החברים של ג'ורג'

שלפיד יתאחד עם ליברמן

צריך להתעלם מהתעמולה של יש אטד, אין שום סיבה ששתי מפלגות היסטוריות יתאחדו

האוויר מלא בשבועות האחרונים בתעמולה של יש אטד, שקוראת למפלגת העבודה להתאחד עם מרצ “למען שלמות הגוש.” התעמולה הזו הודהדה הבוקר גם על ידי מאמר המערכת של הארץ. מרב מיכאלי, ייאמר לזכותה – ויש מעט מאד דברים לומר לזכותה אחרי הקדנציה הזו – מסרבת.

לכאורה, הסיבה ללחץ העצום שמופעל על מיכאלי מכל כיוון היא החשש שהעבודה או מרצ לא תעבורנה את אחוז החסימה, ואז יקיץ הקץ, פרשי האפוקליפסה יאמרו ‘דיו’ לסוסים שלהם בצחקוק מרושע, וכל מה שישרוד יהיו מקקים ובעלי תבונה דומה, כמו ביביסטים ורל”ביסטים. הבעיה היא שבטיעון הזה אין כלום.

כל הסקרים מראים שגם העבודה וגם מרצ עוברות. נכון, הסקרים לא שווים כלום: הבחירות הללו יוכרעו על חודם של שני מנדטים, טעות הדגימה היא שלושה אחוזים, כך שהם לא באמת מסוגלים לנבא משהו. ואף על פי כן, האיחוד הזה פסול: מדובר בשתי מפלגות של ממש, עם מוסדות והיסטוריה, ועל סמך כלום ושום דבר הן נדרשות לבצע ספוקו עבור רשימות ריקות שמונהגות על ידי מנהיגים בעלי כריזמה; תמיד צריך לפקפק במנהיגים כריזמטיים, במיוחד כאלה נטולי כריזמה כמו לפיד, גנץ וליברמן. יתר על כן, העבודה ומרצ כבר רצו במשותף בעבר: התוצאה היתה אסון. זוכרים את אורלי לוי-אבקסיס? זה.

אבל יש טיעון חזק יותר. הביטו בסקר הזה, מלפני חודש. העבודה מקבלת בו חמישה מנדטים. לא בדיוק התחיה שמיכאלי מקווה לה, אבל חמישה מנדטים לא קרובים לאחוז החסימה. עכשיו הביטו בסקר החדש יותר, משלשום. העבודה נמצאת שם על חמישה מנדטים. בשני הסקרים, מרצ מקבלת שישה מנדטים, גבול שהיא לא עברה מזה 15 שנים. שתיהן במצב טוב, בהתחשב בכך שהציבור יותר ויותר יודו-נאצי.

אבל הביטו בסקרים שוב. יש עוד רשימה שמקבלת, בשניהם, רק חמישה מנדטים: הרשימה של אביגדור ליברמן. על פניו, תצטרכו מצלמה מדויקת במיוחד כדי למצוא הבדלים כלשהם בין ליברמן ולפיד. שניהם טוטליטרים במהותם – לפיד הציע לאחרונה לעבודה לשבץ מועמד שלה ברשימה שלו, בתנאי שתתאחד עם מרצ, מהלך שהוא בלתי חוקי על פניו; והוא יצא ל”מבצע” (=הטבח) האחרון ברצועת עזה מבלי לכנס את הקבינט, על דעת עצמו – ושניהם ניאו ליברלים רעילים; שניהם על הספקטרום הניאו-פאשיסטי; לשניהם אין בעיה עם הרג פלסטינים (לפיד, בשעתו, דיבר על “להרוג כל מי שמרים מברג”); אצל שניהם, הרשימה שלהם מנוהלת על ידי מנהיג שבחר את עצמו לכל החיים; שניהם לא מאמינים בשקיפות; שניהם מוקפים באוליגרכים ומשרתים אותם; שניהם מאמינים בשבירת העבודה המאורגנת.

אז למה הם לא מתאחדים? מה, פתאום הגוש הקדוש מאבד מקדושתו? הרי הפער בין חמישה מנדטים ואחוז החסימה הוא אותו הפער, ואם להתייחס לרטוריקה המקצינה של ליברמן (אתמול הוא ערך השוואה מדויקת למדי בין נתניהו וגבלס, ואף אחד לא שאל איך הוא ישב איתו שנים רבות כל כך, אם זה מה שהוא חושב עליו), הוא כנראה יודע שמצבו קשה מכפי שהסקרים מראים. ליברמן נוהג לצאת מהממשלה חודש-חודשיים לפני הבחירות, כדי להעמיד פני אופוזיציונר. הפעם הוא לא הספיק.

אז, שוב, למה לפיד לא מציע לליברמן לאחד את ישראל משאבנו עם יש אטד? כי לפיד דיקטטור, כי יש אטד היא לא מפלגה אלא פלטפורמה של לפיד, ולפיד לא מוכן לחלוק את הפלטפורמה שלו עם אף אחד אחר. יש מטרה מקודשת, השרדות בשלטון ומניעת שובו של נתניהו, אבל יש מקודשת יותר: שמירה על הנדל”ן שלו. ליברמן עצמו כנראה לא יתנגד יותר מדי: בשעתו הוא עשה שטיק דומה עם נתניהו. אבל לפיד, שגם כך צריך להתמודד עם קולות ביש אטד שרוצים גלסנוסט בדמוקרטיה העממית שלו, לא מוכן לקחת סיכון.

ושורה של כלי תקשורת משמשים ככלי הקשה ומתופפים את המסר השקרי של לפיד. האיחוד בין העבודה ומרצ יוביל, שוב על פי הסקרים, לאובדן מנדטים לעומת התוצאה שלהן אם הן ירוצו כל אחת לבדה. לשם שינוי זה הגיוני: מרצ הוקמה כריאקציה לכך שהעבודה הפכה למפלגת מרכז. שמאלנים יתקשו להצביע לעבודה, והאגף הימני של העבודה יתקשה להצביע למרצ. הקולות האלה, מקווה לפיד, יילכו ליש אטד. כלומר, קולות אנשי שמאל יחזקו מפלגת ימין.

לפיד יודע שאחרי כל הרעש והצלצולים של הבחירות, יש שתי תוצאות סבירות: העדר הכרעה, ואז הוא ישמש כראש ממשלת מעבר לעוד כחצי שנה; וברית מחודשת בין גנץ ונתניהו, שהתירוץ שלה יהיה “לבלום את בן גביר.” אלא אם תהיה הפתעה גדולה מאד, הסיכוי של לפיד להקים ממשלה נמוך מאד. אם הוא הולך לאופוזיציה, הוא רוצה קבוצה גדולה של וסאלים. ולכן, כאיש תקשורת מעולה, הוא ממלא את החלל ברעש על איחוד בין מרצ והעבודה, שיועיל רק לו, ולא אומר מילה על המהלך המתבקש של איחוד עם ליברמן.

אל תסייעו למלל הריק הזה. לקול שלכם אין שום משמעות סטטיסטית. לא תעלו אף מפלגה ולא תורידו אף מפלגה מעבר לאחוז החסימה. הצביעו עם מצפונכם – נגד מפלגות דיקטטוריות. וזה אומר ‘לא’ גדול ליש אטד. מוכרים לנו שבנובמבר ייגמר הכל, וזה הבל מוחלט. ישראל תזדקק לכל כוח דמוקרטי שהיא יכולה לאצור אחרי נובמבר. הזומבילפידים והרל”ביסטים אינם דמוקרטים, הם תמונת-ראי של כת האישיות של נתניהו. עשו כמיטב יכולתכם להציל את המולדת: אל תתנו יד לכת האישיות, לא של זה ולא של זה.

(יוסי גורביץ)

די ליברמן

הפרשנים מפמפמים שוב את הליליפוטין. מה קרה לזכרון שלנו?

אנחנו מתקרבים במהירות אל הבחירות הרביעיות בשנתיים, ומחנה המרכז לא מצליח להתאפס על עצמו – ואני אפילו לא מדבר על מה שנשאר ממחנה השמאל. הפרשנים הפוליטיים שלנו מתחילים לפמפם משיח-פח חדש-ישן: אביגדור ליברמן.

ב”הארץ”, הפרשן הפוליטי יוסי ורטר מתאר את ליברמן כ”מבוגר האחראי”, וזה עוד כלום ביחס לנחמיה שטרסלר. הוא מפליג לחלומות על מהפכה חילונית שתובל על ידי ליברמן, והוא מקווה שהוא “יצליח להלהיט את הרוחות.” אורי משגב כתב לפני כעשרה ימים על “אינתיפאדה חילונית.”

מובן מאליו שיש צורך בדין וחשבון עם הציבור החרדי. הוא קודח את הסירה שלנו בעודנו בלב ים. באמצע מגפה קטלנית, הציבור הזה מקפיד שלא להשמע להנחיות, והמנהיגים שלו מתחרים זה בזה במי יקרא יותר להתעלם מההנחיות. זו תופעה מוכרת לעייפה בציבור החרדי: כמה קנאים נוקטים עמדה מופרכת, והחשש של מנהיגי הציבור והציבור עצמו שמא ייראו כלא יראי אלוהים מספיק גורמת להם להתיישר עם הקנאים. במקרה הזה, הם מביאים סכנה של ממש על שאר הציבור החי במולדת. המדיה החברתית מביאה את התופעה הזו לקיצוניות: ההנהגה החרדית רואה את הקולות, והיא איננה הנהגה אלא מריונטה.

כשהמגפה הזו תגמר, יקרה משהו שמפחיד אותי פחד מוות: נצטרך לפרק את חברת הלומדים החרדית. אנחנו לא יכולים להתקיים איתה יותר. החרדים מרבים לדבר על “הסכם יששכר וזבולון”: זבולון עובד, מפרנס את יששכר שלומד תורה, ומקבל בהתאם את חלקו בעולם הבא. אבל אני עוד לא שמעתי על יששכר שמקפיד להשתין על זבולון עונתית. נצטרך לפרק את חברת הלומדים – אבל אני יודע איך זה ייראה. אני יודע מה היכולות של ממשלת ישראל בניסוי חברתי. אנחנו נקבל בכיה לדורות, שבר עצום, ודור של ילדים שיצאו קרחים מכאן ומכאן. הבעיה האמיתית של החברה הישראלית (אם נשים לרגע בצד את הדיקטטורה הצבאית שלנו) היא האידיאולוגיה הניאו-ליברלית ששלטת במשרד האוצר ובמוח של רוב אנשי המרכז: זו שאומרת שהציבור צריך להסתדר בעצמו ושתפקידה של הממשלה הוא להביא סדר ותו לא. האידיאולוגיה שסוגדת לעגל הזהב של השוק, ומביטה בעיניים נוצצות איך הוא רומס את האזרחים.

