כל שכביצה, ביצה טובה הימנו: אם המטרה היא רל”ב, מי צריך את מרצ?

הטקסט הזה נכתב באיחור, הן משום שהוא מערב לא מעט רגשות ורציתי שיהיה לי די זמן כדי לעכל אותם, והן משום שאת השבועות האחרונים הקדשתי לסיום סיפור שכתבתי מאז פברואר, והוא דרש דיוק ומאמץ. גלות פנימית? אולי. אבל, על כל פנים: שלום לעפרך, מרצ.

הפכתי לפעיל רצ ב-1988, עוד לפני שסיימתי את לימודי בישיבת נחלים. אני זוכר את הביקור הראשון בסניף המפלגה בתל אביב, את המבטים המשונים, המוטרדים, שננעצו בצעיר שהגיע לבוש כבחור ישיבה וביקש בהיסוס חומר קריאה. הייתי אז כל כך בור. ידעתי כבר שהיהדות (אז עוד לא הוספתי את התיבה ההכרחית ‘האורתודוקסית’) היא הבל מוחלט. ספר הגמרא שלי היה מנומר בכתובות בלטינית, “אמונה תפלה יהודית”, שהעתקתי מניטשה – אומר להגנתי, שוב, שהייתי בן 18. ידעתי איפה לא, לא ידעתי איפה כן. עוד לא ידעתי שאני מתיוון, ואולי הייתי צריך לדעת. עמדתי במשמרות עם סניף נוער רצ הנהדר של פתח תקווה, ספגתי את הקריאות הקבועות “תוריד את הכיפה”, למדתי מה המשמעות של הכיבוש, הקשבתי מהופנט לשולמית אלוני (ותמיד נשארתי חבר בפלג שולה). עמדתי במשמרות עם זהבה גלאון מול קולנוע היכל.

אנשי הסניף תמכו בי במהלך השנים של השירות הצבאי, עו”ד אבי אורן ז”ל, שנרצח לימים על ידי בן עוולה (אני חושב עליו תמיד כשאני עובר ברחוב שנקרא על שמו), העביר עבורי את המידע המפליל על הקצין שלי והבריונים שלו לח”כ דדי צוקר. ואז, 1992. מרצ. לחטוף מכות מבריוני ימין בהפגנות, הצעקות של “אתם רוקדים עם ערבים!”, השמחה הפראית עם הקמת ממשלת רבין (”יומרצ רבין”), והנפילה שהגיעה מיד אחר כך. גירוש ה-400 וההלם שפקד את המפלגה, שהנוער שלה הפגין נגדה. האיטיות המשוועת של יישום הסכמי אוסלו, ההבנה המחלחלת באיטיות שההסכמים פגומים מאד, שהיישום שלהם איטי מדי, שלממשלה אין את היכולת להתמודד עם המתנחלים. הפרישה של אלוני בסוף הקדנציה ההיא.

בבחירות 1996 הצבעתי מרצ, אבל כבר לא הייתי פעיל. בבחירות 1999, ניסיתי את חד”ש. האכזבה מהתגובה של מרצ לאירועי שנת 2000, המשך שיתוף הפעולה עם אהוד ברק, הרחיקו אותי ממנה. 2003, שינוי; אם אין תהליך מול הפלסטינים, לפחות שיהיה מאבק בכפיה הדתית. 2006, העבודה – אולי השגיאה הפוליטית החמורה ביותר שלי. יוסי ביילין היה משהו שלא יכולתי לבלוע. חזרתי אחרי 2009. התחלתי מחדש בפעילות. אמרתי לעצמי שאי אפשר להיות דיליטנט, שאם אתה רוצה שינוי פוליטי אתה חייב להיות חבר מפלגה.

לא ידעתי למה אני נכנס. לא ידעתי על המחנאות הפראית של אילן גילאון והכנופיה האדומה שלו, שלא בחלה בזיוף קולות (שאיכשהו, החקירה שלה התמסמסה), שלא בחלה בשיבוש פגישות הוועידה ואף באלימות. בדיונים פנימיים של חברי ועידה נחשפתי לאורי משגביזם של המפלגה, צאצאי שודדי האדמות של 48’, הפלג הקיבוצניקי/האדום החזק כל כך. נתקלתי בהכחשת נכבה שלא העלתי על דעתי. ככל שעבר הזמן, קיבלתי יותר ויותר קריאות “לך לבל”ד.”

(בסוף עשיתי את זה. משום מה הם היו מאד לא מרוצים.)

