הימין היהודי התקשה לגנות את הטבח בפיטסבורג, משום שרצח יהודים ליברלים הוא התוצאה ההגיונית של אמונותיו

בשבת ביצע רוצח ניאו-נאצי טבח בבאי בית הכנסת Tree of Life שבעיר פיטסבורג. 11 מתפללים נרצחו, ביניהם רופא שזינק קדימה כדי לטפל בפצועים. הרוצח, שפגע גם בארבעה שוטרים, נתפס חי; התביעה מבטיחה לעשות כמיטב יכולתה להוציא אותו להורג, בין השאר בשל סעיף פשע שנאה.

הטבח הביא את הימין היהודי בישראל במבוכה. הרוצח אמנם היה אנטישמי, אבל בו זמנית הוא האמין בכל הקונספירציות שהימין היהודי אוהב: שג’ורג’ סורוס הוא נבל-על בינלאומי; שארגוני שמאל (”ליברלים”, בארה”ב) חותרים תחת המולדת ומביאים מהגרים כדי להשתלט על המדינה; שמדובר באנשים “תלושים” שמסכנים את העם השורשי; ושיש לעקור אותם מן השורש. הרוצח נקב במפורש בסיבת הטבח שלו: הפעילות של ארגון HIAS היהודי לסיוע לפליטים. הוא השתמש ברטוריקה של טראמפ – היא הרטוריקה של בנט, של נתניהו, של מירי “סרטן” רגב – על שיירת הפליטים מהונדורס. ואז הוא הלך להרוג יהודים רנדומליים.

ארגון HIAS הוקם במהותו על ידי פליטים יהודים כדי לסייע לפליטים יהודים. אין כיום פליטים יהודים, אז הארגון מסייע לפליטים אחרים. ההגיון פשוט: פעם היינו פליטים, עכשיו תפקידנו לסייע לפליטים. בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. ואהבת את הגר.

ההגיון הזה זר לחלוטין לימין היהודי, ולרוב היהודים בישראל. זה ההגיון המוצק של ההומניזם היהודי, שאין לו עוד בית במדינת היהודים. לא במקרה יהודים עמדו בחזית כל מאבק הומניסטי: הם ידעו שכאשר מגיעה הטפה נגד זרים, יהודים הם הזר האולטימטיבי. ברגע שמתחילים להפריד זכויות על פי מוצא, ולהגדיר אזרחות על פי דם, ליהודים אין מקום. זה לא מקרה שלאומנות ואנטישמיות הולכות יד ביד. מי שחושב שהעם הוא “שורשי” ומוגדר על פי אתנוס, תמיד יראה ביהודים (ובצוענים, לא נשכח את הצוענים, ששבים ונרדפים עכשיו) זרים שיש להגביל את זכויותיהם. כשטראמפ אומר שהוא “לאומן”, הוא שורק במשרוקית כלבים: שומעיו מבינים היטב שהוא לאומן לבן. שמבחינתו, ארה”ב שייכת לגברים לבנים בלבד.

וכאן יש לנו בעיה. יותר ויותר, ישראל היא מדינת דם. חוק הלאום הוא רק הדוגמא האחרונה. האתוס האזרחי נדחה בפועל בישראל מאז הקמתה. הרעיון של מדינת כל אזרחיה מתואר כאן כמפלצת. מאחר והרעיון של מדינה אתנית בא שוב ושוב תחת מתקפה, שכן מדינה שבה 20% מהאזרחים אינם שייכים לאתנוס הגדול תהיה תמיד מטבעה מדינה מפלה, הרוב היהודי מקשיח את עמדתו. הוא הרי חונך שיהודים הם אתנוס ושכל העולם שונא יהודים, ועל כן אין שום בעיה עם כך שתהיה מדינה יהודית ששונאת את שאר העולם.

בשנים האחרונות, הימין היהודי מפלרטט בגלוי עם תנועות נאציות, ומזמן לא מדובר על תנועות שוליים. השגריר של נתניהו בארה”ב, פעיל רפובליקני בשם רון דרמר, הגיב על הטבח בפיטסבורג באמירה שיש קיצונים בשני הצדדים ושיש אנטישמיות גם בקרב השמאל בקמפוסים. זו לא רק תגובת hasbara מטומטמת כמקובל: זה טיוח של פיגוע נאצי ביהודים באמתלה של “תראו, ציפור.” בכך מסייע דרמר להסיט את המבט מהלגיטימציה שנתן טראמפ לאלימות גזענית.

בשבוע שבו אירע הטבח בפיטסבורג, רוצח ניאו נאצי אחר הרג שני שחורים בסופרמרקט בקנטקי, לאחר שניסה ללא הצלחה לחדור לכנסיה שחורה – מטרה קבועה של ניאו נאצים. תומך טראמפ נעצר בחשד לכך ששלח שורה של פצצות לבכירים דמוקרטים – ולדמון הנוכחי של הימין הניאו-נאצי בישראל ובעולם, ג’ורג’ סורוס. בין האנשים שהפכו את סורוס למטרה אפשר, כמובן, למצוא את הזנאי הלאומי, יאיר נתניהו, ואת אביו. האחרון לא רק סירב להתנער מהקריקטורה האנטישמית שפרסם בנו, אלא הצטרף לקמפיין האנטישמי של ממשלת הונגריה נגד סורוס. בהזדמנות אחרת, האשים נתניהו את סורוס בכניעה שלו-עצמו בפני הגזענים הימנים.

השבוע נתן השגריר שלו רוח גבית לטראמפ. לא בפעם הראשונה: כשניאו נאצים הרגו אשה במצעד בשרלוטסוויל, לפני כשנה, וטראמפ סירב לגנות את המצעד ואף אמר שהיו בו “אנשים מצוינים”, ראש ממשלת המדינה הכי יהודית בעולם שמר על שתיקה. דרמר לא עמד השבוע לבדו: חברת הכנסת רחל עזריה אמרה גם היא שיש לגנות את הקיצונים בשני הצדדים – אלה שמרימים שלטים ומחרימים ואלה שרוצחים – אבל בניגוד לדרמר, הבינה מהר מאד שמדובר באמירה מטומטמת אפילו ביחס אליה, ומחקה את הציוץ.

בימין הקשה יותר – על כל פנים, בזה שמוכן להזדהות ככזה – כבר מצאו את התירוץ לכך שבעלי הברית שלהם רצחו יהודים. מדובר, כתב יואב אליאסי וחזרו המוני טרולים, בשמאלנים. הם אנשים שחותרים תחת המדינה שלהם. הם הגזימו עם הליברליות שלהם. הרוצחים שלהם קצת הגזימו, אבל אפשר להבין אותם. מדובר, נזכיר, באדם שגויס על ידי בנו של ראש הממשלה למפלגת הליכוד. הנאצים היהודים לא מאמינים שהחברים הטובים שלהם עשו את זה, אז הם מטמיעים את ההגיון הנאצי. או, במילים אחרות, הם מרקדים לפני הפריץ. אולי אם הוא יבין שגם הם נאצים טובים, הוא יחוס עליהם.

מי שלגמרי איבד את עשתונותיו היה ה”אינטלקטואל” החדש של הימין, גדי טאוב, האיש שהתאהב בסטיב באנון. הוא כל כך נלחץ מהטבח, כל כך נבהל מהמשמעות של הברית שלו-עצמו עם הנאצים, שהוא מיהר לטעון שנאצים לא מהווים סכנה ליהודים.

או, במילים אחרות, אנחנו חוזרים לבעיה אחרת: ישראל היא צרת היהודים. קיומה של מדינה יהודית מעודד לאומנים בכל מקום לפתור את “הבעיה היהודית”, כפי שהם והציונים רואים אותה, בזריקת היהודים המקומיים לישראל. הציונות, מבחינתה, חיה על אנטישמיות. אין לה קיום בלעדיה. המצב שבו יהודים מחוץ לישראל מאוימים טוב מבחינתה: יהודים כאלה עשויים להגר לישראל. הציונות, שכפי שהבין כבר אורוול היא הלאומנות – לא הלאומיות – היהודית, מחויבת להתנגד לכל קיום יהודי מחוץ לגבולות המדינה היהודית. והציונות צריכה בעלי ברית. פעם אחר פעם, היא בוחרת בלאומנים. זה לא באג, זה פיצ’ר.

