החברים של ג'ורג'

הערה על הסכיזופרניות של מדיניות החוץ הישראלית

עצרת האו”ם קיבלה אמש (ו’) החלטה הקוראת לבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג (ה-ICJ, בית הדין לדיונים בין מדינות, לא ה-ICC, בית הדין הפלילי הבינלאומי) כדי שזה יקבע האם ישראל סיפחה בפועל את הגדה המערבית. הנער לעניינים מלוכלכים של נתניהו, גלעד ארדן, שמשמש כשגריר באו”ם, נכנס לטנטרום והודיע שהוא לא יגיע להצבעה כי היא נערכה בשבת; ואחר כך חילל את השבת, והוציא הודעת יח"צ שבה כינה את ההחלטה “בזויה” ו”אות קלון,” בתוספת ההערה הלעוסה עד מיאוס על כך ש”שום גוף בינלאומי לא יכול לקבוע שישראל כובשת בארצה ושנוכחותנו בירושלים או בגדה המערבית אינה חוקית.”

עצם העובדה שהנער לעניינים מלוכלכים הוא השגריר באו”ם אומרת מה חושבת ישראל על הקהילה הבינלאומית ועל הצורך להתחשב בה; גם העובדה ששר החוץ הפך לסרח עודף בממשלה (יהיו לנו שני שרי חוץ בקדנציה הקרובה, שניהם אפסים גמורים, והם יחלקו את התפקיד ברוטציה של שנה-שנתיים-שנה) מעידה על כך. לא שזה צריך להפתיע במיוחד: שר החוץ תמיד היה חלש בישראל, מימי שרת והלאה. גם הקשקשת על “אין כיבוש” שגרתית, למרות שהיא נוגדת את מה שישראל אומרת לבתי המשפט שלה-עצמה (שהסמכות שלה בשטחים הפלסטיניים הכבושים נובעת מהיותם ב”תפיסה מלחמתית”), שגם הם, יש לקוות, לא יהיו רלוונטיים בקרוב.

אבל מה שבאמת צריך למשוך תשומת לב הוא העובדה שישראל הרשמית המומה, המומה, מהתפיסה שהיא מבצעת סיפוח דה פאקטו – יממה לאחר שהממשלה הכריזה על קווי היסוד החדשים שלה, שהראשון שבהם הוא “לעם היהודי זכות בלעדית ובלתי ניתנת לערעור על כל מרחבי ארץ ישראל. הממשלה תקדם ותפתח את ההתיישבות בכל חלקי ארץ ישראל – בגליל, בנגב, בגולן, ביהודה ושומרון.” אני מופתע שהציונות הדתית לא יצרה משבר קואליציוני בשל ויתור על נחלת האבות בירדן, אבל המשמעות של ההצהרה הזו היא שחסל סדר העמדת הפנים הממשלתית על כך שאי פעם, מתישהו, ×™×”×™×” פתרון מדיני עם הפלסטינים. קווי היסוד האלה קובעים שלפלסטינים אין שום זכות בשטחים הפלסטיניים הכבושים; שכל השטחים הללו שייכים ל”עם היהודי.”

למדיניות כזו קוראים סיפוח דה פאקטו. ישראל לא ביצעה סיפוח רשמי – ×–×” ×™×”×™×” מאד לא נוח להנהגה שלה ולצבא שלה – אבל שלשום היא הכריזה על סיפוח בלתי רשמי. לפני 25 שנים × ×”×’ בנימין נתניהו להעמיד פנים שהמטרה המדינית שלו היא מדינה פלסטינית שהיא “פחות ממדינה”; הוא חזר על העמדת הפנים הזו בנאום בר אילן; ועכשיו, במסגרת הסרת המסכות הכללית שהממשלה הזו מביאה איתה, הוא מצהיר על סיפוח בלתי רשמי.

עוד צעד של סיפוח בלתי רשמי הוא מינויו של בצלאל “אני עדיין לא מתנדנד” סמוטריץ’ לשר במשרד הבטחון שממונה על הגדה המערבית. עד ×›×”, השתמשה ישראל בפיקציה משפטית כביכול לא הממשלה אחראית על הגדה המערבית, אלא המפקד הצבאי, עלוב פיקוד המרכז. מה אתם רוצים, התממה הממשלה, אנחנו מקפידים על דיני הכיבוש הצבאי. בפועל, כמובן, עלוב הפיקוד כפוף לשר הבטחון, שהוא, אפעס, חלק מהממשלה. וכמעט אף אחד לא שם לב לפיקציה, אבל עכשיו המינוי של סמוטריץ’ מושך אליה תשומת לב – והיא לא תהיה שימושית יותר. האדם שהציע לבצע רצח עם בפלסטינים הוא עכשיו המושל הצבאי שלהם. בהצלחה עם ×”-hasbara.

וכל זה, בסופו של דבר, הגיוני מבחינת ממשלת ימין שמימינה יש רק גדר תיל מחושמלת. מה שלא הגיוני הוא הסכיזופרניה של, מצד אחד, הכרזה על סיפוח, ומצד שני היבבות על כך שהעולם קורא למה שאנחנו עושים סיפוח. וכן, צריך להזכיר: האו”ם מייצג את העולם. לא רק את מדינות המערב בעלות רגשי האשמה המיותרים כלפי ישראל. הניתוק הזה מגיע לרמה סובייטית, וזה לא ייגמר טוב.

נקווה רק שהעברתה של המדינה היהודית מן העולם תתבצע מהר ובמינימום נפגעים. בדרום אפריקה זה נגמר טוב יחסית.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הציונות במסעה לאושש כל שקר אנטישמי: מחקר חדש, של בני מוריס ובנימין זאב קידר, מאושש שמועות שרווחו במשך עשורים. במהלך מלחמת 1948, הפעיל צה”ל חוליות שמטרתן היתה להרעיל בארות באמצעים ביולוגיים בישובים פלסטיניים, בישובים יהודיים שעמדו להנטש, ברצועת עזה, והיו תכניות שלא יושמו להרעיל גם את הבארות של קהיר ודמשק.

שרשרת הפיקוד היתה ברורה: מראש הממשלה ושר הבטחון דוד בן גוריון, דרך הרמטכ”ל בפועל יגאל ידין (בן גוריון העדיף להשאיר את יעקב דורי, שלא תפקד עקב מחלה, כרמטכ”ל הרשמי כדי שיוכל לבחוש ביתר קלות בפעולות הצבא), עבור במשה דיין וכלה במפקדי יחידות מסתערבים. האחראי על השגת הרעל היה אפרים קציר, לימים נשיא המדינה; קציר היה מעורב קודם לכן במזימה הכושלת של קבוצת נקם להרעיל ערים בגרמניה שלאחר מלחמת העולם השניה. נשיא ראוי למדינת ישראל, מה יש לומר.

הידיעה מזעזעת, אבל לא מפתיעה. הציונות תמיד נתפסה בעיני כמסע נקם נגד ההיסטוריה האנושית והיהודית. ההיסטוריה לקרימוסה (היסטוריית הדמעות) היהודית שימשה ומשמשת להצדקת מעשי הזוועות של הציונים. דומה שמשהו חולה במיוחד פועל כאן: בשינוי, כל עלילה נגד היהודים משמשת להצדקת השימוש בה על ידי הציונים.

המקרה המחליא במיוחד הוא של נסיון ההרעלה ברצועת ×¢×–×”: הפושעים נגד האנושות שנשלחו לבצע את המשימה נתפסו, המזימה נחשפה, והם הוצאו להורג. המצרים ההמומים דיווחו על מה שאירע – ואז מערכת ×”-hasbara מיהרה לטעון שמדובר בעלילת דם. כלומר, הציונים ניסו להרעיל בארות, בפועל ממש, וכשנתפסו מיהרו להתכסות בקורבנות היהודים של 1348 וימים אפלים אחרים כדי להסתיר את פשעיהם. זכרו את הטריק ×”×–×” (חתום עליו אבא אבן) בפעם הבאה שתקראו הודעת דו”צ שמכחישה פשע חריג של כוחותינו.

טרולי ה-hasbara נוקטים בשני תרגילים מול הפרסום. הראשון הוא טענה שהרעל היה מיועד רק לישובים פלסטינים שהוחרבו, כדי למנוע מהפליטים לחזור אליהם. הם אפילו לא מבינים מה הם כותבים: לגיטימי בעיניהם להרעיל פלאחים שבסך הכל ניסו לחזור הביתה. אבל, כאמור, הידיעה על נסיון ההרעלה ברצועת עזה מכחישה את הטיעון הזה.

