החברים של ג'ורג'

לפרטצ’יה יש משטרת מחשבות

רעידת האדמה שלא קרתה

בסוף השבוע, אמר עמי איילון – לשעבר ראש השב”כ – ש”שירות [ה]בטחון [ה]כללי הופך לבעיה של הדמוקרטיה.” איילון אמר את הדברים ביחס לתשאולים שעוברים אזרחים ישראלים וזרים במעברי הגבול בחודשים האחרונים; הוא כינה את המצב “לא מדרון חלקלק, אלא מדרון תלול מאד […] ברגע ששירות הבטחון הכללי עוצר אדם שלצורך העניין השתתף בהפגנה, או בסיור של שוברים שתיקה, אבל לא עשה שום דבר חשאי, השירות טעה והפר קו עדין של איזון והופך לבעיה ולא לפתרון.”

המצב שבו ראש משטרה חשאית יוצא בפומבי נגד השירות שלו-נדיר למדי. דיים סטלה רמינגטון, לשעבר ראשת שירות הבטחון (MI-5) הבריטי, תקפה לפני כעשור את ממשלתה על כך שהיא הופכת את בריטניה למדינת משטרה כחלק מהמאמצים למלחמה בטרור – ובכך עושה את עבודתם של הטרוריסטים. הדברים של איילון היו צריכים לעורר רעידת אדמה ולפתוח כל מהדורה, אילו היתה ישראל חברה חופשית.

אילו.

משטרה חשאית מהווה סכנה חמורה לכל חברה חופשית, אולי אף את הסכנה הגדולה ביותר לה. אין דבר מסוכן יותר לחופש הביטוי והפעולה הפוליטי מאשר החשש שכל מעשיך בספר נכתבים, ששפיונים קטנים עוקבים אחרי כל מה שאתה עושה, רושמים את הכל, ושיום אחד זה יחזור אליך. שיום אחד יעכבו אותך בגבול. שהילדים שלך יהיו חשופים להטרדה. שטיפוסים מפוקפקים עם תספורת קצוצה, דיבור קצוץ ושכל קצוץ יתפסו את הבוס שלך לשיחה קצוצה. הפחד הזה מהווה אפקט מצנן לכל מי שרוצה לעסוק בפעילות פוליטית שהיא לצנינים בעיני המשטר. כיום, יש למשטרה החשאית המון אפיקי פעולה אחרים: היא יכולה, למשל, לשלב מידע עם גופים מפוקפקים שלא ברור מי הקים אותם כדי לארגן קמפיין שיימינג ברשת. היא יכולה אחר כך להעמיד פנים שהיא שואבת את אותו המידע מאותם גופים מפוקפקים. התוצאה תהיה שפטריוטים שרוצים לשנות את המסלול שמוביל לדעתם את ארצם לתהום יהססו לפעול, וששוק הדעות יהדהד בעוז רק דעה אחת.

וזה יהיה הרגע שבו החברה החופשית מתה. על כן, מצווה על כל חברה חופשית להחזיק את המשטרה החשאית שלה מרוסנת היטב; ולהעניש את אנשיה בחריפות ובחוסר רחמים על כל חריגה מהשורה. אחרי מה שקרה במעברי הגבול בחודשים האחרונים, ראשים בשב”כ היו צריכים לעוף ואנשים היו צריכים ללכת לכלא, למען יראו וייראו.

מה שכמובן לא קרה, כי ישראל לא מפקחת על המשטרה החשאית שלה. התוצאה, כמתבקש, היא זליגה של המשטרה החשאית לכל מרווח שמתפנה. בסוף השבוע התבשרנו שגם אמ”ן בוחש בקלחת, והוא עוקב אחרי אזרחים ישראלים, ביניהם הבלוג הזה. בצה”ל מיהרו להתנצל בפני ח”כ שלי יחימוביץ’ ולהודיע לה שהמעקב אחריה ייפסק; לא טרחו להתנצל שם בפני כל האזרחים האחרים שמצאו את עצמם על תקן מטרות איסוף של הצבא שלהם.

עצם הרעיון שהצבא יאסוף מידע על אזרחים צריך לסמר שיער. לצבא אין ואסור שיהיו כל סמכויות מעקב פנימיות. אבל, כאמור, ישראל לא יודעת לרסן את המשטרה החשאית שלה. וכשזה מה שקורה, כל שמנדריק רוצה משטרה חשאית – וכל מה שמגן עליך הוא היכולת של המשטרה החשאית הרשמית, במקרה שלנו השב”כ, לנהל מלחמת הגנה על הטריטוריה שלה. מעצם העובדה שאמ”ן הצליח להכנס לזירה אנחנו למדים שהיכולת של השב”כ בתחום מוגבלת.

הבעיה המרכזית פה היא תפיסת “צריבת התודעה”, שאומרת שזירה מרכזית של המלחמה מתרחשת במוחותיהם של האזרחים והאזרחים הזרים. ברגע שהקרב הוא לא על מה שאתה עושה, אלא על מה שאתה חושב או אומר, כמעט בהכרח תיווצר משטרת מחשבות.

זה לא חדש: הצבענו כאן ב-2010 על כך שמשרד החוץ הורה לשלוחיו לגייס כאלף שכירי עט ולהפעיל אותם במערכה על התודעה – תוך שהם מסתירים את זהותם האמיתית ואת הזהות של מממניהם, שאם לא כן הם יאבדו את אמינותם. ב-2011, הבחנתי בהקמת מדור ה”דה לגיטימציה” של אמ”ן, הצבעתי על כך שאין לו בעצם מטרה מוגדרת – והערכתי שתוך זמן לא רב הוא יתחיל לאסוף מידע לא רק על זרים אלא גם על ישראלים. הפתעה!

