שובו של האפס המאופס
בנימין נתניהו מצליח בעקביות לבזות את עצמו, שזה לא כל כך נורא, אבל באותה הזדמנות הוא גם מבזה את מעמד ראש הממשלה, שזה קצת יותר מדאיג.
אמש יצא איווט ליברמן, מנהיג מפלגת ישראל ביתנו שגם מחזיק בתואר שר החוץ, לעוד התקפה בוטה על כל העולם ואשתו. כמו בפעם הקודמת, באו"ם, הוא ניצל אירוע רשמי – נאום בפני שגרירי ישראל – לצרכים מפלגתיים. הוא התנער מעמדותיה הרשמיות של ממשלת ישראל, בה למרבה החרפה הוא עדיין חבר, ותקף גם את ראש הממשלה, שאת העמדות שלו הגדיר כ"לא מציאותיות". הוא יצא למתקפה חזיתית נגד טורקיה, כינה את ראש הממשלה ושר החוץ שלה שקרנים, וחיסל את המדיניות של נתניהו מול אנקרה.
ומה היתה התגובה של נתניהו? גמגום חיוור, אמירה שדבריו של ליברמן "משקפים רק את עמדותיו". אין דבר כזה: ישראל נשלטת על ידי ממשלה קואליציונית. דבריהם של השרים משקפים את עמדות הממשלה. אין דבר כזה, אמירה של שר שהיא רק "דעתו האישית", ודאי לא של שר החוץ, שכל מה שיש לו הוא יצוגיות. המינוי של ליברמן לשר החוץ הוא, ללא ספק, המינוי הגרוע ביותר של שר בהיסטוריה של מדינת ישראל. הוא מעורר געגועים עזים לשר החוץ דוד לוי, שלא היה שר חוץ טוב במיוחד אבל, למרות הלעג שעורר עליו בשעתו, לקח את התפקיד שלו ברצינות, ולא השתמש בתפקיד כפלטפורמה לקישוש קולות ונאומי תגרנות גרידא.
התגובה של נתניהו לאמירה של שר שלו שהוא "בלתי מציאותי" היתה צריכה להיות מכתב פיטורין. שמעון פרס כתב מכתב כזה לאריאל שרון באמצע שנות השמונים על הרבה פחות, על האמירה ש"יש לנו ראש ממשלה מעופף". שרון למד את הלקח: כששרי ש"ס ניסו לעשות לו את התרגיל ע"ש אריה דרעי – ללכת עם הקואליציה, להרגיש בלי – ולהצביע נגד הממשלה, הוא שלח לכולם מכתבי פיטורין ואילץ אותם לזחול חזרה. בהיותו שרון, הוא עשה את זה בחדווה רבה ונהנה מכל רגע.
ראש ממשלה חכם היה מפטר את ליברמן ומשאיר את שאר השרים של ישראל ביתנו בממשלה, כדי לארגן לליברמן צרות פנימיות במפלגת הגמדים שלו. לנתניהו אין את האומץ: הוא מעדיף להוכיח שהוא ראש ממשלה גרוע אפילו יותר מאהוד ברק, והוא מוכן לספוג הכל כדי לסחוב עוד כמה חודשים בשלטון. הוא מעדיף לנגב את היריקה של ליברמן מהפנים ולטעון שזה גשם. לראש ממשלה יש שלוש הנאות: הכסף הלא רע שהוא עושה מהתפקיד ועוד יותר מכך מההרצאות והספרים אחר כך, המעמד של מדינאי בכיר שמוקנה על ידי התפקיד מעצם ההחזקה בו, והידיעה שהוא יקבל כמה שורות בספרי ההיסטוריה. נתניהו ישאר עם הכסף, סביר להניח, אבל מי יתייחס אליו ברצינות כמדינאי בכיר אחרי זה? והוא באמת ירצה לקרוא את מה שלהיסטוריונים יהיה לכתוב על ממשלת העוועים שלו?
