החברים של ג'ורג'

ליהודים אין זכויות בחראם אל שריף

צריך להפסיק את הטירוף של נסיון השתלטות יהודי על חראם אל שריף. גם המציאות זקוקה להגנה

עבדכם הנאמן הגיע למסקנה, אי שם בשנות התשעים, שהפתרון הראוי לנושא האגן הקדוש בירושלים פשוט למדי: מטען גרעיני של כ-25 קילוטון. הבזק אחד, שבעתיים כאור החמה, והמורסה בלב ירושלים – המוקד לשפיכות הדמים הבלתי פוסקת שהיא המוזיקה הנצחית של החור הנתעב הזה – תנוקז בשניות. האבנים הקדושות יהפכו לזכוכית רדיואקטיבית, והטעות ההיסטורית של טיטוס (העובדה שהוא לא סיים את העבודה בירושלים, והשאיר חורבות שסביבן אפשר היה לבנות את המקום מחדש) תתוקן. ישנן, כמובן, מספר בעיות פרקטיות שמשאירות את הפתרון הזה בתחום הפנטזיה. בתור התחלה, סביר מאד להניח שהוא יגבה מחיר עצום בחיי אדם; שנית, יש להניח שהפנאטים הדתיים ברחבי העולם לא יבינו שזה אמור להיות הסוף של שפיכות הדמים, לא התחלה של סיבוב גדול נוסף; ושלישית, כמובן, ישנו הטאבו הראוי מאד על שימוש בנשק גרעיני, שאפילו חיסול מזבחות המולך רוויי הדמים האלה יתקשה להצדיק את הפרתו.

זו, בקצרה, פנטזיה מסוכנת. ולכולנו ייטב אם היא לא תמומש. אבל בציבור היהודי רווחת פנטזיה אחרת, מסוכנת הרבה יותר, והיא נחשבת למכובדת ביחס: בניה מחדש של בית מקדש יהודי במקום חראם אל שריף. האנשים שתומכים במהלך הזה יושבים בממשלה ובכנסת. ראש הממשלה נפתלי בנט סירב לפני שמונה שנים להתנער מחבר ברשימתו, ג’רמי למפל, שקרא לפיצוץ חראם אל שריף. לא שזה צריך להפתיע: בנט החזיק ברשימתו גם את אביחי בוארון, שקרא להקים מחנות השמדה “לעמלקים.” הטענה שבנט הוא אדם מתון היא פנטזיה לכל דבר.

השבוע הפריח בנט בלון ניסוי: הוא טען שליהודים יש זכויות פולחן בחראם אל שריף. הבלון יורט תוך שעות על ידי הממשל האמריקאי וממלכת ירדן, שהר הבית נתון לניהולה באמצעות הוואקף, כחלק מהסכמי השלום עם ירדן: בנט חזר בו ודיבר על “זכויות ביקור.” הסמכות של ירדן בהר הבית היא אולי המהלך הגאוני ביותר של יצחק רבין, דרך לניטרול מוקש משיחי רב עוצמה, וזו בדיוק הסיבה שסיעות הימין הדתי הצביעו נגד השלום עם ירדן. אבל הממשלות שבאו אחריו נסחפו אחרי המשיחיים. אריאל שרון עלה להר הבית, ולא רק דלתות השאול נפתחו שם, אלא גם הדרך להגשמת הפנטזיה המשיחית האולטימטיבית.

המשיחיים טוענים שבניית המקדש תביא את המשיח, ושהיא מימוש זכות היסטורית של העם היהודי ולמעשה תכלית קיומו. התפיסה הזו לא מוגבלת לאנשים דתיים. רונן שובל, המייסד של אם תרצו ואחד הבודדים בארץ שמסתובב עם חותמת “פאשיסט” של בית משפט, מי שלכאורה כל ישותו היא “לאומיות”, כתב לפני מספר שנים שהר הבית (כך מכנים היהודים את חראם אל שריף) “הוא הלב הפועם של עם ישראל מבחינה רוחנית, ולכשיקום הבית השלישי הוא יהיה גם הלב הפועם של עם ישראל מבחינה פיזית […] אין אנו יכולים להסתפק רק בשריד מקדשנו [הכותל – יצ"ג]. עלינו לשוב ולעלות להר, ושוב לשוב לעלות אליו.” שובל קרא להקים את בית המקדש מחדש.

המשיחיים שמנסים לקבוע יתד בחראם אל שריף עושים, כמנהגם, שימוש סוטה בשיח הזכויות: לכאורה יש להם “זכות פולחן” שם. לא, אין להם. לאף אדם דתי אין זכויות במתחם של דת אחרת. וכאן, ברשותכם, אכניס לשיח הישראלי, בניגוד למקובל, עובדות היסטוריות. חראם אל שריף נבנה באמצע המאה השביעית. להוציא הפרעה קצרה ביחס, שבה נתפס על ידי פולשים זרים, הוא היה מתחם מוסלמי במשך 1,400 שנים. כלומר, משמעותית יותר זמן משעמדו במקום המקדש היהודי הראשון והשני גם יחד.

להיסטוריה הזו יש משמעות. למציאות יש משמעות. יש להן הרבה יותר משמעות ממאווי לב של אנשים אחרים. העובדה שפעם עמד במקום מקדש יהודי לא מקנה ליהודים שום זכויות במקום. העובדות הן שבמשך 1,400 שנים המקום הוקדש לקבוצה אחרת, ושאי אפשר לבנות מקדש יהודי במקום מבלי לחלל את הנוכחי. עצם התפיסה הזו מופרכת: כביכול יש קבוצה אחת בעולם שההיסטוריה לא חלה עליה, שיש לה זכויות רכוש קונקרטיות על-זמניות.

אבל, כמובן, התפיסה המופרכת הזו עומדת בלב התפיסה הציונית עצמה. התנועה הציונית עצמה היתה תנועה משיחית כמעט מראשיתה: ב-1906 היא דחתה את הצעת אוגנדה, והחליטה שיהודים שרוצים להקים לעצמם מולדת שאיננה בציון (הטריטוריאליסטים הנשכחים כיום) אינם עוד חלק מהתנועה הציונית. אם מטרת התנועה הציונית היתה רק לספק מקום מוגן ליהודים, היינו מנהלים את הדיון הזה בקניה/אוגנדה – כנראה תוך כדי מלחמת גרילה אכזרית בתושבים המקומיים. אבל, כידוע, המשיחיות ניצחה את הפרקטיות. הציונים טוענים עד היום שהעובדה שחלק מהיהודים ישבו כאן תחת השלטון הרומאי מעניקה לכל יהודי זכויות בארץ שאין לילידיה. מבין הטענות הקולוניאליסטיות, זו כנראה ההזויה מכולם; אבל היא האידיאולוגיה הרשמית של ישראל.

שיח עיוות הזכויות של המשיחיים לא חדש במיוחד. האנשים האלה טוענים שישראל הוקמה לא מכוח החלטת האו”ם 181 (שקובעת הקמת מדינה פלסטינית על חלק גדול משטחי פלסטינה המנדטורית), אלא מכוח החלטת סן רמו. על הקשקוש הזה כבר כתבתי כאן. הגנבים חסרי המנוח האלה מתעלמים מעובדות לא נוחות, כמו למשל שהחלטת סן רמו לא התייחסה למדינה יהודית אלא ל”בית לאומי”, ולא בגלל שמנסחי ההחלטה לא ידעו איך לאיית “מדינה”; וגרוע מכך, מהסיפא של ההחלטה, שקובע ש”מובן וברור שלא ייעשה דבר אשר עשוי לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של קהילות לא-יהודיות קיימות בפלסטינה, או בזכויות ובמעמד הפוליטי ממנו נהנים יהודים במדינות אחרות,” ההדגשה שלי. הליסטים של יש”ע רוצים לעשות בחראם אל שריף את מה שכבר עשו במסגד האיברהימי (המכונה מערת המכפלה): לשלול את זכויותיהן הדתיות של הילידים ולקחת לעצמם זכויות שאין להם. שלי שלי, שלך שלי. מידת סדום.

ההשתלטות על חראם אל שריף ובניית מקדש, מסתירים המשיחיים מכלל האוכלוסיה, היא לא המטרה; היא אמצעי אל המטרה. המטרה היא בוא המשיח. המשיחיים מאמינים שהקמת המקדש תעורר את מלחמת גוג ומגוג, ובזה הם כנראה צודקים, והתוצאה תהיה חורבן מוחלט פה. ואז לאלוהים לא תהיה ברירה אלא להתערב, להציל את שארית הפליטה, ולהביא את יום הדין הגדול והנורא.

הדברים האלה נכתבים שבוע אחרי תשעה באב, זכר לנסיון המשיחי הגדול האחרון לאלץ את החבר המדומיין בשמיים לחזור לתוך ההיסטוריה ולחלץ אותם. הם האמינו שאלוהים לא יוכל לעמוד בחרפה של הריסת ביתו; הוא יהיה חייב להתערב. התוצאה היתה חורבן מוחלט: מניין ההרוגים היה עצום ורוב הערים, ביניהן ירושלים, נהרסו. על פי יוספוס והמקורות התלמודיים כאחד, הכהנים האחרונים התאבדו בקפיצה אל האש. ברוך הסורי כותב שהכהנים השליכו את מפתחות המקדש אל השמים: “מאחר ולא נמצאנו ראויים, שמור אתה על ביתך”, אגדה שהתלמוד השוגה-תמיד ייחס אחר כך לבית ראשון.

ההיסטוריה נעה בכיוון אחד, קדימה; והיהדות הרבנית, אחוזת פוסט טראומה, מנסה שוב ושוב לשחזר את האירוע בתקווה שהפעם דברים יהיו אחרת, שאפשר יהיה להחזיר את ההיסטוריה לאחור, להביא תיקון. ואנחנו צריכים לסרב בכל תוקף להיות קורבנות חדשים על מזבח ישן – ולהשתחרר מהפנזטיה הקטלנית כל כך, כביכול יהודים אינם חלק מההיסטוריה.

“אבל אני אינני חול אשר על שפת הים,

ואני לא מקיים הבטחות שנתן אלוהים לאברהם. […]

אברהם, יצחק ויעקב נחים עתה בשקט בקברם,

ולי אין חשק לחפור גם את הקבר שלי לצידם.” (חנוך לוין, אני לא מקיים הבטחות שנתן אלוהים לאברהם)

(יוסי גורביץ)

הסוד יצא

לחוק האזרחות אין, ולא היה, כל קשר לצרכי בטחון. השבוע הודה יאיר לפיד שהמטרה היא משטור דמוגרפי, ולא שם לב שבכך אישש שישראל היא משטר אפרטהייד

בצירוף נסיבות מוצלח, הפילה האופוזיציה את חוק האזרחות בהצבעה השבוע. חוק האזרחות, נזכיר, מונע מפלסטינים אזרחי ישראל את האפשרות להעניק מעמד לבני זוג פלסטינים שאינם ישראלים. יהודי שמתחתן עם יהודיה מפנסילבניה יעניק לה בכך זכויות אזרחיות פה; אם יתחתן עם נוצריה בפלורידה, היא תקבל תושבות – אם כי משרד הפנים צפוי לחרוק שיניים; אבל החוק מנע מפלסטינים ישראלים שנישאים לפלסטינים אחרים להעניק להם זכויות פה. חשוב לציין: החוק לא חל רק על פלסטינים מהגדה המערבית והרצועה, אלא על פלסטינים בכלל, כולל למשל פלסטינים ירדנים.

החוק הוא טכנית "הוראת שעה": הכנסת ידעה שבג"ץ לא יוכל לבלוע חוק כזה כחוק קבוע, משום שהפרת הזכויות מהותית מדי. אבל בג"ץ הוא כמו מלאך המוות היהודי, טמבל עיוור, כך שכל זמן שמדובר ב"הוראת שעה" שמאושרת מדי שנה, הוא חי איתה. אחרי הכל, אלה לא הילדים של שופטי בג"ץ שיושפע ממנו.

במהלך השבועות האחרונים היתה הרבה קשקשת על כך שלחוק הזה יש חשיבות בטחונית. כמו בכל פעם שישראל טוענת שצורך בטחוני, בסופו של דבר מדובר בצורך אפרטהיידיסטי. השבוע אמרה איילת שקד במפורש שהמטרה של החוק היא דמוגרפית. אבל אין מביאים ראיה מן היודו-נאצית. נפנה, אם כן, אל איש המרכז הרדיקלי המובהק, שר החוץ יאיר לפיד: הוא אמר השבוע ש”לא צריך להסתתר מן המהות של חוק האזרחות. הוא אחד הכלים שנועדו להבטיח רוב יהודי במדינת ישראל.”

