרם להם אם יעברו את ההליך הזה יהיה קטן מאשר אם לא יעברו אותו. לכל מי שמתכוון לתקוף אותי בתגובות אודיע כבר שאני לא מתכוון להיכנס לנושא הזה של ברית מילה בעד ונגד (בעד? אפשר בכלל להיות בעד דבר כזה? חתיכת פרימיטיבי! אולי נעשה דיון בעד ונגד כיבוי סיגריות על ילדים?) רק להציב כאן טענה: אם תקום היום תנועה נגד כפיה דתית שיהיה בתקנון שלה הסעיף ההגיוני והמוסרי שדורש ענישה לכל הורה שעושה ברית לילדים שלו, יהיו לתנועה הזאת אולי מאה תומכים לכל היותר. עובדה, ירון ידען, מייסד הארגון 'דעת אמת' ניסה לרוץ לפוליטיקה וקיבל פחות מאלף קולות והוא בסך הכול הציע לבטל את הרבנות הראשית.

יותר מזה, תנועה שתפעל להוצאת ברית המילה אל מחוץ לחוק היא בדיוק מה שחובשי הכיפות מייחלים לו. אם נציב בפני הורים יהודים את הברירה הם יעדיפו להצטרף לציבור הדתי ולא להצהיר בגלוי שעשו דבר נורא וברברי לילדים שלהם.

רוצה לומר: האם אני רוצה להשיג הישגים במלחמה בכפיה הדתית או שמא אני רוצה להיות נורא צודק, מוסרי ונאור? האם אני רוצה לקדם את המלחמה בכפיה הדתית או לספק תחמושת לצד השני?

יצא לי לא פעם להתווכח עם אנשי ימין שטענו שלפי החוק הבינלאומי השטחים שייכים לישראל (הם טועים). התשובה הקבועה שלי היא שלפי החוק הבינלאומי הגולן הוא שטח סורי ולפלסטינים מגיעה זכות השיבה. בשביל להביך אנשי ימין זה יופי של טיעון. אבל אם איש שמאל יצהיר שמטרתו היא להשיג את שני הדברים הצודקים האלה הוא יצליח לעורר כלפיו הרבה זעם בקרב הציבור היהודי בישראל. הנקודה היא שהוא לא ישיג שום דבר מעבר לזה. איש שמאל כזה יהיה נורא צודק, נורא מוסרי ועם עקביות מרשימה בהשקפות שלו אבל לא ישפר את המצב בכלום ולא יקרב במילימטר את החזרת הגולן לסורים או את זכות השיבה.

יצחק רבין היה שנוא נפשו של השמאל בימיו כשר הביטחון של האינתיפאדה הראשונה. למעשה הוא היה הרבה יותר אכזר מארנס, החירותניק שבא אחריו. אחר כך הוא הלך וחתם על הסכמי אוסלו. את סיני מסר למצרים מנחם בגין, אותו בגין שאחר כך פתח במלחמת לבנון הארורה. מכל האנשים דווקא אריאל שרון, ההוא מוועדת כהן (ומהמיתלה ומפעולת קיביה) הוציא את ישראל מגוש קטיף. אני מסכים עם כל מילה במאמר של יוסי שבו הוא קטל (שוב) את יאיר לפיד. אבל אז אני רואה את מופע האימים התורן של חבר הכנסת בן גביר שמאיים באקדח על מאבטח בחניון. אם נתניהו היה עדיין ראש הממשלה בן גביר היה אולי שר ובטוח שחלק מהקואליציה היום. נתניהו לא ראש ממשלה בזכות יאיר לפיד, עובדה.