עכשיו, זכותו של נתניהו להתבזות, ואין ספק שהוא הרוויח ביושר – בניגוד לכל דבר אחר – כל בזיון שהוא סופג; אבל בכל זאת, הוא ראש ממשלה, יש לו חובה לייצג את ישראל בצורה ראויה בעולם, וכל תרגיל כזה של ליברמן שעובר בלי תגובה, יוצר תקדים שהליברמן הבא ישמח לנצל. חוסר התגובה של נתניהו מדגיש, שוב, שלישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים – ואפילו זה לא, רק סכסוך מפלגתי מתמשך; שיחסיה של ישראל עם העולם תמיד יעלו לעולה על מזבח שלמות הקואליציה. במדינות אחרות, קצת יותר רציניות, מסתכלים על זה בחוסר הבנה וחוסר אמון. כשנתניהו משאיר את ליברמן בתפקידו, הוא אומר בעצם שלממשלה אין אחריות קולקטיבית, ושכל שר יכול לעשות כישר בעיניו. כרגיל, את מחיר השגיאות וההשתפנות של נתניהו תשלם ישראל.
למרות שבעיני רוב הדברים נכונים, עדייןמינויו של עמיר פרץ כשר בטחון הוא המינוי הגרוע ביותר של שר במדינת ישראל..
לדעתי זו אמירה שטותית. אם יש לך הסבר אתה מוזמן לפרט.
אה זה פשוט, היה פעם ראש ממשלה בשם אשכול שהיה פעם גם שר ביטחון בדיוק לפני מלחמת ששת הימים, הוא קרא איזה מסמך ובגלל טעות דפוס התחיל לגמגם ומיד תוייק בתור הססן ולוזר והוחלף במשה דיין שבועיים לפני המלחמה. המלחמה עצמה הייתה הצלחה צבאית בגלל הרבה גורמים אבל איכשהו דיין זכה לרוב הקרדיט למרות שנכנס לתפקיד שאשכול מילא עד שבועיים לפני פרוץ המלחמה.
בהפוך על הפוך לעמיר פרץ הייתה תקרית עם משקפת (הוא שכח להוריד את הכיסוי) משהו שקרה גם לשרון, לברק ולעוד גנרלים מנוסים והם גם צולמו כשעת מעשה אבל רק על פרץ צחקו בלי סוף כי זה התאים לתזה שהוא לא מתאים להיות שר ביטחון, המלחמה שפרצה כשהוא רק נכנס לתפקיד לא הייתה הצלחה אלא דווקא כישלון והעובדה שהוא החזיר משרד ביטחון במצב יותר טוב ממה שקיבל לא משחקת לזכותו בדיוק כפי שאף אחד לא זוכר שאשכול הוא זה שאצלו הצבא היה מוכן כמו שצריך.
כמו הרבה מיתוסים גם זה אחד שלעולם לא יופרך ולעזאזל העובדות.
למה להגדיר את המלחמה ככישלון? למלחמת לבנון השניה היו הישגים לא מבוטלים, היא הצליחה להכריח את לבנון לקחת אחריות, לפחות חלקית, על דרום לבנון, נתנה מהלומה מסויימת לחזבאללה (נסראללה נאלץ להתנצל על פתיחת המערכה) ולהפסיק את הירי על הצפון. כל זאת בלי שום דרישה עולמית לוועדות חקירה, ולמעשה, בגיבוי שבשתיקה מהעולם.
נכון שנעשו טעויות טקטיות מסויימות – הן בכישלון בהפסקת הירי על הצפון במהירות הנדרשת, ובעיקר ביומיים האחרונים בהם נהרגו חיילים שלא לצורך (אם כי יחס ההרוגים בין החזבאללה לצה"ל 5 ל-1, דומה לזה שתהקיים גם בזמן שצה"ל שהה בדרום לבנון) – אבל במלחמה יש טעויות, וטעויות גובות חיי אדם.
המלחמה הזו נחשבת לכישלון רק כיוון שהציבור בארץ לא מוכן לקבל את מחיר המלחמות (הרג של חיילים). קשה לי להגיד מה חלקו של פרץ בהצלחות ובכשלנות במערכה הזו, אבל אין לי ספק שמיהרו לחפש את ראשו.
לא, המלחמה נחשבת לכישלון כי שנתיים אחריה חיזבאללה נמצא בשלטון, גופות החיילים – הקאזוס בלי – הוחזרו תמורת אסירים חיים, בדיוק איך שנסראללה רצה מלתחילה והוכח שפיקוד העורף הוא בדיחה מהלכת.
