החברים של ג'ורג'

לפני הרוביקון

בתקרית שאשא-ביטון הוכיח נתניהו שהוא רוצה סמכויות חירום בלי פיקוח. סופם של עריצים ידוע: ראוי לנתניהו לחזור בו

לפני כשבועיים העבירה הממשלה תקנות דראקוניות, שמאפשרות לה לתקן תקנות חירום בתחום הקורונה שאמורות להכנס לתוקף מיידית בלי ביקורת ראשונית של הכנסת. בהתחשב בכך שראש הממשלה כבר הפעיל את השב”כ לצורך מעקב אחרי חולי קורונה, ליותר מדי אנשים זה הזכיר את חוק ההסמכה הידוע לשמצה של גרמניה, זה שביטל את הדמוקרטיה הגרמנית והעניק את הסמכות לנהל את המדינה לקנצלר אדולף היטלר בלי התייעצות ברייכסטאג. גם אז, זה נעשה תחת התואנה של מצב חירום: במקרה ההוא, השריפה של הרייכסטאג, ששנויה במחלוקת עד היום ושרבים סברו – אז והיום – שבוצעה על ידי הנאצים או לפחות בעידודם או דירבונם.

למען הסר ספק, בגלל שיש רוחות רעות באוויר: אינני שותף בשום צורה לתיאוריית הקונספירציה, שמובעת לאחרונה גם על ידי אנשים שצריכים לדעת טוב יותר, כביכול אין מגפה וכל מה שיש הוא שמועות על מגפה שמפיץ המשטר, כדי לאסוף לעצמו יותר ויותר כוחות. המגפה קיימת, היא אמיתית, אנחנו לא יודעים עליה מספיק ויש לנו חובה מוסרית ואזרחית להגן על אחרים מפניה גם אם ראש הממשלה הוא חלאה חסר אחריות. שימו את המסכה המזורגגת. אל תבקרו את הקרובים המבוגרים שלכם. בימים האחרונים למדנו על המקרה שובר הלב של ראש ממשלת הולנד, מארק ריטה (Rutte) שהורה לאזרחי המדינה לא לבוא במגע עם קרוביהם המבוגרים, וכתוצאה מכך לא פגש את אמו, שגססה, בימיה האחרונים. כך מצופה ממנהיג להתנהל, עוד מימי הרפובליקה הרומאית: משהפכת לנבחר ציבור, חובה עליך להעמיד את הציבור מעליך ועל משפחתך. ספק אם רבים בישראל מבינים ומפנימים את העקרון הזה – שעל כן, חלקים גדולים מישראל אינם ציבור.

אבל העובדה שיש מגפה, ושהיא אמיתית לגמרי, לא אומרת שבנימין נתניהו לא ינצל אותה כדי לסחוט עוד כמה גרמים של כוח.

כשיצאה התקנה הממשלתית החדשה, הבעתי סקפטיות כלפי הטענות שמדובר בסוג של חוק הסמכה. ציינתי שעל פי התקנות, ועדת הקורונה מוסמכת לעיין בתקנות הממשלה ולדחות אותן תוך עשרה ימים; ושאם לא תדון בהן, הן תועברנה לכנסת. נפלתי בשטיק הכי ישן בספר: האמנתי לבנימין נתניהו.

אתמול (ב’) הוכיח בנימין נתניהו שכמו תמיד, הוא שיקר. ועדת הקורונה, בראשות ח”כ יפעת שאשא-ביטון, פליטת כולנו שכיום היא חברת ליכוד, דחתה שתיים מהתקנות של הממשלה: איסור על פתיחת חדרי כושר ובריכות. אין לי מושג האם היא צודקת או לא, אבל זה לא משנה. היא כינסה ועדה במשך יומיים, הקשיבה למומחים, בחנה את הסטטיסטיקות ולבסוף הגיעה למסקנה שאין טעם לסגור את הבריכות וחדרי הכושר. בשביל זה היא שם: בשביל לפקח על הממשלה. התפקיד הראשוני של הכנסת, חושב יותר מסמכות החקיקה שלה.

נתניהו התחרפן. כנראה איבד את זה בגלל שמישהו העז להתנגד להחלטה שלו, יותר מאשר בשאלה הספציפית של חדרי הכושר. הוא שלח את סריסו, מיקי זוהר, להטיל אימים על שאשא-ביטון ולצווח עליה. שאשא-ביטון לא התרשמה. זוהר איים להדיח אותה מראשות ועדת הכנסת. אחר כך אמר שידאג לכך שהוועדה לא תתכנס שוב. בעוונותינו, זוהר הוא יו”ר הקואליציה.

אז מה היה לנו פה: ממשלה שלוקחת לעצמה סמכויות חירום ואומרת שזה בסדר, יש ועדה בכנסת שמפקחת עליהן – וכשהיא לא מקבלת את עמדת הממשלה, ואחרי דיון ארוך ומפורט משעשתה הממשלה, מחליטה לדחות את התקנות שהתקינה, יו”ר הוועדה על סף הדחה ונציגי הממשלה מודיעים שהיא לא תכונס שוב.

כלומר, לשיטתה של הממשלה עצמה יש כעת דיקטטורה בישראל. לממשלה מותר לעשות ככל העולה על רוחה תחת חסות המגפה, ואם הכנסת מעיזה להרים ראש, הממשלה תקטום אותו. בנימין נתניהו, לשיטתו, לא חייב דין וחשבון לאף אחד.

אז לא, אנחנו עדיין לא בחוק הסמכה, אבל אנחנו קרובים מאד – ורק שוטה יאמין לבנימין נתניהו כשהוא אומר שדיקטטורה איננה מטרתו. בפועל, הוא מתנהל כדיקטטור. בפועל, הוא מסרס את הכנסת. בפועל, הוא מקדם את התפיסה שכל הסמכויות צריכות להיות בידיו, ושכל ביקורת עליו היא בגידה וסיכון הציבור.

יורשה לי לצטט את פטריק הנרי: ליוליוס קיסר היה ברוטוס; לצ’ארלס הראשון, קרומוול; ובנימין נתניהו, מוטב שילמד מלקחם. הוא מקרב אזרחים נאמנים לחוק למצב שבו אין להם אלא לראות בו עריץ. ועריצים, כידוע, אינם מופלים בהצבעות אי אמון או בחירות. הם מופלים בכוח, כי לא הותירו לנשלטים שום דרך אחרת. ראוי שנתניהו, אם הוא עדיין לא מנותק לחלוטין, יבהיר לציבור שהוא לא עשה את הצעד האחרון, הגורליע, שמבדיל בין שליט נבחר ובין עריץ – צעד שלעתים קרובות קשה מאד להפחיד בו, כי הוא מוסתר בעלטת צווי חירום. ראוי שנתניהו יחזור בו משורה של צווי חירום; יבהיר שהחלטות הכנסת מקובלות עליו, גם אם בחירוק שיניים; ושיודיע בפומבי שהוא בסך הכל ראשון בין שווים.

לרוע המזל, ספק אם הוא מסוגל לכך. זה יהיה צעד שמפגין חולשה. ועריצים, שאינם יכולים לסמוך על איש – הרי איש לא יעז לומר להם את האמת – יודעים שהפגנת חולשה היא לעתים קרובות הסוף. ואף על פי כן. היום ה-14 ביולי. אל תאלץ את אזרחי ישראל לראות בבלפור בסטיליה. חזור בך. במילותיו של ורגיליוס אל רוחו של יוליוס קיסר, אל תתקע חרב בבטן המולדת. חזור בך. זה לא חייב להסתיים כך. עוד יש דרך חזרה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

כן, זה אפרטהייד

משטר ההפרדה הישראלי מקבל את שמו המדויק, זה שנהגה באפריקנס

בשבוע שעבר פרסם יש דין חוות דעת משפטית, שנכתבה על ידי עו”ד מיכאל ספרד, ושעברה בחינה על ידי משפטני עבר בולטים: יהודית קרפ המיתולוגית ומיכאל בן יאיר, היועץ המשפטי לממשלה של ממשלת רבין השניה. המסקנות שלה בוטות ולעיתים קשות לעיכול: ישראל מבצעת, שיטתית ויומיומית, את הפשע נגד האנושות המוכר כפשע האפרטהייד. (הגילוי הנאות הקבוע: שימשתי ככותב הבלוג של יש דין בין 2013 ו-2017, ואני מכיר ומוקיר את אנשי הארגון.)

מבלי להכנס עכשיו לשאלת משטר האפרטהייד ההיסטורי והדמיון בינו ובין משטר ההפרדה הישראלי (אחד משיאי השפל בתחום היה כאשר בן דרור ימיני ניסה לטעון שפעילים נגד האפרטהייד בדרום אפריקה לא ידעו על מה הם מדברים כשקראו למה שקורה בגדה אפרטהייד), הנושא שחוות הדעת מתמקדת בו הוא פשע האפרטהייד. במשך שנים פעילים ישראלים ובינלאומיים דיברו על משטר אפרטהייד בגדה, ויצרו מה שחוות הדעת מכנה “אנלוגיה אינטואיטיבית”; מה שחוות הדעת עושה הוא לעגן את האנלוגיה במציאות המשפטית בגדה, ולהוכיח אותה.

הטענה הראשונה של מתנגדי השימוש במושג “אפרטהייד”, שיש חפיפה ניכרת ביניהם ובין ציונים, היא שמשטר האפרטהייד התבסס על גזענות וזה לא המצב כאן. ובכן, משטר ההפרדה הדרום אפריקאי אכן התבסס על הבחנות גזעניות – אבל ההגדרה של פשע האפרטהייד לא מצריכה כזה. היא מצריכה מצב שבו יש שתי קבוצות ושאחת מהן סובלת מאפליה שעולה עד כדי מעשים לא אנושיים. ההתמקדות היא במעשים ובמצב, לא באידיאולוגיה. משטר הפרדה שמבוסס על אפליה אתנית – סוג אפליה שמוזכר במפורש בהגדרות פשע האפרטהייד – עונה לכל דבר ועניין על הקטגוריות של פשע אפרטהייד. קיומו של משטר אפרטהייד לא מצריך אידיאולוגיה גזענית: די בכך שיקבע, וישמר (הנקודה הזו קריטית), משטר אפליה בין שתי קבוצות.

הקביעה הקשה ביותר בחוות הדעת, מבחינתי על כל פנים, היתה האמירה שפשע אפרטהייד הוא “פשע שמבצע משטר, שעצם קיומו בלתי לגיטימי ולכן פעולה שמטרתו שימורו ושימור השליטה והדיכוי שבמרכזו – היא פלילית.” ישראלים רבים ימצאו את המשפט הזה קשה לעיכול. ראשית, הוא מצביע על המשטר הישראלי בגדה המערבית – ואם יתבצע סיפוח, על המשטר הישראלי כולו – כמשטר בלתי לגיטימי; שנית, מאליה עולה ההשתמעות שאם כל פעולה לשימורו של המשטר הזה פלילית, חייל במחסום מבצע פשע נגד האנושות כאשר הוא מציית לפקודה שגרתית. כאמור, קשה לעיכול.

אבל, אחרי שנותנים להלם הרגשי לעבוד ומניחים להגיון לחזור ולתפקד, המשפט הזה – קשה וחריף ככל שיהיה – מדויק. המשטר הישראלי בגדה המערבית איננו לגיטימי, ופעולה לשימורו היא, בהתאם, פלילית. אלא שאת התיק הזה לא יפילו על החייל במחסום. האחרון איננו פועל כדי לשמר את המשטר; הוא פועל ליישם פקודות שקיבל. ככל שהפקודות הללו אינן בלתי אנושיות במובהק – ובשאלה של עיכוב יולדת במחסום, למשל, אנחנו מתקרבים לגבול הזה – אין עליו אחריות.

למח”ט שלו, מצד שני, אין את ההגנה הזו. השאלה מה אחריותם של תועמלנים שפועלים לשימור משטר שהוא במהותו פשע נגד האנושות מעניינת, אבל אני לא משפטן וחוות הדעת לא מתייחסת אליה.

נקודה מרכזית של חוות הדעת היא שממשלות ישראל לדורותיהן רימו את הציבור הישראלי ואת העולם: הן טענו תמיד שהשטחים הכבושים “שנויים במחלוקת,” אבל שהן פתוחות למשא ומתן על עתידם. בפועל, כל ממשלות ישראל – כן, גם ממשלת רבין השניה – פעלו כמיטב יכולתן כדי לוודא שישראל תבצע סיפוח בפועל, אם לא סיפוח רשמי של השטח. עומק ההונאה הזו נחשף בעמוד 25 של חוות הדעת, שמתייחס לביזה הגדולה של משאבי הגדה על ידי המשטר הישראלי. תרגיל ההונאה הזה הרדים את העולם, או לפחות חלק ממנו; מי שסירב להכנע למנגינה המתוקה של “זה עוד מעט נגמר” מצא את עצמו מול תועמלנים שטענו שהוא אנטישמי. (בהתייחס לתועמלנים האלה, אני מחזיר אתכם לפסקה הקודמת.)

הנסיון להכריז על סיפוח של הגדה ריסק לרסיסים מבצע לוחמה פסיכולוגית של 53 שנים. זה כנראה הדבר הטוב ביותר שיצא ממנו: היום, כדי להאמין בשקרים הישנים על “שטחים שנויים במחלוקת” ש”ידונו במשא ומתן” אתה צריך לשקר לעצמך אקטיבית.

הפשעים נגד האנושות שמבצע המשטר הישראלי בגדה כחלק מביצוע פשע האפרטהייד מתבטא במהלכים הבאים, שמוכרים לכל ישראלי ער:

1. שלילת זכויות אזרח במשך 53 שנים והחזקת אוכלוסיה ללא זכויות אזרח. בנושא זה חשוב לציין את העבודה היסודית שעושה חוות הדעת (עמ’ 33-34) בפירוק השקר של בן דרור ימיני ואחרים בנוסח “אבל הרשות הפלסטינית.”

2. מערכת הדין הכפולה שמופעלת בשטחים, שבמסגרתה פלסטינים נידונים בבתי דין צבאיים (חוות הדעת מדגישה שהדיונים נערכים בשפה זרה להם), תחת החוק הירדני והצבאי, בעוד שהמתנחלים נידונים בבתי משפט ישראליים.

