הערות מאוחרות ליום זכויות האדם הבינלאומי

נתחיל מטרויה: תמיד נקודת פתיחה טובה.

אחרי עשר שנים של מלחמה על פחות או יותר כלום, האכאים כבשו את טרויה, הרגו את כל הגברים, שיעבדו את הנשים, ורצחו את הילדים המסוכנים – למשל, אסטיאנקס, בנו של מגן העיר הקטור, שאודיסאוס חשש שיום אחד יקום לנקום.

תמיד יש אודיסאוס. ותמיד יש תלטיביוס, הגבר שב”נשות טרויה” משליך את אסטיאנקס מראש החומה – בחוסר רצון, כמובן. הרג ילדים מאוס על רוב הלוחמים. אבל פקודות צריך למלא. אודיסאוס עצמו (ליוונים היה חוש טראגי יוצא דופן) יבין היטב מה עשה. כך מתאר אותו הומרוס בארץ הפייאקים:

כאשה הבוכה תמרורים ומחבקה לבעלה יקירה,

אשר נפל בחרב עת נלחם על עירו ועל עמו

להרחיק מעירו וטפו את יום העברות הנורא;

ראתה אותו והוא גוסס, עודנו מפרפר באבריו,

ועליו התנפלה, ותשא קול ילל נורא,

אך המה אחור יהדפוה ברמחים, ימחצו עורפה וכתפה,

ינהגו אותה בשביה לעמל ותלאה בניכר,

ונבלו לחייה הנאות מעוצר יגונים וצער, –

ככה ניגרו מעיני אודיסס דמעותיה של חמלה.

שירת הברזל הזו עודה איתנו. היא ליבת האתוס הצבאי. היא ליבת התפיסה שאנחנו חיים בשני מצבים: מצב החוק ומצב המלחמה. הלהב עצמו משתוקק להרוג, ציין הומרוס. קיומו של נשק, קיומם של גברים חמושים, מעצם קיומו מושך לביטול החוק, למצב המלחמה. אנחנו שרים שוב ושוב על המלחמה; משאנו מתביישים לשיר על ההוד שבה (אנחנו בכל זאת רואים בעצמנו אנשי תרבות, אם כי, כמו לאותו שדר טלוויזיה לפני כמה שנים, מדי פעם נפלטת לנו שורה על the beauty of our weapons) אנחנו מזדככים בזוועותיה. אנחנו מספרים כמה היא איומה – ללוחמים, כמובן – ודוחקים אחורה את הציפיה המאוכזבת מכך שלא השתתפנו בלחימה אמיתית. משוררים כמו הומרוס או סופרים נתמכי ממסד מתווכים אלינו את “הלהט לתהילה נואשת” שדחה ווילפרד אוון כשכתב ש”טוב למות בעד ארצנו” הוא השקר הישן.

למלחמה, למותר לציין, יש צד אחר: הלא-לוחמים. האשה הנחטפת, נאנסת, משועבדת; הילד שעולמו מתהפך בן לילה, שהופך לשבוי, למושא איומים או עינויים; הזקן שאין בו תועלת שנהרג במקום. “נשות טרויה” של אוריפידס נכתב כשנה לאחר שהאתונאים כבשו את האי מלוס, הרגו את הגברים ושיעבדו את הנשים והילדים. האירוע במלוס יוצא דופן לא בשל האירוע עצמו – היו אלפים כמוהו, לפניו ואחריו – אלא בשל הצורה שבה תיאר אותו ההיסטוריון תוקדידס.

במקרה היחיד בהיסטוריה שלו, בנה תוקדידס דיאלוג. בצד אחד נמצאים תושבי מלוס, ובשני הנציגים האתונאים. המליאנים טוענים שהם לא מהווים כל סכנה לאתונה; הם נייטראליים; הם רוצים לשמור על הנייטראליות שלהם; כל רצונם הוא לחיות בשלום. האתונאים עונים במשפט הציני (היום אנחנו אוהבים לקרוא לו “ריאלפוליטיק”) שאומר “החזקים עושים כרצונם, והחלשים צריכים לסבול את שעליהם לסבול.”

(”אין מקום לחלשים. החלשים קורסים, טובחים, נמחקים מן ההיסטוריה, והחזקים, לטוב או לרע, הם אלה ששורדים,” אמר נתניהו ב-2018. שימו לב ל”לטוב או לרע”, לאדישות המוסרית; לפסקנות של "אין מקום לחלשים".)

האתונאים מסבירים שהם חייבים להכניע את מלוס, אחרת העמים שכבר הכניעו יתחילו לחשוב שאתונה חלשה מכדי להכריע את מלוס, והדבר ידרבן אותם למרוד; על המליאנים, בקצרה, נגזרה כליה באמצעות תיאוריית אבני הדומינו הראשונה בהיסטוריה. והחזקים עשו כרצונם: זמן קצר לאחר מכן נמכרו הנשים ממלוס בשווקים של אתונה, שם ככל הנראה ראה אותן אוריפידס, לפני שכתב את המחזה על מנת חלקן של נשים במלחמה.

המלחמה תמיד היתה איתנו. היא קדמה למהפכה החקלאית. המין האנושי נתן דחיפה לא עדינה לניאדרטלים בדרכם למטה. היא קדמה למדינות המודרניות: הצורך בכסף כדי לצאת למלחמה דחף את הממלכות האירופאיות להתמרכז. המלחמה יצרה את המדינה, והמדינה יצאה למלחמה.

היו נסיונות מהוססים לרסן את המלחמה. מקדמת דנא, אסור היה להרוג שגרירים ושליחים. כולם רצחו שבויים, אבל הקפידו לא לדבר על זה: היתה תחושה עמומה שאין שום כבוד ברצח של אדם כבול, היתה תפיסה שאדם שנכנע ויתר על כבודו תמורת חייו, ושאדם ששולל ממנו אותם הוא אדם בזוי משהו. בימי הביניים התחיל קוד מהוסס של ריסון הלחימה; שלא במקרה, הוא הגיע מהכנסיה, שיצאה למאבק – לעתים אלים – על “שלום האלוהים”, הנסיון הנואש להגביל את האלימות חסרת המעצורים של בעלי הכוח. כל הרעיון של הקוד האבירי היה נסיון כזה. הוא נכשל טוטאלית. הכנסיה בנתה את הרעיון של מלחמה צודקת, ואסרה על מלחמה לא צודקת; אבל תמיד אפשר היה למצוא בישוף שיתן גושפנקא למסע הפיראטיות שלך. בכמה מקרים, האפיפיור הטיל נידוי על מלכים שיצאו למלחמות תוקפניות; זה אף פעם לא הצליח.

הלוחמה חסרת המעצורים של עידן מלחמות הדת האירופי העניקה לנו את הוגו גרוטיוס (Grotius), משפטן ותיאורטיקן הולנדי חשוב. גרוטיוס ביצע נסיון שיטתי ראשון לבנות משפט בינלאומי, קרי משפט שיחייב אומות ושליטים, לא פרטים. בהתבסס על התיאוריה פורצת הדרך של פיקו דלה מירנדולה (della Mirandola), שדיבר לראשונה כמאה שנים לפניו על כבוד האדם, גרוטיסוס התחיל לבנות את התפיסה של זכויות אדם, וחובות השליטים לכבד אותם. מלחמת 30 השנים, מהאיומות במלחמות המתועדות, זוועה שכמוה לא נראתה במערב עד כנראה מלחמת העולם הראשונה, הולידה את תפיסת הריבונות המודרנית – שלום ווסטפאליה.