הטענה השניה של הטרולים היא שמדברים יותר מדי על הנכבה של 1948 ושזה היה מזמן. אנחנו מדברים על אנשים שמדינתם לא מפסיקה לדבר על שואת היהודים ש<בודק רשימות> הסתיימה שלוש שנים לפני הנכבה. אם האירועים של 1944 ראויים לדיון, כך גם האירועים של 1948. אבל, כמובן, הטרולים האלה הם חלק ממסע הנקמה הציוני נגד ההיסטוריה. הלוואי שמישהו ימצא תרופה לרעל התודעה הציוני.

הנכבה נמשכת: הדבר החיובי היחיד בימים האחרונים הוא הסרת המסכות. פורעים יהודים יצאו לפוגרום בחווארה שבאזור שכם השבוע, שרפו בית קפה ומשאית ותקפו פלסטינים. חמושי צה”ל נכחו במקום וכרגיל, לא עשו דבר. הצבא וההתנחבלות חד הם.

חווארה הפכה בחודשים האחרונים למוקד התקפות של פורעים שנראים מגיעים מיצהר, ואחד מבכירי יצהר, צבי סוכות, מעודד פרעות כאלה. פורעים פושטים על חווארה שוב ושוב, כשהתואנה שלהם היא שיש במקום דגלי פלסטין. חווארה נמצאת בשטח בי, והנפת דגלים כאלה חוקית שם. וזה לא משנה כלום, כי הפורעים מגיעים והחמושים איתם; לעיתים החמושים עצמם מסירים דגלי פלסטין. כל הסרה של דגל כזה, יש לציין, היא עבירה פלילית של גניבה, אבל לכולם ברור שהפורעים לא יועמדו לדין. פלסטיני שינסה להגן על גופו ורכושו מפני הפורעים יותקף מיד על ידי החמושים המלווים אותם, ושעות לאחר מכן השב”כ ישלול את רשיונות העבודה שלו ושל בני משפחתו.

אבל כל אנשי המרכז הרדיקלי יזדעזעו עד עומקי נשמתם כשיציינו בפניהם שישראל מיישמת משטר אפרטהייד. הם יקראו לכך עלילת דם (וראו הקטע הקודם). כמו המשטר הפוטינסטי, הציונים מאשימים אחרים במה שהם עצמם עושים.

במקביל, נמשך הטיהור האתני במספר יטא. כוחות צה”ל ממשיכים להתאמן באש חיה בין בתים, לא מניחים לתושבים שנת לילה, הורסים בתים, כשברקע מתנחלים פושטים על הכפרים ותוקפים פלסטינים מדי יום. לעתים שתי הזרועות של המיליציה הציונית, אלה שבמדים ואלה שבלעדיהם, פועלים במשולב נגד הפלסטינים.

הנכבה היא תהליך מתמשך. היא לא נגמרה ב-1948. בשנות ה-50 היא עברה שינוי והפכה ללגליסטית (הפרטים אצל עזריאל קרליבך). מהותה היא טיהור אתני של הפלסטינים מכל שטחי פלסטינה. בדובר צה”ל, מפקדת ה-hasbara הראשית, מבינים שפינוי מסיבי של פלסטינים יצטלם ממש רע, ושהוא יהיה כרוך באלימות חריגה; על כן הצבא והמתנחלים פועלים בנגיסות. המטרה היא להפוך את חייהם של הפלסטינים בלתי נסבלים עד כדי כך שהם יברחו. זה אפילו מסורתי: אחר כך אפשר יהיה לחזור על השקר של 1948 ולומר ש”הערבים ברחו.”

תהליך הסרת המסכות, בימי בחירות, מראה לנו עד כמה הציונים, כמעט בלי יוצא מן הכלל, שותפים לתפיסה של טיהור אתני – תפיסה שבלעדיה אין לציונות קיום. אף אחד לא מדבר על מספר יטא. לא תשמעו מילה בנושא מהאיש שמשחק בתפקיד ראש הממשלה, שלא לדבר על המוקיון שמשמש כשר הבטחון. התקשורת היהודית מפמפמת כל הרג של חמוש ישראלי – שכולם מטרה לגיטימית לאלימות פלסטינית מעצם היותם חמושים בשטח כבוש – כאילו מדובר ברצח, ומדווחת על האירועים במקוטע, כדי שאף אחד לא יחשוב שבעצם, יכול להיות קשר בין מה שהחמושים עשו אתמול לעובדה שמשיבים להם אש היום.

מבחינה זו, עדיף לנו שבן גביר יהיה שר הבטחון. העולם יבין בדיוק עם מי יש לו עסק, ושאריות הנסיון של הציונים להתלות בנרצחי השואה יתמוססו. צה”ל לא יקבל כוחות-על מעצם המינוי של בן גביר, היכולות הלוגיסטיות העלובות שלו (חמושיו בגדה סובלים ממחסור במזון ראוי ודיור ראוי) לא ישתפרו. מערכת המשפט הישראלית היא ממילא חלק מובנה ומובהק ממשטר האפרטהייד. אין הבדל ראוי לציון בין בן גביר ובין יאיר “להרוג כל מי שמרים מברג” לפיד אלא ברטוריקה. מינוי בן גביר ירסק את הלגיטימציה לקיומה של המדינה הציונית. הגיע הזמן.

המרכז הציוני הרוויח את בן גביר ביושר. ואולי ×–×” יאלץ אותו להביט במציאות שהוא מקפיד להכחיש כל כך. לא בטוח שזה יקרה – הם מתורגלים בהכחשת המציאות – אבל לפחות נאלץ אותם להתאמץ קצת.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה ב': סיפור קצר שלי, "בחזרה ללאמיה", זכה במקום השלישי בפרס עינת ובפרס חביב הקהל. תוכלו לקרוא אותו כאן.

(יוסי גורביץ)

בג”צ מאמץ את החקיקה הרדיקלית ביותר של הנאצים

בית הדין הגבוה לעוול אישר שוב השבוע הריסת בתים של משפחות פלסטיניות. בזה בפני עצמו אין יותר מדי חדש: פשעי המלחמה הללו הם שגרתיים. ראוי, עם זאת, להתייחס לנימוק של השופט יוסף אלרון.

אלרון, לא בדיוק המחק החד בקלמר, הוא עוד אחד מהמסמרים בלי ראש שנעצה איילת שקד במערכת המשפט שלנו. הוא כתב כך: “בסופו של יום, בחירתו של אסעד [א-ריפאווי, אחד הנאשמים בפיגוע באלעד; חשודים פלסטינים לא ראויים, מבחינת אלרון, לאזכור בשם משפחתם – יצ”ג] ומעשיו הבלתי אנושיים הובילו את בני משפחתו למצוקתם הנוכחית. אם חפצים אחרים השואפים לבצע פיגוע טרור לחסוך סבל ×–×” ממשפחתם – ביכולתם לעשות כן.”

אבל לא כך. לא אסעד א-ריפאווי “הוביל את משפחתו למצוקתה הנוכחית”: השופט אלרון הוא שעשה כן. הוא בחר, בדעה צלולה, להעניש אנשים שלא פשעו (ואיש לא טוען שהם פשעו) בגלל מעשיהם לכאורה של בני משפחותיהם. מסתבר שאליבא דבג”ע ”איש בחטאו יומת” לא חל על פלסטינים.

לתפיסה הזו יש שם: זיפנהאפט. אשמת דם. מקורה במשפט הגרמני העתיק והיא אומצה על ידי המשטר הנאצי בשיא הרדיקליזציה שלו, סביב 1944. התפיסה היא שהמשפחה אחראית על מעשי כל אחד מבניה והיא תישא בעוונו. בציבור היהודי התפיסה הזו רווחת ביחס לפלסטינים: אנחנו נוקטים מזה שנים בטרור של מדינה כלפי בני משפחה שלא פשעו. יש סיכוי סביר ששופטי אוון כמו אלרון יהרסו את בתיהם, אבל עוד לפני שזה יקרה, המנהל האזרחי יבטל את אישורי העבודה והכניסה לישראל של כל קרובי המשפחה, לפחות בדרגה ראשונה. אירונית – אוי לאירוניה כזו – ×–×” עובד גם ההיפך: אם חמוש צה”ל או פורע יהודי הורגים פלסטיני, אוטומטית מתבטלים האישורים של בני משפחתם. אחרי הכל, הם עשויים לחפש נקמה.