מי שהדגים אותו הפעם היה השלמזל הלאומי, אבי גבאי. הוא קרא ליהודי ארה”ב להגר לישראל בעקבות הטבח. עלי אבונימה, פעיל BDS מוכר, קלע בו היטב: “בעקבות הטבח בפיטסבורג, בדיוק כמו לאחר ההתקפות בצרפת, פוליטיקאים ישראלים ממהרים להדהד את תביעתם של אנטישמים לחברות נקיות מיהודים. אמריקאים יהודים הם אמריקאים, לא זרים שמחכים ‘ללכת הביתה.’ הם כבר בבית.” ההגיון הציוני, בהיותו לאומני, רואה ביהודים במדינות אחרות נטע זר.

וזה צריך להפסק. אולי הפעם, כשמתבררת המשמעות של הסכם נתניהו-טראמפ – אנחנו נקריב את יהודי ארצות הברית על מזבח שימור יצהר – הציבור היהודי בישראל יתעורר מליל המכשפות הזה.

אולי, אבל אני בספק.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ראש הממשלה, שרוממות המשילות בגרונו, שוב משחק בחוקי היסוד לתועלתו האישית ולאסונה של המולדת

נתיניו של בנימין לבית נתניהו, הראשון לשמו, התעוררו הבוקר וגילו שהמולדת שלהם דילגה שלב קדימה בהתדרדרות לטוטליטריות. שופר המשטר, ישראל היום, דיווח בכותרת ראשית מרעישה על קונספירציה איומה, שהוא כינה פוטש: כביכול בכירים במפלגת השלטון, בראשות הנשיא, חותרים תחת ראש הממשלה והם זוממים להביא להדחתו לאחר הבחירות. זאת, באמצעות ניצול הסמכות הנשיאותית להטיל את הקמת הממשלה על כל חבר כנסת שימצא לנכון, ולא על ראש הסיעה הגדולה ביותר. השליט כבר לא חושש ממפלגות אחרות; הוא מוטרד כעת מתככים בתוך מפלגת השלטון. לא ברור מתי ייערך הטיהור שיסלק מהמפלגה את האלמנטים הנפשעים שבוגדים במהפכה הלאומית, אבל בינתים יצא קול מלפני המלך כי יש לשנות את חוק היסוד העוסק בנושא.

לא ברור מי בסביבתו של נתניהו הוגה, בשכבו על משכבו, בתרחישים חוקתיים שמתאימים יותר לכותב סדרות מתח מאשר לפוליטיקאי. המשטר הישראלי קיים בצורתו הנוכחית יותר מ-60 שנה (להוציא אפיזודה קצרה יחסית של בחירות ישירות לראשות הממשלה). הנשיא תמיד הטיל את הרכבת הממשלה על חבר הכנסת שיכול להציג לצידו את המספר הגדול ביותר של חברי כנסת. מי כנתניהו יודע את זה: בשנת 2009 הוא הפך לראש הממשלה למרות שקדימה היתה המפלגה הגדולה יותר. כדי שהמזימה המיוחסת לריבלין ולגדעון סער תעבוד, יש לציין, הם יצטרכו לגייס יותר חברי כנסת מנתניהו. אם זה יהיה המצב, לא יהיה פה שום פוטש: הכנסת תביע אי אמון בנתניהו. יש לציין, למען הסר ספק, שאני משוכנע שהנשיא ריבלין לא היה תומך במזימה כזו, ועם כל חוסר הערכתי לגדעון סער, מדובר בפוליטיקאי מיומן שלא היה הוזה תרגיל כזה, ואם היה עולה בכל זאת בדעתו, לא היה יוצא מפיו, שמא יצחקו כל שומעיו.

בית הנשיא יצא הבוקר בהודעה חריפה, לדעתי חסרת תקדים, שבה האשים את לשכת נתניהו בפראנויה. האם זה אכן המצב? מצד אחד, מדובר בתרגיל פוליטי שהורגלנו בו: נתניהו עושה טראמפ ומנסה להטות את דעת הקהל מכשלונותיה של ממשלתו ומהעובדה שהמשטרה הודיעה על סיום חקירותיו, בכך שהוא מאשים קושרים מדומיינים בחתירה תחתיו. בדרך, כמקובל, הוא מערער את מוסד הנשיאות ומשמיץ את האדם שאכן רוצה להחליף אותו.

אז כן, יש כאן תרגיל פוליטי. אבל הוא נשען על שכבת יסוד, שאומרת שהציבור יקבל כמובן מאליו את הנחות היסוד של נתניהו – שכולם קושרים נגדו. זה הרגע שבו הפראנויה הפכה לממוסדת: היא כל כך מובנית לתוך המערכת של סביבתו של נתניהו, שאין לה בעיה לצאת עם ידיעה שמבוססת כולה על פראנויה. החללית התנתקה מבסיס האם.

ועל זה, כנראה, ידברו כל זמן שהבלון הזה יחזיק מעמד. אני רוצה לדבר על נקודה אחרת. הדבר הראשון שקרה אחרי הפרסום של ישראל היום (שאני למד שקדמו לו פרסומים כושלים אצל כתבלבים אחרים של נתניהו) היה שאחד הח”כים הנרצעים של נתניהו השתמש בפרסום כאמתלה לתיקון חוק יסוד, כך שיורה לנשיא להטיל את הקמת הממשלה רק על ראשי מפלגות.

התיקון לא נטול הגיון. הרי לא יעלה על הדעת שהנשיא יטיל את הקמת הממשלה על אורן חזן, נניח. אבל כדי שמשהו מסוג זה יקרה, אנחנו צריכים קליגולה בתפקיד הנשיא. ולמרות שהיה לנו אנס אחד במשכן, הסיכוי שיומנה לתפקיד אדם שמעריך את הסגולות היחודיות שמביא סוס מלחמה לתפקיד קונסול נמוך משהו. אם כי, כשחושבים על אורן חזן כראש ממשלה, הבחירות של קליגולה מתקרבות לגבול הסבירות.

אבל, כמובן, כדי שיהיה קליגולה בתפקיד הנשיא, אנחנו צריכים קליגולה של ממש: פסיכופט שיבוז כל כך לתפקיד שהוא מייצג, שישנא כל כך את ארצו וחוקיה, שהוא יעשה הכל להפוך אותם ללעג וקלס, שהוא יפגין שקודמיו יסרו את העם בשוטים והוא ייסר אותם בעקרבים – ויאלץ אותם לנשק את העקרב. ואם לא? ניסע לחו”ל ושהמדינה תשרף.

כשאנחנו חושבים על הנושא באור הזה, ברור מי משחק את תפקידו של קליגולה במחזה. מי האיש שמאלץ את חנפיו להביך את עצמם בשידור חי, ולהפוך את עצמם לבדיחה חיה. טיבריוס היה כנראה עריץ לא פחות מיורשו, אבל הוא הבין את מהות התפקיד שמילא (ואולי מילא בחוסר רצון). כשהציע הסנאט הרופס לטיבריוס לקרוא לחודש ספטמבר על שמו – כפי שנקראו יולי ואוגוסט על שמות קודמיו – השתיק אותם הפרינקפס במשפט חד: מה יקרה, שאל, כשנגיע לפרינקפס ה-12?

מדינה וציבור מבוססים על חוקים. ההנחה הקדומה היתה שיש להכיר את חוקיהם של עמים, כי על סמך החוקים אפשר להכיר את העם. טקיטוס, שתיעב את היהודים, הודה בשמץ של יראה וכבוד שהם מחיים את כל הילודים, ולא מפקירים את התינוקות הפחות מוצלחים – אחד המנהגים היותר מפלצתיים של העת העתיקה. חוקים אינם דבר שיש להקל בהם. על אחת כמה וכמה כשמדובר בחוקי יסוד, שהם תחליף החוקה שלנו.

ואף על פי כן, כשעלה הסיוט במוחו של נתניהו שמא הנשיא ובכיר בליכוד יקשרו נגדו, הדבר הראשון שעלה על הפרק היה שינוי חוק יסוד. נתניהו משחק בהם כבפלסטלינה ותמיד עשה זאת. בקדנציה הקודמת, שינה את אחוז החסימה. המטרה היתה לחסל את המפלגות הפלסטיניות. התוצאה היתה שהן התאחדו. לפני מספר שבועות הוא ניסה לשנות את אחוז החסימה לאחוז הקודם: הסיבה לכך היתה החשש שש”ס לא תעבור את אחוז החסימה. לפני מספר ימים, העלה אחד מרצועיו של נתניהו בכנסת בלון נוסף: שינוי חוק יסוד הכנסת, כך שלפני העמדה לדין של ח”כ תצטרך הכנסת להצביע על כך. זה אכן היה החוק הישן, ששונה ב-2006, ונתניהו לא התלונן על כך עד עכשיו. כעת, עם סיום החקירות, הוא רוצה לשנות את החוק.