3. מניעת זכותם של הפלסטינים לפיתוח. סמכויות הבניה בגדה הועברו למפקד הצבאי, שטרח עד כה לאפשר הקמתם של שני ישובים פלסטיניים בלבד (אחד מהם בהנחיה משפטית בעקבות גירוש אוכלוסיה בדואית), אבל איפשר את הקמתם של כ-100 התנחלויות וכ-100 מאחזים. מכלל השטחים שהוכרזו על ידי הרשויות הישראליות כאדמות מדינה, רק 0.24% מהן הועברו לשימוש של פלסטינים.

4. עצם משטר ההפרדה בגדה המערבית, שמתבטא בכך שפלסטיני שמנסה לעבד את הקרקע של אביו בשטחים שישראל השתלטה עליהם זקוק לאישור מהמנהל האזרחי – גוף שבו אין לו שום יצוג – ולרוב איננו מקבל אותו, בעוד שכל יהודי (גם אם הוא יליד ברוקלין ולא טרח להתאזרח) יכול להכנס אליו בחופשיות. המשפט הבינלאומי מגדיר התנהגות כזו כ”פעולה, לרבות חקיקתית, המכוונת לחלק את האוכלוסיה לפי שיוך קבוצתי על ידי יצירת שמורות נפרדות וגטאות לקבוצות הגזעיות.”

5. הפקעה ונישול מקרקעות. באמת שאין צורך להרחיב בנקודה הזו.

6. רדיפת מתנגדי ומבקרי משטר. צה”ל והשב”כ נוהגים להפעיל אלימות, בכלל זה עינויים (פשע נגד האנושות בפני עצמו), ולכלוא ולגרש אנשים בשל עצם התנגדותם לקיומו של המשטר המדכא אותם. בחלק מההמקרים משטר האפרטהייד הישראלי גם הורג אותם, ומטייח אחר כך את הרצח כ”מלחמה בטרור.”

7. העברות כפויות של אוכלוסיה במטרה לשנות את המבנה הדמוגרפי של האזור. כאן ההתייחסות איננה להתנחלויות, שאנשים אינם נכפים לעבור אליהן, אלא לגירושים החוזרים ונשנים של פלסטינים מאדמה שהמשטר רוצה להעביר ליהודים. המקרה הבולט ביותר כרגע הוא חאן אל אחמר, אבל יש להזכיר גם את סוסיא ושטח אש 918.

8. כל זה ביחד עולה לכדי קטגוריה של “תקיפה שיטתית ונרחבת של אוכלוסיה אזרחית”, מרכיב מובהק של פשע האפרטהייד.

אז כן, זה אפרטהייד. זה היה אפרטהייד כבר 53 שנים.

החשיבות בחוות הדעת של יש דין היא כאמור בכך שהיא לוקחת תפיסה אינטואיטיבית – יש כאן משטר אפרטהייד – ומעגנת אותה במציאות משפטית. מעבר לכך, התזמון שלה מדויק: ברגע שבו ישראל התפשטה מכל המחלצות שנועדו להגן עליה מעצם השימוש במילה “אפרטהייד”, בכך שהכריזה על כוונתה לספח את השטחים – תוך מניעת זכויות אזרח מהמסופחים. חוות הדעת מגיעה בשבוע שבו פיטר ביינרט הכריז על הפסקת תמיכתו באשליה של שתי מדינות ותמיכה במדינה אחת בין הים לירדן, עם חירות וצדק לכל. ישראל קפצה מעל הכריש; אולי, אולי, אולי ראינו השבוע את סוף ההתחלה.

דעו תקווה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: ביוט רביעי הבא, ה-22 ביולי, אערוך בשעה 19:00 את הרצאת הזום ‘משלהי התנ”ך עד (כמעט( הפלמ”ח”, שהיא היסטוריה אדוורסריאלית של היהדות כפי שמלמדים אותה פה. ההרצאה תמשך כשעה וחצי ולאחר מכך יוקדש זמן לשאלות. עלות ההרצאה היא 20 ש”ח לפחות (כלומר, אתם רשאים לשלם יותר). כל המעוניינים להרשם, אנא שלחו מייל ל[email protected], ואני אשלח לכם את הקישור ואת פרטי התשלום.

(יוסי גורביץ)

דם מתי הקורונה על ידי נתניהו ונערי האוצר

מה שאנחנו רואים בימי המגפה הוא לא מקרה, לא טעות: הוא פרי מדיניות מכוונת רבת שנים שמטרתה לנוון את המדינה למען רווחתם של מעטים

דם מתי הקורונה על ידיהם של בנימין נתניהו ונערי האוצר. זה משפט חריף ומעורר התנגדות, אז אחזור עליו: דם מתי הקורונה על ידיהם של נערי האוצר ובנימין נתניהו.

משרד הבריאות לא עומד בעומס. זה לא במקרה. במשך 20 שנים ויותר, בנימין נתניהו ונערי האוצר הרעיבו אותו, כפי שהרעיבו כל שירות ציבורי פרט לשירותי הבטחון. השב”כ הכריז על מספר עצום של אזרחים כנגועים במגפה, בהסתמך על “הכלי הסטטיסטי” המהולל, שבהסתמך עליו אנחנו רוצחים עזתים מהאוויר; אזרחים ידעו שהם לא נגועים, כי בשעה שהכלי הסטטיסטי אמר שהם נחשפו למישהו, הם היו ספונים בביתם; הם התקשרו למשרד הבריאות כדי לערער, וגילו שאין עם מי לדבר: השירות קרס. למשרד הבריאות פשוט אין די עובדים או תקציב כדי להתמודד עם הבעיה.

זוכרים את השריפה בכרמל, זו שבניומין היה הראשון לזהות? ובכן, הוא היה כל כך הראשון לזהות, שהוא הרעיב במשך שנים קודם לכן, באמצעות שלוחיו באוצר, את שירותי הכבאות. כשאנשים אמיצים ונואשים עמדו מול שריפת ענק עם ציוד דפוק וכלי רכב לא מתפקדים, זה היה בנימין נתניהו שחיבל בציוד שלהם והרס את כלי הרכב.

זוכרים שפעם היה פה שירות דואר מתפקד, רק לפני שני עשורים בערך, והיום כל אדם שפוי נמנע משימוש בו? קלטתם את העליה של “נקודות דואר” ברחבי הארץ, שם אפשר לקבל חבילות בלי לעבור דרך שירותי חברת הדואר? זו לא טעות, זו מדיניות. נערי האוצר ובנימין נתניהו החליטו להחריב את שירות הדואר. שירותים כאלה הם סממן מובהק של ריבונות: האימפריה הפרסית ואחריה האימפריה הרומאית בנו שירותי דואר ענפים ויעילים. המדינה המודרנית האירופית השתבחה בשירות הדואר שלה. לא יהיה מוגזם לומר שהתרבות האירופית של המאה ה-19 נשענה על התפקוד היעיל של הדואר. כשהחלה מלחמת האזרחים האמריקאית, שירות הדואר הפדרלי המשיך לתפקד כמה חודשים גם בצד הדרומי של הגבול – היתה הבנה כללית שאין לו תחליף ושקטיעת שירותי דואר היא פגיעה קשה באוכלוסיה. רק אחרי בול ראן הראשון, שפיכות הדם הגדולה הראשונה, השירות הופסק. בימים אלה מנסה דונלד טראמפ להפריט את שירות הדואר הפדרלי. לא מקרה, לא טעות: שיטה.

התחבורה הציבורית בישראל היא חרפה. ברגע חריג מהמקובל של אטימות מטומטמת, הכריזה הממשלה בתחילת השבוע על איסור הפעלת מזגנים בתחבורה הציבורית ודרשה נהיגה עם חלונות פתוחים. מאחר ואף שר לא ראה אוטובוס מקרוב בעשור האחרון, השרים לא ידעו שכבר אין כמעט אוטובוסים בישראל עם חלונות שניתנים לפתיחה. הממשלה הכריזה באותה ההזדמנות על קיצוץ מספר האנשים שיכולים לנסוע באוטובוס למחצית; היא לא טרחה לדרוש את הכפלת מספר קווי האוטובוס והנהגים, כי זה לא אפשרי – אבל גם כי לא אכפת לה.

בנימין נתניהו ונערי האוצר מחסלים את שירותי הממשלה בשיטתיות. הם מאמינים בכלכלת הוודו של מילטון פרידמן, שגורסת ששירותי הממשלה הם הדבר הגרוע ביותר שבאפשר. שירותי ממשלה, לשיטת הפרידמניסטים, הם בהכרח בזבזניים ולא יעילים ויש להעביר אותם לחסדי השוק החופשי. בהתאם, יש לקצץ את המסים.

יש פה כמה נקודות עוורון בולטות. ראשית, יש דברים שהממשלה יודעת לעשות והשוק לא. תחבורה ציבורית, למשל. בריאות, למשל. שירותי כבאות, למשל. השוק החופשי פועל על פי עקרון רווח, והמניע של המנהל הוא לא טובת הציבור אלא השורה התחתונה של בעלי המניות. בהתאם, חברות מספקות לציבור את השירות המינימלי שלא יגרום לו לערוק – ומשקיעות את הרווחים, בין השאר, במניעת תחרות. שימו לב למילה “התייעלות”: זו לא התייעלות עבור הציבור או הצרכן. זו התייעלות עבור בעל המניות. כשהממשלה (שוב אנחנו חוזרים לשר האוצר בנימין נתניהו) הפריטה את בנק הפועלים, רמת השירות לצרכן צנחה, העמלות זינקו, התספורות לטייקונים רווחו – אבל הרווחים לבעלי המניות בהחלט התייעלו. הפרידמניסטים פועלים על פי התפיסה שהאנשים הבזויים ביותר, מהסיבות הבזויות ביותר, יפעלו איכשהו לטובת הציבור. על תפיסות כגון אלה טבע טרטולאינוס את הביטוי "אני מאמין משום שזה אבסורדי."

במקביל, נערי האוצר ובנימין נתניהו שונאים ועדי עובדים. את הדואר הם מנסים לשבור, בין השאר, משום שיש לו ועד עובדים מתפקד. הרעיון שעובדים שאינם מנכ”לים יקבלו שכר ראוי וטוב שנוא עליהם. ראו את ההתפרצות השנתית סביב שכרם של עובדים מאוגדים: כמה נורא, מפעיל עגורן מקבל כמה עשרות אלפי שקלים. איפה נשמע כדבר הזה, שעובד מן השורה יקבל שכר גבוה. איך יכול לקרות שלא שוברים את הוועד ומכריחים אותו לעבוד בחוזה אישי. איך קורה שההכנסות של חברות ציבוריות הולכות גם לעובדים ולא רק למנהלים. אגב, אני מוכן לאבד אצבע אם מנכ"ל הנמל מועיל לו יותר מאשר מפעיל עגורן מנוסה.

את ועד העובדים של חברת החשמל השווה בנימין נתניהו בתחילת שנות האלפיים (שוב, כשר אוצר) לספינת המלחמה הנאצית ביסמארק, ואמר שיש לצוד אותו כפי שצדו אותה. הוא קשקש לנו על האיש השמן, המערכת הציבורית, והאיש הרזה, המערכת הפרטית.

והנה, אנחנו נמצאים בפני קריסה כוללת של המגזר הפרטי. מה עושה הממשלה? כלום. לכו תמותו. היא מעבירה כסף לטייקונים, אבל לא לבעלי העסקים הקטנים ועל אחת כמה וכמה לא לעובדים. נתניהו ונערי האוצר לא מוכנים – לא מסוגלים – להבין שעל המדינה לממן את הנמצאים בחל”ת ואת המובטלים, עד שהמשבר יעבור. הרעיון של הוצאה ציבורית מחריד אותם. הוא מנוגד לכל מהותם.

אבל ממשברים כלכליים יוצאים רק באמצעות השקעה ציבורית ענקית. תפקידה של הממשלה הוא לשרת את הציבור, לא את הטייקונים והבנקים. יש מיליוני אנשים בארץ שלא יודעים כרגע איך הם ישלמו שכר דירה או ממה יתקיימו בחודש הבא. בעולם מצאו פתרונות: בגרמניה קיצצו את המע”מ, ובספרד העניקו לאזרחים הכנסה בסיסית על חשבון הממשלה; בבריטניה שוקלים כעת חלוקת שוברי קניה לאזרחים, כדי שהם יוכלו, מחד, לקנות מוצרים בסיסיים, ומאידך יסייעו לשרידתם של עסקים קטנים.

על חשבון הממשלה אמרתי? זו הטעיה נפוצה. ספרד העניקה לציבור הכנסה בסיסית על חשבון הציבור. הציבור הוא זה שמשלם את המסים, ועל כן הם צריכים לצאת על שירותים שישאירו אותו בחיים. תפקידו של אוצר המדינה הוא לסייע לציבור, לא לבעלי ההון.

החסכון על חשבון הציבור מורגש ברגעי משבר. לרופאים אין ציוד, ולמעשה אין די מהם. במהך המשבר, גילו רוב האזרחים את מה שקרובי משפחה של רופאים מכירים מזמן: החרפה של משמרות של 26 שעות. האוצר, שמנהל מלחמת חורמה נגד ההוצאה הציבורית על בריאות, לא מוכן לאפשר יותר רופאים. המצב הזה לא חדש: הוא קיים עשורים. הוא רק נחשף עכשיו, כשפתאום הרבה אנשים זקוקים לרופאים. אין די אחיות, אין די ציוד רפואי, אין מלאי חירום שאפשר לקחת ברצינות.

העובדות הסוציאליות יצאו לשביתה שלשום. בנימין נתניהו ונערי האוצר שונאים את העניים, אז הם עושים כמיטב יכולתם לקצץ בסיוע שלהם. עובדת סוציאלית ממונה בממוצע על 300 בני אדם, וב-75% מהמקרים היא עצמה נזקקת לסיוע כדי לשרוד. המשכורת שלה נמוכה מדי. עובדת סוציאלית עובדת קשה יותר מראש הממשלה, אבל מקבלת פחות משישית מהמשכורת שלו (בממוצע).

הנחת היסוד של הפרידמניסטים היא צמיחה אינסופית. זה קשקוש במבט ראשון – המשאבים של כדור הארץ מוגבלים, בסופו של דבר – והמערכת הזו מגיעה למשבר כל עשור. כל פעם שזה קורה, מיליוני בני אדם מאבדים משכורת, דיור, בריאות – והפרידמניסטים קוראים לקצץ במערכת הציבורית עוד יותר, להפריט עוד יותר.

