החברים של ג'ורג'

שובו של השקרן

גלעד “השקרן” ארדן מוכיח שוב שהוא משוכנע שהציבור אידיוט. צריך להראות לו שהוא טועה

ימים קשים עוברים על הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד ארדן, מהבזויים באנשי הציבור שקמו לנו. מצד אחד, ראש הממשלה היוצא סומך עליו פחות ופחות, ואם יצליח להקים ממשלה ארדן לא צפוי לקבל בה תפקיד משמעותי. מצד שני, לארדן – תיראו מופתעים – לא היה עמוד השדרה הנדרש להצטרף להתקוממות נגד נתניהו שהוביל גדעון סער. מצד שלישי, אפילו הרשויות מודות היום במה שנכתב פה כבר אז: שהמשטרה, בפיקודו של ארדן, רצחה את יעקב אל קיעאן ואחר כך בדתה מליבה פיגוע.

ארדן היה חלק מרכזי מהטיוח של הרצח; רצח, חשוב להזכיר, שלא היה מתאפשר אלמלא הפעילה המשטרה תחת הנהגתו של ארדן נוהל בלתי רשמי של רצח באמצעות מניעת טיפול רפואי מחשודים בטרור. הנוהל הזה הופעל פעמים רבות בגדה המערבית ובירושלים המזרחית, שם הפלסטינים אינם אזרחים; במקרה של אל קיעאן, המשטרה פשוט הרחיבה אותו לפלסטינים ישראלים, בתמיכה נלהבת של השר שלהם. השבוע סירב ארדן שוב להתנצל בפני משפחתו של אל קיעאן.

בקיצור, המון כותרות שליליות לארדן. וצריך להתחנף איכשהו למנהיג הדגול. אז היום (ד’) הודיע ארדן שהוא ביקש מראש השב”כ לברר אילו חומרים רגישים עברו מהמשטרה לחברת המימד החמישי, והאם הם דלפו לחו”ל.

דהפאק? ובכן, היה היתה חברה בשם המימד החמישי. כמו חלק ניכר מחברות ההייטק הישראליות, היא הפיצה כזבים על מוצר שלא היה לה ולקוחות שהיו קיימים רק בדמיונה הקודח. היא עשתה את זה כדי למצוא משקיעים. התוצר שלה היתה תוכנת ריגול כלשהי, שלמרבה השמחה לא ראתה את אור היום. החברה פשטה רגל ב-2018, ויש לקוות שזה כאב למשקיעיה.

עד כאן, סיפור שגרתי למדי. אממה, יש בו שני חריגים: האחד, העובדה שבני גנץ היה היו”ר של החברה. השני, שהחברה ניסתה למכור את התוכנה שלה למשטרה ואשכרה קיבלה ממנה כמה מיליונים לשם כך. היא לא סיפקה מוצר, כי כזכור לא היה כזה. לאחרונה הודיע המשנה לפרקליט המדינה, שמונה ישירות על ידי שר המשפטים אוחנה, שמונה אישית על ידי בנימין נתניהו, שהוא פותח בחקירה פלילית בפרשה, בחשד שאנשי היח”צ של החברה רימו את אנשי המשטרה ומכרו להם מוצר לא קיים ושיקרו ביחס ללקוחות שלא היו להם.

ההתנהלות הזו מעוררת חשד: המהירות שבה נעה הפרקליטות לחקירה במקרה הזה מעוררת הרמת גבות ביחס לקצב האיטי שבה היה טיפלה בחקירות נתניהו (ובעובדה שמנדלבליט עדיין לא פתח בחקירה כנגד נתניהו בפרשת מניות מיליקובסקי). יתר על כן, במקרים של נתניהו, מנדלבליט עשה כמיטב יכולתו כדי לעכב חקירות ושימועים עד אחרי הבחירות.

בקיצור, תמוה. אבל לעבדכם הנאמן לא היה שמץ של אמון ביושרה של הפרקליטות עוד קודם לכן. חשוב לציין שעד כה, אף אחד לא טוען שיש קשר בין ההתנהלות של אנשי המכירות של המימד החמישי ובין יו”ר החברה גנץ. אבל החקירה בקושי התחילה. אשר לטענה שגנץ, כיו”ר, לא היה מודע לכך שהמשטרה היא הלקוח היחיד של החברה – נו. אם זה אכן המצב, יש פה רשלנות קשה שמצביעה על כך שהוא לקח את הג’וב כחלטורה. לא בדיוק המלצה חמה לתפקיד ראש הממשלה.

אבל נחזור לרגע לשטיק של ארדן מהבוקר. הוא ניסה לערבב את השקשוקה ולטעון – על רקע פרשת הרוגלה אלקטור שמפיץ הליכוד, שראש המוסד לשעבר הגדיר היום כ”קורונה בטחונית” – שפרשת המימד החמישי היא לא רק ישראבלוף הייטקי שגרתי, אלא סכנה לבטחון המדינה.

פה צריך להזכיר כמה עובדות:

א. ארדן הוא השר לבטחון פנים מאז ה-25 במאי 2015. ככזה, הוא אחראי מיניסטריאלית על המשטרה.

ב. כל פרשת המימד החמישי התרחשה תחת משמרתו.

ג. ככל שהיתה דליפה בטחונית מהמשטרה באמצעות המימד החמישי, ארדן הוא האחראי עליה מתוקף אחריותו המיניסטריאלית כשר לבטחון פנים. לא מסובך מדי לטעון שככל שהיתה דליפה כזו, אחריותו של ארדן עולה משמעותית על אחריותו של יו”ר החברה.

ד. החברה נסגרה, כאמור, לפני שנתיים והיא בכותרות כבר שנה (כמה מפתיע, בדיוק מהרגע שגנץ הפך למועמד לראשות הממשלה). האם במשך השנתיים האלה, לא בדק ארדן האם דלף מידע סודי? האם הוא דגר על האפשרות הזו במשך השנה שהחברה היתה בכותרות? האם, בהתאם, הוא לא אשם ברשלנות נפשעת בואכה בגידה?

המסקנה המתבקשת היא שאין שום מידע חשוב שדלף ממשטרת ישראל; שארדו יודע שאין שום מידע כזה; שהוא הפיץ את הידיעה השקרית כדי לחבל במפלגה יריבה באמצעות הפצת שקרים שאי אפשר יהיה להפריך עד הבחירות; שבכך הוא חזר לתפקידו ההיסטורי כנער לעניינים מלוכלכים של נתניהו, בתקווה שיזכרו לו חסד נעורים; ואולי חשוב מכל, שתחת שנות הטמטום לדעת של נתניהו, הציבור שכח מה תפקידו של שר ומהי אחריותו. שאם לא כן, אחד הבזויים שבאנשים שבחיי הציבור שלנו לא היה מפליל את עצמו.

וביום שני הקרוב יש לכם הזדמנות לשלוח אותו לשמש כסריס של איזה אוליגרך. נצלו אותה.

ועוד דבר אחד: למקרה שעלה בכם החשק האירציונלי להקשיב לדובר צה”ל, הוא נתפס הבוקר בעוד שקר מטומטם, כהרגלו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

אמא’לה, שוויון

למה כחול לבן בורחת מהאפשרות להקים ממשלה: הקסנופוביה היהודית

מפלגת כחול-לבן הודיעה השבוע שאין בכוונתה להקים ממשלה יציבה: היא הודיעה שהיא לא תשב בשום מצב עם הרשימה המשותפת. ההודעה הזו מגיעה כשבוע לאחר שאחד הסמנים הימניים של כחול-לבן, יועז הנדל, השתבח בתרבות האירופאית המפורסמת של מצביעי מפלגתו, ואמר שהיא לא משתלבת עם התרבות הערבית. גנץ הבהיר שהמשותפת לא תהיה חלק מממשלתו. דוברים של כחול לבן אמרו שהם יישענן על ליברמן כדי להרכיב ממשלה.

המתמטיקה לא מסתדרת, כרגיל. אם נניח שלכ”ל יש 35 מנדטים (הנחה נדיבה), שלמפלגת העבודה יש שמונה (עוד הנחה נדיבה) ושליברמן שומר על שמונת המנדטים שלו, אנחנו מגיעים ל-51 מנדטים. עשרה פחות מהרוב הנדרש. אז או שבכ”ל חושבים שהם יצליחו לסדוק את גוש הימין ולהעביר ממנו עשרה מנדטים, או שהם יצטרכו את המשותפת לתמיכה מבחוץ.

ליברמן, צריך להזכיר, הוא משענת קנה רצוץ. הוא סיבה בולטת לכך שאנחנו הולכים לבחירות שלישיות. אף אחד לא יודע מה הוא רוצה ולאן הוא הולך. מדובר באדם שחמק בקושי ניכר מהעמדה לדין על שלל עבירות ושהוא המקדם המודרני של התכנית של העברת חלקים מישראל לפלסטינים כדי לשלול את אזרחותם של פלסטינים ישראלים. איתו אין לגנץ “מחלוקות עמוקות ובלתי ניתנות לגישור” כפי שיש לו עם הרשימה המשותפת.

בדרך, כ”ל עושה כמיטב יכולתה להקשות על מנהיגי המשותפת לחבור אליה בעתיד: המפלגה שתקה ארוכות ביחס לתכנית ג’ארד-נתניהו, וגנץ נדרש לשבועיים כמעט כדי להודיע שהוא לא יתמוך בהעברת ישובים ישראליים-פלסטיניים (לזכותו של עפר שלח ייאמר שהוא התנגד לכך מיד; לחובתה של כ”ל ייאמר שאיש לא הצטרף אליו).

ציבור המצביעים של גנץ, צריך לומר, הרבה יותר ליברלי ממנו: בנובמבר, אמרו 52% מהמצביעים שהם יתמכו בממשלת מיעוט בתמיכת המשותפת. מנהיג בעל איזשהו שיעור קומה היה מטפח את הסנטימנט הזה ומציע עסקה לציבור הפלסטיני-ישראלי. גנץ איננו כזה.

למה? הסיבה על פני השטח היא הקמפיין של הליכוד, ששוב ושוב דופק מסמר בראש של הציבור ואומר שגנץ יישב עם המשותפת. גנץ נבהל, אז הוא מתחמק מהנושא ומשחק לידי הליכוד ומודיע שהיה לא תהיה.