זה שיחס ההרוגים הוא 5 ל-1 רק מראה "שניצחנו בנקודות".
כשלון או הצלחה נמדדת בשאלה מה הייתה מלכתחילה מטרת המלחמה, כיוון שאנו לא יודעים מה הייתה המטרה קשה להגדיר כשלון/הצלחה.
אם המטרה הייתה העלאת החיזבאללה לשלטון והפיכת לבנון למדינת חסות אירנית אז המלחמה הייתה הצלחה.
אם היו מטרות אחרות יכול להיות שהמלחמה היא כשלון, בכל מקרה המטרות המוצהרות של המלחמה לא היו המטרות האמיתיות, למלחמה לא היה קשר אליהן.
הגישה המדינית והצבאית כלפי מדינת אויב, קרי לבנון, צריכה להיות שממש לא מעניין אותנו מה מדיניות הפנים שלהם, אלא רק מה קורה על הגבול. בין אם השליט הוא חסן נסראללה או אמא תרזה (ומעמדו של נסראללה דווקא נפגע בעקבות המלחמה, והוא ממש לא שליט בלבנון), ובין אם הם אוגרים טילים או מגדלים יוני שלום, אנו צריכים לדרוש דבר אחד בלבד: שלא יעופו טילים כלפי אזרחי ישראל, ושלא יותקפו חיילי צה"ל.
מבחינה זו מלחמת לבנון השנייה היא הצלחה. מדינת ישראל יצאה למלחמה בעקבות תקיפות חוזרות ונשנות על חיילי צה"ל, חטיפתם וירי קטיושות על אזרחיה. מאז המלחמה, פעולות אלו למעשה פסקו לחלוטין. המלחמה השיגה את מטרותיה גם בטווח הקצר, וגם בטווח הארוך. יותר מזה, המלחמה גובתה בהסכמה בינלאומית גורפת, והסכם הפסקת האש מגובה על ידי כח בינלאומי.
הניצחון אולי לא היה מושלם מבחינה זו שלא הגענו עד ביירות ולא הצבנו על הכס שליט בובה ("נצחון מושלם" במסורת הישראלית), אבל ההרתעה דווקא חודשה, והשקט בצפון הושב על כנו. העיתונות הישראלית ההיסטרית נהנתה מאוד להכתיר את המלחמה ככשלון, והחיזבאללה נהנה מאוד להסכים אתה, אבל בשטח המצב שונה לחלוטין.
"…קרי לבנון, צריכה להיות שממש…."
…"אנו צריכים לדרוש דבר…"
אתה משתמש הרבה במילה 'צריך' אבל אני לא מתווכח עם דעותיך לגבי איך צריך לנהל יחסים בינלאומיים, פשוט כי דעותייך לגבי מה צריך להיות אינם רלוונטיים.
אני מתייחס למציאות ובמציאות השאלה למה יצאו למלחמה היא שאלה פתוחה, אין לנו מושג מה היו השיקולים הפנימיים. אתה רוצה להאמין כי מטרת המלחמה היא הפסקת תקריות הגבול, זה נחמד. אבל אין לאמונה זו שום בסיס, למעשה המטרה המוצהרת הייתה אחרת, החזרת חטופים, אבל מעשי הממשלה לא מעידים שהם רצו להשיג אף אחת ממטרות אלו.
לג'ו – ההצהרה על החזרת החטופים היא בדיחה – ישראל ידעה שהם אינם בין החיים, ובכל מקרה שבויים לא מחזירים במלחמה אלא רק בהסכם החילופים שבא אחריה. נכון שלאולמרט לא היה אומץ שלא לכלול את המטרה הזו כאחת ממטרות המלחמה (והפסקת הירי על הצפון הייתה בכל זאת המטרה הראשית) – אבל זה נובע שוב מחוסר היכולת לספוג אבידות.