מה שאנחנו רואים פה הוא האבחנה של אורוול: שכשהליברל הטוב פוגש את המעמדות הנמוכים, הוא נס בבעתה אל זרועותיו של הפאשיזם. ליברמן, נזכיר, הוא בדיוק זה: פאשיסט. והחרדים הם, קודם כל, עניים. הם עניים וחסרי השכלה. וזו לא אשמתם, על כל פנים לא רק אשמתם, של הרבנים שלהם. אחרי הכל, הרבנים הם הראיסים: הם מקבלים ממון וכבוד מעצם כך שהם משמשים כאחראים על מאות אלפי אנשים שאין להם שום דרך לצאת מהמלכודת שאליה נקלעו. אין להם השכלה, כי זה הדיל של המנהיגות החילונית מאז ימי בן גוריון ועד ימינו עם הראיסים שלהם. הם לא יכולים לעבוד אלא בשחור, משום שעל פי חוק הם מנועים לעבוד. הם לא יכולים לצאת, משום שהמדינה מסרבת לתת להם לצאת: כשקבוצה של חרדים לשעבר תבעו את המדינה על כך שהם לא קיבלו חינוך כנדרש בחוק, המדינה הגישה תביעת צד ג’ כנגד ההורים שלהם.

כאילו לא המדינה היא זו שכלאה אותם במוסדות שמיועדים להשאיר אותם במאה ה-19. כאילו לא המדינה היא שבחרה – פעם אחר פעם, תחת כל מנהיגות, מבן גוריון דרך אולמרט ונתניהו – להשאיר את המצב על כנו, כי הדיל עם הראיסים החרדים היה חשוב לה יותר. כל האנשים שמדברים על שוק חופשי ועל בחירות אישיות ואחריות אישית התעלמו בנוחות מבעיית הליבה הזו. הרבה יותר קל להפיץ שנאה על אי הגיוס – כאילו שמישהו באמת צריך את החרדים כחיילים. צה”ל עושה כל מה שהוא יכול כדי להתחמק מכך: מחרתיים, על פי חוק, ייאלץ צה”ל לגייס את החרדים – אבל שר הבטחון גנץ הודיע שהוא “מקים ועדה” ומגלגל את תפוח האדמה הלוהט הזה לשנה הבאה. גנץ ייעלם, והבעיה תהיה של מישהו אחר. ספק אם יש מישהו באסופת האפסים שמהווה את ההנהגה הפוליטית שלנו שיודע בכלל איך להתבונן על הבעיה הזו, שלא לדבר על איך לפתור אותה. אחרי הכל, זו בעיה שמצריכה התבוננות של עשרות שנים קדימה, לא צפיה להוטה לפושים מאתרי התקשורת עוד שלושה חודשים.

בינתיים, החרדים משמשים כמושא שנאה לכל הליברלים הטובים. הם האחר-הקרוב, ה-unheimlich, של הציונים: היהודים הישנים שמסרבים להפוך ליהודים חדשים. הם מזכירים את מה שהיה פעם, והציונות צריכה את חותם הכשרות שלהם. אחרת, מה משמעותה של מדינה יהודית? החרדים משמשים את הליברלים הציונים כמו ששימשו היהודים את הכנסיה אליבא דאוגוסטינוס: צריך לשמור עליהם, כדי שיזכירו שאנחנו יהודים ושיעגנו את “זכותנו על הארץ”, אבל בו זמנית צריך לשמור עליהם מושפלים. כי אחרת הם יעוררו שאלות מעיקות של זהות שמזמן בן גוריון והלאה עשינו כמיטב יכולתנו לא לפתור.

ושוב: חברת הלומדים היא בעיה. הפתרון שלה יצריך הרבה, הרבה כסף. אנחנו נצטרך לקחת דור שלם ולגרור אותו למאה ה-21. נזדקק לגדודים שלמים של עובדים סוציאליים, אוגדות של מורים, וכמה שפחות שוטרים; לדעת, להבין ולספוג אלימות. כן, לספוג: כי אין אפשרות לבצע שינוי חברתי כזה בלי שתהיה התקוממות של dead-enders, ותגובת-נגד אלימה – הדבר היחיד שהמשטרה שלנו, שיצאה לפוגרום בבני ברק לפני שבוע, מסוגלת לו – רק תסייע לשמרנים במחנה החרדי, שהוא מחנה שמרני ממילא. אנחנו נאכיל את הקנאים שלהם מה שלא נעשה: אם נדרוש חינוך, הם יצרחו “שמד.” הם נדרוש יציאה לעבודה (ואיזו עבודה? במה הם יעבדו?) הם ידברו על עשרת הרוגי מלכות. אלימות רק תסייע להם.

והניאו-ליברלים שלנו יוודאו שכסף לא יהיה. הרעיון של הוצאה ציבורית גורם להם לחלושעס. במיוחד הוצאה על ציבור “לא משלנו.” אז מה שיקרה הוא אסון לדורות.

והאדם האחרון שאנחנו צריכים פה הוא ליברמן. רבאק ערס, ליברמן? הליליפוטין הזה? הוא בפוליטיקה מזה 30 שנים ואין לו שום הישגים שהוא יכול להצביע עליהם. מדי מערכת בחירות, הוא מוציא אצבע, בוחן את כיוון הרוח ובהתאם מחליט באיזה משני הציבורים השנואים על המרכז היהודי, החרדים והפלסטינים, להכנס הפעם. הוא שימש בשורה של תפקידים בכירים, כמו שר החוץ ושר הבטחון, ובאף אחד מהם הוא לא השאיר חותם.

הוא מצטיין ברטוריקה, אבל לעולם אינו עושה משהו. רשימת ההבטחות שהוא נתן לציבור שלו, המהגרים מרוסיה, הופרה כל פעם מחדש. יותר משני עשורים הוא מדבר על “ברית זוגיות” לאלה מהם שהרבנות מתעמרת בהם, ושום דבר מזה לא קרה. ליברמן הוא הציניקן שבפוליטיקאים הישראלים, ציני מנתניהו (שבסופו של דבר, יש לו אידיאולוגיה של ממש). כל מה שהוא מעוניין בו הוא שמירה על מקומו במשחק. הוא ישב עם החרדים בדיוק כמו נתניהו. לו ולדרעי היתה חלוקת עבודה: הם היו תוקפים זה את הציבור של זה בתקשורת, ואחר כך יושבים בחדר אחורי עמוס עשן ומחלקים את השלל.

רק שדרעי אשכרה הביא שלל לציבור שלו, או על כל פנים חילק חרוזים ליושבים בערי המסכנות שלו. ליברמן לא הביא שום דבר לאף אחד פרט לעצמו. אלימות היא כל מה שהוא מכיר: זוכרים את ההתרברבות בחוק עונש מוות? לא? וואלה, גם הפרשנים הפוליטיים שמביטים בו בעיניים מצועפות לא זוכרים כלום. הם אסוננו. יש להם זכרון של דג זהב והם הופכים את כולנו לכאלה. עכשיו הם לוקחים פאשיסט עם קבלות, האיש שטען שפוטין ניצח בבחירות חופשיות ברוסיה ושאין אף עד נגדו כי כולם מצאו מיתה משונה, האיש שמעולם לא הצליח להסביר איך קיבל מיליונים… רגע, שניה, מה אני אומר? “מעולם לא הצליח”? מעולם לא טרח אפילו לנסות, כי תמיד ידע שיש פרשנים פוליטיים שיאכלו מכף ידו. כי השוטים מעריצים את הכוח, או, במקרה של ליברמן, את מה שמתחזה לכוח.

החברה הישראלית חולה. כולה. לגמרי לא רק החברה החרדית. היא חולה כתוצאה מהחלטות ארוכות טווח של פוליטיקאים קצרי חשיבה. אנחנו בבור עמוק, וכדי לצאת ממנו נצטרך טיפוס עקשני, סיזיפי, בידיעה פיכחת ונחושה שיהיו נפילות, ושאף על פי כן. בחירה בליברמן היא בחירה בהעמקת הבור.

אנחנו הולכים לבחירות. שוב. בבואכם אל הקלפי, זכרו: אף אחד לא יודע מה יהיה. ההכרעה תהיה על חוד של ארבעה עד חמישה אחוזים, שאין שום אפשרות לחשב לאיפה הם ינטו. התעלמו מהפרשנים. הם לא יודעים יותר מכם: בדרך כלל, פחות. לכו עם צו מצפונכם, וקוו לטוב. חשלו את עצמכם לקראת כשלון אפשרי, וזכרו שהדרך ארוכה. החיים רוויי סבל: כל מי שאומר לכם משהו אחר מנסה למכור משהו.

ואף על פי כן. זו גזירת דורנו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות, ביניהן תרומה גדולה מאד, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

האנטי-ביביזם הורג אותנו

אם על ישראל לחיות, על נתניהו ללכת – ועל האנטי-ביביזם למות

שלטון העם ממשיך לרדת אל הכביש: חזינו השבוע בחגיגה של הנזל וגרטל, אנשי ששת המיליונים, על כך שסיעתם הצליחה… לדחות את קבלת ההחלטות הקריטיות שבפנינו במשך עוד כמה חודשים, כי אם לא היו דוחים את ההחלטות בנושא התקציב, נתניהו היה לוקח אותנו לבחירות השבוע.

במסגרת השפל הזה, שמענו את בנימין גנץ מייבב שאסור לנו להגיע לבחירות, כי אם יהיו בחירות תהיה אלימות. הח’ליף הוכיח את עצמו כאחת הסכינים הפחות חדות במזווה שלנו מאז שנכנס, לאסוננו וכנראה גם לאסונו, לחיים הפוליטיים; אבל לרמה כזו באמת עוד לא הגענו. קודם כל, ממתי מדינה דמוקרטית חוששת מבחירות? כן, בחירות יאלצו דחייה של קבלת החלטות קריטיות – אבל זה עתה הח’ליף הסכים להפרת ההסכם שנתניהו חתם עליו, שמחייב תקציב דו שנתי, ודחיית כל הבלגאן לעוד כמה חודשים. אז צפוי נתניהו לארגן משבר חדש. מה אז? שוב נסרב לבחירות, כי המפלגה של הבריון תאיים באלימות? אפשר פשוט לוותר על אי הוודאות ולבטל את הבחירות. למה להסתכן?