עזבתי את המפלגה אחרי שהיא קיבלה את פושעי המלחמה אהוד ברק ויאיר גולן, בסבב בחירות אנילאזוכראיזה. היה ברור לי שאני לא יכול לחזור לשם. ראיתי יותר מדי שמאל ציוני ולא ראיתי את ההבדל הגדול בין הימין הציוני. אבל אקצר את ‘המנוח ואני’.

למה מרצ קרסה? כי בשנה האחרונה לקיומה, אירונית דווקא בשנה שבה היא היתה לראשונה מזה שני עשורים חלק מממשלה, היא השמידה את היסודות שמבדילים בינה ובין מפלגות המרכז. וכן, היו הבדלים כאלה (כפי שאני אומר לחברים רדיקלים ממני). המפלגה – על כל פנים, מה שנותר מגרעין רצ שלה – התנגדה באמת ובתמים לכיבוש, במשך שנים. אנשים שילמו מחירים כבדים על ההתנגדות הזו. למרצ היו שלושה דגלים: המאבק בכיבוש, המאבק לזכויות אזרח/המאבק נגד כפיה דתית, ומאבק פנימי קבוע בשאלת סוציאליזם/ליברליות.

כשהפלג האדום השתלט על המפלגה, תוך שהוא משתמש בתמי זנדברג וניצן הורוביץ, דגל המאבק בכיבוש קופל. אילן גילאון, באמירה ידועה לשמצה, טען שאין בין הים לירדן מאבק אתני, רק מאבק מעמדי. דגל המאבק בכפיה הדתית ירד לחצי התורן, ולמפלגה לא היה כוח להיאבק עליו מול ליברמן. נותר הדגל המעמדי. במפלגת העבודה עשו את זה טוב יותר – ולא פלא שהפלג האדום ניסה בכל כוחו להתאחד עם העבודה.

ואז הגיעה ממשלת הפיגול. נפתלי בנט סחט את ראשות הממשלה עם שישה מנדטים, תוך שהוא מעדיף לשכוח שהוא גרר איתו לכנסת אוסף טמפיטים ימנים. באמת ימנים. לא אנשים חשובים באיזושהי צורה, אבל ימנים. והם הפילו את הממשלה כי הם לא היו אופורטוניסטים כמו מי שגרר אותם אחריו לכנסת. בדרך, הם הרסו את מרצ.

הקמת ממשלת הפיגול הכניסה את מרצ לקוראלס, נתיב שחיטה, שממנו אין יציאה. אם היא לא היתה מסכימה להצטרף ממשלת בנט-שקד-סער-גנץ, בוחריה היו נוטשים אותה. הם היו מחויבים למטרה של הגוש הרל”ביסטי: הפטרות מנתניהו. אבל מהרגע שמרצ נכנסה לממשלה, לא נותרו סיבות להצביע לה.

מרצ תמכה בפעילות הרצחנית ביותר של צה”ל בגדה המערבית מאז 2006. בשתיקה, או במחאה רפה, אבל תמכה. הורוביץ לא העלה בדעתו להכנס ללשכה של בנט, לדפוק על השולחן ולדרוש את ריסון צה”ל, לדרוש – כמו פרס בראשית האינתיפאדה השניה – יום בלי הלוויות. ומסיבה טובה: בוחריו היו עורפים אותו אם היה נוטש את הממשלה, ובנט – נוכל בעל נסיון – היה מזהה את הבלוף שלו בשניה, ולא ממצמץ. באיטיות אך בעקביות, מרצ הקריבה את כל עקרונותיה, בזה אחר זה, על מזבח הרל”ב. היא הצביעה בעד תקנות האפרטהייד כמעט פה אחד. כשג’ידא רינאווי-זועבי הצילה את כבודה של המפלגה והצביעה נגד, הצביעה בעד העמדות המקוריות של המפלגה שאליה הוכנסה בתהליך תמוה, תומכי המפלגה התפוצצו עליה.

סקרים הראו שבוחרי מרצ אמרו שהמפלגה מטה עורף לערכים שלה – ושזה בדיוק מה שהיא צריכה לעשות. הערך העליון הפך להיות הרל”ביזם. לא ערך בודד, אולי, אבל עליון על כל ערך אחר. חברי בשמאל הרדיקלי יצאו לעליהום על מוסי רז וגבי לסקי. אני בעיקר השתדלתי לא להסתכל. זה היה מכאיב מדי. אני יודע שהם כאבו את מה שהם נאלצו לעשות, אני יודע שמצפונם ייסר אותם, אני יודע שהם לא אופורטוניסטים. הלכתי לצידם זמן רב מדי. אני מכיר אותם, והמבחן שהם נאלצו לעמוד בו מבעית אותי. אני מביט ואני רואה טרגדיה איומה.