המשמעות של דברי לפיד היא שלישראל יש צורך ברוב יהודי; ושלשם הרוב היהודי הזה היא לא תתבייש לפגוע בזכויות הבסיסיות של אזרחיה הפלסטיניים. הוא לא אמר במפורש, אבל המשמעות של דבריו היא שיש ציבור במדינה שיש לו את כל הזכויות, מי שיצא מרחם אשה יהודיה, ויש מי שיש לו רק זכויות חלקיות. יש מי שיש לו זכויות אזרחיות וזכויות קיבוציות, ומי שיש לו רק זכויות אזרחיות, גם הן חלקיות, ושיגיד תודה.

אפשר היה לשאול מה עוד מוכנה ישראל לעשות כדי לשמור על “רוב יהודי”. האם, למשל, היא תבצע טיהור אתני, במקרה שמספר האזרחים הפלסטינים יעלה על הנדרש על פי תפיסה דמוגרפית כלשהי? אחרי הכל, אנחנו מדברים על האיש שלפני שמונה שנים כתב ש”אחרי הפלשתינאים נצטרך להתמודד עם ערביי ישראל, כי הם לא מתים עלינו.” לפיד אמנם העתיק אז מטור קודם שכתב, אבל כשפרסם את הדברים הוא כבר היה שר האוצר. מהטקסט הזה ברור מי מבחינתו הקהל שלו (יהודים) ומי מיעוט נסבל בקושי.

אפשר להאמין שלפיד לא הבין מה הוא אומר: ש”יהדות ודמוקרטית” היא בלוף, כי הדמוקרטיה תמיד תכנע לפני היהדות. שישראל עדיין נמצאת בתפיסה שבטית ואין לה תפיסה לאומית. שישראל היא מדינת אפרטהייד ובהכרח תהיה מדינת אפרטהייד, כי הצו המרכזי של קיומה הוא עליונות יהודית – זו המשמעות של “מדינה יהודית”, שמזה 70 שנים ויותר לא מצליחים לצקת לה תוכן אחר. מדינה שבה היהודי הוא אדון וכל השאר הם אורחים שצריכים לומר תודה.

כאילו לא היה כאן עם יליד. כאילו אין למקום המעונה הזה היסטוריה ארוכה, שרובה המכריע איננה היסטוריה יהודית. כאילו אפשר, בשם הרצון לחבר בין התנ”ך והפלמ”ח, לדלג על 1,900 שנים ולהחליט שהן אינן היסטוריה, רק סרח עודף שצריך להעלים. ישראל תמיד תהיה מדינה של יהודיה, ותמיד תהיה מפוחדת עד מוות מן הזר.

הפחד הוא כפול: ראשית, הפחד הבסיסי מן היליד שנושל ושעודו איתנו (צפו בפירכוסים ההיסטריים כשעולה הנושא של זכות השיבה, כביכול ליהודים יש זכות שיבה מיתית אחרי 2,000 שנים ולפלסטינים אין זכות היסטורית כזו אחרי 70 שנים), שהוא משותף לכל החברות של קולוניאליזם של מתיישבים (settler colonialism). הליסטים יודע שהוא ליסטים. מכאן החשש שכל דריסת רגל של המנושל תביא לאובדן של המנשל – אחרי הכל, המנשל יודע שהוא עצמו ביצע טיהור אתני, והוא משליך את מה שעשה על קורבנותיו.

והשני הוא הפחד היהודי העמוק מכולם: שהיכרות עם הזר תביא לאובדן הזהות היהודית. אחרי הכל, רוב היהודים לאורך ההיסטוריה עשו בדיוק את זה: הם השתקעו בחברות שבהן חיו, ותוך זמן לא רב הם לא היו יהודים יותר. בסופו של דבר, החשש היהודי הבסיסי הוא שהזהות שלו תלושה, שכל מגע עם תרבות זרה יחסל אותה. ואכן, צריך להודות שהיהדות האורתודוקסית היא לא בדיוק הסחורה הלוהטת ביותר בשוק הרעיונות.

אלא שלפחדים האלה, שהיהודים הישראלים מקרינים על סביבתם, יש קורבנות של ממש – המיעוט היליד. ומאחר ואין למדינה היהודית קיום אלא כמדינת אפרטהייד; מאחר והיא איננה מסוגלת להכיל את כל ילדיה של המולדת, הגיע הזמן להעביר אותה מן העולם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

תזכורת: פתרון שתי המדינות ישן עם הדגים

מקרה אביתר מזכיר שוב שאין שום התכנות לפינוי התנחלויות, ושכל זמן שהשמאל ייצמד אליו הוא יישאר בלתי רלוונטי

ממשלת בנט-שקד, בתמיכתה בשתיקה של מרצ, החליטה בשבוע שעבר לפנות את המתנחלים מאביתר – אבל להפוך בפועל את המאחז להתנחלות. הדרך לכך תהיה בשטיק הישן של הכרזה על “בסיס צבאי” והקמת “ישיבת הסדר” במקום; שניהם אמצעי לעקוף את חוקי הכיבוש, שלא מרשים תפיסה של קרקעות אלא לצורך צבאי. הצורך הצבאי, כמו כמעט תמיד, הוא פיקטיבי: במקום היה בעבר בסיס של צה”ל, והוא פורק. המטרה של המהלך היא למנוע ממובלעות פלסטיניות להגיע זו אל זו. זו הסיבה שצה”ל תמך בהקמת אביתר, עד כדי סיוע פיזי להקמת המאחז, וזו הסיבה שצה”ל הרג ארבעה פלסטינים שמחו על הקמתו.

השתיקה של מרצ בנושא תוביל, בוודאות קרובה, להקמת מאחזים דומים מסוג זה – כל זמן שצה”ל יתמוך בהם. אחרי הכל, זה עבד פעם אחת. התקדים נוצר. מה שמביא אותנו לחלום באספמיה של השמאל הציוני: פינוי התנחלויות. זו הדוגמה הרשמית של מרצ: אני מאמין באמונה שלמה בפינוי ההתנחלויות, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא. וכל זמן שמה שנשאר מהשמאל הישראלי ייצמד לעיקר האמונה הזה, נצטרך להמשיך לדבר על “מה שנשאר מהשמאל הישראלי”, כי מחנה שמנותק מהמציאות לא יוכל לשנות אותה.

נתחיל מהעובדות. תלוי איך סופרים, יש בערך 400,000 מתנחלים בשטחים הפלסטיניים הכבושים, יותר מ-500,000 אם מכלילים את ירושלים. יש לנו מידע אמפירי על היכולת לפנות התנחלויות. בשנת 2005 פינה צה”ל מרצועת עזה 8,000 מתנחלים. הוא נזקק לשם כך לסד”כ של 50,000 חיילים. יתר על כן, הרצועה היא שטח קטן יחסית ומתוחם יחסית. כדי לפנות 400,000 מתנחלים, יזדקק צה”ל ל-2,500,000 חיילים. אין לו את החיילים לשם כך.

יתר על כן, צה”ל לא רוצה לפנות מתנחלים בגדה. הסיבה לכך היא בעיקרה שבעשורים האחרונים, צה”ל נשען על חיילים חובשי כיפות ביחס הגדול על שיעורים באוכלוסיה ליחידות הקרביות ולקצונה שלו. ההתנתקות ב-2005 כמעט והובילה למרד צבאי; נסיון לפנות את הגדה יביא מרד כזה בוודאות קרובה. כשאנחנו מדברים על צה”ל כצבא הגנת ההתנחלויות, אנחנו נוטים לשכוח את ההשענות שלו על מתנחלים ותומכים. נוצרת כאן סינתזה שמזכירה את זו בין הצבא הצרפתי באלג’יר ובין המתנחלים שם – סינתזה שכמעט והפילה את הדמוקרטיה הצרפתית. לאחרונה היו יסודות דמוקרטיים הרבה יותר מוצקים מלזו שלנו.

כמו כן, לישראל אין יכולת להסכם שיתבסס על חילופי קרקע בתמורה להשארת התנחלויות בגדה. אולמרט גילה בשעתו שגם אם יפונו רוב ההתנחלויות, אין לישראל 3% של קרקע לתת לפלסטינים. מכאן עלה הרעיון ההזוי שמצרים היא זו שתתן לפלסטינים שטחים בסיני. ושוב אנחנו מפליגים אל מחוזות הפנטזיה: כאילו הלאומיות המצרית תפתור את בעיותיה של ישראל, כאילו ששטחים בסיני יספקו את הלאומיות הפלסטינית, כאילו שיש בכלל משהו שאפשר לעשות עם דיונות בסיני.

שנית, אין יותר רשות פלסטינית שאפשר לדבר איתה על הסכם שתי מדינות. גם אם נניח לרגע לנושא עזה, שיעור התמיכה באבו מאזן ירד לאחרונה לשמונה אחוזים בלבד. הנתון הזה נכון לתקופה קודם לרצח הפעיל ניזאר בנאת, שהוכה למוות בעודו במשמורת של הרש”פ. המהומות שפרצו בעקבות הרצח ערערו עוד יותר את התמיכה ברשות, שהפכה למשת”פ ישראלי. בהיעדר בסיס לגיטימציה, היא נשענת על כידונים ושוטרים חשאיים – לרבות כידונים ושוטרים חשאיים ישראלים. כל הסכם שהרש”פ תגיע אליו עם ישראל ביחס לשתי מדינות לא ייהנה מלגיטימציה.

בסקר שנערך לפני כשנה – אמנם, בתקופת השפל של הפנטזיה של “הסכם המאה” – רק 14% מהפלסטינים בגדה תמכו בפתרון שתי המדינות, בעוד 66% תמכו במאבק לשחרורה של כל פלסטין. סבב ההתקפות הישראלי האחרון על רצועת עזה רק חיזק את התמיכה בחמאס, משום שהוא הבהיר שלרש”פ אין פרטנר ישראלי לסיום הכיבוש. וזה, שוב, קרה לפני רצח בנאת.

יתכן שפתרון שתי המדינות היה ישים מתישהו, אבל בוודאי לא אחרי 1999 וכנראה שלא עוד הרבה קודם. מירון בנבנישתי הקים עליו הרבה שמאלנים טובים כשכתב ב-1988 שאין אפשרות ליישם את פתרון שתי המדינות, אבל רבים יותר התעלמו מהחלק השני של דבריו: שמדינה אחת כבר קיימת בפועל.

והוא צדק. ישראל שולטת בשטחי 1948, בגדה המערבית, בירושלים המוגדלת וברצועת עזה. היא שולטת, בקצרה, בכל השטחים של פלסטינה המנדטורית (ובכמה שלא היו בשליטתה, כמו הגולן, אבל נניח לזה כרגע). בשטח קיימת מדינה אחת, כשפקידים וקצינים ישראלים קובעים מה יקרה בה. למיעוט של התושבים בין הים לירדן יש זכויות פוליטיות ואזרחיות מלאות, והם כולם יהודים. כפי שמזכירים לנו חוק הלאום והקדימון שלו, חוק האזרחות, לפלסטינים ישראלים יש אזרחות חלקית בלבד.

יש מדינה אחת. מתקיים בה משטר אפרטהייד. זו המציאות. חלוקה לא רק בלתי אפשרית, היא גם תהיה בוודאות קרובה אסון. חלוקה, אחרי הכל, היא הפתרון הקולוניאליסטי שנכשל בהודו, קפריסין, פלסטינה עצמה וכמעט בכל מקום אחר שניסו אותו. ההגיון הפנימי של חלוקה הוא השאיפה לטוהר: אנחנו כאן, הם שם, בלי שעטנז. וככזה לא רק שהוא לא מעשי, הוא גם לא מוסרי.

נותר רק פתרון אחד: מדינת כל אזרחיה, לכל התושבים בין הים לירדן. וכל זמן שהשמאל הישראלי ימשיך להתעסק בפנטזיות על חלוקה ושתי מדינות, הוא יישאר בלתי רלוונטי. כי אף שהציבור לא מוכן להכיר במציאות, הוא מודע לה. תפקידו של השמאל הוא לעורר את המודעות ולהביא להכרה. והוא לא יוכל לעשות את זה, כל זמן שהוא-עצמו שוגה באשליות. הגיע הזמן להתעורר. הדברים רק מתדרדרים והם לא ישתפרו באמצעות מפת דרכים שמזכירה יותר את נרניה מאשר את המציאות שאנו חיים בה.

ועוד דבר אחד: היום למדתי שפושע המלחמה ועד השקר, האלוף איתי וירוב, הוא ראש המכללות של צה”ל. הגיוני, בהתחשב. פשעי מלחמה ושקרים מייצגים היטב את ערכי צה”ל. עוד על וירוב, כאן.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. ניתן לתרום סכום קבוע, על פי שיקולכם, באמצעות פטראון.