מה שבסך הכל אומר שכאשר לא תהיה לו ברירה אלא להקים ממשלת מיעוט בתמיכת המשותפת (שמצידה היתה נדיבה מספיק להודיע שהיא תמנע מתמיכה בממשלה עם ליברמן, אבל לא תצביע נגדה), הליכוד יצווח שהוא הפר את הבטחתו לבוחר. וזה יהיה נכון.

וזה כבר קרה בעבר. סיבה מרכזית לרצח רבין היא הטענה החוזרת והנשנית של הליכוד ש”אין לו רוב יהודי.” יגאל עמיר טען לאחר מעצרו שמחצית מהנאומים בכיכר היו בערבית. בולשיט מוחלט, כמובן, אבל בולשיט שחצי מהציבור היהודי בלע בצמאון.

גנץ לא רוצה לגמור כמו רבין, אז הוא אומר לימין היהודי את מה שהוא רוצה לשמוע. אחר כך הוא יצטרך לשלם את המחיר, והמחיר יכלול גם הגברת ההסתה נגד המיעוט הפלסטיני בישראל. אבל למה להטפל לגנץ? הוא בסך הכל ממשיך במסלול שהתווה יאיר לפיד, שכבר כתב ש”אחרי הפלסטינים נצטרך להתמודד עם ערביי ישראל” ונשא תפילה ש[יש סלע כזה] “וקוראים לו הפלסטינים. ונכון שאתה לא יכול להרים אותו, אבינו שבשמיים, אבל אולי תגלגל אותו קצת הצידה?” לפיד רוצה שהפלסטינים ייעלמו, והם, אפעס, מסרבים.

בסופו של דבר, הרצון שפלסטינים ייעלמו הוא התשוקה הציונית הראשונית, הדרך היחידה ליישם את הפנטזיה של “ארץ ללא עם לעם ללא ארץ.” אבל אם הפלסטינים שבשטחים הכבושים הם בעיה, הרי שהם הבעיה הקלה יותר: הם בהגדרה אויבים. הבעיה המורכבת יותר היא הפלסטינים הישראלים: הם הרי אזרחים ישראלים. מה עושים? התשובה הציונית הבסיסית היא להעמיד פנים שהם לא פה. לומר שהם משהו שנצטרך לטפל בו אחר כך, מתישהו, כשיהיה זמן. איך “נטפל” בהם? כמו ב-1948, אין יותר טוב מזה. אבל אם תשאל את הלפידיסטים, הם יענו לך ש-70 שנה, לך תזכור מה עשינו שם.

אבל הם פה. ובסופו של דבר, הם האיום החמור ביותר על הציונים הטובים מסוגם של גנץ ולפיד. הפלסטינים הישראלים מנסים להשתלב בחברה הישראלית כבר 40 שנה, פרדוקסלית מאז שבגין שבר את המנהג המפא”יניקי של בניית מפלגות לוויין של פלסטינים ישראלים. וככל שהם מנסים להשתלב יותר, כך הם חוטפים סטירות לחי מצלצלות יותר. המצב הטוב ביותר היה בממשלת רבין השניה, אבל אחר כך בא אהוד ברק וטבח אוקטובר 2000. אחר כך באו ממשלות ימין עוינות, ולפני שלושה חודשים הגיע שוב רגע התחברות: הפגישה בין גנץ ונציגי המשותפת, ההודעה של המשותפת שהיא תרצה לשבת בממשלה.

ההחלטות האלה לא מובנות מאליהן. לצד הרצון בהשתלבות, שעולה מכל הסקרים, הציבור הישראלי-פלסטיני מתנגד למדיניות הישראלית כנגד אחיו שבגדה וברצועה. הכרה בלגיטימיות של ממשלה ציונית איננו דבר מובן מאליו. הוא לא מובן מאליו, צריך להזכיר, גם ליהדות התורה. אבל לה מטאטאים את זה, אף שהציונות לדורותיה פגעה בה הרבה פחות משפגעה בפלסטינים.

בסופו של דבר, לציבור היהודי כפי שהוא מתבטא בגנץ ולפיד יש שתי בעיות עם הפלסטינים הישראלים: הדרישה שלהם לשוויון, ומה שמשתמע ממנה. הדרישה לשוויון תשנה את כל הצורה שממשלה ישראלית תצטרך להתנהל. היא תצטרך להוציא על אזרח פלסטיני מה שהיא מוציאה על אזרח יהודי; אולי, שומו שמיים, אפילו מה שהיא מוציאה על יהודי מתנחל. היא תצטרך לבטל שורה של שכבות של פריבילגיות. הממשלה, על כל זרועותיה, תצטרך להתנהל כאילו יהודי הוא שווה ערך לפלסטיני. למפלגה שלא מוכנה לבטל את חוק הלאום זו צפרדע גדולה מאד לבלוע. וזו, בסופו של דבר, הסיבה שלגנץ וללפיד יש יותר מן המשותף עם ליברמן מאשר עם עודה: הם לא מוכנים להכיר בישראלי פלסטיני כשווה.

למה? ובכן, אם יש שוויון, יהיה גם שוויון מיני. זה הטאבו היהודי הגדול ביותר: אנדוגמיה, נישואים עם הזר. ליהדות הרבנית יש פחד מבוסס למדי מהתמזגות באוכלוסיות אחרות. היא יודעת שאין לה מה להציע, שבכל מקום שבו ניתנה ליהודים בחירה, הם השילו מעליהם את היהדות הרבנית. כדי למנוע התמזגות כזו, יש צורך בגדרות. הגויים הטובים יצרו גדרות כאלה לאורך הדורות, ומשאלה הוסרו חלק ניכר מהיהודים ברח. יש, על כן, צורך להציב גדרות משלנו. צריך ללמד את יהודי ישראל שהזר הוא, ראשית, מאיים ומסוכן (ואלה רוב התשדירים נגד התמזגות); ושנית, שהוא בזוי ומושפל, שהתחברות איתו תוביל לירידה מובהקת במעמד.

ואם הזר יהיה שווה, יהיה קשה מאד לתאר אותו כמסוכן, ועוד פחות מכך כבזוי ומושפל. הוא יהיה אזרח לכל דבר. כמובן שהתגובה החברתית היהודית תפגר שנים, אולי עשורים, אחרי השינוי החוקי; אבל היא תצטרך להתמודד עם הרעיון האדיר מכל שיצרה התרבות המערבית, זה שמרסק כל חומה: Amor vincit omnia, האהבה מנצחת הכל. 60% מיהודי ארה”ב, ברוכים יהיו, בוחרים לא-יהודי כבן זוג. הם אמנם חיים בתרבות זרה חזקה מאד, אבל לא יהיה מוגזם מדי להניח שיהיו פה חמישה אחוזים, אולי עשרה אחוזים, של בני תרבות הרוב שיבחרו להתמזג עם בני תרבות המיעוט.

וזה הפחד הגדול. בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יש ערבי, לאו דווקא עם נרגילה. והחשש הגדול של כל ציוני הוא ממפגש בלתי אמצעי איתו. כי בסופו של דבר כל ציוני נושא בתוכו יהודי רבני, והיהודי הרבני יודע שבכל מפגש עם הזר הוא מגיע בעמדת נחיתות.

ועל כן גנץ יברח לזרועות נתניהו לפני שיעז לחשוב על איימן עודה כשותף; ועל כן אנשי המרכז הטובים, עם אצבע בתחת ושיר בגרון, יבחרו בשלטון היחיד של נתניהו או בשחיתות העייפה מעצמה של ליברמן על פני פלסטינים ישראלים שבסך הכל רוצים להצטרף למעמד הביניים. ככה זה כשהערך המרכזי שלך – “נצטרך לטפל בערביי ישראל”” – הוא קסנופוביה.

קסנוס הוא זר, אבל גם אורח; פוביה היא קודם כל פחד, אבל אחר כך גם שנאה. אפשר להפוך את הזר לאורח ואולי גם לאזרח. בשביל זה צריך רצון עמוק להשליך לפח שנאות ישנות. ספק אם יש מישהו בכחול לבן שמסוגל להבין את הנטל הזה, שלא לדבר על להרים אותו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מלחמת התשה

בדרכו לכלא, נתניהו הורס כל חלקה טובה בדמוקרטיה הלקויה הישראלית, ובעיקר את תפיסת האזרחות. הנזקים יהיו ארוכי שנים

בעוד שלושה שבועות בערך נלך לבחירות, ואלה יהיו כנראה הבחירות המיואשות ביותר שמישהו מאיתנו יזכור. התחושה הכללית היא של לאות. בהליכה ברחובות כמעט ולא נראים שלטי מפלגות. האוויר רווי חמיצות, בעיקר בקרב מפלגות המרכז-שמאל, אבל לא רק בהן. הרעיון של סיבוב בחירות רביעי נראה סביר למדי. אנשים שיבחרו ללכת לקלפי יעשו את זה במידה של מיאוס וחוסר רצון.

הסיבה לכך, כמו לעצם העובדה שאנחנו בכלל הולכים לבחירות בפעם השלישית, היא נסיונותיו הבלתי נלאים של הנאשם בנימין נתניהו לחמוק מגורלו העתידי כאסיר. אדם עם תפיסה כלשהי של חובה ציבורית היה הולך הביתה אחרי בחירות ספטמבר. אבל נתניהו לא יכול ללכת: הוא חייב לשמור על מעמדו כראש ממשלה אם הוא רוצה לעכב את כניסתו לכלא. הוא כבר הודיע שבכוונתו לנהל את המשפט מלשכת ראש הממשלה. בדרך, הוא רומס כל אמת מידה דמוקרטית.

הוא עושה זאת בכמה שיטות. קודם כל, הסירוב לציית לכללי המשחק. בבחירות אפריל, כשהתחוור לו שאין לו אפשרות להקים ממשלה, הוא עשה תרגיל מצחין מהרגיל ובמקום להעביר את המנדט לגנץ, כינס את הכנסת באופן ספק חוקי והלך לבחירות שניות, בחירות ספטמבר. באמצע הוא נבהל, ואחרי שהכנסת פיזרה את עצמה הוא ניסה לגרום לה לחזור בה מהמהלך – תרגיל שהוא כבר ספק חוקתי.

