החברים של ג'ורג'

בינתיים, בדיקטטורה הצבאית הישראלית

שלוש מתמונות הכיבוש בשבוע האחרון

אדוני רשאי לרעוב: בבית המשפט הגבוה לצדק בעיני עצמו נערכה שלשום (ב’) דרמה שחמקה מעיני רוב הציבור. העציר המנהלי מאהר אלאח’רס שובת רעב מזה 79 ימים; הוגשה עתירה דחופה לשחרורו. לבית המשפט הגבוה לצדק בעיני עצמו שום דבר לא היה דחוף.

הדיקטטורה הצבאית הישראלית טוענת כנגד אלאח’רס שהוא חבר בארגון הג’יהאד האיסלמי; אלאח’רס מכחיש בתוקף. במדינה שיש בה שלטון חוק, ולא תקנות שהוגדרו על ידי אחד ממייסדי המדינה (מנחם בגין) כגרועות מאלה של הנאצים, המדינה היתה צריכה להביא ראיות לטענתה, ורק אז היתה רשאית לכלוא את אלאח’רס. למזלה של המדינה, יש לה כלי שמייתר את כל הנושא המייגע הזה של ראיות: מעצר מנהלי.

רשמית, מעצר מנהלי מוגבל לשישה חודשים. בפועל, הדיקטטורה הצבאית מאריכה אותו מחדש כל שישה חודשים – או שלא. האסיר לא יכול לדעת. בישראל של המאה ה-21 מחזיקים עצירים במצב של האיש במסכת הברזל, מעשה שנחשב כברברי גם בצרפת של הבורבונים, כדבר שבשגרה.

אלאח’רה שובת רעב בדרישה לשחרורו מהמעצר המנהלי. הדיקטטורה (המכונה, משפטית, “המדינה”) מתנגדת, משום שלטענתה גם אדם ששובת רעב יותר מ-70 מהווה סכנה לבטחון האזור. השופטים לא שואלים איך בדיוק; הם אף פעם לא שואלים. הדיקטטורה לא באמת רוצה אדם שמת מרעב – יש שיקולי hasbara, אחרי הכל – ועל כן היא מציעה, בטובה, שלא להאריך את המעצר המנהלי של אלאח’רה מעבר ל-26 בנובמבר. השופטים הצטרפו אל הדיקטטורה, וניסו לאלץ את אלאח’רס, אדם שכנגדו אין שום ראיות, להסכים לכליאה נוספת של חודש וחצי.

השופטים לא פסקו. הם משתדלים ככל האפשר שלא לפסוק בסוגיות כאלה. הם רק “מציעים”, ועורכי הדין מבינים את הנאמר: אם העותר ידחה את הפשרה בינו ובין האנשים שלכל דבר ועניין חטפו אותו, בית המשפט ישליך את העציר לגורלו.

אלאח’רה דחה את הנסיון של שופטי בג”ץ לרחוץ בנקיון כפיהם. דמו, אם יישפך, יהיה גם ובעיקר על ידיהם. הם אלה המאפשרים את המנהג הברברי הזה מאז הקמת המדינה.

לגבירתי יש הערה: ביום חמישי האחרון, לעת ערב, כשהעיתונאים פנו ברובם למנוחת הסופ”ש שהרוויחו ביושר, שחררה אסתר חיות, נשיאת בית המשפט העליון, את החלטתה בערעור של היועמ”ש מנדלבליט על החלטה של בג”צ להמנע מהריסת בית משפחתו של ניזמי אבו בכר (לפסיקה הזו התייחסתי כאן). שימו לב לעיתוי: חמישי בערב הוא השעה המקובלת על בית המשפט העליון לשחרור החלטות או פסיקות שיעצבנו את מערכת הבטחון ויהודים גאים עלגים אחרים.

הטקסט של חיות ראוי לעיון. ראשית, היא פסלה בעילה טכנית את הערעור של מנדבליט – אבל אז פנתה לתקוף את השופטים, מני מזוז וג’ורג’ קרא, שהורו על מניעת הריסת הבית. מזוז וקרא ציינו בפסק הדין שלהם שהמצב שבו הצבא מנסה להרוס את ביתו של כל מי שפגע בחיילים או באזרחים ישראלים שומט את הקרקע מתחת לטענה שהריסת בתים היא “הרתעה” ולא ענישה.

ענישה קולקטיבית היא פשע מלחמה. אסתר חיות, מרצונה החופשי וללא כפיה, בלהיטותה להזכיר שוב שהקשר בין צדק ומשפט הוא כקשר בין מוזיקה צבאית ומוזיקה (*), חיבקה אותו. היא כתבה ש”מודעותם או מעורבותם של בני משפחה במעשי המפגע – הגם שהיא נושאת משקל במכלול השיקולים שעל המפקד לשקול בבואו להפעיל את הסמכות המסורה לו בתקנה 119 (המאפשרת הריסת בתים) – אינה מהווה בשום אופן שיקול המכריע את הכף.” ממתי שאלת חפותם או אחריותם של אנשים לפשע יכולה להיות שיקול המכריע את הכף?

הענישו את החפים מפשע, אומרת חיות, ומלטפת בחיבה את המפלצתית שבתקנות שירשנו מן הבריטים. כמעט שומעים אותה לוחשת לה: Preciousssssss! תמיד תהיה לנו תקנה 119. כי צדיק בדינו השלח.

לחיות, אתם מבינים, יש בעיה. היא מאוהבת בתקנה 119, הילת ימיה, להט לילותיה, חטאה: ת-ק-נ-ה מ-אה ו-תשע עש-רה. אבל שני שופטים פסלו שימוש בה. חיות יכלה – היא נשיאת בית המשפט העליון – להביא את תקנה 119 (נסו להדחיק את אנחת התאווה) לדיון מחודש, לאשש אותה; והיא לא עושה זאת, משום שהיא יודעת שיש סיכוי סביר מאד שתפסיד. שתקנה 119 תאבד לה לעד. אז היא מאשרת, בחירוק שיניים, את פסק דינם של מזוז וקרא – אבל תוקפת אותו. זה כל מה שנותר.

ויום אחד, בעגלא ובזמן קריב, אסתר חיות תצטרך לתת את הדין על אהבתה. אפשר שיהיה זה בבית דין בחו”ל; אפשר שבזכרונותיה, כשתנסה להצדיק במבט לאחר את שעשתה. אבל הוא יבוא; וביום ההוא נצטרך לחנוק את חמלתנו, ולא לקבל את ההסברים, התירוצים, התחינות. נשאיר לחיות את תקנה 119. תהיה היא מורשתה.

הביטו ברקע: אוהד חמו, עיתונאי משכמו ומעלה, הותקף אתמול (ג’) על ידי טרוריסטים יהודים, והארץ רעשה.

אינני מקל ראש בתקיפה של חמו, וכאמור, אני מעריך אותו. אבל במקרה הזה חשוב הרקע מן התמונה שבמוקד. התקיפה של חמו מתרחשת על רקע טרור חקלאי יהודי מתמשך כנגד פלסטינים. הטרור הזה מגיע לשיאו בימי המסיק הקצרים, בדרך כלל באוקטובר, והמטרה של הפורעים היא לשבור את רוחם של החקלאים הפלסטינים. העצים שלכם? לא תמסקו אותם. אם תנסו למסוק, אתם מסתכנים בחייכם. אם תנסו למסוק, נעורר פרובוקציה וארגון הטרור החזק ביותר במזרח התיכון, צה”ל, יגרש אתכם מהם. ואם בכל זאת תקבלו אליהם גישה, נשרוף אותם.

והסיבה לטרור הזה פשוטה: לשכנע את החקלאים הפלסטינים להתייאש מאדמתם. משיתייאשו ממנה, יגיע תוך כמה שנים איזה מנדלבליט ויפסוק שמאחר והאדמות ננטשו, הרי שהן רכוש הציבור; והוא יעביר את רכושם של הפלסטינים למתנחלים שפרעו בהם.

תהיה עתירה, כמובן. איזו אסתר חיות תפסוק בה. והיא תחליט שהיא לא מתערבת בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה.

זה הסיפור. אני מאחל לחמו החלחה מהירה ושאומץ לבו ימשיך לעמוד לו. אבל זה, לא חמו, הסיפור.

(*) עם ז’ורז’ קלמנסו הסליחה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

הערה מנהלתית ב’: ביום שני הבא (ה-19 בחודש, בשעה 19:00) אערוך הרצאת זום בנושא ימי הביניים – פוסט אפוקליפסה. טיזר קצר:

ימי הביניים הם כנראה התקופה המושמצת ביותר בהיסטוריה. אנחנו מקרינים עליה את הרגשות השליליים שלנו ומייחסים לה כל דבר שלילי. בהרצאה הזו אנסה להזריק קצת מציאות לדימוי, ואתמקד במתח שליווה את בני התקופה – התפיסה של עולם שנפל. אעמוד על חשיבותה של קריסת התקופה הקלאסית וירידת האוריינות, ואציג את השינויים המהותיים שחלו בה.

ההרצאה כרוכה בתשלום של 30 ש"ח (או יותר, לפי נדיבותכם), והיא תארך שעה וחצי. אם אתם מעוניינים להשתתף, אנא שלחו מייל ל[email protected] ואשלח את הפרטים במייל חוזר.

(יוסי גורביץ)

למה אני חמוץ

מדוע אני מסרב להתרשם מההסכמים עם רודנויות המפרץ

נתניהו מרבה לטעון בשבועות האחרונים שיריביו, השמאל – מה שנשאר ממנו – “חמוצים” ביחס להסדרים שהוא מביא עם רודנויות המפרץ, תחילה איחוד הנסיכויות והחל מאתמול גם בחריין. אני מודה באשמה, ולוקח על עצמי את תווית החמוץ בגאווה. להלן סיבותי:

ההונאה. ההסכמים עם האמירויות ועם בחריין אינם “הסכמי שלום.” מעולם לא היה מצב מלחמה רשמי ביניהן ובין ישראל, אין להן גבולות עם ישראל, וחיילים ישראלים מעולם לא נלחמו בחייליהן. נתניהו וטראמפ מדברים על “שלום” כדי שלא נראה את ההונאה: הסכמי נורמליזציה פומביים שהופכים לרשמיים את מה שנעשה קודם לכן במחשכים.

ומה לעשות, הסכמי נורמליזציה הם חשובים, אבל הם לא ראויים לכל תשומת הלב שנתניהו דורש מהתקשורת הישראלית להקדיש להם. למרבה הצער, היא נכנעה – הטיסה המפורסמת לאבו דאבי ביזתה את כל העיתונאים שהיו מעורבים בה. זה היה תרגיל יח”צ ותו לא, והתקשורת הישראלית שיתפה פעולה.

חשוב לציין שהאמירויות ובחריין מתייחסות להסכמים האלה בפרופורציה הנדרשת: הנציגים שלהן לחתימה יהיו בדרג שרי חוץ, לא ראשי ממשלה ועל אחת כמה וכמה לא ראשי מדינה. הימין, שלכאורה רגיש מאד לענייני כבוד כאלה, סותם את הפה – כי לא נשאר כמעט ימין שאיננו ביביסטי (זה עניין לפוסט אחר).

יתר על כן, ההסכמים האלה נחתמים על דעתו של נתניהו בלבד. הם לא הובאו לאישור בממשלה (שלא התכנסה מזה חודש, חשוב לציין), ועל אחת כמה וכמה לא בכנסת. זהו עוד סימן לדיקטטורה הזוחלת של נתניהו. זו סיבה חשובה, בפני עצמה, לדחות את ההכרה שנתניהו תובע.