במקביל, פועלות זרועות חשאיות של המשרד לעניינים אסטרטגיים, בראשות הנער לעניינים מלוכלכים גלעד ארדן. מה הם עושים, לא ממש ברור; אבל די ברור שיש להם השפעה על עיכובים באזורי הגבול, מה שהיה בעבר נתון לחלוטין בתחומו של השב”כ. בין השאר, הקים ארדן את “קלע שלמה”, זרוע מסתורית שמקבלת כספים מהארגונים האמריקאים שמממנים את אם תרצו, ושהיעוד שלה הוא לוחמה פסיכולוגית (”פעילויות תודעת המונים,” בלשון השושואיסטים) – כנראה גם נגד אזרחי ישראל. הממשלה תממן את התענוג הזה בכ-128 מיליוני דולרים.

כמו כל דבר שלגלעד “השקרן” ארדן יש בו יד ורגל, משטרת המחשבות שלנו היא פארטץ’. המערכת נקלעה למבוכה ונאלצה להתנצל לאחר שעיכבה לחקירה עיתונאי אמריקאי בכיר, פיטר ביינארט. ברגעים אלה ממש מחזיקה המשטרה החשאית של ארדן במעצר את לארה אל קאסם, פעילה אמריקאית שקיבלה ויזה ללימודים בישראל. השפיונים של ארדן, בהתבסס על האתר האמריקאי (שצוין למעלה) קנארי פרוג’קט, שסביר להניח שהוא אתר חזית של ארדן או גוף ישראלי אחר, מנעו את כניסתה לארץ של אל קאסם בטענה שהיא פעילת BDS.

אל קאסם מכחישה. אצל ארדן הדליפו שהיא אכן היתה פעילת BDS ושהיא מחקה את חשבונות המדיה החברתית שלה. יכול להיות. מצד שני, אם היית בסביבה של גוף שמאלני כלשהו בארה”ב בשנים האחרונות, מומלץ גם לך למחוק את חשבונות המדיה החברתית שלך לפני כניסה לישראל, כי הרישומים של קנארי פרוג’קט לא ידועים בדיוק שלהם. וכך יש לנו סטודנטית אמריקאית, עם אישור כניסה ועם תמיכה של האוניברסיטה העברית הזועמת, שמוחזקת במעצר כי מישהו אמר שפעם היא אמרה דברים לא יפים על ישראל ואולי אפילו החרימו אותה. אל קאסם מסתמנת כזוכה השנתית של המלגה הגול העצמי על שם עאהד תמימי, ועם עוד קצת מאמץ מצידם של השפיונים של ארדן היא תגיע גם היא לשער של Vogue.

בצר לו, הנפיק היום ארדן הודעה ראויה לציון. נביא אותה כלשונה:

“הודעתי הבוקר, בתיאום עם שר הפנים אריה דרעי, שאם לארה אל קאסם תצהיר באופן ברור ומפורש, שהיא טעתה בעבר והיא מאמינה כיום שתמיכה בחרם על ישראל וב-bds היא טעות והיא אינה לגיטימית ושהיא מתחרטת על כהונתה בעבר כראש סניף של ארגון חרם- אנו נשקול מחדש את עמדתנו לגבי כניסתה לישראל.”

בקיצור, הנער לעניינים מלוכלכים מכין אוטו דה פה. המינה המוחזקת בכלוב תדרש, לקול תשואות הקהל, לחזור בה ממינותה הממארת, לומר שהיא מאמינה שכל האמת האלוהית טמונה בכנסיה האורתודוקסית והאוניברסלית של ממשלת ישראל, שאין ישועה מחוץ לממשלת ישראל, ושהיא חוזרת בה מכל סוג מינות שבו החזיקה ושכל סוג מינות שבו החזיקה איננו מחלוקת לגיטימית אלא שלוח הסיטרא אחרא.

או, במילים אחרות, ארדן רוצה מאל קסאם וידוי על פשע מחשבה. היא תצטרך לעמוד בפומבי ולהכריז שגם אם אובייקטיבית היא צדקה בפרשנותה למהפכה, הרי שסובייקטיבית היא טעתה וכל יציאה נגד סטאלין היא יציאה נגד המהפכה. לאחר מכן המפלגה רבת החסד תמחל לה.

חשוב לציין מה אין פה: פשע כלשהו או פעולה מסוכנת כלשהי מצד אל קסאם. היא לא הטמינה מטען, היא לא הגניבה חומרי נפץ, היא לא העבירה כספים לעמותות צדקה עם קו צדדי בסיוע למחבלים. לכל היותר היא נקטה בחרם לא אלים. או, במילים פשוטות יותר, היא לא עשתה כלום. הפשע שלה הוא פשע מחשבה. מכאן המצוקה של ארדן: מכאן הצורך שלו לגרום לה לחזור בה. כל יום שהיא במעצר הוא נזק למדינת ישראל, שמתיימרת להיות מדינה חופשית.

ארדן טוען שהוא פועל על פי חוק: חוק החרם. רק שחוק החרם, ארור שכמותו, לא מסביר מה לעשות עם אנשים שפעם תמכו בחרם אבל עכשיו לא. אין לו תקנות בנושא. כנראה שמישהו לא חשב עליו עד הסוף לפני שהעביר אותו בכנסת, וכנראה שבג”ץ לא השקיע בו יותר מדי מחשבה כשאישר אותו.

אז החתום מטה לא מפחד. כבר הייתי בחקירת הפחדה. השפיונים של ארדן בעיקר מצחיקים אותי. אם אעוכב על ידי אחד, אדרוש ממנו להזדהות. אם יסרב להזדהות, אומר לו שהוא כנראה לא מייצג את ממשלת ישראל שכן הוא מפחד להזדהות, ואדרוש שיביא למקום שוטר. אם יזדהה, אבהיר לו בנחת שבדעתי לתבוע אותו על כל שקל אחרון שקיבל מכספי המסים שלי ושמעבר לכך אין לי מה לומר לו. אולי, אם תנוח עלי הרוח והלוזר יסרב להזדהות, אבצע עבירה של העלבת עובד ציבור באופן יצירתי, ואציין אחר כך בשלווה שמאחר והוא סירב להזדהות, הוא לא היה עובד ציבור. זה יהיה כאב ראש, כן, אבל ככה זה במדינת משטרת מחשבות.

