בקצרה, כי יש צורך במפלגה שתהיה קוץ בעין הציונים. הגיע זמן לשין פיין בכנסת

מחרתיים ייערכו, שוב, בחירות. תהיתי אם יש טעם להצביע בכלל. בסופו של דבר החלטתי להצביע בל”ד. חשוב לי להבהיר: אני לא מנסה לשכנע אנשים, אני מנסה להסביר את הצבעתי. אם אתם רוצים להצביע לחד”ש-תע”ל או למרצ, יש לי דברים חשובים יותר בחיים מאשר להתווכח אתכם. אם אתן מצביעות ימינה מהן, ובכן, אתן כנראה במקום הלא נכון.

אני מסרב להתרשם מההפחדות המתוזמרות מבן גביר וסמוטריץ’. ראשית, משום שאני שונא שמפעילים עלי מניפולציות ולא מגיב טוב לאיומים. שנית, משום שחזיתי בדיוק את עלייתם של הכוחות האלה לפני 25 שנים, וידעתי שסמוטריץ’ ובן גביר הם התוצאה הסופית של הדרך שהציונות הדתית מובילה כבר 50 שנים, למעשה התחנה הסופית של מדינה יהודית שאיננה מסוגלת להגדיר תוכן יהודי, שהמשמעות היחידה של ‘יהדות’ בה היא עליונות יהודית.

הנחות היסוד שלי:

א. למדינה הציונית אין זכות קיום. היא מדינת אפרטהייד ודיקטטורה צבאית בו זמנית. היא תמיד היתה כזו (ישראל לא היתה דיקטטורה צבאית רק שישה חודשים, בין דצמבר 66’ ויוני 67’) והאפרטהייד הוא התוצאה המתבקשת של תפיסת העליונות היהודית המוטבעת בציונות.

ב. אנחנו נמצאים כעת בשלב (אני מצטט מישהי ואינני יודע את מי) שבו מאוחר מדי לשנות את המערכת מבפנים, ומוקדם מדי להעמיד את הבני זונות אל הקיר.

ג. משטר האפרטהייד הוא הבעיה העיקרית, שדוחה כל בעיה אחרת, שניצבת בפני הציבור הישראלי. אנחנו רוצחים אנשים על בסיס יומי כמעט, אנחנו הופכים כמעט כל פלסטיני (במיוחד ברצועת עזה) לסובל מפוסט טראומה, והון עצום – הן אנושי הן ממון – מושקע בקיום משטר האפרטהייד. למעשה, משטר האפרטהייד הוא ההוצאה הגדולה ביותר של המדינה הציונית לדורותיה.

למה לא מרצ? אסביר אחרי הבחירות. אין לי עניין לפגוע במפלגה ששוב נראה שנלחמת על קיומה. למה לא חד”ש-תע”ל? בגלל אוקראינה. אני מגיע לפוליטיקה מתוך תפיסה שפוליטיקה היא התגשמות המוסר שלך בעולם. אני מגיע אליה מתוך תפיסה שמעמידה את זכויות האדם במרכז. חד”ש, כהרגלה, העמידה את עצמה בצד של מוסקווה במלחמת הזוועות שמתרחשת בשמונה החודשים האחרונים באוקראינה. הפעולות הרוסיות באוקראינה עולות ככל הנראה לכדי רצח עם – המדיניות המתוכננת של העברת ילדים אוקראינים למשפחות רוסיות היא עצמה רצח עם, כהגדרתו כחוק. וחד”ש, פבלובית, העמידה את עצמה לצד מוסקווה. מאחר והצבעה היא יישום של תפיסתי המוסרית, ומאחר ואני תומך בזכויות אדם, חד”ש איבדה את קולי, ואני מקווה שגם את קולותיהם של אחרים. אי אפשר לגנות את צה”ל ולתמוך בצבא הרוסי.

השאלה הראשונה, והיא מתבקשת, כשאני אומר שאצביע בל”ד, היא: אתה לא חושש שהיא לא תעבור את אחוז החסימה ואז תבזבז את קולך? לא, אני לא. גם אם בל”ד לא תעבור את אחוז החסימה, לא אבזבז את קולי. הצבעתי למפלגה שאני תומך בה ושתואמת כרגע – מילה חשובה, אנחנו לא רכושה של אף מפלגה – את דעותי. אין מפלגה מתאימה ממנה. במקרה הגרוע ביותר, הבעתי סולידריות עם מיעוט נרדף וקולי ירחיב את המספר הנדרש למנדט. במקרה הטוב, נציגי ייכנסו לכנסת.

צריך להזכיר: לסקרים אין משמעות, במיוחד לסקרים של חברות יהודיות במגזר הערבי. הסקרים העניקו לפייגלין שמונה מנדטים. הוא לא עבר את אחוז החסימה. טעות הדגימה היא שלושה אחוזים או יותר. יתר על כן, השימוש בסקרים הוא מניפולציה של מפלגות. לכו עם מצפונכם.

אז למה בל”ד? לא כי יש לי אשליות כלשהן ששינוי בנושא האפרטהייד יגיע מהפרלמנט הישראלי. השנה האחרונה הוכיחה זאת באופן גורף: ממשלת ה”שינוי” היתה רצחנית מכל קודמותיה בגדה המערבית מאז 2006. אני רוצה מפלגה שתחרפן את המשטר הציוני, שתהיה קוץ תמידי בעינו, שתחשוף את ערוות התיימרות הדמוקרטיה שלו.

אסתר חיות, כשתהתה לאחרונה האם לפסול את בל”ד, ציינה שמבחינתה הנקודה הקובעת בשאלת הפסילה היא האם בל”ד תעלה שוב את הצעת חוק היסוד שלה, שקובעת שישראל היא מדינת כל אזרחיה. אם תעשה זאת, הזהירה הנשיאה הגרועה ביותר של בית הדין הגבוה לעוול, היא מסתכנת בפסילה. כלומר, מבחינת חיות והערכאה שלה עצם הדרישה לשוויון בין כל האזרחים במדינה היא עילה לפסילה. חיות לא שמה לב – היא לא בדיוק הגבינה החדה במזווה – שהיא קבעה פה ש”יהודית” גוברת על “דמוקרטית.”

וזה בדיוק מה שאני רוצה. עוד כאלה. אני רוצה שבל”ד תהיה סוג של שין פיין בצפון אירלנד לפני הסכם גוד פריידיי, עם טוויסט: שין פיין התמודדו וזכו במושבים בפרלמנט הבריטי במשך שנים ארוכות, וכל פעם סירבו למלא את המושב שבו זכו. בכך הם הבהירו שהמשחק הלכאורה-דמוקרטי בצפון אירלנד הוא פיקציה בלתי לגיטימית. בל”ד, לטעמי, צריכה להרחיב את גבולות ההתנגדות הפרלמנטרית: לשבת בפרלמנט הציוני, ולהשתמש במושבים הללו כדי לחתור תחת המשטר. להגביר את הניגודים הפנימיים שבו, לחשוף את פניו האמיתיות.

לא, לא להמליץ על אף אחד לנשיא. נתניהו, גנץ, לפיד – כולם פושעי מלחמה, בדרגות משתנות אמנם. למנוע רוב משני הצדדים. לחרפן אותם. לתקוע את המשטר על אי תפקוד תמידי. לא, לא מגיעה לכם ממשלה מתפקדת, לא כשהתפקיד העיקרי שלה הוא לקיים משטר אפרטהייד.

ספק אם התנגדות פרלמנטרית תפיל את המשטר; לרוב הציוני יהיה קל מאד פשוט לא להקשיב. אבל תהיה לה השפעה בינלאומית, במיוחד אם חיות תפסול את בל”ד בשל דרישה לשוויון (אין לה עוד הרבה זמן בתפקיד, אבל לגמרי יתכן שנהיה בעוד בחירות תוך שלושה חודשים). המטרה היא שלילת הלגיטימיות של המשטר מבית – אבל בעיקר מחוץ. ואם המטרה שלך היא שבירת משטר האפרטהייד והקמת מדינת כל אזרחיה, אי אפשר לצפות יותר ממאבק פרלמנטרי. עיקר המאבק יהיה מחוץ לכנסת, והוא יהיה ארוך.

אל תפחדו כלל. והשתדלו לא לצפות במשדרים בסוף יום הבחירות. הם רק יוסיפו לכם מועקה, והם יהיו בוודאות קרובה שגויים לגמרי.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

סימן מעודד מארה”ב: המחוקקים לא מצטרפים אוטומטית לדרישותיה של ישראל

במשרד החוץ הישראלי חוששים שוועדת החקירה של האו”ם ביחס לדיקטטורה הצבאית בשטחים (”הסכסוך הישראלי-פלסטיני”, בלשון המדיה) תכריז בעוד כחצי שנה על ישראל כמדינת אפרטהייד. וראו זה פלא, לפני כמה ימים 42 מחוקקים בארה”ב פנו למזכיר המדינה בלינקן בדרישה שיעצור את ועדת החקירה.

מתבקש, כמובן, להעלות כמה תהיות. הראשונה שבהן היא איך בדיוק משרד החוץ הגיע להערכה שיכריזו על ישראל כמדינת אפרטהייד. האם המידע הגיע על ידי האזנה לעובדי או”ם באמצעות תוכנת פגאסוס? כי, צריך להזכיר, אנחנו יודעים שאחרי הבכירים הפלסטינים שהגישו את התלונות לבית הדין הבינלאומי בהאג בוצע מעקב על ידי פגאסוס. כאן המקום להזכיר שמעקב כזה, שמשבש חקירה של פשעי מלחמה ואולי פשעים נגד האנושות, הוא פשע מלחמה בעצמו.

שאלה נוספת היא למה, בעצם, צריכה לארצות הברית זכות וטו על החלטות שאינן מתקבלות על ידי מועצת הבטחון (השאלות ביחס לעצם סמכות הווטו של מועצת הבטחון יחכו להזדמנות אחרת). אחרי הכל, האו”ם מייצג את הקונסנסוס העולמי. באיזו סמכות מדינה אחת שוללת ממדינות העולם את הזכות להביע את דעתן?

שלושה ארגוני זכויות אדם בולטים – Human Rights Watch, יש דין ובצלם – כבר מצאו שהמשטר הישראלי הוא משטר אפרטהייד (בהבדלי גוונים שונים בשאלה האם משטר האפרטהייד חל רק בשטחים הפלסטיניים הכבושים או גם בישראל של 1948 גופא, שאלה שהופכת למעניינת יותר לאור העובדה שלראשונה יש מפלגה פלסטינית בקואליציה). מהדיווחים עולה שמחרתיים יצטרף אליהם גם אמנטסי אינטרנשיונל. נראה בשמחות.

ציונים, למותר לציין, לא מסוגלים להבין את עצם הרעיון שישראל היא מדינת אפרטהייד, וזאת משום שהתפיסה של הציונות מאז 1947 מחייבת משטר אפרטהייד. התפיסה היא שישראל צריכה להיות מדינה יהודית, גם ובמיוחד כאשר רוב האנשים שהיא שולטת עליהם אינם יהודים. כמו המצב כרגע. קריאת ההזדווגות של הזכר הציוני היא “ומה תעשה אם יהיה פה רוב ערבי”? מה זאת אומרת מה אעשה? אציית להחלטתן של בחירות חופשיות. מה אתם מציעים, משטר אפרטהייד?