(יוסי גורביץ)

פוסט אורח: הטיעון המוסרי והתועלתני כנגד הקואליציה

במחנה שאני חלק ממנו – גוש השינוי, גוש האחדות, המרכז-שמאל הישראלי (ועוד ועוד כינויים לבחירתו של הדובר) – אחזה בשבועות האחרונים קדחת של עליצות שהגיעה לשיאה ביום השבעת הממשלה. רבים מחבריי למחנה חוגגים בכיכר העיר הפיזית והדיגיטלית, ובכל אשר אני מביט אני רואה ושומע תמימות דעים כמעט מקיר אל קיר, ולפיה הקמת הממשלה הזאת – הגם "שאינה מושלמת" – היא התפתחות חיובית ומשמחת.

אולם לצערי אני חולק על נקודת מבט זאת, וזאת משני טעמים – האחד מוסרי, והשני תועלתני.

הטיעון המוסרי נגד הקואליציה – בגנות האפרטהייד

יש אירוניה לא מעטה בכך שהכינוי שניתן לממשלה אשר הושבעה זה מכבר הוא "ממשלת השינוי", בהתחשב בכך שתנאי הבסיס להקמתה היה הסכמה דווקא על שימורו של סטטוס-קוו בחקיקה ופעולות ממשל, ויישום קפדני ומפורט של מנגנון וטו אשר נועד להבטיח קיפאון בתחומים הנתונים למחלוקת בין מרכיביה.

זאת ועוד – גם ברמת משרדי הממשלה עצמם אין צפי לשינוי מהותי.

מפלגות הימין בקואליציה חולשות על כמעט כל משרד הנוגע במחלוקות האידיאולוגיות המשמעותיות שבין הימין והשמאל בישראל. משרד המשפטים, משרד הפנים, משרד החינוך, המשרדים השונים האחראים להתיישבות – כל אלו יישארו בשליטה ימנית (ומי שטרם שכח שליברמן הוא איש ימין יכול להוסיף לרשימה גם את משרד האוצר). אנו צפויים, לדוגמה, להמשך התעללות רשות האוכלוסין במבקשי מקלט ומי שאינם יהודים, למערכת חינוך שתמשיך בקו לאומני, ולהמשך הזרמתו של כסף ממשלתי להתנחלויות.

נפתלי "ראש מועצת יש"ע" בנט, איילת "בושם פשיזם" שקד, וגדעון "מחנות כליאה לפליטים" סער לא שינו את עורם. הם עדיין אוחזים באותה האידיאולוגיה (הקיצונית מזאת של נתניהו – אף אחד מהם לא היה מעלה על דעתו לשאת את נאום בר-אילן, או לסכם על עסקת פליטים עם האו"ם, למשל), ותחת קנטור מצד האופוזיציה הימנית יהיו בלחץ מתמיד להקשיח עמדות ככל שיוכלו על מנת להציג עצמם כמי שמובילים מדיניות ימין.

מפלגות המרכז-שמאל לעומתן – חרף היותן רוב גדול בקואליציה – זכו במשרדים נחשקים פחות, רק אלו אשר נוכחותו של שר מהשמאל בהם הוגדרה כנסבלת מבחינת המרכיב הימני של הממשלה. ואפילו במשרדים אלו נראה שיתקשו לחולל שינוי אידיאולוגי – העבודה, לדוגמה, קיבלה את משרד התחבורה אך נדרשה להימנע מקיצוץ בתקציב הכבישים ביו"ש ושלא לקדם תחבורה ציבורית בשבת. הישגים אידיאולוגיים, אם יהיו, צפויים בשולי הדברים אם בכלל.

אנו צפויים אם כך לקיפול דגלים אידיאולוגיים לאורך הקדנציה כולה בשם שימורה של ממשלה, שעיקר הישגה הוא בכך שאינה כוללת את בנימין נתניהו – האיש אשר הפך בשנים האחרונות למוקד המאבק בין הגושים הפוליטיים בישראל. במישור הזה, ורק במישור הזה, נחל המרכז-שמאל הצלחה בבחירות הללו. היעד שסומן הושג, ולפחות כרגע בנימין נתניהו אינו עוד ראש ממשלת ישראל.

הגם שנראה שעבור רבים במחננו די בכך על מנת לצאת בחגיגות, בסופו של יום כולנו הרי מעוניינים בהחלפת נתניהו גם על מנת להביא לשינוי המדיניות שהנהיג והכיוון אליו ניווט את המדינה.

הקוראים "רק ביבי" ו-"רק לא ביבי" חלוקים בנוגע לערכים רבים ומגוונים פרט לזהות העומד בראש הממשלה, וטוב שכך. רידוד השיח כולו לסוגיה האישית הוא פריבילגיה שאין לרבים מאד, אשר לא ימצאו ישועה בעצם החלפתו של נתניהו אם מדיניות הממשלה תיוותר כשהיתה.

קבלת הסטטוס-קוו מגיעה לשיא שהופך לכשל מוסרי של ממש בכל הקשור למתרחש בשטחים. מנהיג שמאל שמוכן לקבל את המשך המצב הקיים בגדה המערבית ועזה למשך 4 עד 5 שנים – אם אכן תמלא הממשלה את ימיה – מבצע ויתור שאין לו זכות מוסרית לבצע. איך יכול מי שמכיר בכך שישראל מקיימת משטר אפרטהייד דכאני ואכזרי בשטחים להסכים להשהות את המאבק לסיומו שעה שהמיליונים שסובלים תחתיו לא זכו להשתתף בבחירות?

כאשר מרב מיכאלי, ניצן הורוביץ או תמר זנדברג – שלישיית ישראלים – מדברים על הויתור שהם עושים בכך שהם מסכימים להשהות את "העיסוק בנושא המדיני", אני לא יכול שלא לתהות איך הם יכולים לדבר על הסכמה להמשך השלטון הצבאי בשטחים כויתור שלהם בלי להסית מבטם מבושה? הרי את המחיר לויתור הזה ישלמו מיליוני אנשים שימשיכו להיאנק תחת מגף צבאי ללא זכויות אדם ואזרח בסיסיות במרחק עשרות ק"מ בודדים מבית הקפה התל-אביבי השכונתי של חברי הכנסת האמורים.

הסכמה להנצחת המצב הנוכחי למשך שנים ארוכות תמורת (לדוגמה) משרדי התחבורה, הבריאות ואיכות הסביבה – עם כל הכבוד למשרדים אלו – היא ליקוי מאורות מוסרי וקו אדום שאסור היה לחצות. אם כי, לצערי הרב איני מופתע שהוא נחצה.

במערכת פוליטית רגילה, שבה אנשים מתווכחים על סוגיות דוגמת מיסוי, תחבורה ציבורית, תקנות בניה או חינוך, סביר והגיוני שגם ברי פלוגתא פוליטיים יקיימו יחסי חברות. יתלוצצו תוך כדי דיונים בועדות, יחליפו צ'פחות במסדרון, ויאכלו ביחד בורקסים במזנון הכנסת.

אבל השמאל הישראלי, מזה שנים ארוכות, הרחיב את ההתנהגות הקולגיאלית הזאת גם כלפי מי שתומכים ומקיימים אפרטהייד. מה שהיה אמור להיות קו אדום, הפך להיות לעוד סוגיה פוליטית, אחת מיני רבות. כזאת שאפשר לא להסכים לגביה, ואז לשבת לכוס קפה ולדבר על חוויות מהחופשה האחרונה עם המשפחה.

ולפיכך ליקוי המאורות הנוכחי אינו מפתיע. אם השמאל הישראלי מדבר גבוהה אבל בסופו של יום מתייחס מזה שנים לאפרטהייד כסוגיה פוליטית גרידא, מה הפלא שגם בו הוא מוכן לסחור כחלק מהסחר-מכר הקואליציוני?

הטיעון התועלתני נגד הקואליציה – שגיאה פוליטית

כנגד הטיעון המוסרי, יש מי (לרבות רבים מחבריי) שיטענו טיעון שבסיסו תועלתני-פוליטי. תמצית טענתם היא שהזזת נתניהו מכסאו והקמת ממשלת השינוי תשבור את אחיזתו של הימין במצביעיו, ובכך תאפשר לשמאל להעביר אליו מצביעי ימין, לנצח בבחירות הבאות, ואז להגשים את מדיניותו. במילים אחרות – אנחנו מוותרים עכשיו, אבל עושים זאת בשביל לנצח בהמשך.

הלוואי והייתי חולק את האופטימיות שבבסיסו של טיעון זה, אך לטעמי סביר לא פחות – ואולי אף יותר – שהממשלה הזאת היא מקח טעות פוליטית עבורנו.

ראשית, כלל לא ברור מדוע נכון להניח שנתניהו הוא נכס אלקטורלי לימין, ועזיבתו את הזירה (אם וכאשר תקרה) תועיל דווקא למרכז-שמאל.

לטעמי ניתן לטעון בקלות את ההיפך הגמור – מזה מספר מערכות בחירות אנו רואים מצביעי ימין אשר סולדים מנתניהו בוחרים למחות באמצעות הצבעה למפלגות "רק לא ביבי" (או באי הגעה לקלפי כלל). אם בבחירות הבאות יוביל את הליכוד מועמד אחר, אך טבעי שרבים מהם ישקלו לשוב ולהצביע לליכוד. בנוסף, אין סיבה להניח שמי ממצביעי הימין כיום יעברו להצביע דווקא למרכז-שמאל אם יוחלף נתניהו במועמד אחר.

שנית, הכנסת הנוכחית (אותה אנו משמרים עם הקמת הממשלה) טומנת בחובה פצצת זמן מתקתקת. בניגוד לכנסת ה-21, ה-22 וה-23, בכנסת ה-24 נתנו אנשי מרכז-שמאל את קולותיהם גם למפלגות ימין (מיעוטם לימינה, רובם לתקווה חדשה) כי חשבו שבכך יקדמו את הדחתו של נתניהו.

בעשותם כן יצרו כנסת ובה ניתן להקים קואליציית ימין של 65 מנדטים ללא כל בלם מתון – מצב חסר תקדים גם בהשוואה לכנסות מוקדמות יותר (בהן נדרשו ממשלות הימין לתמיכת סיעות ימין מתונות יותר דוגמת כולנו). כל עוד מוביל נתניהו את הליכוד גדעון סער מסרב להקימה, אך אם אכן יפרוש נתניהו בשלב כלשהו והליכוד יבחר לו מחליף, רבים הסיכויים שקואליציה זאת – אשר גם ימינה וגם תקווה חדשה אומרות במפורש שהיא האפשרות המועדפת עליהם – תקום ותממש מדיניות ימין קשה בישראל ובשטחים בתקופת הכנסת ה-24.

כלומר, אם נשיג את משאת נפשנו ונתניהו יפרוש במהלך הכנסת הנוכחית,זה עלול להיות ניצחון פירוס. נקבל ממשלת ימין "על מלא" המונה 65 ח"כים – עם כל הנזק שהיא יכולה לגרום – בחסותם של אותם אנשי מרכז-שמאל שנתנו את קולותיהם לבנט וסער כדי "להחליף את נתניהו".

זאת ועוד – אף אם תשרוד הממשלה הנוכחית עד לבחירות הבאות, הרי שהקמתה מאפשרת לימינה ותקווה חדשה (מפלגות ימין קשה שהיו על סף אחוז החסימה בסקרים האחרונים לפני הקמת הממשלה הזאת) לבנות עצמן מחדש. בנט ימתג עצמו כחומר ממנו עשויים ראשי ממשלה, יגלח עוד אי אלו מנדטים ממחנה המרכז-שמאל, ובכנסת הבאה יוכל לקחת אותם לממשלת ימין.

אולי יהיה זה ללא נתניהו (ואולי איתו – שכן יתכן והוא עדיין יוביל את הליכוד בבחירות הבאות), אבל כך או כך אנו מאפשרים לימין להיבנות בדרך אליהן, ומבזבזים את זמננו על גלגל השלטון עד אז בממשלה בה אנו מסונדלים ולא יכולים לממש את סדרי העדיפויות האידיאולוגיים של המחנה שלנו.

לשיטתי לאיש מרכז-שמאל שאינו מייחס ערך מיתי כמעט להוצאתו של נתניהו מבלפור, קשה שלא להסתכל על הקואליציה הזאת בחשש.

אז מה היה צריך לעשות במקום, בעצם?

איני טהרן. ברור לי שההחלטה על הקמת הממשלה אינה נמדדת בוואקום, אלא כנגד האלטרנטיבה. במקרה שלפנינו האלטרנטיבה הייתה להתעקש על קווים אידיאולוגיים (לכל הפחות בנוגע לסוגיה הפלסטינית) גם במחיר בחירות נוספות, בהן – בסבירות גבוהה – ימינה לדוגמה הייתה נבלעת בליכוד או נופלת מתחת לאחוז החסימה.