אבל ארדן והשב”כ בונים על כך שרוב האזרחים דווקא כן יפחדו. שאין להם את הנסיון. שכמו כל אדם חף מפשע, הם יהיו חשופים הרבה יותר לאיום שבחקירה מאשר העבריינים, שכבר מורגלים בה. שבהתאם, הם יצמצמו את פעילותם הפוליטית. מי צריך את זה. לך תסביר לבוס למה התעכבת ביום בנתב”ג.

וככה דמוקרטיות מתות. או, במקרה הספציפי שלנו, מפרפרות את נשימתן האחרונה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

פושע? צה"ל קורא לך, מותק

כחלק מהמלחמה הפסיכולוגית היומיומית של צה"ל כנגד הציבור הישראלי, מלחמה כה שגרתית וכה יומיומית, עד שאיננו שמים אליה לב, התפרסמה ביום שישי כתבת תדמית על חטיבה חדשה ביחס של חמושינו החמודים, יחידת לוחמת הסייבר. כתבות תדמית כאלה – על צלפים, צנחנים, גששים, לוחמות קרקל נועזות וסקסיות (אל תסתכלו עלי, תסתכלו על התמונות שדובר צה"ל מאשר לפרסום, שימו לב לזוויות הצילום ולתאורה, הן לא מקריות), ובמקרה משונה במיוחד שאירע לאחרונה, על עיוורים שעוברים מטווח (לא, לא המצאתי את זה) – נפוצות מאד בתקשורת הישראלית. כתבות תדמית כאלה, שכמעט לא שואלות שאלות קשות, הן חלק ניכר מתפקידו של דובר צה"ל: הטמעה בתודעה הקולקטיבית הישראלית ששירות צבאי, על כל צורותיו, הוא דבר חיובי.

כמובן, דובר צה"ל וההתמסרות התקשורתית הם רק חלק קטן ואולי אפילו זניח מהקמפיין היומיומי, הנוכח בכל הזה: את חלק הארי של העבודה עושה מערכת החינוך. ובכל זאת, אין לשכוח את התקשורת: אלמלא התמסרותה לסוג הזה של המסרים, היה לצה"ל הרבה יותר קשה. מה היה קורה, למשל, אילו היתה התקשורת שואלת למה בעצם כל כך הרבה צעירים יוצאים "לחפש את עצמם" אחרי השירות הצבאי; מה קרה להם שם; מה השיעור של נפגעי פוסט טראומה (די גבוה, כמסתבר, ופוסט טראומה עשויה להתפרץ, בשיעור גבוה ביחס, גם אחרי פעולות כיבוש שגרתיות כמו חיפוש בבתי הנכבשים או הפניית נשק כלפי אדם); איזה סיוע נותן הצבא לחיילים שלוקים בפוסט טראומה אחרי השירות; ועוד. אבל העיתונות הישראלית אף פעם לא עשתה את זה והגיע הזמן להשתחרר מהתפיסה שהיא תתחיל בכך.

אבל הכתבה הזו עצבנה אותי קצת יותר מהרגיל. אחת הרעות החולות בשנים האחרונות היא עלייתם של פושעים מקוונים ("האקרים", במונח הפופולרי שמעצבן הרבה האקרים שטוענים שהם לא פושעים), שמנצלים את עודף הכישורים הדיגיטליים שלהם, שלעתים קרובות נרכשו על חשבון כישורים חברתיים, כדי לגרום נזק וכאב לאנשים שמעולם לא פגשו ושמעולם לא עשו להם דבר. הצורה הרצחנית ביותר של התקפת האקרים, עד כה, היא מה שמכונה Swatting – הודעה למשטרה שבבית מסוים מתבצע פשע אלים, מה שמוביל להסתערות על הבית מצד כוחות ימ"מ (SWAT). רובן מסוכנות פחות, אבל עדיין גורמות נזק ניכר לאנשים שכל חטאם הוא שהם לא השקיעו אלפי שעות בלימוד תיכנות, ולא רואים במחשב שלהם מטרה אלא אמצעי.

עכשיו אומר לנו אל"מ א', ראש מחלקת סייבר בחיל המודיעין, שהוא מגייס פושעים כאלה. "אין לי עבריינים מוכחים עם עבר פלילי," אמר בסוף השבוע למוסף לשבת של ידיעות אחרונות, "אבל אנחנו בפירוש קולטים אנשים שהם האקרים בנשמתם. הם מתגאים איך פרצו לשרתים ברשת של בית הספר, או לשרת כזה או אחר, ואני אומר להם 'אל תספרו לנו את הפרטים.' הם בהחלט מראים יכולת האקינג, אז במקום שיעשו את זה באזרחות בצורה עבריינית – שיעשו את זה אצלי ברשות ובסמכות."

אוי. מה המשמעות של "אל תספרו לנו את הפרטים"? המשמעות שלה היא "אל תמסרו לי מידע שיאלץ אותי, כעובד ציבור, לפנות למשטרה ולהגיש נגדכם תלונה פלילית, מה שהוא חובתי החוקית." מה המשמעות של "במקום שיעשו את זה באזרחות בצורה עבריינית, שיעשו את זה אצלי ברשות ובסמכות"? שצה"ל מפעיל עבריינים, בשיטות עברייניות, במודע, תוך שהוא פורש עליהם את סמכותו.