אפשר להמשיך. בשנת 2000, כשגוועה ממשלת ברק המגוחכת, חשש נתניהו שהוא לא יוכל להתמודד לראשות הממשלה משום שבאותה העת לא היה חבר כנסת. החוק אז אפשר רק לחברי כנסת להתמודד על ראשות הממשלה. האזרח המודאג נתניהו הפעיל לחץ על חברי הכנסת של הליכוד, ששינו עבורו את החוק. ברק שלף תרגיל של הרגע האחרון והתפטר מבלי לפזר את הכנסת, ונתניהו הודיע – בטעות הגדולה ביותר של הקריירה הפוליטית שלו – שבמצב כזה הוא לא מוכן להתמודד. ההמשך ידוע.

חוקים הם אבן היסוד של חברה. בישראל כוחם חלש מהרגיל, מכמה סיבות. רוב היהודים החיים כאן הם צאצאיהם של חברות שבהן החוק היה רק המלצה לא מחייבת. יהודים כמעט בכל מקום ידעו שהחוק משרת אחרים, שהם מופלים בו, וכיוון שכך – ומאחר וברוב המקרים, לא היתה להם יד בחקיקתו – לא טרחו להתייחס אליו. המהפכנים שהקימו את המדינה, מלכתחילה לא ראו את החוקים שהפילו כמחייבים. התירבות של ישראל, הרגלתה למשטר חוק, היתה פעולה ארוכת שנים (החוק האחר שפעל בצד, החוק שהפלה בעקיפין ובמישרין בין יהודים וערבים, לא הועיל; אבל זה סיפור אחר.)

חוקים יוצרים כללי משחק. ההנחה במדינה דמוקרטית שיש חוקים, ושיש לציית להם. אם אין חוקים, אם יש לכל יותר הנחיות לא מחייבות שניתנות לשינוי ברוב מקרי, מה שנותר לך הוא מדינה ללא יסודות או מוסדות. אם הכל הוא רצון השליט, אנחנו צוללים חזרה למשטר יחיד.

מדינה חופשית וכזו שראוי לחיות בה, כפי שידע כבר מקיוואלי, היא מדינה שבה החוקים ברורים ונאכפים והאזרח רשאי לעשות כרצונו ולפעול מתוך הנחה של העדר שרירות. מדינה שבה החוק יכול להשתנות מרגע לרגע היא מדינה לא יציבה, מדינה שמרגילה את אזרחיה לאי יציבות ואף מעודדת אי יציבות. המעז מנצח.

אולי הנזק הגדול ביותר שהמיט בנימין נתניהו על מולדתו האחרת היה ערעור מוסדותיה והנחלת הציניות והיאוש בקרב תושביה: האמונה שלא יכול לבוא שינוי, כי אין בסיס יציב שעליו אפשר להביא שינוי. ומה הטעם להשתתף במשחק שכלליו יכולים להשתנות בן רגע, מבלי שתוכל להשפיע על כך?

זה פוסט שמרני למדי, בהתחשב, אבל בזמנים שכאוס מוקצף בפראנויה הוא השולט, יש צורך קודם כל להרגיע את האדמה הרועדת. ולסלק את מקור הרעש. אחרי הקדנציה הראשונה של נתניהו דימה עמוס עוז את הרעש הקבוע שיצא ממנו כקומפרסור שניצב מחוץ לחלון שלך. הרעש רק התגבר מאז. הגיע הזמן להשקיט אותו.

עדכון: לאחר פרסום הפוסט, העיר בפני אסף הרשקו שלמהלך של נתניהו יש כיוון פוליטי ברור: מניעת החלפתו על ידי חבר אחר מסיעתו במידה ויועמד לדין. אם רק ראשי סיעות יכולים לשמש כראשי ממשלה, חברי הליכוד יתקשו לבחור בראש סיעת מיעוט להחליף את נתניהו. יצוין שלאורך ההיסטוריה, לא מעט ראשי ממשלה הגיעו לתפקידם אחרי שמונו על ידי חברי מפלגתם וללא בחירות: אשכול, מאיר, רבין (בכהונה הראשונה), שמיר, פרס (בכהונה השניה) ואולמרט (בתקופה הקצרה שבין השבץ של שרון ובין בחירות 2006).

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

איך מפצל היועץ המשפטי את מערכת המשפט לשתיים: אחת למקורבים ואחת לפשוטי העם

מחר (ב’) צפויים שלוחיו של היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, להכריז רשמית על פטירתו של השוויון בפני החוק. במסמך שהם יעבירו לבג”ץ – על הנסיבות, בהמשך – הם יטענו שלפרקליטות מותר ליישם שני הליכים שונים בתכלית באכיפת חוק: חקירה פלילית לסתם אזרחים, ו”בדיקה” למיוחסים.

מה ההבדל? ובכן, חקירה היא חקירה. מפעילים את כל האמצעים: האזנות סתר, צווי חיפוש וחקירות באזהרה בחיפוש אחרי ראיות לעבירה. היה ויש ראיות, מגישים כתב אישום. הפרקליטות אומרת עכשיו שמדובר בהליך בעייתי: “פתיחה בהליכה חקירה פלילית כנגד אדם, אף אם בסופה לא מוגש נגדו כתב אישום, עלולה להיות בעלות השלכות רחבות היקף על הנחקר […] ולפגוע במהלך חייו התקין במישור האישי, המשפחתי, החברתי, התעסוקתי וכיוצא בזה. לא פעם לחקירה פלילית יש גם השלכות ציבוריות מעבר לעניינו האישי של הנחקר עצמו.” הכל נכון. בדיוק בשל כך רשאית המשטרה לא לחקור טענות שמגיעות אליה אם היא סבורה שאין בהן ממש. אבל מה אם יש בהן?

ובכן, במקרה הזה יהיו שני מסלולים. באחד מהם נהיה אתם ואני. בשני יהיו המיוחסים. המסלול השני נקרא “בדיקה פלילית”, ועד למסמך הזה הוא לא היה מוגדר. בשנים האחרונות נערכו “בדיקות” למספר אנשים:

1. בנימין נתניהו בפרשת ביביטורס. התיק נסגר ויש בג”ץ על הסגירה (ראו בהמשך).

2. אריה דרעי. הבדיקה הבשילה לחקירה פלילית.

3. דוד ביטן. הבדיקה הבשילה לחקירה פלילית.

4. בוז’י “מי?” הרצוג. הבדיקה במקרה של הרצוג הבשילה לחקירה פלילית, וזו נסגרה מחוסר ראיות.

5. סילבן שלום. הבדיקה נסגרה ללא חקירה.

6. גדעון סער. הבדיקה נסגרה ללא חקירה.

7. ציון קינן. הבדיקה נסגרה ללא חקירה.

יכול להיות ששמתם לב למשהו משותף לכל השבעה. הם לא בדיוק פשוטי עם. וכאן מת השוויון בפני החוק.

למה? כי חקירה צריכה להיות מהירה. מהירות היא קריטית. אם אתה מושך זמן, ובדיקה בהכרח תמשוך זמן, אתה מאפשר לחשודים לשבש את החקירה, להשמיד ראיות ולהשפיע על עדים. יתר על כן, גם בלי זדון מכל צד, משיכת זמן גורמת לנזק החמור מכולם – השכחה של עדים קריטיים. מרח מספיק זמן, והעדים בכנות לא יזכרו פרטים חשובים. על כל פנים, לא באופן שיעמוד בחקירה נגדית ראויה.

בפרקליטות טוענים שבכוונתה “לעשות כל מאמץ לקיים בדיקה מקדימה בתוך זמן קצר ככל הניתן”, אבל אם נסתכל על התיק שהוליד את כל הבלגאן – תיק ביביטורס, שנמרח שנים על ידי היועמ”ש הקודם, יהודה וינשטיין – אפשר לראות כמה נלעגת ההבטחה הזו. והיא מגיעה מאביחי מנדלבליט, האיש שהפך את מריחת הזמן לאמנות מסמוס החקירה.

למה המסמך הזה מגיע עכשיו? או. במהלך המריחה של פרשת ביביטורס, הגיש ח”כ מיקי רוזנטל (המחנ”צ) עתירה לבג”ץ בטענה שמדובר בהליך למיוחסים. הפרקליטות משכה זמן וניסתה להתנגד לעתירה, אבל חויבה על ידי בית המשפט להגיש הנחיה מסודרת. רוזנטל עתר כנגד ההנחיה בטענה שהיא, שוב, מעודדת אי שוויון; בג”ץ הורה לפרקליטות להגיש מסמך מתוקן. זה מה שיצא מההוראה הזו.