אין לי כדור בדולח, כמובן. יתכן והיינו מנצחים בבחירות כאלה ויתכן שהיינו מפסידים בהן. אך לתחושתי לאור האמור לעיל יתכן ובחירות היו עדיפות על פני הממשלה שקמה.

ובשולי הדברים…

אינני מתרגש מדברי הביקורת הצבועים של מפלגות הימין כנגד בנט וימינה. טרם מצאתי בינם ולו דובר אחד שחשבתי שראוי לתגובה פרט לגיחוך.

סמוטריץ לדוגמה סיפר בראיון רק לפני ימים ספורים שערב הפיצול מימינה כל שביקש מבנט בפגישה בארבע עיניים הוא הבטחה שלא ישבו עם המפלגות הערביות, גם אם יגיד אחרת לציבור בשביל לקושש קולות במחנה השני. מי שלא הייתה לו בעיה עם שקרים למצביעי המרכז-שמאל, עדיף שימנע מלקונן על שקרים למצביעי ימין.

אבל רק בגלל שהם צבועים, אין משמעות הדבר שגם אנו צריכים להיות כאלה.

בנט אכן רימה את בוחריו, במעשה ציני אשר אינו נופל מזה של גנץ לאחר הבחירות הקודמות. הוא בחר להפר את שתי ההבטחות היחידות שניתנו לבוחריו כאלו שלא תופרנה בשום תנאי – לא רוטציה עם לפיד, ולא קואליציה עם רע"מ. על כך הוא הוסיף את סחיטת תפקיד ראש הממשלה בזמן שהוא עומד בראש סיעה בת 6 מנדטים בלבד, דבר שהוא עצמו אמר בזמן מערכת הבחירות שיהיה לא לגיטימי.

מדובר בהתנהלות ראויה לגנאי, המערערת את אמון האזרחים בתהליך הבחירות ועלולה להסב נזק ארוך טווח לדרך בה מתנהל מו"מ קואליציוני.

לסיכום – מעשה באורפאוס

המתעניינים במיתולוגיה היוונית יזכרו את סיפורו של אורפאוס. כלתו מתה ביום חתונתם, ושליט השאול האדס נתן לו הזדמנות להחזירה אל ארץ החיים ובתנאי שיילך לפניה במנהרה המובילה אל פני הקרקע מן השאול, ולא יסב ראשו אליה עד שיצאו מן המנהרה. אורפאוס החזיק מעמד עד שיצא מן המנהרה אל פני הקרקע, אך אז הסב מבטו לאחור והביט בכלתו טרם הספיקה לצאת מן המנהרה. ובכך איבד אותה לתמיד.

אין לי ספק שאלו החוגגים את לכתו של נתניהו – וביניהם רבים ממכריי – מאמינים באמת ובתמים שהקמת הממשלה הזאת הייתה הבחירה הנכונה. מי יתן והם צודקים. הלכנו במנהרה זמן רב. כולי תקווה שלא נגלה שהסתכלנו לאחור רגע אחד – או מערכת בחירות אחת – מוקדם מדי.

(אסף הרשקו)

האכזריות היתה הנקודה

צה”ל הכריז על סיום פרקטיקת המיפויים, והתעללות לילית קבועה בפלסטינים שבהגדרה לא היו חשודים בדבר נפסקת לאחר שנים. מה היתה המטרה?

הדיקטטור הצבאי של תושבי הגדה, האלוף תמיר ידעי, הכריז בשבוע שעבר על הפסקת הפרקטיקה המוכרת כמיפויים. שורה של ארגוני זכויות אדם, בראשם יש דין, רופאים לזכויות אדם ושוברים שתיקה, יכלו סוף סוף להכריז נצחון על המפלצת הספציפית הזו. בכך גם הם הוכיחו שלמאבק הסיזיפי נגד הבהמה הירוקה, תיק אחרי תיק, מחקר אחרי מחקר, יש תוחלת. אפשר לשבור את הקיר, אם דופקים בו את הראש מספיק זמן.

ידעי – שכמפקד אוגדת איו”ש הורה להפעיל נשק חם כנגד פלסטינים גם כאשר אין צורך בכך, פשע מלחמה לכאורה – לא פעל מטוב לבו, ככל שיש כזה. דו”ח חיים חשופים, שפורסם בסוף השנה האחרונה (ושנסקר כאן) עורר לא מעט רעש בעולם, ואחרי מבצע שומר המנדט לצה”ל אין הרבה מרווח תמרון מול דעת הקהל הבינלאומית. יתר על כן, יש דין ורופאים לזכויות אדם עתרו לבג”ץ בדרישה להגביל את היכולת של חמושי צה”ל להכנס לבתים ללא צו. מיפויים הוא החוליה החלשה; הפרקטיקה איננה ניתנת להגנה; וכפי שאני רואה את המצב המשפטי, צה”ל יוכל עכשיו לטעון בבג”ץ שביטול המיפויים מייתר את העתירה. נראה אם בג”ץ, שנוהג לשמש כחותמת גומי של מערכת הבטחון, יקבל את הטענה.

מהם מיפויים?

מיפויים הם כניסה לילית של מספר גדול של חמושים, לעתים עשרות, עמוסים בכלי נשק ולעתים קרובות גם מסכות פנים. המסכות שם כדי ליצור פחד על באי הבית. החמוש לא נראה אנושי. הבית נבחר רנדומלית. יושביו לא חשודים בדבר. החמושים מעירים את באי הבית, כולל ילדים, מרכזים אותם בחדר אחד, ועורכים שרטוט מחורטט של הבית. לעתים הם גם מצלמים את באי הבית. אחר כך, כמו שעולה מעדויות של שוברים שתיקה, המידע לעתים מושמד ולרוב לא עובר לקצין המודיעין. לאחר מכן החמושים יוצאים. עד הפעם הבאה.

צה”ל אמר בשבוע שעבר שהמטרה של מיפויים היא “מודיעינית.” כמו כל אמירה של צה”ל, מדובר בקשקוש. כאמור, המידע לא עובר הלאה. חלק ניכר מהעדים של שוברים שתיקה (עדויות על מיפויים אפשר למצוא פה) מעריכים שהמטרה היתה אחרת לגמרי: הפגנת נוכחות.

צה”ל משתדל בשנים האחרונות לא להשתמש במונח הזה; יצא לו שם רע. השם הקודם של הפעילות הזו הוא “לבנת שיבוש”. המטרה שלו היא שיבוש חיי הפלסטינים, הטלת אימה, והבהרה שהצבא יודע להגיע לכל בית אם הוא רוצה. לבנת שיבוש/הפגנת נוכחות כוללת את הפעילות השגרתית של החמושים, פשיטה על כפר בשעת לילה והשלכת רימוני הלם ורימוני גז ללא סיבה. הפעילות הזו, כפי שכבר הראתי, מוכרת לכל הדרגים של החמושים – עד שמגיעים לאוגדה, שם היא מוכחשת. אחרי הכל, אנחנו מתקרבים קרבה מסוכנת לאלוף הפיקוד.

לבנת שיבוש/הפגנת נוכחות כוללת גם תקיפה פיזית של פלסטינים: כפי שהעיד בשעתו מפקד חטיבת כפיר דאז, איתי וירוב,

“כמה פעמים יצא לך להרביץ לפלשתינאים?

עד: לא סופרים את זה.

תובע: 10 אלף? מאה?

עד: לא הגעתי לעשרת אלפים.”

(וירוב קודם מאז.)

לפעולות שמטרתה היא הטלת אימה על אוכלוסיה אזרחית בלתי מעורבת יש שם בלתי נעים: טרור. ההגדרה של טרור היא הפעלת אלימות לשם השגת מטרה פוליטית. המטרה הפוליטית של צה”ל היא שימור משטר האפרטהייד. כמו ששרים האנרכיסטים כבר שנים: שום דבר לא יעזור/צה”ל הוא ארגון טרור.

במשך עשרות שנים נכנסו חמושי צה”ל בלילות לבתיהם של אנשים חפים מפשע כדי להפעיל נגדם טרור. תומכי מערך ה-hasbara הכחישו שנים את קיומה של פרקטיקת המיפויים – ואם היתה להם בושה, הן היו מתפדחים קשות אחרי שידעי הכיר בה כשביטל אותה. למזלם, הם פטורים ממנה, כמו גם מהצורך להסתכל במראה. אם נעמת אותם עם העובדה, הם ישלחו אותנו לברר מה קורה בסוריה.

אין לי שום אחריות על מה שקורה בסוריה (אלא כשצה”ל מתערב במלחמת האזרחים שם). צה”ל, מצד שני, הוא לגמרי באחריותי. הייתי עובד כפיה שלו במשך שלוש שנים ויותר. המסים שלי מקיימים את משטר הטרור שלו. נדבך מהמשטר הזה קרס בשבוע שעבר, מאימת הדין. ואנחנו נצטרך להמשיך ולהלחם במשטר הזה, עד שיקרוס.

ועוד דבר אחד: זוכרים את ההתייחסות לאביתר בשבוע שעבר, ואת העובדה שהמאחז היה אמור להיות מפונה על יום שלישי שעבר? תיראו מופתעים – הוא לא פונה. בסופו של דבר מאחזים הם חלק מובנה מהדיקטטורה הצבאית שאנחנו מקיימים. ביום שישי האחרון פצעו החמושים פלסטיני באורח אנוש בהפגנה נגד אביתר. זה יימשך. עד שנפיל את המשטר.

ועוד דבר אחד ב': רופאים לזכויות אדם, זכותם תגן עלינו, עורכים בימים הקרובים גיוס כספים בשיטת המאצ'ינג: על כל שקל שאתם תורמים, הם מקבלים שניים. אני תרמתי. שיקלו גם אתם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

שלוש הערות על המצב

בסדר יורד, מהקבוע אל החולף

אביתר כמיקרוקוסמוס: לפני כחודש תפסה קבוצה של מתנחלי אליטה אדמות בגדה, והקימה עליהן – בפעם השניה – מאחז שנקרא אביתר, לא רחוק מצומת תפוח. כמקובל במקרים כאלה, מיד הגיעו חמושי צה”ל להגן על הפולשים מפני המנושלים. עד כאן, חתול ששרט את בעליו: אין אייטם. אלא שאז התגלתה תמונה מביכה: חמושינו העליזים לא רק אבטחו את המאחז, אלא גם סייעו בהקמתו.

אופס. לאירוע כזה נהוג לקרוא במקומותינו “פיגוע hasbara”: הוא חושף את המציאות כפי שהיא, ומראה את הקשרים העמוקים והסבוכים בין המיליציה הרשמית (זו שבמדים) והלא רשמית (זו שפורעת בפלסטינים בשבתות, כשהמיליציה הרשמית מספקת לה אבטחה). על כן, בהתאם במסורת הארוכה של צה”ל של זימבור החפ”ש שהבין את הגיון הפקודות, הודיע דובר צה”ל שהנושא “ייחקר” ו”במידת הצורך יטופל משמעתית.”

זה אירע לפני כמה שבועות. ביום שישי האחרון רצחו חמושינו את מוחמד סעיד חמאייל, בן 15, בהפגנה נגד אביתר; החמושים רצחו את קרוב משפחתו, זכריה חמאייל בן ה-28, כשבועיים קודם לכן.

אז מה היה לנו פה: מאחז בלתי חוקי, לכאורה, מוקם בפועל על ידי צה”ל; לאחר מכן, צה”ל רוצח את האנשים שמתקוממים נגד הקמת המאחז. וזאת יש לדעת: מאחזים בלתי חוקיים שצה”ל איננו רוצה בטובתם, לא שורדים. הפלסטינים משמידים אותם תוך זמן קצר. הנוכחות של החמושים במקום מבהירה שעם כל הדיבורים על “מאחז בלתי חוקי” השליט בשטח דווקא רוצה בו ויפעיל אלימות כדי להגן עליו. ובאלימות כלפי אנשים לא חמושים, צה”ל ממש טוב. זה הספציאליטה שלו.

על פי צו שהוציא בני גנץ, את אביתר יש לפנות עד מחר. צווים כאלה אינם נאכפים ברוב מוחלט של המקרים, ויהיה מפתיע במיוחד אם הוא ייאכף מחר. אבל בינתיים, התבוננו באביתר: אלה פני משטר האפרטהייד, שמזמן לא היה משטר כיבוש ומשתמש באצטלה של כיבוש לצרכיו. וזה תמיד היה המשטר: זו היתה המטרה מהרגע שהחלו להקים אותו. צה”ל – ונזכיר שוב שמבחינה חוקית, אלוף פיקוד המרכז הוא הניצב בנעלי הריבון בגדה המערבית – תמיד האמין שלהתנחלות יש ערך צבאי. זו תפיסה שמגיעה מימי חומה ומגדל. התנחלות יוצרת שטחי שליטה, שמתוכם יכול הצבא לפעול. הגבול מסומן בתלם המחרשה.