כדי להשאר רלוונטי לציבור, הוא שולף שפנים בלתי פוסקים מהכובע. האחרונים שנמצאים בזכרון הציבור היו ההסכם עם ג’ארד קושניר על ריסוק השטחים הפלסטיניים, החזרתה של נעמה יששכר מרוסיה, והפגישה עם נשיא סודאן באוגנדה. כל התרגילים הללו, שהתנדפו במידה ניכרת, כללו הונאות וניצול מעמדו של נתניהו כדי לתפוס את תשומת לבה של התקשורת. כמעט כל ראשי הממשלה עשו תרגילים כאלה בעבר ערב בחירות (משיגור שביט 2 של בן גוריון ועד הפצצת הכור העיראקי על ידי בגין) אבל לא במספרים כאלה.

בינתיים נמחקה מהזכרון הציבורי כל פרשת החסינות שנתניהו רצה: ההמתנה עד הרגע האחרון לבקשתה, משיכת הזמן הבלתי פוסקת, המלחמה נגד כינוס הוועדה שתדון בנושא (עד וכולל הליכה כושלת לבג”צ), ואז – משיכת בקשת החסינות ברגע האחרון, משהתברר שאין לה סיכוי. בימים רגילים, הסיפור הזה היה מחזיק חודשים או שנה. הוא הרי חריג כל כך. אנחנו עשרה ימים בקושי ממנו, והוא נמחק. הרעשה תודעתית אחרת תפסה את מקומו.

מעבר לכל זה, יש הפצצה בלתי פוסקת של תעמולה מצד נתניהו בכל הכלים העומדים לרשותו, הרבה יותר מכל מועמד אחר. התוצאה היא התשה של הציבור, שכבר לא עומד ברצף ההפצצה. לא יהיה מסובך לטעון שכמו רודנים אחרים, נתניהו חייב את תשומת הלב של הציבור כל הזמן, ושהצורך הבלתי פוסק שלו בתשומת לב גורם נזק פסיכולוגי לציבור. אנחנו מורגלים בעקביות בכך שאין יום שקט, כל יום יש לו את השפן שלו, כל יום אנחנו נדרשים להקדיש תשומת לב לתרגיל האחרון של נתניהו.

התוצאה היא שאם אתה לא ג’אנקי של פוליטיקה, אתה מתנתק או מתנתק חלקית. זה הגיוני לגמרי: אתה עושה את זה כדי להגן על עצמך מהרעשה בלתי פוסקת של מידע שאין לך אפשרות לאמת או לעכל. בדרך חולפים מעל ראשך עשרות ומאות שקרים. למשל, הטענה שחזרו עליה מספיק פעמים עד שתהפוך לעובדה שהאיראנים הוציאו מידע סודי מהטלפון של גנץ.

וכשאזרחים מתנתקים, הם הופכים לאזרחים פחות טובים. אזרחים טובים צריכים להיות מודעים, אבל מי יכול לעמוד בקצב האש של נתניהו ועוזריו? מי יכול לעקוב? אז מצמצמים קשב, ובהתאם מתרגלים לכך שהאוויר מלא ביותר שטויות משאי פעם תוכל לסנן, ובהתאם מתרגלים לעקוב עוד פחות. וכשאתה מגיע ליום הבחירות, אתה כבר מותש. למותר לציין שגם פה, נתניהו מחקה את דונלד טראמפ.

הדמות השניה שמצריכה תשומת לב בהקשר הזה היא אביגדור ליברמן. מישהו יודע מה הוא רוצה? הוא היה ההפתעה המוחלטת של בחירות אפריל, כשבתירוץ קלוש כלשהו הוא סירב להכנס לממשלת נתניהו. כולם הניחו שהוא מבלף, כי לא היה שום הגיון במהלך הזה. הוא לא. אחר כך באו בחירות ספטמבר, והוא מנע הקמת ממשלה לכאן או לכאן. מה הוא יעשה אחרי בחירות מארס 2020? לא ברור, אבל אף אחד לא באמת יופתע אם הוא שוב ימנע הקמת ממשלה.

כשמנסים להבין את ליברמן, למצוא פשר במהלכים שלו לאורך השנים (האיש מתמודד לכנסת כבר 21 שנים) – ההתפטרויות הבלתי סבירות, ההצלה של ממשלת אולמרט בשעתה הקשה ביותר, התזזיתיות הבלתי פוסקת, מהלכיו בשנה האחרונה – קשה להמנע מהמחשבה שהסדר היחיד הוא אי הסדר: שליברמן מכוון תמיד לכאוס. וכשזוכרים את הפגישה האישית שלו עם פוטין לפני כמה שנים, שלא נכח בה אף נציג ישראלי ושאין שום רישומים ממנה, קשה שלא לתהות האם הכאוס שבפעולותיו של ליברמן הוא מקרי, תוצאה מכוונת של מדיניות רוסית ארוכת שנים שמטרתה לערער את המשטרים הדמוקרטיים, או אימוץ עצמאי של המדיניות הזו.

הדמות השלישית שמעורבת בערעור המערכת הישראלית הוא סמרטוט הרצפה האנושי, יולי אדלשטיין. הוא היה שותף נרצע לכל מהלך של נתניהו, מהנסיון לבטל את בחירות ספטמבר אחרי שהכנסת התפזרה, לטענה שהוא נגד בחירות (הוא הצביע עבורן), לכל גרירת הרגליים של של הכנסת בפרשת החסינות של נתניהו. בכל פעם הוא מעל בתפקידו ובאמון הציבור והתייצב לצד ראש הממשלה נגד הנוהל והחוק – או, ליתר דיוק, שימש הדום לרגליו.

מה שקרה בשנה האחרונה לא ייעלם. התרגילים המסריחים והלא חוקתיים של נתניהו לא ייעלמו. ראשי ממשלה עתידיים ישתמשו בהם, ולעזאזל אמון הציבור. הפיתוי יהיה חזק מדי. ראשי ממשלה עתידיים גם יתפתו למנות לתפקיד יו”ר הכנסת אנשים חלשים, נטולי ערכים, כאלה שאפשר לשלוט בהם. יולי אדלשטיין עוד עשוי להפוך למושג: תארגן לי איזה יולי לתפקיד הזה.

הפוליטיקה הישראלית התעלמה בשנים האחרונות מהמציאות הקשה של ישראל והתאזנה על ציר נתניהו-אנטי נתניהו. כשהאשליין הגדול יילך סוף סוף, הפוליטיקה הישראלית תצטרך לעבור שידוד מערכות. הראשונה שצפויה להתפרק היא מפלגת השלטון המיועדת, כחול לבן. אחרי הכל, אין שום קשר בין חלקיה. יועז הנדל (שדרך בסוף השבוע על מוקש, כשכרך את יוצאי מדינות ערב היהודים עם הערבים הישראלים בדיבורו על “קונצרט מול דרבוקות”) לא באמת יכול לשבת באותה המפלגה עם עפר שלח. כל מה שמאחד ביניהם הוא תיעוב לנתניהו. מה יקרה אחר כך?

אחר כך נצטרך זמן כדי להזכר שיש פה בעיות של ממש: הדיקטטורה הצבאית בשטחים שלא הולכת לשום מקום, התקציב הצבאי שרק תופח, הקריסה של מערכות הבריאות והחינוך, משבר התשתיות ומשבר התחבורה. בקיצור, כל מה ששעמם את נתניהו ב-11 השנים שבהן היה ראש ממשלה. כל זה ישאר נחלתה של מערכת פוליטית מעורערת ושל ציבור שהורגל שאין טעם לפעול לשינוי כי לא יהיה שינוי. וברקע, כמובן, מגיע אסון האקלים, שממשלת ישראל, הציבור והתקשורת שלה מצטיינים בהתעלמות ממנו.

בקצרה, שנות נתניהו משאירות אותנו עם ציבור שהורגל באדישות וממשלה שהורגלה בחוסר תפקוד. מדינת עולם שלישי עם סייברסייבר, כיבוש ומפציצים שוקעים בשטפונות. שיהיה לכולנו בהצלחה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הכיפה שלא היתה

מה אפשר ללמוד מהצורך הנואש של חובשי כיפות לנכס לעצמם את צה”ל

מודעה בזויה מהמקובל של מפלגת הנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים הודיעה שהיא מחבקת את המגזר המקומבן ביותר בישראל, זה של הכיפות הסרוגות. כדי להראות שזה מה שהיא עושה, פרסמה מפלגת השוחד והמרמה את צילום דגל הדיו המפורסם, עם שינוי קל: היא הדביקה לאברהם “ברן” אדן כיפה סרוגה שהוא מעולם לא חבש. על אחת כמה וכמה לא במעמד ההוא.

בנו של אדן תבע את עלבונו, בציינו שאביו הצביע תמיד לעבודה או למרצ, מעולם לא לליכוד. מעבר לזיוף המטופש למדי – אם כי, בהתחשב בכך ששרי החינוך שלנו הם חובשי כיפה ברובם, לגמרי יתכן שבעוד כמה שנים התלמידים כבר לא יוכלו להבחין בזיוף – עולה השאלה: למה זה היה טוב? למי זה הועיל?

זיופים כאלה לא בלתי ידועים בקרב מפלגות חובשי הכיפה. לפני כמה שנים, פרסם נפתלי בנט כמודעת בחירות שבה נראו שלושה חיילי צה”ל צועדים קדימה. לתמונה הזו הוסיפו התועמלנים של בנט תמונה של חייל רביעי, שלא היה בתמונה המקורית. החייל הזה, אלא מה, חבש כיפה סרוגה ונראה כמעודד את החיילים החילונים.

מקרה מוכר יותר הוא התמונה המפורסמת של יעקב שבתאי הצעיר, שנגנבה על ידי מפלגת התחיה, שעשתה בה שימוש בבחירות 1981 ונאלצה אחר להחליף את התמונה.