כלומר, בעקבות נסיון של היועמ”ש הקודם למסמס חקירה כנגד ראש הממשלה נתניהו, אנחנו מקבלים עכשיו מסלול לביטול השוויון בפני החוק לכל האזרחים. המיוחסים יקבלו מסלול איטי לחיסול חקירה, שאר הציבור יישאר עם כל הנזקים של המסלול הפלילי הרגיל כפי שציינה אותו הפרקליטות.

שימו לב במיוחד לציון קינן. בכמה מדינות יש מסלול משפטי מיוחד לפוליטיקאים. הטענה איננה חסרת משקל: היא אומרת שחקירה כנגד נבחר ציבור משבשת לא רק את חייו, אלא גם ובעיקר את יכולתו לשרת את הציבור שבחר בו. אם מנדלבליט וניצן היו מגיעים עם הצעה אחרת – למשל, חקירה מהירה במיוחד, עם יחידה מיוחדת ומשאבים יוצאי דופן, של חשודים שהם נבחרי ציבור – יכול להיות שהייתי תומך בה. מה שהם מציעים בפועל הוא מסמוס חקירות לנבחרי ציבור – ולחברי האוליגרכיה בכלל.

ציון קינן, כזכור, אמנם איננו נבחר ציבור אלא מנכ”ל בנק הפועלים (בזמן שהועלו נגדו חשדות) – אבל שי ניצן קימבן גם לו “בדיקה” במקום חקירה (בחשד לעבירה של תקיפה מינית), והפרקליטות סגרה את התיק מבלי שקינן נחקר באזהרה. יש לציין שהאשה שהאשימה את קינן בתקיפה מינית קיבלה פיצוי של כשישה מיליוני שקלים מבנק הפועלים כשנה לפני ששי ניצן מילט את קינן מאימת הדין.

אנחנו מדברים, נזכיר, על אותה הפרקליטות שמיהרה להגיש כתב אישום – לא רק חקירה, כתב אישום – כנגד עו”ד ברק כהן בשל הקמפיין שניהל נגד הגזלנים הבכירים של הבנקים. אנחנו מדברים על אותה הפרקליטות שלאחר שאפי נוה, יו”ר לשכת עורכי הדין, נתפס כשהוא מנסה להבריח מאהבת במעבר הגבולות, עובדה שהוא לא הכחיש, מיהרה להודיע שהיא שוקלת לסדר לו הסדר מותנה. כלומר, שהפרקליט הבכיר המקורב לשרת המשפטים, אף שהודה במיוחס לו בחקירה, לא יורשע אלא יקבל הסדר ללא הרשעה. הנוהל הזה קיים, אבל הוא מיועד בדרך כלל לעבריינים צעירים שהמטרה היא שהם לא יעברו דרך בתי הכלא. אם אתם או אני היינו מנסים את השטיק שניסה נוה – שלא ברור לי עד היום למה הוא היה מועיל – היינו כנראה עדיין במעצר, ואף אחד לא היה חולם לתת לנו הסדר מותנה. הברחת גבול היא עבירה קשה.

אלא אם, כמסתבר, אתה יקירה של שרת המשפטים.

הבלון של ההסדר המותלה של נוה, יש לציין, הופרח על ידי הפרקליטות לפני שהיא הודיעה רשמית על מתווה ה”בדיקה” למיוחסים שלה. טוב להיות חלק מהאוליגרכיה.

אין לדעת מה יאמר בג”ץ על ההצעה המגונה של מנדלבליט וניצן. זה כנראה תלוי בהרכב, וראיתי הרכבים שקיבלו טיעונים משונים יותר. אבל אם הוא לא ישלח את מנדלבליט הביתה, הגיע הזמן שהציבור יעשה את זה. יש גבול לכל. מעולם לא היתה לי דעה חיובית על מי שהוא כנראה המשפטן המזיק ביותר בהיסטוריה של ישראל, אבל חיסול השוויון בפני החוק באמצעות תרגיל מנהלי זה באמת גשר אחד רחוק מדי.

(יוסי גורביץ)

רעידת האדמה שלא קרתה

בסוף השבוע, אמר עמי איילון – לשעבר ראש השב”כ – ש”שירות [ה]בטחון [ה]כללי הופך לבעיה של הדמוקרטיה.” איילון אמר את הדברים ביחס לתשאולים שעוברים אזרחים ישראלים וזרים במעברי הגבול בחודשים האחרונים; הוא כינה את המצב “לא מדרון חלקלק, אלא מדרון תלול מאד […] ברגע ששירות הבטחון הכללי עוצר אדם שלצורך העניין השתתף בהפגנה, או בסיור של שוברים שתיקה, אבל לא עשה שום דבר חשאי, השירות טעה והפר קו עדין של איזון והופך לבעיה ולא לפתרון.”

המצב שבו ראש משטרה חשאית יוצא בפומבי נגד השירות שלו-נדיר למדי. דיים סטלה רמינגטון, לשעבר ראשת שירות הבטחון (MI-5) הבריטי, תקפה לפני כעשור את ממשלתה על כך שהיא הופכת את בריטניה למדינת משטרה כחלק מהמאמצים למלחמה בטרור – ובכך עושה את עבודתם של הטרוריסטים. הדברים של איילון היו צריכים לעורר רעידת אדמה ולפתוח כל מהדורה, אילו היתה ישראל חברה חופשית.

אילו.

משטרה חשאית מהווה סכנה חמורה לכל חברה חופשית, אולי אף את הסכנה הגדולה ביותר לה. אין דבר מסוכן יותר לחופש הביטוי והפעולה הפוליטי מאשר החשש שכל מעשיך בספר נכתבים, ששפיונים קטנים עוקבים אחרי כל מה שאתה עושה, רושמים את הכל, ושיום אחד זה יחזור אליך. שיום אחד יעכבו אותך בגבול. שהילדים שלך יהיו חשופים להטרדה. שטיפוסים מפוקפקים עם תספורת קצוצה, דיבור קצוץ ושכל קצוץ יתפסו את הבוס שלך לשיחה קצוצה. הפחד הזה מהווה אפקט מצנן לכל מי שרוצה לעסוק בפעילות פוליטית שהיא לצנינים בעיני המשטר. כיום, יש למשטרה החשאית המון אפיקי פעולה אחרים: היא יכולה, למשל, לשלב מידע עם גופים מפוקפקים שלא ברור מי הקים אותם כדי לארגן קמפיין שיימינג ברשת. היא יכולה אחר כך להעמיד פנים שהיא שואבת את אותו המידע מאותם גופים מפוקפקים. התוצאה תהיה שפטריוטים שרוצים לשנות את המסלול שמוביל לדעתם את ארצם לתהום יהססו לפעול, וששוק הדעות יהדהד בעוז רק דעה אחת.

וזה יהיה הרגע שבו החברה החופשית מתה. על כן, מצווה על כל חברה חופשית להחזיק את המשטרה החשאית שלה מרוסנת היטב; ולהעניש את אנשיה בחריפות ובחוסר רחמים על כל חריגה מהשורה. אחרי מה שקרה במעברי הגבול בחודשים האחרונים, ראשים בשב”כ היו צריכים לעוף ואנשים היו צריכים ללכת לכלא, למען יראו וייראו.

מה שכמובן לא קרה, כי ישראל לא מפקחת על המשטרה החשאית שלה. התוצאה, כמתבקש, היא זליגה של המשטרה החשאית לכל מרווח שמתפנה. בסוף השבוע התבשרנו שגם אמ”ן בוחש בקלחת, והוא עוקב אחרי אזרחים ישראלים, ביניהם הבלוג הזה. בצה”ל מיהרו להתנצל בפני ח”כ שלי יחימוביץ’ ולהודיע לה שהמעקב אחריה ייפסק; לא טרחו להתנצל שם בפני כל האזרחים האחרים שמצאו את עצמם על תקן מטרות איסוף של הצבא שלהם.

עצם הרעיון שהצבא יאסוף מידע על אזרחים צריך לסמר שיער. לצבא אין ואסור שיהיו כל סמכויות מעקב פנימיות. אבל, כאמור, ישראל לא יודעת לרסן את המשטרה החשאית שלה. וכשזה מה שקורה, כל שמנדריק רוצה משטרה חשאית – וכל מה שמגן עליך הוא היכולת של המשטרה החשאית הרשמית, במקרה שלנו השב”כ, לנהל מלחמת הגנה על הטריטוריה שלה. מעצם העובדה שאמ”ן הצליח להכנס לזירה אנחנו למדים שהיכולת של השב”כ בתחום מוגבלת.