ובטרגדיה, החטא של הגיבור הוא שמוביל לאובדנו. במשך שנה מרצ היתה שותפה ליישומה של מדיניות ימנית נוקשה בתחום הכיבוש. היא הניחה לאיילת שקד להתעלל בעובדים זרים ופליטים. היא הניחה לחוליות התליינים של גנץ לרצוח ילדים. היא צלבה את עצמה על ערך הרל”ב, וכשהגיעו הבחירות, התברר, כצפוי, שאם המטרה העליונה היא רל”ב, אז אפשר גם להצביע ליש אטד.

קמפיין שתיית הקולות של יאיר לפיד, על פיו המפלגה הגדולה היא החשובה, היה מטומטם עד דמעות. אם יש בוחר ישראלי שהאמין בו אחרי חמש מערכות בחירות, הסיבה היחידה שיש לו זכות בחירה היא שאנחנו לא מפלים נגד מטומטמים. הקמפיין הזה של לפיד פעל כמו העוקץ הניגרי: הוא היה מטומטם מספיק כדי לנפות את הבוחרים הרציניים ולמשוך רק את חסרי הדעה. הוא עבד. 4,000 קולות. זה כל מה שלפיד היה צריך כדי להרוג את מרצ ולהפוך את רשימת הסריסים שלו למפלגה הגדולה ביותר באופוזיציה. עכשיו הוא יוכל לרכב על דולציניאה אל השקיעה.

ואני מודה שדאגתי. שיצרתי קשר עם חברי מפלגה. מה מצב ספירת הקולות במעטפות הכפולות. הוא הציל את המפלגה לא פעם ולא פעמיים. אבל הפעם לא היו צעירים שיצילו אותה, ועם כל מעטפה כפולה מרצ רק התרחקה מאחוז החסימה. וזה נגמר, ואני לא חבר מפלגה ולא הצבעתי לה יותר משנתיים ורבתי איתה מריבות קשות, וזה עדיין כואב כל כך. והלקח שנותר להתארגנות הבאה: לא להתבייש בדגלים שלנו, לא לקפל אותם, להניף אותם בגאון.

כן, אנטי-מיליטריסטים, אוניברסליסטים, סוציאליסטים, אוהבי חירות מכל הדרגות: אנחנו מיעוט במדינה היהודית. אנחנו “נטע זר, שתיל שלכאורה נשתל באדמה לא-לו, בלב האדמה שבה חושל המונותאיזם, במדבר הפראי והגבעות הקודחות שהולידו את מטורפי ירושלים ויורשיהם שבסוריה ובערב.” ואף על פי כן, אנחנו כאן, והגלגל מסתובב, והוא יפנה לטובתנו. כנראה שיהיה מחיר דמים גבוה עד אז. אבל, אם אנחנו רוצים לאחוז בו כשמגיע תורנו, ראשית אנחנו צריכים לומר לעצמנו מה אנחנו ומה העמדות שלנו. אסור לנו לחזור על השגיאה של ויתור עליהן.

ויש לנו שורשים לחזור אליהם: הכתבים של שולמית אלוני לא איבדו מכוחם. הם עדיין מכילים את רוב מה שאנחנו צריכים כדי להיבנות מחדש. אנחנו רק צריכים לחזור למקורות, אם נוכל לעמוד בעוצמה שלהם. הורגלנו, אחרי הכל, בתחליפים כל כך חלשים בשנים האחרונות.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

בקצרה, כי יש צורך במפלגה שתהיה קוץ בעין הציונים. הגיע זמן לשין פיין בכנסת

מחרתיים ייערכו, שוב, בחירות. תהיתי אם יש טעם להצביע בכלל. בסופו של דבר החלטתי להצביע בל”ד. חשוב לי להבהיר: אני לא מנסה לשכנע אנשים, אני מנסה להסביר את הצבעתי. אם אתם רוצים להצביע לחד”ש-תע”ל או למרצ, יש לי דברים חשובים יותר בחיים מאשר להתווכח אתכם. אם אתן מצביעות ימינה מהן, ובכן, אתן כנראה במקום הלא נכון.

אני מסרב להתרשם מההפחדות המתוזמרות מבן גביר וסמוטריץ’. ראשית, משום שאני שונא שמפעילים עלי מניפולציות ולא מגיב טוב לאיומים. שנית, משום שחזיתי בדיוק את עלייתם של הכוחות האלה לפני 25 שנים, וידעתי שסמוטריץ’ ובן גביר הם התוצאה הסופית של הדרך שהציונות הדתית מובילה כבר 50 שנים, למעשה התחנה הסופית של מדינה יהודית שאיננה מסוגלת להגדיר תוכן יהודי, שהמשמעות היחידה של ‘יהדות’ בה היא עליונות יהודית.