כשהורה אלרון להחריב את בית משפחת א-ריפאווי, אסעד א-ריפאווי היה בגדר חף מפשע. כתב התביעה נגדו הוגש לפני פחות מחודש. טכנית, עומדת לא-ריפאווי חזקת החפות. אבל השופט היהודי אלרון מבהיר לנו מה שווה חזקת החפות של פלסטיני: אפשר לנקוט נגד משפחתו בסנקציות החמורות ביותר שמתיר החוק לפני שהוא הורשע בכלל. כי, נו, אתם יודעים, הוא לא בדיוק בן אדם. הוא פלסטיני, הלוט, בן לאוכלוסיה מתקוממת שיש לדכא. זכויות אדם זה לאחרים. אלרון יודע שהוא לא יצטרך אי פעם לעמוד במבוכה שבה הורה להרוס את ביתו של אדם שנמצא חף מפשע קודם למשפטו, כי הוא יודע היטב מה שווה בית משפט ישראלי.

ואי אפשר שיהיה אחרת בדיקטטורה צבאית, ואנחנו מנהלים דיקטטורה צבאית כבר יותר מ-55 שנים. הדיקטטורה, בהכרח, תשחוק את המשפט והצדק: אם התקיימו משפט וצדק, הדיקטטורה לא יכלה להתקיים. נהגו לומר פעם ש”הכיבוש משחית”: השופט אלרון, כשהוא גוזר עונש על קרובי משפחה של אדם שטרם נשפט, מדגים לנו את עומק השחיתות. הוא מדגים לנו כיצד כבר אי אפשר להבחין באי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, שכן העין התעוורה מזמן והלב אטום ומושחת עשורים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם, כמו גם להתנצל על מיעוט הכתיבה. החודש האחרון היה קשה.

(יוסי גורביץ)

הסימנים מעידים שצה”ל מטייח את העובדה שהעיתונאית שירין אבו עאקלה נורתה במכוון על ידי חמוש צה”ל – שהורעל על ידי תרבות הגיימיפיקציה של צלפי צה”ל

בשנת 2003, ירה סמל צה”ל תייסיר אל הייב בצלם הבריטי טום הרנדל ברפיח, בזמן שהרנדל ניסה להגן בגופו על ילדים שלעברם ירו חמושי צה”ל. באותה התקופה מותו של נתין זר מירי צה”ל עורר עדיין סערה, ולאור העובדה שלרוע מזלו אל הייב לא נולד יהודי, הוא ריצה חמש שנות מאסר על מה שהיה הרג במקרה הטוב, רצח במקרה הרע.

מקרי רצח אחרים על ידי צה”ל ברפיח באותה התקופה לא עירבו נתינים זרים, כך שלעולם לא נדע מי היה הצלף הישראלי שהרג ילד בן חמש שהלך עם מטבע של חצי שקל לקנות ממתקים.

[…]

באותה השנה, דרס דחפור צה”ל למוות את רייצ’ל קורי, פעילת שלום שלבשה אפוד זוהר והתייצבה בין הדחפור ובין הבית הפלסטיני שהוא ניסה להרוג. ישראל טוענת עד היום שמדובר בתאונה, אבל כשמצ”ח החלו לחקור את נהג הדחפור, עלוב הפיקוד דורון אלמוג הורה להפסיק את החקירה. הערפד הרשמי של המכון הפתולוגי, ד”ר יהודה היס, שמר לעצמו חלקים מגופתה של קורי.

[…]

שנה לאחר מכן, ב-2004, גם באזור רפיח, התקרב סרן ר’ אל ילדה פצועה אנושות, איימן אל המס (שתוארה במערכת הקשר כ”ילדה בת 10, מתה מפחד”) וירה בה שני קליעים. הוא טען אחר כך – בלא יודעין, מבצע הטרמה לאלאור אזריה – שהוא “חשש שהיא נושאת מטען” – ועל כן, כמובן, המעשה ההגיוני ×”×™×” לירות בה מטווח קצר. אחר כך הוא נתן פקודה בקשר “לירות בכל מי שמתקרב, גם אם הוא בן שלוש.”

ר’ הועמד לדין צבאי באשמת חילול גופה. הוא זוכה.

[…]

ב-15 במאי 2014, בן דרי, חמוש משמר הגבול, החליף את קליעי הגומי שבמחסנית שלו בקליעים חיים, וירה והרג לפחות פלסטיני אחד, כנראה שניים; צה”ל שיקר ושיקר ושיקר – בכלל ×–×” שר הבטחון, בוגי “משה” יעלון – ואמר שהוא לא ×”×™×” מעורב, ×›×™ הכוחות שלו ירו רק גומי. הסרטון של בצלם, טען בוגי, מבושל. אבל אז צץ סרטון נוסף, ולצבא לא היתה ברירה אלא לפתוח בחקירה.

דרי הורשע, במסגרת הבדיחה שהיא הצדק הצבאי, ב”גרימת מוות ברשלנות”. הוא ריצה פחות משנת מאסר.

[…]

בפורים 2016, כידוע לכל, התקרב אלאור אזריה לפלסטיני פצוע אנוש, עבד אל פתח אל שריף, הסיר את הקסדה שלו, ורצח את אל שריף. לרוע מזלו של אזריה, הוא נלכד במצלמות. תחילה רצתה התביעה הצבאית להאשים אותו ברצח, שזה מה שקרה שם, אבל אז נבהלה מדעת הקהל והלכה על הריגה. אזריה טען שהוא ירה באל שריף כי חשב שיש עליו מטען, ועל כן, כמובן, עשה זאת מטווח אפס. הוא ריצה שנת מאסר בקושי.

[…]

במארס 2010 דיווח דובר צה”ל בקול מתנשף על כך שקבוצת חיילים הגנה על עצמה מפני פיגוע קלשון. יממה לאחר מכן כבר נאלצו בצה”ל להודות שלא היה קלשון, ושמפקד הכוח חש מאוים ממזרק, שאגב כלל לא נמצא. ההרוגים היו שני פלסטינים כפותים שהכוח עיכב זמן קצר לאחר מכן. על כל פנים, הסמל שירה בשני פלסטינים כפותים לא הועמד לדין, כי בצה”ל אמרו שהוא “חש בסכנה.”

[…]

הבאתי את כל המקרים האלה, שאין ספק שהם טיפה בים – רוב ההרוגים הפלסטינים לא מושכים תשומת לב – ×›×™ הטענה המרכזית של צה”ל אחרי הרג שירין אבו עאקלה היא ש”אנחנו לא הורגים עיתונאים.” וואלה. אולי הייתם צריכים לחשוב על קו ×”×”×’× ×” ×”×–×” לפני שהפצצתם את משרדי AP.

הפרקליטה הצבאית הראשית, יפעת תומר-ירושלמי (זכרו את השם: צפוי לה עתיד מזהיר בהאג) החליטה שלא לפתוח בחקירה פלילית ביחס להריגתה של אבו עאקלה משום שלדבריה אין חשש לפלילים. שזו, תצטרכו להודות, טענה מעניינת כשהיא מגיעה לפני חקירה. שלא לציטוט, אמרו בצה”ל שהם חושבים שהציבור לא היה עומד במראה של לוחמים שנחקרים באזהרה. כמובן, מה שהם מתכוונים לומר שהוא שהם לא מוכנים יותר לעמוד מול הציבור ולהסביר לו שיש לאכוף חוק על חיילים שהרגו או פצעו פלסטינים.

למותר לציין, חקירת מצ”ח לא היתה בדיוק איום של ממש על חיילי צה”ל שפגעו בפלסטינים גם קודם לכן. כפי שעולה מנתוני יש דין הטריים, 72% מהתלונות שקיבל צה”ל ביחס לפגיעה בפלסטינים נסגרו ללא חקירה פלילית. וכמובן, חקירה פלילית לא מובילה להעמדה לדין. השטיק של מצ”ח הוא למרוח את הזמן עד שהחייל יוצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי. הסיכוי של פלסטיני שהתלונן על אלימות מצד חייל לראות אותו עומד לדין הוא 2%. ביחס למאות התקיפות שהובילו להרג אזרחים ברצועת עזה לפני שנה, במבצע “שמור על נתניהו” (השם הרשמי יותר הוא ‘שומר החומות’), מצא יש דין שהועברו 84 מקרים לחקירת “המנגנון” שהקים צה”ל; ומתוכם רק אירוע אחד (1) הוביל לחקירה עד כה. 30% מהתלונות נסגרו ללא חקירה. השיטה, יש להניח, היא השיטה הרגילה של צה”ל: למסמס את החקירה עד שישכחו ממנה. זוכרים את פרשת השופט הירדני? לא? מצוין. ככה צה”ל אוהב אתכם.