אנחנו, כמובן, לא יודעים מה המטרות של ההאקרים האלה, כי חיל הסייבר שומר – כנדרש – על חשאיות בתחום. רומזים לנו שהמטרה היא איראן. יכול להיות. אבל מאחר ואיראן לא מצריכה חיל סייבר רק לה-עצמה – שניים-שלושה צוותים יספיקו – אנחנו צריכים לצאת מנקודת הנחה שהוא תוקף שורה של מטרות אחרות. חלקן, מותר לנחש, אזרחיות לגמרי: חלק ניכר מהמערכות הצבאיות מנותקות, במכוון, מהרשת. בהתחשב בכך שאמ"ן כבר עוקב אחרי ארגוני שמאל ("דה לגיטימציה") בחו"ל, ושממשלת נתניהו רואה בחזית המאבק בביקורת על מדיניות הסיפוח שלה אתגר מרכזי, האם נופתע עוד כמה שנים כשנציגי ארגוני BDS יגלו ש"לוחמי הסייבר" של ישראל עשו להם את מה שעושה סין עכשיו לפעילי זכויות אדם?

וכמובן, כשאל"מ א' אומר "שיעשו את זה אצלי ברשות וסמכות," הוא מצביע – באופן בלתי מודע, יש להניח – על עצם מהותו של הצבא, כל צבא: ארגון פשע מוסמך. אדם כי יהרוג בלי סיבה אדם שאיננו מכיר, ייחשב בעינינו כרוצח ויועבר מיד לטיפולם של בתי המשפט הפליליים; אבל אם הוא לבש מדים, ואם הוא ביצע פקודה, ואם הקורבן השתייך לאומה שאותה רואה צבאו של לובש המדים כנמצאת ביחסי איבה איתו, הוא ייחשב כצח משושנה, ואולי אפילו יקראו לו גיבור.

הקורבן לא חייב להיות חמוש: ישראל התנקשה בעשור האחרון בשורה של מנהיגים פוליטיים פלסטיניים. הוא לא חייב להשתייך לכוח מזוין כלשהו: ישראל נחשבת לאחראית גם על רציחתם של מדענים שלהערכת שירותי המודיעין שלה סייעו לצבאות אויב (היא התחילה בקמפיין הזה כבר בשנות השישים, בשליחת מטעני נפץ למדענים נאצים שנמלטו למצרים). הצבא וארגונים מסונפים – שכעקרון מגייסים אליהם יוצאי צבא – רואים גבורה מיוחדת בפעולות שהיינו מגדירים כפעולות מאפיונריות קלאסיות: למשל, חיסול בשטח עוין, תוך התחמקות לאחר מכן מכוחות המשטרה המקומיים. ראו יחידות המסתערבים, או פשיטות מהירות במדינות אויב. כשבוחנים את ההוויה הצבאית, הכנופיה תמיד נמצאת קרוב לפני השטח: "גאוות יחידה" היא שם קוד לשכנוע החמושים להוכיח את עצמם כטובים יותר מכנופיה מתחרה (הדוגמא הקלאסית, כמובן, היא היריבות שבין הצנחנים ואנשי גולני, שלעתים מתדרדרת לאלימות של ממש). בהתאם, כל חברי הכנופיות רואים כאויב את אנשי המשטרה הצבאית. יש מנהיג כנופיה, מ"פ או מג"ד, שאת דברו אי אפשר להמרות, גם כשמדובר בטירוף ברור, ושמי שמתחצף כלפיו ייענש בחומרה.

לאדם הממוצע יש מעצורים מובהקים כלפי רצח. הוא יודע, אינסטינקטיבית, שמעשה כזה הוא פסול ומוציא אותו מקהילת בני האדם. התפקיד של הצבא, כמו של הכנופיה, הוא לשבור את המעצורים האלה. זה מהותו של טכס החניכה המכונה טירונות: להפוך אזרחים טובים לחברי כנופיה שמקבלים פקודות רצחניות ללא ערעור. זו הסיבה שהחייל מתאמן בירי לעבר מטרות דמויות אדם: בפועל, ירי בשטח נראה אחרת לגמרי, אתה כמעט שלא רואה אדם עומד מולך כשהוא מפנה אליך את החזה, אבל זו שיטה טובה להרגיל אותך לכך שיש אנשים שצריך לירות בהם ושיש לעשות זאת על פי פקודה. זה לא תמיד עובד: כאמור, 7.9% מלוחמי צה"ל שלקו בפוסט טראומה עשו זאת בעקבות אירוע שבו ירו או כיוונו נשק כנגד אנשים אחרים.

לאדם הממוצע יש גם מעצורים נגד גניבת רכוש של אדם אחר. הצבא שובר גם אותם, במכוון, במהלך הטירונות. המטרה היא להרגיל את החייל לבזוז, בעת הצורך. ולצה"ל יש צורך: במלחמת לבנון השניה הוא הוכיח שוב שהוא לא מסוגל לפתוח ציר אספקה באורך חמישה קילומטרים בשטח אויב.

כל זה לא חדש. כל התרגילים הללו עתיקים כספארטה. ילדים ספארטנים היו מקבלים במכוון פחות מדי אוכל, כדי שייאלצו לגנוב – והגנבים הכושלים היו מולקים. האגדה מספרת שצעיר ספארטני גנב שועל, וכשעוכב הסתיר אותו בבגדיו, והשועל נשך אותו למוות. בנקודה שקשורה יותר לענייננו, הספארטנים החזיקו עם משועבד, ההלוטים, ומדי שנה הם היו מכריזים מלחמה טקסית עליהם, כדי שכל מה שייעשה להם יהיה חוקי לגמרי – אפילו הם ידעו שהריגה לא חוקית היא זוועה לאדם ולאלים. מדי פעם הם היו שולחים צעירים נבחרים לרצוח הלוטים. כחלק המוסד הזה, שנקרא קריפטיה (κρυπτεία) – תרגום: הדברים הסודיים, או, בעברית, "מסתהלוטיות" – הצעירים היו יורדים לשטח המחיה של ההלוטים, חמושים בסכין בלבד, הורגים הלוטים ובוזזים אותם. פחות ברור אם ההרג היה רנדומלי או שמא בוצע יותר כחלק ממדיניות של סיכול ממוכד כלפי מי שחששו שיהפכו למנהיגים בקרב ההלוטים. כמו בישראל, מי שרצה להתקדם בספארטה היה צריך להוכיח את עצמו ביחידת רצח מובחרת.