הנחות היסוד שלי:

א. למדינה הציונית אין זכות קיום. היא מדינת אפרטהייד ודיקטטורה צבאית בו זמנית. היא תמיד היתה כזו (ישראל לא היתה דיקטטורה צבאית רק שישה חודשים, בין דצמבר 66’ ויוני 67’) והאפרטהייד הוא התוצאה המתבקשת של תפיסת העליונות היהודית המוטבעת בציונות.

ב. אנחנו נמצאים כעת בשלב (אני מצטט מישהי ואינני יודע את מי) שבו מאוחר מדי לשנות את המערכת מבפנים, ומוקדם מדי להעמיד את הבני זונות אל הקיר.

ג. משטר האפרטהייד הוא הבעיה העיקרית, שדוחה כל בעיה אחרת, שניצבת בפני הציבור הישראלי. אנחנו רוצחים אנשים על בסיס יומי כמעט, אנחנו הופכים כמעט כל פלסטיני (במיוחד ברצועת עזה) לסובל מפוסט טראומה, והון עצום – הן אנושי הן ממון – מושקע בקיום משטר האפרטהייד. למעשה, משטר האפרטהייד הוא ההוצאה הגדולה ביותר של המדינה הציונית לדורותיה.

למה לא מרצ? אסביר אחרי הבחירות. אין לי עניין לפגוע במפלגה ששוב נראה שנלחמת על קיומה. למה לא חד”ש-תע”ל? בגלל אוקראינה. אני מגיע לפוליטיקה מתוך תפיסה שפוליטיקה היא התגשמות המוסר שלך בעולם. אני מגיע אליה מתוך תפיסה שמעמידה את זכויות האדם במרכז. חד”ש, כהרגלה, העמידה את עצמה בצד של מוסקווה במלחמת הזוועות שמתרחשת בשמונה החודשים האחרונים באוקראינה. הפעולות הרוסיות באוקראינה עולות ככל הנראה לכדי רצח עם – המדיניות המתוכננת של העברת ילדים אוקראינים למשפחות רוסיות היא עצמה רצח עם, כהגדרתו כחוק. וחד”ש, פבלובית, העמידה את עצמה לצד מוסקווה. מאחר והצבעה היא יישום של תפיסתי המוסרית, ומאחר ואני תומך בזכויות אדם, חד”ש איבדה את קולי, ואני מקווה שגם את קולותיהם של אחרים. אי אפשר לגנות את צה”ל ולתמוך בצבא הרוסי.

השאלה הראשונה, והיא מתבקשת, כשאני אומר שאצביע בל”ד, היא: אתה לא חושש שהיא לא תעבור את אחוז החסימה ואז תבזבז את קולך? לא, אני לא. גם אם בל”ד לא תעבור את אחוז החסימה, לא אבזבז את קולי. הצבעתי למפלגה שאני תומך בה ושתואמת כרגע – מילה חשובה, אנחנו לא רכושה של אף מפלגה – את דעותי. אין מפלגה מתאימה ממנה. במקרה הגרוע ביותר, הבעתי סולידריות עם מיעוט נרדף וקולי ירחיב את המספר הנדרש למנדט. במקרה הטוב, נציגי ייכנסו לכנסת.

צריך להזכיר: לסקרים אין משמעות, במיוחד לסקרים של חברות יהודיות במגזר הערבי. הסקרים העניקו לפייגלין שמונה מנדטים. הוא לא עבר את אחוז החסימה. טעות הדגימה היא שלושה אחוזים או יותר. יתר על כן, השימוש בסקרים הוא מניפולציה של מפלגות. לכו עם מצפונכם.

אז למה בל”ד? לא כי יש לי אשליות כלשהן ששינוי בנושא האפרטהייד יגיע מהפרלמנט הישראלי. השנה האחרונה הוכיחה זאת באופן גורף: ממשלת ה”שינוי” היתה רצחנית מכל קודמותיה בגדה המערבית מאז 2006. אני רוצה מפלגה שתחרפן את המשטר הציוני, שתהיה קוץ תמידי בעינו, שתחשוף את ערוות התיימרות הדמוקרטיה שלו.

אסתר חיות, כשתהתה לאחרונה האם לפסול את בל”ד, ציינה שמבחינתה הנקודה הקובעת בשאלת הפסילה היא האם בל”ד תעלה שוב את הצעת חוק היסוד שלה, שקובעת שישראל היא מדינת כל אזרחיה. אם תעשה זאת, הזהירה הנשיאה הגרועה ביותר של בית הדין הגבוה לעוול, היא מסתכנת בפסילה. כלומר, מבחינת חיות והערכאה שלה עצם הדרישה לשוויון בין כל האזרחים במדינה היא עילה לפסילה. חיות לא שמה לב – היא לא בדיוק הגבינה החדה במזווה – שהיא קבעה פה ש”יהודית” גוברת על “דמוקרטית.”