אז כן, ההתהוות של נתניהו לדיקטטור לנגד עינינו היא אחד הדברים שמסכנים את מה שנשאר מהמדינה הזו. אין ויכוח. אבל יש משהו שמסוכן רק מעט פחות: האנטי-ביביזם.

מספר גדול של אנשי מרכז ושמאל=מרכז הפכו את הליכתו של נתניהו לחזות הכל. הם משקיעים את כל האנרגיות שלהם בהפלתו, הדחתו, הלעגתו; הם אומרים שוב ושוב “רק לא נתניהו.”

במסגרת מקהלת ה”רק לא נתניהו,” קיבלנו בסוף השבוע רהביליטציה של רוני אלשיך. אתם עשויים לזכור אותו: החולד הסקלרוטי שהמשטרה החשאית מכרה לנו על תקן שועל וששימש כמפכ”ל המשטרה. האיש שהשוטרים שלו הרגו את יעקוב אל קיאען, ושהוא מיהר להעליל על המת כביכול היה מחבל. אלשיך, שהביא למשטרה את המנטליות של המשטרה החשאית, הפך עכשיו לגיבור וחטאיו נשכחים. הוא נגד נתניהו, אחרי הכל.

נפתלי בנט, מגדולי הנוכלים הפוליטיים של זמננו, האיש שמעולם לא שילם לספקים שלו במערכות בחירות, מיליטריסט חסר מעצורים שמשמש כמלבין הרשמי של המחבלים היהודים? הוא בסדר עכשיו. הוא נגד נתניהו כרגע, ויש מי שמתפתה להאמין שאחרי בחירות הוא לא ימליץ לנשיא על נתניהו. פה אפשר לראות את אחת הסכנות הגדולות של האנטי-ביביזם: הזיות. המחנה של בנט לא יאפשר לו קיום מחוץ לממשלה עם נתניהו. אם הוא “יפיל ממשלת ימין”, הוא יימחק. בנט יודע את זה; בנט זוכר שלפני שנה הוא אשכרה נמחק. כל זה זה א’-ב’ של פוליטיקה. פרשנים ואחרים שוכחים אותה.

אביגדור ליברמן, תומך דיקטטורה ותיק ומי שהעדים נגדו מתו מיתה משונה, גם הוא הופך לחלק מה”מחנה”, כי הוא מתנגד לנתניהו. הוא מתנגד גם לדמוקרטיה ולפלסטינים הישראלים, אבל אותם מחנה המרכז שמאל ימכור בשמחה אם רק יוכל להפטר מנתניהו. ויש לחשוד שמחנה המרכז היה מוכר אותם גם בלי זה. ה"מרכז" שלנו הוא ימין קיצוני.

בוגי “משה” יעלון, פושע מלחמה עם תעודות, הנחש בנעליים הגבוהות, מי ששירת את נתניהו בנאמנות, מי שאמר ש”שלום עכשיו” הם וירוס, ששר שירי הלל לנוער הכיפות הסרוגות, שהתרפק על טרוריסטים יהודים כמו יאיר שטרן, בוגי יעלון תומך הסיפוח, האיש שנתן לנו את הנזל וגרטל – הוא בסדר עכשיו. העבר נמחק (ממילא הזכרון הפוליטי שלנו הוא של דג בקערה). מה שחשוב הוא שכרגע הוא נגד נתניהו.

מה יעשה בנט בממשלה? אילו החלטות יקבל יעלון? לאיזה אוליגרך או שליט זר יתמסר ליברמן בפעם הבאה שיהיה שר בכיר? להיכן במעלה הזנב מטפס אלשיך? אלה שאלות שלא מועלות כרגע. אם תעלה אותם, ישתיקו אותך בזעם: אתה פוגע במאבק.

ואני מבין. באמת. כשהסכנה היא דיקטטורה, וזו סכנה ממשית לגמרי, אפשר להבין את הקריאה לצופף שורות ולא לשאול עכשיו שאלות. נטפל בזה אחר כך. רק שמנסיון, האחר כך לא מגיע אף פעם.

יש כמה וכמה סכנות לדמוקרטיה. דיקטטורה היא הבולטת שבהן. אבל אחרת היא אובדן מוחלט של אמון בשיטה, נטישה של חיי הציבור על ידי הציבור. זו בדיוק המגמה שאנחנו נמצאים בה, ואם נמשיך ב”רק לא ביבי”, היא רק תחמיר.

הסיבה פשוטה מדי: מחליפיו של נתניהו בעיני עצמם לא שונים ממנו במאום. מיקרוסקופ משוכלל לא יבחין בין דעותיו הכלכליות של נתניהו ובין אלו של לפיד, בנט, יעלון וליברמן. יעלון כנראה ירצה עוד תקציב לצבא, שגם כך חונק אותנו. בנט ימשיך את שעבודה של ישראל לסקטור ההייטק בקצב טיפה מהיר יותר, יש להניח. ליברמן – ליברמן יחפש איך להעשיר את עצמו עוד קצת.

תחת כל הלא יוצלחים האלה, ישראל תמשיך בקצב מסחרר להיות מדינת עשירים, שמגדילה במהירות יוצאת דופן את הפערים בציבור. מי שיש לו, יקבל עוד; מי שאין לו, ימשיך לחיות במרחק של משכורת אחת, מחלה קשה אחת, מקריסה כלכלית מוחלטת. ליברמן, נתניהו, לפיד, בוגי, בנט – כולם וריאציות של ניאו-ליברליזם. הצבעים קצת שונים, כן. נתניהו כחול; לפיד כחול-צי.

ביחס לבעיה המרכזית של ישראל, הדיקטטורה הצבאית שלנו בשטחים הכבושים, מדובר שוב בווריאציות של אותה המקהלה. נתניהו, בנט ובוגי בעד סיפוח; ליברמן רוצה חילופי שטחים וביטול האזרחות של הפלסטינים הישראלים; לפיד צווח We love Israel בשטוקהולם ומדקלם מילים ריקות על “פתרון שתי מדינות” שאיכשהו יכניס (”ישאיר”, במילותיו) את אריאל בישראל.

מערכת הבריאות הקורסת? אף מילה. מערכת התחבורה, שהעות’מנים ודאי היו מתגאים בה? הס פן תעיר. התנדפותה של מערכת החינוך לכל מיני עמותות מופרטות, וההקפאה או סגירה של תכניות חיוניות בגלל שלנתניהו לא בא להעביר תקציב? זה מסובך.

הבעיה הדחופה ביותר היא הכלכלה, אבל, שוב – לבוגי, ליברמן, לפיד ובנט אין תכניות שונות מאלה של נתניהו. המשמעות היא שאנחנו הולכים לאסון כלכלי חסר תקדים בחודשים הקרובים. אבל מדברים על “רק לא ביבי” ומקווים שאף אחד לא ישים לב שבעצם מדברים על משחק כסאות מוזיקליים שהיושבים בהם שרים את אותה המנגינה.

ישראל בבעיות קשות. ישראל, למעשה, רקובה מן היסוד. היסוד היה בן גוריון. הוא זה שבנה פה ממשלה חזקה מדי, הוא זה שסירב לכך שתהיה פה חוקה – חוקה היא אזיקים על ידי הדיקטטור בהתהוות, ובן גוריון התנודד על הסף – והוא זה שבנה את המדיניות המפלה במכוון כנגד פלסטינים ישראלים. מפא”י שלו לא יכלה לשאת את הבית שממנו באה, מזרח אירופה, ועשתה כמיטב יכולתה להכחיד את התרבות היידית והאשכנזית; את יהודי ארצות האיסלם היא תיעבה, והשליכה – לפעמים בפועל ממש – לכל מיני חורים, שיסתמו שם חורים במערכת ההגנה; כמובן, היא לא טרחה לספק להם תחבורה ראויה או פרנסה. ואת הפלסטינים הישראלים היא שנאה שנאת מוות, טבחה בהם ב-1956 (בן גוריון), מתוך תקווה שיבינו את הלקח של 1948 ויברחו; אחר כך היא נתנה לרוצחים חנינה. היא טבחה בהם שוב ב-1976 (שר הבטחון היה תלמידו של בן גוריון, שלמד ממנו כל דבר רקב, שמעון פרס) ושוב ב-2000.

כל אלה הם בעיות שמתקתקות בשקט, וכל זמן שאנחנו מדברים על נתניהו אנחנו לא מדברים עליהן. כשנתניהו יסתלק או יסולק, האנשים שאמרו לנו שחייבים לסלק אותו יכריזו נצחון ושוב יאמרו שאין על מה לדבר בעצם. חזרנו לישראל הישנה והטובה, הם יאמרו.

אבל ישראל הישנה לא היתה טובה. היא היתה רעה לרוב יושביה. היא רעה לרוב יושביה גם כיום. אם כל מה שהמאבק הזה ישיג הוא שנמיר את נתניהו בלפיד – תשמור האלה ותציל – והכל יימשך כמו שהיה, רק שיהיה לנו מושחת כביר אחד פחות, המסקנה הסבירה של האנשים האמיצים שיוצאים היום לרחובות תהיה שאין טעם. נאבקנו, נעצרנו, חטפנו מכות, נתניהו הלך – והכל נשאר אותו הדבר. וכשזה יקרה, האנשים הטובים ביותר בישראל ירימו ידיים, יגידו (בצדק!) שהם את שלהם עשו וכמה אפשר, ויצאו לגלות. חלקם חיצונית, חלקם פנימית.

ואז באמת אפשר יהיה לכבות את האור, כי עוצמות למאבק כזה מגיעות פעם בדור. וספק אם יהיה כאן משהו ששווה להיאבק עליו עוד דור. אז כן, לומר שמה שאנחנו רוצים הוא לא פחות ממהפכה: לידה מחדש בחירות, שינוי פניה של ישראל כדי שתתאים לכל ילדיה. הפסקת הדיקטטורה הצבאית באמצעות מתווה של צדק – ותוך שנתיים, לא יותר. קיצוץ אכזרי בתקציבים הצבאיים, שבלעדיו לא יוכל להיות שינוי; שינוי חד של המערכת הכלכלית כך שתשרת את האוכלוסיה ולא את האליטה הכלכלית. בניה מחדש של מדינת הרווחה.