ואחרי שלוש שנים, האנשים שאיבדו חלק מהמעצורים האנושיים שלהם חוזרים לחברה. הם חוזרים אליה פגומים יותר ומסוכנים יותר. היחידה של אל"מ א' תשחרר לחברה פושעי סייבר מנוסים יותר. זה המחיר שעליו הוא לא מדבר. מותר גם לתהות איך הוקמה יחידת לוחמת סייבר בצה"ל בלי שום דיון ציבורי. בארה"ב הקמתו של פיקוד סייבר לוותה בדיון ציבורי סוער. בישראל – כלום. המטכ"ל החליט, והיחידה הוקמה. הציבור יודע עליה רק לאחר מעשה, כשהיא צריכה למשוך אליה פושעים שחושבים שהעתיד שלהם הוא ביחידות אחרות של צה"ל (זו, בסופו של דבר, הסיבה שצה"ל חושף את היחידה לעיתון.)

היחס החיובי לצבא ולחיילים מגיע בעיקרו בתקופה המודרנית, כשממשלות היו צריכות צבאות גדולים והיה צורך לשכנע את האוכלוסיה להקים כאלה. הצבאות של העידן הפרה-מודרני – בהכללה גסה, קודם למהפכה הצרפתית – היו צבאות שכירים, והיחס אליהם היה בהתאם. המילה הצרפתית Brigandage, שוד דרכים, מגיעה ממלחמת מאה השנים ומתייחסת במקורה לקבוצות, בריגדות, של שכירי חרב אנגלים. המילה האנגלית Soldier, חייל, נובעת מהמילה הלטינית solidus, מטבע שבתרגום גס הוא שילינג, כלומר מי שנלחם עבור שכר (להבדיל, כמובן, מאביר או אציל). בכלל, לימי הביניים ולעת העתיקה המוקדמת היה יחס בריא יותר לצבא: הוא נתפס כרוע הכרחי, אבל קודם כל כרוע.

חיילים נתפסו, בצדק, כמשרתי כוחות הדיכוי, כשיחידות מסוימות – כמו הדראגונים הצרפתים – שנואות במיוחד. האנגלים, למודי הטראומה של מלחמת האזרחים, הפכו את הסירוב להחזיק צבא קבע לעקרון ברזל, וקיפלינג מתאר את היחס הציבורי השלילי לחיילים עוד בסוף המאה ה-19 (מעניין שהפונדקאי שלו אומר ."אנחנו לא משרתים מעילים אדומים," ושבאנגליה הוויקטוריאנית היה מותר לעשות את מה שבישראל גורר קנס.) העקרון של צבא קטן ומדולדל, רצוי מושפל, היה מקובל בארה"ב עד תחילת המלחמה הקרה – והיא עדיין פירקה את צבאה אחרי מלחמת העולם השניה. לא במקרה, התיקון השלישי לחוקה האמריקאית אוסר על השכנת חיילים בבתים פרטיים, צורה של ענישה שנואה במיוחד באותו העידן. שיכון כזה, הדרגאונג', היה צורת ענישה שהפעילה המלוכה הצרפתית כנגד ההוגונוטים: חיילים גסי רוח שהיו משתכנים בבית, אוכלים את המזון ומטרידים את הנשים. חיילים תוארו בספרות של המאה ה-18, במידה רבה של צדק, כלא-יוצלחים, אוכלי לחם הציבור שלא הצליחו למצוא לעצמם עבודה הגונה, שטופים בכל תאווה בלתי אנושית. במידה מסוימת, היחס הציבורי במדינות המערב לחיילים בצבאות קבע – בבריטניה וארה"ב, למשל – מתחיל לחזור לתקופה ההיא. מתייחסים בהערכה לקורבן של החיילים, אבל בצורה רשמית פחות גם מזלזלים בהם, מתייחסים אליהם כאל לא יוצלחים. במדינות הללו אף הורה, אלא אם הוא צאצא למשפחה צבאית – וקיומן של משפחות כאלה גם הוא אומר דרשני – לא מגדל את הבן שלו כדי שיהיה חייל.

כשהתחילו גיוסי חובה, הם נתפסו – בצדק – כסוג של שעבוד, והמלחמות עצמן במידה רבה כסוג של בזבוז. קרלייל כתב על המלחמות של זמנו טקסט שראוי לצטט באריכות: "What, speaking in quite unofficial language, is the net purport and upshot of war? To my knowledge, for example, there dwell and toil, in the British village of Dumdrudge, usually some five hundred souls. From these, by certain "Natural Enemies" of the French, there are successively selected during the French war, say thirty able-bodied men: she has, not without difficulty and sorrow, fed them up to manhood, and even trained them to crafts, so that one can weave, another build, another hammer, and the weakest can stand under thirty stone avoirdupois. Nevertheless, amid much weeping and swearing they are selected; all dressed in red; and shipped away, at the public charges, some two thousand miles, or say only to the south of Spain; and fed there till wanted. And now to that same spot, in the south of Spain, are thirty similar French artisans, from a French Dumdrudge, in like manner wending; till at length, after infinite effort, the two parties come into actual juxtaposition; and Thirty stands fronting Thirty, each with a gun in his hand. Straightway the word "Fire!" is given: and they blow the souls out of one another; and in place of sixty brisk, useful craftsmen, the world has sixty dead carcasses, which it must bury, and anew shed tears for.