הסכמים עם שליטים, לא עם עמים: הסכמי הנורמליזציה לא יתרמו דבר לעמים המעורבים בהם. עמים, אמרתי? באיחוד האמירויות אין עם. 90% מתושביה הם עובדים זרים, שזוכים ליחס רע במיוחד. בחריין ממשיכה לנהל מלחמה כנגד רוב תושביה, שהם שיעים. הדיכוי של האביב הערבי בבחריין היה ברוטלי במיוחד.

הכל יודעים למה כלה נכנסת לחופתה: טראמפ היה צריך איזשהו הישג דיפלומטי, וחשוב לו מאד להביא עסקת נשק גדולה עם האמירויות (האף-35 המפורסמים). נתניהו היה צריך איזשהו הישג, כי מצבו עגום והוא צריך להסיט את סדר היום. תעשיות הנשק בארה”ב ובישראל צפויות להרוויח ממכירת נשק שישמש להרג ילדים בתימן ולדיכוי פנימי בבחריין. לצורך זה חשוב לציין, שוב, שתעשיית ההייטק הישראלי היא בחלקה הגדול תעשיית נשק ודיכוי. אנחנו נהפוך לשותפים בכירים במלחמה המלוכלכת מאד בתימן ובמשטר הרצחני הפנימי של בחריין. גאווה ישראלית.

לאדם הפשוט לא ייצא דבר מההסכמים האלה. הבדיחה העגומה של תיירות באבו דאבי היתה צריכה להיקטל מזמן – אל-על כמעט ולא טסה יותר, סיכויי ההשרדות שלה ללא סיוע ממשלתי נמוכים מאד, ומעט מאד ישראלים יוכלו להרשות לעצמם ביקור באמירויות גם אם כאלה אכן יתאפשרו. המקום פשוט יקר מדי. הסיכוי של תיירות מהאמירויות ומבחריין לישראל נמוך למדי אף הוא: ישראל צריכה לאשר ויזות למבקרים, והנסיון עם ירדן ומצרים מראה שרק מעטים זוכים להן. הרווח יהיה כולו של האליטות הדכאניות, כאן ושם.

איראן: המטרה הגיאו-פוליטית של ההסכמים הללו היא להגביר את הלחץ על איראן, שמסרבת להתיישר על פי קו המדיניות האמריקאי. המדיניות של ממשל טראמפ ביחס לאיראן היא החלפת משטר. ועד כמה שהמשטר הנוכחי באיראן מתועב בעיני, ברור לי שנסיון להפיל אותו מבחוץ יוביל למצב שהיה בעיראק אחרי הפלישה של 2003, רק בקנה מידה גדול יותר.

אגב, תוך כדי הדיונים על מכירת האף-35 נפלטה לשר שטייניץ אמת לא נעימה: הוא טען שאין סכנה במכירת מטוסי אף-35 לאמירויות, כי ישראל נמצאת מחוץ לטווח של המטוס. אני לגמרי בעד מכירה של אף-35 לנסיכויות, ואם הדבר היה בידי, הייתי מוכר להן כבר עכשיו את צי האף-35 של ישראל: מדובר בגרוטאה מעופפת, יקרה להחריד – כנראה המטוס היקר ביותר בהיסטוריה – ולישראל אין שום צורך בו. אבל הפליטה של שטייניץ הזכירה משהו נוסף, שישראל הרשמית הקפידה להסתיר: לאף-35 שלנו אין טווח טיסה (ללא תדלוק אווירי) לאיראן.

משטר טראמפ מנסה לאחרונה להגביר את הלחץ על המשטר האיראני, במיוחד באמצעות הנושא המייגע של סנקציות snapback (שאין לי המקום, הזמן או הרצון לעסוק בו). בשלב מסוים, אם אתה בועט באיראן יותר מדי, היא בועטת חזרה. ישראל איננה שוכנת במפרץ הפרסי; אין לה גבול או סכסוך של ממש עם איראן; ובמאבק הגדול של המזרח התיכון, בית סעוד נגד האייטולות, היא צריכה לעמוד מן הצד. שימור המשטרים הדכאניים של מדינות המפרץ לא שווה את חייו של חייל ישראלי אחד.

הפלסטינים: עילת העילות להתנגדות להסכמים הללו. מטרה מרכזית של ההסכמים היא להחליש עוד יותר את מעמדם של הפלסטינים, החלש גם כך. אנחנו תוקפים בעזה כמעט כל יום, ואנחנו כולאים שם 1.8 מיליוני בני אדם, רובם קטינים. בגדה המערבית אנחנו מפעילים משטר אפרטהייד.

הבעיה המרכזית של ישראל היא הדיקטטורה הצבאית על הפלסטינים. זה הנושא המרכזי שצריך להיות על סדר היום. זהו הפשע הגדול והיומיומי שכל ישראלי שותף לו, במודע ובלי מודע.

מפה מתחיל ונגמר הכל. לישראל אין אויבים של ממש. מצרים מחוץ למעגל העוינות כבר 40 שנים; ירדן, כמעט 30. סוריה לא קיימת כמדינה. עיראק כנ”ל. הסיבה שאנחנו ממשיכים להחזיק צבא גדול כל כך היא הצורך של המשטר הישראלי הנוכחי להמשיך את דיכויים של הפלסטינים. רוב מוחלט של פעולות צה”ל הן בגדה המערבית, והן פעולות דיכוי.

הורדת הנושא הפלסטיני מעל סדר היום הישראלי משמעה שהדיכוי יימשך. אנחנו לא נשמע עליו, כי התקשורת למדה שאין קוראים ולמעשה יש סכנה בדיווח על הנושא; אבל הוא יימשך. הלילה, סטטיסטית, נכנסו כוחות צה”ל ללמעלה מ-20 בתים בגדה המערבית. ברוב מוחלט של המקרים, מדובר היה בפעולות הטרדה ואימונים.

לפני כשבועיים התגאה נתניהו שבשנה האחרונה לא היו הרוגים ישראלים מפעילות פלסטינית. שעתיים אחר כך בוצע פיגוע דקירה בפתח תקווה, אכן, ודפק את הסטטיסטיקה. אבל שימו לב: זהו השיעור האמיתי של יחסי הכוח. צד אחד עם מגף על צווארו של האחר, שמסוגל מדי פעם לפרכס.

אנחנו משלמים על כך מחיר, גם אם אנחנו לא רואים אותו. הכיבוש משחית. הסתכלו על ישראל של היום והסתכלו על ישראל שלפני 30 שנה. התרגלנו לעשות בשטחים מעשים שבישראל היו נחשבים לבלתי אפשריים, נפשעים. משהתרגלנו לעשות אותם שם, הם קורים גם פה. החוק בגדה המערבית הוא בדיחה; חוקרים, תובעים ושופטים קושרים זה עם זה נגד הנאשמים. זה מה שקורה למערכת המשפט שלנו כבר שנים. שופטים ותובעים עוברים מהגדה לישראל, והם מביאים איתם את צורת העבודה שהורגלו אליה. משטרת ישראל הפכה לקלגסת; זה קרה קודם בגדה, אחר כך כלפי פלסטינים ישראליים, ועכשיו כנגד “סתם” אזרחים.

הממשלה התרגלה לשלוט בגדה מבלי לתת דין וחשבון לאף אחד, או לראות בדין וחשבון מטרד; כך מתנהלת הממשלה כעת כלפי אזרחיה-שלה. זה לא תמיד היה כך, לא ברמות האלה.

ברמה הכלכלית, אנחנו מחזיקים צבא שגדול עלינו בכמה מידות. בפרפרזה על הנשיא אייזנהואר, כל נגמ"ש אכזרית, כל חצצית, כל פלוגה של מג"ב או גדוד של כפיר, הם, במובנם הסופי, גניבה מהרעבים שאינם מואכלים, מאלו שזקוקים לבגדים ואינם מולבשים. אייזנהאור דיבר על כך שמפציץ אחד שווה במחירו לבית ספר מודרני ב-30 ערים, או שתי תחנות כוח, או שני בתי חולים; אף אחד פה לא תוהה למה לעזאזל אנחנו צריכים את האף-35, כמה הוא עולה לנו בפועל. הוא הזהיר שמירוץ החימוש "צולב את האנושות על צלב של ברזל." קיומו של צה"ל במתכונתו הנוכחית מרעיב אותנו, פוגע בבריאותנו, מרושש אותנו, ומטפיש אותנו. ואנחנו לא מדברים על זה, כי התרגלנו לכך שאנחנו צריכים צבא שיכול לפשוט על כל נקודה בגדה המערבית.

אנחנו חוטפים ומענים שני ילדים פלסטינים מדי לילה, בממוצע. זה אומר שמדי לילה אנחנו מוסיפים קבוצה שלמה של אנשים שישנאו אותנו שנאת מוות. המעונים עצמם, בני משפחתם והמעגל הקרוב אליהם.

מדי לילה אנחנו משחיתים את נפשותיהם של אנשי הצבא והמשטרה החשאית שלנו. מדי לילה אנחנו גורמים לטראומה ולפוסט טראומה לא רק בקרב הפלסטינים, אלא בקרב אנשינו-שלנו. הם ישתחררו אחרי כמה שנים בידיעה שהאפשרות לאלימות תמיד שם, והם ישתחררו בתחושה – מוצדקת – שהמדינה חייבת להם: היא זו ששלחה אותם לסיוטים ולכעס שהם לא יעזו לומר בפומבי, אבל הם יודעים בדיוק מאיפה הוא מגיע. את האלימות הזו הם יפרקו על חפים מפשע ישראלים – בין השאר משום שקיומו של צה"ל מוודא שאין לנו שירותי בריאות נפש שראויים להתייחסות, ומשום שצה"ל מאד לא רוצה שנדבר על המחיר של קיומו, במיוחד המחיר הזה.

אנחנו מתעללים ומענים, חשוב לציין, את האנשים שאיתם נצטרך לחיות עוד כמה שנים. פתרון שתי המדינות מת. הפרדה איננה אפשרית עוד. ההסכמים עם בחריין והאמירויות הם עוד סימן לכך: הפלסטינים מעולם לא עניינו את העולם הערבי, שאחדותו תמיד היתה אשליה, אבל המשטרים הערביים נהגו לשמור על מראית עין. הפלסטינים, הם אומרים בשתיקתם, הם בעייתה של ישראל עכשיו. עניין פנימי שלה. אנחנו מחוץ למשחק.

המהלך הזה מרסק את שארית הלגיטימציה של משטר המשת”פים של אבו מאזן. הוא מותיר לפלסטינים אפשרות מאבק אחת בלבד: זו של איש אחד, קול אחד, מולדת אחת. מהבחינה הזו יש, אכן, בהסכמים האלה יתרון מסוים – כל זמן שהישראלים יבינו את משמעותם, ויחדלו מהתפיסה שהם יכולים לדרוך במגף על פני אדם, לנצח.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב’: בשבוע הקרוב לא אהיה ליד מחשב, ובהתאם לא יהיו פוסטים חדשים עד ראש השנה לפחות. עמכם הסליחה.

(יוסי גורביץ)

מי נתן את ההוראה?

מה חושפת הנחת המטענים בכפר קדום על התו”ל של צה”ל, או, במילים אחרות: שום דבר לא יעזור/צה”ל הוא ארגון טרור, גרסה 2,498,723

לפני כשבועיים, הגיעו חיילי גדס”ר נח”ל לכפר קדום, כנראה באישון לילה, והניחו בו שלושה מטענים מורכבים מרימוני הלם. הם הוסיפו לצד המטענים כתובות איום עילגות כלפי התושבים בכפר. פלסטיני נפצע קל מהמטען הראשון; הפלסטינים זיהו מטען שני, צילמו אותו והפיצו את המידע ברשתות החברתיות; ובצה”ל הבין מישהו שהצבא, שוב, ביצע פיגוע נגד מערכת ה-hasbara ידועת הסבל, ושלח את הכוחות לאסוף את המטען השלישי לפני שהפלסטינים ימצאו אותו ויעשו גם ממנו מטעמים.