ביחס להרג של אבו עאקלה, דובר צה”ל התנהל מלכתחילה כמי שיש לו מה להסתיר. הטענה הראשונה שלו היתה שהיא נהרגה מאש חמושים פלסטינים, וכדי לערבב את השיח – כמו שעשה בפרשת הטבח על המרמרה – הוא הפיץ סרטון שלא קשור לכלום. לרוע מזלו, צה”ל מתמודד עם מקצוענים: תוך שעות, בצלם הראו שבליסטית, בלתי אפשרי שקליע שנורה מהמקום שבסרטון של צה”ל יפגע באבו עאקלה.

שעות לאחר מכן (לא לפני שדובר צה”ל אמר, בקולו, ש”עיתונאים חמושים במצלמות”), צה”ל כבר התחיל לבצע תמרון לאחור. פתאום זה נהיה “אנחנו לא יודעים מי הרג אותה”, “הפלסטינים משבשים את החקירה”, ואחר כך “כן, זה כנראה היה חמוש שלנו, אבל אנחנו לא פותחים בחקירה כי אין חשד לפלילים.”

מה קרה בפועל? כפי שמראה התחקיר של בלינגקט, שלושה ימים לאחר הרצח (לא שימוש מקרי), האש הגיעה מכוח של צה”ל שנמצא כ-170 עד 190 מטרים ממיקומה של אבו עאקלה. לחמושים הפלסטינים, שהיו במרחק של 300 מטרים, לא היתה יכולת לפגוע בה. התחקיר של CNN מהשבוע שעבר מוסיף מידע חסר: מקבץ הירי לעבר אבו עאקלה היה צפוף מאד. קליע אחד פגע בה, שלושה אחרים בעץ שהיא נפלה לצידו. זה לא ירי מקרי.

כאן אציין נקודה משלי: אבו עאקלה חבשה קסדה. חמושים פלסטינים בגדה המערבית לא חובשים קסדות. החמוש הישראלי שכיוון אליה את נשקו פגע בין השכפ”צ לקסדה. הוא אולי לא ידע שמדובר באזרחית אמריקאית מפורסמת, אבל הסיכוי שהוא לא ידע שהוא יורה לעבר עיתונאי/ת נמוך מאד.

למה הוא ירה? כנראה שלעולם לא נדע, כי צה”ל יסתיר אותו עד יומו האחרון. אבל יש כמה סיבות אפשריות. ראשית, הוא ידע שהוא לא יסתבך. הוא ידע שדובר צה”ל יכסתח אותו ושהפצ”רית תחפה עליו. כלומר, הוא ידע שלא יהיה מחיר.

שנית, לקלעים וצלפים בצה”ל יש תרבות ציד. הם מתרברבים ב”הבאת ברכיים” וב”איקסים.” צלפים ששהו על הגדר בעזה בזמן הטבח שם התרברבו במספר ה”ברכיים שהביאו”, כלומר מספר האנשים שהם הפכו לנכים. אחד מהם אמר ל”הארץ” ש”בגדוד היו מסתלבטים עליי, 'תראו, הנה הרוצח'. כשהייתי חוזר מהשטח היו שואלים: 'נו, כמה היום?' צריך להבין שלפני שאנחנו הגענו, ברכיים היו דבר שקשה להשיג. הסתובב סיפור על אחד הצלפים שיש לו 11 ברכיים, והדיבור היה שאין מצב שמישהו עובר אותו. ואז אני הבאתי שבע־שמונה ברכיים ביום אחד. תוך כמה שעות כמעט שברתי את השיא שלו.”

צלפים שהתראיינו ל’המקור’ של דרוקר אמרו דברים דומים מאד. אחד מהם החזיק את התרמיל של הקליע של האדם הראשון שרצח ואמר ‘זה התרמיל שהפך אותי לגבר’.” אחר דיבר על כך שיש “דור של ילדים ברצועת עזה שלא ישחקו כדורגל.” הם דיברו על ‘יש פה משחק עם נקודות’ ו’המסיבה התחילה’.

זה לא קרב בשום צורה: זה משחק, ציד, כשהמטרה היא אדם. המטרה של הצלף היא להביא ברכיים, להביא איקסים, להביא כבוד לפלוגה. הירי באבו עאקלה היה, בסבירות גבוהה למדי, בניגוד לפקודות; מפקד הכוח לא רצה בו, אלוף הפיקוד עוד פחות מכך. לצה”ל הרצח הזה גרם כאב ראש ענקי. אבל הוא לא יכול לצאת נגד הרוצח, גם כי דעת הקהל היודו-נאצית לא תסבול זאת, וגם משום שעל דוכן העדים הוא יוכל לפלוט דברים מזיקים מאד. הוא יכול לדבר, למשל, על תרבות הציד והגיימיפיקציה של הרג ונכות שצה”ל מעודד, וזה יכול לגרום לכל מיני עיתונאים לבחון מקרי הרג שהיו שורה ורבע בדיווח, שהתבסס כולו על הסחריר של דו”צ.

מי צריך את ×–×”? מה גם שהמולך במדים הירוקים צריך את הקלעים האלה, צריך לשכנע אותם שמדובר במשחק, צריך לזרוק אותם לכלבים אחר כך. אז לא, בואו לא נחקור. בואו לא נעמת את הגרסה של היורה עם הגרסה של האנשים שהיו סביבו במהלך הירי ולאחריו. בואו לא נשאל אם הם פרצו בצחוק, אם הם שאגו “דפקת אותה, אחי!”, אם לא היו חגיגות ספונטניות – עד לרגע שבו הסתבר שאופס, זו עיתונאית בינלאומית עם אזרחות אמריקאית.

×›×›×” ×–×”.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

את קבר יוסף צריך להרוס, כי דם חשוב מאבנים. ומי שמיילל על “זכות הפולחן” מעדיף לשכוח שישראל מנעה כניסה של מוסלמים אליו אף שהיה אתר מוסלמי

המון פלסטיני השתלט הלילה (א’) לזמן קצר על קבר יוסף, גרם נזק למקום והצית אותו, אבל לרוע המזל לא גרם מספיק נזק. היתה להם הזדמנות להחריב את המקום עד היסוד, והם החמיצו אותה. חבל. נקווה שבפעם הבאה מישהו יזכור להביא טרקטור.

ואוטומטית, כמובן, עולה הזעקה על “פגיעה במקומות קדושים”, וכרגיל מי שמעלה אותה לא מכיר את המציאות. קבר יוסף נמצא בתוך העיר שכם, שלכאורה היא שטח פלסטיני אוטונומי – אבל בפועל שטחי איי הם בדיחה. צה”ל פועל בהם על בסיס לילי. הנוהל הוא שהמת”ק מתקשר למשטרה הפלסטינית, זו מתקפלת, ואז צה”ל נכנס פנימה. הסכמי אוסלו דיברו על “מרדף חם”, לא על מעצרים שגרתיים, אבל הם משרתים רק את צה”ל והימין היהודי מזה שני עשורים. צה”ל נכנס לג’נין אחרי שני הפיגועים האחרונים, הרג לא מעט בני אדם, ואף אחד לא עצר ואמר “רגע, ג’נין ×–×” לא בשטח איי?” ×›×™ הפנמנו מזמן שלשטח איי אין שום משמעות.

המקרה של קבר יוסף מיוחד. מדי כמה שבועות, כוחות גדולים של צה”ל מלווים לשם – לתוך עיר פלסטינית, נדגיש שוב – כמה אוטובוסים של מסוממי יהוה, חלקם הגדול מתנחלים. הם מטילים עוצר על כל האזור, סוגרים את העסקים בסביבה, ומגרשים מהאזור כל פלסטיני כדי ליצור “סביבה סטרילית” למתנחלים. מאחר ואנשים לא אוהבים שכוחות חמושים ופסיכיים של דת אחרת פולשים לעיר שלהם, יש התנגדות. כתוצאה מההתנגדות, חמושי צה”ל יורים בפלסטינים.