המטרה השניה של התנחלויות – קיומן כבסיסי טרור חקלאי כלפי האוכלוסיה הפלסטינית, במטרה לגרום לחקלאים הפלסטינים לנטוש את אדמתם, כדי שאפשר יהיה לתפוס אותה באצטלה ספק-חוקית – היא מטרה שהצבא אדיש לה. היא מתסכלת אותו כאשר גלי הטרור היהודי “מחממים את השטח”, אבל אין לו שום יכולת ושום רצון לפעול כלפי הטרוריסטים היהודים. את זה הוא משאיר למשטרה. ועליה, במיוחד על משטרת ש”י, מיותר להרחיב את הדיבור.

התבוננו באביתר: זו התמונה שמתארת כמיקרוקוסמוס את הפעולה הגדולה ביותר של מדינת ישראל לדורותיה, מפעל ההתנחלויות. היא קבועה בשטח הרבה יותר מאשר ההתרגשות הפוליטית של הימים האחרונים.

בעיית הביביסטים: אז אתמול נפרדנו – לא ברור לכמה זמן – מבנימין נתניהו. יכול להיות שהוא ישוב, אם כי אני סקפטי (ראו בהמשך), אבל גם אם ישוב לזמן קצר, הוא מותיר אחריו עוד מוקש: הביביסטים.

יש קבוצה גדולה מאד באוכלוסיה שמאמינה שנתניהו הוא שמש העמים, שהוא הדבר הטוב ביותר מאז לחם פרוס, שבלעדיו אין לישראל תקומה. והם רואים את החלפתו לא כפעולה דמוקרטית שגרתית, כפי שהיתה בישראל לפניו, אלא כהפיכה. הם קוראים לה גניבת שלטון, וכשדוחקים אותם לקיר ומסירים את הסיסמאות (קשקשת ישראל השניה, למשל), נותרת התפיסה שכל שלטון שאיננו של נתניהו איננו לגיטימי.

זה לא משנה לצרכיהם שראש הממשלה הוא פסיכי ימני עם קבלות, מי שהוביל את מסע ההשחרה של מועצת יש”ע באמצעות ארגון הקש “ישראל שלי” (כשכלי התקשורת מתעקשים לשכוח, אני מתעקש לזכור), שהוא היה במטה של נתניהו כשהמציאו את שיטת “אם תרצו”, שהוא מי שעמד על גגות בתי דריינוף ושלהב את קהל המתנחלים להתנגדות יומיים לפני הרצח בדומא; זה לא משנה שגדעון סער הוא שונא זרים ורודף שלהם עם תעודות; זה לא משנה שאביגדור ליברמן הוא איש ימין שהריץ פה קמפיינים על עונש מוות ו”רק ליברמן מדבר ערבית”; זה לא משנה, כמובן, שיאיר לפיד אמר שאחרי שנטפל בפלסטינים, נצטרך לטפל בפלסטינים הישראלים; הביביסטים הם לא אנשי ימין, הם כת אישיות של נתניהו.

הם לא הולכים לשום מקום, ויש הרבה מאד מהם. מותר להעריך שרוב מצביעי הליכוד הם ביביסטים. הם יוצרים את בסיס לכת פוליטית של נקמה, שתדחה את המדינה הישראלית ומוסדותיה באיזו צורה שלא יהיו. יש להניח שלרובם זה יעבור עוד כמה שנים, אבל ישאר גרעין גדול יחסית שהפוליטיקה שלו תהיה פוליטיקה של שנאה ותאוות נקמה. זו, בסופו של דבר, מורשת נתניהו: כת קונספירטיבית.

הכישוף הוסר. האירוע החשוב ביותר אתמול (א’) היה עצם העובדה שהורכבה ממשלה שבראשה איננה עומד נתניהו. אזרחי ישראל שעדיין אינם ביביסטים למדו שכן, אפשר להקים פה ממשלה גם בלעדיו, גם כשהוא עומד בראש המפלגה הגדולה ביותר. במשך שנים הוא הרגיל אותנו לכך שמה שהיה הוא שיהיה. אתמול למדנו אחרת, וזה לקח קריטי.

העברתו של נתניהו מתפקידו גם בולמת את הדרדור העקבי שלו לדיקטטורה, שהואץ בשנה האחרונה. לאף אחד מאסופת יורשיו אין לא הכוח ולא התומכים הנדרשים ללכת במשעול הזה בעצמם. נפתלי בנט, כמו כל קודמיו בתפקיד, הוא הדיקטטור הצבאי של הפלסטינים; אבל לא סביר שינסה להפוך לדיקטטור של הישראלים, ואם ינסה יזכירו לו מה הגודל הטבעי שלו.

נתניהו עצמו קיבל את האירוע בחוסר חן יוצא דופן. הוא השקיף בשלווה כשבני בריתו החריבו את נאום ההשבעה של בנט, והיום הוא ערך לבנט אירוע חפיפה קצר, של חצי שעה, ובלי תמונות. הדיקטטור בהתהוות פועל, כמובן, באופן מחושב: המטרה שלו היא לחבל בלגיטימיות של הממשלה החדשה, של כל ממשלה שאיננה שלו.

ואף על פי כן, סוג של כישוף הוסר. כישוף, נזכיר, איננו בהכרח פעולה מאגית: הוא מסגרת מחשבה חברתית. אנשים מאמינים, למשל, שאם המזוזה בפתח ביתם תפגע, הם צפויים לאסון; ועצם האמונה בכך מייצרת חרדה, חוסר מנוחה, ואלה בתורם כבר מייצרים את האפשרות לאסון. ארתור קונן-דויל הדגים את העקרון יפה בסיפור “חמשת חרצני התפוז” שלו. במשך שנים אמרו לנו שוב ושוב שנתניהו הוא כוח טבע, שאי אפשר להדיח אותו; הסיפור הזה התקבע לאמונה; ועכשיו, בקרב אלה שעיניהם פתוחות וליבם לא הושחת, היא מתנפצת.

וכן, הוא יכול לשוב. הוא השאיר מוקשים ליריביו. יכולות להיות עוד בחירות. אבל צריך לזכור: האיש כבר בן 72, והוא מאבד את זה. לפני שבוע היתה לו יציאה תמוהה על כך שהוא התרגש “כמו בפרל הארבור” כשהגיעו החיסונים, ולדעתי מה שקרה הוא שהוא הסניף יותר מדי צ’רצ’יל: זו התגובה של צ’רצ’יל (על כל פנים, זו התגובה שהוא פרסם באוטוביוגרפיה שהתחזתה להיסטוריה של מלה”ע השניה שלו) לאחר פרל הארבור. אתמול הוא קשקש משהו על כך שבתקופתו הגיעו מסעדות איטלקיות לפריפריה.

עם זאת, הוא עדיין מסוכן. היום הוא קרא לאופוזיציה “לירות מהנגמ”ש החוצה ולפגוע.” זה סוג השריקות שהוא מתמחה בו, הדרך שבה הוא מפעיל טרור סטוכאסטי – קורא לפסיכים שמחפשים התרגשות והכרה לבצע פיגוע, בעוד שהוא עצמו יוכל לרחוץ בנקיון כפיו ולומר שמה הוא קשור. ועדיין, טוב שהוא מחוץ לאוהל ומנסה להשתין פנימה מאשר בתוכו ומשתין על הציבור.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הצלף העיוור

התמונה המרכזית העולה מתחקיר “המקור” על הצלפים בעזה היא של עיוורון מוחלט – ומכוון

רביב דרוקר ו”המקור” חשבו השבוע שהם העלו תכנית אמיצה, בכך שהביאו עשרה צלפים שירו לעבר בלתי חמושים פלסטינים בהפגנות של 2018 – 2019 ברצועת עזה, אבל ספק אם היה משהו פחדני ממנה. בניגוד למטרה העיתונאית, הכתבה של המקור לא חשפה מציאות אלא עשתה הכל כדי להסתיר אותה.

ראשית, בלט השימוש בטרמינולוגיה צה”לית כדי לטשטש את המציאות. “איקס” הוא אדם – ברוב מוחלט של המקרים, בלתי חמוש ובלתי מסוכן – שצלף העלה על כוונת, לקח נשימה ארוכה, התבונן בו היטב, ואז ירה בו קליע במהירות על קולית והרג אותו. כשאנחנו אומרים “איקס”, אנחנו מורידים את כל זה לרמה של משחק מחשב. “לרכוש ברך” משמעה כל הפעולות הנ”ל, רק שהן מסתיימות בהפיכת אדם לנכה ולא למת. הגיימיפיקציה של ההרג איננה מקרית: היא הכרחית לצלפים עצמם, שמשתמשים במונחים כאלה ממש (”יש פה משחק עם נקודות,” “התחילה המסיבה”) כדי להמשיך לחיות עם עצמם, והיא הכרחית לצופים בבית.

לגמרי לא במקרה, “המקור” לא העלתה סרטונים של ירי צלפים כפי שהם נראים דרך הכוונות והמשקפות – ויש כאלה – אלא הסתפקה בציורי אילוסטרציה. אחרי הכל, אם יראו לצופים בבית איך זה נראה באמת, מישהו עוד יכול להקיא על כורסת הטלוויזיה, וזה יחטיא לגמרי את המטרה של הפרק: ליצור תחושה של התעלות וזיכוך. תראו איזה חיילים יש לנו, ותראו מה אנחנו עושים להם. הם יוצאים עם סיוטים. בואו לא נדבר עכשיו על המשפט המבעית “יש דור של ילדים בעזה שלא ישחקו בכדורגל.”

ירי הצלפים לעבר המון בלתי חמוש ב-2018-2019 הוביל ל-214 מקרי מוות וכמעט 8,000 פציעות מירי חי, רובן המכריע בגפיים. בואו נתעכב לרגע על 214 מקרי המוות האלה, כי “המקור” לא. המקרה היחיד של מוות שהיא מתארת במפורט הוא מקרה שבו צלף שקיבל פקודה לירות לעבר גפיים, ולא מצא מטרה ראויה, החליט לירות כדי להחטיא. הקליע שלו פגע באבן, ניתז ממנה והרג אדם חף מפשע. הצלף מיהר להפיל את התיק על הקורבן: “זה לא קרה בגללי, זה קרה בגללו. הוא היה בסיטואציה, הוא עשה את מה שעשה כדי לקבל כדור. הוא אשם בזה שהוא נפגע.” נזכיר, שוב, ששניות קודם לכן הצלף אמר שירה כדי להחטיא כי לא מצא מטרה ראויה לירי.

הצלפים צריכים לחיות עם עצמם. הם צריכים לומר לעצמם שהם לא שופכי דם נקיים. אבל מה התירוץ של “המקור”? איך סיפור כזה עובר בלי שאלות, בלי הערות, בהסכמה שבשתיקה? שאלה מרכזית יותר: למה בחרתם להציג את מקרי ההרג דרך פריזמה של טעות? ב-15 במאי 2018, הרגו צלפי צה”ל 60 (!) בני אדם. כל הקליעים הללו פגעו באבן?

הנראטיב של “אנחנו לא יורים כדי להרוג חובשים ועיתונאים, זה איכשהו קורה לנו” הוא כמובן הנראטיב הרשמי של צה”ל, ול”המקור” לא היה די אומץ להתעמת איתו, לא שבוע אחרי עוד מערכה בעזה. התכנית לא מעיזה להרחיב נקודות שהצלפים פולטים בחטף: שהיה עליהם לחץ מהמפקדים שלהם לירות, גם כשהם לא רצו; על השאיפה של צלפים להשיג “איקס”, על הצורך שלהם להוכיח את עצמם מקצועית, מקצועיות שמתבטאת במות אנשים – שאחד הצלפים מדגים היטב, כשהוא מחזיק את תרמיל הקליע של ההרוג הראשון שלו, ואומר ש"זה התרמיל שהפך אותי לגבר"; על האמירה, שעוברים עליה במהירות, שאף אחד לא חוקר ירי שהסתיים בפגיעה.

ראינו את הצלפים. לא ראינו לא את הדרג שמעליהם, שנתן להם את פקודת הירי, ולא את הדרגים הגבוהים, שהחליטו שירי צלפים הוא הפתרון הנדרש לפיזור הפגנות – ושאמור היה לדעת שחלק מהצלפים שלו לוקים בגבריות קינטית ובפטישיזם של קליעים. לא שמענו את בג”צ, שאישר את המדיניות הזו. ובמיוחד לא שמענו את מסקנות ועדת החקירה של מועצת זכויות האדם שחקרה את התנהלות צה”ל. היא מצאה, בין השאר, שצלפי צה”ל ירו במכוון בילדים, בנכים, עיתונאים ופרמדיקים, ושפקודות הירי שלהם היו, במונחים צה”ליים, בלתי חוקיות בעליל.