Had these men any quarrel? Busy as the Devil is, not the smallest! They lived far enough apart; were the entirest strangers; nay, in so wide a Universe, there was even, unconsciously, by Commerce, some mutual helpfulness between them. How then? Simpleton! Their Governors had fallen out; and, instead of shooting one another, had the cunning to make these poor blockheads shoot."

ועל הבזבוז הזה, שנובע בסופו של דבר מכשלונם של הפוליטיקאים לעשות את תפקידם, אנחנו כמעט שלא מדברים יותר. יש, למרבה הצער, צורך בצבא. אבל יש לזכור שלא פחות משהוא הכרחי, הוא רע. צריך שיהיה צבא – אבל הוא לא צריך משהו שמתגאים בו. אנחנו צריכים גם מפני זבל, אחרי הכל, ועדיין לא תמצאו כתבות חנופה על המעטים והנועזים שקמים בשעות לא סבירות וסופגים נזק מתמשך לחוש הריח שלהם ולחיי החברה שלהם כדי שהעיר המודרנית תוכל להמשיך ולתפקד. אין צילומים של מנקים מחייכים שנמתחים מחוץ לרכב הזבל הנוצץ שלהם, ששועט בדרכו אל עוד מוקד אסון. ובצדק אין כאלה: הציבור, שמתמוגג על תמונות חיילים מחייכים שעונים על טנק, או חיילות רכונות על שלט רחוק של כלי רצח, לא היה מקבל אותן.

למיליטריזם הישראלי יש כמה שורשים. ראשית, הצבא הוא עדיין פחות או יותר הדבק היחיד שמאחד את כל היהודים הישראלים יחדיו. הוא נבנה כך על ידי בן גוריון במכוון. כל מוסד אחר בישראל שנוי במחלוקת, אבל הצבא אמור להיות מעל לכל מחלוקת. שנית, הצבא הוא ארגון זכויות עובדים עשיר מאד וחזק מאד, שעושה כמיטב יכולתו להעביר אליו כמה שיותר תקציבים מהעוגה הלאומית. יש לו קלף מיקוח שאין לשום ועד עובדים אחר: עובדי חברת החשמל יכולים להוריד את השאלטר, אבל הצבא מאיים מדי עונת תקציב שאם תקציבו לא יוגדל ועכשיו, הוא יכול להבטיח שמספר גדול של ישראלים ימות. יתר על כן, הוא מונע מזה ארבעה עשורים – מאז המלצות ועדות אגרנט – כל נסיון לבנות גוף חיצוני שיספק הערכת סיכונים משלו. זאת למרות שלאמ"ן-מחקר יש שיעור הצלחה שדומה מאד לזה של פותח בקלפים.

אבל, מעל לכל, יש התמוגגות על מלחמה. בסופו של דבר, מאז מלחמת העצמאות, ישראל לא חוותה מלחמה של ממש – ועל המלחמה ההיא לא מדברים. מלחמותיה של ישראל התנהלו בעיקרן על אדמותיהם של עמים אחרים. האינתיפאדה השניה הטעימה אותנו מטעמה של מלחמה של ממש, כשהביאה לערי ישראל את מה שישראל מביאה לערים זרות כבר חמישים שנה: מוות והרס רנדומליים ופתאומיים. אבל היא לא כללה תנועות גדולות של כוחות ולכן היא לא נחשבת ל"מלחמה אמיתית." הישראלים מאוהבים במלחמה, או ליתר דיוק במלחמת ששת הימים: הם מתגעגעים לימי התהילה ההם, כשהכל עבד כמו שצריך והראינו לעולם מאיפה משתין הדג. וכל זמן שמלחמה נחשבת לא רק לפתרון הגיוני אלא כמעט לפתרון הראשון, אנחנו נידונים להמשיך ולחיות במדינה שהגוף החזק ביותר בה מתגאה בכך שהוא רותם פושעים לצרכיו – בכוח כפיה, יש לציין.

והדברים האלה צריכים להיאמר במיוחד בימים אלה, כשהממשלה נערכת לצאת למאבק ציבורי על שעבודם גם של צעירי החברה החרדית.

(יוסי גורביץ)

אמ"ן נגד עוכרי ישראל

בשקט בשקט, בלי דיון ציבורי, הקים אמ"ן-מחקר – אולי הגוף הכושל ביותר בצה"ל – מחלקה חדשה, שתפקידה יהיה לייצג את הצבא בגאווה בחזית הציונית החדשה: זו של ה"דה-לגיטימציה". במילים פשוטות יותר, קצינים במדים יעקבו אחרי פעילות פוליטית – בינתיים, רק מחוץ לישראל – כדי לברר אם היא עוינת ישראל ומקדמת "דה לגיטימציה". אירונית, כמו כל פעילות של הממשלה בנושא, הצעד הזה צפוי להעמיק את הדה-לגיטימציה של ישראל. מדינות דמוקרטיות, גם כאלה שטוענות שהן המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון, לא שולחות חיילים לעקוב אחרי פעילים אזרחיים. כשאמ"ן-מחקר חוקר ארגונים כמו Jewish Voice for Peace, הוא חותר תחת הלגיטימציה של מדינת ישראל. מפתיע שהפרדוקס הזה עוד לא פער חור במרחב-זמן.

מהי "דה לגיטימציה"? היא "האנטישמיות" החדשה. כשגורמים בימין רוצים לגנות משהו באופן תקיף במיוחד, הם אומרים שהוא מבצע "דה לגיטימציה" לישראל. כמו שהשימוש ב"אנטישמיות" לא באמת הצביע על אנטישמיות, אלא רק הביע את העובדה שהדובר נסער מאד ואין לו כוח להתווכח עם עובדות, כך "דה לגיטימציה" מיועדת לומר שהאיש שהרגע תואר ככזה פסול במגע, כי הוא לא מקבל אמיתות קדושות כמו שייכות ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל, וחוץ מזה הוא כנראה מקיים יחסי מין עם אחמדניג'אד, או לפחות מפנטז על כך. (הקרדיט לדימוי הזה שייך לאבישג חייק. אני מביא את הקישור לצרכי מחקר פסיכופתולוגי. אל תקראו את הטקסט בלי הכנה נפשית ארוכה, ואם אתם מוציאים לעצמכם את העיניים תוך כדי קריאה, אני מסיר כל אחריות.)