וזה בדיוק מה שאני רוצה. עוד כאלה. אני רוצה שבל”ד תהיה סוג של שין פיין בצפון אירלנד לפני הסכם גוד פריידיי, עם טוויסט: שין פיין התמודדו וזכו במושבים בפרלמנט הבריטי במשך שנים ארוכות, וכל פעם סירבו למלא את המושב שבו זכו. בכך הם הבהירו שהמשחק הלכאורה-דמוקרטי בצפון אירלנד הוא פיקציה בלתי לגיטימית. בל”ד, לטעמי, צריכה להרחיב את גבולות ההתנגדות הפרלמנטרית: לשבת בפרלמנט הציוני, ולהשתמש במושבים הללו כדי לחתור תחת המשטר. להגביר את הניגודים הפנימיים שבו, לחשוף את פניו האמיתיות.

לא, לא להמליץ על אף אחד לנשיא. נתניהו, גנץ, לפיד – כולם פושעי מלחמה, בדרגות משתנות אמנם. למנוע רוב משני הצדדים. לחרפן אותם. לתקוע את המשטר על אי תפקוד תמידי. לא, לא מגיעה לכם ממשלה מתפקדת, לא כשהתפקיד העיקרי שלה הוא לקיים משטר אפרטהייד.

ספק אם התנגדות פרלמנטרית תפיל את המשטר; לרוב הציוני יהיה קל מאד פשוט לא להקשיב. אבל תהיה לה השפעה בינלאומית, במיוחד אם חיות תפסול את בל”ד בשל דרישה לשוויון (אין לה עוד הרבה זמן בתפקיד, אבל לגמרי יתכן שנהיה בעוד בחירות תוך שלושה חודשים). המטרה היא שלילת הלגיטימיות של המשטר מבית – אבל בעיקר מחוץ. ואם המטרה שלך היא שבירת משטר האפרטהייד והקמת מדינת כל אזרחיה, אי אפשר לצפות יותר ממאבק פרלמנטרי. עיקר המאבק יהיה מחוץ לכנסת, והוא יהיה ארוך.

אל תפחדו כלל. והשתדלו לא לצפות במשדרים בסוף יום הבחירות. הם רק יוסיפו לכם מועקה, והם יהיו בוודאות קרובה שגויים לגמרי.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הפלסטינים הישראלים צפויים להחרים את הבחירות במספרים גדולים, והרל”ביסטים מאחלים להם טיהור אתני

ממשלת “השינוי” לא שינתה דבר, להוציא העובדה שהיא מורידה את אחוז ההצבעה בקרב פלסטינים ישראליים עוד יותר. הסיבה לכך, בעיני גבר אשכנזי ממעמד הביניים זה, ברורה למדי: כל המפלגות הפלסטיניות שהבטיחו שינוי נכשלו. המשותפת הציעה את ראשות הממשלה לקצב מעזה, בני גנץ, והוא דחה את ההצעה בבוז והלך עם נתניהו. ממשלת בנט-לפיד הואילה בטובה לקבל את רע”ם לקואליציה, והבטיחה לה גדולות ונצורות, אבל הכספים שהממשלה הבטיחה לא הועברו: היא לא החזיקה מספיק זמן, ואיילת שקד שרשעותה אמנותה חסמה חלק מהכספים שהממשלה היתה אמורה להעביר. מנסור עבאס הימר את הימור חייו על כך שאם יעלים את נושא הלאומיות הפלסטינית, הוא יוכל לסייע לבוחריו. לפיד, בנט ושקד כנראה קברו אותו.

קריאות לטיהור אתני ממלאות את החלל הציבורי הישראלי. בכירים בליכוד, ביניהם מי שהתיימר להיות הורדוס, ישראל כץ, מאיימים בגלוי על הפלסטינים הישראלים בנכבה שניה. אצל בעלי הברית של הליכוד, הציונות הדתית, טיהור אתני ושלילת זכויות הם מצע מפורש. מצד שני, הפלסטינים הישראלים מכירים את יכולת הביצוע של כץ, והם לא מתרשמים גם מאיתמר בן גביר. הם זוכרים שמי שהרג בהם יותר מכל הוא המרכז היהודי. אתם יודעים: הנכבה בוצעה ע”י מפא”י, טבח כפר קאסם על ידי בן גוריון, יום האדמה רשום על שם שמעון פרס, וטבח אוקטובר 2000 על שם אהוד ברק.