השבוע הלאימה הממשלה את אל על, אלוהים יודעת למה. היא הוציאה כמות עצומה של כספי ציבור לשם כך – והודיעה שבהזדמנות הראשונה, היא תמכור את החברה שוב. מכירות כאלה, מעידה ההיסטוריה, תמיד דופקות את הציבור. תמיד יוצא שהוא קנה ביוקר ומכר בזול. מי שירוויח יהיו גוזרי הקופונים הרגילים: אלה שיכולים לגייס סכום גדול מהבנקים, שבמידה והעסקה תכשל יגלגלו את העלות על משקי הבית.

לא מעט פרידמניסטים מאמינים במוטו של אחד הקיצונים שבהם, גרובר נורקוויסט: הוא אמר שהוא רוצה שהממשלה תהיה חלשה כל כך, עד שאפשר יהיה לגרור אותה לאמבט ולהטביע אותה. ומי שזקוקים לשירותי הממשלה? שייחנקו. את מה שאפשר נפריט, ואז תשלמו יותר ותקבלו פחות (שוב: בעל העסק לא מחויב לכם, הוא מחויב לבעלי המניות, הוא חייב לדפוק אתכם), ואת מה שאי אפשר בינתיים להפריט, כי הציבור לא יסכים, נרעיב. נרעיב, השירות בהכרח יהפוך לגרוע יותר, ואז נציע את פתרון הקסם של העברת נכסי הציבור לידיים של בעלי הון. זה השם המדויק של הפרטה, רק שמסיבות מובנות לא מתייחסים אליה כך.

ואז יש משבר. ואז מגלים מה שווה ממשלה שרוקנה מעליה את שירותיה: ממשלת כפרי פוטיומקין, שלא מסוגלת לעשות כלום אבל מדברת גבוהה-גבוהה על “משילות.” וכשמגיע המשבר, נזכרים שרגע, יש פה בעצם שתי מדינות. המדינה השניה היא מדינת מערכת הבטחון. לה יש רופאים, עובדים, ציוד. במשך שנים פיטמנו אותה לקראת משברים שלא התרחשו (מלחמה עם איראן היא דוגמא קלאסית), העברנו אליה המון כוח וכסף – ואז, בזמן משבר, אין אל מי לפנות אלא אל הצבא.

למה בעצם לא חילקנו את התקציב אחרת? למה לא הודענו לצבא שאין לנו יותר שאיפות להגמוניה אזורית, ושהוא יכול לשכוח מטייסת F-35 כי אנחנו צריכים בתי חולים, בתי ספר, מורים, אחיות, רופאים – ואין לנו כל כך מה לעשות עם סגני אלופים?

במשבר שעומד לאכול אותנו יש בעצם שתי מפלצות. האחת הוא המגפה, כוח עליון שאיתו אנחנו יכולים להתמודד רק באמצעות לכידות חברתית ונכונות לשאת בעול. אבל הרגילו אותנו שאנחנו לא אזרחים, לא ציבור; אנחנו אטומים משוטטים בשוק חופשי. כשמגיע משבר אמיתי, והממשלה פתאום רוצה שנתנהג כמו ציבור, היא נתקלת בבעיה: היא שכנעה אותנו שנים שאנחנו לא ציבור. “אין דבר כזה, קהילה,” אמרה תאצ’ר, “לכל היותר יש משפחה.”

המפלצת השניה היא הניאו-ליברליזם. לא מסובך לראות שמדינות ניאו ליברליות תפקדו במשבר הקורונה הרבה, הרבה יותר גרוע ממדינות שאינן ניאו-ליברליות. המגפה היתה הרבה יותר גרועה בהן. לא במקרה, נתניהו מיהר להפסיק את הסגר: הוא היה חייב לוודא שיש פעילות כלכלית, אבל לא היה מוכן להוציא כסף על האזרחים והעובדים. זה מנוגד לאמונתו. אז הוא הפסיק את הסגר, והמגפה חזרה במשנה כוח.

דם מתי הקורונה על ידי בנימין נתניהו ונערי האוצר. אמרנו את זה כבר?

אנחנו נשרוד את המגפה. מספר הנפגעים לא ידוע עדיין, אבל חברות אנושיות שורדות מגפות. בכלל לא בטומ שנשרוד את נערי האוצר ובנימין נתניהו. כשכל זה ייגמר, ונוכל לחשןב, וחיים פוליטיים יחזרו לצורה מתפקדת כלשהי, צריך לזכור מה קרה פה, ולהעביר ממשלת זדון מן הארץ. האנשים שהרעיבו את השירות הציבורי עד כדי חוסר תפקוד חייבים לעוף לחסדי השוק החופשי ולא להחזיק בשום תפקיד ציבורי אי פעם. אחרי הכל, אויבי השירות הציבורי הם אויבי הציבור. אי אפשר לצפות ממי שמאמין שממשלה היא מקור כל רע לנהל ממשלה באופן ראוי.

והחלק הקשה ביותר יהיה לזכור. הורגלנו לשכוח את המשברים כשהם חולפים. אז נזכיר שוב, בפעם האחרונה: דמם של מתי הקורונה על ידיהם של בנימין נתניהו ונערי האוצר. כשכל זה יחלוף, נדרוש אותו מידם.

קונם אם לריק יעבור ליל הזעם,

קונם אם לבוקר אחזור לסורי,

ומאום לא אלמד גם הפעם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בין ההומו סובייטיקוס להומו יזראליקוס

סוציולוגים רוסים גילו בהלם שההומו סובייטיקוס שרד את ברית המועצות ומשגשג תחת פוטין. מה לגבי אחיו הישראלי?

“הומו סובייטיקוס” היה כינוי גנאי לאדם הממוצע שיצרה ברית המועצות: קונפורמיסט כפוף לשלטון ובולע את התעמולה שלו. באחד מספריה האחרונים (The Future is History) של העיתונאית הרוסית-לשעבר מאשה גסן (Gessen), היא מתארת את המחקרים הראשונים על הומו סובייטיקוס שערך אבי הסוציולוגיה הסובייטית, יורי לבאדה (Levada) בסוף התקופה הסובייטית. הוא נתן בו את הסימנים הבאים:

* אדם מפוחד.

* קונפורמיסט מוחלט, כלומר כזה שמציית למה שמצופה ממנו וחושש מיוזמה אישית או הבעה אישית, ובהתאם עוין את הנונ-קונפורמיסטים.

* שובניסט, הן ברמה הלאומית (הוא לאומני מאד) והן בתפיסת יחסי המגדר שלו. הומו סובייטיקוס חושב שמקומה של האשה במטבח, ומקומם של ההומוסקסואלים במשרפות (לא, אני לא צוחק).

* מתעב את הממשלה אבל לא מעלה על דעתו להתקומם נגדה, ונחרד מהרעיון של התקוממות כזו.

* בז לתפיסה של ציבור ושל רכוש ציבורי.

* חשדן כלפי חירויות אישיות, רוצה “סדר”

גסן שוחחה ארוכות גם עם הפסיכולוגית הרוסית מארינה ארוטיוניאן (Arutyunian), מחלוצות הפסיכולוגיה ברוסיה המודרנית. ארוטיניואן הגיעה למסקנה שהאישיות הסובייטית היא תוצאה של טראומה ארוכת שנים שאי אפשר היה לדבר עליה. פציינט אחרי פציינט התייצב אצלה כשהוא סובל מטראומה עמוקה, לכאורה נטולת סיבה. היא ציינה מקרה שבו נכדה הוציאה את סבתה לכפור כדי להעניש את הסבתא – מבלי לדעת שהסבתא היתה שומרת במחנות, והענישה כך אנשים. על כל פנים, הסיפור הזה לא אמור היה להגיע אליה. אבל לסיפורים כאלה יש דרך לחלחל. הטראומה הלאומית, שנגרמה על ידי הממשלה, יוצרת חשש מכל שינוי בסדר וכל התקוממות נגדו.

לבאדה, שהקים מכון שנקרא על שמו, גילה סימני אופטימיות: הוא העריך שהקריסה של ברית המועצות תביא לקריסתו של ההומו סובייטיקוס. יורשו, לב גודקוב (Gudkov) מצא סימנים מעודדים בשנות הקריסה של המשטר: למשל, שיעור האנשים שאמרו שצריך להשמיד את כל ההומוסקסואלים היה בירידה.

ואז, לחרדתו של גודקוב, המגמה התהפכה. ככל שפוטין העמיק את אחיזתו בשלטון (השבוע הוא ניצח ב”משאל עם” שהעניק לו סמכות לשמש כשליט עד 2032), השאלונים העלו שההומו סובייטיקוס חוזר – ומשגשג. שיעור האנשים שאמרו שהומוסקסואלים צריכים להיות מושמדים זינק. ההנחה האופטימית של לבאדה התבדתה. מצד שני, לבאדה האמין שהרוסים צועדים לקראת חירות, חירות שתאפשר ריפוי לאומי. אנחנו יודעים מה קרה בפועל. בשנת 2016, המשטר הפוטיניסטי הכריז על מרכז לבאדה כ”סוכן זר.” למשטר של פוטין לא נחוצים סוציולוגים.

לא באתי ללעוג לדמוקרטים הרוסים הבודדים, האמיצים, שניהלו קרב מאסף על מולדתם שאנחנו כלל לא מסוגלים לשער. הם אחינו. התבוסה של הדמוקרטיה ברוסיה היא אסון גלובלי. אני רוצה לתהות – וכל מה שמגיע אחרי השורה הזו הוא תהיה פומבית, לא נסיון לקבוע מסמרות – האם יש קווי דמיון בין ההומו סובייטיקוס וההומו יזראליקוס.

קווי הדמיון, אם יש כאלה, מתחילים בטראומה המשותפת. לרוסים היו הקומוניסטים ואחר כך הנאצים. שני המשטרים השמידו עשרות מיליוני רוסים. אבל בעוד שהנרצחים על ידי הנאצים זכו לסוג של תהילה, על הנרצחים על ידי המשטר עצמו אי אפשר היה לדבר. כלומר, לא רק שלנין וסטאלין רצחו מיליוני רוסים – גם אי אפשר היה להתאבל עליהם ולהעלות את זכרם. הזכרון הושתק, הודחק, וחפר.

לישראל יש שתי טראומות מקבילות. האחת היא השואה, שבעידודו של המשטר הציוני, שהחל מ-1960 הפך את השואה לעיקר האמונה שלו, חלחלה הלאה. למעשה, ככל שאנחנו מתרחקים מהאירוע עצמו, אנחנו מדברים עליו יותר. אנחנו שולחים את ילדינו לטכס של חניכה, בריאה מחדש, בתאי הגזים. השלטון צריך את הטראומה. טראומה מייצרת נתינים כנועים.

השניה היא המחיקה של תרבותם של המהגרים לישראל. יש לזכור שלפני שהמכבש עבר על המזרחים, הוא עבר על האשכנזים. היתה השכחה מכוונת של העבר היהודי במזרח אירופה. התנועה הציונית השלטת, זו של מפלגת העבודה וספיחיה, עשתה ככל יכולתה להשמיד את האידיש ואת תרבות האידיש – משום שתרבות האידיש במזרח אירופה היתה האויב הגדול של הציונות. באחת הערים בישראל אפילו חוקקו נגד שיחה באידיש בפומבי. מפעילי המכבש כבר היו מנוסים כשהגיעה לישראל ההגירה הגדולה מארצות האיסלם (שם מדויק הרבה יותר מ”המזרחים”. תבדקו איפה מרוקו על המפה).

במקרה הזה, הלחץ כנגד תרבותם של המהגרים נבע גם מכך שהמהגרים החדשים הגיעו מתרבות שונה משמעותית מזו של יהודי מזרח אירופה. הממסד הציוני לא רצה אותם, ולא הפנה אליהם תשומת לב משמעותית קודם ל-1945, אבל מה לעשות, היטלר חיסל את העתודה הדמוגרפית המיועדת של המדינה היהודית, אז בן גוריון לקח מה שיש. וכהרגלו, התייחס אל המהגרים החדשים כאל בשר תותחים ושפך אותם (לעתים כך ממש) במקומות שחשב שהם צריכים להיות, בלי לשאול אותם כמובן. התוצאה המתבקשת של הבאת מספר גדול של יהודי ארצות האיסלם למקום שבו יש קיבוץ גדול של יהודים מזרח אירופאיים היתה הקצנת הגזענות של האחרונים כנגד הראשונים. העובדה ששתי הקבוצות התחרו על משאבים מוגבלים, ושהממשלה נוהלה על ידי מזרח אירופאים למען מזרח אירופאים, הפכה יריבות לשנאה דרך כור ההיתוך של אפליה ממוסדת.

צריך לזכור עוד ששנות החמישים היו השנים שבהן פשוט לא דיברו על מה שקרה, לא במהלך השואה ולא במהלך מלחמת העצמאות הנוראה, שגבתה את חייהם של כאחוז מכלל הישראלים. לא היה איסור רשמי על דיבורים, אבל כולם הכירו אותו והפנימו אותו. שנות החמישים הן השנים שבהן בקעו בלילות מכל בית דירות הצרחות.

ואז, ב-1960, בן גוריון פתח את השסתום במשפט הראווה של אייכמן. עכשיו, ניצולי השואה לא רק הורשו לדבר – והם מיהרו לכסות על החסר – אלא גם נדרשו לדבר. הם נלקחו מבית ספר לבית ספר כדי לספר על מה שעבר עליהם, כדי להנחיל את הטראומה לדור הבא. האם מישהו הבין? בספק. כשהסבתא החורגת שלי, מאשה, נפטרה, מצאו בדירתה פיסות לחם מאובנות, מוחבאות בשלל נקודות מסתור. כי, לכי תדעי, אולי הם יחזרו. זה לא משהו שמישהו מאיתנו יכול להבין.

הצד השני הוא העובדה שישראל נמצאת בסכסוך אלים מרגע קיומה. כל ילד גדל כשהוא למד על שתי סכנות: היטלר ונאצר/אחמדניג’אד (לא במקרה, איראן נכנסה לתפקיד ההיסטורי של מצרים ברגע שזו יצאה מרשימת האויבים; היה צורך בתחליף). במקביל, פועם בו ההעדר של מה שבן גוריון מעך: ההיסטוריה שלו, תחושת ההמשכיות שלו, מה שהיה אצל סבא וסבא-רבא.