כמה מהשוטים במערכת הפוליטית שלנו (היוש, יאיר לפיד) מתגעגעים להסכם ווסטפאליה ורוצים לחזור אליו. אבל ווסטפאליה הועיל רק ל-elati – הנישאים, העילאיים, בעלי הכוח, אלה שכנגדם הופנה “שלום האל” – ולא לאדם הקטן. נקבעו גבולות וריבונות, אבל בתחומו השליט יכול היה לעשות ככל העולה על רוחו בנתיניו. לו היו פריבילגיות; להם לא היו זכויות. ואם רצה להתעלל בנתיניו של שליט אחר, הוא רק צריך היה להכריז מלחמה. שלום ווסטפאליה מיסד את מוסד המלחמה, לא צמצם אותה. תרומתו העיקרית למשפט הבינלאומי היתה לאסור יכולת התערבות של שליט אחר במעשי שכנו בשל עילות דת. נחמד, במיוחד בהתחשב בתקופה, אבל לא קרוב להיות מספיק.

המאה ה-18 ראתה את הפריחה של מושג זכויות האדם, או, אם לדייק, מושג זכויות הגבר הלבן בעל המעמד. נשים ולא-אירופאים לא נתפסו אז כ”אדם” שלם. לכך הועמדו שורה של צידוקים שנראים היום מביכים יותר מעלובים. היתה הרבה השענות על אריסטו: נשים דעתן קלה, עבדים איבדו חלק מנשמתם מעצם שעבודם, עמים בצבע אחר – הם בכלל ברברים, לא חלק מעולם התרבות. במקביל לעליית הרעיונות על זכויות האדם, עלה הקולוניאליזם האירופאי. צרפת, כשיצאה למהפכה שלה, היתה מעצמת עבדות – ולזכותה ייאמר שכעבור שנים מעטות מאד, הבינה את הכשל שבהכרזה על זכויות אדם והחזקת עבדים, וביטלה את העבדות. ארצות הברית הצעירה, עם ההכרזה על ש”כל בני האדם [הגברים, במקור] נוצרו שווים, ושיוצרם העניק להם מספר זכויות בלתי נתונות לביטול”, בו זמנית הביאה את עבודתם של דלה מירנדולה וגרוטיוס לשיאה, וכלאה את עצמה בסתירה מובנית שאיתה היא נאבקת עד היום.

באירופה, המאה ה-19 היתה מאת שיא של עידון והתקדמות מחשבתית; במושבות וכלפי לא לבנים, היא היתה שיא חריג של ניצול, התעללות ורצח. ב-1899, מתוך נסיון להחיל את כללי התרבות על המלחמה, יצרו המעצמות את האמנה בדבר חוקי מלחמה ביבשה: היא אסרה על שימוש ברעל, רצח שבויים שנכנעו, ביזת מקומות ישוב, והפגזה או התקפה אחרת על מקומות ישוב בלתי מוגנים (ערי פרזות); האמנה קבעה, לראשונה, את זכויותיהם של אזרחים תחת כיבוש עוין. הוקם בית דין לפתירת סכסוכים בדרכי שלום בין מדינות; הוא עדיין איתנו. אמנות האג, זו של 1899 וזו של 1907, הגבילו את המלחמה בשורה של דרכים אחרות.

ואז באה מלחמת העולם הראשונה, וכמעט הכל הושלך לפח. המעצמות האירופאיות ייבאו אליהן-עצמן את המלחמה הבלתי מוגבלת שהן הפעילו כלפי העמים המשועבדים בקולוניות. כל מעצמה ביצעה מה שהיום יכונה רצח עם או פשעים כנגד האנושות כלפי אוכלוסיה לא לבנה. האמנות לא חלו עליהן. חשוב להדגיש: המושגים “פשעים כנגד האנושות” ו”רצח עם” לא היו קיימים אז.

מלחמת העולם הראשונה היתה זעזוע שאין שני לו לתפיסת התרבות האירופאית. חזרנו לטרויה, מלוס, גרמניה של מלחמת שלושים השנים. מאות שנים של התקדמות נמחקו. ההרג הסיטוני והתעשייתי של מיליוני בני אדם הוליד את התפיסה שלחיי אדם אין ערך, וממילא אין ערך לכבודו; שבני אדם הם כלי, לא מטרה כשלעצמה; שהמדינה רשאית להשתמש באזרחיה כרצונה, ככלי לקראת אחדות לאומית או – כאידיאולוגיה הארסית שהגיעה מברית המועצות – כאבני בניין לקראת עולם טוב כלשהו. שאי אפשר להכין חביתה בלי לשבור ביצים. שכשחוטבים עצים, עפים שבבים. שאדם הוא לכל היותר קליפת ביצה עבור חביתה שמישהו אחר יאכל; שבב עץ פורח ברוח.

על המסד האנטי-אנושי של מלחמת העולם הראשונה, מלחמת האזרחים הרוסית וההשמדה של יריבים פוליטיים מדומיינים שם, על המסד של שואת ההרעבה באוקראינה (ההולודומור) נבנתה הזוועה של מלחמת העולם השניה. לגרמניה הנאצית לא היו מושבות: היא הפנתה את האלימות הרצחנית האירופאית במושבות כלפי שאר האירופאים, מתוך מטרה מפורשת של קולוניזציה של מזרח אירופה תוך השמדת ילידיה. אנחנו מכירים היטב את השמדת יהודי אירופה: לעתים קרובות מדי אנחנו שוכחים שהיא היתה אמורה להיות המנה הראשונה.

וההבנה שלזה אסור אי פעם לשוב הולידה את המשפט הבינלאומי המודרני. שני מלומדים יהודים, הרש לאוטרפאכט (Lauterpacht) ורפאל למקין (Lemkin), שניהם לא במקרה ילידי לביב, יצרו, בהתאמה, את המושגים של פשעים כנגד האנושות ושל רצח עם (genocide). שני המושגים יקבלו הכרה במשפטי נירנברג ובשורה של אמנות בינלאומיות. למקין זיהה את הסכנה של רצח עם עוד בשנות השלושים – דוגמאות כאלה היו קיימות כבר בעולם הקולוניאליסטי. אבל הוא התקשה למצוא שם: המונח הראשוני שנתן לרצח עם היה “מעשי ברבריות”, מבוסס על התפיסה העמומה הישנה שיש דברים שעמים מתורבתים לא עושים.