למה, בעצם? למה הכיפות הסרוגות צריכים לזייף את עצמם למקומות שבהם הם לא היו? מדוע הם צריכים לשכתב את ההיסטוריה כדי לחוש טוב עם עצמם? ראשית, משום שהמגזר עף על עצמו, משוכנע שהוא מתת האל לאנושות (כן, כך ממש; זו האידיאולוגיה שלו), והוא מוצא את עצמו מובך על ידי השוליות המוחלטת שלו בימי הקמת המדינה. ”ראשית צמיחת גאולתנו” נבנתה, מה לעשות, בעיקרה על ידי חילונים. ואולי הם אמורים היו להיות חמורו של משיח, אבל, כמו חמורים, הם עשו את חלק הארי של העבודה.

ויש סיבה עמוקה יותר: מאז שהכיפות הסרוגות פרו ורבו ושרצו בצה”ל, הוא לא כל כך מנצח. יש לא מעט דגנרלים וקולונלים מאנשי הכיפות הסרוגות, מאפי איתם עד עופר וינטר. אממה, הם כולם מגיעים מימי דיכוי האוכלוסיה המתקוממת הפלסטינית. ומלחמות “כיסוח דשא” לא מצליחות לייצר תמונות נצחון שאפשר להסתכל עליהן בלי מבוכה אחר כך. התמונה האיקונית של הכיפות הסרוגות היא התמונה של הרוצח משה לוינגר וחנן “פורים שמח, יהודים” פורת על כתפי המתנחלים בסבסטיה.

שהגיעו לשם אחרי שפרצו מחסומים של צה”ל והכו חיילים. תמונה שמסמלת את היחס הדו ערכי של המתנחלים לצה”ל: חמורו של משיח, שאוי לו אם יבעט בבעליו. ומה לעשות, תמונה של התרסה נגד חיילי צה”ל – אבוי לפלסטינים שהיו רק מעיזים לחשוב על מעשה כזה – היא לא בדיוק תמונת נצחון.

אז צריך לזייף. האגו דורש את זה. והמגזר, כידוע, לא טוב בדחיית סיפוקים.

(יוסי גורביץ)

זה הכיבוש, טמבל

זה הכיבוש, טמבל: בהנחה שהפלסטינים יואילו להתייחס לתכנית ג’ארד (זהירות, מסמך נלעג) שתפסה כותרות מוגזמות וספינים יוצאי דופן, הם צריכים לדחות אותה על הסף. הסיבה לכך פשוטה מאד: מעבר לכל הקשקשת שהמסמך עמוס בה, והדיבורים חסרי התוחלת על מדינה פלסטינית בלתי אפשרית, המסמך משאיר על כנו, לעולמי עד, את השליטה הבטחונית הישראלית בגדה המערבית. (עמ’ 11-12) שליטה זו אמורה להמשך גם לאחר שחזירים יעופו ותוקם המדינה הפלסטינית – מהלך שמותנה רשמית בהסכמתה של ישראל.

כלומר, הכיבוש – המחסומים, הפלישות הליליות לבתים, החטיפות על ידי המשטרה החשאית, העינויים – ישאר איתנו, על פי התכנית הזו, גם אחרי שכל הדור הזה ייאסף אל אבותיו. הפלסטינים יהיו העם היחיד בעולם שנתון לשליטה צבאית של אחר. תכנית ג’ארד-נתניהו (שממילא מכילה המון טקסטים שמועתקים מדברי נתניהו) היא דרישת כניעה, היא לא הסכם שלום. וזה בערך כל מה שצריך פלסטיני מהגדה או הרצועה לדעת עליה.

הסכם ג’ארד-נתניהו מועיל בנקודה קריטית אחת: הוא מחסל את האשליה שהסכם אוסלו שמחרחר את נשמתו כבר 25 שנים יכול להביא לשלום או לעצמאות פלסטינית. בפני הפלסטינים נותרה אופציה אחת: לדרוש קבלת אזרחות ישראלית על כל השטח שאמור להשאר בשליטה בטחונית ישראלית.

אגב, העמודים שמתייחסים לבטחונה של ישראל? הם לא אומרים שום דבר על בטחונם של הפלסטינים. רשמית, ישראל אמורה לטפל בנושא. אבל אנחנו כבר יודעים כמה היא יעילה בכך. אגב, אם מישהו חושב שההסכם הזה יועיל בטחונית לישראל, כדאי שיחזיר לנעמה יששכר את הבוף. צה”ל כבר מודיע שהגבולות החדשים, הפתלתלים, יצריכו עוד חמישה גדודים. חמישה גדודים שאין לו. כבר עכשיו רוב הסד”כ של צה”ל מופנה לדיכוי הפלסטינים. אם אכן יגיע הסיפוח – בינתיים ג’ארד שפך מים צוננים על ההתלהבות של שגריר יש”ע בישראל, פרידמן – עוד ממנו יופנה לשם. עוד חיילים-לכאורה יהיו קלגסים בפועל. והמשמעות תהיה עוד חיכוך עם אוכלוסיה פלסטינית, שבתורו יגביר את רצון הנקמה והמרי.

אבל כן, שכחתי: ג’ארד ונתניהו לא מתייחסים אל הפלסטינים כבני אדם, אלא כילידים שאדון לבן טוב צריך לשלוט בהם ביד רמה ובפטרנליזם.

פשע: עמוד 17 של התכנית קובע שישראל תהיה רשאית להעביר לפלסטינים את שטחי המשולש, שמאכלסים מאות אלפי אזרחים ישראלים. אף שביחס למובלעות הפלסטיניות בשטח ישראל ולמובלעות הישראלית בשטח המיועד לפלסטין מקפיד המסמך (עמ’ 16) לומר שהתושבים בהם יחזיקו באזרחות הולמת (ישראלים באזרחות ישראלית, פלסטינים באזרחות ריקה פלסטינית), הסעיף הזה נשמט מעמוד 17. קשה לראות בכך השמטה מקרית.

נתניהו מקפיד כבר שנים שלא להסתייג מהתכנית של ליברמן להעברה לפלסינים של שטחי המשולש. הוא אף התבטא בעבר שמדובר בתכנית חיובית. זו הפעם הרשמית, עם זאת, שהרעיון הזה מופיע במסמך רשמי שמקובל על ידי ממשלת ישראל. יתכן שזו תהיה הנקודה החשובה ביותר במסמך ג’ארד-נתניהו: זה היום שבו אמרה מדינת ישראל באופן רשמי לתושבים לא יהודים שלה שהם מבחינתה מטען עודף ושבכוונתה להפטר מהם בהקדם האפשרי.

לצורך כך, הימין היהודי, שמקדש את ה”ריבונות”, מוכן לוותר במהירות על חלקים ריבוניים של מדינת ישראל. כי בסופו של דבר, בישראל המונח “ריבונות” (או “משילות”) הוא שם קוד לעליונות יהודית.

צריך להבהיר שהתנגדות לתכנית הזו צריכה להיות חריפה וחסרת פשרות. אזרחות היא לא קליפה ואנשים הם לא סחורות. נסיונות לשלול מאזרחי ישראל את זכויותיהם ומקום מגוריהם צריך להיענות בשביתה כללית ובמידת הצורך, גם באמצעים חריפים יותר. הראשון שבהם צריך להיות פניה להאג כדי להגן על זכויותיהם.

חבלה במשפט הבינלאומי: יש אווירה של חוסר רצינות בתכנית הזו. למשל, בעמוד 13, נטען ש”ריבונות היא מושג אמורפי שהשתנה עם הזמן […] התפיסה שריבונות היא מונח קבוע ומוגדר באופן ברור היתה אבן נגף במו”מים קודמים.” התפיסה הפריכה של ריבונות מופנית כלפי הצד הפלסטיני; הריבונות הישראלית דווקא מוגדרת בקווי פלדה.

המסר שעובר כחוט השני לאורך המסמך הוא זלזול במשפט העמים שהתפתח לאחר מלחמת העולם השניה. התפיסה שאסור למדינות לתפוס שטחים של אחרים, התפיסה שאסור לכוח כובש להעביר אוכלוסיה לשטח שנכבש, התפיסה שכוח לא יכול לשנות גבולות – העקרון שמכוחו יצאה ארה”ב למלחמה בקוריאה ולמלחמה נגד סדאם חוסיין ב-1991 – ושלגיטימיות מושגת מהסכמת הנשלטים, נזרק כאן לפח.

המשפט הבינלאומי מלא פגמים כרימון. העובדה שלמעצמות יש זכות ווטו במועצת הבטחון היא אחד הפגמים הבולטים. הקמתו של בית דין בינלאומי חלש מאד היא בעיה אחרת. אבל מה שעולה מהמסמך הזה הוא השלכת ההגנות הקלושות שיש לחלשים מפני החזקים לפח. חזרה לתפיסות הלאומיות של 1933. זו, כמובן, עמדה שנוחה מאד לוולדימיר פוטין ולאינטרנציונל השחור שהוא מוביל, וגם למעצמה הרצחנית ביותר בהיסטוריה, סין העממית. היא נוחה לכוחות הריאקציונריים ששולטים כרגע בארה”ב ולמותר לציין, לאלה ששולטים בישראל. הישראלים, בכלל, תמיד העריצו כוח. נתניהו נוהג לומר שכל מה שחשוב הוא כוח.

החתירה הזו תחת המשפט הבינלאומי מגיעה בתקופה פרה-קטסטרופלית, כשאסון שלא ניתן בכלל לדמיון מתרגש עלינו: שינויי האקלים צפויים לערער את העולם כולו, וקרוב הרבה יותר משחשבו לפני עשור. בתקופה הזו, שבה יידרש שיתוף פעולה יוצא דופן בין מדינות, מתייצבת ישראל בצד שעושה כמיטב יכולתו להפוך את אומות העולם לסתגרניות וזעופות זו לזו. אם מישהו יזכור את ג’ארד ונתניהו, זו כנראה תהיה הסיבה שבשלה ייזכרו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ביניהן תרומה גדולה מאד. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

למה סגרתי את חשבון הפייסבוק שלי

פייסבוק היא נבל-על. הגיע הזמן להרעיב אותה

אתמול (א') סגרתי את חשבון הפייסבוק שלי, כולל את עמוד הפייסבוק של הבלוג. חשבתי שמן הראוי להסביר מדוע.