אלה, חשוב לציין, העובדות כפי שצה”ל עצמו מודה בהן. עכשיו נפתחה חקירת מצ”ח בשאלה באיזו סמכות הניחו החיילים מטענים בתוך אוכלוסיה אזרחית, או, בלשון צה”ל, “התחזקה בצה”ל ההערכה שמפקדי הכוח בשטח הציבו את המטענים בלי לקבל את האישורים המתאימים ולא דיווחו על כך למפקדים שלהם.”

עבדכם הנאמר קרא בשעתו, כששימש ככותב הבלוג של “יש דין”, עשרות תיקי מצ”ח. על כן אני יכול להניח בבטחון ניכר שהחקירה תיראה כך: חוקרי מצ”ח יבזבזו זמן רב כדי לברר איזו יחידה היתה מעורבת, אף שהעובדות בנושא כבר פורסמו; אחר כך הם יחקרו, בעצלתיים ובמרחק של חודשים בין פעולת חקירה לפעולת חקירה, את המעורבים; הם ימרחו עוד זמן, ובסופו של דבר יגישו מסקנות לפרקליטות הצבאית. זו, החוליה השניה בשיבוש החקירה, תישן על התיק קצת, כנראה שנה או טיפה יותר; ואז תגלה להפתעתה הגמורה שהחיילים המעורבים כבר יצאו מתחולת חוק השיפוט הצבאי, שהוא שישה חודשים לאחר שחרורם של החיילים המעורבים. תהיה לה כמובן האפשרות להעביר את התיק לפרקליטות האזרחית, אבל מאחר ואף אחד לא נהרג, הנסיון מלמד שהיא לא תעשה את זה.

לשיטת המריחה הצבאית הזו, למעשה המגונה הזה בזמן, יש מטרה אחת: לאפשר לחיילים המעורבים לצאת מתחולת חוק השיפוט הצבאי, ולחמוק מדין. אף אחד בצבא לא רוצה עוד מקרה של דוד הנחלאווי, שהוביא לכמעט מרד, או חס וחלילה איזה תיק אלאור אזריה. כמה צקצקנים כמו הגר שיזף הנפלאה מ”הארץ” (גילוי נאות: עבדנו יחד במחלקת התקשורת ביש דין) ועבדכם הנאמן ימשיכו לעקוב, אבל מאחר ואין הרוג, בפרקליטות הצבאית יודעים בבטחה שאף בית משפט ישראלי לא יורה להם להעמיד מישהו לדין.

למעשה, גם אם החיילים היו הורגים אדם, כמו במקרה של החייל שירה רימון גז בכינון ישיר בחזהו של המפגין הלא-חמוש באסם אבו רחמה, הפרקליטות הצבאית ומצ”ח היו עושות הכל כדי למסמס את החקירה. המקרה ההוא הונח לפתחו של בג”צ שלוש פעמים, ובכל פעם הוא הצליח להיאנח ולא להורות על העמדה לדין. בשעתו תהיתי למה בכלל טורחים לבזבז זמן יקר של עורכי דין חשובים בעתירות כאלה; עכשיו אני שמח שהן הוגשו, כי הן יוכיחו לבית הדין הבינלאומי בהאג שבישראל אין מערכת חקירה ראויה, ובהתאם – פושעי צה”ל יישפטו שם.

בכל זה אין חדש; כל זה נכתב לעייפה. אבל במקרה של הטמנת המטענים בקדום יש משהו חדש. שימו לב לתגובה של צה”ל: מפקדי הכוח בשטח הניחו את המטענים מבלי לקבל את האישורים המתאימים. הבעיה של ארגון הטרור החזק במזרח התיכון היא לא עם הטמנת המטענים עצמם, אלא עם כך שהקצין הרלוונטי לא חתם על הפקודה.

אנקדוטה קצרה: עבדכם הנאמן למד לא לראות ברימוני הלם צעצוע במהלך שירותו הצבאי ברצועת עזה. היה קצין מטומטם מהמקובל בגבעתי, שהחליט לילה אחד שזה יהיה נורא מצחיק להפחיד את הפקידה שלו על ידי השלכת רימון הלם עליה. אז הוא לקח את הרימון, התחיל לספור עד ארבע, וגילה להפתעתו שלרימון הלם יש מנגנון השהיה של שתי שניות בלבד.

הפקידה באמת נבהלה. גם עבדכם הנאמן, ששמע פיצוץ מהקומה למעלה ואחריו צרחות. הקצין פונה לבית חולים עם שברים לכל אורך הזרוע שלו. לא ראינו אותו יותר. אני מקווה שחוש ההומור שלו השתפר עם השנים.

המטרה של הנחת המטענים בכפר קדום, כפר שמנהל מערכה ארוכה של התנגדות לכיבוש, היתה הטלת טרור. המילים של צה”ל על “האישורים המתאימים” חושפות לרגע – לפני שהשגרה תחזור ותאפיל על כך – את סט הפקודות הכפול של צה”ל בשטחים. מצד אחד, ישנן הפקודות הרשמיות. מצד שני, יש את סט הפקודות שכל חייל מכיר: המטרה של פעולות צה”ל בגדה הן הטלת אימה על הפלסטינים. כל הפלסטינים. השמות לסט הפקודות הזה משתנות עם השנים (”יצירת תחושת נרדפות,” “לבנת שיבוש,” והנוכחית – שנראה שגם היא בדרכה החוצה לאור החשיפה שקיבלה – היא “הפגנת נוכחות”.)

האמצעים קבועים: כוחות של צה”ל נכנסים לכפרים פלסטיניים, לרוב בלילה אבל לעתים גם ביום, ומשליכים רימוני הלם וגז לכל עבר. לעתים הם משליכים את רימוני הגז לתוך בתים. אנשים, ילדים, תינוקות מתעוררים מכל פיצוץ ומיד חשים מחנק נורא. לפעמים אנשים מתים מהתעלולים האלה; לרוב לא. הם רק למדים שאין להם בטחון בשום מקום. אין להם בטחון בבתיהם, אין להם בטחון במיטתם. בכל רגע עשוי חמוש ישראלי להעיר אותם בבום.

שיטה אחרת היא כניסה לבתים לצורך הטלת אימה. לרוב קוראים לזה “מיפויים”: כוח פושט על בית, מנסה לפרוץ את הדלת, ואם הוא נכשל דורש בצעקות מבעל הבית לפתוח את הדלת. ההמשך קבוע: מרכזים את כל בני המשפחה – לרבות ילדים שזה עתה הוצאו ממיטתם – בחדר אחד, עושים חיפוש חפוז ולא רציני בבית, פה ושם הורסים ציוד, פה ושם בוזזים כסף, פה ושם משמידים מזון סתם כך. רשמית, המטרה היא “מיפוי”: לדעת מי נמצא בכל בית ובכל חדר. אחר כך הכוחות יוצאים מהבית. בלי עצורים. המטרה לא היתה מבצעית. המטרה היתה הטלת אימה. את המידע שהם אוספים על הבית הם בדרך כלל משמידים או לפחות מזניחים: הוא לא המטרה. הוא התירוץ.

צה”ל מבצע, בהערכה גסה, עשרות פשיטות מסוג זה מדי לילה. מותר להניח שהן עיקר פעילותו המבצעית.

משימות כאלה מתבצעות בדרך כלל בהוראה בדרגת המ”פ. החיילים יודעים מה מותר ומה אסור: הם יודעים שלהשליך רימון גז לעבר בית מותר, לתוך בית אסור – אלא אם יש פקודה מפורשת לעשות זאת. כל חייל מכיר את סט הפקודות הלא רשמי הזה, עד רמת המח”ט. אבל כשמגיעים לאוגדה – לא מכירים, לא יודעים, לא שמענו. ומצ”ח מצייתת: היא יודעת שאם היא תחקור את האוגדונר, היא עשויה להגיע בטעות גם לאלוף הפיקוד.

כל אוגדונר היה מח”ט. כל מח”ט היה מג”ד. כל מג”ד היה מ”פ. הם יודעים אילו פקודות מבצעים החיילים שלהם. הם יודעים, ובדרך כלל מכסת”חים את החיילים. הם יודעים שלכיבוש אין קיום אלא אם הוא מבוסס על טרור בלתי פוסק.

אבל לפעמים החיילים מגזימים קצת, מפגינים טיפה יותר מדי יצירתיות. אף אחד בפיקוד לא היה מרים גבה אם חיילי גדס”ר נח”ל היו פושטים על קדום בלילה, ובמקום להניח מטענים פשוט משליכים רימוני הלם לתוך בתי התושבים. הבעיה של הפיקוד היא לא עם הפעולה, היא עם הנראות: כשאתה מניח מטען שילדים יכולים להפגע ממנו בלב אזור אזרחי, זה נראה ממש, ממש רע. זה לא רק טרור, זה נראה כמו טרור. ולכן מישהו בפיקוד – מישהו שעובר על התקשורת הפלסטינית, לא מישהו ברמת הפלוגה שהניחה את המטענים – שלח את החיילים לאסוף את המטען השלישי.

אז עכשיו הפיקוד מעמיד פנים שהוא לא יודע מאיפה הגיעו הדברים האלה, והוא מעמיד פנים שהקצין בדרגה הנכונה לא חתם על פקודות הנחת המטען – ומבלי משים, חושף את העובדה שבצה”ל חושבים שהנחת מטענים בלב אזור אזרחי היא תקינה לגמרי, כל זמן שמקפידים על הניירת.

זכרו את זה. עוד מעט נידרש לשכוח שוב. וביחס לשאלה "מי נתן את ההוראה" – התשובה היא הציבור הישראלי. כולנו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

שום דבר לא יעזור

צה”ל הוא ארגון טרור. או: למה עדיף להיות גמל ולא פלסטיני

מאבטחים במחסום קלנדיה פצעו הבוקר ביריות (ב’) פלסטיני בן 60, חירש, ש”לא נשמע להוראות לעצור.” בהתאם, הם “הפעילו נוהל מעצר חשוד”. בין השאר הם טענו שהם חשדו שיש לו סכין ו”חששו.”

לא היתה סכין. זה בסדר, לא צריכה להיות. הם לא יועמדו לדין, משום ש”הם חששו”. לא משנה שהחשש היה פנטזיה. המאבטחים האלה ממלאים את מקום חמושי צה”ל: בצבא הגיעו למסקנה לפני כמה שנים שחמושים צעירים וחסרי סבלנות הם לא האנשים המתאימים לעמוד במחסומים. הם מייצרים יותר מדי תמונות לא נעימות. אז הם הוחלפו במאבטחים בוגרים מעט יותר. אבל תורת הלחימה של צה”ל, שאותה תמצת היטב לפני עשורים חנוך לוין

(”עובר אדם ברחוב ומעיף מבטים עצבניים לצדדיו ולאחוריו – ייחשד כמחבל ערבי.

עובר אדם ברחוב ומביט קדימה בנחת – ייחשד כמחבל ערבי קר-רוח.

עובר אדם ברחוב ומביט השמימה – ייחשד כמחבל ערבי דתי.

עובר אדם ברחוב ומבטו מושפל – ייחשד כמחבל ערבי ביישן.

עובר אדם ברחוב ועיניו עצומות – ייחשד כמחבל ערבי מנומנם.

לא עובר אדם ברחוב – ייחשד כמחבל ערבי חולה.