הסדר החדש היה פגום, ללא ספק. הוא נבנה למידותיהן של שתי מעצמות, ארה”ב וברה”מ. משפטי נירנברג היו פגומים, בין השאר, משום שהסובייטים הצליחו להרשיע נאשמים גרמנים בטבח קאטין – שבוצע על ידי ברה”מ. המעצמה הרצחנית ביותר בהיסטוריה ישבה בדין על בעלת בריתה מלפני שנים ספורות. האמנה נגד ג’נוסייד פגומה, בין השאר, משום שהסובייטים נעמדו על הטלפיים האחוריות כדי למנוע הכללה של רצח עם מסיבות פוליטיות – פשע טיפוסי של ברית המועצות. אבל נקודה אחת זוהרת באור יקרות: מלחמה תוקפנית היא היום פשע. מלחמה איננה עוד דרך חיים, משהו שאפשר לאחוז בו כלאחר יד.

הסדר החדש פגום, אין ספק. אבל הוא מצריך שיפור, לא שבירה. הרחבה, לא צמצום. אנחנו צריכים להפנים את התובנה הרדיקלית – היא רדיקלית לכולנו – שכל בני האדם שווים; ושהם שווים, יש להם אותן הזכויות; שכל אדם הוא מטרה, לא אמצעי; שהחוק מיועד לרסן את כוחה האלים של המדינה; שהמדינה, בניגוד לאדם, איננה מטרה אלא אמצעי; שהיא אמורה להבטיח את שלומם ורווחתם של אזרחיה; שאסור לה לבצע פשעים כנגד בני אדם אחרים.

אנחנו צריכים לזכור שהמלחמה היא בדמנו; שהיא קוראת לנו שוב ושוב; שלעתים היא מתחפשת ל”מצב חירום”, כלומר המצב שבו חוקי השלום מושעים; ושסופה, תמיד, הוא פעוט המושלך מראש חומה, אשה משועבדת. לא, אנחנו לא במלוס: חשבו על מלחמות הבלקנים. זה היה בימי חיינו. זכרו את רואנדה. את החיה הזו אנחנו צריכים ללמוד לרסן. ואין רסן טוב יותר מענישה קשה.

לפני שישה ימים חל יום זכויות האדם הבינלאומי. הוא לא הוזכר כמעט בתקשורת הישראלית. אין פלא: בימים אלה עוסקת המדינה היהודית במרץ בקעקוע הסדר שלאחר מלחמת העולם השניה. נתניהו עסוק בהגשמת חלומו, עולם שבו אין מקום לחלשים, שהשמדתם איננה רק דרך הטבע אלא גם צודקת. הממשלה הנוכחית היא הטיעון החזק ביותר נגד מדינה יהודית, מדינה שהיא חרפה ליהודים, שאם יש להם מאפיין במאות השנים האחרונות הוא התייצבותם בחזית המאבק למען שחרור וזכויות אדם ושבשבעים השנים האחרונות הוכיחו היטב שתאוות הכוח והאלימות היא מנת חלקם של כל בני האדם.

הפוסט הזה עשה את המסלול הליברלי המוכר: בלב יער אפל, הוא התווה שביל זוהר. הגיע הזמן לסטות ממנו. בסיפור המקובל, ההתמקדות היא בשביל; היער הוא רק הרקע. אבל היער פה, עדיין סביבנו, רחב בהרבה מהשביל, ואותו אנחנו צריכים לברא. לא רק משום שגלגלים מתהפכים, ושהעוללים שינופצו אל הסלע יהיו יום אחד שלנו, אלא משום שזו מלאכת התירבות: שחרור האדם מן החיה, שבירת האילוף שגורם לנו להזדקף להשמע החצוצרות הישנות, הפסקת הצליל המהדהד לאורך כל ההיסטוריה שלנו – זה של תופי המלחמה; הפסקת משיכת הכתפיים הכנועה של קיקרו, inter arma silent leges: בשאון הקרב, שותקים החוקים. עלינו להשתיק את שאון הקרב. עולם טוב יותר אפשרי, והוא מלאכת חיינו.

ויום אחד, אולי לא רחוק, נצליח להרחיב את גבולות האמפתיה שלנו לא רק לבני אדם זרים, אלא גם לבעלי חיים. זה כנראה לא יקרה בימי, אבל אף שלא עליך המלאכה לגמור – אין אתה בן חורין להבטל ממנה.

דעו תקווה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

המחיר המושכח של מלחמת האין קץ שלנו: כמה מילים על פוסט טראומה

יאיר לפיד, קריקטורה של שר חוץ בעיני עצמו, תקף בימים האחרונים את קבוצת האינלימושגבעצם ריאל מדריד, משום שזו חלקה כבוד לעאהד תמימי. לפיד כינה את תמימי “מקדמת אלימות וטרור.” תמימי, כזכור, סטרה לחמוש ישראלי שפלש לביתה, זמן קצר לאחר שחמושים ישראלים אחרים ירו בבן דודה; אבל באופן שבו ישראלים לא רואים את האלימות שלהם-עצמם נדון בפעם אחרת.

עאהד תמימי מרגיזה את לפיד משום שהיא הפרה את הטאבו החמור היותר בישראל: פגיעה בחמוש צה”ל. במדינה שלא הצליחה למצוא לעצמה חזון להתלכד סביבו, מה שנותר הוא הצבא – המוסד היחיד שמעל למחלוקת. כמובן, יש לא מעט ביקורת על הפיקוד הצבאי, וכל יוצא צבא יספר לכם סיפורים מסמרי שיער על חוסר היכולת והטמטום של הקצין הממוצע; אבל, כפי שציין איתמר שאלתיאל לפני שנים רבות, יש פער גדול בין הצבא שכולם מכירים, שאליו מתייחסים בסלחנות כאל הבן דוד הלא יוצלח שמשתין על עצמו, ובין אידיאה של צבא כל-יכול ואל-שגיא. החיילים הם הדבר הקרוב ביותר לקדושה בישראל. בעלי באסטות מתהדרים במחירים מיוחדים לחיילים, לעתים מזון חינמי, בין השאר חשום שהם יודעים שבכך יקנו את אהדת הלקוחות.

אבל הקדושה המיוחסת לחייל היא קדושה ריקה. כמו הרפובליקנים בארה”ב, שמקדשים את זכותו של העובר לחיים אבל ישללו כל זכות לחיים נורמליים מהרגע שיצא מרחם אמו, ישראל אוהבת את החיילים שלה, אבל זו אהבה שתלויה בדבר: תפקידו של החייל הוא לשרת וללכת. רצוי בשקט. חייל משוחרר לא יקבל כמעט כלום מהמדינה שלה הקדיש – לרוב בעל כורחו – שלוש שנים. חמושים שנהרגו במהלך שירותם יזכו לכבוד (אלא אם, כמו רוב החיילים שמתים בשירותם, הם יתאבדו) – אבל כבוד בא די בזול. מטח יריות, פרח ודגל פעם בשנה. חיילים שנפצעו, מצד שני, יגלו שהם צריכים להיאבק בביורוקרטיה אטומה כדי לקבל את הזכויות שמגיעות להם. אחד המנהגים הבזויים בתחום הזה הוא לשחרר חיילים שהתברר שהם סובלים ממחלה קשה, כדי שהטיפול בהם לא יפול על הצבא.