ככה משרתים את הנראטיב: מצמצמים קלות את העדשה, כך שתתאים למה שהציבור רוצה לשמוע. עיתונאות זה לא; זה קרוב הרבה יותר לתעמולה. עיתונאים אומרים לקהל מה שהוא לא רוצה לשמוע, לא מלטפים אותו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמת.

(יוסי גורביץ)

פוסט אורח: למה התפטרתי מעיתון "הארץ"

באוגוסט 2006, בתום מלחמת לבנון השנייה, התפטרתי מעבודתי כמלצר תל אביבי והתקבלתי לעיתון "הארץ" בתור מתרגם מאנגלית וספרדית – אפילו שכישורי הספרדית שלי היו ונותרו מוגבלים ביותר. אחרי שנה וחצי התקדמתי לתפקיד עורך עמודים בדסק החוץ, ומשם התקדמתי למגוון תפקידים במערכת. מאז, עיתון הארץ היה הבית המקצועי שלי, והרבה מעבר לזה. הפרק הזה בחיי נגמר ביום חמישי שעבר, כשהודעתי להנהלת העיתון שאני מתפטר במחאה על אופן הסיקור של אירועי השבועיים האחרונים ברחובות העיר שבחרתי לבנות בה את חיי ולגדל את ילדותי.

ההחלטה לעזוב התקבלה לאחר קרוב לשלוש שנים של עבודה ככתב המדע של העיתון, שהיו ללא ספק שלוש השנים המהנות והמספקות ביותר מקצועית (וגם אישית) שחוויתי אי פעם, ובעיצומה של מהפכה שעמיתיי למערכת ואני התחלנו לחולל באופן שבו מסקרים מדע בתקשורת הישראלית. אולם כדי להבין את הסיבות להחלטה שלי, צריך לחזור לשנת 2011, אז החל עיתון הארץ את המהפכה שהפכה אותו לכלי התקשורת הדיגיטלי המתקדם והחדשני בישראל.

עד אותה שנה אני ערכתי עמודים בדסק החוץ ושכתבתי מאמרי דעה בעמודי הדעות. אז הציעו לי לעבור את הקיר הנמוך שחצה את המערכת לשניים ולהפוך לראש דסק חדשות באתר. ראש דסק הוא תפקיד במערכת שנעשה במשמרות, שבו במהלך המשמרת ראש הדסק אחראי על כל החדשות שמופקות ומפורסמות במהלך המשמרת – על אילו סיפורים הכתבים עובדים ואיך עורכים ומציגים את החדשות באתר.

אולם באותה תקופה, עיתון הארץ עדיין פעל לפי התפישה שהמוצר העיקרי הוא עיתון מודפס, והאתר הוא מוצר נלווה שבקושי מכסה את ההשקעה בו. לראש דסק האתר באותה תקופה לא היו כתבים להפעיל. הם כולם עבדו עבור העיתון המודפס. לכן, עיקר החומר באתר היה מבוסס על חומרי העיתון שפורסמו בעמוד הבית בהדרגה במהלך היום. אם קרה אירוע חדשותי חשוב במהלך היום, מרבית הכתבים הסכימו לכל היותר להכתיב לנו משפט או שניים בטלפון על מה קרה. בעזרת שני משפטים אלה היו עורכי האתר כותבים ידיעה חדשותית המבוססת בעיקרה על ארכיון הארץ. הידיעה המלאה של כתבי הארץ היתה נשלחת בערב לפי לוח הזמנים של בית הדפוס, ומתפרסמת למחרת האירוע באתר.

לאחר כמה חודשים בתפקיד, הודיעו בעיתון כי הארץ עובר לעשות חדשות למאה ה-21. הקיר שהפריד בין שתי המערכות – של האתר והעיתון – בוטל (בהתחלה בצורה מטאפורית, ובהמשך בפועל). תפקיד חדש נוצר: ראש דסק חדשות. כמו באתר, ראש הדסק היה אחראי לכל החדשות שנעשות במשמרת שלו. רק שהפעם המערכת כולה – של העיתון ושל האתר – היתה תחת ניהולו.

אני מוניתי לאחד משלושת ראשי הדסק הראשונים בתפקיד. קיבלנו את מלוא הגיבוי וההנחיה של העורכים מעחינו. אולם נאלצנו להמציא בעצמו את התפקיד בפועל.

לאחר כשנה אינטנסיבית ביותר, המהפכה הדיגיטלית הגיעה גם לדסק החוץ. אני עזבתי את ראשות הדסק והפכתי לעורך חדשות החוץ – של העיתון והאתר. כמו בתפקיד הקודם, גם הפעם נאלצתי ללמוד לבד כיצד מסקרים את העולם כולו במאה ה-21 מהמחשב במערכת בתל אביב או מהטלפון ביפו.

הכלי העיקרי אותו גיליתי כדי להצליח במשימה הזו היה הטוויטר. הרשת החברתית, שאז עוד הגבילה ל-140 את מספר התווים בציוץ, התגלתה ככלי שלא היה כמוהו לקבל דיווחים מהשטח בזמן אמת כמעט מכל פינה בעולם – או לפחות מכל פינה בה נמצאים עיתונאים. האתגר הגדול, והאמנות המקצועית שעד היום לא הצלחתי להבין כיצד ניתן להקנות אותה לאחרים, זה לדעת איך להתייחס לכל ציוץ.

לכן במשך יותר חמש שנים, אחד מהעיסוקים העיקריים שלי כעורך החוץ היה לשבת על הטוויטר ולעקוב אחר מה קורה בעולם. ואז, כשקורה משהו, להעביר לעורכים תחתי את העדכונים מהטוויטר עם הנחיות כיצד להציג אותם, ולעבור על התוצר אחרי שהוא מתפרסם באתר ולדייק את הגשת הסיפור.

וכך, בעזרת הטלפון, יכולנו לסקר התקפות טרור באירופה, הפצצות בסוריה, מהפכות באפריקה ומשפטים שזכו לתשומת לב גלובלית מחדרי משפט בכל העולם. אבל אחרי יותר מחמש שנים של חיבור מתמיד לאירועי השעה ברחבי הגלובוס, וששתי ילדותיי הכירו את אבא בתור "האיש עם המלבן השחור מול הפרצוף", מיציתי את אורח החיים הזה.

כאשר שאלו אותי מה ארצה לעשות במקום, עניתי שלהיות כתב מדע. אבל לא האמנתי שבקשתי תיענה. עד אז, כתבי מדע היו עיתונאים צעירים שקיבלו משכורת בסיס והתפקיד היה אחד השלבים הראשונים בקריירה שלהם. כמה שנים קודם לכן, באחד מגלי הקיצוצים של העיתוןב עת ההתמודדות עם אתגרי העידן הדיגיטלי, התפקיד גם אוחד עם תפקיד כתב הבריאות של העיתון.

אולם הסתבר שהשאיפה שלי נשמעה בדיוק ברגע המתאים, כשבמערכת הבינו שתוכן מדעי איכותי יכול למשוך מנויים חדשים לאתר. ההחלטה למנות אותי לתפקיד (הם אפילו נתנו לי העלאה במשכורת) היתה הצהרת כוונות של העיתון על תחום סיקור שרוצים לשים עליו דגש.

גם אצלי, מעבר התפקיד התגלה כהתאמה מושלמת. עד אז, הצטיינתי בעריכת תוכן חדשותי של אחרים, אבל סבלתי רבות מכתיבת התוכן בעצמי, וכתבתי פעם בכמה חודשים בלבד. במדע, לפתע גיליתי את חדוות הכתיבה, בתוך ימים ספורים מצאתי את עצמי כותב אפילו שלוש-ארבע כתבות ביום, ומקבל עליהם שבחים מכל כיוון – כולל א.נשי המקצוע.

חלק מההנאה היתה ההתמקדות במעניין על חשבון החשוב. בכל סיקור עיתונאי, יש איזון בין חשיבות ומידת העניין שיש בחדשות. בתפקידיי הקודמים, אני הייתי בקצה הקיצוני של אגף החשוב. לאחר שעזבתי את התפקיד, העורכים תחתיי סיפרו לי שהם היו עורכים תחרות שבועית על מי העורך שאסף הכריח אותו לקרוא את הכתבה הכי פחות נקראת – בדרך כלל על אירוע אלים כזה או אחר באפריקה. עתה, אני עברתי לכתוב אך ורק על מה שמעניין אותי. על הדרך גיליתי שיש עולם שלם של א.נשים נהדרים שעושים מדע נהדר סביבי, והתחלתי להתעמק בתחומי מדע שונים ומרתקים.

במסגרת האירוניות הקטנות של החיים, החשוב רדף אחריי, ומגפת הקורונה הפכה את המדע לחשוב גם חדשותית. אחרי שנה שבה הקשב שלי התחלק בין המדע המעניין לסיקור המאמצים המדעיים להתמודד עם הקורונה – שנחלו ניצחון מוחץ עם החיסונים, לפחות בישראל – הרגשתי בחודשיים האחרונים שאני יכול לחזור לשגרת המחקרים המעניינים שלי, והיו לי תוכניות גדולות על פרויקטים מרתקים.

אבל אז החלה האלימות באל-אקצא, ואז בעזה. חדשות המדע הפכו ללא רלוונטיות, ואני התמכרתי חזרה למעקב אחר החדשות דרך הטוויטר – רק שהפעם החדשות התרחשו במרחק עשרות קילומטרים מהבית שלי, ואז גם בשמיים מעליו (ללא מרחב מוגן, כמו הרוב המכריע של תושבי יפו) ואז ברחובות מסביב.

במשך כמה ימים הבנתי שהרחובות, בעיקר בלילה, הפכו ללא בטוחים, והקפדתי לטייל עם הכלבים רק במסלולים הקבועים, שם כל השכנים מכירים אותי ואני יודע שאין לא ינסה לפגוע בי. וצייצתי, באנגלית, על מה שלמדתי על האחימות המשתוללת דרך הטוויטר.

חמישי בערב, בין ה-13 ל-14 במאי, היה שקט והלכתי לישון מוקדם. קמתי בבוקר, והבנתי שמישהו שרף ילד בן 12 בביתו, פה בעיר שלי. באותה נקודה, החלטתי שאני לא יכול יותר לשבת בבית, ואני חייב לצאת ולנסות לעזור. דרך הקהילה הדו-לשונית ביפו, בה אנחנו מגדלים את ילדותינו בשבע השנים האחרונות, הגעתי למפגש של מי שמרבית הישראלים יגדירו כ"שמאל קיצוני" – יהודים מיפו ותל אביב שנאספו לשאול את שכניהם הפלסטינים איך הם יוכלו לעזור.

שם שמעתי לראשונה כיצד חוו שכניי הפלסטינים את אירועי הימים האחרונים, והבנתי שלא היה לי כמעט שום מושג על מה קורה באמת. יצאתי מהפגישה, והתחלתי לדבר עם א.נשים. עם שכנים. עם חברים. עם היושבים בשולחנות הסמוכים בבתי קפה. עם הירקן.מוכר המכולת. מוכרת המינימרקט ועוד ועוד.

כולם סיפרו לי את אותו סיפור: בימים האחרונים, ייתר שאת לאחר זריקת בקבוק התבערה שפצע קשה את מוחמד ג'נתאזי בן ה-12, תושביה הפלסטינים של יפו חיו בחשש כבד לחייהם – חשש מפני ביריוני הימין הקיצוני שעשו לינץ' בעובר אורח פלסטיני בבת ים הסמוכה שלושה ימים קודם לכן ושכל לילה חדרו ליפו מהשכונות היהודיות הסובבות וחיפשו ערבים לפגוע בהם, החשש מפני המשטרה, ובייחוד מגדוד מג"ב שהגיע ליפו מהגדה – על כל הטקטיקות לענישה קולקטיבית והתעמרות באוכלוסייה ששוכללו בעשרות שנות כיבוש בגדה.

לכן לי עוד זמן מה לנסח את זה במלים מדויקות, אולם הבנתי שמה שאני רואה סביבי זה הכיבוש כפי שעד היום נתקלתי בו אך ורק בטורים של עמירה הס מהגדה: לא הכיבוש שבו חיילים משתמשים באש חיה ופוצעים קשה והורגים פלסטינים, ואז מגיעים לעמודי החדשות. לא, מה שהגיע ליפו הוא הכיבוש המתוחכם, זה שמתעלל "בלי להותיר סימנים":

הסטירה משוטר; מפתחות הטוסטוס שמוחרמות באמצע הלילה – ואם הטוסטוס גם יקר אז השוטרים מפילים ושוברים אותו; האבות שרכבו לקנות גלידה לקינוח של ארוחת ערב על אופניים ונאלצו ללכת חזרה ברגל כי שוטר רוקן להם את האוויר מהגלגלים; רימוני ההלם על בתי מגורים באמצע הלילה; שימוש חופשי בכדורי גומי לחלק הגוף העליון של צעירים; ובעיקר חשש קיומי ותחושה של אובדן מוחלט של הביטחון האישי.