חרם בחירות מצד פלסטינים ישראלים הגיוני הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב. הראשון הידוע היה ב-1996, אחרי טבח כפר כנא, כאשר הפלסטינים הישראלים הענישו את פרס על הטבח. כשפרס שמע על כך, בעת סיור בצפון, הוא – ככל הנראה שיכור – פלט באוזני העיתונאים שסביבו “הערבים המזוינים האלה לא יודעים מה טוב להם.” העיתונאים הקפידו לא לפרסם את האמירה הזו עד אחרי הבחירות. חרם בחירות שני נרשם אחרי טבח אוקטובר 2000, והפלסטינים הישראלים שלחו את ברק לסחור בנשק. עכשיו אנחנו מתקרבים – אלא אם הסקרים טועים מאד, וזה תמיד אפשרי – לחרם בחירות שלישי. חד”ש-תע”ל ורע”ם משמיעות את המקבילה הערבית של גוועלד. סקרים פנימיים של המפלגות, כך נטען, אומרים שארבע המפלגות הפלסטיניות לא יעברו את אחוז החסימה.

כל זה מציב את המרכז היהודי בבעיה כפולה. מצד אחד, אין לו שום סיכוי לקיום ללא הקולות של הפלסטינים. בלעדיהם, הוא יכול רק לצרוח “לך!” מעל גשרים. מצד שני, הוא מרכז יהודי. הוא לא יכול להכיר בפלסטינים הישראלים כאזרחים שווים. הוא לא יכול להכיר באפשרות של מדינת כל אזרחיה ועצם הדרישה לכזו מאיימת עליו.

פרשנים פוליטיים תוהים מדוע ראש הממשלה – הזמני מאד, יש לקוות – יאיר לפיד לא מנסה לפנות לציבור הפלסטיני, אני משוכנע שלפיד יודע לספור עד 61 בדיוק כמו כל כתב פוליטי, ואני מציע לראות בהתעלמות של לפיד מהציבור הפלסטיני לא טעות אלא מדיניות. אחרי הכל, לפיד כתב כשר אוצר ש”[אנחנו] גם אומרים שאחרי הפלשתינאים נצטרך להתמודד עם ערביי ישראל, כי הם לא מתים עלינו, וגם לא מבינים למה לא מתקנים להם את הביוב באום אל פאחם ואחרי זה עוד מתפלאים שהם לא מתים עלינו.” את הדברים הוא לא כתב ב-2013: הוא העתיק אותם מטקסט שכתב כמה שנים קודם לכן. זה מה שהוא חושב, ככל שהוא מסוגל למחשבה. האיש שהתפרסם בגלל השאלה “מה ישראלי בעיניך” (התשובה, כמובן, היא עונש קולקטיבי ללא-יהודים) לא רואה בפלסטינים ישראלים ישראלים של ממש. אני מציע לזכור שכאשר אנשים אומרים לך מה הם, רצוי להקשיב להם.

לפיד יודע את נפש בהמתו, הציבור הרל”ביסטי. בחודשים האחרונים, מאז פרשת רינאווי-זועבי, הרשת מלאה בקריאות ייחום לקראת טיהור אתני. הן מגיעות לאו דווקא מהימין, אלא מהמרכז: “אה, אתם לא מצביעים? עוד תצטערו על זה כשיגיעו המשאיות.” יש מאות טוקבקים כאלה, והרשתות החברתיות מלאות בקריאות דומות. ב”הארץ” אפילו פרסמו מאמר של אחד יורם יובל, שמתאר כיצד אפשר לבצע טיהור אתני של 200,000 פלסטינים ישראלים תוך יומיים. האיש ספר את האוטובוסים הנדרשים. גרון יפה יש לכם, רומז יובל, לא חראם אם יקרה לו משהו? אם לא תצילו אותנו מהימין, מזהיר המרכז היהודי, אנחנו נרקוד כשיגרשו אתכם.

תשכחו מסולידריות. תשכחו מזה שנעמוד לצדכם במקרה של טיהור אתני (מה שהמרכז היהודי לא היה עושה ממילא). לא הצלתם אותנו מנתניהו? אנחנו נהיה הילדה מ”רשימת שינדלר” שצורחת Goodbye, Jews!

המרכז היהודי, כמובן, לא יצעק בגלוי “שיישרף לכם הכפר”. זה לא מתורבת, זה לנישט פון אונזרע. אתם יודעים, ההם. אלה שהם לא משלנו. מה, עוד לא הבנתם? הוא לא יצעק את המילים, הוא יעביר אותן סובלימציה. זה לא שאנחנו רוצים שיגרשו אתכם, אתם מבינים, זה שזה מגיע לכם – אם לא תעשו מה שאנחנו רוצים, אם לא תצילו אותנו מעצמנו.