במובן עגום מאד, לחיילים שנפצעו פיזית במהלך שירותם יש סוג של מזל: אי אפשר להתווכח עם רגל כרותה או יד מרוסקת. זו פציעה. זה קרה ואי אפשר להתווכח עם זה. אבל יש מקום להניח שחלק גדול מאד מהחיילים סובל מפציעה אחרת, שהיא תוצאה של שירותם, אבל זו כמעט ואיננה מוכרת.

מה שמכונה היום דחק פוסט טראומטי (post traumatic stress disorder, PTSD) הינו תופעה שהכינוי שלה חדש ביחס, אבל הקיום שלה עתיק מאד. חיילים אשורים, מצאו חוקרים, דיברו לאחר קרבות על כך שהם רואים את הרוחות של אנשים שהרגו. המשורר האתונאי סופוקלס – גנרל בעל נסיון בעצמו – הקדיש מספר מחזות לקורבנות טראומה: הגיבור היווני אייאס, שחש נבגד על ידי מפקדיו, רוצה להרוג בהם אבל טובח בבעלי חיים חסרי מגן; לאחר מכן הוא מתאבד באמצעות החרב שקיבל ממפקד האויב, הקטור, על הצטיינות בקרב. פילוקטטס, נטוש על אי, קוצף כנגד המפקדים שהשאירו אותו לגסוס לבדו. אוריפידס, כשהוא מתעל כמה שורות איומות באודיסיאה, מתאר את הפוסט טראומה מהצד השני שלה: הצד המובס של “נשות טרויה.” הקהל לא התלהב, בלשון המעטה; המחזה נחשב לביקורת על הטבח במילוס; אוריפידס, שובר שתיקה מוקדם, גולה ומת מוות חשוד למדי.

אבל אף שפוסט טראומה תמיד ליוותה צבאות כצל, הצבאות תמיד התכחשו אליה. אובדן עשתונות בעת קרב, חוסר היכולת הפיזי להתקדם, המוח שמנסה להתקומם מול הסכנה ומכניס את עצמו למצב של קרב, מנוסה או בעתה (fight, flight or fright) תמיד היה אויבו של המפקד הצבאי. אימונו של החייל אמור להביא אותו למצב שבו הוא יעדיף אינסטינקטיבית את הקרב על המנוסה או הבעתה. זה לא תמיד מצליח, וגם לאילוץ המוצלח של אדם להתנגד לאינסטינקטים שלו יש מחיר.

במלחמת העולם הראשונה התחילו להתייחס ל-shell shock, פשוט כי היו יותר מדי מקרים מכדי שאפשר יהיה לטייח אותם. זה לא מנע מהצבאות הבריטיים והצרפתים להוציא מספר גדול של בני אדם להורג על “פחדנות מול האויב.” המחקר הראה שבחלק ניכר מהמקרים, הנרצחים הללו היו חיילים אמיצים מאד לשעבר. במלחמת העולם השניה המחקר כבר היה מתקדם יותר, והכינוי הפך ל-battle fatigue, “עייפות קרב”, מה שלא מנע מהגנרל פאטון להוריד סטירה לחייל בבית חולים שסבל מהלם קרב. פאטון קרא לו פחדן. התקרית עוררה סערה ופאטון – אדם שהתמחותו האמיתית היתה יחסי ציבור – כמעט ואיבד את הדרגות שלו. מה שהיה נסבל במלחמת העולם הראשונה כבר לא היה נסבל בשניה. (בצד בעלות הברית, על כל פנים. בגרמניה, ככל שהצבא הפסיד במלחמה, הסובלנות כלפי הלם קרב התפוגגה, וטושטש ההבדל בין קריסה ובין עריקה.)

מה השיעור של חיילים שלוקים בהלם קרב? אין נתונים טובים. צה”ל הכיר לפני כשנה ב-4,649 נפגעי פוסט טראומה, ביניהם 143 נפגעים ממבצע צוק איתן. כלומר, מצפים מאיתנו להאמין שב-70 שנות קיומו יש לצה”ל פחות מ-5,000 נפגעי פוסט טראומה. הנתון בעייתי. שיעור הפוסט טראומה בקרב חיילים אמריקאים שהשתתפו בפעילות בעיראק במלחמת המפרץ השניה עומד על כ-20%; שיעור הנפגעים בקרב אנשי צבא ארה”ב שהשתתפו במלחמה באפגניסטן הוא 11%. 44% מהחיילים האמריקאים שהשתתפו במלחמת המפרץ הראשונה – מלחמה מהירה, עם נצחון דרמטי וכ-120 הרוגים אמריקאים בלחימה – הגישו בקשה להכרה בנכות; 81% מהבקשות אושרו, רובן הגדול בשל פגיעות נפשיות. מספר החיילים האמריקאים שהוכרו כנכים (ברמה משתנה של נכות) בעקבות המלחמה ההיא עומד על 611,729.

כך שנראה שהמספרים של משרד הבטחון נמוכים באופן מפתיע עד מדאיג. אין מחקר משווה, כך שאני איאלץ לירות בחשכה ולומר שמשהו פה לא מסתדר. כמובן, ממה שאנחנו יודעים גם על נפגעי הפוסט טראומה בארה”ב, לגמרי יתכן שמדובר בהערכת-חסר. במלחמת המפרץ השניה, עודדו המפקדים את החיילים להגיע למרכזי “לחץ קרב”, אבל מעט ביחס עשו זאת. הצבא, כל צבא, מבוסס על גבריות רעילה: על תפיסה של הגבר כחיה טורפת, על ההנגדה של גרשון הכהן, מהמיותרים שבגנרלים המיותרים שלנו, בין הגברים “שמקדמת דנא היו לוחמים” והנשים “[שמקדמת דנא] היו זונות”; אל תהיה נקבה, אל תהיה הומו. תהיה גבר-גבר. אל תחשוף רגשות. ולכך נלווית הרעות המרעילה: אל תפיל עומס על שאר החבר’ה. תתאפס על עצמך. לא קרה לך כלום. קח את הנשק וקדימה. למפקד שלך לא יהיו הרבה ברירות אלא לפנות אותך אם חטפת כדור, אבל אם הקליע שלכאורה החטיא אותך צילק אותך בכל זאת, הוא ידחוף אותך קדימה. זה הג’וב שלו, והג'וב שלך הוא לא להעמיד אותו במבוכה.

חשוב לציין: פגיעה באנשים אחרים צפויה לצלק אותך לא פחות מכך שאתה עצמך או חבריך ייפגעו (החיילים האשורים ההם). המשימות שצה”ל מבצע בעקביות מזה 35 שנים הן משימות דיכוי אוכלוסיה אזרחית. למשימות השגרתיות של עמידה במחסומים, פריצות לבתים, מעצר ילדים, השפלת קשישים – לכל אלה יש מחיר. תחילה הוא בלתי נראה. מי שיסתכל על סרטוני החמושים שלנו בגדה ובמיוחד בגבול הרצועה יבין שהדיבורים על “סכנה” הם קשקוש: הם לא מתגוננים, הם משחקים. הם מחפשים את האיקס על הנשק. הם מחפשים את ההתקלות.