אז הוא גדל לשנוא זרים, לדעת שכל גוי רוצה בסתר להרוג יהודים, שמסוכן שם בחוץ, ושאין לנו ברירה אלא לנהל מלחמה אינסופית נגד עם אחר שרוצה את חירותו. אה, ושצריך להקשיב לממשלה ולא לערער עליה כשהיא מדברת על הצורך במלחמה. אחרי הכל, במלחמה צריך מנהיג אחד, אי אפשר ריבוי קולות. ואנחנו במצב חירום, אחרי הכל. תמיד.

בדרך, בשקט מוחלט, נמחקה המורשת הסוציאליסטית שהקימה את ישראל. היא התחילה לדעוך כשבן גוריון החליף אותה בשואה, התפחלצה תחת שמעון פרס ויצחק רבין, והתפוגגה לגמרי אחרי שפרס ביצע מהפכה ניאו-ליברלית ב-1985, בחסות המשבר הכלכלי, ומבלי לדבר על זה יותר מדי. היא הוחלפה בפולחן גזע (כמובן, אנחנו לא קוראים לו כך, אבל הביטו באימה שמישהו יחלל את הדם ויתחתן עם מישהי מהדם הלא נכון), בפולחן צבא, ובסגידה לביצועיזם על חשבון מחשבה והרהור.

ואז אנחנו מקבלים את ההומו יזראליקוס:

* מפוחד. תמיד על סף השמדה כשאצבעו על ההדק הגרעיני.

* קונפורמיסט מוחלט. לא לזעזע את הסירה. מה שיש זה מה שיש, למה לעשות צרות. שינוי זה לאמריקאים. לא מבין, למשל, את התפיסה של יהדות שאיננה אורתודוקסית. הוא בז לעתים קרובות לרבנים, אבל לא יעלה על דעתו להתחתן בלעדיהם.

* שובניסט. שונא זרים, סקפטי מאד כלפי זכויות נשים ומגדר. הוא לא בעד רצח הומוסקסואלים, כמובן, אבל הוא לא מבין מה יש להם להראות את עצמם בפומבי. הוא אפילו לא מסוגל להבין את הטענה שההטרוסקסואליות שלו מוחצנת.

* מתעב את הממשלה, אבל לא מעלה בדעתו להתקומם נגדה. לא כל כך הפנים את הרעיון שהממשלה שייכת לעם, על אחת כמה וכמה לא את הרעיון שהממשלה צריכה לפחד מהעם, לא העם ממנה.

* חשדן כלפי חירויות אישיות, כל זמן שהן של מישהו אחר.

* בז לתפיסה של ציבור ושל רכוש ציבורי. לא מבין מדוע יש כזה בכלל ולמה צריך להשקיע בו.

נראה שיש הבדל בין השניים ביחסם לחוק ולסדר. ההומו יזארליקוס בז לרעיון של סדר ציבורי בגלוי, ומסוגל לגלות תוקפנות כלפי מי שדורש אותו – עד שמגיע שוטר. יש בו תפיסה עמוקה של “אסור להלשין.” שתי אלה הן מורשת עמוקה של מאות השנים שבהן החוק נכתב על ידי לא-יהודים ונאכף נגד יהודים; האיסור להיות “מוייסר” מגיע מאמצע האלף הראשון לספירה. הוא גם יונק משנות אי הסדר שקודם למדינה והשנים הראשונות לה: התפיסה שאפשר וצריך “להסתדר” ולעקוף את המשטר. לא סתם אתם יכולים לשמוע, גם היום, לא מעט בעלי מלאכה ששואלים אתכם “אתה רוצה עם קבלה או בלי?” הרעיון שצריך לדפוק את הממשלה – מבלי להבין שזו הממשלה שלך, הציבור שלך, האוצר שלך – עתיק מאד. ברוסיה, מנגד, יש מסורת עתיקה של הלשנות על אחרים. שם המדינה והכנסיה הלכו יד ביד, וכל המשטרים ברוסיה למדו לתגמל הלשנות.

וכמו ההומו סובייטיקוס, לא נראה שהוא הולך לשום מקום. התוצאה, כמתבקש, היא משטר שהופך יותר ויותר סמכותני; שבודק כל פעם עד כמה רחוק הוא יכול ללכת – ומגלה שאין בעצם התנגדות מולו.

זה משהו ששונאי נתניהו, למשל, מתקשים להבין. הם מבלבלים את היוצרות: נתניהו הוא לא הסיבה, הוא התוצאה. הוא זיהה את הבסיס של ההומו יזראליקוס והוא נצמד אליו כמו עלוקה, כשהוא יודע שאין לו קיום בלעדיו – אבל הוא לא יצר אותו. הוא היה שם לפניו. אפשר לומר שהוא מחזק אותו, כן; שהוא משחק על פחדיו ורוכב עליהם, בלי ספק; אבל ההומו יזראליקוס היה לפני נתניהו, וימשיך גם אחריו.

וזה צריך להשתנות, ואני לא בטוח שלמישהו יש מושג טוב איך. אבל קודם כל צריך לאוורר את הטראומות, של כולם, ולהכיר בהן. אחר כך, אולי – אולי – אפשר יהיה להתקדם הלאה. להמשיך לשיר שאנחנו שבט אחים ואחיות לא יעזור לבעיה; רק יחריף אותה. כולנו מגיעים מהיסטוריה שהוחרבה, בחלקה הניכר על ידי התנועה הציונית; ואפילו לא התחלתי לדבר על הפלסטינים. אנחנו צריכים לבוא איתה חשבון, ולהמשיך משם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מגל וריקלין סוטים, לא שוטים

לשני דוברים בולטים של המחנה הציוני-דתי חשוב לאשש את הלגיטימיות של אלימות מינית

שמעון “אם ברק יפנה ישובים – הוא יירצח” ריקלין וינון “בבוקר מישוש, בערב קידוש” מגל, שני דוברים בולטים של התנועה הציונית הדתית, הפגינו את הבעייתיות של המגזר בכל מה שקשור לנושא ההסכמה בקיום יחסי מין.

המקרה של מגל פשוט יותר. מאז שנחשפה פרשת הכדורגלנים, מגל טוען שוב ושוב שקיום יחסי מין עם קטינות הוא סביר ונורמטיבי. הוא הגיע לשיא השבוע, כשאמר בשידור ש”לאורך ההיסטוריה נערות התחתנו בגיל 12.”

כמובן, הטיעון “לאורך ההיסטוריה…” מעיד על בורות הדובר. אי אפשר לדבר על “לאורך ההיסטוריה” באופן כולל. ההיסטוריה של צרפת איננה ההיסטוריה של אוסטרליה. יתר על כן, הטענה ש”לאורך ההיסטוריה” נערות התחתנו בגיל 12 היא בורות כל כך עמוקה, שצריך לתהות האם מגל משקר לעצמו או משקר לציבור. כמובן, לאורך ההיסטוריה שלו מגל (”קודם יהודי, אחרי כך ישראלי, אחר כך עיתונאי”) לא בחל בקידום שקרים.

יתר על כן, מגל – שהתכוון להגן על הכדורגלנים החשודים – העלה את עצמו על מוקש. ילדה איננה יכולה לתת הסכמה מודעת ליחסי מין בגיל 12, כי היא לא בשלה לתת את ההסכמה הזו. יחסי מין ללא הסכמה הם, ובכן, אונס. אם נסדר מחדש את המשפט של מגל, ונאמר ש”לאורך ההיסטוריה נערות נאנסו, לעתים קרובות בהסכמה ורצון של משפחותיהן, בסביבות גיל 12”, המשפט יהיה מדויק הרבה יותר. אבל, כמובן, לא מה שמגל התכוון אליו.

השאלה מדוע מגל מרותק כל כך ממיניות של קטינות – הוא נתפס לפני כמה שנים כשהוא מצלם נערות בתל אביב ומתלונן על הבגדים החשופים, לטעמו, שלהן – היתה צריכה להשאר בינו ובין המטפל שלו, אלמלא התעקש להעלות אותה שוב ושוב בפומבי. בחודש האחרון הוא הגן בעקשנות כה עזה על זכותם של כדורגלנים לשכב עם קטינות, שהקורא הסביר יתהה מדוע הנושא כל כך חשוב לו.

האם מגל מנסה להגן על הפנטזיה שפעם, גם הוא יוכל לקיים יחסי מין עם בת 15 בלי להסתבך בשאלות של הסכמה ומבלי לעמוד על כך לדין? האם הוא חושש שהממזרים משנים עכשיו את הכללים? אחרי הכל, הנטיה שלו לכפות את עצמו על אחרות כבר סיבכה אותו בעבר עם המשטרה. המשטרה סגרה את התיק – באחד המקרים ב”חוסר עניין לציבור”, כלומר שאין הצדקה ציבורית להוצאות והבלגאן של משפט – אבל מגל נמנע מלרוץ שוב לכנסת. אחרי הכל, אחרי ששורה של נשים העידו שהוא נגע בהן בניגוד לרצונן, אפילו הבית היהודי לא יהיה מוכן לגעת בו במקל, ולו מהחשש שיש עוד נפגעות שטרם העידו.

לצידו של מגל בהגנה על הכדורגלנים ניצב גם שמעון ריקלין. השבוע הוא כתב ש”לבחורה בת 15 וחצי אסור לשכב עם כדורגלן. אבל טרנסג’נדרית בת 9 מככבת על הבמה במצעד הגאווה וכולם מריעים לה. אתם חבורת מופרעים מגעילה.” ריקלין העלה את סכום ההימור כשראיין שלשום (ג’) את החשוד הסדרתי בקידום טרור יהודי, בנצי גופשטיין, והתריס ש” אני רואה מה קורה בשמאל ואומר לעצמי, 'אסור לראיין את בנצי גופשטיין?' הם רוקדים סביב ילד בן תשע ששינה את מינו, חבורת הפדופילים הסוטים המטורפת הזאת, ולי אסור לדבר עם יהודי כמו בנצי גופשטיין? זה לא נורמלי.”

עכשיו, אף אחד לא צריך להיות מופתע כשריקלין מארח את גופשטיין. אחרי הכל, ריקלין התחיל את הקריירה שלו בקריאה לרצוח את ראש הממשלה אהוד ברק אם זה יפנה התנחלויות. ריקלין מאד רוצה שנשכח את זה, אבל מה לעשות: עד כמה שהדבר נדיר בציבור הישראלי, לחלק מאיתנו יש עדיין זכרון מתפקד. אז מי שקרא לרצח ראש ממשלה חיבק – מילולית, מילולית! הסוטים האלה מזועזעים יותר מאהבה הומוסקסואלית מאשר מאלימות – את השחוד בתמיכה בטרור היהודי המוכר ביותר בארץ. אין מה לראות פה.

אבל לדברים עצמם צריך להתייחס, כי לרוע המזל הם מייצגים זרם שמרני חזק. נעשה את זה בנקודות.

* לנערות בנות 15 מותר לקיים יחסי מין עם כדורגלנים מבוגרים. לא חכם במיוחד, אבל מותר.

* לכדורגלנים מבוגרים אסור לקיים יחסי מין עם קטינות בנות 15.

* טרנסג’נדרים קיימים. הם היו קיימים משחר ההיסטוריה. תמיד היו בני אדם שחשו שהם כלואים בגוף הלא נכון. אם לריקלין יש בעיה בנושא, הוא מוזמן לפנות לאומן שעשהם ולומר ‘כמה מכוער כלי זה שעשית.’

* היחיד שייחס מיניות – לא מגדר, אלא מיניות – לילדה בת תשע הוא ריקלין. אם יש לו טענות על פדופיליות, שיפנה אותן לעצמו ולא יקרין אותן על ציבור אחר.

קו ההסכמה – הקו שאומר שאנשים יקיימו יחסי מין כאשר הם רוצים בכך, מרצונם החופשי וללא כפיה או לחץ; ושכפיה אסורה – הוא קו שהציבור הדתי-לאומי מתקשה בו. אחרי הכל, אחרי ששמעתי את הדברים של מגל על ילדות בנות 12 ויחסי מין, חששתי שעוד שניה הוא יזכיר לנו שעל פי התלמוד, אפשר לקיים יחסי מין עם ילדות בנות שלוש שנים ויום. כל זמן, כמובן, שיש הסכמה.

של אביהן. לא שלהן-עצמן. מה חשבתם לעצמכם?

הוויכוח על קו ההסכמה, העובדה שהנושא לא מובן מאליו, צריכה להזכיר לנו עד כמה התפיסה שנשים הן בנות אדם לכל דבר ועניין חדשה בהיסטוריה – ועד כמה היא עומדת בניגוד ליהדות האורתודוקסית, הזרם היהודי השלט בישראל. עצם המילה “נקבה” אומרת לנו מה חשבו יוצרי השפה העברית על נשים. כותבי התלמוד פסלו נשים לעדות ולרוב הצורות של החזקת רכוש. דעתן, כידוע, קלה – ועל כן אין צורך לשאול אותן האם הן רוצות לקיים יחסי מין. לכל היותר צריך לשאול את הגבר שאחראי עליהן. בטקס הקידושין, נזכיר, הגבר קונה את האשה מאביה (או מהגבר האחר שאחראי עליה). אחת הדרכים לקניית אישה היא קיום יחסי מין (ביאה). הסכמה? באותה מידה אפשר לבקש הסכמה מהכבשה שאתה קונה.

(וכן, לגמרי לא במקרה קניית כבשים מופיעה באותו פרק במשנה שבו מתואר כיצד קונים אשה. ככה עבד המוח של כותבי התלמוד.)

וכן, הסכמה היא גם ההנחה שאדם מכיר את עצמו, שהוא מכיר את גופו, ושאם הוא מחליט שעליו לשנות את מינו – זה עניינו, ורק עניינו. המגלים והריקלינים מתבקשים לתחוב את לשונותיהם וזרגיהם חזרה למקומם.

כל הנושא היה חשוב פחות, וכאוב פחות, אלמלא שיעור ההתאבדות החריג מאד בקרב טרנסג’נדרים. כשסוטים כמו מגל וריקלין פוערים את לועם, הם מגבירים את הסכנה להתנכלות לטרנסג’נדרים ובהתאם את הסכנה שהם ישלחו יד בנפשם. בכל פעם שהם תומכים בכדורגלנים שבחרו לנצל קטינות, הם מגבירים את הסיכוי שעוד גבר-גבר יעשה את זה. ריקלין ומגל אולי סוטים, אבל לא שוטים: הם יודעים בדיוק שזה מה שהם עושים. זה סדר העולם שהם רוצים שישאר. וזה העולם שאנחנו צריכים להפוך.