הבעיה המרכזית פה היא תפיסת “צריבת התודעה”, שאומרת שזירה מרכזית של המלחמה מתרחשת במוחותיהם של האזרחים והאזרחים הזרים. ברגע שהקרב הוא לא על מה שאתה עושה, אלא על מה שאתה חושב או אומר, כמעט בהכרח תיווצר משטרת מחשבות.

זה לא חדש: הצבענו כאן ב-2010 על כך שמשרד החוץ הורה לשלוחיו לגייס כאלף שכירי עט ולהפעיל אותם במערכה על התודעה – תוך שהם מסתירים את זהותם האמיתית ואת הזהות של מממניהם, שאם לא כן הם יאבדו את אמינותם. ב-2011, הבחנתי בהקמת מדור ה”דה לגיטימציה” של אמ”ן, הצבעתי על כך שאין לו בעצם מטרה מוגדרת – והערכתי שתוך זמן לא רב הוא יתחיל לאסוף מידע לא רק על זרים אלא גם על ישראלים. הפתעה!

במקביל, פועלות זרועות חשאיות של המשרד לעניינים אסטרטגיים, בראשות הנער לעניינים מלוכלכים גלעד ארדן. מה הם עושים, לא ממש ברור; אבל די ברור שיש להם השפעה על עיכובים באזורי הגבול, מה שהיה בעבר נתון לחלוטין בתחומו של השב”כ. בין השאר, הקים ארדן את “קלע שלמה”, זרוע מסתורית שמקבלת כספים מהארגונים האמריקאים שמממנים את אם תרצו, ושהיעוד שלה הוא לוחמה פסיכולוגית (”פעילויות תודעת המונים,” בלשון השושואיסטים) – כנראה גם נגד אזרחי ישראל. הממשלה תממן את התענוג הזה בכ-128 מיליוני דולרים.

כמו כל דבר שלגלעד “השקרן” ארדן יש בו יד ורגל, משטרת המחשבות שלנו היא פארטץ’. המערכת נקלעה למבוכה ונאלצה להתנצל לאחר שעיכבה לחקירה עיתונאי אמריקאי בכיר, פיטר ביינארט. ברגעים אלה ממש מחזיקה המשטרה החשאית של ארדן במעצר את לארה אל קאסם, פעילה אמריקאית שקיבלה ויזה ללימודים בישראל. השפיונים של ארדן, בהתבסס על האתר האמריקאי (שצוין למעלה) קנארי פרוג’קט, שסביר להניח שהוא אתר חזית של ארדן או גוף ישראלי אחר, מנעו את כניסתה לארץ של אל קאסם בטענה שהיא פעילת BDS.

אל קאסם מכחישה. אצל ארדן הדליפו שהיא אכן היתה פעילת BDS ושהיא מחקה את חשבונות המדיה החברתית שלה. יכול להיות. מצד שני, אם היית בסביבה של גוף שמאלני כלשהו בארה”ב בשנים האחרונות, מומלץ גם לך למחוק את חשבונות המדיה החברתית שלך לפני כניסה לישראל, כי הרישומים של קנארי פרוג’קט לא ידועים בדיוק שלהם. וכך יש לנו סטודנטית אמריקאית, עם אישור כניסה ועם תמיכה של האוניברסיטה העברית הזועמת, שמוחזקת במעצר כי מישהו אמר שפעם היא אמרה דברים לא יפים על ישראל ואולי אפילו החרימו אותה. אל קאסם מסתמנת כזוכה השנתית של המלגה הגול העצמי על שם עאהד תמימי, ועם עוד קצת מאמץ מצידם של השפיונים של ארדן היא תגיע גם היא לשער של Vogue.

בצר לו, הנפיק היום ארדן הודעה ראויה לציון. נביא אותה כלשונה:

“הודעתי הבוקר, בתיאום עם שר הפנים אריה דרעי, שאם לארה אל קאסם תצהיר באופן ברור ומפורש, שהיא טעתה בעבר והיא מאמינה כיום שתמיכה בחרם על ישראל וב-bds היא טעות והיא אינה לגיטימית ושהיא מתחרטת על כהונתה בעבר כראש סניף של ארגון חרם- אנו נשקול מחדש את עמדתנו לגבי כניסתה לישראל.”

בקיצור, הנער לעניינים מלוכלכים מכין אוטו דה פה. המינה המוחזקת בכלוב תדרש, לקול תשואות הקהל, לחזור בה ממינותה הממארת, לומר שהיא מאמינה שכל האמת האלוהית טמונה בכנסיה האורתודוקסית והאוניברסלית של ממשלת ישראל, שאין ישועה מחוץ לממשלת ישראל, ושהיא חוזרת בה מכל סוג מינות שבו החזיקה ושכל סוג מינות שבו החזיקה איננו מחלוקת לגיטימית אלא שלוח הסיטרא אחרא.

או, במילים אחרות, ארדן רוצה מאל קסאם וידוי על פשע מחשבה. היא תצטרך לעמוד בפומבי ולהכריז שגם אם אובייקטיבית היא צדקה בפרשנותה למהפכה, הרי שסובייקטיבית היא טעתה וכל יציאה נגד סטאלין היא יציאה נגד המהפכה. לאחר מכן המפלגה רבת החסד תמחל לה.

חשוב לציין מה אין פה: פשע כלשהו או פעולה מסוכנת כלשהי מצד אל קסאם. היא לא הטמינה מטען, היא לא הגניבה חומרי נפץ, היא לא העבירה כספים לעמותות צדקה עם קו צדדי בסיוע למחבלים. לכל היותר היא נקטה בחרם לא אלים. או, במילים פשוטות יותר, היא לא עשתה כלום. הפשע שלה הוא פשע מחשבה. מכאן המצוקה של ארדן: מכאן הצורך שלו לגרום לה לחזור בה. כל יום שהיא במעצר הוא נזק למדינת ישראל, שמתיימרת להיות מדינה חופשית.

ארדן טוען שהוא פועל על פי חוק: חוק החרם. רק שחוק החרם, ארור שכמותו, לא מסביר מה לעשות עם אנשים שפעם תמכו בחרם אבל עכשיו לא. אין לו תקנות בנושא. כנראה שמישהו לא חשב עליו עד הסוף לפני שהעביר אותו בכנסת, וכנראה שבג”ץ לא השקיע בו יותר מדי מחשבה כשאישר אותו.

אז החתום מטה לא מפחד. כבר הייתי בחקירת הפחדה. השפיונים של ארדן בעיקר מצחיקים אותי. אם אעוכב על ידי אחד, אדרוש ממנו להזדהות. אם יסרב להזדהות, אומר לו שהוא כנראה לא מייצג את ממשלת ישראל שכן הוא מפחד להזדהות, ואדרוש שיביא למקום שוטר. אם יזדהה, אבהיר לו בנחת שבדעתי לתבוע אותו על כל שקל אחרון שקיבל מכספי המסים שלי ושמעבר לכך אין לי מה לומר לו. אולי, אם תנוח עלי הרוח והלוזר יסרב להזדהות, אבצע עבירה של העלבת עובד ציבור באופן יצירתי, ואציין אחר כך בשלווה שמאחר והוא סירב להזדהות, הוא לא היה עובד ציבור. זה יהיה כאב ראש, כן, אבל ככה זה במדינת משטרת מחשבות.

אבל ארדן והשב”כ בונים על כך שרוב האזרחים דווקא כן יפחדו. שאין להם את הנסיון. שכמו כל אדם חף מפשע, הם יהיו חשופים הרבה יותר לאיום שבחקירה מאשר העבריינים, שכבר מורגלים בה. שבהתאם, הם יצמצמו את פעילותם הפוליטית. מי צריך את זה. לך תסביר לבוס למה התעכבת ביום בנתב”ג.

וככה דמוקרטיות מתות. או, במקרה הספציפי שלנו, מפרפרות את נשימתן האחרונה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

המלחמה שישראל מנהלת בעזה היא מלחמה על המשך הלגיטימציה של הכיבוש. יש לה מעט מאד קשר לבטחון

אביגדור ליברמן, שר הבטחון של ישראל – כן, המשפט הזה עדיין מצחיק – הודיע היום (ז’) על הצרת תחום הדיג של הרצועה מתשעה מייל ימיים לשישה מייל ימיים. זאת, לדבריו, בשל “ההתפרעויות האלימות בסוף השבוע בגדר והנסיונות לפגוע בכוחות צה”ל ולהוציא משטי התרסה.” בהתפרעויות האלימות של צה”ל בגדר, יש לציין, הרגו חמושיו בסוף השבוע שני פלסטינים ופצעו עשרות מהם; אף חמוש ישראלי לא נפגע.