פייסבוק תמיד עוררה בי דחיה וסלידה. פתחתי חשבון ראשון ב-2007 ומחקתי אותו בתחילת 2008. אלא שאז הייתי כתב טכנולוגי של כלכליסט, ולא היתה אפשרות לשמש בתפקיד הזה בלי חשבון פייסבוק. פתחתי אותו מחדש בחוסר רצון. בשנתיים האחרונות הפסקתי לכתוב בעמוד האישי שלי והתמקדתי בעמוד הפייסבוק של הבלוג. אמרתי לעצמי שאני זקוק לו כדי לקדם את הרעיונות שלי, ושלמרות שמארק צוקרברג הוא נבל-על ופייסבוק היא הפסיכופטית שבחברות, ושהיא מקדמת כל דבר מאוס עלי אדמות, לוותר על האפשרות על הקול הזה תהיה טעות טקטית, ויתור על יכולת להשמיע קול שבקושי נשמע. בימים האחרונים, לאחר התחבטות ארוכה, החלטתי שהעמדה הזו בלתי מוסרית.

פייסבוק, כפי שהיא קיימת כעת, היא כלי מרכזי נגד דמוקרטיה וזכויות אדם ברחבי העולם. פייסבוק משתפת פעולה עם כל שלטון דכאני, מישראל (שאותה היא משרתת בדיכוי קולות פלסטיניים) ועד מיאמנר, שם היא שותפה ללא פחות מרצח עם. פייסבוק היא גם חברת הריגול הגדולה בעולם, שעוקבת אחרי כל אדם שמחובר ברשת, בין אם הוא פתח חשבון בה ובין אם לא. אני יודע שהיא תמשיך לרגל אחרי גם כשאסגור את החשבון, אבל זה כל כך משנה.

למה פייסבוק מסוכנת לדמוקרטיה? ראשית כל, משום שהיא שותפה מלאה לחתירה תחת הדמוקרטיה. התפיסה הבסיסית של דמוקרטיה אומרת שיש שוק דעות – ושבשוק הדעות הזה לכל אדם יש קול אחד. פייסבוק מאפשרת קיומם של מאות מיליוני חשבונות פיקטיביים, שמעוותים את שוק הדעות ומעניקים למי שיש לו יותר כסף וכוח יותר השפעה על הדיון. היא מאפשרת את קיומם של גדודי טרולים שתוקפים את מי שלא מוצא חן בעיניהם ומנסים לשבש את חייו ואת רצונו להשתתף בדיון פוליטי.

כל זה, למותר לציין, התקיים גם לפני פייסבוק – אבל קלות השיתוף בפייסבוק היתה שינוי איכותי, לא כמותי, בהטיית השיח. יתר על כן, פייסבוק לא מציגה למשתמש את הקולות של חבריו כפי שהוא חושב שהם: מחקר שנערך לפני מספר שנים מצא שרק 16% מהמידע שאדם נחשף אליו בפיד מגיע מחבריו. פייסבוק, בקצרה, היא מכונת תעמולה. לעתים, היא חורגת מכל גבול אתי – כפי שעשתה לפני שנים, כשבחנה האם היא יכולה להגביר את תחושת הדכאון או השמחה של משתמשיה. התשובה היא כן. היא עשתה את הניסוי הזה על מיליוני אנשים שלא נתנו את הסכמתם להשתתף בניסוי.

אני לוקה בדכאון מספר שנים. הסיכון במקרה קיצון של דכאון הוא התאבדות. העובדה שפייסבוק הרשתה לעצמה לשחק כך בחיים של אנשים, והעובדה שממשלות לא עשו שום דבר אחר כך, היתה עדות לכך שממשלות איבדו את היכולת לפקח על פייסבוק ולהגן על אזרחיהם. זו לבדה היתה עילה לפיגוע המוני בהנהלת החברה. זאת משום שאין לנו עוד כוח אחר להשפיע על פייסבוק. מדינות כבר חלשות ממנה. החוקים לא מסוגלים לעצור אותה. לכל היותר היא תספוג קנס שולי. והיא שילמה כמה קנסות כאלה, ולא שינתה את דרכיה. היה שווה לה.

פרשת קיימברידג’ אנליטיקה הבהירה את מירב הסכנה שבפייסבוק. היא מאפשרת לכל שחקן, בזוי ככל שיהיה, לדעת אינספור אינדיקטורים על כל משתמש. בהתאם, שחקנים כאלה – הקמפיינים של ברקזיט, של טראמפ, של נתניהו – יכולים להתאים מסריפ שיגיעו למשתמשים ספציפיים, ולהציג לכל משתמש תמונה אחרת של המציאות . התוצאה היא שפייסבוק מאפשרת פירוק של המציאות והרכבתה למשתמשים לפי צרכיהם של שחקנים פוליטיים. פייסבוק מאפשרת למחנה שמכחיש את המציאות – הדוגמה הבולטת ביותר היא ההתחממות הגלובלית – לשכנע אנשים שהגרסה שלהם, ה”עובדות האלטרנטיביות” שלהם, הן המציאות עצמה. ואם אנחנו לא מסוגלים לדבר על עובדות, אנחנו לא מסוגלים לנהל דיון דמוקרטי מושכל.

כל זה היה ידוע כבר שנים. למה עכשיו? כי לאחרונה פייסבוק הודיעה שהיא תאפשר לשחקנים פוליטיים לפרסם שקרים במודע. כלומר, פייסבוק היא מכונת תעמולה עבור בצע כסף. מכונת תעמולה שכבר דרסה עיתונים וכלי תקשורת עצמאיים.

פייסבוק, שיא הקפיטליזם בימיו המאוחרים, היא סכנה מהותית למין האנושי, בכך שהיא מאיימת על היכולת שלו לקבל החלטות שאינן מתומרנות על ידי תועמלנים. היא משהו שצריך לשבור. לא ברור איך, די ברור שהמדינות לא מסוגלות לזה. ומאחר וזה לא הוגן לבקש מאדם רנדומלי שיקריב את חייו כדי לבצע פיגוע, המינימום שאנחנו יכולים לעשות הוא לצאת ממנה ובכך להרעיב אותה. אני מקווה שתלכו בעקבותי ותסגרו את החשבון שלכם.

הבלוג ימשיך כמובן להתעדכן; אפשר יהיה לעקוב אחרי כתיבה יומיומית יותר בטוויטר, החשבון הוא @ygurvitz.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הקרנף והשאלה האמריקאית: המקרה של גדי טאוב

גדי טאוב מטעה במכוון את קוראיו בשאלה שקשורה למלחמת האזרחים – שאלה שיש לה השלכות על ימינו

בדרך כלל אני משתדל, בהצלחה, להתעלם מגדי טאוב; אבל המאמר האחרון שלו (שיוצג כאן בצילומי מסך, כי אין לי כל כוונה להוריד מסך הידע בעולם על ידי קישור אליו) חירפן אותי יותר מדי. אז נפרק נא את האינטלקטואל בעיני עצמו.

הקדמה: המאמר של טאוב הוא תגובה למאמר של ד”ר תומר פרסיקו, שמפריך את התפיסה של טאוב, כביכול דמוקרטיה היא שלטון הרוב ותו לא; פרסיקו מראה בהרחבה כיצד תפיסות הומניסטיות של שוויון ליוו את ארה”ב מרגע לידתה, ועוד קודם לו. בין השאר מציין פרסיקו את מלחמת האזרחים בארה”ב כדוגמא מובהקת לתפיסה של זכויות אדם.

טאוב, שהתואר שלו הוא בהיסטוריה של ארה”ב, חטף ג’ננה מכך שמישהו העז להכנס לטריטוריה שלו – תופעה מוכרת, למרבה הצער, בקרב אקדמאים חסרי בטחון – והתגובה שלו היא אד הומינם ארוך, מלווה בשורה של הטעיות ושקרים. למשל, הוא טוען ש”מכאן שהתפיסה האמריקאית תואמת לדעתו את עמדת בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג” – טענה שפרסיקו כלל לא העלה.

כולנו חוטאים מדי פעם בהעמדת אנשי קש. מה שבא אחר כך איננו איש קש כלל. הוא מציב את טאוב כבור או כשקרן. ואני מתקשה להאמין שהוא בור. הטענה של טאוב היא שלינקולן לא שחרר את העבדים (בצו השחרור שלו מ-1863) מסיבות של זכויות אדם, אלא באמצעות “טיעון מפולפל”: לינקולן, כך טאוב, השתמש בסמכות של הנשיא להחרים רכוש אויב ואחר כך שחרר אותם. טאוב טען את זה ברצינות כזו, שלכמה שניות האמנתי לו.

taub1

ואז התאפסתי על עצמי. הנה הטקסט של הצהרת השחרור של לינקולן. הפכו בה והפכו בה, ואין שם שום אזכור לעבדים כאל רכוש אויב שנתפס. הנה הפסקה הרלוונטית:

“That on the first day of January in the year of our Lord, one thousand eight hundred and sixty-three, all persons held as slaves within any State, or designated part of a State, the people whereof shall then be in rebellion against the United States shall be then, thenceforward, and forever free; and the executive government of the United States, including the military and naval authority thereof, will recognize and maintain the freedom of such persons, and will do no act or acts to repress such persons, or any of them, in any efforts they may make for their actual freedom.”

יש שם עוד. בין השאר, נשען לינקולן על חוק שאישר הקונגרס במארס 1862, שאסר על החזרת עבדים לאדוניהם. הצו של לינקולן קובע שאם אנשים הנאמנים לאיחוד בדרום – והיו לא מעט כאלה – איבדו עבדים, הרי שהם יקבלו פיצוי על כך, אבל העבדים לא יוחזרו אליהם.