כל החשודים המנויים לעיל ייעצרו. במקרה של נסיון הימלטות, תיירה יריית אזהרה באוויר. הגופה תועבר למכון הפאתולוגי")

עדיין בתוקף.

המקרים האלה יישנו, גם משום שלשר הנוכחי לבטחון פנים, אמיר אוחנה, נוח שהם יישנו (הוא אסר לאחרונה על נציגי משרדו ועל נציגי המשטרה להגיע לדיונים של ועדה לשיפור הטיפול של כוחות האכיפה באנשים עם מוגבלויות), אבל בעיקר משום שזה הדיל של החפ”שים של צה”ל עם הקצונה הבכירה: אנחנו נעשה מה שאנחנו רוצים, ואתם תחפו עלינו כל זמן שלא יהיו מצלמות באזור.

מי שרצה הוכחה נוספת לתו”ל הזה, קיבל אותה אתמול (א’): הפרקליטות הצבאית תדרוש שלושה חודשי עבודות לחמוש ישראלי שרצח פלסטיני, אחמד מנאסרה, ופצע גבר פלסטיני אחר. האירוע השתלשל כך: סמוך לכפר אל חאדר, התנגשה מכונית במכוניתו של עלא ראיידה, בן 38, שהיה ברכבו עם אשתו ושתי בנותיו. ראיידה יצא מהרכב ונופף בזרועותיו לעבר הרכב שפגע ברכבו. החייל, שהיה בפילבוקס סמוך, ירה בו ופצע אותו קשה. מאוחר יותר יטען שחשב שראיידה מיידה אבנים על כלי רכב ישראליים. ראיידה העיד שהוא לא שמע שום קריאות אזהרה. למקום הגיע מנאסרה יחד עם ידידים, שחזרו מחתונה. הוא סייע בפינויו של ראיידה, שנפצע קשה, וכשבא לסייע לאשתו של ראיידה להתניע את הרכב, החמוש הישראלי ירה גם בו. כשמנאסרה יצא מהרכב וניסה להמלט, החמוש ירה בו שוב והרג אותו. על כל זה הוא צפוי לקבל שלושה חודשי מאסר בעבודות שירות. אה, סליחה, לא על כל זה – התביעה הצבאית לא העמידה אותו לדין על הירי בראיידה.

עבדתי שנים ביש דין עם תחקירן בשם מוהנד ענאתי. הוא עזב את הארגון כשהוא מריר על חוסר התוחלת של העבודה, חוסר היכולת לייצג את כל המקרים, הצורך לברור ביניהם רק את אלה שיעברו את קוף המחט של הבחינה המשפטית, שצריכה להחליט מה הסיכוי של תיק מול פרקליטים ושופטים צבאיים. (לא משהו, בדרך כלל.) והוא אמר לי משפט שלא אשכח: “אם רק הייתם מתייחסים אלינו כמו לגמל.” הדברים היו כמה חודשים לאחר שחמוש דובדבן צולם כשהוא יורה, סתם כך, בגמל.

בצה”ל הודיעו שהם לוקחים את המקרה בחומרה (פגיעה בבעלי חיים, אחרי הכל, היא אחת הדרכים הבודדות שבהן אפשר לחדור את חומת ההדחקה שהישראלים בנו סביב צבאם הפושע). ואכן, החמוש מדובדבן שהרג את הגמל נידון לארבעה חודשי מאסר בפועל, וחברו שצילם אותו – לחודשיים.

ארבעה חודשי מאסר בפועל על הרג גמל, ושלושה חודשי מאסר בעבודות שירות על הרג אדם אחד ופציעה קשה של אחר, לעיני אשתו ובנותיו. צה”ל קבע כאן את רף הענישה להרג פלסטינים, ומוהנד צדק: במדינת הסדום שבנינו, מחיר חיי גמל גבוה יותר מחיי חף מפשע פלסטיני. ועל פצוע, לא גובים מחיר כלל.

הערה מנהלתית א’: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב’: ביום שני הבא אערוך הרצאה בזום. “השליטים הנסתרים: היסטוריית הנגד של הלוזרים.” מעלילת הדם של קיקרו ועד יאיר נתניהו: היסטוריה קצרה של תיאוריות קונספירציה מאז ועד ימינו. ההרצאה תיערך ב-24 באוגוסט בשעה 19:00, והיא כרוכה בתשלום של 20 ש”ח או יותר. המעוניינים מתבקשים לשלוח לי מייל ל[email protected]

הערה מנהלתית ג’: ביום רביעי הבא, ה-26 באוגוסט, אערוך הרצאת זום קצרה למנויי הפטראון שלי (יש כפתור מצד שמאל), ושבה אענה על שאלות מהקהל. אם אתם מנויים וברצונכם להשתתף, אנא שלחו לי מייל עם שאלה ואני אחזיר לכם קישור להרצאה.

(יוסי גורביץ)

זה מחיר הכיבוש. שלמוהו, אנא, בחירוק שיניים

אירוע חריג, מרעיש, נרשם אתמול: בג”ץ סירב להשתתף בפשע מלחמה. הימין כמרקחה

נתחיל בעובדות שאין עליהן עוררין. ב-12 במאי 2020 השתתף החייל עמית בן יגאל בפלישה צבאית לכפר יעבד שבנפת ג’נין. במהלך היציאה מהכפר, השליך מאן דהוא אבן על ראשו של בן יגאל, והרג אותו. בתאריך לא ידוע בחודש יוני 2020, עצרה המשטרה החשאית הישראלית (שב”כ), שידועה לשמצה בהפעלת העינויים שלה, את ניזמי אבו בכר, תושב יעבד, כחשוד בהריגת בן יגאל. בדיון בהגשת כתב האישום, בסוף יוני, הכחיש אבו בכר את המיוחס לו וטען שהשב”כ הכניס להודאתו דברים שלא אמר. הפרקליטות נאלצה להודות כי כתב האישום נשען בעיקרו על ההודאות של הנאשם.

כלומר, הודאות שנגבו על ידי משטרה חשאית שידועה לשמצה בעולם כולו בשל שימוש בעינויים ובאיום בעינויים כלפי בני משפחה הן הראיה העיקרית נגד אבו בכר. יש לציין, כי זה לא מובן מאליו, שמדינת ישראל מעמידה לדין אנשים שהרגו חיילים כאילו היו רוצחים ולא לוחמים.

אבל מדינת העוול היהודית היחידה במזרח התיכון לא הסתפקה בכך. בעוד משפטו של אבו בכר מתנהל – קרי, בטרם הורשע בעבירה המיוחסת לו – פנתה להרוס את בית משפחתו. נוהל מקובל ונפשע, שגם הוא הפך למשהו שעוברים עליו לסדר היום במדינת הסדום שלנו.

אלא שהפעם קרה אירוע חריג: בג”ץ סירב לאשר אתמול (ב’) את הריסת בית משפחתו של אבו בכר. השופטים מזוז וקרא החליטו הפעם שלא לשתף פעולה עם פשע מלחמה. ולמען הסר ספק, מדובר בפשע מלחמה מובהק. אמנת האג (סעיף 50) קובעת ש

“אין להטיל על האוכלוסיה עונש קיבוצי, כספי או אחר, בשל מעשיהם של בודדים, כשאין לראותה כנושאת באחריות משותפת למעשים אלה.”

אמנת ג’נבה הרביעית ביחס להגנה על אזרחים קובעת (סעיף 33) ש

“שום מוגן לא ייענש על עבירה שלא עבר אותה בעצמו. עונשים קיבוציים וכן כל אמצעי הפחדה או השלטת טרור אסורים. הביזה אסורה. מעשי תגמול כלפי מוגנים ורכושם אסורים.”

במקרה שלנו מדובר בשתי עבירות על אמנת ג’נבה: האיסור להעניש אדם על עבירה שלא ביצע, והאיסור על מעשי תגמול כלפי מוגנים ורכושם. שופטי ישראל עשו שקר בנפשם במשך דורות, וכהרגלם התכופפו כמיטב יכולתם בפני מערכת הבטחון, וליקטו תירוצים מן הגורן ומן היקב כדי לאפשר את הרס הבתים, אבל ככל שחלפו השנים זה נהיה קשה יותר ויותר. בשני העשורים האחרונים, הצבא טוען שוב ושוב שהרס הבתים של מתנגדים לכיבוש (ולעתים, מפגעים – קרי, אנשים שפגעו בכוונת מכוון באזרחים) איננה “ענישה” אלא “הרתעה.”

אבל, כפי שציין אתמול השופט קרא, כאשר הצבא דורש הריסה של כל בית, בעקבות כל פעולה אלימה נגד ישראלים, הוא לא יכול עוד לטעון שלא מדובר בענישה. פצעת או הרגת חייל או אזרח (ישראל, במכוון, איננה מבדילה)? ביתך יהרס. יש מתאם אוטומטי בין הפעולה ובין הענישה – ומשכך, היא ענישה ולא פעולה הרתעתית.

וענישה קולקטיבית, כזכור, אסורה.

המחשבה של שופטי בג”ץ בנושא מתחדדת, מן הסתם, לאור ההבנה שבזמן הקרוב צפוי בית הדין בהאג להחליט שהכיבוש הישראלי בגדה בלתי חוקי ושישראל מבצעת פשעי מלחמה שיטתיים. לגמרי יתכן ששופטי בג”ץ ימצאו את עצמם אסירי ציון, שמא ייעצרו בדרכם לכנס משפטי כלשהו; יתכן שסוף סוף יגיע זמן שפוט השופטים.

היום המאושר הזה עוד לא הגיע, והימין היהודי פרץ בקינות, משל היה ערפד שנחטף ממנו טרפו. היודו נאצים ייללו לירח ודרשו לעשות ביעבד מעשה לידיצה (הם כמובן ייעלבו מאד אם תקראו להם יודו נאצים). הוריו של בן יגאל קיבלו הרבה כותרות באמירות בנוסח “רצחו את הבן שלי מחדש.”

אין טעם להתווכח עם הורים שכולים, גם כאשר תאוות הנקם שלהם הופכת אותם למפלצתיים. אבל צריך להזכיר מושכלות יסוד ביחס לצדק וצדק צבאי:

חיילים אינם נרצחים (אלא אם הם נהרגים בשבי). חיילים נופלים על משמרתם. לשם כך לבשו מדים: כדי לסמן את עצמם כמותרים בפגיעה.

ההורגים בחיילים אינם פושעים; הם לוחמי חירות.

הפושעים אינם הורגי החיילים. הפושעים הם מי שמנסים ליישם ענישה קולקטיבית ופגיעה בבני משפחה שלא חטאו: ראש הממשלה, שר הבטחון, הרמטכ”ל, עלוב הפיקוד, האוגדונר והמח”ט – עד החייל שמניח את המטען או נוהג בדחפור – והמשפטנים שמאפשרים את הפשע, בין אם הם עושים זאת בזדון (פרקליטי המדינה) או במחדל (שופטי בג”ץ).

סבו של עבדכם הנאמן שירת באצ”ל, ארגון לוחמי חירות שכמו כמעט כל ארגון מסוגו שלח ידו גם קרי בפגיעה באזרחים. האצ"ל ראה בעצמו ארגון לוחמת גרילה; בפועל הוא היה גם זה וגם ארגון טרור. הטרור הוא טקטיקה: הוא נשקו של החלש מול החזק מכל (כפי שהחוק הצבאי הוא נשקו של החזק נגד החלש, הדרך שבה החזק מעניק לגיטימציה לפשעיו). בתחילת ימי המרד של האצ”ל, תקפו אנשיו עמדה בריטית באזור תל אביב והרגו את אנשיה. הבריטים הזועמים טענו שהחיילים נהרגו בשנתם, שזה מעשה ברברי.