אופס.

אבל לאחר כל ההערות הללו, צריך לדבר על הכלב שלא נבח: מספר המחוקקים שחתמו על המכתב לבלינקן הוא 42.

רק 42.

בקונגרס יש 535 חברים (הסנאט, עם 100 חברים, הוא הבית העליון של הקונגרס). עבדכם הנאמן זוכר את התקופה שבה אחד מאנשי איפא”ק, ארגון סוכני ההשפעה ולעתים הריגול הפרו-ישראלי החזק בארה”ב, התרברב שהוא יכול להשיג חתימות של 70 סנאטורים על מפית. השיטה של איפא”ק מוכרת: הוא מזרים כסף למועמדים שתומכים בישראל, ולמועמדים שמתייצבים נגד מועמדים שמתנגדים לישראל. ידועה גם העובדה שרוב הציבור האמריקאי נמצא הרבה יותר שמאלה ביחס לישראל מאשר חברי הקונגרס – כלומר, תומך בסנקציות כלפיה אם תמשיך לנהל את משטר האפרטהייד.

ועכשיו, כשיאיר לפיד רוצה לצאת למלחמה נגד האו”ם, הוא מצליח לגייס פחות מעשירית מחברי הקונגרס לתמיכה. מותר להניח – לא, לא להניח; מוקדם מדי; לקוות – שהאחיזה של משטר האפרטהייד הישראלי בגרונה של ארה”ב נחלשת. מותר לקוות שרבים מהדמוקרטים – במיוחד חברי הקונגרס, שהבחירה שלהם לא מובנת מאליה ושצריכים להתמודד מחדש מדי שנתיים – הבינו לאן הציבור שלהם הולך, והולכים איתו. עדיין לא בגלוי, עדיין לא בהתרסה, אבל בהתחמקות, בסרבנות אפורה. ב”אני עסוק מדי כרגע.”

מיכאל ספרד אומר כבר כמעט עשור שסופו של הכיבוש יבוא כגנב בלילה; שהוא יתמוטט כשהוא נראה בשיא עוצמתו, כמו ברית המועצות, כמו משטר האפרטהייד המקורי. מותר לקוות – ולדעת שכשהמשטר הציוני יתמוטט סוף סוף, נצטרך תכניות פעולה מוכנות משמאל, אלטרנטיבה למשטר שחלף.

דעו תקווה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

בתקשורת היהודית הקפידו לציין שדזמונד טוטו, שנפטר היום, התייחס לישראל כמשטר אפרטהייד. לשמאל הציוני יש בעיה: הדבקות ב”צדקת הדרך”

“אם אתה נייטרלי במצבים של אי צדק, בחרת בצד של המדכא. אם פיל מניח את רגלו על זנב עכבר, ואתה אומר שאתה נייטרלי, העכבר לא יעריך את הנייטרליות שלך.” הארכיבישוף דזמונד טוטו.

הארכיבישוף דזמונד טוטו, במעלות קדושים וטהורים, נפטר היום (א’). טוטו היה מהמנהיגים הנחושים נגד משטר האפרטהייד הדרום אפריקאי, ולאחר נפילתו הוביל את ועדות האמת והפיוס שקמו שם. הפתרון הזה היה קשה ובעייתי: הוא דרש מפקידי משטר האפרטהייד, בכלל זה אנשי הצבא ושירותי הבטחון הידועים לשמצה של המשטר, להתוודות על כל פשעיהם – ובתמורה העניק להם חנינה. האמת והפיוס, האמין טוטו, חשובים יותר מצדק – צדק שיכול היה להתגלגל למלחמת אזרחים בלתי פוסקת. רבים האמינו, אז והיום, שהתוצאה היתה שפושעים נגד האנושות חמקו מצדק. אבל, על כל האסונות שנחתו על דרום אפריקה, חתירה תחת המשטר הדמוקרטי או אף מלחמה בו על ידי מדינת העומק הדרום אפריקאית לא היתה אחת מהם.

בישראל התגובות למותו היו מעורבות. ישראל, אחרי הכל, היתה בעלת הברית האחרונה של משטר האפרטהייד, והמשיכה – כפי שציין יפה איתי מק – למכור לו נשק עד יומו האחרון. ב-1987, בכירים ישראליים הבטיחו למשטר האפרטהייד שהסנקציות יהיו הצגה בלבד. הבוקר התייחס ערוץ כאן למותו של טוטו כך: “טוטו זכה בפרס נובל לשלום ב-1984. הוא היה ידוע בקו אנטי ישראלי ואף השווה פעמים רבות את מדיניות ישראל לאפרטהייד בדרום אפריקה ולמשטרים אפלים אחרים מהעבר.”

ניתן היה לחשוב שאם אחד הלוחמים הגדולים ביותר נגד משטר האפרטהייד מגדיר את המדיניות של ישראל כאפרטהייד, כדאי שנעצור ונחשוב על זה לכמה דקות. אחרי הכל, האיש אמור לדעת על מה הוא מדבר. הוא היה שותף לפירוק משטר כזה והיה ממכונני המדינה שקמה אחריו.

וכאן אנחנו מגיעים לבעיה – אחת מרבות, אבל המרכזית – של השמאל הציוני וה”מרכז” שלנו. הוא מסוגל להודות ב”טעויות” שישראל עושה. הוא מוכן, מדי פעם, להפטיר שבעצם מדובר בעוול. אבל הוא לא יכול להרהר בצדקת הדרך, כי היא תשמוט את עולמו. אם ציונות היא גזענות, כפי שמצא האו”ם כבר בשנות ה-70; אם מה שקורה בגדה המערבית ואף בישראל גופא איננו “כיבוש” זמני או בעיה של אפליה שתפתר עם הזמן, מה זה אומר על המפעל הציוני כולו?

הציונים, בכלל, חושבים שהאו”ם צדק רק פעם אחרת: בהחלטה 181, שהקימה את מדינת ישראל. הם מתעלמים לנוחותם מכך שהחלטה 181 הורתה על הקמת שתי מדינות, ועל כך שירושלים בכלל איננה בתחומי אף אחת משתי המדינות הללו. הם מתלוננים על ה”רוב האוטומטי” שיש באו”ם נגד המשטר הציוני, אבל לא מוכנים לתהות למה קיים רוב כזה.

רוב מדינות העולם לא היו קיימות בכ”ט בנובמבר 1947. הן השתחררו זו אחר זו ממשטרים קולוניאליסטיים, שסוג כלשהו של אפרטהייד – הפרדה, בעברית – היה נהוג כמעט בכולם. בכל מקום, הילידים היו הנחותים והמהגרים האירופאים היו הגזע העליון. בכל מקום, היתה הפרדה – בין אם בחוק בין אם בנוהג – בין הפולשים האירופאים ובין האנשים שהם שיעבדו לצרכים כלכליים. יש סיבה טובה לכך שרוב מדינות העולם עוינות את ישראל: הן מזהות אינסטינקטיבית את צורת המשטר שלה, הן מכירות אותה על בשרן. האינטלקטואלים שלה זוכרים שב-1956, ישראל קשרה עם שתי מעצמות קולוניאליסטיות שוקעות, צרפת ובריטניה, נגד אחד הכוחות העולים של העולם השלישי, מצרים. הם מכירים היטב את ההיסטוריה של הסיוע הישראלי לדרום אפריקה. לא במקרה, כל מקום שהשתחרר מקולוניאליזם – אירלנד בכלל זה – מתייצב אוטומטית מול ישראל. הם מזהים את המגף שדורך על פני אנוש לנצח. הן חוו אותו.

ומה עושה השמאל הציוני? אומר שיש “תקלות” ועוולות מקומיים, כאילו היה גרסה של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית אחרי נאום חרושצ’ב ב-1956. הוא לא מוכן לדבר על אפרטהייד; הוא רוצה לדבר על כיבוש, שמתוחם במקום. אבל כיבוש אמור להיות זמני; הכיבוש הישראלי קיים כבר יותר מ-54 שנים. ישראל הכובשת קיימת בערך פי שלוש שנים מישראל הלא-כובשת.

ולפני הכיבוש, עד דצמבר 1966, ישראל הנהיגה משטר צבאי על האוכלוסיה הילידית שלה. פלסטינים ישראלים, רשמית אזרחים, נזקקו לאישורים מהממשל הצבאי כדי לנוע מעיר לעיר. המשורר מחמוד דרוויש ישב בכלא על שירו “תרשום, אני ערבי.”

“תרשום!

אני ערבי.

אתה גזלת את הפרדסים של אבותי

ואת האדמה אשר עיבדתי

אני וכל ילדי

ולא הותרת דבר לנו ולצאצאינו

מלבד האבנים האלה…”

דרוויש מתייחס כאן לשוד האדמות הגדול של שנות ה-50, כאשר באמצעות חוקי עוול תפסה המדינה היהודית את רוב אדמות הארץ. עזריאל קרליבך תיאר את השוד הזה במאמרו “זעקי, ארץ אהובה.” שלא במקרה, הכותרת מתכתבת עם “זעקי, ארץ אהובה” של הסופר הדרום-אפריקאי אלן פטון. קרליבך זיהה את הדמיון כבר בסוף 1953. והוא כותב:

“לא נלך לשם. לא אראה לך. לא אוכל. אפשר ואת לא תראי שם כל דבר. רק פקיד מסכן אחד, המקבל משכורת זעומה, ושולחן רעוע, וכמה ניירות, ותו לא. שום מחזה קורע לב. את, אולי – עיניים שכאלו לך, אשר לא תדענה. את צברית, ובכגון אלה הורגלת, ובשבילך טבעי הוא, שהעולם מחולק לשניים: מנצחים ומנוצחים, אדם עליון ואדם תחתון. ואילו אני – אני יהודי. אני רואה שם לבלר כותב, יושב ורושם על הקלף "ורכושם מוחרם לטובת המדינה" בעוון מה שאבותי לא האמינו באלוהי הצדק הצלוב של המלכה איזאבלה, אני רואה שם לבלר של הגרמנים כותב וחותם "וכל הנכסים של היהודי הופקעו כדת וכדין בתוקף חוק הרכישה מידי בלתי-אריים"…”

(ההדגשה שלי.)

מי יעז לכתוב כך היום?

עוול, שוד, שעבוד, ביזה; הכל על פי חוק. יש לנו משפטנים טובים, ולהם היו מורים טובים. ולפני זה – הנכבה. לא רק מעשי הטבח והגירוש; לא, הנכבה התממשה כשבן גוריון הורה לירות בפלאחים שמנסים לחזור לאדמתם – אחרי סוף מעשי האיבה.

ואת כל זה קברנו, ואנחנו מאד רוצים שאף אחד לא יזכור. אבל איזה שם יש למשטר של “מנצחים ומנוצחים, אדם עליון ואדם תחתון”? אלא שהשמאל הציוני לא יכול להכיר בכך. פעם, עד לפני שנתיים בערך, הייתי חבר בוועידת מרצ, עד שעזבתי את המפלגה. הייתי חבר בקבוצת הפייסבוק של הוועידה. כל נסיון להזכיר את הנכבה נתקל בנאצות וגידופים, קריאות שאלך למשותפת. אלה היו נאצות חריפות יותר מאלה שאני מורגל אליהן בטוויטר; בסופו של דבר התייאשתי ואכן הלכתי למשותפת.