“משטי ההתרסה” שעליהם מדבר ליברמן הם נסיונות של עזתים לפרוץ את המצור הימי הישראלי ולצאת החוצה מהרצועה. אף שהמשטים הללו אינם מאיימים בשום צורה על ישראל או על חמושיה, החמושים יורים אש חיה על המשטים הללו – שכל מטרתם נעה בין הפגנה נואשת של מצבם של אנשים שנולדו לתוך מצור ובין רצון לברוח ממנו. צה”ל ירה בעשרות עזתים – מספר הנפגעים המדויק לא ברור – בזמן שניסו לצאת מעזה לא לעבר ישראל, אלא לעבר הים.

ככה זה כשצריך לשמור על הכלא הגדול בעולם ולוודא שהאסירים לא יברחו ממנו.

למילים של ליברמן, למרבה הצער, יש משמעות בשטח. הן יגבו חיים. כשצה”ל מצמצם את שטח הדיג של הרצועה, המשמעות היא יותר ירי על דייגים עזתים. יותר אנשים ייפצעו ויותר אנשים ייהרגו, הכל על שמירת הסטטוס קוו בכלא. להרג הזה, כמו להרג היומיומי ברצועה – בין יום שישי הקודם לאתמול, לא כולל אתמול, הרגה ישראל תשעה עזתים, ביניהם בן 12, בן 14 ובן 78 – אין שום קשר לבטחונה של ישראל.

ולראיה: במהלך המריבות המתוקשרות בין ליברמן לשר החינוך בנט – הבדיחה הזו, למרבה הצער, מצחיקה פחות – שב בנט וטען שעזתים נכנסים שוב ושוב לישראל וחוזרים בלא פגע, לעתים אחרי שהציבו דגל ראווה על איזה מוצב נטוש של צה”ל. מקור ראשון דיווח בסוף השבוע על עלבון של חמושים ישראלים שטוענים שלא נותנים להם יד חופשית לירי וכתוצאה מכך עשרות עזתים חודרים לעזה.

עצרו את המדפסות!

בחצי השנה האחרונה אמרו לנו שוב ושוב שהרצח הקבוע על הגדר הכרחי, משום שאם לא נהרוג את המפגינים הם יפרצו לשטח ישראל ומיד יסתערו על הקיבוץ הקרוב למקום מגוריהם ויבצעו בו טבח. עכשיו אתם אומרים לנו שעשרות עזתים נכנסים לישראל… ותולים סמרטוט ואחר כך חוזרים לרצועה?

בלי שום טבח? הרג? רצח? משהו? סתם תולים משהו ומסתובבים? בשביל זה הרגנו מאות אנשים? ויש לכם את החוצפה לטעון שלא נותנים להרוג יותר? ואתם, העיתונאים – איך אתם נותנים לדבר כזה לעבור? התפקיד שלכם הוא לא ללקק למשטר, הוא לבקר אותו. כן, אני יודע. זה לא יהיה פופולרי. אז מה? נכנסתם לתפקיד הזה בשביל תחרות לייקים?

במקביל, התראיין בסוף השבוע מנהיג החמאס יחיא סינוואר בידיעות אחרונות. באופן מדאיג משהו, סינוואר נשמע הרבה יותר מחובר למציאות מכל מנהיג ישראלי שמדבר על רצועת עזה. הוא אמר דברים פשוטים מאד: הוא לא רוצה להלחם (”אף אחד לא רוצה לנהל מלחמה עם ארבע רוגטקות כנגד מעצמה גרעינית”), אבל אם לא תהיה לו ברירה – הוא יילחם. ואחרי סיבוב הלחימה הבא, עדיין נהיה באותו מקום – אם כי יתכן שהפעם לישראל לא תהיה ברירה אלא לכבוש את הרצועה.

ברקע מתקתק שעון: האו”ם הגיע למסקנה שרצועת עזה לא תהיה ראויה למגורי אדם בתוך שנה וחצי. זה אומר שעוד שנה וחצי ישראל תצטרך לקחת על עצמה אחריות לאסון הומניטרי רחב היקף – משום אליבא דכולי עלמא ובניגוד לשקרים שמנהיגי ישראל מספרים לאזרחיהם, אף אחד לא חושב שהשליטה הישראלית ברצועה נגמרה, ומאחר והיא שולטת עליה היא גם אחראית עליה.

הדרישות של סינוואר פשוטות: הפסקת אש מוחלטת – תמורת הפסקה מוחלטת של המצור על הרצועה. הוא צודק לחלוטין באומרו שהמצור הוא פעולה צבאית מתמשכת נגד תושבי הרצועה ושהיא צריכה להפסק.

אלמלא הכרתי את מערכת הבטחון הישראלית, הייתי מתייחס ברצינות לטענות שלה שנמל בעזה עשוי לפגוע בבטחונה של ישראל. לאור העובדה שישראל מוכנה להעביר סחורה מעזה לנתב”ג אבל לא לגדה המערבית, כפי שראינו בפרשת המשקפים, ולאור העובדה שעזתים חוצים את הגדר וחוזרים לרצועה במקום לרצוח ישראלים בשנתם, אפשר לפטור את הטענה שמדובר באיזושהי סכנה לישראל במשיכת כתף. צריך להסתכל לא על מה שהמערכת אומרת אלא על מה שהיא עושה.

ומה שהיא עושה הוא יישום של תפיסה ישנה שנובעת ממוחו הקודח של עמוס גלעד, אולי איש המודיעין המזיק ביותר בישראל מאז אלי זעירא: מדיניות הבידול. בקצרה, התפיסה היא שיש להבדיל בין רצועת עזה ובין הגדה המערבית, מכמה סיבות. ראשית, מתוך תקוות שווא שמצרים תיקח את האחריות על הרצועה. א-סיסי צריך את זה כמו חור בראש וגם מורסי לא התלהב מהרעיון. למעשה, מצרים לא רצתה את רצועת עזה כבר בהסכמי השלום עם ישראל, ב-1978. אין שום סיבה ש-40 שנה לאחר מעשה היא תרצה בה.

אופציה ב’, השתוקה יותר והמרכזית יותר, היא המטרה האמיתית: העמדת פנים כביכול יש מיני-מדינה פלסטינית ברצועה, כך שלא יספרו את תושבי הרצועה כחלק מהעם הפלסטיני ואפשר יהיה לנסות להסוות את העובדה שבין הים לירדן היהודים הפכו למיעוט. אם לרצועה תהיה גישה משלה לים, אם היא תוכל לסחור, עשויים לקרות שני דברים: קודם כל, שהיא עשויה אם לא לשגשג אז להשתקם, מה שייראה ממש רע מבחינת hasbara, ושנית – שתושביה יבהירו שהם פלסטינים לגמרי. ואם תהיה להם גישה לגדה המערבית, ולו דרך מצרים וירדן, כל הפיקציות שבנה עמוס גלעד וכל תכניות הסיפוח והסיפוח מינוס של בנט ונתניהו ייראו בדיוק כמו מה שהן: אפרטהייד.

ישראל מחזיקה שני מיליוני אדם במצור בלתי פוסק, והורגת בהם כל כמה שעות; ומנהיגיה לא משלמים על כך כל מחיר פוליטי. להיפך. כך שעצם ההיענות לדרישה הסבירה של סינוואר, להפסיק את המצור תכניס את הממשלה למשבר של ממש. בנט יאשים את נתניהו וליברמן בסיכון בטחון ישראל, ולאף אחד מהם אין את הרצון, היכולת או סיבה להתמודד עם דעת הקהל שאדישה לדם פלסטינים. המחיר שארבע הרוגטקות של סינוואר גובה מישראל זניח; זניח מספיק כדי שישראל תתעלם מההצעה שלו לחלוטין, והיא תשקע כאילו מעולם לא עלתה.

אחרי הכל, בניגוד לסאדאת סינוואר לא יכול לגבות מישראל אלפי הרוגים, וכוח הוא השפה היחידה שישראל מבינה. עד שיסודותיה יתמוטטו.