ואת המלאכה מתחילים בכך שאת ריקלין ומגל, והציבור הגדול התומך בהם בשתיקה, מוציאים אל מחוץ למחנה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

לקבור את גנץ קבורת חמור

גנץ וחבר הבוגדים שלו צריכים לחטוף מהלומה פוליטית שתזכר לדורות

שהדי במרומים שמעולם לא אמרתי מילה טובה על בנימין גנץ, אבל נראה שכבר אי אפשר להסתפק בקללה מסוננת מהצד. בימים האחרונים עולה קינה על כך שמחנה השמאל חובט דווקא בגנץ. הקינה הזו מגיעה לעתים קרובות מאנשים טובים: הדוגמא הבולטת האחרונה היא מאמרו הבוקר (ב’) של רביב דרוקר בהארץ. על כן צריך להתמודד איתה.

הטענה המרכזית של המתנגדים להתקפות על גנץ (חלקם בהחלט אינם מתומכיו) מעוגנת בהווה ובעתיד הקרוב. הם אומרים שההתקפות על גנץ, שמובילות לירידה חדה במעמדו בסקרים, יסייעו לנתניהו לבטל את ההסכם עם גנץ ולמנוע ממנו מלהפוך לראש ממשלה עוד שנה. זה מה שאתם רוצים, המשך השלטון של נתניהו?

על כך צריך לענות כמה תשובות. נתחיל מהפרקטית. אני רוצה כמה ארגזים ממה שמי שחושב שנתניהו יוותר על תפקידו שותה. זה לא הולך לקרות. כן, אני יודע. שינו את החוק. אז ישנו אותו עוד פעם. ממתי החוק שינה משהו לנתניהו? מה, מישהו באמת חושב שאריה דרעי יקבל פיק ברכיים אם יאמרו לו שאם הוא ממשיך לתמוך בנתניהו, הוא מפר הסכם? מישהו באמת חושב שהמצביעים של ש”ס ויהדות התורה, שלא לדבר על הליכוד, יראו בשלילה ביטול הסכם? איפה. הם ימחאו כף ויאמרו שנתניהו שוב תקע את השמאלנים.

נעלה שאלה תיאורטית. הניחו שלפני הבחירות האחרונות, גנץ היה פונה לבוחרים ואומר להם שהוא מתכוון להכנס לממשלה של נתניהו כי זה הדבר הטוב ביותר שאפשר להשיג. כמה בוחרים היו נשארים איתו? כנראה מעט למדי. אבל גנץ בחר לשקר לבוחריו ולומר להם שהוא לא יכנס בשום מצב לממשלת נתניהו. וכמה שבועות אחר כך מכר אותם במורד הנהר. זו היתה הבטחת הבחירות המרכזית שלו, והוא הפר אותה בריש גלי.

אז נניח לרגע להווה, ונסתכל על העתיד. כן, יהיה עתיד. האם אנחנו רוצים שהפוליטיקה שלנו תשא את הכתם של הקריירה הפוליטית של הח’ליף גנץ כמודל? לא. המשמעות של קיום המודל הזה היא התאכזבות מפוליטיקה והתרחקות ממנה של האנשים הטובים בישראל.

על כן, צריך לוודא שגנץ ייקבר קבורת חמור. על הבגידה שלו בבוחריו, הח’ליף צריך לשלם גמול איום. שמו צריך להיות קללה עסיסית. אסור שתהיה לו גאולה. כל מי שיבוא אחריו וירצה לבצע את עסקת פאוסט הקבועה של נתניהו – אתה תיתן לי את המצביעים שלך, אני אוודא שלא ישארו לך מצביעים – צריך יהיה לזכור את השם “גנץ” ולהרתע בחלחלה.

רק כך, רק על ידי הוקעת הבוגד אל השמש, אפשר יהיה לצרוב את תודעתם של פוליטיקאים עתידיים. נכון, יש כאן אמת עגומה – המשמעות הסבירה של הקריאה הזו היא שגנץ ישלם מחיר כבד יותר על הבגידה בבוחריו מאשר על הטבח בילדי עזה בו התגאה כל כך בראשית הקריירה הפוליטית שלו. אבל מה לעשות, צריכים לפעמים להיות פרקטיים, לא טהרנים.

בקצרה: אם על מה שנשאר מהרפובליקה הישראלית לחיות, על הקריירה הפוליטית של גנץ למות מוות אומלל ולהקבר קבורת חמור.

לדרוקר יש טענה נוספת: לשמאל הישראלי אין אפשרות להגיע לשלטון בכוחות עצמו, ולכן גנץ זה כל מה שיש. אם כך, התשובה צריכה להיות “איש לסירת ההצלה שלו.” אבל זה פשוט לא נכון: דרוקר מתעלם מהתוצאות של בחירות ספטמבר, שבהן למתנגדי נתניהו היה רוב של 65 מנדטים. רק צמד האפסים (זה משקלם האלקטורלי) הנדל והאוזר מנעו מגנץ להקים ממשלה. העובדה שהוא הסכים לקחת אותם הלאה, לבחירות השלישיות, היתה צריכה לשמש איתות אדום כבר אז: האיש לא כשיר. אבל זה מה שהוא עשה – וגם אז למתנגדי נתניהו היו 62 מנדטים.

רוב הישראלים מתנגדים לנתניהו. הם מתקשים ליישם את רצונם הפוליטי, זה ודאי נכון. הסיבה העיקרית לכך היא שמדי פעם הם שמים את מבטחם באיזה דגנרל נוסח גנץ. כדי שהטעות הזו לא תחזור על עצמה, על שמו של גנץ להפוך למילה מגונה. דפקת אותנו פעם אחת? אשמתך. דפקת אותנו פעם שניה? אשמתנו. והגיע הזמן להוכיח שמי שנדפק פעם אחת, דווקא יכול להגמל מזה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות, חלקן גדולות, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב’: יש לי הקלטות של שתי הרצאות הזום האחרונות שערכתי, ההרצאה על קונספירציות וההרצאה על מלחמת האזרחים. מי שרוצה לצפות בהקלטות, מתבקש לשלוח לי מייל לכתובת [email protected], לשלם 20 שקלים או יותר (או 35 שקלים עבור שתי ההרצאות), ואשלח לו קישור.

(יוסי גורביץ)

האפרטהייד שאין מעיזים לקרוא בשמו

דו”ח חדש מזכיר לנו שהתקשורת הישראלית שותפה מלאה לכיבוס האפרטהייד והחלפתו במונח מוליך השולל “החלת ריבונות”. למה?

צוות חשיבה שמאלי חדש, מהסוג שאין לנו די ממנו, בשם “זולת” (גילוי נאות: אני מיודד עם זהבה גלאון, נשיאת זולת, ועינת עובדיה, המנכ”לית) הוציא בימים האחרונים דו”ח קצר, “דו”ח המכבסה – זה לא ‘סיפוח’ – זה אפרטהייד”. אתם יכולים לקרוא אותו כאן.

הטענה המרכזית של הדו"ח היא קריטית: מה שנתניהו וחבר מרעיו מנסים לבצע איננו “החלת ריבונות”, כפי שקוראת לזה התקשורת היהודית הכנועה: מדובר באפרטהייד. הדיקטטורה הצבאית הישראלית, על ההתנחלויות שהיא הקימה ועל משטר ההיתרים שלה, היתה צורה של אפרטהייד במשך שנים רבות; אבל עדיין היה עלה תאנה משפטי שהוציא מכלל זה את מדינת ישראל.

אתם מבינים, על פי הפיקציה המשפטית המזוהמת המקובלת, הריבון בשטחים הפלסטינים הכבושים איננו ממשלת ישראל, אלא צה”ל. אלוף פיקוד מרכז, לא ראש הממשלה, הוא האחראי על הגדה המערבית; אלוף פיקוד הדרום, על רצועת עזה.

מדובר, כמובן, בשטות גמורה, כזו שרק דיפלומטים מנוסים יכולים לשמוע ולהגיב בהמהום ורק שליטתם העצמית, פרי אימון של שנים, מונעת מהם מלהיחנק בצחוק פרוע. עלובי הפיקודים מקבלים את הפקודות שלהם מהממשלה. טוב, רוב הזמן: לפעמים, כמו בתחילת האינתיפאדה השניה, הם מבצעים הפיכה צבאית שקטה, יורים מיליון קליעים בחודש אחד, ונמנעים מלבצע את הוראות הממשלה הנואשת שרוצה הפסקת אש, כי הם מבינים טוב יותר. אבל בדרך כלל, העלוב מקבל הנחיות משר הבטחון, והוא תחת פיקודה של הממשלה.

ברגע שיסופחו השטחים, עלה התאנה השקוף מאד הזה יוסר. ממשלת ישראל תהיה אחראית ישירות על מיליוני בני אדם שלא בחרו בה. נחדד: ממשלת ישראל, שנבחרת רק על ידי כ-40% מתושבי המדינה עליה היא שולטת, תהיה אחראית על מיליוני תושבים נטולי זכויות אזרח. הם לא יוכלו להפיל אותה, להצביע נגדה, לשנות את החוקים – אבל הם יהיו כפופים להם. לזה קוראים במשפט הבינלאומי משטר אפרטהייד.

קיומו של משטר אפרטהייד, מציין הדו”ח יפה, הוא פשע שבמהותו הוא פשע משטרי. כלומר, הוא נובע מעצם קיומו של המשטר והאחראים עליו הם בכירי המשטר הרלוונטיים.

פשע האפרטהייד מוגדר במשפט הבינלאומי כפשע נגד האנושות. קראו את המשפט הזה שוב. תנו לו לשקוע.

כל מי שיהיה שותף לפשע האפרטהייד יהיה בסכנת העמדה לדין בשל פשעים כנגד האנושות. חמושי צה”ל, שימו לב: הפקודות שאתם מקבלים החל מהראשון ביולי, גם אם הן נראות תמימות, גם אם הן נראות שגרתיות, מסכנות אתכם בהעמדה לדין על פשעים נגד האנושות מעצם הציות להם. ואתם מכירים היטב את הקצינים שלכם: הם נועזים מאד בהובלה בקרב, אבל אם תהיה סכנה לקריירה שלהם, הם יזרקו אתכם לכלבים בלי לחשוב על זה פעמיים. אז לפני שאתם מבצעים את הפקודות, בדקו אותן היטב מול עורכי דין.

גודל השטחים שישראל תספח לא משנה לצורך הגדרתה כמבצעת פשע אפרטהייד. מטר מרובע יספיק. “גושי התנחלויות” מול סיפוח כל שטחי סי – זה לא משנה. כלומר, זה ישנה מאד לחייהם של הפלסטינים, אבל זה לא ישנה בשיט את הפשע.

התקשורת היהודית מלבינה את הפשע ומכינה את הקרקע בקרב יהודים ישראלים לקבלתו. היא עושה את זה בעצם השימוש במונחים. המונח המדויק הוא “אפרטהייד.” התקשורת היהודית לא משתמשת בו. מונח מתון יותר הוא “סיפוח.” הדו”ח מראה (עמ’ 10) שבין דצמבר 2019 וינואר 2020 (החודש שבו הוצגה תכנית ג’ארד) חלה עליה של 25% בשימוש במושג “סיפוח” בתקשורת היהודית.

המונח המסולף הוא “החלת ריבונות.” אין דבר כזה. ריבונות נובעת מהסכמת הנשלטים, ולמשטר שישראל מנסה להכיל בשטחים הפלסטיניים הכבושים אין דבר עם הסכמת הנשלטים. זו תהיה אותה הדיקטטורה הצבאית, רק עירומה מאדרת הזמניות של הכיבוש. הוא יהיה נצחי, וישראל תוותר על העמדת הפנים כביכול יש בדעתה לסיים אותו אי פעם. יהיו שני מעמדות חוקיים של תושבים. או, במילים פשוטות, אפרטהייד. אין דבר כזה, "החלת ריבונות", אבל התקשורת היהודית מיהרה לדווח עליו כאילו יש: בין דצמבר 2019 וינואר 2020, שיעור השימוש בביטוי “החלת ריבונות” זינק ב-3,425% (!).

יש נקודה שהדו”ח לא מתעכב עליה ולדעתי היא חשובה: כאשר המתנחלים ועוזריהם דיברו, במהלך העשור האחרון, על הקמת משטר האפרטהייד, הם קראו לו “סיפוח.” כאשר הופיעה תכנית ג’ארד, הם עברו לדבר על “החלת ריבונות.” כלומר, כל זמן שהאפרטהייד הרשמי היה פנטזיה, הם לא חששו להשתמש במונח שמתורגם בגרמנית כאנשלוס. אז אלה היו רק דיבורים. עכשיו, כשהם מתקרבים למעשים, אי אפשר יותר להשתמש בביטוי הזה, והם עברו לדבר על “החלת ריבונות.” התקשורת היהודית נהרה אחרי האפרטהיידיסטים כעדר אחר משכוכית.

השאלה המרכזית שבלב הדו”ח היא השאלה מדוע התקשורת היהודית נלהבת כל כך לשתף פעולה עם האפרטהייד, מעצם הסתרתה אותו. אם אתמצת את האנליזה של הדו”ח, הבעיה שלנו היא היא ההשחתה העקבית והשיטתית שמבצע בנימין נתניהו. ככל שכוחו עולה והדמוקרטיה הישראלית מתמוססת, התקשורת היהודית מיישרת איתו קו.

יש בזה משהו, בלי ספק, אבל לדעתי יש כאן פספוס של כמה נקודות. התקשורת היהודית נמצאת במשבר קיומי בשל כמה סיבות:

1. היא בקריסה כלכלית, ונתונה בידיהם של בעלי הון.

2. עליית התקשורת המקוונת העלתה את ערך “עדר הקליקים.” כתבת משהו שעצבן את הימין? תוך זמן קצר יהיו מאות תגובות שטנה, דירוגים שליליים, קריאות לאנוס את הכתב על ידי אלף סודנים וכן הלאה. עורכים לא רוצים להסתבך, מו”לים עוד פחות מכך. ברשת, כידוע, אי אפשר לדעת אם אתה כלב, כך שאי אפשר לברר כמה ממזילי הריר הימניים בתגובות ובקליקים השליליים אכן קיימים. זה לא משנה. האפקט נוצר.