תשובת האצ”ל היתה קרה כקרח, מדויקת וראויה: החיילים היו חיילים ומתו כחיילים, גם אם ישנו. אם באתם לכבוש את ארצנו, השארו ערים.

כמה התרחקנו מן הימים ההם. כמה התבכיינו, קוננו, ייללנו. כמה רצינו בשליטה על עם אחר ומאסנו במחירו. איך אימצנו את התפיסה של כל עם כובש ביחס למתקוממים – ושכחנו שבזמנם של סבינו, היינו אנו-עצמנו עם מתקומם.

ואיך כל זה היה ידוע מראש, ואיך לא הקשבנו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

לקראת הפתרון שנותר

היתרון של פתרון המדינה האחת הוא שיש לו התכנות עתידית. לפתרון שתי המדינות אין. הסתכלו על המספרים

לפני כחודש, כתב פיטר ביינרט מאמר בשם Yavne: A Jewish Case for Equality in Israel-Palestine. המאמר, שקרא לזנוח את המיתוס של פתרון שתי המדינות ולעבור לפתרון של צדק לכל בשטחי פלסטינה המנדטורית, זכה להדים עצומים ביהדות ארה”ב, שאליו בעקרון הוא מופנה, ולמעט מאד התייחסות בישראל. מבקריו הישראלים טענו שביינרט לא יצטרך לחיות במדינה הדו-לאומית שהוא מציע. הם צודקים. הצד האפל של הטיעון שלהם הוא שהם לא צריכים להיות פלסטינים במשטר האפרטהייד הישראלי – משטר שכבר קיים ועומד ושאין שום נסיון רציני לבטל אותו. בסוף השבוע הזה, ניסה נסים קלדרון להתמודד עם הטענות של ביינרט. המסקנה שלו היא ש

“פתרון שתי המדינות אכן נמצא היום במצב שבו שום צד לא מתכוון ליישם אותו. אבל אין פתרון אחר. כל הפתרונות האחרים שהוצעו הם מסווה להעדר אומץ לפתור. או לייאוש (סמוי? גלוי?) של בעלי אומץ כמו ביינרט. מייקל וולצר, עוד קול יהודי־אמריקאי שיש לו הרבה מה להגיד על ישראל, אמר פעם שפתרון שתי המדינות הוא ממש לא הפתרון הטוב ביותר; יש לו רק יתרון אחד: הוא הפתרון היחיד.”

זו הנקודה שאיתה אני רוצה להתמודד פה. לקלדרון יש דברים עמוקים יותר לומר על יחסי יהודי ארה”ב וישראל והמאמר שלו מאד שווה קריאה, אבל לא אלה הנקודות שאליהן אתייחס כאן (כפוסט יהודי, אני שווה נפש ליחסים בין יהודי ארה"ב ויהודי ישראל).

האם פתרון שתי המדינות בכלל בר קיימא? כדי ליישם אותו, צריכים לקרות הדברים הבאים:

א. נסיגה ישראלית מכל השטחים שסיפחה בפועל בגדה המערבית, מה שמכונה במקומותינו “גושי ההתנחלויות.”

ב. הסרה של שאר ההתנחלויות.

ג. הסרה של המגבלות על תנועת פלסטינים במעברים הבינלאומיים. כלומר, שפלסטינים יוכלו לצאת ולבוא כרצונם מהמדינה שלהם. זה אומר, בין השאר, הקמת נמל עצמאי בעזה והקמת נמלי תעופה ברצועה ובגדה.

כל דבר אחר – כל צורה של שליטה בטחונית ישראלית בחלק כלשהו של הגדה המערבית ועזה, להוציא מעברי הגבול עם ישראל – לא מיישם בפועל את רעיון שתי המדינות. זה, אחרי הכל, מדבר על שתי *מדינות*. מדינה ישראלית ומדינה פלסטינית. לא מדינה ישראלית ומשטר בנטוסטאנים פלסטיני, שישראל מכתיבה את גורלו.

נקודה ג’ ניתנת ליישום בקלות יחסית, אבל ספק אם יש פוליטיקאי ישראלי שיעז לומר משהו מעין זה, על אחת כמה וכמה לנסות ליישם אותו. הנקודות הבלתי ניתנות לביצוע הן א’ וב’.

בימים אלה אנחנו מציינים 15 שנים להתנתקות המבורכת מרצועת עזה. כן, הצלחנו להוציא למועצת יש”ע את הע’. אבל שימו לב למספרים. כדי לפנות 8,000 מתנחלים, נאלץ צה”ל להפעיל 50,000 איש, ונזקק לסיוע מסיבי של המשטרה. בגדה המערבית שורצים בין 350,000 ל-500,000 מתנחלים. נלך על המספר הנמוך יותר: 350,000. בחישוב גס, בהתבסס על תקדים ההתנתקות, צה”ל יצטרך להפעיל כ-2,200,000 חיילים.

הסד”כ של צה”ל חשאי, אבל בדרך כלל מדברים על כ-100,000 חיילים וקצינים. אם יופעל גיוס מילואים מלא, הכוחות של צה”ל יגיעו (שוב, לפי מקורות זרים) לכ-400,000 איש. כלומר, יהיו חסרים לו 1,800,000 חיילים לביצוע המשימה. כל רמטכ”ל הגון יאמר לממשלה שאין ביכולתו לבצע את המשימה.

נניח שמחצית המתנחלים יתפנו מרצונם, הנחה שלא בטוח שיש לה על מה להתבסס. זה ישאיר אותנו עם 175,000 מתנחלים לפחות, וצה”ל עדיין יצטרך 1,100,000 חיילים כדי לפנות אותם. שוב, יחסרו לו 700,000 חיילים – כמעט כפליים הסד”כ שלו במצב גיוס מלא.

הלאה. בהתנתקות, רצחו המתנחלים ועוזריהם שמונה פלסטינים, וביצעו שורה של פיגועים כושלים נגד ישראלים. וזו היתה רק רצועת עזה. נסיון פינוי של הגדה, לבת ארץ ישראל המקראית, יוביל בוודאות גמורה להרבה, הרבה יותר פיגועים. המטרה של הפיגועים הללו, בהתאם להגיון הקבוע של פיגועי תג מחיר, תהיה להוביל להתקוממות פלסטינית בשל הטבח שמבצעים בהם המתנחלים – התקוממות שתקשה עוד יותר על פינוי הגדה.

כל זה, בהנחה האופטימית מאד שהצבא יציית לפקודות הממשלה, ושהוא לא יצטרך להתמודד עם מרד מתוך שורותיו. ספק גדול אם שתי ההנחות הללו יכולות לעמוד. רוב הקצונה הקרבית, מתהדרים חובשי הכיפות, באה משורותיהם. זה לא מקרה: לאחר ההתנתקות, המגזר הפעיל את כל מנופי הלחץ שיש לו על צעיריו כדי שיתפסו עמדות בצבא – בדיוק כדי למנוע התנתקות שניה. ממשלה שתורה על פינוי הגדה צפויה לגלות שכמחצית משדרת הפיקוד של צבאה מורכבת מסוסים טרויאנים שנאמנותם נתונה למדינה אחרת, מדינת יהודה.

יתכן שפינוי הגדה היה אפשרי פעם, אולי בעת הסכמי אוסלו, אבל כל ממשלות ישראל מאז חיסלו את הסיכוי לכך. מתמטית, אין לרשות ממשלת ישראל הכוחות הנדרשים לביצוע המשימה – וזאת מעבר לחשש העמוק שנסיון לבצע אותה יוביל למלחמת אזרחים, ושנאמנותו של הצבא (או, למצער, הקצונה הזוטרה והבינונית שלו) לא ברורה. מה יקרה אם גדוד נצח יהודה, למשל, יכריז על מרד וינסה לעלות על ירושלים? אילו כוחות ידכאו את המרד הזה? האם חיילים יסכימו לירות על חיילים אחרים כדי ליישם פתרון לבעיה שהם בכלל לא מכירים, שהרי הם נולדו לתוך משטר האפרטהייד והוא טבעי להם?

פתרון שתי המדינות, אם כן, לא מעשי. הוא לא פתרון ישים כעת, והוא לא יהיה פתרון ישים בימי חיינו. כל יום מרחיק אותו מאיתנו.

פתרון המדינה האחת הוא לא “הפתרון הטוב ביותר.” הוא הולך להיות מכוער למדי. הוא יאלץ, מצד אחד, עם אדונים לוותר על אדנותו; ומצד שני, עם של נכבשים ומדוכאים לחיות עם מדכאיו וכובשיו. ודאי יהיו רבים שינסו לחבל בו – המתנחלים ועוזריהם, למשל.

אבל, בניגוד לפתרון שתי המדינות, לפתרון הזה יש סיכוי. לא סיכוי טוב במיוחד, אבל סיכוי. הוא יצריך שני מהלכים, ושניהם יזדקקו לסיוע של המחנה הליברלי בישראל. ראשית, יהיה צורך בלחץ מדיני חסר תקדים על ישראל לפרק את משטר האפרטהייד ולעבור למשטר של אדם אחד, קול אחד. למעשה, המאמר של ביינרט – שלא היה אפשרי לפני כעשור – מעיד לדעתי על כך שהלחץ הזה מגיע.

ישראל של האפרטהייד איבדה את הגורם החשוב ביותר להגנתה, המחנה הליברלי בארה”ב. כן, קשישי המחנה עדיין מורגלים בעשרות שנים של צייתנות ללובי הישראלי – אבל זה משתנה, והצעירים הליברלים בארה”ב רואים בלובי הישראלי מקבילה של ה-NRA, קרי ארגון מושחת ושנוא שמקדם שנאה ומוות. הלובי הישראלי ניסה לאחרונה להדיח מועמדים פרוגרסיביים לקונגרס: הוא שפך על זה המון כסף (ה”בנג’מינים” המפורסמים של אילהן עומאר), אבל נכשל. הפרחים, במידה ניכרת, לבנג’מין ניתאי, שגרם למחנה הליברלי בארה”ב להבין שישראל היא בעלת בריתו – כמעט היחידה – של טראמפ.

הלחץ השני צריך לבוא מבפנים. המחנה הליברלי הישראלי צריך להצהיר שהוא לא יתמוך במשטר אפרטהייד: הוא יסרב לשרת בצבא. שהמתנחלים ימותו על הגנת ההתנחלויות. הוא צריך להשיל מעליו את שרידי הציונות שלו, ולהזכר במושכלות הראשונים: שלכל בני האדם זכות לחירות, לחיים, ולחיפוש אחרי האושר. וכן, גם פלסטינים הם בני אדם.

האם זה יהיה קל? לא. החלק הקשה יהיה להשיל מעל הליברלים הציונים את הציונות שלהם. גם המשא ומתן עם החמאס והארגונים הדתיים האחרים בקרב הפלסטינים לא צפוי להיות כיפי במיוחד. ועדות האמת והפיוס שיצטרכו שני הצדדים להקים גם הן יגרדו לכמה זמן את הפצעים של כולם. הטיהור של שורות המשטרה וצה”ל מאנשים שהיו מעורבים בפשעי מלחמה יעורר שערוריה. ברקע, יהיו ארגוני סירוב שינסו להצית את המצב – מתנחלים ואיסלמיסטים כאחד. ככה זה: פירוק משטר עוול שהתקיים 72 שנים הוא אף פעם לא מרנין, ולא גורם לאף אחד לפצוח בשיר. סביר לחלוטין, בהתחשב בכך שמדינות נוקטות בפתרון ההגיוני רק לאחר שניסו את כל האחרים, שנגיע להסכמה לפתרון המדינה האחת רק אחרי שישראל תסבול סנקציות קשות.