מה קרה פה? ובכן, כנראה שטאוב קרא פעם משהו על מלחמת האזרחים ושחרור העבדים, אבל במקרה הטוב לא הבין את מה שקרא ובמקרה הרע ניסה להטעות את קוראיו. עם כניסת כוחות הצפון לשטחי מדינות הדרום, חלה בריחה המונית של עבדים אל קווי הצפון. גנרל צפוני בווירג’יניה, בנג’מין באטלר (תהיה לו קריירה ארוכה וססגונית אחר כך) מצא את עצמו מוצף בעבדים נמלטים. הוא לא קיבל פקודות ברורות, והדרומיים דרשו את העבדים בחזרה. הם טענו, בין השאר, שבאטלר צריך לציית לחוק הפדרלי הידוע לשמצה שהורה על החזרת עבדים לבעליהם. לבאטלר לא היתה שום כוונה לעשות משהו מעין זה, ועל כן הוא מצא פתרון משפטי גאוני: הוא הכריז על העבדים הנמלטים שהגיעו לשטחו כעל contraband, קרי רכוש אויב תפוס, והעסיק אותם בעבודה בבסיסים שלו. הוא שילם להם. התקדים של באטלר, שלא תואם מראש עם אף אחד, הפך כמה חודשים אחר כך למדיניות רשמית.

אבל זה היה בתחילת 1861. הצו של לינקולן יצא בסוף 1862. השנה וחצי הללו כללו כמה מהקרבות האיומים במלחמה, וברוב הקרבות שהתנהלו במזרח האיחוד הפסיד. לינקולן שכנע את הקבינט שלו באמצע 1862 שיש לשחרר את העבדים במדינות הדרום, אבל היתה הסכמה כללית בקבינט שצריך לחכות לנצחון לפני ההכרזה. קרב אנטיטם הנורא בספטמבר, שהזכיר את קרבות מלחמת העולם הראשונה, סיפק ללינקולן את הנצחון (נצחון פירוס ככל שיהיה) שנדרש לו. חמישה ימים לאחר הקרב, פרסם לינקולן את ההצהרה. עוד קודם לכן, יש לציין, שחרר לינקולן את העבדים במחוז קולומביה.

את הבלבול הזה של טאוב עוד אפשר, בדוחק, לתאר כתקלה. אממה, הטקסט שלו מכיל שקר שהוא היה משוכנע שאיש לא יזהה. שחרור העבדים הגיע לא באמצעות הצהרת השחרור, אלא באמצעות התיקון ה-13 לחוקה. לינקולן, שידע שלאחר המלחמה ידרשו הדרומיים את ביטול ההצהרה – שהיא צו נשיאותי ותו לא – היה נחוש למנוע את האפשרות שהעבדים ששוחררו ישועבדו מחדש. על כן, הוא דחף בגרונו של הקונגרס את התיקון ה-13 לחוקה, שביטל את העבדות. לינקולן השתמש בשורה של תרגילים מסריחים לשם כך: הוא העלים מהקונגרס את העובדה שהדרום כבר ביקש להכנע, בידיעה שתומכי הדרום בקונגרס ישתמשו בכך כדי לדחות את התיקון. הוא הפעיל לחצים שהיו גורמים למיקי זוהר להחוויר על חברי קונגרס מתנגדים. כל זה, כדי לוודא שלא תהיה שום אפשרות שמדינות דרומיות ישתתפו בהצבעה על התיקון ה-13.

למה הוא עשה את כל זה? ובכן, בניגוד לטענה של טאוב, שמצטט חצי ציטוט (לינקולן אכן אמר בתחילת המלחמה שהוא יחזיר את האיחוד, גם אם זה לא ישחרר אף לא עבד אחד), האמונה של לינקולן בביטול העבדות היתה עמוקה ועתיקה. הוא נאבק בנושא במהלך שנות ה-50. טאוב מציג את עצמו כאן כ-neo-confederate: לטענתו, המלחמה לא היתה על העבדות.

taub2

זה, במחילה, קשקוש שקשה להאמין שדוקטור להיסטוריה אמריקאית כותב ב-2020. המלחמה היתה על הפרישה – אבל מדינות העבדות ציינו בהצהרות הפרישה שלהן שסיבת הפרישה היא ההגנה על העבדות. טאוב מתעלם לנוחותו מהטינה העצומה לעבדות במדינות הצפון, שהיתה גורם קריטי למלחמה. חוק החזרת העבדים עשה יותר מכל גורם אחר להפוך את הצפוניים לשונאי עבדות. “הלכנו לישון אנשים רגועים ושפויים,” אמר בנקאי צפוני, “והתעוררנו [אחרי החוק] כאבולושניסטים [מתנגדי העבדות] מטורפים.”

ולמה טאוב מציב את עצמו עם גזענים מודרנים, מעבר להנאה הקבועה שזה מסב לו מתוקף היותו “התינוק הנורא”? משום שאם אנחנו מקבלים זכויות אדם כעקרון על, עקרון שרבים תופסים כעליון מחוק או מהחוקה, כל העמדה שלו נגד משפט בינלאומי מתמוטטת. כפי ששאל פרסיקו, איפה היה טאוב עומד במלחמת האזרחים? בצד החוק, עם הדרום, או לצד לינקולן ומתנגדי העבדות? למרבה הצער, התשובה של טאוב ברורה, ותיכף נשוב אליה.

הלאה. התיקון ה-13 לא היה התיקון היחיד שהועבר שלא באופן רובני (קרי, מבלי לספור את קולות הדרום), אלא כך הועברו גם התיקון ה-14, אולי התיקון החשוב ביותר, שמכריז על שוויון זכויות לכל מי שנולד בארה”ב, והתיקון ה-15 (שאוסר על אפליה גזעית בזכות ההצבעה והזכות להבחר). הצפון דרש ממדינות הדרום הכבושות לקבל את שני התיקונים הללו כדי לחזור לאיחוד. לראייתו של טאוב, מדובר בשני תיקונים בלתי חוקיים. אבל שוב, להוציא ניאו-קונפדרטים, אף אחד לא מקבל את הטענה הזו.

למותר לציין שגם את התיקונים ה-14 וה-15 טאוב לא מזכיר. זה מעורר שאלות קשות, אז הוא מעדיף שקוראיו יאמינו ששחרור העבדים בוצע בצו נשיאותי שנסוב על שאלות של תפיסת רכוש.

ולמה אני מטריח אתכם בשאלות היסטוריות? משום שכרגיל, העבר איננו מת; הוא אפילו איננו עבר. השאלה על זכויותיהם של עבדים וזכויות אדם עולה פה, כרגיל, בשאלת הדיקטטורה הצבאית שמפעילה ישראל בגדה המערבית. או, בלשונו של טאוב, “ואז כמובן מגיע הכיבוש.”

כאן מגיע טאוב לטיעון מדהים. הצדקת הכיבוש, הוא אומר, איננה תלויה בהסכמת הנשלטים אלא בסירובם: לפלסטינים אין זכות לזכויות אדם כל זמן שהם לא מקבלים עליהם את תנאיהם של ישראל. לטענתו של טאוב, הפלסטינים מהווים סכנה קיומית לישראל ועל כן יש לישראל זכות לשעבד אותם דור אחרי דור, עד שייכנעו. כלומר, יש קבוצת אנשים שהחשש להתקוממותם מאפשר את שעבודם.

taub3

וזה מסתדר נהדר עם העמדה הניאו-קונפדרטיבית של טאוב, משום שטענה מרכזית של בעלי העבדים ותומכי העבדות היתה ששחרור העבדים יהיה מסוכן מדי. הם ירצו נקמה, והם (אופס!) הרוב בחלק ממדינות העבדות. בעלי העבדים אכן ציטטו שורה של התקוממויות עבדים פראיות.

ייאמר מראש: אני תומך בזכותם של משועבדים להתקומם, משום שאלימה ככל שתהיה התקוממותם, היא לעולם לא תגיע ולו לעשירית מאלימותו של המשעבד. האחרונה, כמובן, מקפידה לכסות את עצמה בחוקים וחוקות. מדינת וירג’יניה הוציאה להורג את נט טרנר אחרי התקוממותו האלימה, והיא הוציאה להורג גם את ג’ון בראון. ההוצאות להורג היו חוקיות למהדרין. החוק היה בלתי חוקי.

הניסוח של טאוב מעלה פרכה קשה. הפלסטינים אמורים, לשיטתו, להבהיר לישראל שהם אינם רוצים להשלט על ידה. אבל איך יעשו זאת? ישראל שולטת בשטחים הפלסטיניים הכבושים מאז 1967. ראה זה פלא, ב-20 השנים הראשונות לשלטונה כמעט ולא היה טרור בגדה, אבל ישראל לא העלתה בדעתה לערוך שם בחירות או להעניק לפלסטינים עצמאות. היא התירה עריכת בחירות רק בין 1994 ו-2006, כרבע משנות הכיבוש. מאז 2006 אין בחירות ולא נראות כאלה באופק. גם אם יהיו, ישראל לא תתיר השתתפות מפלגות שאינן מקבלות את הסכמי אוסלו, והיא לא תאפשר לפלסטינים במזרח ירושלים, רובם ככולם נטולי אזרחות, להשתתף בהן. אז איך, אליבא דדוקטור טאוב, אמורים הפלסטינים לשחרר את עצמם מישראל?

וכאן עולה שאלה נוספת: האם מותר לשעבד עם משום שמנהיגיו לא מקבלים את תנאי הכובש? האם מותר לפגוע בשיטתיות, במשך עשורים, בזכויות האדם של אנשים? טאוב לא רוצה שתחשבו על הנושא. זה יגרום לכם למחשבות לא נוחות על משפט בינלאומי, כזה שמסוגל לשבור עוול גם בניגוד ל”הסכמת הנשלטים” (במקרה של טאוב, כמובן, רק המשעבדים נחשבים).

מעבר לכל זה, טאוב משקר, והוא יודע שהוא משקר. הוא יודע שלכיבוש הישראלי יש מעט מאד עם בטחון והרבה יותר עם גזל רכוש. איך הוא יודע את זה? ובכן, הוא כתב ספר שלם על המתנחלים ועל הסכנה שהם מהווים לישראל (”המתנחלים”, 2007); בשנת 2010, הוא כתב שהמתנחלים הם סכנה לישראל, ושהימין בישראל “שואף להשאיר את הערבים לעד בסטטוס מעין קולוניאלי.”

ובכן, נראה שלפני עשור גדי טאוב ידע שהכיבוש הוא לא רק בטחון, שהמתנחלים הם סכנה לישראל, ושאי אפשר להחזיק אנשים בסטטוס מעין קולוניאלי. איכשהו הוא שכח את מה שידע לפני עשור, איכשהו הוא שכח את התיקון ה-13, איכשהו הוא בלבל בין הצהרת השחרור של לינקולן ובין תפיסת ה-contraband של באטלר.