השמאל הציוני לא ניתן לתיקון, כי הוא איננו מסוגל ראשית כל להסתכל במציאות. הוא לא יהיה מסוגל להקים ועדות אמת ופיוס, כי מה שיעלה מהן ירסק את עולמו. בסופו של דבר, הגרעין של השמאל הציוני הוא יוצאי הקיבוצים והמושבים – המרוויחים הגדולים משוד האדמות. לבקש מהם להביט באמת יהיה לבקש מהם לומר שליסטים היו אבותיהם (לשונו של הרש”י הראשון על התורה, וכמה חוסר בטחון יש בו). אולי פסיכולוגית אי אפשר לדרוש את זה מהם.

אנחנו רואים עד כמה חיוור השמאל הציוני בממשלה הנוכחית. אחרים יזכרו גם את חוסר התפקוד שלו בכל מה שקשור לכיבוש ולאפרטהייד גם בממשלות רבין וברק. הוא חושש לגעת בלב הבעיה. ועל כן צריך לתת לו לקרוס, לקוות שהוא לא ישרוד, ולהקים משהו אחר על חורבותיו. מבנה אחר, שחבריו יבינו היטב שההיסטוריה של הארץ הזו היא טרגדיה, לא נס; שפליטי חרב מהאסון הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית, אדמות הדמים של מזרח אירופה, הגיעו לכאן – ושיעתקו את הפרקטיקות של מולדתם לכאן.

אבל, אם אי פעם נרצה באמת ופיוס, נאלץ לנהל את הוויכוח הגדול, הנורא, עם הדורות שמעלינו. כובשי כנען בסופה, הדור ששתק כל כך כי אילו היה מעז לדבר היה זועק. ואנחנו צריכים, עם זאת, לזכור שזה לא רק הסיפור שלנו. הפלסטינים, העם היליד, כאן. גם להם יש היסטוריה. גם להם יש דור אבוד. שני הדורות האלה לא יוכלו עוד להשלים, ולא יתכן שום פיוס ביניהם; אבל לנו, הצאצאים, יש חובה כזו, כדי שלא להוריש את הסכסוך הלאה, לא להפוך את פלסטינה לאירלנד, על 700 שנות האפרטהייד שלה. אנחנו חייבים למרוד באבותינו, שמא נהיה כמוהם; אנחנו נולדים ומאכלתם בליבנו.

ובדרך הזו השמאל הציוני לא יוכל להיות השותף שלנו. הוא חלק מהבעיה, בדיוק משום שאיננו יכול לראות את הבעיה.

(יוסי גורביץ)

מה עומד מאחורי שינוי הנחיות הירי של צה”ל

רועי שרון חשף אמש (א’) שינוי בפקודות הירי של צה”ל: מעתה, חמושיו יוכלו לירות בפלסטינים שיידו אבנים או בקבוקי תבערה גם כשהם לא מהווים עוד סכנה, או, בלשון צה”ל, כשהם נמלטים. השינוי הזה מעלה שלוש הערות.

ראשית, העיתוי. שרון מציין שהפקודה שונתה בשבועות האחרונים – אבל צה”ל הוציא את המידע הזה החוצה דווקא אתמול. למה אתמול? כי בצבא יודעים שהם יצטרכו לעשות משהו עם המאחז הבלתי חוקי על אדמות בורקה (”חומש”), והם יצטרכו לעשות משהו בקרוב. אז הם משחדים את המתנחלים: הנה, תראו, הקלנו על ירי בפלסטינים.

(וכאן תהיה בכל זאת הערת אגב: אתמול ירו חמושי צה”ל קליעי גומי ב-15 תושבי בורקה, שמחו על העליה המסיבית של מתנחלים לאדמותיהם, וגרמו לכ-50 פלסטינים לשאיפת גז. שלשום ירו החמושים קליעי גומי בשמונה תושבי בורקה. ופגעו בכ-50 אחרים בשאיפת גז. התקשורת היהודית לא דיווחה על התקריות הללו. תיראו מופתעים.)

לצה”ל יש היסטוריה מתועדת של פגיעה בפלסטינים כדי לרצות מתנחלים. ב-2015 אמר הגנרל תמיר ידעי, אז מפקד אוגדת איו”ש ובעבר שימש כעלוב פיקוד המרכז, למתנחלי חלמיש שהוא שינה את הפקודות “וקצת החמרנו עם האנשים פה בסביבה, במקומות שבהם היינו יורים גז או גומי אנחנו יורים רוגר ולעתים חי.” רוגר הוא נשק בקוטר 0.22 והוא נשק קטלני לכל דבר. ידעי אמר למתנחלים, הקליינטלה האמיתית שלו, שהוא הפעיל כוח מעבר לנדרש – במשתמע, כדי לרצות אותם.

הערה שניה: הפעלת כוח מעבר לנדרש, כשאתה יודע שהוא מעבר לנדרש, היא פשע מלחמה. כשאתה יורה באדם נמלט שלא מהווה לך כל סכנה, אתה מבצע פשע מלחמה. פשעי המלחמה האלה מתבצעים במידה ניכרת לצרכי דעת קהל. צה”ל חוזר כאן לפקודות הפתיחה באש במבצע שומרי הסף – הטבח שבוצע על הגדרות בעזה ב-2018-2019. הוא נסוג מהן בשקט בשעתו משום שהן הסבו לו הרבה יותר נזק מתועלת. אבל, שוב, צריך לשחד את המתנחלים. וצה”ל כבר התרגל לבצע פשעי מלחמה, והוא יודע שאף אחד בישראל לא יתלונן, ושאם הוא יהרוג ילדים שהשליכו אבנים ונמלטו, התקשורת היהודית פשוט לא תדווח על זה, או תדברר את השקר התורן של דובר צה”ל. אז למה לא?

ושלישית, הפיל שבחדר: הפקודה הרשמית לא מבחינה בין יהודים ופלסטינים, אבל הנהלים בשטח מבחינים גם מבחינים. שום חייל צה”ל לא יירה כדי להרוג, או אפילו כדי לפצוע, במיידי אבנים יהודים. הוא לא יירה לעברם גז. הוא לא יירה לעברם קליעי גומי. הוא לא ישליך לעברם רימוני הלם, אפילו אם הפורעים היהודים יתקפו אותו. לא רק שהוא לא יירה בהם, הוא אפילו לא יעצור אותם.

אבנים שיהודים משליכים הורגות ופוצעות באותה המידה כמו אבנים שמשליכים פלסטינים, אבל הנוהל – כמקובל במשטר אפרטהייד – משתנה על פי הקבוצה האתנית של משליך האבן. ואנחנו מתרגלים לזה, יום אחרי יום.

(יוסי גורביץ)

הרצח שביצעו אתמול חמושי מג”ב, והתגובה בעקבותיו, מעידים עד כמה ישראל מתרחקת משלטון חוק

התחלתי את פרויקט 300 הזה, לפני כמעט שבועיים, בעמידה על כך שרוב הציבור הישראלי חושב שצה”ל לא מבצע מספיק פשעי מלחמה. אתמול (ז’) בוצע, לעיני המצלמות, עוד אחד. חמושי מג”ב פצעו את מוחמד שווכת סלאמה, שדקר אזרח ישראלי וניסה להרוג אותו; עד כאן הם ביצעו את תפקידם. מה שקרה אחר כך היה רצח: הם ירו בסלאמה כשהוא שוכב על הרצפה ולא מסכן אותם. האירוע תועד במצלמה.

פעם הייתי כותב “לרוע מזלם, האירוע תועד במצלמה,” אבל זה כבר מזמן לא נכון. שני ההורגים במדים הפכו לגיבורי העם. התגובה נחלקה לשתיים. האחת, היתה טענה שהם היו בסכנת חיים, שזה קשקוש מוחלט. הועלתה הטענה שסלאמה יכול היה לשאת עליו חגורת נפץ. באותה המידה אפשר היה לטעון שהוא חיזר שעוד שניה יתפצל לקרניים קטלניות. אם היה עליו מטען נפץ, שני החמושים שירו בו היו בטווח הפגיעה שלו. כמו אלאור אזריה, שהעלה את השטות הזו כטענת הגנה, גם הם לא חששו ממטען. אם היו חוששים מכזה, הם היו תופסים מחסה. כמובן, אדם חושב לא היה מעלה את ההבל הזה, משום שאדם חושב היה תוהה למה אדם שיש עליו חגורת נפץ מפעיל סכין כנגד אדם אחד ולא, נניח, פוסע מעדנות אל תוך המון ומפעיל אותה. על פי ההגיון הזה, אסור אף פעם לעצור רוצחים – בתנאי, כמובן, שהם פלסטינים.

וזו בדיוק היתה התגובה של ראש הממשלה, נפתלי “הרגתי הרבה ערבים ואין עם זה שום בעיה” בנט: לדבריו, החמשים פעלו כמצופה מהם. זו היתה גם התגובה של מפקד מג”ב, והתגובה של השר לבטחון פנים. לפני שלושים שנים בערך, ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, אמר ש”מחבל לא צריך לצאת חי מהאירוע.” אז הדרישה הזו נדחתה על הסף. עכשיו היא הדוקטרינה הרשמית של ממשלת ישראל. יש אנשים, אפשר לזהות אותם על פי המוצא שלהם, שאם הם נוקטים באלימות – אחת היא אם הרגו או היוו סיכון של ממש – שיש להרוג במקום.

יש שתי דוקטרינות פעולה חוקיות. האחת היא של מצב מלחמה. במצב מלחמה, אויב שאיננו מהווה עוד סכנה הוא שבוי ויש לשמור על חייו מכל משמר. השניה היא של אכיפת חוק. עבריין שמסכן חיי אחרים מצדיק הפעלת כוח כלפיו, עד לרגע שבו שוב איננו מהווה סכנה. אז יש להעמיד אותו לדין, וגם אז יש לשמור על כל זכויותיו. אין דוקטרינה אחרת.

ישראל הכריזה אמש על סוף שלטון החוק בכל מה שקשור למפגעים פלסטינים – או, כפי שקורה פעם אחר פעם, מי שחמושים ישראלים טועים לראות בהם מפגעים. דינם מוות, והחמוש בזירה הוא השופט, חבר המושבעים והתליין גם יחד. אחרי אתמול, חמושים ישראלים יודעים שהם יכולים לעשות מה שהם רוצים במי שנתפס כמפגע – אדם, נזכיר, שלא מהווה יותר סכנה ושלא הובא בפני בית דין; חשוד לכל דבר – ושהם יקבלו את הגיבוי של המפקד שלהם, השר שלהם, וראש הממשלה.

כאן נוצר דיסוננס בין הפקודות הכתובות ובין רוח הציבור. מעתה, קצינים יתקשו לאסור על חיילים ושוטרים לרצוח חשודים – כי ראש הממשלה, השר ומפקד החיל אמרו את דברם. וכל זה צפוי לעייפה: מדינת אפרטהייד איננה יכולה, בסופו של דבר, אלא להכריז על האוכלוסיה שהיא דורסת ככזו שדמה בראשה מעצם קיומה.