רבים מאיתנו, השמאלנים הישראלים, מושקעים רגשית בפתרון שתי המדינות. רבין, פרס, אוסלו וכל הג’ז הזה. אנחנו צריכים להתגבר על המשקעים הרגשיים האלה, ולהסתכל על המספרים; להבין שפתרון שני המדינות לא רלוונטי עוד, שכל אנרגיה שמושקעת בו מבוזבזת, ושיש לפעול למען הקמת מדינה אחת.

האם זה אפשרי כרגע? כנראה שלא. האם זה יהיה אפשרי עוד שנתיים, שלוש, חמש? בניגוד לפתרון שתי המדינות, כנראה שכן. בפרפרזה על וולצר, היתרון של הפתרון הזה הוא שהוא נותר הפתרון היחיד.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כן, זה אפרטהייד

משטר ההפרדה הישראלי מקבל את שמו המדויק, זה שנהגה באפריקנס

בשבוע שעבר פרסם יש דין חוות דעת משפטית, שנכתבה על ידי עו”ד מיכאל ספרד, ושעברה בחינה על ידי משפטני עבר בולטים: יהודית קרפ המיתולוגית ומיכאל בן יאיר, היועץ המשפטי לממשלה של ממשלת רבין השניה. המסקנות שלה בוטות ולעיתים קשות לעיכול: ישראל מבצעת, שיטתית ויומיומית, את הפשע נגד האנושות המוכר כפשע האפרטהייד. (הגילוי הנאות הקבוע: שימשתי ככותב הבלוג של יש דין בין 2013 ו-2017, ואני מכיר ומוקיר את אנשי הארגון.)

מבלי להכנס עכשיו לשאלת משטר האפרטהייד ההיסטורי והדמיון בינו ובין משטר ההפרדה הישראלי (אחד משיאי השפל בתחום היה כאשר בן דרור ימיני ניסה לטעון שפעילים נגד האפרטהייד בדרום אפריקה לא ידעו על מה הם מדברים כשקראו למה שקורה בגדה אפרטהייד), הנושא שחוות הדעת מתמקדת בו הוא פשע האפרטהייד. במשך שנים פעילים ישראלים ובינלאומיים דיברו על משטר אפרטהייד בגדה, ויצרו מה שחוות הדעת מכנה “אנלוגיה אינטואיטיבית”; מה שחוות הדעת עושה הוא לעגן את האנלוגיה במציאות המשפטית בגדה, ולהוכיח אותה.

הטענה הראשונה של מתנגדי השימוש במושג “אפרטהייד”, שיש חפיפה ניכרת ביניהם ובין ציונים, היא שמשטר האפרטהייד התבסס על גזענות וזה לא המצב כאן. ובכן, משטר ההפרדה הדרום אפריקאי אכן התבסס על הבחנות גזעניות – אבל ההגדרה של פשע האפרטהייד לא מצריכה כזה. היא מצריכה מצב שבו יש שתי קבוצות ושאחת מהן סובלת מאפליה שעולה עד כדי מעשים לא אנושיים. ההתמקדות היא במעשים ובמצב, לא באידיאולוגיה. משטר הפרדה שמבוסס על אפליה אתנית – סוג אפליה שמוזכר במפורש בהגדרות פשע האפרטהייד – עונה לכל דבר ועניין על הקטגוריות של פשע אפרטהייד. קיומו של משטר אפרטהייד לא מצריך אידיאולוגיה גזענית: די בכך שיקבע, וישמר (הנקודה הזו קריטית), משטר אפליה בין שתי קבוצות.

הקביעה הקשה ביותר בחוות הדעת, מבחינתי על כל פנים, היתה האמירה שפשע אפרטהייד הוא “פשע שמבצע משטר, שעצם קיומו בלתי לגיטימי ולכן פעולה שמטרתו שימורו ושימור השליטה והדיכוי שבמרכזו – היא פלילית.” ישראלים רבים ימצאו את המשפט הזה קשה לעיכול. ראשית, הוא מצביע על המשטר הישראלי בגדה המערבית – ואם יתבצע סיפוח, על המשטר הישראלי כולו – כמשטר בלתי לגיטימי; שנית, מאליה עולה ההשתמעות שאם כל פעולה לשימורו של המשטר הזה פלילית, חייל במחסום מבצע פשע נגד האנושות כאשר הוא מציית לפקודה שגרתית. כאמור, קשה לעיכול.

אבל, אחרי שנותנים להלם הרגשי לעבוד ומניחים להגיון לחזור ולתפקד, המשפט הזה – קשה וחריף ככל שיהיה – מדויק. המשטר הישראלי בגדה המערבית איננו לגיטימי, ופעולה לשימורו היא, בהתאם, פלילית. אלא שאת התיק הזה לא יפילו על החייל במחסום. האחרון איננו פועל כדי לשמר את המשטר; הוא פועל ליישם פקודות שקיבל. ככל שהפקודות הללו אינן בלתי אנושיות במובהק – ובשאלה של עיכוב יולדת במחסום, למשל, אנחנו מתקרבים לגבול הזה – אין עליו אחריות.

למח”ט שלו, מצד שני, אין את ההגנה הזו. השאלה מה אחריותם של תועמלנים שפועלים לשימור משטר שהוא במהותו פשע נגד האנושות מעניינת, אבל אני לא משפטן וחוות הדעת לא מתייחסת אליה.

נקודה מרכזית של חוות הדעת היא שממשלות ישראל לדורותיהן רימו את הציבור הישראלי ואת העולם: הן טענו תמיד שהשטחים הכבושים “שנויים במחלוקת,” אבל שהן פתוחות למשא ומתן על עתידם. בפועל, כל ממשלות ישראל – כן, גם ממשלת רבין השניה – פעלו כמיטב יכולתן כדי לוודא שישראל תבצע סיפוח בפועל, אם לא סיפוח רשמי של השטח. עומק ההונאה הזו נחשף בעמוד 25 של חוות הדעת, שמתייחס לביזה הגדולה של משאבי הגדה על ידי המשטר הישראלי. תרגיל ההונאה הזה הרדים את העולם, או לפחות חלק ממנו; מי שסירב להכנע למנגינה המתוקה של “זה עוד מעט נגמר” מצא את עצמו מול תועמלנים שטענו שהוא אנטישמי. (בהתייחס לתועמלנים האלה, אני מחזיר אתכם לפסקה הקודמת.)

הנסיון להכריז על סיפוח של הגדה ריסק לרסיסים מבצע לוחמה פסיכולוגית של 53 שנים. זה כנראה הדבר הטוב ביותר שיצא ממנו: היום, כדי להאמין בשקרים הישנים על “שטחים שנויים במחלוקת” ש”ידונו במשא ומתן” אתה צריך לשקר לעצמך אקטיבית.

הפשעים נגד האנושות שמבצע המשטר הישראלי בגדה כחלק מביצוע פשע האפרטהייד מתבטא במהלכים הבאים, שמוכרים לכל ישראלי ער:

1. שלילת זכויות אזרח במשך 53 שנים והחזקת אוכלוסיה ללא זכויות אזרח. בנושא זה חשוב לציין את העבודה היסודית שעושה חוות הדעת (עמ’ 33-34) בפירוק השקר של בן דרור ימיני ואחרים בנוסח “אבל הרשות הפלסטינית.”

2. מערכת הדין הכפולה שמופעלת בשטחים, שבמסגרתה פלסטינים נידונים בבתי דין צבאיים (חוות הדעת מדגישה שהדיונים נערכים בשפה זרה להם), תחת החוק הירדני והצבאי, בעוד שהמתנחלים נידונים בבתי משפט ישראליים.

3. מניעת זכותם של הפלסטינים לפיתוח. סמכויות הבניה בגדה הועברו למפקד הצבאי, שטרח עד כה לאפשר הקמתם של שני ישובים פלסטיניים בלבד (אחד מהם בהנחיה משפטית בעקבות גירוש אוכלוסיה בדואית), אבל איפשר את הקמתם של כ-100 התנחלויות וכ-100 מאחזים. מכלל השטחים שהוכרזו על ידי הרשויות הישראליות כאדמות מדינה, רק 0.24% מהן הועברו לשימוש של פלסטינים.

4. עצם משטר ההפרדה בגדה המערבית, שמתבטא בכך שפלסטיני שמנסה לעבד את הקרקע של אביו בשטחים שישראל השתלטה עליהם זקוק לאישור מהמנהל האזרחי – גוף שבו אין לו שום יצוג – ולרוב איננו מקבל אותו, בעוד שכל יהודי (גם אם הוא יליד ברוקלין ולא טרח להתאזרח) יכול להכנס אליו בחופשיות. המשפט הבינלאומי מגדיר התנהגות כזו כ”פעולה, לרבות חקיקתית, המכוונת לחלק את האוכלוסיה לפי שיוך קבוצתי על ידי יצירת שמורות נפרדות וגטאות לקבוצות הגזעיות.”

5. הפקעה ונישול מקרקעות. באמת שאין צורך להרחיב בנקודה הזו.

6. רדיפת מתנגדי ומבקרי משטר. צה”ל והשב”כ נוהגים להפעיל אלימות, בכלל זה עינויים (פשע נגד האנושות בפני עצמו), ולכלוא ולגרש אנשים בשל עצם התנגדותם לקיומו של המשטר המדכא אותם. בחלק מההמקרים משטר האפרטהייד הישראלי גם הורג אותם, ומטייח אחר כך את הרצח כ”מלחמה בטרור.”

7. העברות כפויות של אוכלוסיה במטרה לשנות את המבנה הדמוגרפי של האזור. כאן ההתייחסות איננה להתנחלויות, שאנשים אינם נכפים לעבור אליהן, אלא לגירושים החוזרים ונשנים של פלסטינים מאדמה שהמשטר רוצה להעביר ליהודים. המקרה הבולט ביותר כרגע הוא חאן אל אחמר, אבל יש להזכיר גם את סוסיא ושטח אש 918.

8. כל זה ביחד עולה לכדי קטגוריה של “תקיפה שיטתית ונרחבת של אוכלוסיה אזרחית”, מרכיב מובהק של פשע האפרטהייד.

אז כן, זה אפרטהייד. זה היה אפרטהייד כבר 53 שנים.

החשיבות בחוות הדעת של יש דין היא כאמור בכך שהיא לוקחת תפיסה אינטואיטיבית – יש כאן משטר אפרטהייד – ומעגנת אותה במציאות משפטית. מעבר לכך, התזמון שלה מדויק: ברגע שבו ישראל התפשטה מכל המחלצות שנועדו להגן עליה מעצם השימוש במילה “אפרטהייד”, בכך שהכריזה על כוונתה לספח את השטחים – תוך מניעת זכויות אזרח מהמסופחים. חוות הדעת מגיעה בשבוע שבו פיטר ביינרט הכריז על הפסקת תמיכתו באשליה של שתי מדינות ותמיכה במדינה אחת בין הים לירדן, עם חירות וצדק לכל. ישראל קפצה מעל הכריש; אולי, אולי, אולי ראינו השבוע את סוף ההתחלה.

דעו תקווה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: ביוט רביעי הבא, ה-22 ביולי, אערוך בשעה 19:00 את הרצאת הזום ‘משלהי התנ”ך עד (כמעט( הפלמ”ח”, שהיא היסטוריה אדוורסריאלית של היהדות כפי שמלמדים אותה פה. ההרצאה תמשך כשעה וחצי ולאחר מכך יוקדש זמן לשאלות. עלות ההרצאה היא 20 ש”ח לפחות (כלומר, אתם רשאים לשלם יותר). כל המעוניינים להרשם, אנא שלחו מייל ל[email protected], ואני אשלח לכם את הקישור ואת פרטי התשלום.