3. חתירה עקבית של נתניהו וחבר מרעיו תחת עצמאות התקשורת. בין אם זה קניית כלי תקשורת (ישראל היום, מקור ראשון, וואלה תחת אלוביץ’), שתילת מסמרים ללא ראש במערכת (גל”ץ), דילים מושחתים עם המו”ל (ידיעות אחרונות, טמקא) – נתניהו זיהה מזמן את התקשורת כאיום העיקרי עליו, ועשה הכל כדי לנטרל אותו.

4. פחד, פחד, פחד. אם תכתוב את המילה המפורשת “אפרטהייד”, בן דרור ימיני יהפוך אותך לאויב ישראל ואולי ינסה גם להביא לפיטוריך. תהפוך למוקד התקפות אישיות של בנו של ראש הממשלה, הצל והעדר שלהם. תסומן כשמאלני מסוכן ותתקשה למצוא עבודה אחר כך. לומר “אפרטהייד” בישראל – כלומר, לומר את האמת – מציב אותך בשורה אחת עם תומכי BDS ושוללי קיומה של ישראל. לגמרי יתכן שמישהו ימצא משהו שכתבת פעם וישתמש בו כדי להגיש נגדך תביעת דיבה מפוברקת. תנצח בסוף, כנראה, אבל זה יוריד כמה שנים מחייך וכמה עשרות אלפי שקלים שיש להם שימוש טוב יותר.

את השיטה הזו התחילה “אם תרצו” לפני כעשור, בין אם בהתקפות על עיתונאים, אקדמאים ואינטלקטואלים שלא ישרו קו – תמיד בסיוע ארטילרי מצד בן דרור ימיני, כביכול הצד המתון והשקול של התנועה, בפועל השוטר הטוב שלה – ובין אם באמצעות הגשת תביעת דיבה כנגד מי שקרא להם בשמם הנכון, פאשיסטים.

אם תרצו הפסידה בקרב ההוא, אבל ניצחה במלחמה. העיתונאי מן השורה אמר לעצמו: מה אני צריך את זה. אם אכתוב על אפרטהייד, האם זה בכלל יתפרסם? נניח שיתפרסם, אם תגיע תביעה מצד איזה מתנחל שמצא את עצמו נפגע, האם המערכת תעמוד מאחורי, או שתמהר למחוק את האייטם ולהתנער ממני? מה יקרה עם תביעת הסרק הזו, אם אאלץ לנהל אותה לבדי? ועוד שנתיים, כשכלי התקשורת הזה יפשוט רגל או יבלע לתוכו ריקלינים וינון מגלים, האם בכלל אצליח למצוא עבודה? למה לי כל זה? שהמסכנים בארגוני זכויות האדם יעשו את זה, ואז אני אדווח על מה שהם כתבו ואתחזה לעיתונאי נטול דעה. אקפיד, כמובן, לתת את זכות התגובה לארגון זכויות הפדופ… אה, המתנחלים. לא צריך להסתבך. אפרסם את זה, כמובן, רק אם העורך יאשר. ואם לא יאשר, אומר למראה בבוקר שלפחות ניסיתי.

אנחנו חיים במערכת קפיטליסטית, שבה האיום הגדול ביותר על חופש הביטוי של אדם הוא לא כליאה על ידי המשטר, אלא איום על הפרנסה שלו מצד סייעניו של המשטר. לא תמצא עבודה, מזהיר האספסוף, נגיע למקום העבודה שלך. למה לך? מה חשוב יותר, התנאים של איזה אחמד שאתה אפילו לא יודע לאיית את שם משפחתו, או התנאים של ילדיך?

וזה הצד הבולט של הקרחון, הצד שכל עיתונאי רואה בבירור. הצד שבגללו חשוב כל כך לעשות מנוי ל”הארץ”, למרות העובדה שהוא מטריל את קוראיו ידועי הסבל. צריך שיהיה מקום אחד שיספק גב לעיתונאים שאומרים מה הם רואים. אבל ישנו הצד הנסתר, הגדול יותר.

וזו הפסיכה הלאומית שלנו. היא נמצאת ברמות בל ייאמנו של מתח (stress). היא יודעת שפתרון שתי המדינות מת, או על כל פנים מוחזק בהנשמה מלאכותית. היא יודעת שאין אף מנהיג שיש לו את הרצון הפוליטי או היכולת הפוליטית להפריד בין ישראל לפלסטין; הנסיון אומר לה שגם אם היה כזה, הוא יירצח. היא יודעת שהמשמעות היא אפרטהייד. היא יודעת שהמשמעות ארוכת הטווח של אפרטהייד היא אחת משתיים: או הקמת מדינה דו לאומית, שהיא אולפה לחשוב שהוא האסון בהתגלמותו, או טיהור אתני.

הפסיכה הלאומית יודעת לאן אנחנו הולכים. היא מזהה את שריקות הכלבים: את הדיבורים על מקדש, שעולים בדיוק באותו פרק הזמן שבו עלו הדיבורים על סיפוח, דיבורים שמשמעם הוצאת ישראל מהעולם הממשי והחזרתה לעולם מיתולוגי; את הדיבורים של סמוטריץ’ על השמדת הפלסטינים, שהם הכנת הקרקע לשם כך; היא חשה, גם אם איננה יודעת, את קיומם של האביחי בוארונים, שמדברים על “מחנות השמדה לעמלקים”; הפסיכה הלאומית, בקצרה, מבינה לאן אנחנו הולכים – למשבר הגדול ביותר של ישראל, אולי מלחמת אזרחים, אולי הפיכה ימנית ללא התנגדות.

היא יודעת, היא מבועתת, אין לה כלים להתמודד עם מה שבא, אז היא מנטרלת את עצמה. אם לא נדבר על זה, אולי גם לא נחשוב על זה. בואו נדבר על כל דבר אחר. רק לא להסתכל, רק לא לראות את מה שאנחנו יודעים ששם, לא להבין את מה שמגיע מולנו.

רוצים סיפוח? תעשו סיפוח. רק תנו לנו להעמיד פנים שזה לא ישפיע עלינו, שדברים ישארו כמו שהם; רק תאמרו שיהיה שקט. תנו לנו להאמין שהרעש מגיע מהקיבה ההומה שלנו, לא מהר הגעש שאנחנו יושבים עליו. עשו מה שאתם רוצים, רק הניחו לנו. אנחנו לא עומדים בזה. נצביע לכל מי שיבטיח לא לדבר על זה יותר.

ועם הפסיכה המבועתת הזו אנחנו צריכים לדבר. להגיד לה שמה לעשות, המצב לא יפתור את עצמו, הוא לא ייעלם אם היא תמנע מלהסתכל בו. שהזאב שרוצה לטרוף אותה, שנמצא בשער, הוא לא צ’יוואווה. הוא זאב, והיא מגדלת אותו. היא מממנת אותו, את הישיבות שלו, את המוסדות שלו, את המלחמה הפסיכולוגית ונסיונות שטיפת המוח שהוא מנהל נגדה. צריך לומר לה בעדינות שהדרך לפתרון משבר היא, קודם כל, להכיר בכך שהוא שם.

ובדיוק לשם כך אנחנו צריכים מכוני חשיבה שמאלניים שלא מפחדים מבן דרור ימיני, ו”זולת” הגיע בזמן – אם לא מאוחר מדי.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

והשוטים מעריצים את הכוח

רינה מצליח צדקה: כת נתניהו הגיעה למקומות הזויים

היה יכול להיות גרוע יותר, אני מניח. בשנת 1996, ניצח פושע המלחמה צ’ארלס טיילור בבחירות בליבריה תחת הסיסמה “הוא רצח את אמא, הוא רצח את אבא, אני מצביע בשבילו.” הביביסטים, חברי כת בנימין נתניהו, בסך הכל נתפסו באמירה שהם יצביעו לנתניהו גם אם יאנוס את הבת שלהם.

רינה מצליח, לא מההצלחות הגדולות של התקשורת היהודית, הסתבכה השבוע (והושעתה לשבוע) כשציינה שיש ביביסטים שאמרו בדיוק את זה. היא צדקה: לפני מספר שנים אמר ביביסט לסופר אתגר קרת שיעשה בדיוק את זה. זמן קצר לאחר דבריה של מצליח, הטרילה בת זוגי גלינה פורום כלשהו של ביביסטים. זו היתה התוצאה.

galina

יש, כמובן, בעייתיות בשאלה הזו. ראשית, עצם השימוש בבנותיהם של ביביסטים כקורבן המיועד. אנחנו אמנם גרים בסוג של סדום, אבל עדיין לא מקובל להציע את ילדות הבית לאנסים מזדמנים. אם הביביסטים רוצים להוכיח את נאמנותם למנהיג היקר, שיואילו להציע את עצמם לאונס, לא את בנותיהם.

שנית, #לאכלהביביסטים ימשיכו לתמוך בו אחרי שיבצע, בהם או בבנותיהם, עבירות מין. זו טענה שוודאי נכונה. חלק מהחברים בכת ודאי שומרים על רמץ של אישיות עצמאית, והם יירתעו ברגע המבחן. גם בכת של ג’ים ג’ונס היו אנשים שברחו כשהתחוור להם שהם עומדים לפני התאבדות המונית.

שלישית, הליבה של הביביסטיות היא להוציא את העין לשמאל; כך שלגמרי יתכן שאנשים שעונים על השאלה האם ימשיכו לתמוך בנתניהו גם לאחר שיאנוס אותם אומרים זאת רק כדי לראות את הראש של שמאלנים מתפוצץ.

אבל. אבל משכל זה נאמר, צריך לזכור שיש באמת ובתמים ליבה של אנשים שתלו את גורלם בזה של נתניהו. שהם באמת חברי כת. שמצב שבו נתניהו נאלץ לפנות את מקומו – הן כתוצאה מתבוסה בבחירות, הן כתוצאה מהרשעה במשפט – עשוי לגרום להם למעשים נואשים, שיתבטאו בפגיעה בעצמם או באחרים. מדובר באנשים שמרוב שזנחו את הרציונליות כדי להוציא לשמאל עין, הרגילו את עצמם לחשיבה אי רציונלית.

הם לא בהכרח אנשים פשוטים שקנו להם שם של מעריצים שוטים ברשת. קחו את מיקי זוהר, למשל. שוטה, אין ספק, ומעריץ מושבע של נתניהו. אבל הוא חבר כנסת, והוא מעביר הצעות חוק שהמטרה שלהן היא לפטור את נתניהו מתשלום מסים – מסים שעד כה כל אזרח וכל ראש ממשלה שילם. כשזוהר מבצע את השטיקים שלו, הוא מתבונן קודם כל בכיוונו של נתניהו, ואחר כך בכיוונם של הביביסטים. שאר הבוחרים לא מעניינים אותו. הבייס שלו הוא ביביסטי. זה שהבייס הזה לא מספיק להביא לבחירתו בפני עצמו לא מעניין אותו: בעתיד הנראה לעין יהיו מספיק ביביסטים חברי ליכוד כדי לאפשר לזוהר להמשיך לכהן כח"כ. זו אסטרטגיית השרדות פוליטית סבירה למדי.

כלומר, רינה מצליח נענשה על כך שאמרה לציבור את האמת: שיש חלקים בו שחברים בכת שאיבדה את זה. נכון, #לאכלהביביסטים, אבל שימו לב איך הם מתחמקים מלענות על שאלות בנושא: כאילו אם הם יאמרו שלאחר שנתניהו יאנוס אותם או את בנותיהם לא תהיה להם ברירה אלא להפסיק לתמוך בו, הם צפויים לסנקציות מצד חברי הכת האחרים. כאילו הם יחשפו את עצמם כחלשי אמונה.

הביביסטים בפני עצמם לא חשובים יותר מדי. העובדה שהם קיימים, שראש הממשלה איננו מתנער מהם, ושהם מהווים כוח פוליטי במדינה שמתיימרת עדיין להיות דמוקרטית, מצד שני, חשובה למדי, וצריך לעמוד עליה.

העובדה שציון העובדה הזו גורר סנקציות אומרת כל מה שצריך לומר על הנביבות בטענה שבישראל יש תקשורת חופשית.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: ביום רביעי הבא, בשעה 19:00, אערוך בזום את ההרצאה “מלחמת האזרחים האמריקאית: מה קרה שם לעזאזל ולמה זה עדיין חשוב.” מיתוסים, מיתוסים ארורים, ושגיאות בסיסיות של גדי טאוב.

יובהר מראש, למען הסר ספק, שההרצאה תעסוק באופן שטחי בלבד בצד הצבאי של המלחמה והרבה יותר בצדדים הפוליטיים והתרבותיים שלה. או, במילים אחרות, אם השאלה איזה רג'ימנט, חמוש באיזה נשק, תחת איזה קולונל שיכור, כבש איזו גבעה נשכחת ספציפית במהלך קרב ספוטסילווניה היא זו שמעניינת אתכם, ההרצאה הזו תהיה בזבוז של זמנכם. אני מציין זאת כי תקלה מצערת כזו כבר קרתה בעבר.

ההרצאה כרוכה בתשלום (באמצעות ביט או פייפאל, כעקרון) של 20 שקלים (או יותר; 20 הוא סכום מינימום). אם ההרצאה מעניינת אתכם, אנא שלחו מייל ל[email protected] ואשלח את הקישור לזום ברגע שאתארגן עליו.

(יוסי גורביץ)

אם תפגשו את אפלטון בדרך, הרגו אותו

מושכלות ראשונים, חלק ב’: לא, תרבות המערב לא שוקעת. הגבר הלבן הפריבילגי דווקא כן, וזה חיובי

נהוג, בשבועות האחרונים, לקונן על שקיעת תרבות המערב – בעיקר בעקבות הפלתם של פסליהם של כמה חלאות המין האנושי. בפוסט מוקדם יותר הסברתי למה זה כלל לא נורא. כאן אנסה להתמודד עם המם החזק ביותר בתולדות המערב, זה של שקיעת המערב.

המונח של “שקיעת המערב” נטבע ע”י אוסוולד שפנגלר בסוף 1918. לגמרי לא במקרה, זה היה הרגע שבו האימפריה הגרמנית הפסידה במלחמת העולם הראשונה. אבל המונח היה מוצלח מאד, והתחבר לתחושות רווחות מאד, ובהתאם זינק מיד לתודעה ומאז לא יצא ממנה.