אם מישהו היה זקוק להוכחות לכך, משרד החוץ – שהעומד בראשו מקדם את המאבק ב"דה לגיטימציה" – ממשיך לספק דיסידנטים, ואנשיו הדליפו ל"הארץ" שבעצם, אין הגדרה ברורה ל"דה לגיטימציה". כלומר, צה"ל ומשרד החוץ (והמשרד לאיומים אסטרטגיים, שהשר שלו בוגי יעלון הוא מהוגי הרעיון של "דה לגיטימציה") נאבקים, ומשקיעים משאבי ציבור במאבק, במשהו שהם בכלל לא טרחו להגדיר.

עכשיו, כל משקיף חיצוני שקול, לו היה נשאל מדוע לישראל יוצא שם רע בעולם – דבר שאיננו שווה ערך ל"דה לגיטימציה" – היה עונה תשובה אחת: בגלל מדיניות האפרטהייד שלה. במשך 44 שנים מקיימת ישראל משטר שמעניק זכויות לעם האדונים, תוך שהיא מעניקה זכויות פחותות לפלסטינים החיים בישראל (המקבלים אזרחות אך מודרים בשורה של דרכים אחרות, חוקיות ולא פורמליות), לאלו החיים במזרח ירושלים (שקיבלו רק זכויות תושב, שגם הן נשללות במסע שיטתי), ולאלו החיים בגדה וברצועה, מהן היא שוללת זכויות באופן שיטתי. מדיניות האפרטהייד הזו מלווה בהעברה מסיבית של אוכלוסיה לשטחים שישראל נמנעה מלספח רשמית, במטרה מוצהרת של דחיקת רגליהם של התושבים ומניעת הסכם שלום שיצריך נסיגה מהשטחים הכבושים. כמו כן, ישראל מצהירה על עצמה רשמית כמדינה שאיננה שייכת לכל אזרחיה/תושביה/נתיניה, אלא לרוב קטן – בין הים לירדן – ומיוחס שלהם.

כלומר, אם אמ"ן-מחקר היה רוצה למצוא את האשמים ב"דה לגיטימציה" של ישראל, הוא היה צריך להפנות אצבע מאשימה אל כל הממשלות הישראליות מאז 1967 (ובמידה מסוימת, מאז 1948). אפשר לצאת מנקודת הנחה שזה לא עומד לקרות, ושגוף מחקר רשמי של צה"ל יצטרף בקרוב למקהלת הטחינה במוח שצווחת שכל מי שאומר עלינו דברים לא יפים רוצה בהשמדתנו. בשלב זה, אמ"ן-מחקר מסתפק במעקב פסיבי אחרי ארגונים בינלאומיים; בשלב מאוחר יותר, סביר להניח – למטלות כאלו יש נטיה ל-mission creep – הוא יגיע למסקנה שאין די במעקב פסיבי, שיש צורך בהפעלת סוכנים, כי לך תדע מה הם זוממים שם ולא מדווחים באתרים שלהם. אז יתחיל הקטע המבדר באמת, שיציף את יוטיוב בסרטונים של סוכנים ישראלים עילגים, בתחפושת של גזר גמדי, בכנסי BDS. אחר כך יגיע הפחות מצחיק, זה שבו אמ"ן-מחקר יגיע למסקנה שהוא לא יכול רק לפקח על מה שמתרחש בחו"ל, הוא חייב לעקוב גם אחרי אזרחים ישראלים שמשתפים פעולה עם הקיביצערים המסוכנים. אחרי הכל, דובר צה"ל אבי בניהו כבר טען – ואמ"ן-מחקר לא טרח לתקן אותו, על כל פנים לא פומבית – שה"דה לגיטימציה" היא קמפיין שמופעל על ידי איראן. זו האחרונה, וסוכניה, הם בהחלט בתחום המנדט של אמ"ן.

הדבר היחיד המנחם בידיעה על הגוף החדש באמ"ן – שיעסוק בדברים טיפה יותר חשובים, כנראה, מספירת הטנקים של משטר אסד – היא שבראשו יעמוד רב סרן. כנראה שבצה"ל לא קלטו את הפוטנציאל שיש לקמפיין הזה: אחרת כבר היו מארגנים תקן חדש לתת אלוף.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: ואם כבר mission creep (למישהו יש רעיון לתרגום טוב?), ההתקפה האווירית על לוב סובלת ממנה קשות. המטרה הראשונית, כזו שאף אחד לא התווכח עליה יותר מדי, היתה למנוע מקדאפי להפעיל את חיל האוויר שלו כדי לטבוח ביריביו. אפילו מועצת הבטחון של האו"ם אישרה את זה. אבל, תוך זמן קצר התברר – כאילו שזה לא היה אמור להיות ברור מראש – שכדי לפעול בתחום האווירי של לוב, צריך לנטרל קודם כל את ההגנות האוויריות שלה, ומאחר וקדאפי עשה את הדבר ההגיוני מבחינתו והציב אותן סמוך למרכזי אוכלוסיה, נראה שהיו גם נפגעים רבים בקרב האזרחים. נו, ואם אנחנו כבר מפילים מטוסים ומסוקים, ויש לנו חימוש כבד באוויר, לא נדפוק גם כמה טנקים, ככה על הדרך?אחרי הכל, אנחנו פה כדי לסייע למורדים. לא שיש לנו מושג ברור מי הם. בשלב הזה, השאלה היחידה היא מתי יוכנסו כוחות הקרקע; כמובן שכאשר הם יוכנסו, הם יהיו קטנים מדי לביצוע המשימה, כי לא באנו לכבוש אלא לסייע וגו' – התו"ל הרגיל של משימות נוסח סומאליה. מרגע שזה יקרה, אפשר יהיה לחכות שבועיים עד שיגיעו הדיווחים הראשונים על "הבוץ הלובי".