ב-20.3.2019, צה”ל הרג שני פלסטינים במהלך כניסה לשם; הצבא טען – אתם רשאים להאמין לו, אבל אין סיבה טובה – שהם השליכו מטענים. ברגע שצה”ל מעלה טענה כזו, קורה משהו ראוי לציון: אוטומטית אין חקירת מצ”ח. זו “פעולה מבצעית.” כחודש לאחר מכן, חמושי צה”ל פצעו 11 פלסטינים בירי גומי ואמצעים אחרים; עשרות סבלו משאיפת ×’×–. בדצמבר אותה שנה, חמושי צה”ל פצעו תשעה פלסטינים בירי גומי. ב-5.7.21, צה”ל ירה בפלסטיני שהיה ברכבו; הוא איבד שליטה ונפגעו אנשים אחרים. ב-27.7.21, חמושי צה”ל פצעו חמישה פלסטינים, ביניהם עיתונאי, במהלך כניסה לקבר יוסף. בנובמבר 2021, שוב ירו חמושי צה”ל בפלסטינים במהלך ×”×’× ×” על מסוממי יהוה בלב עיר פלסטינית. הפעם המקרה משך תשומת לב ×›×™ החמושים גם נכנסו לבתים ותפסו גגות. כשבוע לאחר מכן, החמושים ירו קליעי גומי בשלוה פלסטינים (אחד מהם נפגע בחזהו), וגרמו לעשרות לשאיפת ×’×–. הפעם האחרונה שמשהו ×›×–×” קרה, על פי הרישומים שלי (והם חלקיים), היתה ב-15.3.22. פעם אחר פעם.

במילים אחרות, כדי להגן על אבנים קדושות ופסיכים דתיים, חמושינו האמיצים יורים באנשים. שוב ושוב ושוב. והתקשורת היהודית, כמובן, לא מדווחת על התקריות האלה, ×›×™ האנשים שנורים אינם יהודים. כל כניסה לקבר יוסף מצריכה הפעלה של כוחות גדולים מאד של צה”ל – כלומר, הרבה אנשים עצבניים בלב עיר זרה ועוינת בצדק. מדי פעם, צה”ל עורך “כניסה מדומה” לשכם – מביא אוטובוסים ריקים, מחכה שהפלסטינים יצאו, ויורה בהם. המינוח הצבאי המקובל לפעולות כאלה הוא “גירוי ותגובה.”

בפועל, קבר יוסף הוא המסמר של ג’וחא מהבדיחה הידועה. ג’וחא מכר את הבית שלו לאדם אחר במחיר נמוך, אבל תוך גביית הבטחה שהוא יוכל לבוא לבקר מסמר שתקע בקיר שם. נשמע זניח. אבל ג’וחא הגיע לבקר את המסמר פעם אחר פעם, בעיקר בלילה, עד שהקונה המסכן התחרפן וויתר על הבית. קבר יוסף הוא המסמר של ג’וחא, שמספק לצה”ל תירוץ לפרוץ לשכם פעם אחר פעם ולירות בתושבי המקום.

אז מאחר ודם אנושי – גם אם הוא פלסטיני; אני יודע, אני יודע, ×–×” לא מובן לישראלים – יקר יותר מאבנים, הפלסטינים יעשו לכולנו טובה ענקית אם, בפעם הבאה, הם לא יסתפקו בשריפה פוטוגנית, אלא יביאו דחפור וישטחו את המקום היטב. לקציני צה”ל אין את עמוד השדרה לומר לדרג המדיני שאין שום הגיון בסיכון ×—×™×™ אדם עבור פלישה לעיר זרה לצורך תפילות, ולכן הפלסטינים הם אלה שצריכים לנקות אחרי צה”ל והמתנחלים.

ומה לגבי הזכות לפולחן? פולחן תעשה בארץ שלך. אין לך זכות פולחן שדורשת פלישה צבאית לעיר זרה. כמו כן, נוהגים לשכוח אבל האתר היה בשעתו מוסלמי, ומאז 1967 ועד היום כניסתם של מוסלמים למקום אסורה. כנראה שזכויות פולחן הן, איך לומר, לא בדיוק חקוקות בסלע.

(אגב, קבר יוסף הוא המקום הידוע ביותר, אבל הוא לא היחיד: “קבר יהושע בן נון” בכיפל חארס הוא עוד מוקד לפלישות צבאיות לצרכי פולחן.)

למותר לציין, אנחנו חיים במדינה יהודית, כך שהטיעון “אבל יוסף/יהושע בן נון הוא דמות מיתולוגית והקבר הזה בוודאות לא שלהם” לא עולה בכלל לדיון. אבל את הדיון הזה נצטרך לנהל עם קהל רציונלי יותר.

ועוד דבר אחד: חמושי צה”ל ירו היום (א’) למוות בע’אדה אברהימי עלי סבתין, בת 49 מבית לחם, כי “התקרבה בצורה חשודה לכוח.” הבהמה הירוקה נאלצה להודות שהיא לא נשאה עליה כל נשק. הפלסטינים אומרים שהיא נורתה בדם קר, אבל זה בסדר: אף אחד לא יחקור. היא לא יהודיה.

הערה אישית: כל מה שקרה בחודש וחצי האחרונים, בדגש מובהק על האירועים באוקראינה, הרחיק אותי מאד מכתיבה אקטואלית. הכל היה כואב מדי. עמכם הסליחה.

(יוסי גורביץ)

שלוש הערות על המצב

הבעיה שלנו היא עודף פרגמטיות: בתגובה למה שכתב עדו, אני רוצה להשיב בכמה נקודות. ראשית כל, ×–×” לא התפקיד שלי לשחק את ה”פרגמטי”. כאלה יש לנו מספיק, למעשה יותר מדי. “פרגמטיות”, במובנה הישראלי, איכשהו תמיד מתכנסת לתמיכה ברוב היהודי ובדיקטטורה הצבאית הישראלית. לדבר על הגולן? את מי תשכנע? עזוב עכשיו שהממשלה היא זו שהעלתה את נושא הגולן לסדר היום, כשהחליטה לערוך שם הפגנה – היא קראה לזה “ישיבה חגיגית” – ולהעביר מיליארדים לחיזוק ההתנחלויות שם.

פרגמטיות היא לא לדבר על הגולן, לטעון שהפלסטינים צריכים לקבל את גושי ההתנחלויות הישראלים (ולא להסביר, כי אין איך, מאיפה הם יפוצו על כך), ולהתייחס לאלימות הפלסטינית המזערית כשוות ערך לאלימות הישראלית המסיבית, השקופה והיומיומית. כן, חיילים שמפטרלים בכפר פלסטיני הם אלימות. אנחנו פשוט רגילים אליה. פרגמטיות היא להסתפח באיטיות למחנה שאומר עזוב, זו המציאות, אי אפשר לשנות אותה.

אני לא מחסידיו של בשאר אסד, ויעידו כל חברי חד”ש שעצבנתי בנושא, אבל השאלה של הגולן גדולה מבשאר אסד, שלא לדבר מנפתלי בנט. זו שאלה של עקרון היסוד של המשפט הבינלאומי: שאדמה לא נרכשת יותר בכוח הזרוע. המשפט הבינלאומי גדול מישראל וסוריה גם יחדיו. מה שהפרגמטיות הישראלית – תמיד פרגמטיות על חשבון מישהו אחר, כמובן – מנסה להשיג הוא להחזיר אותנו לימים שלפני המשפט הבינלאומי. ואלו היו ימי ברבריות מובהקים. כשישראל מספחת את הגולן, היא מסיגה את כל העולם אחורה ב-80 שנים. נוח לישראל להתעלם מהמשפט הבינלאומי, נוח לשר החוץ הבור שלה להתרפק על הסכם ווסטפאליה מבלי שיהיה מסוגל להבין את משמעותו: רודנות בפנים המדינה וסמכות הכרזת מלחמה על פי רצון השליט. במאמר שלו, לפיד אפילו הביע התנגדות לעצם קיומו של האיחוד האירופי, ×›×™ המשמעות שלו היא ויתור על סמכויות לאומיות. העמדה הזו נחשבת ימין קיצוני באירופה; בישראל היא מתיימרת להיות מרכז.

כל זה לא מובן לישראלים, כי הקפידו מאד לא ללמד אותם על זה; ועל כן הם מופתעים שוב ושוב לשמוע אחרים, במיוחד אירופאים, מעלים את הנושא. משפט בינלאומי נשמע להם כמו פנטזיה, ומרושעת במיוחד, כי היא מציבה אותם בצד הרע של ההיסטוריה.