(יוסי גורביץ)

אין אמונה בדגנרלים גם 40 שנה בקבר

יאיר גולן מושך ימינה אחרי פחות משלושה חודשים. אל תיראו מופתעים

יאיר גולן, עלוב צה”ל בדימוס, אמר היום לאטילה שומפלבי ש”אם הממשלה תכריז כי המטרה העליונה היא להפרד מהפלסטינים, אתמוך בסיפוח מעלה אדומים, גוש עציון וגושי ההתיישבות. בקעת הירדן זה נושא בטחוני, וזה יותר מורכב, אבל אתמוך בסיפוח. שומפלבי הגדיר את הדברים “מפתיעים”; לא ברור למה.

כן, יאיר גולן נבחר לכנסת בקולותיהם של חברי מרצ, אבל זה מעיד לגנותם של חברי ועידת מרצ, שתמכו בו מבלי לבדוק יותר מדי בציציותיו. גולן אמר פעם משהו על “תהליכים”, הפך לדמון של הימין – ולמרבה האסון, אומץ על ידי השמאל במין רפלקס אוטומטי.

אחרי הכל, גולן אמור להבין בתהליכים: הוא פושע מלחמה. הקצין העאלק-ערכי השתמש במגנים אנושיים, פשע מלחמה מובהק, שנתיים אחרי שאפילו בג”צ – שניסה להתחמק מהתיק הזה במשך חמש שנים – נאלץ להודות שזה בדיוק מה שזה. בשמאל הציוני אוהבים לומר שהימין טוב בדיבורים; כשזה מגיע לגולן, העדיפו שם להסתכל על המילים ולא על המעשים.

מה שקרה כאן פשוט מאד: גולן לא היה מעולם איש שמאל, והוא לא אוהב את האסתטיקה של ימי נתניהו ואת מה שהיא עושה למשמעת הצבאית. הוא יצא נגד אזריה לא בגלל שאזריה רצח פלסטיני, אלא בגלל שהוא עשה את זה באופן שפגע בשליטה של הקצינים בחיילים. אבל הדברים שהוא אמר הזיקו לו – בכל זאת, ימי נתניהו – והוא מצא את עצמו מחוץ לצבא.

ומה עושה דגנרל ישראלי כשהוא מחוץ לצבא? הוא בוחר בדרך כלל באחד משני מסלולים: הופך לשכיר חרב (”יועץ בטחוני”, “מנהל חברת אבטחה”) או הולך לפוליטיקה. גולן בחר באופציה ב’, חיפש מישהו לתפוס עליו טרמפ – האיש לא מנותק מהמציאות עד כדי כך שהוא חשב שיש לו בוחרים בםני עצמו – ומצא את מרצ המבוהלת של אפריל 2019. הוא הצטרף אליה גם אהוד ברק; והחברים, שהיו בהיסטריה מחשש שלא יעברו את אחוז החסימה, העמיסו גם את העקרב הזה עליהם.

בחודשים האחרונים, מאז הבחירות, גולן גישש אחר דרכים להפרד ממרצ ולצאת לדרך עצמאית. הוא הרי אף פעם לא היה חבר מפלגה, או מאמין בדרכה הפוליטית. הוא ערך סקרים (עבדכם הנאמן קיבל אחד כזה), ועכשיו הוא טובל רגל במים ומברר מה הטמפרטורה.

המשבצת שעליה גולן רוצה להתמודד ברורה: הדגנרל הרגיש, היורה ובוכה, שמתנגד (ככל שהוא מתנגד) לדיקטטורה הצבאית הישראלית שהוא היה בשר מבשורה רוב שנותיו הבוגרות לא בגלל מה שהיא עושה לפלסטינים – מי סופר אותם? – אלא משום שהיא משחיתה את הישראלים.

אז מבחינתו הדיקטטורה הצבאית תמשך גם בבקעת הירדן (”עניין בטחוני, לדבריו – כאילו יש עדיין צבא עיראקי, כאילו יש לו יכולת לכבוש את ירדן, כאילו הפנטזמגורה הזו לא מתה ב-2003) אלא גם בגושים הסרטניים של ההתנחלויות. המשמעות, שברורה לכל מי שפתח מפה – ואני מאמין שגולן יודע איך עושים את זה – היא אפרטהייד ובנטוסטנים.

זה ה”גנרל השמאלני” שמרצ העמיסה על עצמה יחד עם אהוד ברק. עכשיו היא מגלה שלא יכול להיות “גנרל שמאלני” ב-2020. כל הדגנרלים שלנו הם מ”פים שעלו לגדולה, שכל מה שהם יודעים הוא דיכוי אוכלוסיה אזרחית. כתוצאה מהמהלך המבריק של התחברות עם העבודה, נותרו למרצ שני ח”כים בלבד. גולן הוא בעליל לא ח”כ של מרצ; כמו אורלי לוי-אבקסיס, גם הוא פשוט תפס על מצביעיה טרמפ.

ועכשיו הוא חושב שיש מספיק קולות של שמאל ציוני נואש, שהם ימליכו עליהם דנגרל עם רקורד של פשעי מלחמה שמרייר על תכנית אלון. יש לקוות שהוא טועה – ולזכור שהאנשים שהולכים אחריו אינם שמאל, הם לכל היותר ציונים “מרכזיים.”

השמאל צריך לזכור: לא תבוא ישועה מהצבא. צה”ל הוא אסוננו. הוא מרכז כל מה שרע בחברה הישראלית ומקדם אותו. הוא משחית את החברה הישדאלית בעצם קיומו. חברות דמוקרטיות נזהרות מהצבא שלהן; ישראל, אף פעם לא דמוקרטית, הפכה אותו למוקד חייה של האומה. והנה, אנחנו משלמים על זה שוב.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: ביום רביעי הבא, (ה-24 ביוני) בשעה 19:00, אערוך בזום את ההרצאה “מלחמת האזרחים האמריקאית: מה קרה שם לעזאזל ולמה זה עדיין חשוב.” מיתוסים, מיתוסים ארורים, ושגיאות בסיסיות של גדי טאוב.

יובהר מראש, למען הסר ספק, שההרצאה תעסוק באופן שטחי בלבד בצד הצבאי של המלחמה והרבה יותר בצדדים הפוליטיים והתרבותיים שלה. או, במילים אחרות, אם השאלה איזה רג'ימנט, חמוש באיזה נשק, תחת איזה קולונל שיכור, כבש איזו גבעה נשכחת ספציפית במהלך קרב ספוטסילווניה היא זו שמעניינת אתכם, ההרצאה הזו תהיה בזבוז של זמנכם. אני מציין זאת כי תקלה מצערת כזו כבר קרתה בעבר.

ההרצאה כרוכה בתשלום (באמצעות ביט או פייפאל, כעקרון) של 20 שקלים (או יותר; 20 הוא סכום מינימום). אם ההרצאה מעניינת אתכם, אנא שלחו מייל ל[email protected] ואשלח את הקישור לזום ברגע שאתארגן עליו.

(יוסי גורביץ)

אדם נשך כלב

מה אפשר ללמוד מפרשת חייל גולני בחברון

יום שישי ושבת האחרונים היו, כמקובל, עוד יום של פוגרום מצד מתנחלים. יותר מששמרו המתנחלים, שמרה השבת עליהם: שבת היא תירוץ נהדר למשטרת ישראל לדחות חקירות עד שלא יישארו ראיות. שהרי אם יבואו לעצור את הפורעים בשבת, תהיה זו עוד הזדמנות לאחרונים להתפרע.

עם זאת, הפוגרום השבועי השתבש הפעם: חייל גולני בחברון הצליח לא להבין מה לימדו אותו, וכאשר ראה קבוצה של פורעים תוקפת פלסטיני, הוא התערב. הוא חילץ את הפלסטיני מהמקום והגן עליו, אף שהותקף על ידי הפורעים בעצמו. המראה הנדיר שודר בהתרגשות בכלי התקשורת: אדם נשך כלב. חייל שהתנהג כפי שמצופה ממנו, כפי שהיינו רוצים לראות את עצמנו.

אבהיר מראש: אני עפר לרגליו של החייל האלמוני הזה (מאז כתיבת השורות, הודיע צה"ל ששמו אפי). הוא, אחד מני רבים, שמר על מצפון ישר. כל חיינו הם הכנה לרגע כזה, למבחן הזה: נתקל ברשעות של בעלי כוח, ונצטרך להחליט האם להביט הצידה ולשוב לענייננו, או לעשות את המעשה האמיץ, הקשה, זה שלרוב יש לו מחיר, ולעזור לקורבן הפשע.

זאת ועוד: החייל הזה הצליח במקום שבו אני נכשלתי. עברתי לשרת במנהל האזרחי בדיר אל בלאח בשיא האינתיפאדה הראשונה מכמה סיבות: שעמום מוחלט מבזבוז הזמן של שירותי בבקו”ם, קצת רצון בהרפתקה, והרבה אמונה שהחייל המצפוני במקום הנכון יכול למנוע מעשי נבלה.

אבל תוך חמש דקות מתברר לך ההגיון של כיבוש צבאי: מעשי נבלה מתבצעים על ימין ועל שמאל. הם מתבצעים על בסיס לילי. אם תחשוף את החיילים שהתעללו בילד, או את ההוא שריסק שולחן זכוכית עם קת הנשק ואמר בחיוך שהוא “מחפש בשולחן”, אז עשית את שלך – ויצאת מהמשחק. לא תהיה הזדמנות שניה. יעבירו אותך למקום שבו אתה לא יכול לדווח על אירועים כאלה. לא כדאי שתשמור את המעשה שלך לרגע חשוב באמת?

והוא בא, ולא ראיתי. בספטמבר 1990 רצחו חלאות את החייל אמנון פומרנץ. הם הציתו אותו בחיים כשהתחנן על חייו. באותו הלילה, הגיע הקפטן של השב”כ עם ילד בן חמש וזקן. הוא הורה לי לשמור עליהם. הילד, הסביר, הוא אחיו של אחד משלושת הרוצחים. ואז הוא הלך לקרוואן שלו לישון קצת.

זה היה הרגע. הייתי צריך להסיר את הפלנלית מעל עיניו של הילד, לקחת אותו ואת הזקן לשער, לפתוח אותו – היתה לי גישה למפתח – ולשחרר אותם. כנראה שהייתי עף לכלא לכמה שבועות. במבט לאחור, זה לא מחיר נורא כל כך. אבל זה לא מה שעשיתי. מילאתי פקודות. הבאתי לילד משהו מהמטבח – איזשהו דג ברוטב עגבניות – והאכלתי אותו כשעיניו וידיו קשורות. הרחתי את השתן שעל מכנסיו.

ואני מריח אותו עד היום. זה היה הרגע, ואני לא זיהיתי אותו.

(לימים למדתי מהתקשורת שהקפטן איים על הוריו של הילד שאם אחיו הרוצח לא יסגיר את עצמו, הקפטן ישלח את בן החמש למחנה מעצר, שם, הבטיח להם, הוא ייאנס. גבי ניצן כינה את הקפטן “אבו מתן”, על שם מתן וילנאי, אלוף הפיקוד שמכוחו כל זה קרה. אבל לא הייתי צריך את הפרט הספציפי הזה כדי להבין שהילד הוא בן ערובה.)