(יוסי גורביץ)

מה קרה להסכם השלום, ולשלוח את אביב כוכבי לגמלאות: שתי הערות על המצב

כוחות מצריים בסיני: שורה של דיווחים מעידים על כך שכוחות צבא מצריים נכנסו היום לעיר שארם א שייח' שבסיני. על פי השמועות, שם נמצא גם מובארק.

כניסה של כוחות צבא מצריים לסיני אסורה על פי הסכם השלום בין ישראל ומצרים. נסיונות לקבל תגובה רשמית מצה"ל נכשלו; שם אמרו שצריך לדבר עם משרד החוץ. ליסה גולדמן קיבלה מיגאל פלמור, דובר משרד החוץ, את התגובה הבאה: "אנחנו צריכים לבחון את המצב. יש לנו הנחיות ברורות לא להעיר כל הערה על המצב במצרים, לא משנה מה, כך שלא סביר שתהיה לנו תגובה אחר כך. פשוט נצטרך לחכות ולראות". לדברי גולדמן, פלמור נשמע כאילו הידיעה הפתיעה אותו.

קשה מאד להאמין שצה"ל לא מודע לכך שכוחות צבא מצריים נכנסו לסיני, מה שטכנית מהווה פלישה והפרת הסכם השלום. אם הפעולה המצרית בוצעה ללא תיאום, זו ידיעה בטחונית מדאיגה מאד; מהלך כזה, אחרי הכל, הוביל למלחמת ששת הימים. אם היה תיאום, אז מישהו בממשלת ישראל צריך להסביר באיזו סמכות הוא פועל. הסכם השלום אושר, כזכור, על ידי הכנסת ושינוי שלו מצריך הסכמה שלה. יתר על כן, עולה כאן השאלה האם ישראל מסייעת למשטר מובארק מול אזרחיו.

לול או פחחחח? ב-25 בינואר, יצאו המצרים ברצינות לרחובות. התאריך העניק להתקוממות את ההאשטג שלה בטוויטר, #Jan25. באותו היום עצמו, פתח האל האכזר את פי האתון, ראש אמ"ן האלוף אביב "לונדון לא מחכה לי" כוכבי, והוא אמר לוועדת החוץ והבטחון ש"אין כרגע חשש ליציבות השלטון במצרים".

נו. את ההמשך אתם יודעים. עכשיו, לאמ"ן ולמודיעין הישראלי בכלל יש שורה ארוכה של פשלות בחיזוי העתיד, תחום שיש להודות שהוא לא פשוט. ב-1967, אמ"ן העריך שלא תפרוץ מלחמה. על מלחמת יום הכיפורים מיותר להרחיב את הדיבור. בתחילת מלחמת עיראק-איראן, הוא העריך שהיא תמשך מספר שבועות. שמונה שנים לאחר מכן, הוא העריך שהיא תמשך עוד שלוש שנים. היא הסתיימה כעבור מספר שבועות. המודיעין – ספציפית, המוסד – הכניס אותנו ללבנון, מולך שולל על ידי באשיר ג'ומאייל והפלנגות שלו; אמ"ן לא חזה את טבח סברה ושתילה. השב"כ לא חזה את האינתיפאדה הראשונה. או, בעצם, גם את השניה. ערב מלחמת המפרץ הראשונה, חזה אמ"ן שסדאם חוסיין לא יירה טילים לעבר ישראל. ערב מלחמת המפרץ השניה, הוא הזהיר שיש סיכוי שחוסיין יפעיל, ברגע של יאוש, את כל הארסנל שיש לו כנגד ישראל – מבלי לדעת שאין ארסנל כזה. מידע שגוי שהעביר אמ"ן לאמריקנים היה אחד הגורמים ליציאה למלחמה בעיראק. וכמובן, יש את התחזית השנתית של ראש אמ"ן, על פיה איראן תגיע לפצצה בסתיו הבא.

ועדת אגרנט כבר קבעה שיש להקים מועצה לבטחון לאומי, שתשמש כמעריך לאומי במקום אמ"ן. צה"ל הצליח למסמס את ההחלטה הדי ברורה הזו במשך 37 שנים מרשימות. ועדת שטייניץ, שקמה אחרי הכשלון הקולוסאלי ערב מלחמת המפרץ השניה, קבעה שיש להפוך את יחידת מודיעין האותות של אמ"ן, יחידה 8200, לגוף מודיעין עצמאי, שאינו כפוף לראש אמ"ן. זה כמובן לא קרה. הרמטכ"ל דאז, בוגי "משה" יעלון, שיבש את דיוני ועדת שטייניץ בכך שסירב לאפשר לקצין בכיר באמ"ן לענות לשאלות הוועדה: הוא הורה לו לשתוק.

עכשיו, אחרי שראינו שוב מה שווה המודיעין הצבאי, אולי הגיע הזמן לשלוח את אביב כוכבי לגמלאות, לפרק את אמ"ן – שנזקו לישראל עולה משמעותית על תועלתו – ולהקים יחידת הערכה לאומית חדשה, שלא כפופה לגנרלים ושמסוגלת לחשוב גם על החברה האזרחית. חיל המודיעין, מצידו, יוכל להמשיך לעשות את מה שהוא טוב בו: לעקוב אחרי יחידות האויב.

לא שזה יקרה. אחרי הכל, זה לא קרה אחרי מלחמת יום הכיפורים, אז עכשיו?

(יוסי גורביץ)