וגם זה, כמובן, לא חדש או מקורי בשום צורה. וגם לזה יש מחיר. לוחמים שחזרו מן הקרב תמיד התבקשו לשמור על שתיקה. הלוחמים של מלחמת האזרחים האמריקאית, שייצאו את האלימות שהכירו אל מה שיכונה המערב הפרוע, לא דיברו על מה שחוו. אבל היומנים שלהם אומרים המון. בישראל הדרישה לשתיקה היא כפולה: לא רק כדי להסתיר מהציבור את מחיר הצללים של המאבק האלים, אלא גם כדי להסתיר מה שנעשה בשם הציבור. העבודה המלוכלכת שהציבור עושה הכל כדי לא לדעת עליה.

כשחנוך לוין כתב, לפני שני דורות, אל “אבי היקר, כשתעמוד על קברי”, הוא הפציר בו

“אז תן לעיניך לבכות על עיני,

ואל תחריש למען כבודי,

דבר מה שהיה חשוב מכבוד

מוטל כעת לרגליך, אבי.

ואל תאמר שהקרבת קורבן,

כי מי שהקריב הייתי אני.”

ואלה, עד היום, המראות שאנחנו רגילים לראות: הפורקן הלאומי. אם נהרג חייל בודד, מיד מתייצבים אלפים ועשרות אלפים להלווייתו. למנוח הם כבר לא יועילו; הם מביאים פורקן לעצמם, מבקשים כפרה על קורבן הציבור. הם לא מסתכלים על אלה שיורים את מטח הכבוד. הם תפאורה, ואת הצל שכבר אחז בהם כולם מקפידים לא לראות. השיר של חנוך עורר סערה בשעתו; ועדיין אין כמעט הורים ששואלים את ילדיהם כשהם חוזרים מהגדה או הרצועה מה עשו שם. יש הסכמה בשתיקה לשתוק. החייל יסיים את השירות, ייסע להודו ויקבל שם רשות אילמת להשתמש בסמים לצרכי הדחקה; ואחר כך יחזור, יילך לאוניברסיטה או ילמד מקצוע, ולא נדבר יותר על מה שעשה בין גיל 18 וגיל 21.

והתוצאה היא שיש בינינו אלפי פצצות מתקתקות שלא טופלו, שלא יודעים מה קרה להם, לא יודעים מה עבר עליהם, לא יודעים בכלל שהם סובלים ממשהו. ואם יש תסמינים, הם נופלים למלכודת הדכאון, שעובדת טוב כל כך עם פוסט טראומה: זה באשמתך. רק באשמתך. ואתה יודע, יש דרך קצרה מאד לצאת מזה. קל לך יחסית להשיג נשק, אחרי הכל. האקדח הולך איתך תמיד.

אנחנו לא יודעים כמה מקורבנות ההתאבדות, ההחצנה הסופית של תחושת אפסות, יאוש ושנאה עצמית שמסתיימים ברצח עצמי, נובעים כתוצאה משירות צבאי. בארה”ב, המספרים של חיילים לשעבר שרוצחים את עצמם ולעתים את עצמם ואת משפחתם גבוהים מאד. פה, הס מלהזכיר.

פוסט טראומה היא אולי הטיעון החזק ביותר כנגד מלחמה: הוא אומר בפשטות שלמלחמה תמיד יהיה מחיר בלתי נראה, בלתי ניתן לכימות, וששיעור עצום של החיילים שיחזרו הביתה כביכול שלמים השאירו משהו מאחור. אבל עצם העובדה שמדובר בפגיעה לא גלויה הופכת את ההסתרה של מחיר המלחמה, מחיר החיילות, נסתר.

ככה הפוליטיקאים אוהבים את זה. ככה אפשר להתחיל מלחמות במינימום דיון, וכך אפשר להמשיך מבצעים צבאיים לדיכוי אוכלוסיה עשרות שנים. וכאן מתגלמת הקדושה החלולה של חיי החייל אליבא דיאיר לפיד: אחרי הכל, אפשר היה לצפות שאם החייל יקר לו כל כך, הוא יעשה הכל כדי למנוע את הפגיעה בו. שמעתם על התכנית המדינית של יאיר לפיד? על מה שימנע מעוד חיילים להיחשף לפציעה נפשית?

לא? וואלה. כנראה שזה לא מי יודע מה חשוב לו.

את הפוליטיקאים של הימין אפשר להבין: הם באמת ובתמים מאמינים שארץ ישראל נקנית ביסורים, שמלחמת התשה עם הפלסטינים עד שכל שטחי האבות יהיו בידינו היא יעד ראוי. כמובן, הם מקפידים להסתיר את זה: הם מדברים על “שיקולי בטחון,” כי הם יודעים שהציבור לא יבלע את זה.

אז לפוליטיקאים של הימין יש תירוץ: לנצח תאכל חרב. חייל לבן יכה חייל שחור.

מה התירוץ של לפיד (ומפלגות המרכז בכלל) להקרבה המודעת של חיילים לפציעה נפשית? אין להם. והם מעדיפים שלא תדברו על זה. הם מקריבים את החיילים למולך, וצווחים על קדושתם והקרבתם וזכרם שלא יישכח לעד כדי שהציבור לא יקשיב לזעקות. ואת זה הבין ווילפרד אוון לפני מאה שנים:

ויעקוד אברם את הנער בחגורים ואפודים,

ויבנה שם מיצדים ותעלות,

וישלח את ידו אל המאכלת לשחוט את בנו,

והנה קרא אליו מלאך מן השמיים,

ויאמר: אל תשלח את ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה,

ראה, הנה אייל נאחז בסבך בקרניו;

הקרב את אייל הגאווה תחתיו.

אבל הזקן לא אבה,

וישחט את בנו.

ובחרנו בחיים.

עוד דבר אחד: במהלך סוף השבוע הרגו חמושינו האמיצים, במצוותנו, שבעה פלסטינים בגבול רצועת עזה, שניים מהם ילדים בני 14 ו-12. בחושבנו על הפוסט טראומה שרבים מהחיילים הללו יחוו בשנים הקרובות, נזכור גם את הפוסט טראומה שהיא מנת חלקם של הנכבשים והמדוכאים. לפני כשנה העריך האו”ם שכ-300,000 מילדי רצועת עזה נזקקים לטיפול בשל פוסט טראומה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ביום חמישי האחרון בוצע פיגוע משולב, שיצא מסיני לעבר שטח ישראל, כנגד שורה של מטרות בישראל. שישה אזרחים נרצחו ושני חיילי צה"ל נהרגו במהלך ההתקפות. בעוד הן נמשכות, מיהר שר הבטחון, אהוד ברק, להודיע כי האחראים לפיגועים הם חברי וועדות ההתנגדות העממית ברצועת עזה, ותוך זמן קצר תקף חיל האוויר בית בו היו כמה ממנהיגי הקבוצה, והרג אותם. מאוחר יותר באותו היום אמר ראש הממשלה, בנימין נתניהו, כי האחראים להתקפה בסיני נהרגו. תקיפת חיל האוויר הזו היא שהתחילה את סחרור ההסלמה הנוכחי – ורצוי לציין שחיל האוויר מחמם את גזרת עזה מזה כחודש, ללא תשומת לב מצד התקשורת הישראלית.