להיסטוריה קצרה של התפיסה של שקיעת המערב, נצטרך לחזור לאתונה של המאה החמישית לפני הספירה – כלומר, בדיוק לרגע שבו מה שלימים יכונה התרבות המערבית מגיע לאחד מרגעי השיא המדהימים שלו. באתונה קיים משטר דמוקרטי מאז 510 לפני הספירה. נקודה שלא מרבים לשים אליה לב היא שהדמוס האתונאי, העם, בוחר לעתים קרובות אצילים שינהיגו אותו. אבל זה לא מרצה את האצילים. הם חשו שהמגיע להם – אוליגרכיה, שלטון המעטים, מה שהם מעדיפים לכנות אריסטוקרטיה, שלטון הטובים – נלקח מהם. הם מדברים במרירות על כך שקולו של חותר בספינה שווה באסיפת העם לקולם-שלהם, האאופאטרידס, בעלי האבות הטובים.

אתונה נמצאת במאבק עם מדינה אחרת, ספארטה, המדינה שהיא האוליגרכיה בהתגלמותה. לא נשאר שום דבר מספארטה, למרבה השמחה, משום ששום דבר בה לא היה ראוי לשימור. מדובר במדינה שהתבססה על שעבוד המסנים, האוכלוסיה הילידה שהפולשים הספארטנים שעבדו. המשטר הספארטני הובנה כולו כדי להנציח את המאבק הזה. הספארטנים אסרו על עבודה – או, ליתר דיוק, הם אסרו עבודה על מעמד האזרחים שלהם. היו להם בעלי מלאכה, כמובן: מישהו צריך להכין את כל השריונות האלה וצריך להאכיל את הלוחמים. אבל הם היו או עבדים, או נטולי זכויות.

כדי למסד את הלחימה כמצב תמידי, היה צריך לשבור את החברה. בהתאם, ספארטה מיסדה את האונס. ילדים למעמד העליון היו נחטפים בגיל שבע לקבוצת ילדים שאליה ישתייכו עד שבגרו; זמן קצר לאחר מכן מנהיג החבורה היה אונס אותם. מאוחר יותר, כשיגיעו לגיל בגרות, הם עצמם יצוו לחטוף אשה כלשהי, להחזיק אותה בניגוד לרצונה בבית משפחתם, ולאנוס אותה. בין לבין, בגיל 13 בערך, הילדים היו מולקים מול מקדש ארטמיס. זו היתה הלקאה של ממש והיה בה אלמנט של קורבן אדם (קורבן אדם וארטמיס הולכים ביחד הרבה מאד זמן): חלק מהנערים לא היו שורדים.

מדי שנה, ספארטה היתה מכריזה מלחמה על המסנים – המשועבדים שלה, שכונו גם הלוטים. הכרזת המלחמה יועדה להפוך את הרג המסנים לחוקי. חוקיות חשובה פה: אפילו הספארטנים הבינו ששפיכות דמים בלתי חוקית תביא את זעם האלים. בנוסף, הפעילה ספארטה משטרה חשאית, שחבריה היו רוצחים מעת לעת, בלילה, אנשים מקרב המסנים שבספארטה חששו שהם עשויים להפוך להיות מנהיגים.

כלומר, מדובר באחת החברות הפסיכופטיות ביותר שידע המין האנושי. היא גם לא יצרה לוחמים מי יודע מה מוצלחים: באופן מביך, בכל פעם שחי”ר אתונאי התמודד עם חי”ר ספארטני כשלספארטנים לא היו בעלי ברית, הספארטנים הפסידו. הספארטנים אמורים היו להסתפק במועט – מכאן הביטוי "אורח חיים ספארטני" – אבל, איכשהו, כמעט ואין מנהיג שלהם שלא נחשד בשחיתות כלשהי. כמה מלכים ספארטנים גמרו בשל כך את החיים שלהם. לא שזו היתה אבידה גדולה מדי לאנושות.

אממה, היה להם יתרון אחד. הם היו מקושרים לאליטות האוליגרכיות של שאר יוון. ולא סתם מקושרים: האליטות הללו ידעו שבמידת הצורך, אם בערים שלהם יקום זרם דמוקרטי, הם יוכלו לסמוך על סיוע ספארטני לדיכויו.

והאליטות הלו דווקא יצרו, והרבה. אחרי הכל, היה להם פנאי, כסף, וחבריהן לא היו צריכים לעבוד למחייתם. אחד הדברים שהם התמחו ביצורו היה יחסי ציבור. הספארטנים תוארו – כמעט תמיד על ידי לא ספארטנים – כדבר הטוב ביותר שיצרה התרבות ההלנית.

כמובן, כאשר האוליגרכיה ההלנית דיברה על “ספארטנים”, היא לא כללה את:

א. רוב אוכלוסיית הגברים הספארטנית, שלא היתה לה זכות אזרח.

ב. הנשים הספארטניות.

ג. המסנים המשועבדים.

כלומר, המיטב של התרבות ההלנית היה בערך כמה אלפי בני אדם. כשספארטה חרבה סוף סוף, היו בה בערך 300 אזרחים. זהו.

הם עשו הרבה יותר רעש משהגיע להם, הרבה, כאמור, באמצעות המגבר של האוליגרכים הזרים. החשוב שבאלה היה אפלטון, שהיה אתונאי שונא עצמו. אפלטון השתייך למשפחת אוליגרכיה אתונאית, והיה מקורב במיוחד לאחד ממנהיגי שלושים הטיראנים (עריצים) שהציבו הספארטנים לאחר נצחונם על העיר. מאוחר יותר, כשהמטבח נהיה חם מדי לבוגדים מסוגו באתונה עצמה, הוא עזב את העיר, ונדד בעולם בנסיונות להקים טיראניות, שיתבססו על תיאוריה שלטונית מסודרת. מספר הטיראנים והטיראנים הכושלים שהוא היה ידיד שלהם מדהים.

אנחנו נוהגים לחשוב על אפלטון כאחד מגדולי הפילוסופים, והוא אכן כתב ספרי פילוסופיה שובי לב. הוא כותב נהדר, אחד הגדולים שבהם, קל ליפול בקסמו, צריך ליפול בקסמו ואחר כך להתעשת – כי כל מה שהוא כתב מיועד, בסופו של דבר, להקמת דיקטטורה פאשיסטית.

שימו לב למדינה של אפלטון. היא מורכבת משלושה מעמדות: העובדים, שאין להם זכויות במדינה אבל הם מקיימים אותה; השומרים, קרי חיילים, שתפקידם העיקרי הוא השגחה על העובדים; ושליטי המדינה, הפילוסופים. אפלטון רצה צנזורה מחמירה במדינה שלו, כדי שאף אחד לא יקבל רעיונות ביחס למעמדו; ואם השליטים הגיעו למסקנה שמישהו עשוי להפוך למנהיג, מותר להם לרצוח אותו.

נשמע מוכר?

(בהערת אגב, אפלטון נפל במלכודת הקלאסית של משטרים פאשיסטיים: ברגע שיש משטרה חשאית וצבא, והם לא כפופים לשלטון העם, זו רק שאלה של זמן עד שהשומרים יתחילו להרהר בשאלה למה, בעצם, הם במקום השני במדינה ולא הראשון. אריסטו זיהה את הבעיה מוקדם, וסופר רומאי לא ידוע הגניב לתוך יובנאליס את הממרה התמציתית quis custodiet ipsos custodes – מי ישמור על השומרים?)

וברגע שאפלטון יוצר את רעיון המדינה האידיאלית (שמתבססת, צריך להזכיר, על שקר אציל, כביכול כל אדם נולד למעמדו) הרעיון תופס כאש בשדה קוצים. האוליגרכיות של העולם מצאו צידוק לקיומן, והן מקדמות אותו שוב ושוב ושוב.

בדרך, הן היו צריכות להשמיץ את הדמוקרטיה האתונאית. זו, צריך להודות, היתה מדינה פגומה למדי. כל בעיה של מדינה דמוקרטית מופיעה כבר בה: מתאוות מלחמות של מנהיגים, המון שנוהה אחרי דמגוגים, מושבעים שלהוטים להוציא לבעלי הדין את הנשמה ואוהבים הליכים משפטיים על חשבון צדק, ציד מכשפות (בשלבים המאוחרים של מלחמת 30 השנים עם ספארטה), ובמקרים מסוימים טירוף ציבורי, כמו בהוצאתם להורג של הגנרלים בשלב מאוחר מאד של המלחמה; היה אפילו רגע מובהק של גזענות, כשפריקלס שלל את זכות האזרח של אנשים שאחד מהוריהם לא היה אזרח אתונאי. החוק עבר, בקושי, והאתונאים יציינו לאחר זמן שהוא חזר לנשוך את פריקלס: כל בניו הכשרים מתו במגפה, והוא נאלץ להתחנן בדמעות בפני הציבור לאפשר לו לאמץ את בנו מאשה לא אתונאית כבן חוקי.

האוליגרכים ליקטו את כל אלה כמוצאי שלל רב. אבל, רבאק. כל זה זה בערך חמש דקות בספארטה. האתונאים היו רחוקים משלמות – אבל הם נתנו לנו יצירות מדהימות (החביבה עלי היא “נשות טרויה”, מחזה של אוריפידס שלראשונה בהיסטוריה המערבית מעניק את זכות הדיבור לנשות האויב המובס). הם יצרו את הטרגדיה ואת הקומדיה. הם מימנו אותן למען הציבור. הם קבעו שיתומי מלחמה יקוימו ויחונכו על חשבון הציבור. הם ניהלו ויכוחים אינסופיים על הכל, לא היה נושא שלא היה פתוח לדיון. אתונה הפכה למורה של יוון; הטרגדיות שכתבו בניה צוטטו גם על ידי אויביה. האגדה מספרת שכאשר העיר נפלה בידי הספארטנים ובעלי בריתם (בעיקר בעלי בריתם), במועצת המלחמה שקלו להחריב אותה – אבל אז אחד המפקדים ציטט את אוריפידס, והמפקדים נמלאו חמלה על עיר שהעמידה בנים כאלה, וחסו עליה.

(אף אחד לא כתב שירה ספארטנית. השירה על ספארטה נכתבה על ידי זרים.)

ההיסטוריה הגדולה של תוקדידס היא תיעוד שקיעתה ונפילתה של אתונה. הוא מתחיל בשיאה של המדינה, בנאום ההלוויה של פריקלס, ומראה כיצד, באיטיות, העיר מושחתת על ידי המלחמה. אבל באותו הזמן שבו הספארטנים משמידים את פלטאייה, אזרח אתונאי פשוט משכנע את האסיפה לחזור בה מהרעיון להשמיד את המורדים בלסבוס. אנחנו לא יודעים על האזרח הזה דבר. הוא מופיע פעם אחת ונעלם. הוא היה סתם אזרח. ותוקדידס שם את שני הסיפורים בסמיכות ברורה אלה לאלה.

ידיעת הקרוא והכתוב הנפוצה בקרב האתונאים (כשאריסטופנס צריך ללעוג לדמגוג מתהווה במחזה “הפרשים”, פשוט עם מובהק, הלז מעיד על עצמו שהוא לא סגור על כל האותיות) העלתה במיוחד את חמתו של אפלטון, שלא לדבר על החוק שיתומי מלחמה יחונכו על חשבון המדינה. אפלטון התלונן שידיעת קרוא וכתוב משחיתה את הנפש משום שיכולת הקריאה גורמת – וזה כנראה נכון – לירידה חדה ביכולת השינון.

אבל, אפלטון, רבאק, על מי אתה מנסה לעבוד? הסיבה שאוליגרכים שנאו את יכולת הקריאה היא שיכולת הקריאה אפשרה לפשוטי העם לדעת מהו החוק, ובהתאם מהן זכויותיהם. המאבק המעמדי הראשון בתולדות יוון, והוא פורץ בשורה של ערים כ-30 עד 50 שנים קודם להקמת הדמוקרטיה האתונאית, הוא על הדרישה שהחוק יהיה כתוב – כלומר, שלא כל אפס מנוון יוכל לבדות את החוק מראשו בכל רגע נתון, ושבתי הדין של האוליגרכים לא יוכלו להמציא במקום את החוק. כתבו אותו, נבלות! וכמובן, כדי שאפשר יהיה לקרוא את החוק הכתוב, צריך לדעת לקרוא. ומכאן הסלידה של אוליגרכים מעצם הרעיון שאנשים פשוטים ידעו לקרוא ולכתוב.

(נקודת שיא פה היא אצל ניטשה, כשהוא כותב שכבר התממש האסון שבו כל אדם יכול לקרוא, ועכשיו אנחנו צועדים לקראת אסון גדול יותר, זה שבו כל אדם יכול לכתוב – כי הכתיבה, התרבות, צריכה להשאר נחלתם של אלה שיש להם).

ומכאן אפלטון מתחיל את רעיון הדעיכה: כביכול היה פעם עידן מוזהב (אטלנטיס?), שממנו יש רק ירידה. פעם בני אדם נתנו כבוד למי שצריך היה לתת כבוד (=בני מעמדו של אפלטון: גברים יוונים מהמעמד העליון), ועכשיו כל אחד חושב שהוא יכול להיות משהו, גם אם הוא בסך הכל מוכר נקניקים. אתם לא רואים את השקיעה המובהקת? צריך לחזור לימים הטובים יותר, ואת זה צריך לעשות את ידי ביטול זכויות הכלל והחזרת הזכויות למעטים. ואם מישהו יכתוב משהו נגד זה, נרצח אותו. היי, זה לטובת המדינה.

כלומר, עצם הרעיון של שקיעת המערב מופיע לראשונה ככלי נשק נגד עליית המערב. והוא חוזר בכל פעם שהחברה המערבית מנסה להרחיב את שורותיה. במאה ה-19 דיברו על הסכנה האיומה שבהרחבת זכות הבחירה לכל הגברים, כי איזו מדינה ינהלו אנשים שאין להם רכוש? ואיך ניתן כניסה לפרלמנט שלנו לאנשים שזקוקים למשכורת, כי אין להם ירושה ענקית? איך יהיה אכפת להם מהמדינה? ואיך נעניק זכויות לשחורים משועבדים שזה עתה ירדו מהעצים, שבכלל עשינו להם טובה שהבאנו אותם מאפריקה והכרנו להם את הגאולה שבנצרות? איך האנשים האלה יכולים בכלל לנהל מדינה? לא עדיף להם שנחזור למצב האידיאלי (המצב האוליגרכי מתחזה תמיד למצב האידיאלי), וננהל את חייהם בפטרנליזם הנדרש? תאמינו לנו, אנחנו יודעים יותר טוב מכם מה אתם צריכים.