על זה המאבק. אם רק נחליף נהנתן פלילי ומנותק אחד בנהנתנים שמקפידים יותר על החוק (סליחה, אביגדור, לא התכוונתי להעליב), לא רק שלא עשינו כלום, פגענו בעצמנו פגיעה קשה, אולי אנושה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מלחמת התשה

בדרכו לכלא, נתניהו הורס כל חלקה טובה בדמוקרטיה הלקויה הישראלית, ובעיקר את תפיסת האזרחות. הנזקים יהיו ארוכי שנים

בעוד שלושה שבועות בערך נלך לבחירות, ואלה יהיו כנראה הבחירות המיואשות ביותר שמישהו מאיתנו יזכור. התחושה הכללית היא של לאות. בהליכה ברחובות כמעט ולא נראים שלטי מפלגות. האוויר רווי חמיצות, בעיקר בקרב מפלגות המרכז-שמאל, אבל לא רק בהן. הרעיון של סיבוב בחירות רביעי נראה סביר למדי. אנשים שיבחרו ללכת לקלפי יעשו את זה במידה של מיאוס וחוסר רצון.

הסיבה לכך, כמו לעצם העובדה שאנחנו בכלל הולכים לבחירות בפעם השלישית, היא נסיונותיו הבלתי נלאים של הנאשם בנימין נתניהו לחמוק מגורלו העתידי כאסיר. אדם עם תפיסה כלשהי של חובה ציבורית היה הולך הביתה אחרי בחירות ספטמבר. אבל נתניהו לא יכול ללכת: הוא חייב לשמור על מעמדו כראש ממשלה אם הוא רוצה לעכב את כניסתו לכלא. הוא כבר הודיע שבכוונתו לנהל את המשפט מלשכת ראש הממשלה. בדרך, הוא רומס כל אמת מידה דמוקרטית.

הוא עושה זאת בכמה שיטות. קודם כל, הסירוב לציית לכללי המשחק. בבחירות אפריל, כשהתחוור לו שאין לו אפשרות להקים ממשלה, הוא עשה תרגיל מצחין מהרגיל ובמקום להעביר את המנדט לגנץ, כינס את הכנסת באופן ספק חוקי והלך לבחירות שניות, בחירות ספטמבר. באמצע הוא נבהל, ואחרי שהכנסת פיזרה את עצמה הוא ניסה לגרום לה לחזור בה מהמהלך – תרגיל שהוא כבר ספק חוקתי.

כדי להשאר רלוונטי לציבור, הוא שולף שפנים בלתי פוסקים מהכובע. האחרונים שנמצאים בזכרון הציבור היו ההסכם עם ג’ארד קושניר על ריסוק השטחים הפלסטיניים, החזרתה של נעמה יששכר מרוסיה, והפגישה עם נשיא סודאן באוגנדה. כל התרגילים הללו, שהתנדפו במידה ניכרת, כללו הונאות וניצול מעמדו של נתניהו כדי לתפוס את תשומת לבה של התקשורת. כמעט כל ראשי הממשלה עשו תרגילים כאלה בעבר ערב בחירות (משיגור שביט 2 של בן גוריון ועד הפצצת הכור העיראקי על ידי בגין) אבל לא במספרים כאלה.

בינתיים נמחקה מהזכרון הציבורי כל פרשת החסינות שנתניהו רצה: ההמתנה עד הרגע האחרון לבקשתה, משיכת הזמן הבלתי פוסקת, המלחמה נגד כינוס הוועדה שתדון בנושא (עד וכולל הליכה כושלת לבג”צ), ואז – משיכת בקשת החסינות ברגע האחרון, משהתברר שאין לה סיכוי. בימים רגילים, הסיפור הזה היה מחזיק חודשים או שנה. הוא הרי חריג כל כך. אנחנו עשרה ימים בקושי ממנו, והוא נמחק. הרעשה תודעתית אחרת תפסה את מקומו.

מעבר לכל זה, יש הפצצה בלתי פוסקת של תעמולה מצד נתניהו בכל הכלים העומדים לרשותו, הרבה יותר מכל מועמד אחר. התוצאה היא התשה של הציבור, שכבר לא עומד ברצף ההפצצה. לא יהיה מסובך לטעון שכמו רודנים אחרים, נתניהו חייב את תשומת הלב של הציבור כל הזמן, ושהצורך הבלתי פוסק שלו בתשומת לב גורם נזק פסיכולוגי לציבור. אנחנו מורגלים בעקביות בכך שאין יום שקט, כל יום יש לו את השפן שלו, כל יום אנחנו נדרשים להקדיש תשומת לב לתרגיל האחרון של נתניהו.

התוצאה היא שאם אתה לא ג’אנקי של פוליטיקה, אתה מתנתק או מתנתק חלקית. זה הגיוני לגמרי: אתה עושה את זה כדי להגן על עצמך מהרעשה בלתי פוסקת של מידע שאין לך אפשרות לאמת או לעכל. בדרך חולפים מעל ראשך עשרות ומאות שקרים. למשל, הטענה שחזרו עליה מספיק פעמים עד שתהפוך לעובדה שהאיראנים הוציאו מידע סודי מהטלפון של גנץ.

וכשאזרחים מתנתקים, הם הופכים לאזרחים פחות טובים. אזרחים טובים צריכים להיות מודעים, אבל מי יכול לעמוד בקצב האש של נתניהו ועוזריו? מי יכול לעקוב? אז מצמצמים קשב, ובהתאם מתרגלים לכך שהאוויר מלא ביותר שטויות משאי פעם תוכל לסנן, ובהתאם מתרגלים לעקוב עוד פחות. וכשאתה מגיע ליום הבחירות, אתה כבר מותש. למותר לציין שגם פה, נתניהו מחקה את דונלד טראמפ.

הדמות השניה שמצריכה תשומת לב בהקשר הזה היא אביגדור ליברמן. מישהו יודע מה הוא רוצה? הוא היה ההפתעה המוחלטת של בחירות אפריל, כשבתירוץ קלוש כלשהו הוא סירב להכנס לממשלת נתניהו. כולם הניחו שהוא מבלף, כי לא היה שום הגיון במהלך הזה. הוא לא. אחר כך באו בחירות ספטמבר, והוא מנע הקמת ממשלה לכאן או לכאן. מה הוא יעשה אחרי בחירות מארס 2020? לא ברור, אבל אף אחד לא באמת יופתע אם הוא שוב ימנע הקמת ממשלה.

כשמנסים להבין את ליברמן, למצוא פשר במהלכים שלו לאורך השנים (האיש מתמודד לכנסת כבר 21 שנים) – ההתפטרויות הבלתי סבירות, ההצלה של ממשלת אולמרט בשעתה הקשה ביותר, התזזיתיות הבלתי פוסקת, מהלכיו בשנה האחרונה – קשה להמנע מהמחשבה שהסדר היחיד הוא אי הסדר: שליברמן מכוון תמיד לכאוס. וכשזוכרים את הפגישה האישית שלו עם פוטין לפני כמה שנים, שלא נכח בה אף נציג ישראלי ושאין שום רישומים ממנה, קשה שלא לתהות האם הכאוס שבפעולותיו של ליברמן הוא מקרי, תוצאה מכוונת של מדיניות רוסית ארוכת שנים שמטרתה לערער את המשטרים הדמוקרטיים, או אימוץ עצמאי של המדיניות הזו.

הדמות השלישית שמעורבת בערעור המערכת הישראלית הוא סמרטוט הרצפה האנושי, יולי אדלשטיין. הוא היה שותף נרצע לכל מהלך של נתניהו, מהנסיון לבטל את בחירות ספטמבר אחרי שהכנסת התפזרה, לטענה שהוא נגד בחירות (הוא הצביע עבורן), לכל גרירת הרגליים של של הכנסת בפרשת החסינות של נתניהו. בכל פעם הוא מעל בתפקידו ובאמון הציבור והתייצב לצד ראש הממשלה נגד הנוהל והחוק – או, ליתר דיוק, שימש הדום לרגליו.

מה שקרה בשנה האחרונה לא ייעלם. התרגילים המסריחים והלא חוקתיים של נתניהו לא ייעלמו. ראשי ממשלה עתידיים ישתמשו בהם, ולעזאזל אמון הציבור. הפיתוי יהיה חזק מדי. ראשי ממשלה עתידיים גם יתפתו למנות לתפקיד יו”ר הכנסת אנשים חלשים, נטולי ערכים, כאלה שאפשר לשלוט בהם. יולי אדלשטיין עוד עשוי להפוך למושג: תארגן לי איזה יולי לתפקיד הזה.

הפוליטיקה הישראלית התעלמה בשנים האחרונות מהמציאות הקשה של ישראל והתאזנה על ציר נתניהו-אנטי נתניהו. כשהאשליין הגדול יילך סוף סוף, הפוליטיקה הישראלית תצטרך לעבור שידוד מערכות. הראשונה שצפויה להתפרק היא מפלגת השלטון המיועדת, כחול לבן. אחרי הכל, אין שום קשר בין חלקיה. יועז הנדל (שדרך בסוף השבוע על מוקש, כשכרך את יוצאי מדינות ערב היהודים עם הערבים הישראלים בדיבורו על “קונצרט מול דרבוקות”) לא באמת יכול לשבת באותה המפלגה עם עפר שלח. כל מה שמאחד ביניהם הוא תיעוב לנתניהו. מה יקרה אחר כך?

אחר כך נצטרך זמן כדי להזכר שיש פה בעיות של ממש: הדיקטטורה הצבאית בשטחים שלא הולכת לשום מקום, התקציב הצבאי שרק תופח, הקריסה של מערכות הבריאות והחינוך, משבר התשתיות ומשבר התחבורה. בקיצור, כל מה ששעמם את נתניהו ב-11 השנים שבהן היה ראש ממשלה. כל זה ישאר נחלתה של מערכת פוליטית מעורערת ושל ציבור שהורגל שאין טעם לפעול לשינוי כי לא יהיה שינוי. וברקע, כמובן, מגיע אסון האקלים, שממשלת ישראל, הציבור והתקשורת שלה מצטיינים בהתעלמות ממנו.