אלא שישראל מעולם לא סיפקה כל הוכחה לכך שההתקפה אכן הגיעה מרצועת עזה. ועדות ההתנגדות העממית הכחישו את מעורבותן בפיגוע. אחד מגופי התעמולה של ישראל, המל"מ, ייחס גם הוא את הפיגוע לוועדות ההתנגדות העממית – אבל נאלץ לומר, טאוטולוגית, "שום ארגון טרור לא נטל אחריות פומבית על הפיגוע ו'ועדות ההתנגדות העממית' הכחישו כל קשר לאירוע. אולם ראש ממשלת ישראל, וגורמים ישראלים נוספים, הצביעו על "ועדות ההתנגדות העממית" כארגון שביצע את הפיגוע." ההדגשה במקור. כלומר, אליבא דמל"מ, העובדה שנתניהו אומר משהו צריכה לשמש כהוכחה מספקת, גם כאשר הצד השני מכחיש בתוקף. האמנם? יצוין עוד כי המל"מ מדווח (זהירות, מסמך) על פעילותם של אנשי הוועדות בסיני – והיא נראית נבעכית כנדרש מארגון פלסטיני, לא דומה למה שראינו ביום חמישי.

בסוף השבוע, ראיין אתר Realnews בכירה בדובר צה"ל, סא"ל אביטל לייבוביץ', שאחראית לקשרי דובר צה"ל עם התקשורת הזרה. לייבוביץ' הכחישה שצה"ל מקשר את הוועדות לפיגוע, אמרה שהיא לא אחראית לדברי ראש הממשלה, אבל טענה שההמפגעים אכן הגיעו מעזה – והראיה שלה היתה… שהם השתמשו ברובי קלשניקוב (כך! דקה 2:28 והלאה בסרטון), שלדברי לייבוביץ' מעידים על הגעתם מעזה. לא יודע איך להגיד לכם את זה, אבל קלשניקוב הוא כלי הנשק הקל הנפוץ בעולם – מתנה אחרונה מברית המועצות – והם כלי נשק קל להשגה ברחבי המזרח התיכון כולו.

בשיחת טלפון אמש (א') עם לייבוביץ', היא ציינה ש"בכירים במערכת כבר התבטאו בנושא", וסירבה למסור מידע נוסף על התוקפים, אם כי היא התעקשה שהם הגיעו מרצועת עזה. שאלתי אותה האם אפשר לקבל את זהותם של המחבלים שצה"ל הרג, דבר שהיה עד כה מקובל ובוצע תוך שעות ספורות, והיא אמרה שזה בלתי אפשרי, אבל התעקשה – שוב – שמדובר במחבלים שיצאו מעזה. תחקירני בצלם ברצועת עזה, בבדיקה שנערכה היום, לא הכירו את זהותם של המפגעים; כאן המקום לציין, שוב, שבהתקפות בעבר הם זוהו במהירות, ונפתחו להם סוכות אבלים. האנשים נהרגו ביום חמישי. אם הם היו תושבי הרצועה, סביר שמשפחותיהם כבר היו שומעות על זה.

אמש (א') פרסם העיתון המצרי אל מסרי אל יום כי כוחות הבטחון המצרים זיהו שלושה מבין המחבלים ההרוגים. למצרים, מטבע הדברים, יש סיבות טובות מאד להפיל את התיק על תושבי הרצועה – אבל שירותי הבטחון המצריים אומרים שלפחות שניים מבין האנשים שזוהו, היו מוכרים כטרוריסטים בסיני. הגופות האחרות של המחבלים, עד כמה שהצלחתי להבין, נמצאות בידי צה"ל – וצה"ל מקפיד לא לחשוף את זהותם.

והוא יודע למה. אחרי הכל, אהוד ברק ובנימין נתניהו ביצעו כאן הונאה ענקית, שהצבא – בדמותה של סא"ל לייבוביץ' – נאלץ לשתף איתה פעולה, במידה של חוסר רצון. הם הוציאו אותנו למלחמת שולל כנגד רצועת עזה. אי אפשר להאשים את לייבוביץ': היא קצינה לובשת מדים. היא לא יכולה לצאת נגד "בכירים במערכת שכבר התבטאו בנושא".

בהנחה שלא יובאו ראיות אחרות, וקשה לראות אותן מגיעות באיחור, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו למה ברק ונתניהו ביצעו הונאה כלפי הציבור הישראלי שמחווירה לעומת כל מה שקרה פה מאז שאנשי אבו נידאל ירו בשגריר הישראלי בלונדון, שלמה ארגוב. שרון, בגין ורפול היו צריכים אז עילה להתחיל את מלחמת השולל שלהם בלבנון – התרגיל המבריק שהיה אמור, במחסה של מלחמה באש"ף, להעלות גורם ידידותי לשליטה בלבנון. כשהודיעו לרפול שהאחראים להתנקשות הם אנשי אבו נידאל, הוא הגיב ב"אבו נידאל, אבו שמידל – צריך לדפוק את אש"ף". כך זה התחיל.

אף אחד מהאנשים שהיו אחראים לשקר ההוא, שהביא לסופה של הפסקת אש בת 11 חודשים בגבול הצפון ושהתחיל מלחמה בת 18 שנים, מעולם לא בא על עונשו. אהוד ברק, אז אלוף צעיר, למד כנראה היטב את הלקח. אחרי הכל, הוא הציע אז להרחיב את המלחמה גם לסוריה – תוך הונאת הציבור. שרון התרשם, אבל לא אימץ את ההצעה.

עכשיו נראה – שוב, אם לא יוצגו ראיות אחרות – שהוא ונתניהו מוכרים לנו שקר אחר, שקר שמפנה את האש לעזה. למה? על זה הם צריכים לספק לנו תשובות. הם עדיין עובדים אצלנו, לא להיפך – וזה בדיוק סוג הספינים שמצריך ועדת חקירה ואת הפרדתו של גופו של אהוד ברק מכסאו.

(יוסי גורביץ)

אחרי שכוחותינו האמיצים חיסלו אתמול מהאוויר רופא, אחיו וילד בן חמש, הודיע חמאס שהפסקת האש מול ישראל נגמרה. מצרים מחזירה את השגריר שלה ותנזוף בשגריר הישראלי, מה שסביר לגמרי בהתחשב בכך שהרגנו – אופס! – חמישה חיילים מצרים במהלך הימים האחרונים. הסיכולים הממוקדים של צה"ל, מסתבר, היו בלתי ממוקדים מהרגיל, אם הוא הצליח להרוג גם חיילי צבא ידידותי, שחטפו פיגוע התאבדות מאותם כוחות שתקפו את ישראל ביום חמישי. הפיגוע הזה, אגב, מחזק את ההשערה שהמידע שזרועות ה-Hasbara של ישראל מפיצות לכל עבר על כך שמקור הפיגוע הוא בעזה הוא שקרי. שימוש שקרי במודיעין, כמובן, הוא לא דבר חדש בישראל: עמוס גלעד הוליך שולל את הציבור עם תזת "ערפאת אשם בהכל" שלו במשך כמה שנים, בהסכמה בשתיקה של שאר אמ"ן.