ואז, במאה ה-20, הגיע האסון הגדול מכולם: הנשים התחילו לקבל זכויות. לא בלי מאבק, לעתים מאבק דמים (לפני תריסר ימים ציינו את יום השנה למותה של אמילי דיוויסון, במעלות קדושים וטהורים, שהשליכה עצמה למרגלות סוסו של המלך במחאה). פתאום, האיום היה לא רק על הגברברים של האוליגרכיה, אספסוף מנוון בדרך כלל; האיום הוא על זכויות הגברים כולם. נשים מתחרות על מקומות עבודה, נשים דורשות זכות החלטה בענייני הבית, נשים מקבלות זכות הצבעה; איך זה קרה, והרי כולנו למדנו שדעתן קלה, שהן אמוציונליות וחסרות את הרציונליות הבסיסית, הצוננת, של הגברים, זו שהובילה את העולם לאירועים של רציונליות צרופה כמו מלחמת העולם הראשונה?

ואז החלו העובדים של העולם (אתם זוכרים – המעמד שהשומרים של אפלטון אמור לרסן) לדרוש גם הם זכויות. והם לא הסכימו לקבל עליהם את תיאוריית ה-Mudsoil שיצרו תחילה בעלי העבדים בדרום, שאמרה שכל חברה צריכה להתקיים על בסיס עבודתה של שכבה נטולת זכויות; הם התעקשו שגם הם בני אדם, שהם לא רק אמצעי יצור אלא מטרה בפני עצמה. והם יצרו בהלה אפילו גדולה יותר מזו של דרישות הנשים.

ולאחרונה הגיחו מהמרתפים של החברה, איפה שניסינו לדחוס אותם, כל האחרים: גאים התחילו לדרוש זכויות (”האהבה שאיננה יודעת לנקוב בשמה” של אוסקר ווילד), טראנסים התחילו להשמיע קול. עכשיו, הם תמיד היו איתנו (היוונים, אפלטון בכלל זה, האמינו באהבת גברים; נשות ספארטה האומללות היו ידועות בלסביות שלהן; עצם המילה “לסבית” מקורה באי לסבוס, שם חיה המשוררת הדגולה, העילאית, סאפפו); אבל הם לא התאימו לאידיאלים של העידן הנוצרי, אז הם הורדו למחתרת. הברירה היתה מחתרת או כלא, סירוס, רצח. כל האנשים שהתפיסה השמרנית סתמה את פיהם קמו, כי בפעם הראשונה הם יכלו לקום, ודרשו להשמע.

והדרישות הללו הוציאו מדעתן את האלמנט השמרני בחברה. כי בכל חברה יש אלמנט שמרני. שמרנות היא לא בהכרח שלילית: בכל מה שקשור לשינויי משטר, ראוי לנו לשמור על שמרנות בריאה. הבעיה היא שהשמרנות לרוב איננה בריאה. השמרנות היא צד אחד של פני יאנוס; הצד האחר הוא ריאקציה; וכל שמרן יכול להיות בכל רגע בכל אחד מהצדדים. וכפי שלימדה אותנו המאה ה-20, המרחק מריאקציה לפאשיזם, מהצורך להעמיד מיד את השומרים שמונהגים על ידי המנהיגים הראויים כדי לדכא את כל הקולות האלה, הוא הרף עין.

על רקע כל זה, יש לנו את השקיעה האמיתית שהיתה במערב: זו של האימפריה הרומאית המערבית. היא לא נפלה; היא שקעה. השקיעה היתה ארוכה ומיוסרת, והתוצאה שלה היא רוח הרפאים שמבעתת את התרבות המערבית מאז. תמיד אנחנו על סף פלישה ממזרח. תמיד אנחנו חוששים מניוון חברתי (הרומאים היו מאמינים גמורים בניוון חברתי וכתבו עליו ללא הרף); תמיד אנחנו חוששים שמא הנאות החיים ישכיחו את חובתנו להיות קשים ונוקשים למען המולדת. אנשים מלומדים מסתכלים סביבם, ובכל מקום הם רואים את צילו של רומולוס אוגוסטולוס, הקיסרצ’יק האחרון שהוצא לגמלאות על ידי כובש ברברי. כל סעודה היא הסעודה האחרונה.

אבל המערב איננו שוקע. הוא משתנה. הוא הופך יותר ויותר לנחלת הציבור של יותר ויותר אנשים. תוך כדי, הוא יוצר על בסיס יומי יצירות מדהימות ביופיין, והוא עושה את זה משום שהוא מעניק ליותר ויותר אנשים את היכולת ליצור.

וכן, בכל אחד מאיתנו יש שמרן. זה טבעי ומובן. בכל אחד מאיתנו יש גם אפלטון קטן, כלומר זה שהופך את הריאקציה לאידיאולוגיה, שלוחש לנו שכל התקדמות היא בעצם נסיגה, שאנחנו צריכים לחזור לספארטה, שבה הנשים והילדים נאנסים כדי לשמר כיבוש רצחני, שבו כלל האוכלוסיה חיה על מרק דם חזירים בעוד שהאצילים עורכים סעודות שחיתות מאחורי דלתיים סגורות; ספארטה של שלטון הפאלוס הלבן והפריבילגי.

אז אם תפגשו את אפלטון בדרך, הרגו אותו. הוא, אחרי הכל, מנסה להרוג אתכם. וכשאיזה ימנון ינסה לומר לכם שאנחנו בשקיעה ושצריך לחזור לאיזו גרסה של ספארטה, אל תתווכחו איתו: צחקו לו. אמרו לו, היינו בסרט הזה, ואנחנו יודעים איך הוא נגמר. אנחנו יודעים לאן נוסעת הרכבת הזו. ולא רק שלא נעלה עליה שוב, אנחנו נפוצץ את המסילה.

אתם התרבות המערבית. המחשבות שלכם, השיחה שלכם, היצירה שלכם, צריכת האמנות והקריאה שלכם. אתם יוצרים אותה תוך כדי תנועה, ואתם לא דועכים. מה שדועך הוא הגבר הלבן הפריווילגי. זה התרנגול יילך למיתה, ואתם תלכו לחיים ארוכים ולשלום.

נראה באור.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: ביום רביעי הבא, בשעה 19:00, אערוך בזום את ההרצאה “מלחמת האזרחים האמריקאית: מה קרה שם לעזאזל ולמה זה עדיין חשוב.” מיתוסים, מיתוסים ארורים, ושגיאות בסיסיות של גדי טאוב.

יובהר מראש, למען הסר ספק, שההרצאה תעסוק באופן שטחי בלבד בצד הצבאי של המלחמה והרבה יותר בצדדים הפוליטיים והתרבותיים שלה. או, במילים אחרות, אם השאלה איזה רג'ימנט, חמוש באיזה נשק, תחת איזה קולונל שיכור, כבש איזו גבעה נשכחת ספציפית במהלך קרב ספוטסילווניה היא זו שמעניינת אתכם, ההרצאה הזו תהיה בזבוז של זמנכם. אני מציין זאת כי תקלה מצערת כזו כבר קרתה בעבר.

ההרצאה כרוכה בתשלום (באמצעות ביט או פייפאל, כעקרון) של 20 שקלים (או יותר; 20 הוא סכום מינימום). אם ההרצאה מעניינת אתכם, אנא שלחו מייל ל[email protected] ואשלח את הקישור לזום ברגע שאתארגן עליו.

(יוסי גורביץ)

אין אמונה בדגנרלים גם 40 שנה בקבר

יאיר גולן מושך ימינה אחרי פחות משלושה חודשים. אל תיראו מופתעים

יאיר גולן, עלוב צה”ל בדימוס, אמר היום לאטילה שומפלבי ש”אם הממשלה תכריז כי המטרה העליונה היא להפרד מהפלסטינים, אתמוך בסיפוח מעלה אדומים, גוש עציון וגושי ההתיישבות. בקעת הירדן זה נושא בטחוני, וזה יותר מורכב, אבל אתמוך בסיפוח. שומפלבי הגדיר את הדברים “מפתיעים”; לא ברור למה.

כן, יאיר גולן נבחר לכנסת בקולותיהם של חברי מרצ, אבל זה מעיד לגנותם של חברי ועידת מרצ, שתמכו בו מבלי לבדוק יותר מדי בציציותיו. גולן אמר פעם משהו על “תהליכים”, הפך לדמון של הימין – ולמרבה האסון, אומץ על ידי השמאל במין רפלקס אוטומטי.

אחרי הכל, גולן אמור להבין בתהליכים: הוא פושע מלחמה. הקצין העאלק-ערכי השתמש במגנים אנושיים, פשע מלחמה מובהק, שנתיים אחרי שאפילו בג”צ – שניסה להתחמק מהתיק הזה במשך חמש שנים – נאלץ להודות שזה בדיוק מה שזה. בשמאל הציוני אוהבים לומר שהימין טוב בדיבורים; כשזה מגיע לגולן, העדיפו שם להסתכל על המילים ולא על המעשים.

מה שקרה כאן פשוט מאד: גולן לא היה מעולם איש שמאל, והוא לא אוהב את האסתטיקה של ימי נתניהו ואת מה שהיא עושה למשמעת הצבאית. הוא יצא נגד אזריה לא בגלל שאזריה רצח פלסטיני, אלא בגלל שהוא עשה את זה באופן שפגע בשליטה של הקצינים בחיילים. אבל הדברים שהוא אמר הזיקו לו – בכל זאת, ימי נתניהו – והוא מצא את עצמו מחוץ לצבא.

ומה עושה דגנרל ישראלי כשהוא מחוץ לצבא? הוא בוחר בדרך כלל באחד משני מסלולים: הופך לשכיר חרב (”יועץ בטחוני”, “מנהל חברת אבטחה”) או הולך לפוליטיקה. גולן בחר באופציה ב’, חיפש מישהו לתפוס עליו טרמפ – האיש לא מנותק מהמציאות עד כדי כך שהוא חשב שיש לו בוחרים בםני עצמו – ומצא את מרצ המבוהלת של אפריל 2019. הוא הצטרף אליה גם אהוד ברק; והחברים, שהיו בהיסטריה מחשש שלא יעברו את אחוז החסימה, העמיסו גם את העקרב הזה עליהם.

בחודשים האחרונים, מאז הבחירות, גולן גישש אחר דרכים להפרד ממרצ ולצאת לדרך עצמאית. הוא הרי אף פעם לא היה חבר מפלגה, או מאמין בדרכה הפוליטית. הוא ערך סקרים (עבדכם הנאמן קיבל אחד כזה), ועכשיו הוא טובל רגל במים ומברר מה הטמפרטורה.

המשבצת שעליה גולן רוצה להתמודד ברורה: הדגנרל הרגיש, היורה ובוכה, שמתנגד (ככל שהוא מתנגד) לדיקטטורה הצבאית הישראלית שהוא היה בשר מבשורה רוב שנותיו הבוגרות לא בגלל מה שהיא עושה לפלסטינים – מי סופר אותם? – אלא משום שהיא משחיתה את הישראלים.

אז מבחינתו הדיקטטורה הצבאית תמשך גם בבקעת הירדן (”עניין בטחוני, לדבריו – כאילו יש עדיין צבא עיראקי, כאילו יש לו יכולת לכבוש את ירדן, כאילו הפנטזמגורה הזו לא מתה ב-2003) אלא גם בגושים הסרטניים של ההתנחלויות. המשמעות, שברורה לכל מי שפתח מפה – ואני מאמין שגולן יודע איך עושים את זה – היא אפרטהייד ובנטוסטנים.

זה ה”גנרל השמאלני” שמרצ העמיסה על עצמה יחד עם אהוד ברק. עכשיו היא מגלה שלא יכול להיות “גנרל שמאלני” ב-2020. כל הדגנרלים שלנו הם מ”פים שעלו לגדולה, שכל מה שהם יודעים הוא דיכוי אוכלוסיה אזרחית. כתוצאה מהמהלך המבריק של התחברות עם העבודה, נותרו למרצ שני ח”כים בלבד. גולן הוא בעליל לא ח”כ של מרצ; כמו אורלי לוי-אבקסיס, גם הוא פשוט תפס על מצביעיה טרמפ.

ועכשיו הוא חושב שיש מספיק קולות של שמאל ציוני נואש, שהם ימליכו עליהם דנגרל עם רקורד של פשעי מלחמה שמרייר על תכנית אלון. יש לקוות שהוא טועה – ולזכור שהאנשים שהולכים אחריו אינם שמאל, הם לכל היותר ציונים “מרכזיים.”

השמאל צריך לזכור: לא תבוא ישועה מהצבא. צה”ל הוא אסוננו. הוא מרכז כל מה שרע בחברה הישראלית ומקדם אותו. הוא משחית את החברה הישדאלית בעצם קיומו. חברות דמוקרטיות נזהרות מהצבא שלהן; ישראל, אף פעם לא דמוקרטית, הפכה אותו למוקד חייה של האומה. והנה, אנחנו משלמים על זה שוב.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: ביום רביעי הבא, (ה-24 ביוני) בשעה 19:00, אערוך בזום את ההרצאה “מלחמת האזרחים האמריקאית: מה קרה שם לעזאזל ולמה זה עדיין חשוב.” מיתוסים, מיתוסים ארורים, ושגיאות בסיסיות של גדי טאוב.

יובהר מראש, למען הסר ספק, שההרצאה תעסוק באופן שטחי בלבד בצד הצבאי של המלחמה והרבה יותר בצדדים הפוליטיים והתרבותיים שלה. או, במילים אחרות, אם השאלה איזה רג'ימנט, חמוש באיזה נשק, תחת איזה קולונל שיכור, כבש איזו גבעה נשכחת ספציפית במהלך קרב ספוטסילווניה היא זו שמעניינת אתכם, ההרצאה הזו תהיה בזבוז של זמנכם. אני מציין זאת כי תקלה מצערת כזו כבר קרתה בעבר.

ההרצאה כרוכה בתשלום (באמצעות ביט או פייפאל, כעקרון) של 20 שקלים (או יותר; 20 הוא סכום מינימום). אם ההרצאה מעניינת אתכם, אנא שלחו מייל ל[email protected] ואשלח את הקישור לזום ברגע שאתארגן עליו.

(יוסי גורביץ)