בקצרה, שנות נתניהו משאירות אותנו עם ציבור שהורגל באדישות וממשלה שהורגלה בחוסר תפקוד. מדינת עולם שלישי עם סייברסייבר, כיבוש ומפציצים שוקעים בשטפונות. שיהיה לכולנו בהצלחה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ראה: נתתי לפניך היום

המלחמה שישראל מנהלת בעזה היא מלחמה על המשך הלגיטימציה של הכיבוש. יש לה מעט מאד קשר לבטחון

אביגדור ליברמן, שר הבטחון של ישראל – כן, המשפט הזה עדיין מצחיק – הודיע היום (ז’) על הצרת תחום הדיג של הרצועה מתשעה מייל ימיים לשישה מייל ימיים. זאת, לדבריו, בשל “ההתפרעויות האלימות בסוף השבוע בגדר והנסיונות לפגוע בכוחות צה”ל ולהוציא משטי התרסה.” בהתפרעויות האלימות של צה”ל בגדר, יש לציין, הרגו חמושיו בסוף השבוע שני פלסטינים ופצעו עשרות מהם; אף חמוש ישראלי לא נפגע.

“משטי ההתרסה” שעליהם מדבר ליברמן הם נסיונות של עזתים לפרוץ את המצור הימי הישראלי ולצאת החוצה מהרצועה. אף שהמשטים הללו אינם מאיימים בשום צורה על ישראל או על חמושיה, החמושים יורים אש חיה על המשטים הללו – שכל מטרתם נעה בין הפגנה נואשת של מצבם של אנשים שנולדו לתוך מצור ובין רצון לברוח ממנו. צה”ל ירה בעשרות עזתים – מספר הנפגעים המדויק לא ברור – בזמן שניסו לצאת מעזה לא לעבר ישראל, אלא לעבר הים.

ככה זה כשצריך לשמור על הכלא הגדול בעולם ולוודא שהאסירים לא יברחו ממנו.

למילים של ליברמן, למרבה הצער, יש משמעות בשטח. הן יגבו חיים. כשצה”ל מצמצם את שטח הדיג של הרצועה, המשמעות היא יותר ירי על דייגים עזתים. יותר אנשים ייפצעו ויותר אנשים ייהרגו, הכל על שמירת הסטטוס קוו בכלא. להרג הזה, כמו להרג היומיומי ברצועה – בין יום שישי הקודם לאתמול, לא כולל אתמול, הרגה ישראל תשעה עזתים, ביניהם בן 12, בן 14 ובן 78 – אין שום קשר לבטחונה של ישראל.

ולראיה: במהלך המריבות המתוקשרות בין ליברמן לשר החינוך בנט – הבדיחה הזו, למרבה הצער, מצחיקה פחות – שב בנט וטען שעזתים נכנסים שוב ושוב לישראל וחוזרים בלא פגע, לעתים אחרי שהציבו דגל ראווה על איזה מוצב נטוש של צה”ל. מקור ראשון דיווח בסוף השבוע על עלבון של חמושים ישראלים שטוענים שלא נותנים להם יד חופשית לירי וכתוצאה מכך עשרות עזתים חודרים לעזה.

עצרו את המדפסות!

בחצי השנה האחרונה אמרו לנו שוב ושוב שהרצח הקבוע על הגדר הכרחי, משום שאם לא נהרוג את המפגינים הם יפרצו לשטח ישראל ומיד יסתערו על הקיבוץ הקרוב למקום מגוריהם ויבצעו בו טבח. עכשיו אתם אומרים לנו שעשרות עזתים נכנסים לישראל… ותולים סמרטוט ואחר כך חוזרים לרצועה?

בלי שום טבח? הרג? רצח? משהו? סתם תולים משהו ומסתובבים? בשביל זה הרגנו מאות אנשים? ויש לכם את החוצפה לטעון שלא נותנים להרוג יותר? ואתם, העיתונאים – איך אתם נותנים לדבר כזה לעבור? התפקיד שלכם הוא לא ללקק למשטר, הוא לבקר אותו. כן, אני יודע. זה לא יהיה פופולרי. אז מה? נכנסתם לתפקיד הזה בשביל תחרות לייקים?

במקביל, התראיין בסוף השבוע מנהיג החמאס יחיא סינוואר בידיעות אחרונות. באופן מדאיג משהו, סינוואר נשמע הרבה יותר מחובר למציאות מכל מנהיג ישראלי שמדבר על רצועת עזה. הוא אמר דברים פשוטים מאד: הוא לא רוצה להלחם (”אף אחד לא רוצה לנהל מלחמה עם ארבע רוגטקות כנגד מעצמה גרעינית”), אבל אם לא תהיה לו ברירה – הוא יילחם. ואחרי סיבוב הלחימה הבא, עדיין נהיה באותו מקום – אם כי יתכן שהפעם לישראל לא תהיה ברירה אלא לכבוש את הרצועה.

ברקע מתקתק שעון: האו”ם הגיע למסקנה שרצועת עזה לא תהיה ראויה למגורי אדם בתוך שנה וחצי. זה אומר שעוד שנה וחצי ישראל תצטרך לקחת על עצמה אחריות לאסון הומניטרי רחב היקף – משום אליבא דכולי עלמא ובניגוד לשקרים שמנהיגי ישראל מספרים לאזרחיהם, אף אחד לא חושב שהשליטה הישראלית ברצועה נגמרה, ומאחר והיא שולטת עליה היא גם אחראית עליה.

הדרישות של סינוואר פשוטות: הפסקת אש מוחלטת – תמורת הפסקה מוחלטת של המצור על הרצועה. הוא צודק לחלוטין באומרו שהמצור הוא פעולה צבאית מתמשכת נגד תושבי הרצועה ושהיא צריכה להפסק.

אלמלא הכרתי את מערכת הבטחון הישראלית, הייתי מתייחס ברצינות לטענות שלה שנמל בעזה עשוי לפגוע בבטחונה של ישראל. לאור העובדה שישראל מוכנה להעביר סחורה מעזה לנתב”ג אבל לא לגדה המערבית, כפי שראינו בפרשת המשקפים, ולאור העובדה שעזתים חוצים את הגדר וחוזרים לרצועה במקום לרצוח ישראלים בשנתם, אפשר לפטור את הטענה שמדובר באיזושהי סכנה לישראל במשיכת כתף. צריך להסתכל לא על מה שהמערכת אומרת אלא על מה שהיא עושה.

ומה שהיא עושה הוא יישום של תפיסה ישנה שנובעת ממוחו הקודח של עמוס גלעד, אולי איש המודיעין המזיק ביותר בישראל מאז אלי זעירא: מדיניות הבידול. בקצרה, התפיסה היא שיש להבדיל בין רצועת עזה ובין הגדה המערבית, מכמה סיבות. ראשית, מתוך תקוות שווא שמצרים תיקח את האחריות על הרצועה. א-סיסי צריך את זה כמו חור בראש וגם מורסי לא התלהב מהרעיון. למעשה, מצרים לא רצתה את רצועת עזה כבר בהסכמי השלום עם ישראל, ב-1978. אין שום סיבה ש-40 שנה לאחר מעשה היא תרצה בה.

אופציה ב’, השתוקה יותר והמרכזית יותר, היא המטרה האמיתית: העמדת פנים כביכול יש מיני-מדינה פלסטינית ברצועה, כך שלא יספרו את תושבי הרצועה כחלק מהעם הפלסטיני ואפשר יהיה לנסות להסוות את העובדה שבין הים לירדן היהודים הפכו למיעוט. אם לרצועה תהיה גישה משלה לים, אם היא תוכל לסחור, עשויים לקרות שני דברים: קודם כל, שהיא עשויה אם לא לשגשג אז להשתקם, מה שייראה ממש רע מבחינת hasbara, ושנית – שתושביה יבהירו שהם פלסטינים לגמרי. ואם תהיה להם גישה לגדה המערבית, ולו דרך מצרים וירדן, כל הפיקציות שבנה עמוס גלעד וכל תכניות הסיפוח והסיפוח מינוס של בנט ונתניהו ייראו בדיוק כמו מה שהן: אפרטהייד.

ישראל מחזיקה שני מיליוני אדם במצור בלתי פוסק, והורגת בהם כל כמה שעות; ומנהיגיה לא משלמים על כך כל מחיר פוליטי. להיפך. כך שעצם ההיענות לדרישה הסבירה של סינוואר, להפסיק את המצור תכניס את הממשלה למשבר של ממש. בנט יאשים את נתניהו וליברמן בסיכון בטחון ישראל, ולאף אחד מהם אין את הרצון, היכולת או סיבה להתמודד עם דעת הקהל שאדישה לדם פלסטינים. המחיר שארבע הרוגטקות של סינוואר גובה מישראל זניח; זניח מספיק כדי שישראל תתעלם מההצעה שלו לחלוטין, והיא תשקע כאילו מעולם לא עלתה.

אחרי הכל, בניגוד לסאדאת סינוואר לא יכול לגבות מישראל אלפי הרוגים, וכוח הוא השפה היחידה שישראל מבינה. עד שיסודותיה יתמוטטו.

עוד דבר אחד: מסתבר שהבהמה הירוקה משלמת לגוף עלום כלשהו כדי שינטר את השיח בישראל, והיא עוקבת אחרי בלוגרים, מעצבי דעת קהל וכמה פוליטיקאים. ביממה האחרונה התנצלה הבהמה בפני ח"כ שלי יחימוביץ’ בשל העובדה שעקבה אחריה, אבל משום מה לא טרחה להתנצל בפני. כן, אם תסתכלו תוכלו לראות שבסוף הרשימה מופיע גם “ההם.” הודיעו לחבריכם שהבלוג קיבל את אות האיכות של צה”ל. (מקווה שאמצא בקרוב את הזמן הנדרש להתייחסות רצינית יותר לפרשה.)