מוכרי החנויות המקומיות, שבדרך כלל נשארים פתוחים אחרי השקיעה, סגרו את עסקיהם באחר הצהריים המוקדמים ומיהרו הביתה – לא רוצים להיות ברחובות כשהמג"בניקים האלימים מסתובבים, וממהרים לחזור הביתה ולשמור על המשפחה. חברים סיפרו איך הם ישבו – בחצר או על הגג – עם אלת בייסבול או נשק קר אחר, מחכים לתוקפים שיבואו לנסות לשרוף.את בתיהם. וכולם ידעו ואמרו שאם הם יבואו, לא יהיה מי שיגן עליהם – בטח שלא המשטרה.

היחידים שנותרו ברחובות בלילות היו השבאב: נוער השוליים הפלסטיני שהוא אחד מהמאפיינים המוכרים של יפו – רובצים בחבורות בגינות בלילות ודוהרים באופניים חשמליים וטוסטוסים על מדרכות. השבאב, הילדים של משפחות מוחלשות ביפו, חיו כל חייהם בשולי החברה הפלסטינית ביפו ומנותקים כמעט לחלוטין מהחברה היהודית. למרביתם עבר פלילי בעבירות סמים ורכוש – כשאת עיקר הפגיעה של הפשעים שלהם חווה החברה הפלסטינית סביבם – וקשרים לארגוני הפשיעה של יפו.

נוער אבוד ומנוכר זה מצא לראשונה מטרה. לנוכח האירועים ביפו ובערים הסמוכות, הם התארגנו להגן על הרחובות והמסגדים, והיו אלה שהתעמתו עם ביריוני הימין הקיצוני שחדרו ליפו.

אולם הם לא היו לבד ברחובות. והשבאב ספגו את מלוא אלימותם של שוטרי מג"ב שנשלחו לעיר מהגדה. במהלך היום, אפשר היה לראות.אותם עומדים בצמתים, לאחר ששוחררו ממעצר, ומשווים את הפצעים שספגו מידי השוטרים.

חלק מאותם צעירים לא התספקו בהגנה. את הכעס, הפחד והתסכול שלהם הם פרקו על סמלים ישראליים, ביחוד פחי אשפה ומכוניות עם כיתוב בעברית. כמה בקבוקי תבערה הושלכו על בתים של יהודים. לפי הגרסה המשטרתית, שעד היום לא מצאתי פלסטיני אחד ביפו המאמין לה, אחד מאותם בקבוקי תבערה הוא ששרף את ביצו של מוחמד ג'נתאזי ופצע אותו ואת אחותו. והאלימות שלהם רק הגבירו את האלימות המשטרתית המופנה כלפיהם.

אחר הצהריים, לאחר שעות של שיחות עם תושבים ביפו, הלכתי עם אמי להפגנה שנערכה במחאה על שריפת בית משפחת ג'נתאזי ואלימות המשטרה. בתום ההפגנה, שהתפזרה לשמחתי ללא אירועים אלימים, יו"ר בל"ד סמי אבו-שחאדה הזמין בעברית את מי שמעוניין לעזור להצטרף לישיבה של ועד החירום של יפו – שקם לנוכח האלימות המשטרתית ברחיבות וכלל בתוכו נציגים של כמעט כל מרכיבי החברה הפלסטינית היפואית.

אז הלכתי, ושמעתי שם שוב, מפי יפואים אותם אני מכיר בפנים כבר שנים רבות, את אותו סיפור ששמעתי בכל אותו יום. הם הוסיפו גם את האכזבה ותחושת הבגידה שהם חשו מהאופן שבו השמאל הציוני והתקשורת הישראלית הפנו להם את הגב ואימצו לחלוטין את הנראטיב המסית של ממשלת נתניהו. רבים מהם גם הזכירו את הפגיעה שחשו מראש העיר רון חולדאי, שבחר לעמוד לצד המשטרה במקום להגן על תושביו.

והבקשה היחידה שהיתה לועד החירום היפואי ממני ומשאר היהודים שבאו לתמוך ולסייע, היה להשתמש בקשרים ובכישורים שלנו כדי לעזור לקול של הפלסטינים של יפו להישמע סוף סוף.

אז זה מה שעשיתי. פניתי ודיברתי עם כל הגורמים הרלוונטיים בעיתון, מהכתבים בשטח ועד למו"ל. חלקם הבינו פחות או יותר. חלקם טענו שזה לא מספיק חשוב כרגע, וחלקם בכלל אמרו שהמשטרה לא משתמשת במספיק כוח. אבל הסיקור בעמודי החדשות לא השתנה, והקול של תושבי יפו לא נשמע.

התשובה המעשית היחידה שקיבלתי היתה "חכה לכתבה שאנחנו עובדים עליה על האלימות המשטרתית". סייעתי כמיטב יכולתי, ומה שהתפרסם בסופו של דבר אחד מבוסס גם על חומרים שאני העברתי לכתבים. והכתבה אכן הציגה עדויות לאלימות המשטרתית. אילם העורכים פשוט לא חיברו בין הנקודות. האימה והחשש המוצדק לחייהם של תושבי יפו הפלסטינים עדיין לא מצאו את דרכם לעמודי החדשות של הארץ.

למחרת, נתקלתי בעוד דיווח חדשותי שולי על הגשת כתב אישום על.תקיפת יהודי חמוש באלת בייסבול בידי ארבעה פלסטינים ביפו, והאופן שבו הסיפור מוסגר – כשהכותרת קובעת שהחשודים אחראים ל"לינץ'" עוד לפני שנפתח משפטם, וקובל על כך שהם לא הועמדו לדין על פשע ממניע גזעני – גרם לי להבין שאני לא יכול יותר לכתוב על מדענים ישראלים נהדרים (ולא חסרים מדענים ישראלים נהדרים) בעמודי החדשות של הארץ, אחרי שהעיתון שהיה לי בית 15 שנה הפנה לשכניי, למשפחתי ואלי את הגב ברגע שהיינו זקוקים לו יותר מכל – כשהכיבוש במלוא אכזריותו הגיע לרחוב שלנו.

אני לא יודע אם להתפטרות שלי יש חשיבות. אני כן מאמין שעיתון הארץ יבין, בתקווה בקרוב, שכפי שהאלימות הישראלית כלפי הפלסטינים בגדה לא מביאה לשקט אלא רק מייצרת עוד אלימות – כך קורה גם כשהאלימות הישראלית מופנית כלפי הפלסטינים ביאפא.

כך או אחרת, אני החלטתי שאני לא יכול להמשיך למתוח ביקורת בטוויטר. אני חייב לקום להתחיל לפעול כדי לנסות ולתקן את המציאות סביבי – כדי שרות, בתי הבכורה, לא תצטרך לעשות זאת (כפי שהיא כבר מבטיחה לעשות). אחרי מה שאני יכול בהחלט להגדיר כשבוע הקשה בחיי – ואני חייתי בירושלים בשיא האינתיפאדה השנייה -כולל החוויה של להתעורר בתוך אוטובוס שמתפוצץ ו-17 בני אדם נרצחים סביבי – אני לא יכול להבטיח שאצליח בתוכניותיי. אבל יש לי תוכניות לשנות את המציאות, ואני מאמין מחדש ביכולתי לממשן. אני מבטיח לעדכן עם פרטים נוספים בהמשך.

(אסף רונאל)

בתום יום קרב וערבו, גרסה 2,426

חמש הערות כלליות (ואחת אישית) על מבצע “שומר המנדט”

א. ראשית, אני חושב שהפוסט “והמדינה נשרפת” התיישן היטב. אפשר להתווכח על השאלה האם נתניהו רצה את גובה הלהבות הזה, אבל ברור שאת המצב בירושלים הוא הצית אישית ובכוונת מכוון.

ב. הפלסטינים ניצחו בסיבוב הזה, מכמה בחינות. הראשונה היא העובדה הפשוטה שצה”ל לא העז לפלוש לעזה. אוכלוסיה עניה, מרודה, מורעבת, נתונה לרצח מהאוויר, הרתיעה את הצבא החזק ביותר במזרח התיכון. כל מה שהוא העז לעשות הוא להשליך חומרי נפץ ללא אבחנה על אזורים אזרחיים.

הסיבה השניה לנצחון הוא ההבקעה התדמיתית. ישראל, ובמיוחד צה”ל, שתו יותר מדי מה-cool aid שלהם והתבסמו ממנו. הישראלי הממוצע לא יכול להבין איך העולם התהפך על ישראל, איך המפלגה הדמוקרטית פונה נגדה, איך נשברה חומת הפחד ואנשים אומרים בגלוי שישראל היא מדינת אפרטהייד שמבצעת פשעי מלחמה. דובר צה”ל לא הצליח להבין למה הצהלות סביב הריסת מבנים אזרחיים – ועוד מבנים של ארגוני תקשורת – לא מתקבל בהתלהבות דומה מחוץ לישראל. הפכנו עיוורים למעשי ידינו. אנחנו רגילים לשקר לעצמנו – והתוצאה היא שאנחנו לא מסוגלים להבין כיצד רואים אותנו אחרים. יש עדיין ממסד פוליטי מבוגר במדינות המערב שרגיל לדקלם את הסיסמאות על “זכותה של ישראל להגן על עצמה”, והוא יהיה איתנו עוד זמן; אבל הוא הובקע.

והתוצאה תהיה שהדיון יהיה מעכשיו על מה שצריך היה להיות מזמן: על כל השטחים שהיו בתחומי פלסטינה המנדטורית. יהיה הרבה יותר קשה להיות ציוני וליברל. הדרישה עכשיו תהיה אדם אחד, קול אחד. ממשל ביידן התחיל להשתמש בביטוי equality ביחס לסכסוך היהודי-פלסטיני, ביטוי שנשיאים לא השתמשו בו קודם לכן. זה יימשך, גם אם נתניהו יופל.

ג. בדמיך חיי: כמו תמיד, כל התקדמות כרוכה בשפיכת דם של תושבי עזה ותומכיהם. הדגנרלים הישראלים – היוש, פושע המלחמה עמוס גלעד – ספרו לעזתים קלוריות בין השנים 2006-2010; הטילו הגבלות על כניסת שוקולד, צעצועים וממתקים לרצועה; וזה נגמר אחרי שכרגיל, צה”ל עשה טבח אחד יותר מדי. אז זה היה הטבח על המרמרה. הדם שנשפך שם שבר את המצור שהחזיק מעמד גם אחרי טבח עופרת יצוקה. טבח צוק איתן הוביל להקלה על חלק מההגבלות. עכשיו, יש להניח, העזתים הנצורים יקנו כמה הקלות במחיר דמן של נשים וילדים.

ד. האשליה על קיומה של מדינה ישראלית התפוגגה. אין ומעולם לא היתה מדינה ישראלית. בתי המשפט שלנו, בלחץ הממשלה, לא מוכנים להכיר בקיומה של אזרחות ישראלית. תעודת הזהות שלנו מכירה ביהודים, מוסלמים, ואשורים, אבל לא בישראלים. מספר גדול של ישראלים, עבדכם הנאמן ביניהם, האמינו בישראליות, ראו בה אופציה הכרחית, גשר שיאפשר לזנק מעל הזהות האתנית – זינוק שהוא הכרחי תחת ישות מדינית שרוב תושביה אינם יהודים.

וישראל היא ישות כזו: היא שולטת בכל השטחים שהיו בתחומי פלסטינה המנדטורית. היא שולטת בכל פרטי חייהם של פלסטינים בגדה המערבית וברוב פרטי חייהם של העזתים. עזתי איננו יכול לצאת מהרצועה באופן חוקי ללא אישורה של ישראל.

אבל, משהתחילו המהומות בירושלים ובתחומי ישראל של 48’, המדינה מיהרה להוכיח שהיא מדינה יהודית לערביה וספק-דמוקרטית ליהודיה. עוצר לילי בלוד, הכנסת כוחות מג”ב מהגדה לישראל, נוכחות משטרתית מסיבית ביפו – וכניסה ללא הפרעה של מיליציות מתנחלים מהגדה ללוד. המדינה כלל לא ניסתה להעמיד פנים שהיא שוויונית לכל אזרחיה: שני לילות של מהומות הפכו, בפראנויה היהודית, להתקוממות שיש לדכא, והמדינה הפכה מיד ליהודית.

כאן יש לעמוד על נקודת עיוורון של רבים מהמאמינים בחזון הישראליות, אני ביניהם: לא ראינו מה הוא מייצג מבחינת הפלסטינים הישראלים, התפרקות מזהותם תמורת קבלה חלקית. ענווה פה היא הכרחית.