הזכרתי את הסכם אוסלו. אם תשאלו אותי, הסכם אוסלו היה בדיוק מין שגיאה שכזאת שנבעה מרצון לא לעצבן אף אחד יותר מדי. מין חצי קפה וחצי תה והתוצאה הסופית? גם לא יצאנו באמת מהשטחים וגם סיפקנו תחמושת לימין שמשרתת אותו עד היום. אז לכאורה זו הוכחה לכך שמי שמתפשר ומפחד מהימין – הפשרה מתפוצצת לו בפרצוף. עדיין תמכתי בהסכם אוסלו כשם שתמכתי בהתנתקות. אני מעדיף לשחק עם היד שקיבלתי ולא לחכות שמישהו יחלק לי קלפים מנצחים. זה היה גם ההיגיון של אלו שהקימו את המדינה במקום לשבת בגולה ולחכות למשיח שלא יבוא.

ההתנתקות היא לא התנתקות אמיתית כל עוד אנחנו מטילים מצור על הים של עזה. ישראל לא באמת דמוקרטיה כל עוד יש כיבוש בשטחים. גם בתוך הקו הירוק אין שוויון אמיתי בין אזרחי ישראל הערבים והיהודים (תשאלו את משפחתו של יעקב אבו אלקיעאן). הסכמי אוסלו נועדו להמשיך את השליטה הישראלית בשטחים עם ערפאת כקבלן המשנה שלנו. אפשר להמשיך ולחבוט עוד ועוד בכל המהלכים האלו ולהיות מאוד צודק בכל מילה ואפשר לשאול מה עדיף, המשך המצב הקודם או הצעד הלא מושלם שנעשה בפועל?

יותר חשוב, האם כאשר יוסי מצהיר שהגולן שייך לסוריה, הוא משיג משהו חוץ מאשר לגרום לרוב הציבור להיסגר בפניו? הצהרה כזאת היא משהו שיביא בוחרים לשמאל או שמא לימין?

אחד הדברים שמאפיינים את הימין הוא היכולת לפסול אחרים במום של עצמם. כך למשל הכינוי 'יפה נפש' נשמע בזלזול מפי ימניים כשהם באים לתאר אנשי שמאל. זה די מוזר אם זוכרים שהיה זה שמיר שאמר 'אולי בעתיד יהיה מי שיוותר על שטחים, אני לא מסוגל.' יצחק שמיר ידע שאולי השמאל צודק, שאולי עדיף לטובת המדינה לצאת מהשטחים, אבל הוא, שמיר? ידו לא תחתום! הוא לא ימסור רגבי מולדת יקרים לידיהם של ערבושים משופמים וצמאי דם. יצחק שמיר היה יפה נפש בדיוק במובן הבזוי שהימין אוהב לייחס לשמאל.

גם מי שמצהיר שהגולן שייך לסוריה הוא 'בסדר'. הנה הוא נקט בעמדה הצודקת והעקבית. אני אישית לא רואה תרחיש שבו בזמן הקרוב ירידה מהגולן מסתיימת בצורה חיובית לישראל. אבל בעיקר אני לא רואה תרחיש שבו הצהרה של מרצ או העבודה על נכונות לירידה מהגולן לא תיגמר בנטישת בוחרים המונית לימין ואפס קידום של המהלך עצמו. כך שגם אם אני טועה, גם אם המהלך הכי טוב לישראל הוא לרדת מהגולן מחר בבוקר, זה פשוט לא מעשי.

אני מציע שלא ניקח דוגמה מהימין לשום צד. שלא נהפוך לעדר שתומך בממשלת בנט-לפיד רק כי היא הממשלה 'שלנו' אבל מצד שני שלא נהיה יפי נפש. שלא נאמץ לעצמנו עמדות והצהרות שנשמעות אולי יפות לאוזן השמאלנית (כשם שהקלישאה 'אף שעל' ערבה לאוזני הקהל הימני) אבל בפועל לא מקדמות שום דבר ורק מרחיקות מאתנו את מה שכן אפשר להשיג. לא מסכימים איתי? תתחילו בהוצאת ברית המילה מחוץ לחוק כמו שראוי וצודק, בהצלחה עם זה.

(עדו סוקולובסקי)