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הם נולדים ומטרה מעל ראשם

שר הבטחון ליברמן דורש להעמיד את אנשי בצלם לדין. מה צריכה להיות ראיית ההגנה הראשונה שלהם

ביום חמישי האחרון פרסם ארגון בצלם קריאה פומבית לחמושי צה”ל שעל גבול רצועת עזה. הוא הזהיר אותם שהפקודות שקיבלו, לירות במפגינים בלתי חמושים – פקודות שעליהן חזר צה”ל כל השבוע – הן פקודות בלתי חוקיות בעליל. הוא הזכיר להם שחובתם, על פי המשפט הצבאי, היא לסרב לפקודה בלתי חוקית בעליל. ספק אם ארגון זכויות אדם העז עד כה להתעמת כך ישירות עם הבהמה הירוקה. התגובה הציונית ההולמת לא איחרה לבוא: החשוד בפשעי מלחמה יאיר לפיד תקף את בצלם בסוף השבוע, אורי אריאל נפנה מעסקי ביזת הציבור למען מקורביו כדי לדרוש את ביטול תקן השירות הלאומי של בצלם (שאיננו מאויש מזה שנתיים), וליברמן פנה ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה לחקור את בצלם – שמצידו, חזר על הקריאה לסרב לפקודות בלתי חוקיות.

סביר להניח שבארגון נערכו היטב למאבק המשפטי שהיו חייבים לדעת שיגיע, ולא מן הנמנע שמאבק משפטי פומבי סביב השאלה מהי פקודה בלתי חוקית בעליל הוא אחת המטרות של הקמפיין הזה. אבל אם וכאשר יגיעו הדברים לבית המשפט – והנסיון מלמד שהמדינה תעשה הכל כדי למנוע דיון כזה – תעמוד לאנשי בצלם הגנה בלתי צפויה.

אתמול (ז’) התראיין ליברמן ל-Times of Israel ואמר כהאי לישנא: “צריך להבין שאין אנשים חפים מפשע בעזה. כולם מסונפים לחמאס, כולם ממומנים על ידי חמאס, וכל הפעילים שמנסים לאתגר אותנו ולפרוץ את הגדר הם פעילים של הזרוע הצבאית של חמאס.” מאוחר יותר, אחרי רעש בינלאומי, הבהיר ליברמן שהוא אמר “תמימים” בעברית, המגזין תרגם ל-innocents בעוד שהוא התכוון למונח “נאיבי.” המשמעות, אם כן, של המשפט של ליברמן היא ש”אין אנשים נאיבים בעזה, כולם מסונפים לחמאס, כולם ממומנים על ידי חמאס.” לא נשמע משהו, וככל נראה מדובר בשקר שנובע כתוצאה מלחץ במערכת ה-hasbara.

לדברים שאמר ליברמן יש משמעות. גם לשתיקה המצמררת שבה התקבלו בציבוריות הישראלית. הם מעידים על רוח המפקד: אין חפים מפשע. אם הרגת אותם, זה לא נורא וזה ודאי לא פשע. אם הורדת עיתונאי ביריה למרכז המאסה, זה לא חשוב. אפשר יהיה לטעון שהוא ניסה להטיס מל”ט, ואף אחד לא ישאל שאלות, כמו למה בעצם קיומה של מצלמה מעופפת – אם זה אכן מה שקרה – הוא סיבה לירי כדי להרוג. ולא, אם מישהו חוטף קליע מקלע או צלף ב-350 מטרים, זה לא מקרה. אלו היו, אגב, שלבי התירוצים של צה”ל: תחילה שלא בטוח שצלף פגע בו, אחר כך שישראל לא יורה בעיתונאים, זה פשוט משפריץ לה; אחר כך, שהוא לא היה בעצם עיתונאי; ובסופו של דבר, תראו – מל”ט. שני התירוצים האחרונים ביחס לרציחתו (כן, הריגה במכוון של אדם לא חמוש היא רצח) של יאסר מורטג’ה אתמול הגיעו מפי ליברמן עצמו. שימו לב שהוא אפילו לא ניסה לטעון שהמל”ט, שכאמור בכלל לא ברור אם היה, היה חמוש.

כי מה זה כבר משנה, אם אתה מורה לצלף להרוג צלם בלתי חמוש? אחרי הכל, אין חפים מפשע בעזה. כל אדם שתהרוג, בהכרח יהיה אשם במשהו. אם הוא לא איש חמאס, הוא מסונף לחמאס. שני מיליוני בני אדם שהם, בהגדרה, לא חפים מפשע. הם נולדים ומטרה על ראשם. רובם, אגב, בני פחות מ-18. אין מה לראות פה. כולה אנשים שנולדו ללא חזקת חפות, אסירי עולם ללא משפט, שמקבלים את מה שמגיע להם.

הדברים של ליברמן מעידים על הפנטזיה הקבועה מכל של הישראלים, שביטא היטב דווקא יצחק רבין: “הלוואי שעזה תשקע בים.” אבל היא לא הולכת לשקוע, ומכיוון שכך אין לנו אלא לעשות את העבודה עבור הים. נהרוג באשמים מלידה האלה בכל מקום. נהרוג אותם בחופים, נהרוג בהם בגבעות, נטבח בהם במחנות, נפציץ אותם בזרחן בערים, נצוד אותם 350 מטרים מן הגדר. מה הם רוצים, החיות האלה, חסרי החפות האלה? הם רוצים לחיות כמו בני אדם? ולא, אנחנו לא רוצים לדעת איך הם הגיעו לשם. אל תזכירו לנו את זה. אל תדברו איתנו על רצונם של החיים במכלאות, באזור שהאו”ם הבהיר שלא יהיה ראוי למגורי אדם בעוד שנתיים, לחזור אל מולדתם. הזכות הזו שמורה ליהודים בלבד. ועצם הרצון לשוב, לצאת מהמכלאה, מעיד שהם לא חפים מפשע.

ועל כן נהרוג בהם, נטבח בהם, ואם יהיה צורך (כבר הבהיר צה”ל) גם נפציץ אותם. אבל הכל חוקי, כן? מדובר באנשים שנולדו נטולי חזקת חפות. אין פה בכלל שאלה של סירוב פקודה ואין פקודה בלתי חוקית בעליל: פקודות כאלה נותנים רק כלפי בני אדם, ואלה, אלה חסרים את הבסיס המשותף האנושי, את התפיסה שהם טובים ביסודם.

ומאליה עולה ההרהור: אולי אין די בצעדים האלה. אחרי הכל, הרגנו כמה עשרות, אבל מספר גדול יוולד בימים הקרובים. לבעיה הזו, של מיליונים שנולדים פושעים, צריך למצוא פתרון. לא, אל תגיד “פתרון סופי”, זה לא נשמע טוב.

אולי “סיכול כולל”? לא, לא, צריך לעבוד על זה. שמישהו יקרא ליאיר ולאוריך.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מוות לנשלטים

מה חסר בכל הדיון על עונש מוות לפלסטינים

כמדי מספר חודשים, בצר לו מאימת הסקרים, הבריון המורשע אביגדור ליברמן מעלה לדיון עונש מוות למחבלים. או, אם לדייק, לפלסטינים. אחרי הכל, עונש המוות הזה לא מיועד לחברי מחתרות יהודיות למיניהם או, שומו שמיים, לחיילים שרוצחים פלסטינים חסרי ישע. הוא גם לא מיועד ל”סתם” רוצחים או להוריהם שרוצחים את ילדיהם. זה בשר דם שמושלך לאספסוף הישראלי, באצטלה קלושה למדי של בטחון: כביכול, עונש מוות יוביל להרתעה. בפועל, זו פשוט הצורה החוקית של הסיסמה העממית “מוות לערבים.”

כמובן, החל מיד הדיון המייגע הרגיל של בעד ונגד. נהוג לשכוח שתי עובדות: ראשית, עונש המוות בישראל לא בוטל אלא רק צומצם (ולגמרי יתכן שצריך להפעיל אותו על בצלאל סמוטריץ’); שנית, עונש מוות קיים בדין הצבאי החל בגדה המערבית. יש צורך בתמימות דעים בין השופטים, וצריך שהתביעה תדרוש עונש מוות, אבל אין שום צורך בשינוי חקיקה.

אז למה מדברים שוב ושוב על תיקון חקיקה? כי בתי המשפט הצבאיים מעולם לא גזרו גזר דין מוות, וצריך להמריץ את השופטים לעשות את מה שאינם רוצים לעשות. מי שקרא את כתביהם של עורכי הדין – ושל שופטים – בימים שבהם היה עונש מוות, יבין את האימה שהוטלה גם עליהם בבואם לשבת בדין. עונש מאסר, אם שגית, ניתן לתיקון; הסבירות שזה יקרה נמוכה, כמובן, אבל זה משמש כמקבילה של הקליע הריק ברובה הרנדומלי של כיתת היורים: הצורה שבה שופט מרגיע את מצפונו. אם טעית בעונש מוות, ביצעת רצח משפטי.

ובכל הדיון המייגע למדי, חומקת אמת קטנה אך קריטית: ליברמן וחבר מרעיו רוצים שכנסת ישראל תקבע עונש בחוק עבור הפלסטינים, שאינם יכולים להיות שותפים לחקיקתו. לכאורה, זה מובן מאליו: הפלסטינים אינם אזרחים ישראל ומכאן שאין לחהם אמירה ביחס לחקיקה שלה.

אבל היא הנותנת: התוקף שיש לחוק – כלומר, התוקף המוסרי שלו, לא ידו הגסה של הקלגס עם האלה האוכף אותו – נובע מכך שהוא התקבל על ידי הנשלטים. נבחריהם הצביעו בעד החוק הזה. אם ישכנעו די מהם, יוכלו לשנות אותו. זה לא קל, אבל זה קורה. לפלסטינים אין אפשרות לומר דבר על החוק שקובע שאם יהרגו יהודי – חמוש או לא – הם בני מוות, משום שאף שהם נשלטים על ידי ישראל (ואם לא היו נשלטים על ידיה, לא היה טעם בחוק) אין להם זכות יצוג בה.

והרי זה כל הכיבוש כולו: ההתעקשות להתעלם מהכלל שאומר שריבונות נשענת על הסכמת הנשלטים. ההתעקשות שלא להכיר בכך שסירוב לקבל את הסכמת הנשלטים מותיר להם רק התקוממות – כפי שנאמר כבר במגילת זכויות האדם: “הואיל והכרח חיוני הוא שזכויות האדם תהיינה מוגנות בכוח שלטונו של החוק, שלא יהא אדם אנוס, כמפלט אחרון, להשליך את יהבו על מרידה בעריצות ודיכוי…”

הפער בין היכולת של הישראלים להשליט חוק על הפלסטינים ובין חוסר יכולתם של הפלסטינים להשפיע על החוק הוא בדיוק המצב שמאלץ אותם “כמוצא אחרון, להשליך את יהבם על מרידה בעריצות ובדיכוי.” והפער הזה פשוט לא גלוי לעיני רוב הישראלים.