כל זה, כמובן, יחלחל לתוך ישראל. שוטרים יהרגו חשודים, גם אם הם יהודים, וייתלו בדברי מפקדיהם אחרי הרג סלאמה. הדבר המסוכן לכל מדינה הוא הצבא והמשטרה שלה, והרגע שבו הם מבינים שאין עליהם בעצם כל רסן. מדינה שמתירה לכוחות המזוינים שלה לפעול ככנופיה, תקבל כנופיה. וכנופיות לא מכירות בגבולות. זכרו את ההרג של סלאמה: כמו אזריה, הוא מציין התדרדרות, כזו שהציבור מריע לה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

הערה מנהלתית ב’: כשהתחלתי את הפרויקט, נשמטה מזכרוני העובדה שבשבוע הבא לא אהיה ארבעה ימים ליד מחשב. בהתאם, אני מאריך את משך הפרויקט עד ה-27 בדצמבר.

(יוסי גורביץ)

לחוק האזרחות אין, ולא היה, כל קשר לצרכי בטחון. השבוע הודה יאיר לפיד שהמטרה היא משטור דמוגרפי, ולא שם לב שבכך אישש שישראל היא משטר אפרטהייד

בצירוף נסיבות מוצלח, הפילה האופוזיציה את חוק האזרחות בהצבעה השבוע. חוק האזרחות, נזכיר, מונע מפלסטינים אזרחי ישראל את האפשרות להעניק מעמד לבני זוג פלסטינים שאינם ישראלים. יהודי שמתחתן עם יהודיה מפנסילבניה יעניק לה בכך זכויות אזרחיות פה; אם יתחתן עם נוצריה בפלורידה, היא תקבל תושבות – אם כי משרד הפנים צפוי לחרוק שיניים; אבל החוק מנע מפלסטינים ישראלים שנישאים לפלסטינים אחרים להעניק להם זכויות פה. חשוב לציין: החוק לא חל רק על פלסטינים מהגדה המערבית והרצועה, אלא על פלסטינים בכלל, כולל למשל פלסטינים ירדנים.

החוק הוא טכנית "הוראת שעה": הכנסת ידעה שבג"ץ לא יוכל לבלוע חוק כזה כחוק קבוע, משום שהפרת הזכויות מהותית מדי. אבל בג"ץ הוא כמו מלאך המוות היהודי, טמבל עיוור, כך שכל זמן שמדובר ב"הוראת שעה" שמאושרת מדי שנה, הוא חי איתה. אחרי הכל, אלה לא הילדים של שופטי בג"ץ שיושפע ממנו.

במהלך השבועות האחרונים היתה הרבה קשקשת על כך שלחוק הזה יש חשיבות בטחונית. כמו בכל פעם שישראל טוענת שצורך בטחוני, בסופו של דבר מדובר בצורך אפרטהיידיסטי. השבוע אמרה איילת שקד במפורש שהמטרה של החוק היא דמוגרפית. אבל אין מביאים ראיה מן היודו-נאצית. נפנה, אם כן, אל איש המרכז הרדיקלי המובהק, שר החוץ יאיר לפיד: הוא אמר השבוע ש”לא צריך להסתתר מן המהות של חוק האזרחות. הוא אחד הכלים שנועדו להבטיח רוב יהודי במדינת ישראל.”

המשמעות של דברי לפיד היא שלישראל יש צורך ברוב יהודי; ושלשם הרוב היהודי הזה היא לא תתבייש לפגוע בזכויות הבסיסיות של אזרחיה הפלסטיניים. הוא לא אמר במפורש, אבל המשמעות של דבריו היא שיש ציבור במדינה שיש לו את כל הזכויות, מי שיצא מרחם אשה יהודיה, ויש מי שיש לו רק זכויות חלקיות. יש מי שיש לו זכויות אזרחיות וזכויות קיבוציות, ומי שיש לו רק זכויות אזרחיות, גם הן חלקיות, ושיגיד תודה.

אפשר היה לשאול מה עוד מוכנה ישראל לעשות כדי לשמור על “רוב יהודי”. האם, למשל, היא תבצע טיהור אתני, במקרה שמספר האזרחים הפלסטינים יעלה על הנדרש על פי תפיסה דמוגרפית כלשהי? אחרי הכל, אנחנו מדברים על האיש שלפני שמונה שנים כתב ש”אחרי הפלשתינאים נצטרך להתמודד עם ערביי ישראל, כי הם לא מתים עלינו.” לפיד אמנם העתיק אז מטור קודם שכתב, אבל כשפרסם את הדברים הוא כבר היה שר האוצר. מהטקסט הזה ברור מי מבחינתו הקהל שלו (יהודים) ומי מיעוט נסבל בקושי.

אפשר להאמין שלפיד לא הבין מה הוא אומר: ש”יהדות ודמוקרטית” היא בלוף, כי הדמוקרטיה תמיד תכנע לפני היהדות. שישראל עדיין נמצאת בתפיסה שבטית ואין לה תפיסה לאומית. שישראל היא מדינת אפרטהייד ובהכרח תהיה מדינת אפרטהייד, כי הצו המרכזי של קיומה הוא עליונות יהודית – זו המשמעות של “מדינה יהודית”, שמזה 70 שנים ויותר לא מצליחים לצקת לה תוכן אחר. מדינה שבה היהודי הוא אדון וכל השאר הם אורחים שצריכים לומר תודה.

כאילו לא היה כאן עם יליד. כאילו אין למקום המעונה הזה היסטוריה ארוכה, שרובה המכריע איננה היסטוריה יהודית. כאילו אפשר, בשם הרצון לחבר בין התנ”ך והפלמ”ח, לדלג על 1,900 שנים ולהחליט שהן אינן היסטוריה, רק סרח עודף שצריך להעלים. ישראל תמיד תהיה מדינה של יהודיה, ותמיד תהיה מפוחדת עד מוות מן הזר.

הפחד הוא כפול: ראשית, הפחד הבסיסי מן היליד שנושל ושעודו איתנו (צפו בפירכוסים ההיסטריים כשעולה הנושא של זכות השיבה, כביכול ליהודים יש זכות שיבה מיתית אחרי 2,000 שנים ולפלסטינים אין זכות היסטורית כזו אחרי 70 שנים), שהוא משותף לכל החברות של קולוניאליזם של מתיישבים (settler colonialism). הליסטים יודע שהוא ליסטים. מכאן החשש שכל דריסת רגל של המנושל תביא לאובדן של המנשל – אחרי הכל, המנשל יודע שהוא עצמו ביצע טיהור אתני, והוא משליך את מה שעשה על קורבנותיו.

והשני הוא הפחד היהודי העמוק מכולם: שהיכרות עם הזר תביא לאובדן הזהות היהודית. אחרי הכל, רוב היהודים לאורך ההיסטוריה עשו בדיוק את זה: הם השתקעו בחברות שבהן חיו, ותוך זמן לא רב הם לא היו יהודים יותר. בסופו של דבר, החשש היהודי הבסיסי הוא שהזהות שלו תלושה, שכל מגע עם תרבות זרה יחסל אותה. ואכן, צריך להודות שהיהדות האורתודוקסית היא לא בדיוק הסחורה הלוהטת ביותר בשוק הרעיונות.

אלא שלפחדים האלה, שהיהודים הישראלים מקרינים על סביבתם, יש קורבנות של ממש – המיעוט היליד. ומאחר ואין למדינה היהודית קיום אלא כמדינת אפרטהייד; מאחר והיא איננה מסוגלת להכיל את כל ילדיה של המולדת, הגיע הזמן להעביר אותה מן העולם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

משטר ההפרדה הישראלי מקבל את שמו המדויק, זה שנהגה באפריקנס

בשבוע שעבר פרסם יש דין חוות דעת משפטית, שנכתבה על ידי עו”ד מיכאל ספרד, ושעברה בחינה על ידי משפטני עבר בולטים: יהודית קרפ המיתולוגית ומיכאל בן יאיר, היועץ המשפטי לממשלה של ממשלת רבין השניה. המסקנות שלה בוטות ולעיתים קשות לעיכול: ישראל מבצעת, שיטתית ויומיומית, את הפשע נגד האנושות המוכר כפשע האפרטהייד. (הגילוי הנאות הקבוע: שימשתי ככותב הבלוג של יש דין בין 2013 ו-2017, ואני מכיר ומוקיר את אנשי הארגון.)

מבלי להכנס עכשיו לשאלת משטר האפרטהייד ההיסטורי והדמיון בינו ובין משטר ההפרדה הישראלי (אחד משיאי השפל בתחום היה כאשר בן דרור ימיני ניסה לטעון שפעילים נגד האפרטהייד בדרום אפריקה לא ידעו על מה הם מדברים כשקראו למה שקורה בגדה אפרטהייד), הנושא שחוות הדעת מתמקדת בו הוא פשע האפרטהייד. במשך שנים פעילים ישראלים ובינלאומיים דיברו על משטר אפרטהייד בגדה, ויצרו מה שחוות הדעת מכנה “אנלוגיה אינטואיטיבית”; מה שחוות הדעת עושה הוא לעגן את האנלוגיה במציאות המשפטית בגדה, ולהוכיח אותה.

הטענה הראשונה של מתנגדי השימוש במושג “אפרטהייד”, שיש חפיפה ניכרת ביניהם ובין ציונים, היא שמשטר האפרטהייד התבסס על גזענות וזה לא המצב כאן. ובכן, משטר ההפרדה הדרום אפריקאי אכן התבסס על הבחנות גזעניות – אבל ההגדרה של פשע האפרטהייד לא מצריכה כזה. היא מצריכה מצב שבו יש שתי קבוצות ושאחת מהן סובלת מאפליה שעולה עד כדי מעשים לא אנושיים. ההתמקדות היא במעשים ובמצב, לא באידיאולוגיה. משטר הפרדה שמבוסס על אפליה אתנית – סוג אפליה שמוזכר במפורש בהגדרות פשע האפרטהייד – עונה לכל דבר ועניין על הקטגוריות של פשע אפרטהייד. קיומו של משטר אפרטהייד לא מצריך אידיאולוגיה גזענית: די בכך שיקבע, וישמר (הנקודה הזו קריטית), משטר אפליה בין שתי קבוצות.

הקביעה הקשה ביותר בחוות הדעת, מבחינתי על כל פנים, היתה האמירה שפשע אפרטהייד הוא “פשע שמבצע משטר, שעצם קיומו בלתי לגיטימי ולכן פעולה שמטרתו שימורו ושימור השליטה והדיכוי שבמרכזו – היא פלילית.” ישראלים רבים ימצאו את המשפט הזה קשה לעיכול. ראשית, הוא מצביע על המשטר הישראלי בגדה המערבית – ואם יתבצע סיפוח, על המשטר הישראלי כולו – כמשטר בלתי לגיטימי; שנית, מאליה עולה ההשתמעות שאם כל פעולה לשימורו של המשטר הזה פלילית, חייל במחסום מבצע פשע נגד האנושות כאשר הוא מציית לפקודה שגרתית. כאמור, קשה לעיכול.

אבל, אחרי שנותנים להלם הרגשי לעבוד ומניחים להגיון לחזור ולתפקד, המשפט הזה – קשה וחריף ככל שיהיה – מדויק. המשטר הישראלי בגדה המערבית איננו לגיטימי, ופעולה לשימורו היא, בהתאם, פלילית. אלא שאת התיק הזה לא יפילו על החייל במחסום. האחרון איננו פועל כדי לשמר את המשטר; הוא פועל ליישם פקודות שקיבל. ככל שהפקודות הללו אינן בלתי אנושיות במובהק – ובשאלה של עיכוב יולדת במחסום, למשל, אנחנו מתקרבים לגבול הזה – אין עליו אחריות.