לשכחה מעלות רבות. הן יכולות להביא אותך ממעמד אינטלקטואל בינוני למי שמתקבל בלשכת ראש הממשלה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

זה הכיבוש, טמבלים

ישראל נמצאת בדרכה להאג משום שכיבוש משמעו דיל אפל בין המפקדים לחיילים: אתם תעשו מה שאתם רוצים ואנחנו לא נעמיד אתכם לדין

כתריאליבקה כמרקחה. התובעת הכללית של בית הדין הבינלאומי בהאג מצאה שיש די ראיות לפתוח בחקירה כנגד ישראל בשורה של פשעי מלחמה, כשהבולטים שבהם הם ההתנחלויות בגדה המערבית, הרג חסר אבחנה במהלך מבצע צוק איתן, והרג חסר אבחנה של מפגינים לא חמושים בגדר הרצועה.

יש המון טענות מטומטמות שניתזות באוויר כרגע – החדשנית שבהן היא של ד”ר גדי טאוב שבתי משפט צריכים להתכנס אך ורק בהסכמת הנאשמים, שאם לא כן הם לא דמוקרטיים או משהו – והרבה פחות זמן (*) לטפל בהן. התיק המרכזי נגד ישראל הוא ההתנחלויות, העברה של אוכלוסיה לשטח כבוש – פשע מלחמה פר אקסלנס. ולמזלה של הנהגת ישראל הוא ייבחן רק משנת 2014 (משום שאז התקבלה פלסטין כמדינה חברה בבית הדין).

שלושת סעיפי האישום הופכים את האנשים הבאים לחשודים בביצוע פשעי מלחמה:

בנימין נתניהו

בני גנץ

נפתלי בנט

יאיר לפיד

אביגדור ליברמן

ציפי לבני

גדי איזנקוט

אביב כוכבי

אביחי מנדלבליט

יהודה “מי?” וינשטיין

ורבים, רבים אחרים. אבל הם הבולטים שבהם. חלק עצום מההנהגה הפוליטית, הצבאית והמשפטית של ישראל. ואם בית הדין יחליט לעסוק גם בהריסות בתים בגדה המערבית, זה יגרור פנימה את כל שופטי בג”ץ בערך.

כל זאת, למה? זה הכיבוש, טמבל. ישראל החליטה בשנות השבעים והשמונים לספח את הגדה המערבית ולנסות לספח את הרצועה, אף שמסמכים סודיים של המשפטנים שלה הבהירו לה כבר ב-1968 שמדובר בפשעי מלחמה. מכתב האישום נגד ההתנחלויות אין כנראה שום הגנה אפשרית (לא, אף אחד בעולם לא מקבל את הטענה שלישראל יש זכויות בגדה מתוקף הצהרת בלפור), אבל מכתבי האישום היה אפשר כנראה להתחמק.

כל מה שצריך היה לעשות הוא לוודא שכל חייל שחורג מפקודותיו ומתעלל בפלסטינים, שלא לדבר על ירי בהם, היה חוטף את כל הזימבור שהחוק הצבאי מסוגל לגייס. בית הדין בהאג מוגבל על ידי עקרון המשלימות: אם ישראל היתה מסוגלת להוכיח שיש לה מערכת צדק צבאית מתפקדת, ושהיא מתמודדת עם טענות לפשעי מלחמה ברצינות ובמלוא חומרת הדין, התביעה בהאג היתה נסוגה. מקרים כאלה אינם בסמכותה.

אבל, כמובן, החקירות של ישראל הן בדיחה. עד כמה בדיחה? בחוק הצבאי הישראלי אין אפילו הגדרות לפשעי מלחמה. הפרקליטות טענה לאורך השנים שאין צורך בכך, ושדי בחוק הפלילי. זה, איך לומר, שקר גס. והסיבה לו ברורה למדי: חיילי צה”ל מבצעים פשעי מלחמה על בסיס קבוע, אבל אוי לתובע הצבאי שיעז לומר שמה שהם עושים הוא פשע מלחמה. ועדת טירקל – זוכרים אותה? – המליצה (זהירות, מסמך) לפני שבע שנים בערך (עמוד 307) לקבע את חקיקת פשעי המלחמה בחוק הצבאי הישראלי. צה”ל עדיין חושב על זה.

ממצא התביעה מס’ 1: לישראל אין בכלל חקיקה נגד פשעי מלחמה. למה? או. הדיל האפל בין החיילים ובין הפיקוד הישראלי, שעליו מתבסס הכיבוש. המפקדים אומרים לחיילים בשקט: תראו, יש פה שני סוגי פקודות, הרשמיות ואלו שבהן משתמשים בפועל, אלו שכל חפ”ש מכיר וכל אלוף מכחיש. המשימה שלכם היא הטלת אימה על הפלסטינים, שלא ירימו את הראש. אתם תעשו מה שאתם חושבים שצריך לעשות, תכו את מי שתרצו ואם אין לכם ברירה גם תירו. זו המשימה המזוהמת שהוטלה עליכם, אנחנו מבינים אתכם לגמרי, רק אל תתפסו, כן? רק בלי מצלמות. כל זמן שאין מצלמות, נגן עליכם מפני הכל. אם יהיו מצלמות, נזרוק אתכם לכלבים. מצטערים. ככה זה. אנחנו לא יכולים להתפס בציבור כארגון הטרור החזק במזרח התיכון. דיסוננס קוגניטיבי, אתם מבינים.

התוצאה של מערכת הפקודות הכפולה הזו, של המסרים הכפולים האלה, היא כפולה: השחתה של החיילים, שממילא נמצאים במצב משחית, והשחתה של מערכות החקירה של הצבא. במצ”ח ובפרקליטות הצבאית יודעים מה הדיל של הפיקוד עם החיילים. בהתאם, הם חוקרים מקרי ביזה – אלה מסוכנים למשמעת הצבאית – אבל לא מקרי אלימות כנגד פלסטינים: אלה פשעים, אבל פשעים מותרים. השיטה של מצ”ח והפרקליטות הצבאית פשוטה: למשוך זמן, עד שהחשודים יוצאים מתחולת חוק השיפוט הצבאי, או עד שהעדים שוכחים. ובמשיכת זמן, מצ”ח יצירתית מאד.

נסכם: מערכת צבאית שהיתה רוצה להגן על חייליה מהעמדה לדין במוסדות בינלאומיים, היתה אוכפת עליהם את החוק בחומרה יתרה. זה היה משפר לא רק את התפקוד הצבאי, לא רק גם את מצבם של פלסטינים שנתונים למשיסה, אלא גם את מעמדם המשפטי של החשודים לעתיד. אבל צה”ל לא יכול לעשות זאת, כי המשימה שלו היא הטלת טרור על השטחים הכבושים – “יצירת תחושת נרדפות”, בעגה הצה”לית – כדי להקל על משימת הדיכוי של האוכלוסיה; ו”יצירת תחושת נרדפות” וחוק, אפילו חוק צבאי, לא עולים בקנה אחד. אז צה”ל בחר במשימה ובהתרת הרסן מעל חייליו. הוא, כמוסד, בישל את הדייסה הזו; שיאכל אותה.

כמובן, צה”ל יוכל לומר: מה אתם רוצים מהחיים שלנו? הפוליטיקאים – שאתם בחרתם – הכנסתם אותנו לביצה הזו. במשך שנים, הסיסמה בבסיסים שלנו היתה “לקנות זמן לדרג המדיני.” מה הוא עשה עם הזמן הזה, שנקנה בדם ועינויים, שנקנה בפוסט טראומה של חיילים? מה עשיתם אתם עם הזמן האבוד הזה? הסתכלתם הצידה. אנחנו השעיר לעזאזל שלכם. הלכנו, אם לא לפי הפקודות, לפי רוח המפקד. לקחנו חיילים ובפקודתכם השתוקה הפכנו אותם לקלגסים. מה, אתם חושבים שנהנינו מזה?

לא. אבל כפי שלמדנו מרבותינו, “רק ביצעתי פקודות” איננה הגנה. לא לחפ”ש ועל אחת כמה וכמה למי שנתן אותן.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

הערה מנהלתית ב' (*): לאחרונה התחלתי מחדש לימודים לתואר שני בהיסטוריה, ובין עבודה ולימודים הזמן לכתיבה ארוכה התדלדל הרבה יותר משחשבתי. עמכם הסליחה.

(יוסי גורביץ)

למוֹלך, שור!

בימים האחרונים אני תחת השפעת הספר "לבנון: המלחמה האבודה" של חיים הר-זהב. סקירה קצרה על הספר אפשר לקרוא כאן. (אתמצת: לכו לקנות.) וביממה האחרונה התחלתי לחבר כמה נקודות.

כפי שאתם ודאי יודעים, הוושינגטון פוסט פרסם לאחרונה את "מסמכי אפגניסטן" – ארכיונים סודיים של הממסד הבטחוני האמריקאי, שבקצרה מעידים שהדרגים הבכירים בצבא האמריקאי ובפנטגון ידעו, כבר מימי רמספלד, שאין להם מושג מה קורה באפגניסטן ועל אחת כמה וכמה שאין להם אסטרטגיית נצחון שם. כל הנסיונות לקושש כזו נכשלו. גנרל עם שלושה כוכבים דיבר על כך "לא היה לנו המושג המעורפל ביותר על מה שאנחנו עושים", ודיבר באימה על 2,400 הרוגים אמריקאיים לשווא.

אבל הוא לא התפטר, לא הלך להפגין, לא הצית את עצמו במחאה. מותם חסר הטעם של 2,400 מחייליך אולי מזעזע, אבל לא מספיק כדי שתזרוק את עצמך על גלגלי מכונת המלחמה כדי לבלום אותה. כוח האינרציה של מלחמה הוא עצום, גם כשלאף אחד לא ברור למה היא טובה בעצם. הכוח הזה חזק מספיק כדי ששורה של מנהיגים וגנרלים ישקרו לאומה האמריקאית, אומרים שוב ושוב שהם על סף נצחון גם כשהיה ברור להם שלא יהיה שום נצחון.