ולא, אנחנו לא נבטיח לכם כלום. לא שוויון. לא ביטול של חוק הלאום. לא השוואת תקציבים. אין לנו מה להבטיח לכם, יש לנו רק איומים. לא מתאים לכם? יבוא בן גביר. ואז מה תעשו? לא כדאי לכם להקשיב לנו ולעשות מה שאנחנו רוצים?

להתנהלות כזו קוראים מזימת פרוטקשן בקנה מידה לאומי, ולמרכז היהודי צריך לומר: חרא עליכם, שתשרפו. מגיע לכם בן גביר. מגיע לכם סמוטריץ’. אחרי הכל, אתם לא באמת שונים מהם. אתם תומכים בעליונות יהודית באותה המידה, רק ברטוריקה אחרת, כזו שעברה סובלימציה. הימין הקיצוני לא מפחיד אתכם בשל מה שהוא יעשה לפלסטינים – הממשלה שלכם רצחה יותר פלסטינים בגדה מכל ממשלה מאז ממשלת אולמרט – אלא בגלל מה שהוא יעשה לכם.

ואתם יודעים מה? הגיע הזמן שתאכלו את מה שבישלתם. אולי תלמדו משהו. לא סביר, אתם יהודים ציונים, אבל דברים משונים יותר קרו. אישית, אגב, אצביע – לבל”ד. על כך, בפוסט עתידי.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

צריך להתעלם מהתעמולה של יש אטד, אין שום סיבה ששתי מפלגות היסטוריות יתאחדו

האוויר מלא בשבועות האחרונים בתעמולה של יש אטד, שקוראת למפלגת העבודה להתאחד עם מרצ “למען שלמות הגוש.” התעמולה הזו הודהדה הבוקר גם על ידי מאמר המערכת של הארץ. מרב מיכאלי, ייאמר לזכותה – ויש מעט מאד דברים לומר לזכותה אחרי הקדנציה הזו – מסרבת.

לכאורה, הסיבה ללחץ העצום שמופעל על מיכאלי מכל כיוון היא החשש שהעבודה או מרצ לא תעבורנה את אחוז החסימה, ואז יקיץ הקץ, פרשי האפוקליפסה יאמרו ‘דיו’ לסוסים שלהם בצחקוק מרושע, וכל מה שישרוד יהיו מקקים ובעלי תבונה דומה, כמו ביביסטים ורל”ביסטים. הבעיה היא שבטיעון הזה אין כלום.

כל הסקרים מראים שגם העבודה וגם מרצ עוברות. נכון, הסקרים לא שווים כלום: הבחירות הללו יוכרעו על חודם של שני מנדטים, טעות הדגימה היא שלושה אחוזים, כך שהם לא באמת מסוגלים לנבא משהו. ואף על פי כן, האיחוד הזה פסול: מדובר בשתי מפלגות של ממש, עם מוסדות והיסטוריה, ועל סמך כלום ושום דבר הן נדרשות לבצע ספוקו עבור רשימות ריקות שמונהגות על ידי מנהיגים בעלי כריזמה; תמיד צריך לפקפק במנהיגים כריזמטיים, במיוחד כאלה נטולי כריזמה כמו לפיד, גנץ וליברמן. יתר על כן, העבודה ומרצ כבר רצו במשותף בעבר: התוצאה היתה אסון. זוכרים את אורלי לוי-אבקסיס? זה.

אבל יש טיעון חזק יותר. הביטו בסקר הזה, מלפני חודש. העבודה מקבלת בו חמישה מנדטים. לא בדיוק התחיה שמיכאלי מקווה לה, אבל חמישה מנדטים לא קרובים לאחוז החסימה. עכשיו הביטו בסקר החדש יותר, משלשום. העבודה נמצאת שם על חמישה מנדטים. בשני הסקרים, מרצ מקבלת שישה מנדטים, גבול שהיא לא עברה מזה 15 שנים. שתיהן במצב טוב, בהתחשב בכך שהציבור יותר ויותר יודו-נאצי.