למח”ט שלו, מצד שני, אין את ההגנה הזו. השאלה מה אחריותם של תועמלנים שפועלים לשימור משטר שהוא במהותו פשע נגד האנושות מעניינת, אבל אני לא משפטן וחוות הדעת לא מתייחסת אליה.

נקודה מרכזית של חוות הדעת היא שממשלות ישראל לדורותיהן רימו את הציבור הישראלי ואת העולם: הן טענו תמיד שהשטחים הכבושים “שנויים במחלוקת,” אבל שהן פתוחות למשא ומתן על עתידם. בפועל, כל ממשלות ישראל – כן, גם ממשלת רבין השניה – פעלו כמיטב יכולתן כדי לוודא שישראל תבצע סיפוח בפועל, אם לא סיפוח רשמי של השטח. עומק ההונאה הזו נחשף בעמוד 25 של חוות הדעת, שמתייחס לביזה הגדולה של משאבי הגדה על ידי המשטר הישראלי. תרגיל ההונאה הזה הרדים את העולם, או לפחות חלק ממנו; מי שסירב להכנע למנגינה המתוקה של “זה עוד מעט נגמר” מצא את עצמו מול תועמלנים שטענו שהוא אנטישמי. (בהתייחס לתועמלנים האלה, אני מחזיר אתכם לפסקה הקודמת.)

הנסיון להכריז על סיפוח של הגדה ריסק לרסיסים מבצע לוחמה פסיכולוגית של 53 שנים. זה כנראה הדבר הטוב ביותר שיצא ממנו: היום, כדי להאמין בשקרים הישנים על “שטחים שנויים במחלוקת” ש”ידונו במשא ומתן” אתה צריך לשקר לעצמך אקטיבית.

הפשעים נגד האנושות שמבצע המשטר הישראלי בגדה כחלק מביצוע פשע האפרטהייד מתבטא במהלכים הבאים, שמוכרים לכל ישראלי ער:

1. שלילת זכויות אזרח במשך 53 שנים והחזקת אוכלוסיה ללא זכויות אזרח. בנושא זה חשוב לציין את העבודה היסודית שעושה חוות הדעת (עמ’ 33-34) בפירוק השקר של בן דרור ימיני ואחרים בנוסח “אבל הרשות הפלסטינית.”

2. מערכת הדין הכפולה שמופעלת בשטחים, שבמסגרתה פלסטינים נידונים בבתי דין צבאיים (חוות הדעת מדגישה שהדיונים נערכים בשפה זרה להם), תחת החוק הירדני והצבאי, בעוד שהמתנחלים נידונים בבתי משפט ישראליים.

3. מניעת זכותם של הפלסטינים לפיתוח. סמכויות הבניה בגדה הועברו למפקד הצבאי, שטרח עד כה לאפשר הקמתם של שני ישובים פלסטיניים בלבד (אחד מהם בהנחיה משפטית בעקבות גירוש אוכלוסיה בדואית), אבל איפשר את הקמתם של כ-100 התנחלויות וכ-100 מאחזים. מכלל השטחים שהוכרזו על ידי הרשויות הישראליות כאדמות מדינה, רק 0.24% מהן הועברו לשימוש של פלסטינים.

4. עצם משטר ההפרדה בגדה המערבית, שמתבטא בכך שפלסטיני שמנסה לעבד את הקרקע של אביו בשטחים שישראל השתלטה עליהם זקוק לאישור מהמנהל האזרחי – גוף שבו אין לו שום יצוג – ולרוב איננו מקבל אותו, בעוד שכל יהודי (גם אם הוא יליד ברוקלין ולא טרח להתאזרח) יכול להכנס אליו בחופשיות. המשפט הבינלאומי מגדיר התנהגות כזו כ”פעולה, לרבות חקיקתית, המכוונת לחלק את האוכלוסיה לפי שיוך קבוצתי על ידי יצירת שמורות נפרדות וגטאות לקבוצות הגזעיות.”

5. הפקעה ונישול מקרקעות. באמת שאין צורך להרחיב בנקודה הזו.

6. רדיפת מתנגדי ומבקרי משטר. צה”ל והשב”כ נוהגים להפעיל אלימות, בכלל זה עינויים (פשע נגד האנושות בפני עצמו), ולכלוא ולגרש אנשים בשל עצם התנגדותם לקיומו של המשטר המדכא אותם. בחלק מההמקרים משטר האפרטהייד הישראלי גם הורג אותם, ומטייח אחר כך את הרצח כ”מלחמה בטרור.”

7. העברות כפויות של אוכלוסיה במטרה לשנות את המבנה הדמוגרפי של האזור. כאן ההתייחסות איננה להתנחלויות, שאנשים אינם נכפים לעבור אליהן, אלא לגירושים החוזרים ונשנים של פלסטינים מאדמה שהמשטר רוצה להעביר ליהודים. המקרה הבולט ביותר כרגע הוא חאן אל אחמר, אבל יש להזכיר גם את סוסיא ושטח אש 918.

8. כל זה ביחד עולה לכדי קטגוריה של “תקיפה שיטתית ונרחבת של אוכלוסיה אזרחית”, מרכיב מובהק של פשע האפרטהייד.

אז כן, זה אפרטהייד. זה היה אפרטהייד כבר 53 שנים.

החשיבות בחוות הדעת של יש דין היא כאמור בכך שהיא לוקחת תפיסה אינטואיטיבית – יש כאן משטר אפרטהייד – ומעגנת אותה במציאות משפטית. מעבר לכך, התזמון שלה מדויק: ברגע שבו ישראל התפשטה מכל המחלצות שנועדו להגן עליה מעצם השימוש במילה “אפרטהייד”, בכך שהכריזה על כוונתה לספח את השטחים – תוך מניעת זכויות אזרח מהמסופחים. חוות הדעת מגיעה בשבוע שבו פיטר ביינרט הכריז על הפסקת תמיכתו באשליה של שתי מדינות ותמיכה במדינה אחת בין הים לירדן, עם חירות וצדק לכל. ישראל קפצה מעל הכריש; אולי, אולי, אולי ראינו השבוע את סוף ההתחלה.

דעו תקווה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: ביוט רביעי הבא, ה-22 ביולי, אערוך בשעה 19:00 את הרצאת הזום ‘משלהי התנ”ך עד (כמעט( הפלמ”ח”, שהיא היסטוריה אדוורסריאלית של היהדות כפי שמלמדים אותה פה. ההרצאה תמשך כשעה וחצי ולאחר מכך יוקדש זמן לשאלות. עלות ההרצאה היא 20 ש”ח לפחות (כלומר, אתם רשאים לשלם יותר). כל המעוניינים להרשם, אנא שלחו מייל ל[email protected], ואני אשלח לכם את הקישור ואת פרטי התשלום.

(יוסי גורביץ)

דו”ח חדש מזכיר לנו שהתקשורת הישראלית שותפה מלאה לכיבוס האפרטהייד והחלפתו במונח מוליך השולל “החלת ריבונות”. למה?

צוות חשיבה שמאלי חדש, מהסוג שאין לנו די ממנו, בשם “זולת” (גילוי נאות: אני מיודד עם זהבה גלאון, נשיאת זולת, ועינת עובדיה, המנכ”לית) הוציא בימים האחרונים דו”ח קצר, “דו”ח המכבסה – זה לא ‘סיפוח’ – זה אפרטהייד”. אתם יכולים לקרוא אותו כאן.

הטענה המרכזית של הדו"ח היא קריטית: מה שנתניהו וחבר מרעיו מנסים לבצע איננו “החלת ריבונות”, כפי שקוראת לזה התקשורת היהודית הכנועה: מדובר באפרטהייד. הדיקטטורה הצבאית הישראלית, על ההתנחלויות שהיא הקימה ועל משטר ההיתרים שלה, היתה צורה של אפרטהייד במשך שנים רבות; אבל עדיין היה עלה תאנה משפטי שהוציא מכלל זה את מדינת ישראל.

אתם מבינים, על פי הפיקציה המשפטית המזוהמת המקובלת, הריבון בשטחים הפלסטינים הכבושים איננו ממשלת ישראל, אלא צה”ל. אלוף פיקוד מרכז, לא ראש הממשלה, הוא האחראי על הגדה המערבית; אלוף פיקוד הדרום, על רצועת עזה.

מדובר, כמובן, בשטות גמורה, כזו שרק דיפלומטים מנוסים יכולים לשמוע ולהגיב בהמהום ורק שליטתם העצמית, פרי אימון של שנים, מונעת מהם מלהיחנק בצחוק פרוע. עלובי הפיקודים מקבלים את הפקודות שלהם מהממשלה. טוב, רוב הזמן: לפעמים, כמו בתחילת האינתיפאדה השניה, הם מבצעים הפיכה צבאית שקטה, יורים מיליון קליעים בחודש אחד, ונמנעים מלבצע את הוראות הממשלה הנואשת שרוצה הפסקת אש, כי הם מבינים טוב יותר. אבל בדרך כלל, העלוב מקבל הנחיות משר הבטחון, והוא תחת פיקודה של הממשלה.

ברגע שיסופחו השטחים, עלה התאנה השקוף מאד הזה יוסר. ממשלת ישראל תהיה אחראית ישירות על מיליוני בני אדם שלא בחרו בה. נחדד: ממשלת ישראל, שנבחרת רק על ידי כ-40% מתושבי המדינה עליה היא שולטת, תהיה אחראית על מיליוני תושבים נטולי זכויות אזרח. הם לא יוכלו להפיל אותה, להצביע נגדה, לשנות את החוקים – אבל הם יהיו כפופים להם. לזה קוראים במשפט הבינלאומי משטר אפרטהייד.

קיומו של משטר אפרטהייד, מציין הדו”ח יפה, הוא פשע שבמהותו הוא פשע משטרי. כלומר, הוא נובע מעצם קיומו של המשטר והאחראים עליו הם בכירי המשטר הרלוונטיים.

פשע האפרטהייד מוגדר במשפט הבינלאומי כפשע נגד האנושות. קראו את המשפט הזה שוב. תנו לו לשקוע.

כל מי שיהיה שותף לפשע האפרטהייד יהיה בסכנת העמדה לדין בשל פשעים כנגד האנושות. חמושי צה”ל, שימו לב: הפקודות שאתם מקבלים החל מהראשון ביולי, גם אם הן נראות תמימות, גם אם הן נראות שגרתיות, מסכנות אתכם בהעמדה לדין על פשעים נגד האנושות מעצם הציות להם. ואתם מכירים היטב את הקצינים שלכם: הם נועזים מאד בהובלה בקרב, אבל אם תהיה סכנה לקריירה שלהם, הם יזרקו אתכם לכלבים בלי לחשוב על זה פעמיים. אז לפני שאתם מבצעים את הפקודות, בדקו אותן היטב מול עורכי דין.