לא שזה מפתיע: כל הציונות כולה נבנית על הסירוב להכיר בהסכמת הנשלטים. זו הסיבה שהציונים סירבו בתקיפות לכל רעיון להקים פרלמנט בפלסטינה המנדטורית – היה ברור להם איך ייראה המפעל הציוני אם רוב תושבי פלסטינה ידחו אותו. החשש ממצב שבו לשלטון אין מנוס אלא להשען על הסכמת הנשלטים הוא שמשאיר אותנו במצב שבו אנו תקועים כבר 50 שנים.

וכן, אפשר לומר: אבל יש חוק צבאי, וחוק צבאי הוא חוק. אכן. אבל משטר צבאי אמור להיות קצר. הוא אנומליה. משטר צבאי של שנתיים, שעושה מאמצים ניכרים לעבור למשטר אזרחי, הגיוני. משטר בן 50 הוא הכל חוץ מזמני, והוא דיקטטורה צבאית.

וכשמבינים שזה המצב, הכל נהיה הגיוני יותר. נותר רק לקוות שעוד נראה בקריסת הדיקטטורה, ושעוד נרקוד על קברי מנהיגיה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ומי יוריד אתכם מעץ התליה?

הימין היהודי רוצה עכשיו עונש מוות. בהצלחה עם זה

בעקבות הרצח בחלמיש, מיהר שר החינוך שלכם לדרוש עונש מוות לרוצח, עומר אל-עבד. הוא ציין, בצדק, שאין צורך בשום שינוי חקיקה. בישראל גופא אין עונש מוות אלא על עבירות מוגבלות (חבר מפלגתו של בנט, בצלאל סמוטריץ’, אמור להתנדנד על חבל בשל אחת מהן) שאינן כוללות רצח; אבל הנתינים הפלסטינים נשפטים בבתי דין צבאיים ובית דין צבאי מסוגל לגזור גזר דין מוות, אם שלושת השופטים מסכימים על כך. שרת המשפטים מיהרה לתמוך ברעיון. שר הבטחון ליברמן, שבנה קמפיין שלם על הרעיון של עונש מוות – לפני שהעמיד פנים, על כל פנים מול פרשנים נוחים להתרשם, שהוא איש מתון ורציני – ממש לא אהב את הפרת זכויות היוצרים הזו ומיהר להודיע שהוא ידרוש עונש מוות לרוצח.

ולשר הבטחון, יש לציין, יש אשכרה סמכות לכך. לא ברור אם ליברמן סינדל את עצמו, או שהוא בונה על כך שהתביעה הצבאית תשמש כשפוטה שלו, תסרב לדרוש עונש מוות, ותאפשר לו להוציא את עצמו כפטריוט מול המשפטנים הבוגדניים. זה הרי המהלך הקבוע של הימין. נוח לו לדרוש דרישות מופרכות בידיעה שיש מבוגר אחראי שלא רק יוציא את הערמונים מהאש, גם יחטוף באותה הזדמנות עביט של שופכין.

הבה נניח לרגע כמה הנחות. קודם כל, שההתנגדות המוסרית לעצם קיומו של עונש מוות יכולה לעוף מהחלון. בסופו של דבר יש מעט מאד אנשים שמגיע להם להתנדנד כמו מי שרוצח משפחה בביתה. אם הרעיון של עונש מוות מקובל מוסרית, אז אל-עבד לגמרי נכנס לקטגוריה. גם ההתנגדות הסטנדרטית לעונש מוות – החשש מטעות שיפוטית שתסתיים ברצח משפטי – נראית לא מי יודע מה רלוונטית הפעם. ונניח שלפרקליטים יימאס לשמש כתירוץ של הממשלה, או שמינו פרקליט חדש שלגמרי בעד עונש מוות. מה עכשיו?

דבר ראשון, כמובן, יש לדרוש שליברמן, בנט ושקד יבצעו את ההוצאה להורג בעצמם: שהם יעלו את הנידון לגרדום, יכרכו את החבל סביב צווארו, את המסיכה סביב ראשו, ימשכו בידית, יביטו בגופה המתעוותת ובצואה שנפלטת ממנה, ואחר כך יטפלו בגופה. זו צריכה להיות הדרישה הבסיסית מכל תומך עונש מוות: שיהיה מוכן לבצע אותו בעצמו.

אבל מההיכרות שלנו עם השלושה סביר להניח שהם פסיכופטים מספיק כדי לעשות את זה בלי לסבול שום יסורי מצפון. נשאל, אם כן, מה יקרה מרגע ההוצאה להורג. או, בעצם, כמה שבועות קודם לכן.

הידיעה שישראל, מדינה שאין בה עונש מוות אפילו כלפי רוצחי ילדים – אני נזכר אוטומטית בצבי גור, הרוצח של אורון ירדן – מוציאה להורג רוצח פלסטיני שכלל איננו אזרח שלה, צפויה להזכיר לכל העולם שישראל היא מדינת אפרטהייד. היא צפויה לעורר גל מחאה חסר תקדים ברחבי העולם המתורבת, שהשאיר מאחוריו את עונש המוות מזמן. על אחת כמה וכמה, עונש מוות על מה שהוא בעצם עבירה פוליטית – שהרי יהודים שרוצחים פלסטינים לא מועמדים לדין בפני בית דין צבאי. כלומר, העבירה שעליה ייענש אל-עבד לא תהיה רצח, אלא רצח יהודים. באותה ההזדמנות, נשמח להזכיר לעולם שישראל לא רק מוציאה להורג פלסטינים אבל לא יהודים, אלא גם שהיא הורסת את בתיהם של פלסטינים אבל לא את אלה של יהודים; ושהיא עוצרת, בממוצע, שני ילדים מדי לילה, ילדים שמוחזקים בתנאים בלתי אנושיים ועוברים לעתים קרובות עינויים. זה כל כך שגרתי שאף אחד כבר לא שם לב, אבל עץ התליה שרוצים בנט, שקד וליברמן לבנות יפנה זרקור אל כל זה.

כך שלגמרי סביר שביושבו בתא הנידונים למוות, יסייע אל עבד למאבק לחיסול משטר העוול הישראלי הרבה יותר משסייע לו בחייו ועל אחת כמה וכמה בפשעו. ומה תעשה ישראל עכשיו? מי יוריד את ליברמן, שקד ובנט מעץ המוות שבנו בעצמם? הם, הרי, לא יוכלו לרדת ממנו בכוחות עצמם מבלי להיראות בפני בוחריהם המשוערים כפחדנים ושפוטים של השמאל. וכבר למדנו שמבחינת ממשלת הימין, הקרבת האינטרסים של ישראל – אפילו מה שהם עצמם רואים כאינטרסים של ישראל – על מזבח האינטרס הפוליטי הזמני היא דבר שבשגרה.

האם הוצאתו של אל-עבד להורג תגרום לפלסטינים להפסיק את ההתנגדות האלימה למשטר הציוני? פחחחחחחחחחחח! שקד, בנט וליברמן אולי לא יודעים את זה, אבל ההיסטוריה של ההתנגדות הפלסטינית רוויה במרטירים, שלא מעט מהם הוצאו להורג (על ידי הבריטים, למשל) או עברו רצי דמוי-משפטי (כל ה”מסוכלים ממוקדות” למיניהם). האם זה עצר את ההתנגדות שלהם?

אבל עזבו את ההיסטוריה הפלסטינית. ספק אם לשלושת הליצנים האלה יש הכרות כלשהי בנושא – בנט היה עסוק בלהרוג ערבים בלי שיקרה שום דבר, שקד היתה עסוקה בעבודה על הקרדנציות הניאו-נאציות שלה, וליברמן היה עסוק בבנקים קפריסאים אפלים. אבל האם הם לא מכירים אפילו את ההיסטוריה של התנועה שלהם?

האם הם לא יודעים איך הפך שלמה בן יוסף, שהשליך רימון על אוטובוס פלסטיני (הרימון לא התפוצץ) למרטיר של התנועה הלאומנית היהודית? האם הם זוכרים שדב גרונר ועולי הגרדום האחרים נחשבו לדמויות מופת (גרונר בעיני הוא עדיין דמות מופת)? האם הטרגדיה של מאיר פיינשטיין ומשה ברזני, שהעלו עצמם בסערה השמימה קודם שנתלו, הורידה את המוטיבציה של אנשי הלח”י והאצ”ל? האם הוצאתם להורג של אליהו בית צורי ואליהו חכים, שנתלו עד צאת נשמתם בשל הסיכול הממוקד מאד של הלורד מוין (הם נמנעו מלפגוע בשומר שלו), גרמה ללח”י לסגור את הבאסטה – או שזכרם של הצעירים האמיצים האלה הצית להבה שתרמה את שלה למיגור המשטר הבריטי? “אין כובשים את ראש הסלע,” שר האצ”ל (וכתב שלמה סקולסקי) לזכר בן יוסף, “אם אין קבר במורד.”

כששקד, בנט וליברמן כורים במורד את קברו של אל-עבד, האם הם מבינים שהם מסייעים לכיבוש ראש ההר? האם הם חפצים בכך? האם יש בהם משהו מעבר לעווית ריצוי קיצוני המצביעים שלהם? איזושהי מחשבה קדימה? או שנכנסנו לשלב הסופני של הקולוניאליזם, שבו הברבריות מזינה את עצמה ומולך האלימות תובע עוד ועוד קורבנות בנסיון שווא לדכא התקוממות?

הערה מנהלתית א’: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: ניקיתי קצת את הבלוג. הפוסט על הדכאון מופיע כעת כעמוד קבוע בצד שמאל. קישורים שהפסיקו להיות רלוונטיים הוסרו. מי שרוצה לתמוך בבלוג באמצעות פטראון, ימצא כעת כפתור מתחת לכפתור התרומה הרגיל. חלק ניכר מהכסף הולך להחזקתם של החתולים ווילי וצ’ארלי, של בת זוגתי גלינה (השבוע הפכנו רשמית לידועים בציבור) ושלי. אני עוד לא לגמרי סגור על מה עושים עם פטראון, אז סביר שיהיו שינויים שם.