חוץ מזה אני מסכים עם אוטו פוקוס – ומוסיף: לולא המלחמה, האם מצבו של החזבאללה היה גרוע יותר היום? קשה לי להאמין. בכל מקרה, כל עוד יש כוחות שוחרי שלום בלבנון (ויש כאלו), ניתן לקוות כל סיבוב כזה של לחימה באשמת החזבאללה מוריד מהלגיטימיות של הארגון לפתוח בלחימה מולנו. אם לישראל היה שכל להסיר את המצור מעל עזה, אולי גם הרצועה הייתה עוברת "לבנוניזציה" שהייתה גורמת לחמאס לחשוב פעמיים לפני כל סבב לחימה מול ישראל.
נמרוד: "בכל מקרה, כל עוד יש כוחות שוחרי שלום בלבנון (ויש כאלו), ניתן לקוות כל סיבוב כזה של לחימה באשמת החזבאללה מוריד מהלגיטימיות של הארגון לפתוח בלחימה מולנו"
לא יודע מהם "כוחות שוחרי שלום" בהקשר הלבנוני, אבל החזקת לבנון במצב של מגרש משחקים לעקיצות נגד ישראל היא אינטרס של כמה גורמים בתוך המדינה הזאת ומחוצה לה, בין היתר סוריה. בשנים 2005-2006 שלטה בלבנון קואליציה אנטי-סורית. אחרי המלחמה, הקואליציה הזאת התפוררה, וראשיה-לשעבר מתרפסים כיום לפני המשטר הסורי. לא נראה לי שהמצב הזה מעודד לטווח הארוך מבחינת סיכויי השקט בגבול בין לבנון לישראל.
אה, והגיע הזמן להפסיק עם השטות הזאת של "נסראללה נאלץ להתנצל על פתיחת המערכה". נסראללה הוא, בין היתר, פוליטיקאי מיומן, וכחלק מהאומנות הזאת הוא גם יודע להגיד את מה שקהל היעד שלו רוצה לשמוע. טיעונים מהסוג של "הישראלים האלה משוגעים, לא חשבתי שהם ייצאו למלחמה בגלל פעולה מצומצמת שלנו, אבל בסך הכל ניצחנו אותם" נכנסים בדיוק לקטגוריה הזאת.
"לולא המלחמה, האם מצבו של החזבאללה היה גרוע יותר היום? קשה לי להאמין?"
ולי קשה להאמין שאתה שואל את זה, חיזבאללה כיון הוא הכח החזק בלבנון, לעומת מפלגת אופוזיציה דועכת לפני המלחמה. רק ההשפלה שבה הם מאכילים את חרירי הבן מדגימה זאת.
ג'ו – לא אמרתי שמצבו של חזבאללה לא השתפר, אני פשוט לא חושב שזאת תוצאה ישירה של המלחמה (ולא של שינוי מאזן כוחות בלבנון שאינו קשור ישירות אליה). בכל מקרה, כיוון שקשה היה להימנע מעימות כלשהו תוקפים אותך ישירות בצורה כזו, אני לא יודע איזה ברירה אחרת הייתה לישראל (מלבד, יש יגידו, חזרה לכיבוש דרום לבנון).
כוחות שוחרי שלום בלבנון – אני מתכוון לתושבי בירות שחיים את תרבות המערב יותר מאת תרבותו של נסראללה. בהקשר הזה ישראל גם היא הופכת לקרובה יותר ויותר ללבנון, כאשר כל המחנה הפוליטי שדוגל בזכויות אדם ומודאג מהליברמניזציה של המדינה מצטמצם והולך לעיר אחת.
אה, זה שיש בלבנון אנשים שאינם רוצים מלחמה זה מתקבל על הדעת לחלוטין, ואני לא חושב שהם מתרכזים בביירות בלבד (אני גם לא בטוח שקבוצת האנשים האלה זהה לקבוצת האנשים ש"חיים את תרבות המערב", whatever that means, אבל זה כבר סיפור אחר).
השאלה היא, אם אותם אנשים מהווים כוח פוליטי שיכול להשפיע על קבלת החלטות ברמת המאקרו. אני לא חושב שזה המצב. מה שכן, לפני יולי 2006 היו בלבנון כוחות פוליטיים, שמנהיגיהם, מתוך האינטרסים שלהם, רצו להרחיק את לבנון מאותם גורמים מדיניים שמעונינים בעימותים עם ישראל. הכוחות האלה התרסקו לחלוטין אחרי המלחמה, ויש לי חשד כבד שנסראללה, או מממניו בדמשק ובטהרן, רצו בדיוק את זה.