שבו, מה לעשות, הם נמצאים. ולא נצא מפה בלי שנצטרך ללמוד מושגים חדשים, ממשפט בינלאומי ועד זכויות אדם. אני יודע שהם לא פופולריים פה, אבל, מה לעשות, אלה הדעות שלי ואני לא מתכוון להמיר אותן במקטרת אופיום של “פרגמטיות.” כשהימין הקיצוני הוא המרכז פה, על אחת כמה וכמה שחובה להשמיע עמדות שמאל, כי כשאנחנו מקפלים את הדגלים שלנו כדי להיחשב פרגמטיים, אנחנו מפסידים מראש.

האם בן דרור ימיני תומך בטרור יהודי? אתמול עשיתי טעות וקראתי את הטור של בן דרור ימיני בידיעות אחרונות. כצפוי, ימיני התנגד לפגישה של תלמידי בית הספר בויאר עם פורום המשפחות השכולות. הטיעון המרכזי שלו הלך כך: המנכ:ל לשעבר של הארגון הוא רמי אלחנן; ימיני מייחס לאלחנן תמיכה, פרי דמיונו הפורה, בפיגועי התאבדות; אחר כך הוא טוען שאלחנן מזוהה עם Jewish Voice for Peace, שאותו בן דרור ממהר להגדיר כארגון אנטישמי, וזאת משום ש-JVP תומך ב-BDS, וה-BDS תומך בחיסול מדינת ישראל. ובגלל שבפורום המשפחות חבר אלחנן, ובגלל שאלחנן תומך ב-JVP, ובגלל שה-JVP תומך ב-BDS, יש לאסור על כניסת הארגון לבתי ספר.

נתעכב לרגע על ההגדרה של JVP כארגון אנטישמי. כפי שאפשר להבין משם הארגון, מדובר בארגון של, אפעס, יהודים. קצת מסובך לקרוא לארגון של יהודים אנטישמי, אם אנחנו רוצים שלמילה ‘אנטישמיות’ תהיה איזושהי משמעות; אז צריך לעשות תרגיל “תראה, ציפור.” שניים מהם, בעצם. צריך להגדיר את התמיכה ב-BDS כאנטישמיות. אבל המצע של BDS לא אומר שום דבר על יהודים, ושיעור היהודים התומכים ב-BDS גדול יחסית.

מה עושים? אומרים שההתנגדות לקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית הוא אנטישמיות, ×›×™ זכות ההגדרה עצמית – ומקפידים להשמיט את החלק של “כמדינה יהודית.” ×–×” יעלה יותר מדי שאלות. ובמילים “זכות ההגדרה העצמית” נמצא תרגיל ה”תראה, ציפור” השני. אף שלעמים יש זכות להגדרה עצמית, לאף עם אין זכות להגדרה עצמית באדמתו של עם אחר. הסיבה לצורך בפירוקה של המדינה היהודית היא לא העובדה שהיא מדינה יהודית; היא העובדה שזו מדינת עוול קולוניאליסטית, ואיננה יכולה אלא להיות מדינת עוול קולוניאליסטית.

בואו נעשה תרגיל מחשבתי. האם בן דרור ימיני תומך בטרור יהודי? לשיטתו שלו, ודאי. בן דרור תומך בפעילות של “אם תרצו” והרצה בכנסים שלהם. “אם תרצו” הוא לא רק ארגון פאשיסטי, כפי שקבעו בתי המשפט, הוא גם מקבל כמות גדולה של כספים ממחבלים יהודים. יתר על כן, אם תרצו מקבלת כספים גם מה-Central Fund for of Israel” ארגון ימני שמממן גם את חוננו, ארגון שתומך בעצירי טרור יהודי. כלומר, על פי שיטת האשמה באמצעות קרבה של בן דרור, הוא-עצמו תומך בטרור יהודי. על כן, אני קורא לכל ארגון ישראלי שלא לאפשר לבן דרור לדבר בפניו, שהרי בכך גם מי שמזמין את בן דרור הופך בעצמו – מעצם ההזמנה של ימיני – לתומך טרור.

או, אתם יודעים, שנתייחס למה שאנשים אומרים ולא מה שתועמלנים מקצועיים מייחסים להם.

דבר חלש: הפורעים שבמאחז קומי אורי שסמוך ליצהר – ההתנחלות היחידה שערכה הצבעה בשאלה האם להסגיר תושבים שתקפו חמושי צה”ל, והחליטה נגד – פצעו קלות שלושה שוטרים אתמול (ו’), במהלך הריסה של קרוואן במקום. בתגובה, הודיע הרמטכ”ל אביב “צבא קטלני” כוכבי שהוא מגנה “את האלימות שהופעלה כלפי לוחמים.”

נזכיר שוב: אם פלסטינים היו מיידים אבנים על חמושים ישראלים, הם לא היו מסתפקים בגינוי רפה. הם היו יורים. בשנת 2021, הרגו חמושים ישראלים 86 קטינים פלסטינים בגדה, ברצועה ובמזרח ירושלים. כשחמושי צה”ל והמפקדים שלהם מתייחסים לאבנים של פורעים יהודים ככאלה שלא מצריכות ירי, הם בעצם מודים שכאשר הם יורים בפלסטינים מיידי אבנים, הם רוצחים אותם. ההרג איננו הכרחי, כי אם היה הכרחי הוא היה מופעל גם כנגד מתנחלים. זה ירי שמופעל על פי שיקול אתני, לא על פי שיקול בטחוני. הרג של אנשים מבלי שהם מהווים סכנה ובשל מוצאם הוא רצח.

תודה על התזכורת, כוכבי, ונקווה שבית הדין בהאג יסדר לך את הזמן לכתוב על מנהיגות.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

צה”ל איפשר למתנחלים לפרוע בבורקה, וירה בכ-100 מתושבי הכפר בעצמו. אנחנו חווים כפר מימון שני, והפעם הוא מצליח

צה”ל איפשר אמש (ה’) לאלפי פורעים יהודים לבצע פוגרום בבורקה. הוא אישר צעדה של אלפי מתנחלים לאדמות הכפר (המאחז “חומש”), סגר את כל הכניסות לכפר ולמעשה הטיל על תושביו עוצר כדי שאנשים שאין להם דבר וחצי דבר עם המקום יוכלו לצעוד שם. הצבא חסם את הכניסות לארבעה כפרים פלסטינים נוספים. הצעדה לוותה בשירת “נקמה נא אחת מעיני מפלסטין,” שיר הסתה מוכר, ואף שמדובר בעבירה של הסתה לגזענות, כמובן שאיש לא נעצר. הארץ מדווח שלמרות שהצעדה היתה ללא אישור, צה”ל הניח לצועדים להכנס לאוהל צבאי כדי למצוא מפלט מהגשם, והניח להם להביא גנרטור למקום.

הפורעים ניפצו מצבות בבית הקברות של בורקה, יידו אבנים על בתים, טיפסו על בית ותלו עליו דגל ישראל, ופלסטיני אחד נפצע מהאלימות ונזקק לטיפול. כוחות הצבא הגדולים שהיו במקום, כמובן, לא התערבו.

(קרדיט: מועצת בורקה)

אה, רגע, לא: זה לא מדויק. על פי דיווחי הצלב האדום, חמושי צה”ל ירו קליעי גומי בכ-100 מתושבי בורקה שניסו למחות על המגף שדרס את צווארם. כל זה מוכיח, שוב, שפוגרומים של יהודים לא יכולים להצליח אלא אם יש להם גיבוי צבאי. ואת זה הם מקבלים על בסיס יומי.

נזכיר שוב: המאחז הבלתי חוקי במקום מוקם על אדמות פרטיות רשומות של תושבי הכפר. בג”צ כבר הורה על החזרת האדמות לפני שמונה שנים. צה”ל מסייע שיטתית ויומיומית להפרת חוק ולהפרת זכויות האדם של התושבים המוגנים של הגדה המערבית, הפלסטינים, שעל פי המשפט הבינלאומי הוא אמון על הגנתם ועל הגנת רכושם.