(יוסי גורביץ)

1.8 מיליוני בני ערובה

שר הבטחון תולה את המצב ההומניטרי ברצועת עזה ב”שבויי צה”ל בידי חמאס” – שאינם קיימים

שר הבטחון, בעוונותינו אביגדור ליברמן, הצדיק אתמול (ב’) בכנסת את המשך המצור הישראלי על רצועת עזה בכך שחמאס מחזיק בשבויים ישראליים, ואמר כי עד שהם לא יבוקרו על ידי הצלב האדום, המצב ההומניטרי ברצועת עזה לא ישתפר.

זה מצריך העלאה של כמה נקודות:

א. אין כל שבויים של צה”ל בידי חמאס. יש שני הרוגים שיתכן שגופותיהם מוחזקות בידי חמאס, אורון שאול והדר גולדין. השניים הוגדרו כחללים שמקום קבורתם לא נודע, אבל לאחר לחץ של משפחותיהם שינה צה”ל את ההגדרה – מהלך שנוי במחלוקת בלשון המעטה – והגדיר אותם כחללי שרדינגר, או בלשונו “הן כחללים והן כנעדרים.” הרב הצבאי הראשי הגדיר אותם בשעתו כחללים, אבל כנראה שללחץ המשפחות ולפולחן הבשר הישראלי יש השפעה יוצאת דופן. כלי התקשורת נוטים לאחרונה לאמץ את השיח של המשפחות, על פיהן הגופות הם “הבנים.” על כל פנים, בין אם השניים חללים ובין הם נעדרים, שבויים הם לא.

עכשיו, אחת משתיים: או שאביגדור ליברמן פלט בטעות מידע מודיעיני סודי מכל סודי, והצהיר שישראל מודעת למה שהכחישה עד כה בכל תוקף, קרי שיש שבויים בידי חמאס; או שהוא משקר ובונה על כך שלתקשורת היהודית יש זכרון של חולד.

ב. ההצדקות למצור הישראלי על רצועת עזה, שנמשך בדרגות שונות של חומרה בפועל מאז ההתנתקות (כשישראל מנעה את הוצאת היבול מהרצועה בסתיו וחורף 2005), השתנו פעם אחר פעם. תחילה, הסיבה למצור הרשמי היתה עליית החמאס ברצועה; אחר כך, שבייתו של גלעד שליט; אחר כך, לא ממש ברור אבל אף אחד בישראל לא שאל, אז המשכנו את זה בכל זאת; ועכשיו, שר הבטחון מגדיר לצרכי המצור שני חללים כשבויים.

ג. ברצועת עזה חיים כ-1.8 מיליוני תושבים, שהגיל החציוני שלהם הוא 18. כלומר, חלק ניכר מהאוכלוסיה הוא בעצם ילדים. הם נמצאים תחת מצור ישראלי שהורג בהם וגורם להם מחלות כל ימי השנה. האו”ם העריך שרצועת עזה לא תהיה ראויה למגורי אדם ב-2020, שזה מעבר לפינה. התירוץ הישראלי הנוכחי הוא שני “שבויים”; כלומר, העמדה הרשמית של מדינת ישראל – כפי שהובעה על ידי שר הבטחון שלה בפרלמנט שלה – היא שמותר לה להתעלל בכ-900 אלף אזרחים ולהשתמש בהם כבני ערובה עבור כל שבוי שלה. המדיניות הישראלית, מדיניות הבידול – הפרדה בין הגדה והרצועה כדי לסכל הקמת מדינה פלסטינית – מצריכה התעללות מתמשכת ויומיומית ב-1.8 מיליוני אזרחים.

כאן המקום להזכיר שישראל מחזיקה אלפי שבויים פלסטינים, שיש לה בית קברות לגופות חללי אויב אבל שהיא כבר לא ממש יודעת מי בדיוק קבור שם כי למי אכפת, רק ערבים. אפשר רק לחשוב אילו צווחות היתה משמיעה ישראל הרשמית אם החמאס היה מצדיק פגיעה באזרחים ישראלים משום שהיא מחזיקה שבויים פלסטינים. כאן אומר את זה שר הבטחון, והאדמה לא זעה.

ד. הסיבה שהנושא של רצועת עזה בכלל עולה לדיון הוא הקריסה המהירה של השירותים שם. הדיווחים מהשטח נשמעים דומים מאד לאלה שקדמו לצוק איתן. לאף אחד בישראל לא באמת אכפת, וממשלת ישראל ממשיכה במדיניות ההתעללות ב-1.8 מיליוני בני אדם, שמתבצעת ללא שמץ של דיון ציבורי כבר עשור.

עזה תחזור לסדר היום שלנו כאשר היאוש יגבר, שוב, על הפחד, והאסירים בכלא הפתוח הגדול בעולם יטיחו שוב את גופותיהם בחומות ויירו שוב לעבר ישראל. בינתיים, מדי שבוע בערך אנחנו הורגים בהם על הגבולות או במים. מטוסי ריסוס ישראלים משמידים יבולים ברצועת עזה, בלי שלמישהו אכפת. נזכר בזה כשהכל יתפוצץ, אבל אז כרגיל נתכנס לתנוחה האהובה על הציבור, זו העוברית, ונייבב שמה כבר עשינו.

ה. יש שני ישראלים שככל הנראה אכן מוחזקים ברצועת עזה, אברה מנגיסטו והישאם א סייד. הם לא זוכים ליותר מדי תשומת לב, וכנראה שאפילו אביגדור ליברמן לא היה מעז להשתמש בהם כדי להצדיק את החזקת תושבי רצועת עזה כבני ערובה.

אף על פי כן, הם ככל הנראה עדיין שם. נתראה בגרסה הבאה של מבצע “פאלוס זקור.”

ועוד דבר אחד: ישנו טרול ימני שמתכנה שי גליק או לעתים שמאי גליק. הבוקר קיבלתי ממנו את המייל הבא, לאחר שבעבר חסמתי אותו בפייסבוק. אם תתקלו בשמו, רק שתדעו באיזה טיפוס מדובר.glick

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מי יידע חייך, משילות עברית

אף אחד לא צריך להתפלא מההשוואה של ליברמן בין ההסכם עם איראן והסכם מינכן. הוא יודע, מנסיון, שהסמרטוט שעומד בראש הממשלה לא יעשה דבר

ביום שישי נשמע קול הרעם מהקריה: משרד הבטחון הוציא הודעה רשמית שבה הוא השווה את ההסכם בין המעצמות ובין איראן להסכם מינכן. ההודעה הגיעה בדיוק בימים שבהם פקידים ישראלים בכירים נמצאים בוושינגטון כדי לתאם את הסכם הסיוע הבטחוני החדש. אין ספק שלאחר ששר הבטחון השווה בין אובמה ובין צ’מברליין המו”מ יתנהל ביתר קלות.

ראש הממשלה נתניהו מיהר להודיע שהוא בכלל לא ידע על ההודעה של שר הבטחון שלו, ושזה כלל לא התייעץ איתו לפני שיצא עם ההודעה הזו. לשם שינוי, אפשר להאמין לנתניהו. ליברמן כבר שנים לא סופר אותו – ובצדק.

בשנת 2010, נאם ליברמן – אז הוא היה שר החוץ, המינוי המגוחך ביותר לתפקיד כזה עד בוריס ג’ונסון – באו”ם, והודיע שהתכנית המדינית שהממשלה שבה הוא חבר לא מציאותית. הוא נשאר בתפקידו, ונתניהו אמר שדבריו לא מייצגים את הממשלה. כמה חודשים אחר כך נשא ליברמן נאום נוסף, שבו קרא לבחירות ברשות שידיחו את אבו מאזן וקבע שראש הממשלה נתניהו לא מציאותי. בתגובה, הוא לא קיבל מכתב פיטורין, ונתניהו אמר ברפיון שהוא מייצג רק את עצמו.

אז פעם שלישית גלידה. וליברמן ידע היטב שהסמרטוט שעומד בראש הממשלה יאמר שהנוזל הצהבהב שמטפטף עליו הוא גשם. למה? כי עם כל הקשקשת על משילות, נתניהו לא מעוניין למשול. הוא מעוניין לשרוד בתפקידו. יש לו את כל הסמכויות שהוא צריך. לעזאזל, לא היה כאן ראש ממשלה עם כל כך הרבה סמכויות ועם כנסת רצועה כל כך מימי בן גוריון. שר שהיה מדבר כך על בן גוריון היה עף מהממשלה וספק אם היה שורד פוליטית. רבאק, אפילו פרס פיטר את שרון, ושרון לא היסס לפטר שרים – בין השאר, את ליברמן עצמו. בפעם היחידה שנתניהו פיטר שרים, הוא עשה זאת כדי ללכת לבחירות. אם אחרי מה שבנט אמר עליו לפני שבוע הוא לא פוטר, ליברמן יודע שאין לו ממה לחשוש.

העיקר שנתניהו מדבר שוב ושוב על משילות. משילות והשרדות הן לעתים ניגודים: כדי למשול צריך לקחת סיכוני השרדות. אם אתה רוצה לעשות משהו גדול, יהיה לזה מחיר פוליטי. כל מה שנתניהו רוצה הוא לשרוד, כי הוא יודע שברגע שהוא יפסיק לאחוז בקרנות המזבח, שלל הפרשיות הפליליות שלו יתפוצצו. ברגע שהוא לא יוכל להפחיד את מי שיודע את הפרטים המפלילים, הוא יהיה במסלול של אולמרט.

אז מקשקשים על “משילות” ונותנים לפר המועד לחרב את התחומים המרכזיים של המדינה. איך אמרה את זה אשתו? נעבור לחוץ לארץ, ושהמדינה תשרף.

ופה צריך לומר מילה על פרשנינו הפוליטיים. אלה אוהבים לצייר את ליברמן כמין יאנוס, מי שבפומבי הוא יואב אליאסי בחליפה וזקן אבל בדיונים סגורים מתבטא באופן שקול ומחושב. נראה שליברמן נהנה, פעם אחר פעם, להציג אותם כאידיוטים. בסופו של דבר מדובר באדם שנמצא בפוליטיקה הישראלית במשך 20 שנים, ושלא יכול להציג ולו הישג אחד. ספק אם יש לו דעות אמיתיות. מדובר ביאיר לפיד עם מבטא והתמחות בקשרים בעולם התחתון. זה הכל.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)