מה ישראל יכלה לעשות אחרי חטיפת החיילים? כל מיני דברים. למשל, למרר לחזבאללה את החיים בפעולות קטנות ועוקצניות (ד"ש לעימאד מוע'נייה). אבל זה לוקח זמן, ולא נראה טוב במצלמות, ויש לי חשד כבד שזה השיקול שהנחה את צמרת הממשלה וצה"ל דאז לצאת למלחמת לבנון השנייה.
שבועיים? דיין מונה ב 1 ביוני – ארבעה ימים לפני פרוץ המלחמה.
אני לא מבין למה הפרשנות האוטומטית לתגובותיו הרופסות של נתניהו היא שהוא אידיוט או חלש. לדעתי ליברמן משרת היטב את מטרותיו של נתניהו:
1. הוא הורס בעקביות כל אפשרות לדיאלוג או בכלל לאמון בינינו לבין הפלסטינים/ הטורקים/ כל מדינות ערב, וחוסך לנתניהו עבודה שגם עלולה לפגוע לו בתדמית.
2. הוא גורם לנתניהו להיראות שמאלני או לפחות מרכז.
במילים אחרות, ליברמן מושך את אש השמאל מנתניהו ובה בעת מוציא לפועל את תכנית האין-תכנית של נתניהו, לשמחת הימין.
נתניהו יוצא מורווח בכל מקרה ומול כולם, חוץ מבבלוג הזה ובעוד מעטים כמוהו.
זה כנראה נכון. אין שום הסבר סביר אחר להתנהלותו של נתניהו מול ליברמן, בפרט כאשר נתניהו זוכה לאחוזי תמיכה מרקיעי שחקים.
מה האלטרנטיבה של נתניהו – ליבני? עם הכוח האלקטורלי שיש לה היא תאלץ אותו להתפשר הרבה יותר. הסיכוי היחיד שלו היה אם חלק מקדימה היה עורק לליכוד – אבל זה כנראה כבר לא יקרה.
לפעמים ההסבר הפשוט ביותר הוא הנכון ביותר – מדובר בברייה רופסת שלא מסוגלת להטיל את מרותה על הכפופים עליה. תכונה עלובה במיוחד כשמדובר בראש ממשלה. לאור כל הרכילויות על יחסי הכוחות בבית נתניהו בינו לבין שרה, אני נוטה לחשוב שמדובר ברפיסות על, ולא בתכנון מבריק.
אתה צודק כמובן לגבי "תער אוקהאם", אבל אני לא חושב שההסבר שלך פשוט יותר. הוא לא מסביר לדעתי את התגובות של נתניהו, וגם לא את הטיפול העדין בליברמן בעיתון של נתניהו, שהיה יכול להיכנס בליברמן בלי שזה ידרוש מביבי יותר מדי מאמץ או תכנון.
זה מה שקורה כשמקימים ממשלה מגורמים שאין להם דבר במשותף למעט שנאת המערב. אבל זה מה שאפשר לצפות מהימין הישראלי.
"הוא באמת ירצה לקרוא את מה שלהיסטוריונים יהיה לכתוב על ממשלת העוועים שלו?"
אולי הוא סומך על ההיסטוריון בן ציון נתניהו שיכתוב את הביוגרפיה..
האסיר איקס? אני לא חושב. אבל עדיין מעניין
http://bit.ly/ijK7Y9
דווקא הייתי מנחש שכן מדובר בו.
כנראה כן. בשער "הארץ" יש היום רמיזה עבה כפיל (של אמיר אורן) על מקרה היפותטי של אסיר שמת בכלא מבלי שדבר מאסרו פורסם.
תודה על המידע. למיטב הבנתי הרמז העבה הוא שאולי מדובר פה ברצח של המדינה שהוסווה כהתאבדות
(פסקה 4-5 כאן)
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1206168.html
סילברסטין אומר שהמקור שלו מאשר כי המתאבד הוא אותו גנרל איראני. המקור טוען כי מדוב בהתאבדות סילברסיטין מטיל בכך ספק.
http://www.richardsilverstein.com/
תודה.