גודל השטחים שישראל תספח לא משנה לצורך הגדרתה כמבצעת פשע אפרטהייד. מטר מרובע יספיק. “גושי התנחלויות” מול סיפוח כל שטחי סי – זה לא משנה. כלומר, זה ישנה מאד לחייהם של הפלסטינים, אבל זה לא ישנה בשיט את הפשע.

התקשורת היהודית מלבינה את הפשע ומכינה את הקרקע בקרב יהודים ישראלים לקבלתו. היא עושה את זה בעצם השימוש במונחים. המונח המדויק הוא “אפרטהייד.” התקשורת היהודית לא משתמשת בו. מונח מתון יותר הוא “סיפוח.” הדו”ח מראה (עמ’ 10) שבין דצמבר 2019 וינואר 2020 (החודש שבו הוצגה תכנית ג’ארד) חלה עליה של 25% בשימוש במושג “סיפוח” בתקשורת היהודית.

המונח המסולף הוא “החלת ריבונות.” אין דבר כזה. ריבונות נובעת מהסכמת הנשלטים, ולמשטר שישראל מנסה להכיל בשטחים הפלסטיניים הכבושים אין דבר עם הסכמת הנשלטים. זו תהיה אותה הדיקטטורה הצבאית, רק עירומה מאדרת הזמניות של הכיבוש. הוא יהיה נצחי, וישראל תוותר על העמדת הפנים כביכול יש בדעתה לסיים אותו אי פעם. יהיו שני מעמדות חוקיים של תושבים. או, במילים פשוטות, אפרטהייד. אין דבר כזה, "החלת ריבונות", אבל התקשורת היהודית מיהרה לדווח עליו כאילו יש: בין דצמבר 2019 וינואר 2020, שיעור השימוש בביטוי “החלת ריבונות” זינק ב-3,425% (!).

יש נקודה שהדו”ח לא מתעכב עליה ולדעתי היא חשובה: כאשר המתנחלים ועוזריהם דיברו, במהלך העשור האחרון, על הקמת משטר האפרטהייד, הם קראו לו “סיפוח.” כאשר הופיעה תכנית ג’ארד, הם עברו לדבר על “החלת ריבונות.” כלומר, כל זמן שהאפרטהייד הרשמי היה פנטזיה, הם לא חששו להשתמש במונח שמתורגם בגרמנית כאנשלוס. אז אלה היו רק דיבורים. עכשיו, כשהם מתקרבים למעשים, אי אפשר יותר להשתמש בביטוי הזה, והם עברו לדבר על “החלת ריבונות.” התקשורת היהודית נהרה אחרי האפרטהיידיסטים כעדר אחר משכוכית.

השאלה המרכזית שבלב הדו”ח היא השאלה מדוע התקשורת היהודית נלהבת כל כך לשתף פעולה עם האפרטהייד, מעצם הסתרתה אותו. אם אתמצת את האנליזה של הדו”ח, הבעיה שלנו היא היא ההשחתה העקבית והשיטתית שמבצע בנימין נתניהו. ככל שכוחו עולה והדמוקרטיה הישראלית מתמוססת, התקשורת היהודית מיישרת איתו קו.

יש בזה משהו, בלי ספק, אבל לדעתי יש כאן פספוס של כמה נקודות. התקשורת היהודית נמצאת במשבר קיומי בשל כמה סיבות:

1. היא בקריסה כלכלית, ונתונה בידיהם של בעלי הון.

2. עליית התקשורת המקוונת העלתה את ערך “עדר הקליקים.” כתבת משהו שעצבן את הימין? תוך זמן קצר יהיו מאות תגובות שטנה, דירוגים שליליים, קריאות לאנוס את הכתב על ידי אלף סודנים וכן הלאה. עורכים לא רוצים להסתבך, מו”לים עוד פחות מכך. ברשת, כידוע, אי אפשר לדעת אם אתה כלב, כך שאי אפשר לברר כמה ממזילי הריר הימניים בתגובות ובקליקים השליליים אכן קיימים. זה לא משנה. האפקט נוצר.

3. חתירה עקבית של נתניהו וחבר מרעיו תחת עצמאות התקשורת. בין אם זה קניית כלי תקשורת (ישראל היום, מקור ראשון, וואלה תחת אלוביץ’), שתילת מסמרים ללא ראש במערכת (גל”ץ), דילים מושחתים עם המו”ל (ידיעות אחרונות, טמקא) – נתניהו זיהה מזמן את התקשורת כאיום העיקרי עליו, ועשה הכל כדי לנטרל אותו.

4. פחד, פחד, פחד. אם תכתוב את המילה המפורשת “אפרטהייד”, בן דרור ימיני יהפוך אותך לאויב ישראל ואולי ינסה גם להביא לפיטוריך. תהפוך למוקד התקפות אישיות של בנו של ראש הממשלה, הצל והעדר שלהם. תסומן כשמאלני מסוכן ותתקשה למצוא עבודה אחר כך. לומר “אפרטהייד” בישראל – כלומר, לומר את האמת – מציב אותך בשורה אחת עם תומכי BDS ושוללי קיומה של ישראל. לגמרי יתכן שמישהו ימצא משהו שכתבת פעם וישתמש בו כדי להגיש נגדך תביעת דיבה מפוברקת. תנצח בסוף, כנראה, אבל זה יוריד כמה שנים מחייך וכמה עשרות אלפי שקלים שיש להם שימוש טוב יותר.

את השיטה הזו התחילה “אם תרצו” לפני כעשור, בין אם בהתקפות על עיתונאים, אקדמאים ואינטלקטואלים שלא ישרו קו – תמיד בסיוע ארטילרי מצד בן דרור ימיני, כביכול הצד המתון והשקול של התנועה, בפועל השוטר הטוב שלה – ובין אם באמצעות הגשת תביעת דיבה כנגד מי שקרא להם בשמם הנכון, פאשיסטים.

אם תרצו הפסידה בקרב ההוא, אבל ניצחה במלחמה. העיתונאי מן השורה אמר לעצמו: מה אני צריך את זה. אם אכתוב על אפרטהייד, האם זה בכלל יתפרסם? נניח שיתפרסם, אם תגיע תביעה מצד איזה מתנחל שמצא את עצמו נפגע, האם המערכת תעמוד מאחורי, או שתמהר למחוק את האייטם ולהתנער ממני? מה יקרה עם תביעת הסרק הזו, אם אאלץ לנהל אותה לבדי? ועוד שנתיים, כשכלי התקשורת הזה יפשוט רגל או יבלע לתוכו ריקלינים וינון מגלים, האם בכלל אצליח למצוא עבודה? למה לי כל זה? שהמסכנים בארגוני זכויות האדם יעשו את זה, ואז אני אדווח על מה שהם כתבו ואתחזה לעיתונאי נטול דעה. אקפיד, כמובן, לתת את זכות התגובה לארגון זכויות הפדופ… אה, המתנחלים. לא צריך להסתבך. אפרסם את זה, כמובן, רק אם העורך יאשר. ואם לא יאשר, אומר למראה בבוקר שלפחות ניסיתי.

אנחנו חיים במערכת קפיטליסטית, שבה האיום הגדול ביותר על חופש הביטוי של אדם הוא לא כליאה על ידי המשטר, אלא איום על הפרנסה שלו מצד סייעניו של המשטר. לא תמצא עבודה, מזהיר האספסוף, נגיע למקום העבודה שלך. למה לך? מה חשוב יותר, התנאים של איזה אחמד שאתה אפילו לא יודע לאיית את שם משפחתו, או התנאים של ילדיך?

וזה הצד הבולט של הקרחון, הצד שכל עיתונאי רואה בבירור. הצד שבגללו חשוב כל כך לעשות מנוי ל”הארץ”, למרות העובדה שהוא מטריל את קוראיו ידועי הסבל. צריך שיהיה מקום אחד שיספק גב לעיתונאים שאומרים מה הם רואים. אבל ישנו הצד הנסתר, הגדול יותר.

וזו הפסיכה הלאומית שלנו. היא נמצאת ברמות בל ייאמנו של מתח (stress). היא יודעת שפתרון שתי המדינות מת, או על כל פנים מוחזק בהנשמה מלאכותית. היא יודעת שאין אף מנהיג שיש לו את הרצון הפוליטי או היכולת הפוליטית להפריד בין ישראל לפלסטין; הנסיון אומר לה שגם אם היה כזה, הוא יירצח. היא יודעת שהמשמעות היא אפרטהייד. היא יודעת שהמשמעות ארוכת הטווח של אפרטהייד היא אחת משתיים: או הקמת מדינה דו לאומית, שהיא אולפה לחשוב שהוא האסון בהתגלמותו, או טיהור אתני.

הפסיכה הלאומית יודעת לאן אנחנו הולכים. היא מזהה את שריקות הכלבים: את הדיבורים על מקדש, שעולים בדיוק באותו פרק הזמן שבו עלו הדיבורים על סיפוח, דיבורים שמשמעם הוצאת ישראל מהעולם הממשי והחזרתה לעולם מיתולוגי; את הדיבורים של סמוטריץ’ על השמדת הפלסטינים, שהם הכנת הקרקע לשם כך; היא חשה, גם אם איננה יודעת, את קיומם של האביחי בוארונים, שמדברים על “מחנות השמדה לעמלקים”; הפסיכה הלאומית, בקצרה, מבינה לאן אנחנו הולכים – למשבר הגדול ביותר של ישראל, אולי מלחמת אזרחים, אולי הפיכה ימנית ללא התנגדות.

היא יודעת, היא מבועתת, אין לה כלים להתמודד עם מה שבא, אז היא מנטרלת את עצמה. אם לא נדבר על זה, אולי גם לא נחשוב על זה. בואו נדבר על כל דבר אחר. רק לא להסתכל, רק לא לראות את מה שאנחנו יודעים ששם, לא להבין את מה שמגיע מולנו.

רוצים סיפוח? תעשו סיפוח. רק תנו לנו להעמיד פנים שזה לא ישפיע עלינו, שדברים ישארו כמו שהם; רק תאמרו שיהיה שקט. תנו לנו להאמין שהרעש מגיע מהקיבה ההומה שלנו, לא מהר הגעש שאנחנו יושבים עליו. עשו מה שאתם רוצים, רק הניחו לנו. אנחנו לא עומדים בזה. נצביע לכל מי שיבטיח לא לדבר על זה יותר.

ועם הפסיכה המבועתת הזו אנחנו צריכים לדבר. להגיד לה שמה לעשות, המצב לא יפתור את עצמו, הוא לא ייעלם אם היא תמנע מלהסתכל בו. שהזאב שרוצה לטרוף אותה, שנמצא בשער, הוא לא צ’יוואווה. הוא זאב, והיא מגדלת אותו. היא מממנת אותו, את הישיבות שלו, את המוסדות שלו, את המלחמה הפסיכולוגית ונסיונות שטיפת המוח שהוא מנהל נגדה. צריך לומר לה בעדינות שהדרך לפתרון משבר היא, קודם כל, להכיר בכך שהוא שם.