מספר הצועדים הגדול שהגיע לאדמות בורקה, שנאמד בכ-20,000, מעלה את החשד שמועצת י”ש בישלה לנו שידור חוזר של כפר מיימון. שם, ערב ההתנתקות, התכנסו עשרות אלפי מתנחלים כשהתכנית שלהם היא לפרוץ לרצועת עזה, להגיע לגוש קטיף, ולהפוך את פינויו לבלתי אפשרי. הרמטכ”ל דאז, דן חלוץ, החליט שזה לא יקרה במשמרת שלו ואמר “תביאו לשם חצי צה”ל.” אלפי חיילים חסמו כל כניסה ויציאה מכפר מיימון. קבוצה של נערים הצליחה לפרוץ לרצועת עזה, וחיילים רדפו אחריהם והחזירו אותם, אבל שם זה נגמר.

במועצת י”ש ראו במשך שנים את כפר מיימון ככשלון גדול שלהם, אולי הגדול ביותר שלהם. ×–×” ×”×™×” מרד בממשלה נבחרת, והוא דוכא – אם ×›×™, כמסתבר, לא בנחישות הנדרשת. איש לא הועמד לדין, ומאוחר יותר כל האנשים שנעצרו במהלך ההתנתקות זכו לחנינה.

עכשיו, כשבראש הממשלה עומד פאניקר ששימש בעבר כראש מועצת יש”ע, עם שר חוץ שאמר שלא יהיה פתרון לנושא הפלסטיני, עם רמטכ”ל שמהגג על צבא קטלני ושאורך הספר שלו על מנהיגות מתחרה רק בהעדרה, ועם שרי העבודה ומרצ ששותקים כדגים שמא יחזור הדמון נתניהו, מועצת י”ש ניסתה סיבוב נוסף של ההפיכה. ואם לא יפנו את המאחז הבלתי חוקי, ההפיכה הזו תצליח. היא תאמר שלחוק הבינלאומי ולפסיקות בג”צ אין שום משמעות, כי הצבא לא רוצה לאכוף אותם. ובזה ייגמר הסיפור של הדמוקרטיה הישראלית: כפי שאמר בני קצובר לפני כעשור, “הדמוקרטיה הישראלית סיימה את תפקידה.”

ואם מישהו חושב שזו תשאר בעיה של הפלסטינים בלבד, ובכן, הוא לא קרא מספיק היסטוריה.

עוד ×–×” מדבר וזה בא: חמוש צה”ל ירה היום (ו’) קליע ספוג בראשה של שרית מיכאלי, רכזת קשרי חוץ של בצלם, בזמן שתיעדה את ההפגנה השבועית בביתא. מיכאלי נפצעה קל, ואמרה אחר כך שהיא מעריכה שהחמוש לא ירה לעברה אלא לעבר צעירים; ציינה שמדובר בהמשך מדיניות האש המופקרת של צה”ל; ושעד ×›×” חמושי צה”ל הרגו שמונה פלסטינים כדי להגן על מאחז – מאחז, צריך לציין, שכלל לא מאויש.

ארורים אתם בבואכם וארורים אתם בצאתכם; ארורים אתם בעיר וארורים אתם בשדה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מה עומד מאחורי שינוי הנחיות הירי של צה”ל

רועי שרון חשף אמש (א’) שינוי בפקודות הירי של צה”ל: מעתה, חמושיו יוכלו לירות בפלסטינים שיידו אבנים או בקבוקי תבערה גם כשהם לא מהווים עוד סכנה, או, בלשון צה”ל, כשהם נמלטים. השינוי הזה מעלה שלוש הערות.

ראשית, העיתוי. שרון מציין שהפקודה שונתה בשבועות האחרונים – אבל צה”ל הוציא את המידע ×”×–×” החוצה דווקא אתמול. למה אתמול? ×›×™ בצבא יודעים שהם יצטרכו לעשות משהו עם המאחז הבלתי חוקי על אדמות בורקה (”חומש”), והם יצטרכו לעשות משהו בקרוב. אז הם משחדים את המתנחלים: ×”× ×”, תראו, הקלנו על ירי בפלסטינים.

(וכאן תהיה בכל זאת הערת אגב: אתמול ירו חמושי צה”ל קליעי גומי ב-15 תושבי בורקה, שמחו על העליה המסיבית של מתנחלים לאדמותיהם, וגרמו לכ-50 פלסטינים לשאיפת גז. שלשום ירו החמושים קליעי גומי בשמונה תושבי בורקה. ופגעו בכ-50 אחרים בשאיפת גז. התקשורת היהודית לא דיווחה על התקריות הללו. תיראו מופתעים.)

לצה”ל יש היסטוריה מתועדת של פגיעה בפלסטינים כדי לרצות מתנחלים. ב-2015 אמר הגנרל תמיר ידעי, אז מפקד אוגדת איו”ש ובעבר שימש כעלוב פיקוד המרכז, למתנחלי חלמיש שהוא שינה את הפקודות “וקצת החמרנו עם האנשים פה בסביבה, במקומות שבהם היינו יורים ×’×– או גומי אנחנו יורים רוגר ולעתים ×—×™.” רוגר הוא נשק בקוטר 0.22 והוא נשק קטלני לכל דבר. ידעי אמר למתנחלים, הקליינטלה האמיתית שלו, שהוא הפעיל כוח מעבר לנדרש – במשתמע, כדי לרצות אותם.

הערה שניה: הפעלת כוח מעבר לנדרש, כשאתה יודע שהוא מעבר לנדרש, היא פשע מלחמה. כשאתה יורה באדם נמלט שלא מהווה לך כל סכנה, אתה מבצע פשע מלחמה. פשעי המלחמה האלה מתבצעים במידה ניכרת לצרכי דעת קהל. צה”ל חוזר כאן לפקודות הפתיחה באש במבצע שומרי הסף – הטבח שבוצע על הגדרות בעזה ב-2018-2019. הוא נסוג מהן בשקט בשעתו משום שהן הסבו לו הרבה יותר נזק מתועלת. אבל, שוב, צריך לשחד את המתנחלים. וצה”ל כבר התרגל לבצע פשעי מלחמה, והוא יודע שאף אחד בישראל לא יתלונן, ושאם הוא יהרוג ילדים שהשליכו אבנים ונמלטו, התקשורת היהודית פשוט לא תדווח על ×–×”, או תדברר את השקר התורן של דובר צה”ל. אז למה לא?

ושלישית, הפיל שבחדר: הפקודה הרשמית לא מבחינה בין יהודים ופלסטינים, אבל הנהלים בשטח מבחינים גם מבחינים. שום חייל צה”ל לא יירה כדי להרוג, או אפילו כדי לפצוע, במיידי אבנים יהודים. הוא לא יירה לעברם גז. הוא לא יירה לעברם קליעי גומי. הוא לא ישליך לעברם רימוני הלם, אפילו אם הפורעים היהודים יתקפו אותו. לא רק שהוא לא יירה בהם, הוא אפילו לא יעצור אותם.

אבנים שיהודים משליכים הורגות ופוצעות באותה המידה כמו אבנים שמשליכים פלסטינים, אבל הנוהל – כמקובל במשטר אפרטהייד – משתנה על פי הקבוצה האתנית של משליך האבן. ואנחנו מתרגלים לזה, יום אחרי יום.

(יוסי גורביץ)

מתנחלים באזור בורקה תקפו חיילים. אף אחד מהם לא נעצר

כ-200 מתנחלים ניסו הבוקר (א’) להגיע לשטח המאחז הבלתי חוקי בחומש, שבו בנו המתנחלים מספר מבנים מאז ההרג של יהודה דימנטמן ביום חמישי האחרון. כדי להגיע למאחז, המתנחלים תקפו את חיילי צה”ל ופרצו מחסומים. באחד המקרים, דרסו מתנחלים חייל ופצעו אותו באורח קל. על הדרך, הם גם השמידו ציוד צבאי.

בצה”ל נורא נפגעו. דובר צה”ל הודיע שהוא “מגנה כל גילוי אלימות” כלפי חמושיו, ושהוא “יפעל בנחישות ביחס לכל נסיון פגיעה באנשי כוחות הבטחון הממלאים את תפקידם לשמירה על בטחון אזרחי ישראל.” אממה?

אף מתנחל לא נפגע. פלסטיני שהיה דורס חייל, גם אם הוא היה עושה את זה בטעות, לא היה יוצא מהאירוע בחיים. אף אחד לא היה טורח לברר אם מדובר בטעות או בפיגוע. פלסטיני שהיה מנסה לחבל ברכוש צבאי היה נורה; כך גם פלסטינים שהיו מעיזים לפרוץ מחסום. פה, לא רק שהחיילים לא פתחו מיד באש, אף פורע לא נעצר.