אני אישית נוטה לחשוב שאם זה הגנרל אז הוא לא התאבד, כי בטח היו מוכנים לאפשרות הזו ונערכו בהתאם. אבל אני מודע לזה שזו מחשבה קצת תמימה, לא צריך ללכת הרבה אחורה כדי למצוא מקרים שהיינו צריכים להיות ערוכים אליהם וזה לא ממש קרה.
הטענה שזה הגנרל ושרצחו אותו יותר מתקבלת על הדעת,
אבל מבחינתי האפשרות הכי סבירה היא שזה לא הגנרל (בהנחה שהוא באמת בישראל) אלא אסיר אחר. אין לי על מה לבסס את זה מלבד על הסברה שיש מספיק אסירים בישראל שלא רוצים שנדע שהם מוחזקים פה, ובטח לא שהם מתו פה. הטענה שהאסיר איקס הוא הגנרל (שדווח בעבר שהוא נמצא דווקא בארה"ב), ושהוא זה שהתאבד/ נרצח, דורשת יותר צירופי קונספירציות ממה שהמוח שלי מסוגל להכיל.
"מי יתייחס אליו ברצינות כמדינאי בכיר אחרי זה?" – בוחריו. כן, אותם אלה שבחרו בו מסיבה כלשהי שוב לקדנציה הזו. וולקאם טו יזראל.
תיקון קטן: השר שהודח ע"י פרס מתפקידו כשר אוצר ולבסוף גם מן הממשלה לאחר התבטאויות עוקצניות מידי כלפיי שמעון פרס היה יצחק מודעי ולא שרון.
ועוד תיקון קטנטנטן ולא מהותי: פרס לא פיטר את מודעי, כי לפני 92' לא הייתה לו סמכות כזו, אלא לחץ את מפלגתו (הליכוד, אז) להחליף אותו בשר אחר.
"ראש ממשלה מעופף" אמר מודעי, לא שרון.
"אבל מי יתייחס אליו ברצינות כמדינאי בכיר אחרי זה?"
אזרחי ישראל חסרי הזכרון, שהתייחסו אליו ברצינות אחרי כהונתו הקודמת.
לזכור: צריך להגיב רק אחרי שקראת את כל התגובות, שלא תחזור כאדיוט על מה שמישהו כבר אמר. (או במלים אחרות, אני מתנצל על שתי התגובות הקודמות)
אני חושב שאתה ממעיט בהערכת המשחק הכפול של נתניהו האופורטוניסט, ובכך גם מזכה אותו מאשמת הרדיקליות. נתניהו לא ספג יריקה מליברמן, אלא נוקט בשיטת ה"שוטר הטוב" וה"שוטר הרע". |אני אינני פאשיסט, גזען ואיש ימין רדיקלי חשוך|, טוען לכאורה נתניהו. ליברמן אינו מייצג אותי, מיכאל בן ארי אינו מייצג את דעותיי, ואני אינני הרבנים הגזענים שאני "מתנער" מהם.
כך יכול נתניהו להציג בפני העולם פנים יפות ודיפלומטיה שקרית ומסולפת, ובד בבד לשלוח את ליברמן להראות לבוחריו כי הוא, בקריצת עין, "אחד משלנו", דהיינו – אני סתם אומר את זה לאמריקאים אבל בעצם אני חושב כמוכם.
לכן ליברמן אינו השטן שהשמאל עושה ממנו, הוא רק ליצן החצר של השטן האמיתי. נתניהו חושב בדיוק כמו אחרון השיקוצים הרבניים ומצליח לעבוד אפילו על השמאל שקונה את משנתו ה"מתונה" כביכול. הוא יודע טוב מאוד מדוע אינו מפטר את ליברמן ומדוע אינו פותח בחקירה משפטית נגד הרבנים.
אם ליברמן היה ראש הממשלה הוא לא יכול היה לעשות מה שהוא עושה או שהימין היה נזרק מכל המדרגות. אבל נתניהו הוא הוא האחראי הראשי לפאשיזם, או שמא הנאציזם, בישראל.