עכשיו, להוציא ההתדרדרות עם מצרים, את המהלך הזה – צה"ל תוקף בעזה, הורג אזרחים, מאלץ את החמאס להגיב ולהדליק את כל הגזרה – כל אדם שפוי יכול היה לראות באפס מאמץ. אחת משתיים: או שהמוח האנליטי המפורסם של ברק לא ראה את זה, ואז הוא (יחד עם כל הצמרת הבטחונית שלנו, שלא התריעה על כך) צריך ללכת הביתה ואתמול, או שהוא העריך שזה מה שיקרה, אבל טוב לו עם זה. בהתחשב במצב הפוליטי שמאיים על הדייר המפורסם ביותר במגדלי אקירוב, ההנחה ההגיונית ביותר היא שברק רצה בהסלמה, בהסכמה שקטה של נתניהו.

אז כאשר תקבלו את צו המילואים שלכם, עשו-נא את המעשה הפטריוטי: השליכו אותו לפח, ובמקום להגיע לבסיס צאו לרחובות. הגיע הזמן שהפוליטיקאים הישראלים יבינו שהם לא יכולים לשחק בישראלים כבמריונטות, שאנחנו לא רובוטים שאפשר להכניס לתלם על ידי לחיצה על כפתור "משבר בטחוני מפוברק", שהם לא יכולים להתעלם מבעיותיה של החברה הישראלית על ידי שיגור כמה טילים לא מדויקים לעבר אוכלוסיה אזרחית. אחרת, שום דבר לא ישתנה פה אף פעם. תמיד יהיה תירוץ בטחוני, שתמיד יצדיק את שמירתה של ישראל כמדינת קסרקטין.

אני קורא לסירוב המוני לשירות בצה"ל, כל זמן שישראל לא עושה כמיטב יכולתה להחזיר את הפסקת האש מול רצועת עזה, מהלך שצריך להתחיל בריסון חיל האוויר. הקריאה הזו מופנית בעיקר לחיילי מילואים אבל גם לחיילי סדיר. אהוד ברק רוצה מלחמה? נהדר. שיעלה על אפוד, שייקח איתו את בוגר הסיירת השני בממשלה, ושילכו להלחם בעזה – לבד. המלחמה הזו, אחרי הכל, היא מלחמת שלום הטייקונים. לנו אין חלק בה.

ועוד דבר אחד: כתבתי בשבוע שעבר לכלכליסט אייטם אופטימי על מכשיר אנדרואיד בשם IDEOS, שעושה חיל בקניה. השם של המכשיר נשמע לעורך מוכר, והוא חפר ומצא שהמכשיר נמכר גם בישראל. עכשיו, ה-IDEOS בעליל לא מהווה סכנה למכירות של הגלקסי 2 או האייפון, אבל לצרכיהם של הקנייתים הוא בהחלט מספיק. העוקץ הוא המחיר: בקניה הוא נמכר ב-80 דולרים. בישראל אותו מכשיר עצמו נמכר ב-1,700 שקל, כלומר כמעט פי שש. אם מישהו היה צריך הוכחה למה שעושים לנו הטייקונים בעלי התספורת, הנה היא.

(יוסי גורביץ)

אנחנו עוד לא יודעים מי ביצע את שורת הפיגועים בדרום, אבל שר הבטחון אהוד ברק כבר מצא את האשמים – תושבי עזה – ובסגנונם של פוגרומצ'יקי הגבעות כבר הבטיח "תג מחיר". בעזה כבר נכנסים למקלטים, ומי שעוקב אחרי צייצני טוויטר משם, חש את היאוש, את הרגשת האימה, את תחושת ה"לא שוב."

הגלגל הזה מוכר לכולם: פיגוע, תקיפה, פיגוע, תקיפה, פיגוע גדול (או לא), מבצע רחב היקף, פיגוע, תקיפה וכן הלאה. אולי, פעם אחת, נעצור אותו? ומכמה סיבות:

• א. להפסיק עם הפבלוביות. ברק רוצה להוציא אותנו למבצע גדול בעזה? יואיל נא ויסביר לציבור מה הראיות שלו שהפיגוע מגיע משם (על פניו, ובהחלט יתכן שאתבדה, הוא נראה הרבה יותר כמו הפקה של אל קאעדה מכל מה שהחמאס הצליח להרים אי פעם), ושנית – מה בדיוק התכנית שלו לשינוי המצב. מספיק עם קלות הראש שבה ממשלה יכולה לצאת למלחמה/מבצע בלי לתת דין וחשבון לאוכלוסיה שלה.
• ב. כבר לא עושים את זה יותר. ישראל היא בין המדינות האחרונות שעדיין נוקטות בשיטת פעולות התגמול של שנות החמישים. אהוד ברק טוען שהחמאס אחראי לרצח אזרחים ישראלים על ידי ירי טילים על אוטובוסים? יואיל נא לדרוש חקירה של האו"ם על מה שהוא פשע מלחמה לכל דבר. מה יש לישראל להפסיד, אם פעם אחת מאז 1948 היא לא תקח את החוק לידיה ותיתן סיכוי לחוק הבינלאומי? מה, המכה שהוא מתכנן עכשיו תשיג תוצאות שונות מכל קודמותיה? קחו אוויר, תנו לצבע האדום להיעלם מהעיניים, בואו נדבר על זה. לא מקבלים החלטות במצב כזה.
• ג. חשש לחיי אזרחים. צה"ל לא יודע להלחם מבלי לפגוע באזרחים – לא שהוא מעוניין בזה יותר מדי. חלק ניכר מתורת הלחימה שלו – מהפצצת ערי התעלה במלחמת ההתשה ועד למבצעי "ענבי זעם" ו"דין וחשבון", שתוכננו על ידי ברק – מיועד במכוון לתקיפת האוכלוסיה, כדי שזו תפעיל לחץ על הממשלה שלה. ספק אם אחרי עופרת יצוקה ישראל יכולה להרשות לעצמה עוד מהלך כזה.
• ד. חשד הפוטש. חלק ניכר מהאוכלוסיה הישראלית לא יאמין שליציאה למבצע נרחב בעזה יש קשר לפיגוע עצמו, אלא תראה בו נסיון לדכא את המחאה החברתית. בהתחשב בכך שאיוב קרא כבר קרא לפירוק המאהלים, ובהתחשב בכך שרק הבוקר חווינו בתקשורת אש כבדה בין משרדי האוצר והבטחון, קשה מאד יהיה להפיג את החשד הזה. במיוחד כששר הבטחון הוא אהוד ברק, שרק הציניות שלו מתחרה בתיעוב שחש לו הציבור.

בואו, פעם אחת, ננסה לא לירות כתגובה ראשונית. אם זה לא יעבוד, תמיד נוכל לירות אחר כך.

הערה מנהלתית: אני רוצה להודות בזאת לתורם שהעניק לי אישית בקבוק יין, כתרומתו הצנועה לקרן הטבק והאלכוהול. מי יתן ולא תשרת במילואים תחת הגנרל ברק.