החייל מחברון לא חיכה לרגע הנכון. הוא ראה עוול – וזינק. האינסטינקטים שלו היו בריאים, ולא הושחתו. ואל יהיה הדבר קל בעיניכם: חיילי צה”ל מתודרכים שוב ושוב, על ידי הדרג הנמוך אך הקריטי (מ”מ, מ”פ) שלחיילים אסור לעצור מתנחלים או למנוע מהם לפרוע. מכאן נובעת התופעה שארגון יש דין נתן לה את השם “עמידה מנגד”: חיילים רואים מתנחלים מבצעים פשע, ולא עושים כלום. במקרה הרע יותר, שהוא נפוץ למדי, הם מתלווים למתנחלים לביצוע הפשע. דו”ח של יש דין, שנשען על עדויות של שוברים שתיקה, “עומדים מנגד”, מתעד את התופעה היטב. (גילוי נאות: הייתי פרילאנסר של יש דין בתקופה ההיא וכתבתי עליו עבורם בהרחבה).

ויש גם אנימציה מועילה.

אתמצת את החלק המשפטי בדו”ח: על צה”ל מוטלת החובה לאכוף את החוק בגדה המערבית, שנמצאת תחת כיבוש, וחלק מרכזי מחובותיו הוא הגנה על הנכבשים, קרי הפלסטינים. בפועל, החייל בשטח מקבל הנחיות שאומרות שבמקרה של אלימות מתנחלים, עליו לקרוא למשטרה. זו אכן מגיעה לעתים. זהו. זה היה החלק המשפטי. הוא פשוט למדי. עכשיו לכו לקרוא את העדויות של החיילים.

כלומר, אנחנו לא צריכים להיות מופתעים – חמש שנים אחרי שדו”ח עומדים מנגד ראה אור – שחיילים לא עושים כלום כשמתנחלים תוקפים פלסטינים לנגד עיניהם. כל מה שמלמדים אותם הוא לא לעשות כלום. אל תסתבכו, אל תדליקו את הגזרה, מה אנחנו צריכים תג מחיר עכשיו או שהמח”ט יצטרך להסביר את עצמו למתנחלים. שהמשטרה תתעסק עם זה. או לא.

ומדי פעם, כאותם נמרים חמקמקים שחיים או לא בעין גדי, אנחנו רואים חייל שחוש הצדק הטבעי שלו חזק יותר מהאינדוקטרינציה, שמשליך את הפקודות לפח ומסתער על פוגרומצ’יק. אז מולו צריך לכרוע ברך, כי התופעה הזו נדירה כל כך.

אבל לצה”ל צריך לומר: זוכרים את הביטוי “אירוע נקודתי”? אז הנה, אחרי כל כך הרבה שנים, יש כזה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

עייפה נפשי להורגים

רזאן אל נג’אר נרצחה על פי הנהלים: מבט חוזר אל מקרה הרג אחד מתוך כ-200 בטבח על גדר רצועת עזה

לשם שינוי, הצלף הישראלי שרצח את רזאן אל נג’אר לא התכוון לרצוח אותה.

הוא התכוון להרוג אדם חף מפשע אחר לגמרי.

מחר (שני) יהיה יום השנה השני לרציחתה של הפרמדיקית העזתית רזאן אל נג’אר על ידי צלף ישראלי. האחרון ירה בנג'אר כחלק ממדיניות הטבח של צה”ל על גדרות רצועת עזה. בשנים 2018-2019 הרג צה”ל לפחות 183 פלסטינים בהפגנות מול הגדר, ופצע למעלה מ-9,000 מהם.

רזאן לא היתה חמושה. היא העידה בעבר שחיילים כבר ירו בכיוונה. היא נהרגה, קבע תחקיר של Forensic Architecture והניו יורק טיימס, כאשר צלף ישראלי ירה לתוך קבוצה של פלסטינים לא חמושים, רבים מהם פרמדיקים. הכדור סטה ממסלולו, ניתז ורסיס שלו הרג את נ’גאר.

וזה היה רצח לכל דבר, כי אם אתה יורה לעבר אדם חף מפשע אחד והורג בטעות אחר, בכל מקרה ביצעת רצח.

צה”ל הודיע שהוא פתח בחקירת מצ”ח. עד כה, שנתיים לאחר מעשה, היא לא הסתיימה – או, אם הסתיימה, הצבא קבר את המידע. החמוש הישראלי שרצח אותה יכול לסמוך על מצ”ח: התו”ל שלה מתמצה בסיסמה הצה”לית של “עוד לא נולד הבנזונה שיעצור את הזמן”: מושכים כמה שיותר זמן בחקירה, עד שהחייל הרוצח או המתעלל יוצא מכלל תחולת חוק השיפוט הצבאי (חצי שנה עד שנה מרגע שחרורו). אופס, נגמר הזמן. פוס, אנחנו לא יכולים לגעת בך יותר. רק אל תשכח להתייצב למילואים, כן?

מותה של נג’אר משך את תשומת הלב הציבורית העולמית מכל הסיבות שישראל מתעבת: היא היתה צעירה, פוטוגנית, נחושה ובעלת ערכים, נהרגה פחות או יותר מול המצלמות, ואי אפשר היה להאשים אותה בשום צורה בטרור.

לא שדובר צה”ל לא ניסה. השקרן הממומן ביותר במזרח התיכון צריך לתת עבודה, אחרי הכל. אז הוא ערך סרטון באופן מגושם וניסה לטעון שהיא אמרה שהיא רוצה להיות מגן אנושי. לא שברור איך מישהו שרוצה להיות מגן אנושי מעניק לצה”ל אישור לירות בו, אבל השקרן הממומן ביותר במזרח התיכון הוא גם מהגרועים שבהם; כך שתוך זמן לא רב צץ הראיון המלא, שבו אמרה נג’אר שהיא “מגן אנושי כמצילה של הפצועים.” בין השקרנים של דו”צ בלט במיוחד אביחי אדרעי, נציג דו”צ בערבית.

ככה זה כשצה”ל הורג אדם חף מפשע: הוא חייב גם לרצוח את זכרו.

הרצח הזה, חשוב לציין, בוצע על פי הפקודות והנהלים של צה”ל. לא מדובר פה ב”אירוע נקודתי.” צה”ל הוציא פקודות שהורו לירות ירי חי ב”מסיתים מרכזיים”. כלומר, לא באנשים שהיוו איזושהי סכנה לכוחותיו, אלא מי שנתפסו כדמויות מרכזיות בהפגנות.

שורה של ארגוני זכויות אדם ניסו להציל את כבודה המסמורטט של מדינת ישראל, ועתרו לבג”צ. הם טענו שצה”ל יצר מפלצת בלתי מוכרת בתחום המשפט הבינלאומי. בזמן לחימה, מותר לצה”ל לירות רק לעבר לוחמים או אזרחי אויב שנוטלים חלק ישיר בפעולות איבה. כך, למשל, אילו היו המפגינים יורים לעבר החמושים הישראלים, ומישהו היה נוהג במשאית תחמושת כדי לסייע להם, מותר היה להרוג אותם ואותו. אבל דיני המשפט הבינלאומי לא מכירים במושג “מסית מרכזי” או “מסית ראשי”; הם מכירים ב”לוחם” או “לא לוחם.”

עורכי הדין של ארגוני זכויות האדם טענו שסט החוקים הנדרש במצב כזה הוא לא חוקי הלחימה – הרי לא היתה לחימה, היה טבח – אלא זה של אכיפת חוק; ובו מותר לפתוח באש רק במקרה של סכנת חיים ברורה ומיידית.

הם צדקו בכל מילה. באותה מידה יכלו לנופף תרנגולת מעל ראשם. בג”צ, כהרגלו בקודש כשזה מגיע לחיי לא יהודים, בגד ביעודו, וכמו יאיר לפיד הודיע שהוא תמיד מקבל את החלטת מערכת הבטחון.

אבל אז, כפי שמציינת עו”ד רוני פלי – אחת מל”ו – נכנסה לתמונה ועדת החקירות של מועצת זכויות האדם של האו”ם, וקבעה שיש חשד סביר לכך שצה”ל הפר את המשפט הבינלאומי. בשיח המקובל, המונח המעודן “הפרה של המשפט הבינלאומי” מתורגם בדרך למושג גס וברור הרבה יותר: פשעי מלחמה.

וראה זה פלא: זמן קצר לאחר ההחלטה הזו, שינה צה”ל בחשאי את נהלי הפתיחה באש שלו. מומחי הבליסטיקה שלו, כמסתבר, הזדעזעו לגלות שירי קליעים חיים מעל לקו הברך עשוי להוביל בסבירות גבוהה למוות, והפקודות שונו.

אתם יודעים, הפקודות הבלתי חוקיות שאושרו על ידי בג”ץ, בראשות הנשיאה חיות. על שופטים כמותה כבר אמר התלמוד ביחס לשופטים שחששו להרשיע את הורדוס: “בעלי מחשבות אתם; יבוא בעל מחשבות וייפרע מכם.”

ואנחנו נשארנו עם גופה של צעירה, חובשת, בת 20, שדמיה זועקים מן הארץ. אם האוזן איננה ערלה והלב אינו אטום או מושחת.

איתה, ועם האיש שירה בה, שטעם טעמו של דם אדם, ושכנראה כבר שוחרר לחייו האזרחיים. מה חשב כשראה את הדיווחים? האם נקפו ליבו? האם חגג, כמקובל, אחרי הרג ראשון? (האם היה זה הרג ראשון?) האם הבין מה עשה? האם יבין? האם המוות הזה ישנה את חייו? האם ירדוף אותו ויוביל למותו בדרך דומה, מידיו שלו, כפי שקורה לעתים תכופות מדי? או שמא, כפי שנפוץ פחות, הוא ישתוקק לטעום שוב את התחושה המשכרת של היכולת לקטוף חיי אדם פשוט כי זה אפשרי?

כנראה שלא נדע, כי אלא אם האיש יחשוף את עצמו מרצונו כחלק מתהליך של וידוי, צה”ל ימשיך לשמור על שמו סודי. אחרי הכל, אסור לגרום ליורה הבא לחשוב שתהיינה השלכות כלשהן למעשה הרצח. רוצחים אלמונים; וביותר מדי מקרים, משורה משחרר רק המוות.

ובעוד אנחנו מציינים את מותה של רזאן אל נג’אר, רצחו חמושי מג”ב אתמול (ז’) בירושלים את איאד אלחלאק, פלסטיני שסבל מאוטיזם. הוא נמלט מפניהם אל חדר אשפה, ניסה להסתתר מאחורי פח, ושם ירה בו רוצחו ארבעה עד שישה קליעים. איאד אלחלאק, לא היה חמוש ולא היווה כל סכנה. כמו אל נג’אר, איתרע מזלו להיוולד לקבוצה שדמה מותר.

ומי התיר את דמם? אפשר להטיל את האשמה, במידה ניכרת של צדק, על החמושים למיניהם, מפקדיהם, השופטים שקושרים את עיניהם מראש, התועמלנים אנשי ה-hasbara שמצדיקים כל מעשה נבלה, הפוליטיקאים שקוראים לירות כדי להרוג במי שמרים ולו מברג; אבל בסופו של דבר, החמושים והפוליטיקאים והשופטים מקבלים את משכורתם ואת הכבוד המוקנה להם מידינו. לא נוכל לומר “ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו.”

ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל.

הערה מנהלתית א’: ביום חמישי הבא, ה-11 ביוני, בשעה 19:00, אארח לשיחת זום את נציגת שוברים שתיקה מרפי בוביס, בפורמט AMA (Ask Me Anything). מרפי תתחיל את השיחה בכ-20 דקות של הרצאה כללית על הארגון ופועלו, ולאחר מכן יהיו שאלות מהקהל. מי מקוראי הבלוג שרוצה להשתתף באירוע, מתבקש לשלוח לי מייל לכתובת [email protected] ואשלח לו את הקישור.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)