ובדיוק לשם כך אנחנו צריכים מכוני חשיבה שמאלניים שלא מפחדים מבן דרור ימיני, ו”זולת” הגיע בזמן – אם לא מאוחר מדי.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

מאחר ומכונת הרעש של הימין משגלת לנו את השכל, ומאחר והתקשורת היהודית נכנעה מזמן, כמה תזכורות על מה קורה פה מעבר למסך התעמולה

הדיון הציבורי בישראל מופקר במידה ניכרת למכונת הרעש של הימין, שמגבבת שקרים ושטויות בקצב נדיר. הסיבות לכך רבות: מהעובדה שהימין בשךטון כבר עשרות שנים ובהתאם יש לו יותר כוח; מהמחויבות הפחותה של האלט-רייט (שזה סוג הימין שיש לנו פה – ניאו/יודו נאצים) לאמת ביחס לימין השמרני, “ההגון”, מנוחתו עדן; מההתרסקות המוחלטת של מחנה השמאל והמרכז, שבובת הפיתום המשמשת כשר בטחון היא הדוגמא האחרונה שלו; מהנסיון ארוך השנים של השמאל המתון לא להתעמת עם הימין אלא להתנחמד אליו – כתוצאה מכך עובדות היסטוריות לא משחקות יותר תפקיד בשיח הציבורי. אז הגיע הזמן להזכיר כמה, בנקודות.

“אין עם פלסטיני” – קשקוש היסוד של הציונות, שהתבטא באמירה “ארץ ללא עם לעם ללא ארץ.” פלסטינה תמיד היתה מיושבת. לאור ההיסטוריה העגומה של החור שבו אנחנו חיים, שתפקידו העיקרי בהיסטוריה היה לשמש כנתיב פלישה בין סוריה ומצרים, המקום דשדש יחסית לאימפריה העות’מנית. אבל החל מאמצע המאה ה-19, פלסטינה חווה התעוררות ופריחה. העות’מנים מבינים שהם בבעיה מול האירופאים (הרוסים מבהירים להם את זה על ידי קריעת נתחים מהאימפריה שלהם) ויוצאים למסע רפורמציה.

ההצלחה שלו חלקית. בין השאר, כל ההתמערבות הזו מביאה איתה לא רק רעיונות טכנולוגיים ולא מתמצית רק בהקמת מגדלי שעון גדולים – פלישה של תפיסת הזמן התעשייתית של אירופה אל אזור שעדיין התנהל בקצב חקלאי; יחד עם הרעיונות הללו הגיעה גם הלאומיות.

ופתאום, אנשים שבמשך 400 שנים בערך ראו את עצמם כנתינים טורקים, אם כי עם מסורות משלהם, התחילו לתאר את עצמם כמשהו אחר. הטורקים, הם הבינו, היו כוח קולוניאליסטי שלא נשען על תמיכת ההמונים. קבוצות גדולות של משכילים גילו להפתעתן שהן לא הולכות לקבל את המעמד הגבוה שהגיע להן לדעתן – שהרי הם משכילים – במשטר; זה המשיך להשען על מערכת הנכבדים ולא היה עירני מספיק כדי לעדכן אותה.

אז המשכילים – כפי שאנחנו אוהבים לקרוא להם בהתנשאות פה; אינטלקטואלים באירופאית – עשו בדיוק את מה שעמיתיהם האירופיים עשו: הם המציאו לאומים. מה שעבר על האימפריה הרוסית והאימפריה האוסטרו-הונגרית עבר גם על האימפריה העות’מנית. בסוף המאה ה-19 יש כבר עיתונים בערבית בפלסטין, שמתחילים גישושים ראשונים לקראת תפיסה לאומית. מאד בזהירות – השלטון העות’מני לא גילה סובלנות ניכרת לרעיון החדש. בעשור הראשון של המאה ה-20 יש כנס של אינטלקטואלים מהאימפריה העות’מנית באירופה, שמיועד לגבש את תפיסת הלאומיות החדשה. המספר הגדול ביותר של נציגים מגיע מפלסטינה.

התסיסה מובילה לתגובה עות’מנית אלימה, שמתבטאת בהוצאות להורג המוניות (הידועות שבהן בדמשק, היו גם בשכם). התוצאה היא בדיוק מה שקרה ברוסיה: התנועה יורדת למחתרת, ואם עד כה היא לא אלימה כלפי השלטון הזר, זה משתנה במהירות. ב-1916 מתחיל המרד הערבי הגדול. אנחנו מכירים אותו כקנוניה בריטית-צרפתית-רוסית, נסיון לתקוף את טורקיה מאגף בלתי צפוי שלה לאחר שהתקפות ישירות עליה (גליפולי, הפלישה הבריטית לעיראק) נכשלו קשות. ואין ספק שכך ראו זאת פקידים בלונדון בפאריס.

אבל ההתקוממות הציתה את הלאומיות הערבית, שחיכתה לניצוץ הזה. הצבאות של המתקוממים, שעושים שמות באימפריה בשנותיה האחרונות, מאמינים בלאומיות ערבית. זו תנועה שכבר קיימת במידה ניכרת במצרים, למרות הנסיונות הבריטיים לדכא אותה.

כשקורסת האימפריה העות’מנית, אחרי 400 שנה של שלטון פה – התקופה הארוכה ביותר של שלטון רציף מאז הרומאים – הלאומיות החדשה מוצאת את עצמה מול שלל בעיות. אירונית, האימפריה קרסה מהר מדי; האינטלקטואלים היו מעטים מדי ולא הצליחו לגבש עדיין אוכלוסיה סביב רעיון מוגדר.

מול הוואקום של 400 שנים, עולים כמה וכמה רעיונות. אחד הבולטים שבהם הוא הדגל של הימין היהודי – סוריה הגדולה. אלמנטים חזקים של הלאומיות הערבים רוצים מדינה ערבית, מבוססת שפה, שתשתרע על פני כל המרחב, ממה שהוא היום סעודיה דרך ירדן, סוריה ופלסטינה. לבריטים ולצרפתים יש, כידוע, רעיונות אחרים, וצרפת מרסקת את המרד הערבי תוך זמן קצר. סוריה הגדולה נשארת רעיון למשך כמה עשורים, אבל סופה בפועל מגיע בשנות העשרים.

אז מה עכשיו? לערבים שחיו בפלסטינה היתה תפיסה שאיחדה אותם במשך מאות שנים: התפיסה שפלסטינה היא ווקף, אדמת הקדש מוסלמית. זו מורשת של הפלישה המערבית הראשונה, מסעות הצלב, וההתנגדות המוצלחת למסעות הצלב והדיפתם של הפולשים משחקת תפקיד חשוב בהיסטוריה הלאומית הערבית. זו אחת מנקודות הזוהר שלה.

בפלסטינה יש פולש חדש. לא רק הבריטים – איתם אפשר איכשהו לעבוד – אלא גם הציונים. הערבים שחיו בפלסטינה מגלים פתאום שהם אמורים להיות מיעוט במולדתם-שלהם, ושהשלטון עליה (על כל פנים סוג שלו, “בית לאומי”) אמור לעבור לידי פולשים לבנים מאירופה, כאלה שהתייחסו בבוז וחוצפה לתושבים המקומיים מאז שנות השמונים של המאה ה-19. ראו, למשל, “אמת מארץ ישראל” של אחד העם.

אז כן: כשהפולשים הציונים הגיעו לפה, הם מצאו את הלאומיות הפלסטינית בשלב מוקדם של התגבשות. היא היתה בעיקרה רעיון של אינטלקטואלים.

שזה, חשוב לציין, בדיוק מה שהיתה הציונות. רוב היהודים לא ראו את עצמם כלאום. הדגש ששמה היהדות החרדית (תנועה צעירה בעצמה, אבל נניח לזה) היה על דת, לא על לאום. התנועה היהודית החשובה ביותר בתקופה היתה הבונד, תנועה סוציאליסטית כל כך חזקה באימפריה הרוסית (שכזכור, כללה גם נתחים עצומים מפולין, אוקראינה והמדינות הבאלטיות) שהיא הצליחה לאתגר את לנין. הציונים היו מיעוט קטן וקולני. רוב היהודים לא רצו את החזון שלהם. אפילו ב-1939, כשיהדות מזרח אירופה עמדה – ורבים חשו בסכנה – לפני הכחדה, הציונים לא הצליחו למלא את מכסת הסרטיפיקטים לפלסטינה. יהודים ברחו לכל כיוון, אבל השתדלו מאד לא להגיע לכאן.

אממה, לצד הציונות עמדה אימפריה שעוד לא קלטה שזמנה עבר, האימפריה הבריטית. והאימפריה נתנה לגרורה שלה את מה שהיא רצתה. הדבר העיקרי שהציונים רצו בין 1918 ל-1948 היה המנעות מבחירות בפלסטינה. הקולוניאליזם הבריטי, בשלב הזה, הקים סוגים של פרלמנטים עם כוח חלקי ברבע העולם שהוא תפס. היו כאלה במצרים, בהודו ובלא מעט מקומות אחרים. המטרה היתה לתת לנציגי הלאומים החדשים להוציא קיטור, בתקווה שבזה זה ייגמר.

לא עבד כל כך, כידוע. אבל בפלסטינה לא היה אפילו את זה. הסיבה לכך היתה התנגדות ציונית חד משמעית. הציונים תמיד ידעו שהמשטר שלהם לא יכול להתקיים יחד עם הסכמת הנשלטים.

הלאומיות הפלסטינית התגבשה בשורה של התקוממויות נגד הבריטים, ותוך הבנה שהיהודים הם בעלי בריתם של הבריטים ובהתאם אויבים. הבריטים קלטו מאוחר מדי שהם תפסו יותר משיכלו לבלוע, והחלו בנסיונות לצאת החוצה מהרעיון הבסיסי של הצהרת בלפור. כידוע, שורה של מאורעות – כמו מלחמת עולם קטנה – נדחפו באמצע. כתוצאה מההתנגדות הציונית הגורפת, הפלסטינים הגיעו ל-1947 בלי מוסדות מכוננים, כי לא היו בחירות. את ההמשך אנחנו יודעים.

“יש להם 22 מדינות.” ראו למעלה.

“הם צאצאי מהגרים.” אה, לא. היה רוב מוחלט (של כ-90%) ללא-יהודים בפלסטינה העות’מנית קודם לפלישה הציונית. רוב כזה נשמר גם בשנים הראשונות של המנדט. אם מישהו כאן הוא צאצא מהגרים, סטטיסטית אלה היהודים. ברור שהיתה הגירה לפלסטינה לאורך השנים, אבל השם “אל מסרי” לא אומר שמקומו של האיש במצרים יותר משהשם “שפירא” אמור לזרוק אותך חזרה לשפייר.

“הם דחו את החלוקה.” נכון. הם העם היליד ולא היתה שום סיבה שהם יקבלו חלוקה שנכפית מבחוץ לטובת מיעוט פולש שכבר הודיע על כוונתו להוריש אותם מן הארץ.

אגב, גם הציונות דחתה את החלוקה. שימו לב לעובדה שירושלים היא עדיין בירתה של ישראל, למרות שהחלטה 181 הפכה את ירושלים לגוף נפרד, מנוהל מבחוץ. חדי עין יכולים לשים לב לכך שאילת, למשל, לא היתה בצד הישראלי בהסכם החלוקה, ושהמפה של ישראל בקווי 1949 לא דומה בשיט למפת החלוקה. גם הציונות דחתה את החלטה 181, היא פשוט לא הצהירה על כך.