עוד דבר אחד: מסתבר שהבהמה הירוקה משלמת לגוף עלום כלשהו כדי שינטר את השיח בישראל, והיא עוקבת אחרי בלוגרים, מעצבי דעת קהל וכמה פוליטיקאים. ביממה האחרונה התנצלה הבהמה בפני ח"כ שלי יחימוביץ’ בשל העובדה שעקבה אחריה, אבל משום מה לא טרחה להתנצל בפני. כן, אם תסתכלו תוכלו לראות שבסוף הרשימה מופיע גם “ההם.” הודיעו לחבריכם שהבלוג קיבל את אות האיכות של צה”ל. (מקווה שאמצא בקרוב את הזמן הנדרש להתייחסות רצינית יותר לפרשה.)

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

המחיר המושכח של מלחמת האין קץ שלנו: כמה מילים על פוסט טראומה

יאיר לפיד, קריקטורה של שר חוץ בעיני עצמו, תקף בימים האחרונים את קבוצת האינלימושגבעצם ריאל מדריד, משום שזו חלקה כבוד לעאהד תמימי. לפיד כינה את תמימי “מקדמת אלימות וטרור.” תמימי, כזכור, סטרה לחמוש ישראלי שפלש לביתה, זמן קצר לאחר שחמושים ישראלים אחרים ירו בבן דודה; אבל באופן שבו ישראלים לא רואים את האלימות שלהם-עצמם נדון בפעם אחרת.

עאהד תמימי מרגיזה את לפיד משום שהיא הפרה את הטאבו החמור היותר בישראל: פגיעה בחמוש צה”ל. במדינה שלא הצליחה למצוא לעצמה חזון להתלכד סביבו, מה שנותר הוא הצבא – המוסד היחיד שמעל למחלוקת. כמובן, יש לא מעט ביקורת על הפיקוד הצבאי, וכל יוצא צבא יספר לכם סיפורים מסמרי שיער על חוסר היכולת והטמטום של הקצין הממוצע; אבל, כפי שציין איתמר שאלתיאל לפני שנים רבות, יש פער גדול בין הצבא שכולם מכירים, שאליו מתייחסים בסלחנות כאל הבן דוד הלא יוצלח שמשתין על עצמו, ובין אידיאה של צבא כל-יכול ואל-שגיא. החיילים הם הדבר הקרוב ביותר לקדושה בישראל. בעלי באסטות מתהדרים במחירים מיוחדים לחיילים, לעתים מזון חינמי, בין השאר חשום שהם יודעים שבכך יקנו את אהדת הלקוחות.

אבל הקדושה המיוחסת לחייל היא קדושה ריקה. כמו הרפובליקנים בארה”ב, שמקדשים את זכותו של העובר לחיים אבל ישללו כל זכות לחיים נורמליים מהרגע שיצא מרחם אמו, ישראל אוהבת את החיילים שלה, אבל זו אהבה שתלויה בדבר: תפקידו של החייל הוא לשרת וללכת. רצוי בשקט. חייל משוחרר לא יקבל כמעט כלום מהמדינה שלה הקדיש – לרוב בעל כורחו – שלוש שנים. חמושים שנהרגו במהלך שירותם יזכו לכבוד (אלא אם, כמו רוב החיילים שמתים בשירותם, הם יתאבדו) – אבל כבוד בא די בזול. מטח יריות, פרח ודגל פעם בשנה. חיילים שנפצעו, מצד שני, יגלו שהם צריכים להיאבק בביורוקרטיה אטומה כדי לקבל את הזכויות שמגיעות להם. אחד המנהגים הבזויים בתחום הזה הוא לשחרר חיילים שהתברר שהם סובלים ממחלה קשה, כדי שהטיפול בהם לא יפול על הצבא.

במובן עגום מאד, לחיילים שנפצעו פיזית במהלך שירותם יש סוג של מזל: אי אפשר להתווכח עם רגל כרותה או יד מרוסקת. זו פציעה. זה קרה ואי אפשר להתווכח עם זה. אבל יש מקום להניח שחלק גדול מאד מהחיילים סובל מפציעה אחרת, שהיא תוצאה של שירותם, אבל זו כמעט ואיננה מוכרת.

מה שמכונה היום דחק פוסט טראומטי (post traumatic stress disorder, PTSD) הינו תופעה שהכינוי שלה חדש ביחס, אבל הקיום שלה עתיק מאד. חיילים אשורים, מצאו חוקרים, דיברו לאחר קרבות על כך שהם רואים את הרוחות של אנשים שהרגו. המשורר האתונאי סופוקלס – גנרל בעל נסיון בעצמו – הקדיש מספר מחזות לקורבנות טראומה: הגיבור היווני אייאס, שחש נבגד על ידי מפקדיו, רוצה להרוג בהם אבל טובח בבעלי חיים חסרי מגן; לאחר מכן הוא מתאבד באמצעות החרב שקיבל ממפקד האויב, הקטור, על הצטיינות בקרב. פילוקטטס, נטוש על אי, קוצף כנגד המפקדים שהשאירו אותו לגסוס לבדו. אוריפידס, כשהוא מתעל כמה שורות איומות באודיסיאה, מתאר את הפוסט טראומה מהצד השני שלה: הצד המובס של “נשות טרויה.” הקהל לא התלהב, בלשון המעטה; המחזה נחשב לביקורת על הטבח במילוס; אוריפידס, שובר שתיקה מוקדם, גולה ומת מוות חשוד למדי.

אבל אף שפוסט טראומה תמיד ליוותה צבאות כצל, הצבאות תמיד התכחשו אליה. אובדן עשתונות בעת קרב, חוסר היכולת הפיזי להתקדם, המוח שמנסה להתקומם מול הסכנה ומכניס את עצמו למצב של קרב, מנוסה או בעתה (fight, flight or fright) תמיד היה אויבו של המפקד הצבאי. אימונו של החייל אמור להביא אותו למצב שבו הוא יעדיף אינסטינקטיבית את הקרב על המנוסה או הבעתה. זה לא תמיד מצליח, וגם לאילוץ המוצלח של אדם להתנגד לאינסטינקטים שלו יש מחיר.

במלחמת העולם הראשונה התחילו להתייחס ל-shell shock, פשוט כי היו יותר מדי מקרים מכדי שאפשר יהיה לטייח אותם. זה לא מנע מהצבאות הבריטיים והצרפתים להוציא מספר גדול של בני אדם להורג על “פחדנות מול האויב.” המחקר הראה שבחלק ניכר מהמקרים, הנרצחים הללו היו חיילים אמיצים מאד לשעבר. במלחמת העולם השניה המחקר כבר היה מתקדם יותר, והכינוי הפך ל-battle fatigue, “עייפות קרב”, מה שלא מנע מהגנרל פאטון להוריד סטירה לחייל בבית חולים שסבל מהלם קרב. פאטון קרא לו פחדן. התקרית עוררה סערה ופאטון – אדם שהתמחותו האמיתית היתה יחסי ציבור – כמעט ואיבד את הדרגות שלו. מה שהיה נסבל במלחמת העולם הראשונה כבר לא היה נסבל בשניה. (בצד בעלות הברית, על כל פנים. בגרמניה, ככל שהצבא הפסיד במלחמה, הסובלנות כלפי הלם קרב התפוגגה, וטושטש ההבדל בין קריסה ובין עריקה.)

מה השיעור של חיילים שלוקים בהלם קרב? אין נתונים טובים. צה”ל הכיר לפני כשנה ב-4,649 נפגעי פוסט טראומה, ביניהם 143 נפגעים ממבצע צוק איתן. כלומר, מצפים מאיתנו להאמין שב-70 שנות קיומו יש לצה”ל פחות מ-5,000 נפגעי פוסט טראומה. הנתון בעייתי. שיעור הפוסט טראומה בקרב חיילים אמריקאים שהשתתפו בפעילות בעיראק במלחמת המפרץ השניה עומד על כ-20%; שיעור הנפגעים בקרב אנשי צבא ארה”ב שהשתתפו במלחמה באפגניסטן הוא 11%. 44% מהחיילים האמריקאים שהשתתפו במלחמת המפרץ הראשונה – מלחמה מהירה, עם נצחון דרמטי וכ-120 הרוגים אמריקאים בלחימה – הגישו בקשה להכרה בנכות; 81% מהבקשות אושרו, רובן הגדול בשל פגיעות נפשיות. מספר החיילים האמריקאים שהוכרו כנכים (ברמה משתנה של נכות) בעקבות המלחמה ההיא עומד על 611,729.