למותר לציין, כמובן, מה היתה התגובה אם פלסטינים היו מנסים להקים מיליציות הגנה עצמית – בשייח’ ג’ראח, נניח. הן היו מפורקות באש.

העולם רואה עכשיו את מה שמתרחש. עכשיו אנחנו, יהודים, אקס-יהודים ופלסטינים, צריכים להחליט לאן אנחנו הולכים – וזו תצטרך להיות החלטה משותפת. נצטרך ללמוד לדבר זה עם זה ולא זה דרך זה.

ה. הרשות הפלסטינית התפוגגה. היא היתה בדעיכה במשך עשור, והשבועות האחרונים חיסלו את הלגיטימציה שלה. חלק מכך נובע מביטול הבחירות על ידי מחמוד עבאס, שהבין שהוא גמור. אחר כך בא נתניהו ונתן כל הישג אפשרי לחמאס. אנחנו עדיין לא יודעים אם הטענה של חמאס – שהוא קיבל מעמד מדיני בחראם אל שריף (”הר הבית”) כחלק מהסכם הפסקת האש – נכונה, אבל מומלץ לא להתייחס ברצינות להכחשה של נתניהו. הוא כבר הבהיר שהוא מעדיף את חמאס על פני הרשות הפלסטינית, וגורמים בצה”ל הדליפו במהלך ההפצצה של הרצועה שה”דרג המדיני” החליט שלא להפיל את משטר חמאס; אם נתניהו יוכל לתקוע אצבע בעין של ירדן ולשלול את המעמד שלה בחראם אל שריף, זה בוודאי יהיה בונוס מבחינתו.

האופוזיציה שלנו עדיין מדשדשת במי אפסיים, והיא לא דורשת את חשיפת הסכם הפסקת האש – אבל נתניהו כבר מורגל לא לחלוק מידע שולי כזה עם סתם אזרחים. למה מי הם? עד היום אנחנו לא יודעים מה בדיוק היה בהסכם הפסקת האש בצוק איתן, כי נתניהו חשב שהמידע הזה יפגע בבייס שלו, אז הוא שכנע את הנבוב שביועצים המשפטיים לממשלה, יהודה וינשטיין, להכריז על המידע הזה כחסוי.

ונו, אם התרגלנו לראש ממשלה שלא מפנה את מקומו ומכריז על בחירות אחרי בחירות כדי להשאר ראש ממשלת מעבר לנצח, בוודאי נתרגל גם לזה. מידע, בחירה, אחריות, אחריותיות (accountability) – כל אלה מושגים מעולמה של מדינה דמוקרטית. אנחנו כבר לא אפילו בפסאדה של כזו.

המשמעות של קריסת הרש”פ היא קריסתו הסופית של הסכם אוסלו ואיתו חזון שתי המדינות. מה ימלא את הוואקום, עדיין אין לדעת. אבל הוואקום שם: והמילוי שלו הוא באחריות התושבים של הארץ כולה. מפלגות מרכז ושמאל שרוצות להיות רלוונטיות צריכות לשוב ולהתייחס לפיל שהעדפנו לא לראות בעשור האחרון: הפלסטינים.

ספק אם יאיר לפיד, שמוכיח שוב ושוב שכוחו בשתיקה, שלפני פחות משלושה חודשים הבהיר שהפלסטינים יכולים לשכוח ממנו, מסוגל לעשות את השינוי המחשבתי הזה. המלאכה, כרגיל, תיפול לידי מה שנשאר ממחנה השמאל – שבתורו צריך לצאת למלאכה הענקית של השתחררות מרבין ואוסלו, להבין שתהליך אוסלו משרת את הימין מזה 20 שנה, ושהגיע הזמן לצאת לדרך חדשה.

ומהבחינה הזו, קידום של חרם בינלאומי על ישראל, אולי אפילו סנקציות, הוא הכרחי. ישראל לא משלמת מחיר על משטר האפרטהייד שלה. כל זמן שיהודים בישראל לא יחושו שיש לו מחיר, הוא יימשך. כל ישראלי בעל מצפון צריך להצטרף לפעולות BDS, משום שהן בלתי אלימות. התחליף לפעולה אי אלימה הוא אלימות. השמאל הישראלי צריך להשאיל את הלגיטימציה שיש לו, כישראלי, להמרת המשטר הציוני במשטר של אדם אחד, קול אחד. יישפך הרבה זמן בדרך; החובה שלנו, כהומניסטים, היא לצמצם את שפיכות הדמים. השמאל צריך להבין שכן, we are the baddies: למצער אנחנו מממנים את הרוצחים המכונפים במסים שלנו. להבין שאנחנו לא יכולים להשאר בגבולות המנוונים של תפיסת ה”פטריוטיות” הישראלית; שאהבת מולדת היא הפלת המשטר שמסב לה, תמיד הסב לה, סבל.

ו. ברמה האישית, כל סיבוב הופך לכואב יותר, בלתי נסבל יותר, שוחק יותר, מרפה ידיים יותר; ימי הרעה, אשר תאמר אין לי בהם חפץ. היכולת להתרכז נאכלת, וכל מה שנותר הוא לצרוח. טוויטר הוא מדיום אידיאלי; אין לי את היכולת לנסח צרחה במאות מילים, וגם לא את הרצון. אני רוצה להתקפד, לשים את הידיים על העורף, לחכות שזה יעבור.

עוד סיבה לעשות הכל כדי שלא יהיה עוד כזה: כוחותינו המזוינים כבר התחילו לדבר על הסיבוב הבא. ואם ניתן להם, גם יהיה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הטרוריסטים בירוק

כשצה"ל "מצמצם טווחי בטחון", הוא למעשה יורה לעבר אזרחים. ההבדל בין צה"ל לבין ארגוני טרור הולך ונמחק. וזה לא חדש

(הפוסט הזה פורסם במקור ב-2006 בנענע, כחלק מהמדור "התפוררות הדמוקרטיה." הטקסט לא קיים יותר ברשת ואני מעלה אותו שוב. אני מאמין שהוא התיישן היטב. סולידריות עם עזה המופצצת.)

בכל פעם לאחר שבחורינו המצוינים מצליחים לבצע שוב איזו זוועה קטנה – לחורר ילדה לא חמושה, להוריד משפחה שלמה עם פגז – ממהרים דוברים רשמיים לומר שמדובר בטעות, אי הבנה, ובכל מקרה, אין שום דמיון בין ארגוני הטרור ובין צה"ל: הטרוריסטים מכוונים למותם של אזרחים במודע, לצה"ל זה פשוט נפלט.

נניח עכשיו לשאלה למה להאמין לדוברים שהתעקשו במשך עשרה ימים שאלונקה היא רקטת קסאם; נניח עכשיו לשאלה האם להרוגים זה באמת משנה, שהם נהרגו בטעות ולא בכוונה; נניח בינתיים לשאלה מדוע הצבא אינו מפצה את משפחות ההרוגים; נתמקד רק בנושא עצמו: האם הצבא צודק כשהוא טוען שהוא לא מנסה לפגוע באזרחים?

התשובה ברורה: צה"ל משקר, כהרגלו.

[] "צמצום טווחי בטחון"

מספר ימים קודם למותה של ילדה בת שמונה ולפציעת כל משפחתה מפגז ישראלי, הודיעו בכירים בצה"ל כי "הם מצמצמים את טווח הבטחון". משמעות המילים המכובסות הללו היא שהתותחנים יורים קרוב יותר לריכוזי אוכלוסיה. ירי ארטילרי לכיוון אוכלוסיה יגרום, כמעט בהכרח, להרוגים בקרבה.

הווה אומר, הקצינים הבכירים שהורו לרכז את האש על משכנות העוני של עזה ידעו שבאופן ודאי כמעט, הם יפגעו באזרחים. הם גם ידעו שהירי הזה לא יחסל שום חולית קסאם. ירי ארטילרי הוא איטי מדי, מגושם מדי ורחוק מלהיות מדויק – הכלי הלא נכון למטרה.

ומה היתה המטרה? אה, זה פשוט: הטלת אימה על האוכלוסיה. במילה מכובסת פחות, טרור.

[] גיבורים על חלשים

צה"ל הצטיין תמיד במה שהבריטים כינו "לוחמה קולוניאלית": שים את הצבא המודרני ועתיר-התקשורת הזה מול אסופת פלאחים מבוהלים וחסרי פיקוד מאוחד, שנמצאים שם בניגוד מוחלט לרצונם, והוא ינצח. בקרבות מול צבא מסודר, מצד שני, הוא לא כל כך הצליח: הירדנים קרעו לו את הצורה פעמיים במלחמת העצמאות – למרות עדיפות מספרית ישראלית – ונתנו פייט משמעותי במלחמת ששת הימים.

וכשהאויב התחיל להתחכם, הקצינים איבדו את העשתונות והתחילו לירות באזרחים. כשהצבא המצרי סירב לעשות שטות ולהסתער על עמדות מבוצרות, והעדיף להוריד אש כבדה על מוצבי התעלה – קראנו לזה מלחמת ההתשה – צה"ל התחיל להפגיז את ערי התעלה.

כשהחיזבאללה ניהל מלחמת גרילה יעילה וקטלנית כנגד צה"ל בדרום לבנון, חזר הצבא למה שהוא יודע לעשות במצב כזה. בשני מבצעים, "דין וחשבון" ו"ענבי זעם" היתה המדיניות הצבאית הרשמית ירי על אזרחים. המטרה היתה לגרום לאזרחים לנוס מבתיהם, ולהפעיל לחץ בביירות, כדי שזו תפעיל לחץ על סוריה, כדי שזו תפעיל לחץ על החיזבאללה. אדריכל התכנית הגאונית הזו היה, אלא מה, אהוד ברק.

כמובן, פשעי המלחמה האלו – כי ירי מכוון על אזרחים הוא פשע מלחמה, ומכבסת המילים עם סימן הצ' לא תשנה את זה – התפוצצו לישראל בפרצוף. התותחנים הכניסו מקבץ די מדויק לתוך מחסה לפליטים, והרגו מאה מהם. בהפגזה הזו הם מחקו את שאריות הלגיטימציה של ישראל בדרום לבנון.

ההפגזה השבוע על עזה היתה חלק מאותה תכנית גאונית: נלחץ על האוכלוסיה, שתלחץ על הרשות הפלסטינית, שתלחץ על הארגונים, שיפסיקו את הירי. אלא שהרשות הפלסטינית היא כלי שבור (ובצה"ל לא רוצים שנשאל באשמת מי), ומקריאות הפסקת האש של החמאס אנחנו מתעלמים בקהיון מדהים.

ההפגזה הזו אידתה את רוב האשראי העולמי שקיבלה ישראל כתוצאה מהנסיגה מהחור הארור ההוא. שוב נתנו לצה"ל לנצח, ושוב הסתבר שאולי הושג נצחון טקטי (איזה, בעצם?), אבל חטפנו תבוסה אסטרטגית.

[] מתבהמים והולכים

המלחמה האחרונה, הפראית שבכולן, שכוונה בשני הצדדים בעיקר אל האוכלוסיה, טשטשה את ההבדלים בין שני הצדדים. הרמטכ"ל יעלון הודה בעליצות שהורה למחסלים להתעלם מנוכחותו של אשת המבוקש שחאדה בדירתו; שר הבטחון מופז הורה שלא לקבל את כניעתם של חמושים פלסטינים, ודרש בתחילת המלחמה 70 הרוגים פלסטינים מדי יום.

אנחנו מינינו את האנשים האלה. אנחנו משלמים את משכורותיהם. אנחנו הרוכשים את הפגזים. אנו הם אלה שמעדיפים שלא לדעת מה נעשה בשמנו. אנחנו מעדיפים להשען על כוחה העצום של ארצות הברית, ולהתעלם מהעולם.

אבל ג'ורג' בוש הצליח לרסק את כוחה של ארצו, ואת הלגיטימיות שלה. הבריונות של רמספלד-צ'ייני והבריונות הישראלית נכרכים אלה באלה, ותנועת-הנגד כבר ממשמשת ובאה. הממשל הבא יהיה, סביר להניח, מתירני הרבה פחות כלפי ישראל.

כשיתחיל העולם להתייחס לישראל כפי שהתייחס לסרביה, אנחנו אפילו לא נבין איך זה קרה. נשאר מבוצרים בצדקתנו, בתחושה שהעולם כולו נגדנו, והדרישה להפנות מבט פנימה תהפוך לשוות ערך לבגידה. וכשקנה המידה לפטריוטיות יהפוך לדרישה לתמיכה במעשי זוועה – מוצדקים כולם, מוצדקים תמיד – לא יהיה לנו זמן לשים לב שכל מה שהיה ראוי בישראל כבר אבד ואינו.

(יוסי גורביץ)