“דגל אש”ף.” דגל התנועה הלאומית הפלסטינית, שמתבסס על הדגל שהניפו המורדים הערבים ב-1916. לקרוא לו דגל אש”ף זה כמו לקרוא לדגל ישראל דגל ההסתדרות הציונית. עצם השימוש במושג מיועד לשלילת הלאומיות הפלסטינית.

“הם רוצים לזרוק אותנו לים.” אומרים צאצאי האנשים שזרקו אותם למדבר.

“זכותנו על הארץ.” אין כזו. ספרי דת לא מקנים זכויות. קיומה של ישראל נשען על החלטה 181, אותה היא ממשיכה להפר. עצם הטענה לזכות מעידה על היעדרה. אנשים לא דורשים זכויות שיש להם.

"זכות היסטורית" – מיתוס שמיועד להלבין שפיכות דמים של החיים בשם המתים.

“סיפוח חלקי.” אין דבר כזה. סיפוח אסור במשפט הבינלאומי מאז סוף מלחמת העולם השניה. סיפוח הוא פשע מלחמה, גם אם אתה מעניק מאוחר יותר זכויות אזרח למסופחים, מה שישראל כלל לא מתכוונת לעשות.

ההפיכה של סיפוח ושל מלחמה תוקפנית לפשעי מלחמה הם כנראה מההישגים הגדולים של האנושות לאחר מלחמת העולם השניה. השנים שלאחר 1045 היו הכל חוץ משלוות, אבל הן לא דומות כלל לשנות הטבח והביזה הגדולה של הקולוניאליזם. זה לא מקרה שהמעצמה הקולוניאליסטית האחרונה, ישראל, מנסה להשיג לאחור את ההישג הזה של המין האנושי. זה לא מקרה שהאינטרנציונל השחור עוקב בעניין אחרי המהלך. אחרי הכל, אם ישראל תוכל לספח את הגדה בלי לשלם מחיר כבד, פוטין יוכל לתרץ את תפיסת קרים, ובשלב מסוים אורבן יוכל לנסות לחרחר מריבות בטרנסילבניה. אם קיומה של ישראל תלוי בסיפוח ובחיסול המשפט הבינלאומי, צריך לשאול האם שווה למין האנושי שישראל תתקיים. גייסו את ה…

“טפטפות! הייטק! אינטל!” בנסיון נואש להגן על ישראל, תועמלנים ימנים טוענים שכן, יכול להיות שאנחנו לא לגמרי סבבה, אבל תסתכלו על התרומה שישראל הביאה לעולם.

ובכן, עמק הסיליקון הביא כמה טובות לעולם, לצד הרבה מאד רעות, אבל לא תמצאו אמריקאי שפוי שיאמר שהיה שווה להשמיד את הילידים האמריקאים ולשעבד את השחורים כדי שנקבל את טיקטוק. סוג הפסיכוזה הזה שמור לישראלים.

“אין לנו ארץ אחרת.” לאף אחד אין.

“מדינה דו לאומית” – סוג הפתרון הראשון שהוצע כאן, הן על ידי השומר הצעיר והן על ידי התנועה הרוויזיוניסטית בנעוריה, והוא עדיין הפתרון הטוב ביותר, לאור העובדה שאי אפשר לחזור בזמן ולרצוח את בלפור (*). פלסטינה המנדטורית לא יכולה להכיל שתי מדינות. אין לה את המשאבים לזה. חזון שתי המדינות מת, והגיע הזמן להביא אותו לקבורת חמור.

(*) אם יש לכם מכונת זמן, עשו לכולנו טובה ולכו על לנין. הזמן האידיאלי לחיסול הוא כשהוא לבלר פמפלטים בלונדון או ציריך. כל זמן לפני תחילת 1917 יהיה טוב, עם זאת. רדו מהיטלר, זה פאסה. (**)

(**) ואם כבר הלכתם על היטלר, רבאק, אל תנסו לחסל אותו כשהוא מגיע לתפקיד הקנצלר. הנקודה האידיאלית, שוב, היא לפני 1914, כשהוא אמן מובטל שלא יחסר לאף אחד.

“מדינת כל אזרחיה.” מדינה שמנסה להגיע למשטר דמוקרטי (ראו למטה), להבדיל ממדינה שבה יש מעמד אדונים מוצהר. את הביטוי, אגב, טבעה שולמית אלוני זכותה תגן עלינו. עזמי בשארה תפס עליו טרמפ.

“ישראל איננה מדינת אפרטהייד” – כלבתא, במטותא. אתם עומדים לספח מאות אלפי בני אדם בלי זכויות. אתם מחילים שתי מערכות חוקים שונות באותו השטח כבר 50 שנה ויותר. עד דצמבר 1966, החזקתם את הפלסטינים הישראלים תחת משטר צבאי. ישראל לא היתה מדינת אפרטהייד לתקופה קצרה מאד: מדצמבר 1966 עד יוני 1967.

“אירוע נקודתי.” כל אירוע שגרתי שמבוצע על ידי כוחות הכיבוש הישראליים ונגמר בפציעה או מוות בלתי מוצדקים. אירוע כזה הופך לנקודתי רק בתנאי שמדווחים עליו ויש מידע מביך. אחרת הוא סתם הודעה קצרה של דו”צ.

התנחלויות – מאחזים בלתי חוקיים שנבנו על קרקע גזולה בניגוד למשפט הבינלאומי.

כן, כולן. ראו "סיפוח חלקי" לעיל.

דמוקרטיה – סוג נדיר של משטר שיוצא מנקודת ההנחה הרדיקלית-עדיין שכל בני האדם נולדו שווים בזכויותיהם. פרויקט שעובדים עליו ולעולם איננו גנמר. ישראל מוגדרת כיום כדמוקרטיה חלקית, שם מנומס לדיקטטורה שטרם הוכרזה רשמית.

ארגוני זכויות אדם – על כל בעיותיהם, וכל יוצא ארגונים יוכל להאריך בנושא עד ביאתו השניה של ישוע, בסופו של דבר מדובר בדבר הכי קרוב לל”ו צדיקים שיש פה. אנשים שקמים כל בוקר ודופקים את הראש מבחירה ומרצון בקיר הרשעות והנבזות שהמשטר מקים כדי לשמור על עצמו, לעתים תוך סיכון עצמי ממשי. אמצו לכם אחד והוציאו לו קערת מים כשחם.

האמת. חמקמקה כברבור בחלומו של אפלטון, אבל עדיין שם. נסו להגיע אליה. היא תשחרר אתכם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: אני מזכיר שמחר (ה-11 בחודש, בשעה 19:00) תיערך הרצאת זום עם נציגת שוברים שתיקה, מרפי בוביס. מי שרוצה להשתתף בהרצאה, מתבקש לשלוח אלי מייל לכתובת [email protected] ואשלח לו את הקישור.

(יוסי גורביץ)

אחרי שמנפנפים את היסטריית ה-Hasbara של בן דרור ימיני, נשארים עם תמיכה – אף פעם לא בגלוי, כמובן – באפרטהייד

לארכיבישוף תעשיית השקרים, בן דרור ימיני, קרה משהו מצער בדרך לטור השבועי: מה שמכונה באנגלית gaffe, פליטת פה, קרי מצב שבו אמן אשלייות – בדרך כלל פוליטיקאי – אומר בטעות בפומבי את מה שהוא חושב.

במשך שנים, יוצא ימיני בשצף קצף נגד ההאשמה שישראל היא משטר אפרטהייד. הוא אפילו טען שהוא יודע יותר טוב מיוצאי משטר האפרטהייד מהו אפרטהייד. והנה, בטורו האחרון, מבכה ימיני את האפשרות שישראל תהפוך למדינה דו לאומית, אפשרות שאותה הצליח לראות אפילו נרקיסיסט גמור, שראייתו איננה מרחיקה מאפו, כמו דונלד טראמפ.

אפשר היה, על כן, להניח שימיני יקרא למדינת ישראל בדחיפות לצאת מהשטחים הכבושים. אבל זה לא מה שקרה. ימיני לא רוצה לאבד קוראים. מה הפתרון של ימיני לבעיית המדינה הדו לאומית המתקדמת, שאותה הוא מכנה לא פחות מאשר “פיגוע זוחל”? ובכן, הוא קורא לממשלה לאמץ את הפתרון של העב”מ הרשמי שלה, מייקל אורן: לומר לטראמפ “כן, אבל”, ולהניח לפלסטינים לסרב להצעת טראמפ. ימיני מניח שזה מה שיקרה אוטומטית.

שיטת ה”כן, אבל” היא שיטה ישראלית ותיקה: להעמיד פנים שאתה תומך במשא ומתן, אבל להעמיד תנאים בלתי אפשריים לקיומו. ניתן להניח שימיני, כהרגלו, מפחד פחד מוות מתבוסה בקרב ה-hasbara: אם ישראל תאמר לטראמפ “לא” מובהק, היא לא תוכל יותר להעמיד פנים שהיא רוצה שלום בזמן שהיא הופכת אותו לבלתי אפשרי.

ימיני יודע שהיכולת של ממשלה ישראלית לומר “כן” לכל תכנית נסיגה לא קיימת. הוא שולח אותה לומר “כן, אבל”, כדי להסיח את הדיון: שהפלסטינים ייראו כמכשילי השיחות. נניח עכשיו לשורה של בעיות – הראשונה שבהן היא באיזה מובן משטר אבו מאזן בכלל מייצג את הפלסטינים – ונניח שבן דרור ינצח בקרב ה-hasbara שלו.

מה עכשיו?

אחרי הכל, מעבר לקרב על התודעה ישנה גם מציאות. הקרב על התודעה, אחרי הכל, מטרתו לטשטש את המציאות. אבל היא, יימח שמה, מתעקשת להשאר במקומה למרות הנסיון להסתיר אותה בסדין אטום. ברגע שישראל תגיע למצב שבו עוד הצעת שלום נדחית, ולא משנה על ידי מי ובאיזה תירוץ, היא עדיין תשאר היכן שהיא עכשיו: מיעוט יהודי ששולט ברוב לא יהודי, שלחלק ניכר ממנו אין זכות הצבעה. או, במילים אחרות, אפרטהייד. מדינה דו לאומית, רק מוכחשת. מדינה דו לאומית, שלכ-40% עד 45% מתושביה אין זכויות פוליטיות.

הבעיה של ימיני איננה עם העדר זכויות לפלסטינים: הוא התרגל. מה שיש למנוע הוא ההכרה הרשמית במדינה אחת, מדינה אחת שבה יש זכות הצבעה לכולם, מדינה שבה ראש הממשלה ייקרא מוחמד. אז עם מה נשארנו? עם מדינה אחת שבה אין זכויות שוות. או, אם להשתמש במילה שבן דרור לא מרשה לומר, אפרטהייד.

עד מתי? השאלה הזו לא עולה. לימיני אין תשובה. הוא יודע שהרוב הישראלי, שעוסק יותר מאי פעם בהכחשת המציאות – ומכאן הפטפטת הנואשת, הבלתי פוסקת, על hasbara; מכאן מניעת כניסתם לישראל של זרים שיכולים להביע דעות שכבר לא חודרות את חומת ההדחקה הישראלית – לא מעוניין לשמוע. עכשיו הוא צריך לומר לנו האם גם לו אין עניין בזכויות פוליטיות לפלסטינים, או שהוא פשוט מפחד לומר את דעתו, שמא יתהפך עליו האספסוף.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)