כך שנראה שהמספרים של משרד הבטחון נמוכים באופן מפתיע עד מדאיג. אין מחקר משווה, כך שאני איאלץ לירות בחשכה ולומר שמשהו פה לא מסתדר. כמובן, ממה שאנחנו יודעים גם על נפגעי הפוסט טראומה בארה”ב, לגמרי יתכן שמדובר בהערכת-חסר. במלחמת המפרץ השניה, עודדו המפקדים את החיילים להגיע למרכזי “לחץ קרב”, אבל מעט ביחס עשו זאת. הצבא, כל צבא, מבוסס על גבריות רעילה: על תפיסה של הגבר כחיה טורפת, על ההנגדה של גרשון הכהן, מהמיותרים שבגנרלים המיותרים שלנו, בין הגברים “שמקדמת דנא היו לוחמים” והנשים “[שמקדמת דנא] היו זונות”; אל תהיה נקבה, אל תהיה הומו. תהיה גבר-גבר. אל תחשוף רגשות. ולכך נלווית הרעות המרעילה: אל תפיל עומס על שאר החבר’ה. תתאפס על עצמך. לא קרה לך כלום. קח את הנשק וקדימה. למפקד שלך לא יהיו הרבה ברירות אלא לפנות אותך אם חטפת כדור, אבל אם הקליע שלכאורה החטיא אותך צילק אותך בכל זאת, הוא ידחוף אותך קדימה. זה הג’וב שלו, והג'וב שלך הוא לא להעמיד אותו במבוכה.

חשוב לציין: פגיעה באנשים אחרים צפויה לצלק אותך לא פחות מכך שאתה עצמך או חבריך ייפגעו (החיילים האשורים ההם). המשימות שצה”ל מבצע בעקביות מזה 35 שנים הן משימות דיכוי אוכלוסיה אזרחית. למשימות השגרתיות של עמידה במחסומים, פריצות לבתים, מעצר ילדים, השפלת קשישים – לכל אלה יש מחיר. תחילה הוא בלתי נראה. מי שיסתכל על סרטוני החמושים שלנו בגדה ובמיוחד בגבול הרצועה יבין שהדיבורים על “סכנה” הם קשקוש: הם לא מתגוננים, הם משחקים. הם מחפשים את האיקס על הנשק. הם מחפשים את ההתקלות.

וגם זה, כמובן, לא חדש או מקורי בשום צורה. וגם לזה יש מחיר. לוחמים שחזרו מן הקרב תמיד התבקשו לשמור על שתיקה. הלוחמים של מלחמת האזרחים האמריקאית, שייצאו את האלימות שהכירו אל מה שיכונה המערב הפרוע, לא דיברו על מה שחוו. אבל היומנים שלהם אומרים המון. בישראל הדרישה לשתיקה היא כפולה: לא רק כדי להסתיר מהציבור את מחיר הצללים של המאבק האלים, אלא גם כדי להסתיר מה שנעשה בשם הציבור. העבודה המלוכלכת שהציבור עושה הכל כדי לא לדעת עליה.

כשחנוך לוין כתב, לפני שני דורות, אל “אבי היקר, כשתעמוד על קברי”, הוא הפציר בו

“אז תן לעיניך לבכות על עיני,

ואל תחריש למען כבודי,

דבר מה שהיה חשוב מכבוד

מוטל כעת לרגליך, אבי.

ואל תאמר שהקרבת קורבן,

כי מי שהקריב הייתי אני.”

ואלה, עד היום, המראות שאנחנו רגילים לראות: הפורקן הלאומי. אם נהרג חייל בודד, מיד מתייצבים אלפים ועשרות אלפים להלווייתו. למנוח הם כבר לא יועילו; הם מביאים פורקן לעצמם, מבקשים כפרה על קורבן הציבור. הם לא מסתכלים על אלה שיורים את מטח הכבוד. הם תפאורה, ואת הצל שכבר אחז בהם כולם מקפידים לא לראות. השיר של חנוך עורר סערה בשעתו; ועדיין אין כמעט הורים ששואלים את ילדיהם כשהם חוזרים מהגדה או הרצועה מה עשו שם. יש הסכמה בשתיקה לשתוק. החייל יסיים את השירות, ייסע להודו ויקבל שם רשות אילמת להשתמש בסמים לצרכי הדחקה; ואחר כך יחזור, יילך לאוניברסיטה או ילמד מקצוע, ולא נדבר יותר על מה שעשה בין גיל 18 וגיל 21.

והתוצאה היא שיש בינינו אלפי פצצות מתקתקות שלא טופלו, שלא יודעים מה קרה להם, לא יודעים מה עבר עליהם, לא יודעים בכלל שהם סובלים ממשהו. ואם יש תסמינים, הם נופלים למלכודת הדכאון, שעובדת טוב כל כך עם פוסט טראומה: זה באשמתך. רק באשמתך. ואתה יודע, יש דרך קצרה מאד לצאת מזה. קל לך יחסית להשיג נשק, אחרי הכל. האקדח הולך איתך תמיד.

אנחנו לא יודעים כמה מקורבנות ההתאבדות, ההחצנה הסופית של תחושת אפסות, יאוש ושנאה עצמית שמסתיימים ברצח עצמי, נובעים כתוצאה משירות צבאי. בארה”ב, המספרים של חיילים לשעבר שרוצחים את עצמם ולעתים את עצמם ואת משפחתם גבוהים מאד. פה, הס מלהזכיר.

פוסט טראומה היא אולי הטיעון החזק ביותר כנגד מלחמה: הוא אומר בפשטות שלמלחמה תמיד יהיה מחיר בלתי נראה, בלתי ניתן לכימות, וששיעור עצום של החיילים שיחזרו הביתה כביכול שלמים השאירו משהו מאחור. אבל עצם העובדה שמדובר בפגיעה לא גלויה הופכת את ההסתרה של מחיר המלחמה, מחיר החיילות, נסתר.

ככה הפוליטיקאים אוהבים את זה. ככה אפשר להתחיל מלחמות במינימום דיון, וכך אפשר להמשיך מבצעים צבאיים לדיכוי אוכלוסיה עשרות שנים. וכאן מתגלמת הקדושה החלולה של חיי החייל אליבא דיאיר לפיד: אחרי הכל, אפשר היה לצפות שאם החייל יקר לו כל כך, הוא יעשה הכל כדי למנוע את הפגיעה בו. שמעתם על התכנית המדינית של יאיר לפיד? על מה שימנע מעוד חיילים להיחשף לפציעה נפשית?

לא? וואלה. כנראה שזה לא מי יודע מה חשוב לו.

את הפוליטיקאים של הימין אפשר להבין: הם באמת ובתמים מאמינים שארץ ישראל נקנית ביסורים, שמלחמת התשה עם הפלסטינים עד שכל שטחי האבות יהיו בידינו היא יעד ראוי. כמובן, הם מקפידים להסתיר את זה: הם מדברים על “שיקולי בטחון,” כי הם יודעים שהציבור לא יבלע את זה.

אז לפוליטיקאים של הימין יש תירוץ: לנצח תאכל חרב. חייל לבן יכה חייל שחור.

מה התירוץ של לפיד (ומפלגות המרכז בכלל) להקרבה המודעת של חיילים לפציעה נפשית? אין להם. והם מעדיפים שלא תדברו על זה. הם מקריבים את החיילים למולך, וצווחים על קדושתם והקרבתם וזכרם שלא יישכח לעד כדי שהציבור לא יקשיב לזעקות. ואת זה הבין ווילפרד אוון לפני מאה שנים:

ויעקוד אברם את הנער בחגורים ואפודים,

ויבנה שם מיצדים ותעלות,

וישלח את ידו אל המאכלת לשחוט את בנו,

והנה קרא אליו מלאך מן השמיים,

ויאמר: אל תשלח את ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה,

ראה, הנה אייל נאחז בסבך בקרניו;

הקרב את אייל הגאווה תחתיו.

אבל הזקן לא אבה,

וישחט את בנו.

ובחרנו בחיים.

עוד דבר אחד: במהלך סוף השבוע הרגו חמושינו האמיצים, במצוותנו, שבעה פלסטינים בגבול רצועת עזה, שניים מהם ילדים בני 14 ו-12. בחושבנו על הפוסט טראומה שרבים מהחיילים הללו יחוו בשנים הקרובות, נזכור גם את הפוסט טראומה שהיא מנת חלקם של הנכבשים והמדוכאים. לפני כשנה העריך האו”ם שכ-300,000 מילדי רצועת עזה נזקקים לטיפול בשל פוסט טראומה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)