הר-זהב מציין בספרו שהיק"ל, יחידת הקישור ללבנון, הבינה כבר ב-1996 שצד"ל נמצא בתהליך של התפוררות ותושבי דרום לבנון מאבדים אמון בישראל. בלבנון היתה תופעה משונה: דגנרל אחרי דגנרל היו משתחררים מתפקיד בכיר בדרום לבנון, ומיד מודיעים שאין שום תועלת בשהיה שם. למה הם לא אמרו כלום כשזה עוד שינה משהו? כי למלחמה יש כוח משיכה משלה.

ויאטנם היא, כמובן, המקרה הקלאסי. שם, בסופו של דבר, מי שאילץ את הפסקת המלחמה היה הציבור האמריקאי, שלא היה מוכן עוד לשלם את המחיר. כך קרה, למזלנו, גם בלבנון: ארבע אמהות הן הגיבורות האמיתיות, שהפסיקו את האינרציה, הפסיקו את הנטיה הטבעית להעלות עוד קורבן למולך.

אפגניסטן היא עדיין תיק פתוח מהבחינה הזו. לרוע מזלם של החיילים האמריקאים, יש נתק גדול בינם ובין הציבור. אבל בפעם הבאה שיגידו לנו שאין ברירה, זו גזירת גורלנו ובחירת דורנו, רצוי שקודם כל נפקפק, קודם כל נשאל שאלות. מי יודע, אולי עוד 15 שנה יצאו המסמכים שמעידים שהפיקוד ידע מראש שהכל אבוד.

הפרסום פחות סביר: בישראל יש צנזורה. אבל צאו מנקודת הנחה שהמסמכים האלה שם, ושלפיקוד ולפוליטיקאים קל יותר להעלות עוד קורבן למולך מאשר להפסיק את הטרגדיה. היו ארבע אמהות.

(יוסי גורביץ)

גניבת שלטון בכספי ציבור

ושלוש הערות נוספות על כתב האישום נגד נתניהו

חבלה ישירה בדמוקרטיה: תומכיו של נתניהו, הן הנבערים הן הנבלים (היי, גדי טאוב!) מעלים טענה מרכזית כנגד סעיף האישום המרכזי נגדו, השוחד. לטענתם, “סיקור חיובי” לא יכול להיות שוחד; יתר על כן, הם אומרים (במיוחד טאוב) עצם ההגדרה של סיקור חיובי כשוחד מעמידה בסכנה כל עיתונאי וכל פוליטיקאי, משום שפרקליט מדינה חסר מעצורים יכול להפליל אותם כרצונו.

לטאוב ודומיו יש נקודה: אכן עומד בראש הפרקליטות פרקליט מדינה חסר מעצורים. אין ספק שהפרקליטות צריכה ניקוי אורוות, רצוי באמצעות D9. אבל הטענה שאפשר להעמיד לדין כל עיתונאי וכל פוליטיקאי היא קשקוש. במקרה של טאוב, מדובר בקשקוש אפוף במליצות גבוהות וטרחנת עילית, אבל זה עדיין קשקוש.

האוליגרך אלוביץ’ לא היה עיתונאי ונתניהו לא היה מקור. העיתונאים היו אנשי וואלה האומללים, שאולצו על ידי אלוביץ’ ושלוחיו להטות את שכתבו ולספק חיפוי למשפחת נתניהו. נתניהו העניק בתמורה לאלוביץ’ הטבות בשווי כמיליארד ש”ח, ביניהן הטבות שמנעו את קריסת יורוקום. כל מי שרוצה לדעת, צריך רק לקרוא את החלק בכתב האישום (זהירות, מסמך) העוסק באלוביץ’ שנכתב בעדינות ודיוק שנדיר לראות כמותם בכתבי אישום.

ומאחר ולפרקליטות אין הבנה בנושאי יח”צ (שי ניצן הדגים את זה לאחרונה במייל ששלח לשופטים לשעבר), היא הצליחה להפיל את הכדור הכבד ביותר במחסנית שלה. אני מפנה אתכן לסעיף 32 לנספח א’ לכתב האישום. לנוחותכן, הוא מופיע למטה.

walla

מה קרה פה? השנה היא 2015. יום בחירות. נתניהו חושש שהוא עומד להפסיד בבחירות. להעלות שידורים בטלוויזיה או ברדיו אסור לו, ולך תביא אנשים בשעות שנותרו לך עד לסגירת הקלפי לאיזה סרטון יוטיוב. אז הוא משתמש בכלי התקשורת שנתון למרותו, וואלה של אלוביץ’, ובהנחייתו אלוביץ’ מנחה את וואלה להחזיק את סרטון “הערבים נוהרים” במשך שעות באוויר. כמה שווה השוחד מאלוביץ’ לנתניהו? את השלטון עצמו. אלוביץ’ סייע לנתניהו להפוך את הסקרים ולנצח ב-2015, סייע לו לקבל ארבע שנות שלטון נוספות. זה השוחד.

ומה היה אכפת לנתניהו להחזיר לו? אחרי הכל, הוא לא הוציא פרוטה מכיסו: הוא גנב את השלטון בכספי ציבור. זה הסיפור. רק על זה, על הקשר הזה נגד הבוחר, נתניהו היה צריך לשבת בכלא לשארית ימי חייו. אבל, כמובן, במערכת היחסים בין אלוביץ’ לנתניהו היו הרבה מאד מקרי שוחד אחרים.

אשמת מנדלבליט: אלא אם יקרה משהו יוצא דופן בשלושת השבועות הקרובים, ובהתחשב בהיסטוריה הפוליטית של 2019 זה לגמרי יכול לקרות, נלך בסביבות מארס 2020 לבחירות שלישיות ברצף. זה עולה למדינה הרבה כסף, בחירות שלישיות מערערות את אמון הציבור במערכת, הן מועילות רק לגרועים שבבני האדם, הפרסומאים – והאשמה על כך מוטלת במידה ניכרת בחיקו של הרופס הממשלתי לממשלה, אביחי מנדלבליט.

מנדלבליט החזיק את ממצאי השוחד בתיק נתניהו במשך שלוש שנים כמעט. הוא זה שהתעקש להגיש כתבי אישום במשותף, בכל התיקים. בכך הבטיח גרירת רגליים ומשיכת זמן. גרוע מכך: השימוע שערך לנתניהו, כלי שלא עומד לרשותו של סתם נאשם בפלילים, אמור היה להיערך לפני בחירות אפריל. לבקשת נתניהו, מנדלבליט דחה את השימוע לאוקטובר, ולא ביטל אותו גם לאחר שורה של תרגילים מצד נתניהו – למשל, סירוב של עורכי הדין של נתניהו לבוא לקחת את החומר.

בכך אחראי מנדלבליט לבחירות ספטמבר, ומאחר ומשך את הזמן עד יום לאחר שפקע המנדט שהוענק לגנץ, הוא יהיה אחראי מרכזי גם לבחירות מארס 2020, אם יהיו כאלה. כל פקיד שגרם נזק כזה למדינה צריך ללכת בקלון הביתה. מנדלבליט יזכה כנראה בפרס ויהפוך לשופט עליון.

התיקים השתוקים: פרשות נתניהו לא מתמצות בכתב האישום נגדו. היתה, כמובן, פרשת ביביטורס, שבמסגרתה קיבל נתניהו טובות הנאה יוצאות דופן. היועץ המשפטי הקודם, יהודה “מי?” וינשטיין, וידא שהתיק הזה ייקבר. תיק 1000 עצמו מכיל שתי פרשות יוצאות דופן. לאחת התוודענו בשבוע שעבר: נתן מיליקובסקי, ראש וראשון לבני הדודים של נתניהו, הודה שהוא מסר לנתניהו, במעטפות, סכום של כ-100,000 ש”ח. נתניהו לא נחקר בנושא הזה, שעל פניו נע בין מתנה אסורה, הפרת חוקי המס ושוחד. הוא גם לא נחקר בפרשה אחרת שקשורה לבן הדוד המיטיב, פרשת מניות כלי השיט. כנראה שכתב האישום הזה הוא המקסימום שמוג ליבו של מנדלבליט איפשר.

ויש פרשה אחת שקושרת בין הצורך לנקות את הפרקליטות בלהביור ובין פשעיו של נתניהו: פרשת רות דוד. בשנת 2004 השמידה דוד, אז פרקליטה בכירה, תיק הברחה יוצא דופן – לאחר שעיינה בו במשך פחות משלושה ימים. בין החומרים שהושמדו היתה הקלטה של עד שקשר בין נתניהו ובין פרשת ההברחה: לכאורה, בכירים בליכוד, טען העד, פנו לנתניהו – אז שר האוצר – וזה היה מעורב בשחרור המכולה ובסגירת התיק. נתניהו טוען שהוא לא זוכר כלום. זה גם מה שאני הייתי אומר.

העד, אגב, נרצח בעינויים מאז. יש כנראה סיבות טובות לפרקליטות לא לפשפש בתיק הזה.

סליחה, טריקי דיק: לפני שנים, השוותי בין בנימין נתניהו ובין ריצ’רד ניקסון. חטאתי כלפיו ואני מבקש את סליחתו.

יש, אכן, דמיון בין שתי הדמויות. ניקסון ונתניהו שניהם פושעי מלחמה. שניהם גזענים. שניהם פשעו כלפי המדינה שבראשם עמדו וניסו לגנוב בחירות. כאן נגמר הדמיון. ניקסון, משאולץ להתמודד עם פשעיו, התפטר במקום למשוך את המדינה למשפט סנאט ארוך. הוא בחר, בסופו של יום, בטובת ארצו. זו לא היתה הפעם הראשונה: ניקסון ידע, אחרי בחירות 1960, שיריבו קנדי גנב אותן בסיוע המאפיה של שיקאגו. הוא בחר בטובת ארצו ולא גרר אותה לסיוט. מותר לשער כמה המרירות של גניבת הבחירות ב-1960 השפיעה עליו שנים אחר כך.

השוו את התנהלותו של ניקסון לזו של נתניהו שלשום, ותראו את ההבדל בין נבל פטריוט ובין נבל שמתחזה לפטריוט.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)