(יוסי גורביץ)

כובע הקסמים של נתניהו הולך ומתרוקן במהירות. הפעם הוא לא הצליח לשחד את הסטודנטים בכמה פיצות, והנסיון שלו למנוע את "מחאת העגלות" של ההורים היה פאתטי במיוחד – הצעה להוריד ב-50% את מחיר הנסיעה באוטובוס של הורה עם עגלה. ההצעה התקבלה בבוז הנדרש, שהצטרפה לבוז שקידם את מצגת הפאוורפוינט האווילית שלו כמה ימים קודם לכן. הצטרפותו המאוחרת של עופר עיני למאבק, והקפיצה על העגלה של ציפי לבני מקדימה – היא נראתה היום בסביבות מאבק הרופאים, אחרי שתיקה ארוכה כמעט כמו זו של אהוד ברק, מנהיג סיעת איסתקלל – ודאי גרמו לנתניהו להזיע עוד יותר.

עכשיו, אני שומע מכמה וכמה כיוונים שנותרו לנתניהו רק שני שפנים: האחד, שחרורו של גלעד שליט. בכלל לא בטוח שזה יעצור את המחאה, והמהלך הזה צריך הסכמה של החמאס – שמצידו, מה בוער לו. ממשלה חדשה עשויה להיות גמישה יותר מזו של נתניהו, ולו בגלל הצורך שלה בזריקת פופולריות מהירה. השפן הזה, אפשר לומר בבטחה, הוא במצב שרדינגר – נתניהו לא ידע אם הוא חי עד שינסה לשלוף אותו.

השפן האחר הוא יציאה למלחמה, או, אם לא מלחמה, לאיזה מבצע שנראה בדיוק כמו הדבר האמיתי. זה דווקא עובד תמיד. אתמול חגו מטוסי חיל האוויר מעל רצועת עזה, ובכלל נראה שמשרד הבטחון מחמם שם את הגזרה בשבועות האחרונים. ואם כבר הזכרנו את יו"ר סיעת איסתקלל, אז אתמול הוא טס שוב לארה"ב, לעוד פגישה עם המנהיגים שם. על מה הם הולכים לדבר?

לא יודע. אני יודע שרכזי הבטחון בצפון קיבלו התרעה רשמית מהממשלה שהולך להיות חם בסביבות ספטמבר, אולי מלחמה. אולי עם הפלסטינים, אולי עם ערביי ישראל, אולי עם החיזבאללה.

רוב מלחמות ישראל, נזכיר, היו יוזמה של ממשלות ישראל, ולעיתים קרובות היתה להן סיבה פוליטית. מלחמת 1956 היתה קנוניה של שמעון פרס עם הבריטים והצרפתים. שיגור הטילים הראשון של ישראל בוצע ערב בחירות, בתחילת שנות השישים, וזה עבד לבן גוריון. ב-1967, האמריקנים רצו זמן לדיפלומטיה, אבל לצה"ל לא היתה סבלנות והמלחמה פרצה. הפצצת הכור העיראקי ב-1981 בוצעה ימים ספורים לפני הבחירות של אותה שנה, לגמרי לא במקרה. על 1982 מיותר להרחיב את הדיבור. שמעון פרס יצא לענבי זעם ב-1996 כדי לנצח בבחירות; מהיותו שמעון פרס, כמובן, הוא קצר רק תבוסה – ההפגזה בכפר קנא הובילה לכך שערביי ישראל סירבו לצאת ולהצביע עבורו, ונתניהו ניצח ב-0.4%. ב-2006, ניצל הצבא תקרית גבול כדי לצאת למלחמה בכדי למחות את חרפת התבוסה לחיזבאללה בימי שהותו ברצועת הבטחון. זה נגמר כפי שניתן היה לצפות. עופרת יצוקה היתה תוצאה של רצון ישראלי לעימות ודחייה של בקשות החמאס להמשך הפסקת האש, צריך הרבה מאד רצון טוב ולא מעט תמימות כדי להאמין שלא היה לה קשר לבחירות שכבר הוכרזו.

לאהוד ברק אין כל עתיד פוליטי, והוא מספיק נבון כדי לדעת את זה וכדי לדעת שהוא הפוליטיקאי השנוא ביותר בתולדותיה של ישראל, וששום דבר שהוא יעשה פרט לספוקו לא ישנה את זה. האמת, גם זה לא יעזור, אם כי זה כנראה יגדיל את מספר האנשים שיגיעו ללוויה, ולו כדי לוודא שהוא אכן מת. מותר לתהות אם הוא נמצא בארה"ב כדי להשיג תמיכה אמריקנית למלחמה, שהיא פחות או יותר הדבר היחיד שיקנה לו עוד זמן. להוציא 1956, שהעלתה את חמתו של אייזנהאואר להשחית, שאר המלחמות זכו לתמיכה אמריקנית, מהוססת או נלהבת, וישראל לא יצאה למלחמה בלי הבנה, לפחות, עם ארה"ב.

אז אם בשבועות הקרובים, תפרוץ פתאום מלחמה; אם הגבול בצפון או בדרום יתחמם לפתע, לכאורה מעצמו; אם נתניהו יופיע, חיוור ונחוש, ויאמר שהוא הורה לצה"ל להתחיל בתקיפת איראן כדי למנוע ממנה להפוך לגרמניה הנאצית – אל תאמינו לאף מילה שאומרים לכם. הנחת היסוד צריכה להיות שהמשטר מציל את עצמו באמצעות מלחמה. אחרי הכל, זה מה שהתעמולה שלנו אומרת כבר שנים על השליטים הערבים. נראה לכם שאהוד ברק ציני פחות מנסראללה? שלנתניהו אכפת מאזרחיו יותר מנאצר?

יש לקוות שהאזהרה הפומבית של מאיר דגן והבעת הספק שלו האם יורשיו יכולים לעמוד בפרץ הממשלה ההרפתקנית תבייש את בכירי הצבא והם יבלמו את רעיון העוועים הזה. מצד שני, חיי הצבא לא מטפחים שכל ישר ואת היכולת לומר "לא". אז אם תפרוץ פתאום מלחמה, חובתנו תהיה לשבש אותה – להסתער על הקריה, לחסום את הכניסה לבסיסי חיל האוויר, ובאופן כללי לסרב לשמש כפיונים בנסיון של ברק ונתניהו להציל את האוליגרכיה הכלכלית-פוליטית על חשבון דמם של האזרחים. הפטריוט האמיתי, בשעה כזו, יתייצב מול ממשלתו ומול צבאו.

בואו נקווה שזה לא יקרה, אבל בואו נהיה מוכנים.

ועוד דבר אחד: לי, אישית, נמאס לשמוע – כמעט תמיד מאיזה חובש כיפה או מתנחל, שכבר הסתדר על חשבון הציבור – את הקריאה "לך תגור בלוד". לא רוצה לגור בלוד. לך אתה לגור שם. ממשלת ישראל דפקה את המקום בעקביות, ופגעה בתשתיות שלו, הכל מתוך נסיון להשלים את הטיהור האתני של 1948 ולהוציא משם את הפלסטינים שעדיין נאחזים באדמותיהם. קודם תהפוך את לוד לעיר ישראלית שראוי לחיות בה, ובמיוחד חבר אותה לתחבורה ציבורית ראויה – ולא, רכבת ישראל זה לא זה – ואחר כך דבר איתי.

(יוסי גורביץ)