אבל הביטו בסקרים שוב. יש עוד רשימה שמקבלת, בשניהם, רק חמישה מנדטים: הרשימה של אביגדור ליברמן. על פניו, תצטרכו מצלמה מדויקת במיוחד כדי למצוא הבדלים כלשהם בין ליברמן ולפיד. שניהם טוטליטרים במהותם – לפיד הציע לאחרונה לעבודה לשבץ מועמד שלה ברשימה שלו, בתנאי שתתאחד עם מרצ, מהלך שהוא בלתי חוקי על פניו; והוא יצא ל”מבצע” (=הטבח) האחרון ברצועת עזה מבלי לכנס את הקבינט, על דעת עצמו – ושניהם ניאו ליברלים רעילים; שניהם על הספקטרום הניאו-פאשיסטי; לשניהם אין בעיה עם הרג פלסטינים (לפיד, בשעתו, דיבר על “להרוג כל מי שמרים מברג”); אצל שניהם, הרשימה שלהם מנוהלת על ידי מנהיג שבחר את עצמו לכל החיים; שניהם לא מאמינים בשקיפות; שניהם מוקפים באוליגרכים ומשרתים אותם; שניהם מאמינים בשבירת העבודה המאורגנת.

אז למה הם לא מתאחדים? מה, פתאום הגוש הקדוש מאבד מקדושתו? הרי הפער בין חמישה מנדטים ואחוז החסימה הוא אותו הפער, ואם להתייחס לרטוריקה המקצינה של ליברמן (אתמול הוא ערך השוואה מדויקת למדי בין נתניהו וגבלס, ואף אחד לא שאל איך הוא ישב איתו שנים רבות כל כך, אם זה מה שהוא חושב עליו), הוא כנראה יודע שמצבו קשה מכפי שהסקרים מראים. ליברמן נוהג לצאת מהממשלה חודש-חודשיים לפני הבחירות, כדי להעמיד פני אופוזיציונר. הפעם הוא לא הספיק.

אז, שוב, למה לפיד לא מציע לליברמן לאחד את ישראל משאבנו עם יש אטד? כי לפיד דיקטטור, כי יש אטד היא לא מפלגה אלא פלטפורמה של לפיד, ולפיד לא מוכן לחלוק את הפלטפורמה שלו עם אף אחד אחר. יש מטרה מקודשת, השרדות בשלטון ומניעת שובו של נתניהו, אבל יש מקודשת יותר: שמירה על הנדל”ן שלו. ליברמן עצמו כנראה לא יתנגד יותר מדי: בשעתו הוא עשה שטיק דומה עם נתניהו. אבל לפיד, שגם כך צריך להתמודד עם קולות ביש אטד שרוצים גלסנוסט בדמוקרטיה העממית שלו, לא מוכן לקחת סיכון.

ושורה של כלי תקשורת משמשים ככלי הקשה ומתופפים את המסר השקרי של לפיד. האיחוד בין העבודה ומרצ יוביל, שוב על פי הסקרים, לאובדן מנדטים לעומת התוצאה שלהן אם הן ירוצו כל אחת לבדה. לשם שינוי זה הגיוני: מרצ הוקמה כריאקציה לכך שהעבודה הפכה למפלגת מרכז. שמאלנים יתקשו להצביע לעבודה, והאגף הימני של העבודה יתקשה להצביע למרצ. הקולות האלה, מקווה לפיד, יילכו ליש אטד. כלומר, קולות אנשי שמאל יחזקו מפלגת ימין.

לפיד יודע שאחרי כל הרעש והצלצולים של הבחירות, יש שתי תוצאות סבירות: העדר הכרעה, ואז הוא ישמש כראש ממשלת מעבר לעוד כחצי שנה; וברית מחודשת בין גנץ ונתניהו, שהתירוץ שלה יהיה “לבלום את בן גביר.” אלא אם תהיה הפתעה גדולה מאד, הסיכוי של לפיד להקים ממשלה נמוך מאד. אם הוא הולך לאופוזיציה, הוא רוצה קבוצה גדולה של וסאלים. ולכן, כאיש תקשורת מעולה, הוא ממלא את החלל ברעש על איחוד בין מרצ והעבודה, שיועיל רק לו, ולא אומר מילה על המהלך המתבקש של איחוד עם ליברמן.

אל תסייעו למלל הריק הזה. לקול שלכם אין שום משמעות סטטיסטית. לא תעלו אף מפלגה ולא תורידו אף מפלגה מעבר לאחוז החסימה. הצביעו עם מצפונכם – נגד מפלגות דיקטטוריות. וזה אומר ‘לא’ גדול ליש אטד. מוכרים לנו שבנובמבר ייגמר הכל, וזה הבל מוחלט. ישראל תזדקק לכל כוח דמוקרטי שהיא יכולה לאצור אחרי נובמבר. הזומבילפידים והרל”ביסטים אינם דמוקרטים, הם תמונת-ראי של כת האישיות של נתניהו. עשו כמיטב יכולתכם להציל את המולדת: אל תתנו יד לכת האישיות, לא של זה ולא של זה.

(יוסי גורביץ)