מהאירוע הקטן ×”×–×” אנחנו יכולים ללמוד שני דברים. קודם כל, הדברים שחמושי צה”ל טוענים שמסכנים אותם לא באמת מסכנים אותם. לא המעשה הוא גורם הסיכון, אלא הזהות של מבצע המעשה. אבן של פלסטיני קטלנית, והחמושים יירו כדי להרוג; אבן שמיידה יהודי – טוב, במקרה ×”×–×” החמושים פשוט יסתכלו הצידה.

למשטר שבו לא המעשה קובע אלא העושה יש כל מיני שמות, לא כל כך נעימים. אבל אנחנו כבר יודעים שאנחנו חיים במשטר אפרטהייד. ×–×” לא באמת מפתיע: זו פשוט הדגמה מוצלחת מאד של העקרון – העקרון שפועל בגדה כל העת, גם כאשר התקשורת מקפידה לא לדווח.

ומעבר לתקרית, יש פה אמת עמוקה יותר. החמושים לא פועלים כנגד המתנחלים משום שהם חלק מאותו כוח כיבוש. המתנחלים הם רשות בלתי רשמית – והיתרון של רשות בלתי מוכרת היא שהיא יכולה לעשות דברים שלכוח רשמי הרבה יותר קשה לעשות. רשויות רשמיות, אחרי הכל, כפופות לחוקים ונהלים. החיילים לא פועלים נגד המתנחלים לא רק משום שהמפקדים שלהם לא רוצים להסתבך: הם לא פועלים נגדם משום שיש הבנה כללית שהמתנחלים הם “משלנו”, הם משרתים את אותה המטרה, גם אם הם מעצבנים אותנו לפעמים. הם “משלנו” באופן שפלסטינים לעולם לא יוכלו להיות.

ועל כן רצוי להסיר את הפיקציה כביכול צה”ל “אוכף חוק” בשטחים. אין שום אכיפת חוק כשצד אחד הוא בעל הברית שלך וצד שני הוא האויב. והימים האחרונים, עם כל הכאב שבהם, מציגים לנו את האמת בפרצוף. חקקו אותה בזכרונכם: עוד מעט והיא תצלול שוב.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

התקשורת היהודית מתחילה את הסיפור על ניטרולו של המתנחל ליד בורקה מהאמצע. בואו נתחיל מההתחלה

חמושים פלסטינים ניטרלו למוות אמש (ה’) את יהודה דימנטמן ופצעו שניים מעמיתיו. כמובן, כמו בכל פעם שיש התנגדות פלסטינית אפקטיבית, הציבור היהודי נכנס לתנוחה עוברית ומיילל: למה זה מגיע לנו. התקשורת היהודית עושה את שלה ומתחילה את הסיפור אין מדיאס רס, כלומר מאמצעו. בואו ננסה להציג את ההתחלה.

אם לסמוך על התקשורת היהודית, דימנטמן היה “תלמיד בישיבת חומש.” רק שאין דבר כזה. ההתנחלות חומש, שהוקמה על אדמות גזולות של הכפר חומש ב-1978, באמצעות התרגיל המסריח של הגדרתה כ”מאחז נח”ל” (זה היה לפני פסיקת אלון מורה ב-1979, שהפריעה מאד לתרגיל הזה), פונתה במהלך ההתנתקות. על פי חוק ההתנתקות, שעבר בכנסת באוקטובר 2004 (ושכפי שאני לא נלאה לציין, בנימין נתניהו הצביע עבורו), מרגע סיום פינוי ההתנחלות, כניסתם של אזרחים ישראלים לשטח ההתנחלות לשעבר אסורה. רק בשנת 2013 נאלצה המדינה, בעקבות עתירה של ארגון יש דין, להתיר לפלסטינים מבורקה לחזור לאדמות שפעם נתפסו עבור חומש.

אממה, חוק ופסיקות בג”צ לא ממש מעניינים את הפוגרומצ’יקים היהודים, והם הקימו שם שוב ושוב מאחז. מאז 2007, מופעלת שם “ישיבה” – על אדמות פלסטיניות, חשוב לשוב ולהזכיר – ומדי פעם צה”ל × ×”×’ לפנות אותה. אחרי הכל, ההתנתקות ופינוי חומש הם גם חלק מהתחייבות כלפי ארה”ב, ומישהו שם עשוי לשים לב שישראל, כרגיל, מקמבנת. בשנים האחרונות, במיוחד בימי טראמפ, לצה”ל נמאס להשקיע את המאמצים הנדרשים. באוקטובר 2017, הוציא המפקד הצבאי צו שאוסר על כניסת כל אדם לשטח – למרות פסיקת בג”צ מ-2013 – ומטבע הדברים, הצבא אוכף את הצו רק נגד פלסטינים. הצו לא החריג את בעלי האדמות, ×›×™ הם בסך הכל פלסטינים, כך שבפועל לבעלי האדמות אסור להגיע לשטח, אבל למתנחלים מותר פרקטית.

בעלי האדמות עתרו לבג”ץ, שוב באמצעות יש דין, בשנת 2019. בדרישה לאפשר להם להגיע לאדמותיהם – כלומר, בפועל, להורות לצה”ל לפנות את המאחז הבלתי חוקי ולהגן על התושבים הפלסטינים. בג”צ ידון בעתירה מתישהו, יש להניח; אבל הנסיון מראה שזה ייקח שנים ארוכות, וגם אז אין שום סיבה טובה להניח שצה”ל יאכוף את הצו.

כמו כל מאחז בלתי חוקי, זה של “חומש” מתבסס על אלימות וטרור. בעלי האדמות בבורקה מדווחים על תקיפה שלהם מצד המתנחלים באבנים ומקלות, לעתים עד אובדן הכרה, כאשר הפוגרומצ’יקים, כהרגלם, מגיעים בקבוצה כנגד פלסטיני בודד או זוג; על ירי לעבר בתי בורקה; ידוי אבנים לעבר בתי בורקה; פציעה של בעלי חיים; גניבה של בעלי חיים; פריצה לבתים והשחתתם; גניבת ציוד; וכמובן, ההרס השיטתי והשגרתי שהוא מהות קיומם של מאחזים של אדמות ועצים. התקשורת היהודית לא מדווחת על כל זה, כי אלה רק פלסטינים, ולפלסטינים נמאס להעמיד פנים שיש שלטון חוק, אז הם מפסיקים להתלונן.

הארכיון הפרטי שלי מציין תקיפה של פלסטינים על ידי מתנחלים, שנמלטו אחר כך למאחז, ב-2019; כריתה של 150 עצי זית סמוך לבורקה, גם ב-2019; תקיפה של מוסקים ב-2020, על ידי מתנחלים שנמלטו לגבעת רונן (הדיווח ×”×’×™×¢ מיש דין בווטסאפ ולכן אין קישור); מתנחלים תקפו מוסקים שוב בעונת המסיק של 2020, ונמלטו לעבר גבעת אסף (כנ”ל); חיילי צה”ל פצעו שלושה פלסטינים במהלך המסיק של אותה השנה והתקיפו משקיפים זרים; מתנחלים יידו אבנים על כלי רכב פלסטיניים, ואחר כך פלשו לבורקה – וכשהפלסטינים הגנו על עצמם, צה”ל ×”×’×™×¢ והפעיל אמצעים לפיזור הפגנות נגדם; מתנחלים ניסו לפלוש לבורקה, הפלסטינים הדפו אותם, ואז ×”×’×™×¢ הצבא וירה ×’×– לעבר הפלסטינים; וכן הלאה, וכן הלאה. והארכיון הפרטי שלי הוא בן שלוש שנים בלבד. הוא מציין רק תקריות שמישהו אשכרה טרח לדווח עליהן. יש הרבה יותר אירועים מהאיועים המדווחים. כל ×–×”, למותר לציין, לא הופיע בתקשורת היהודית.

חשוב לשים לעובדה שבשנים האחרונות, המתנחלים פולשים לכפרים עצמם ולבתים. עד לפני חמש שנים בערך, ההתקפות כלפי פלסטינים היו מוגבלות לשטחים המעובדים ולשטחי המרעה, לא לכפרים. זה השתנה, וזה השתנה בחסות צה”ל. יש כנופיות של פורעים שפועלות בחסות המדינה, ולאף אחד פה לא ממש אכפת.

אז וואלה, אלימות היא לא דבר נחמד. ואי אלימות תמיד עדיפה (אני, כזכור, דוגל בבי די אס, חרם בלתי אלים). אבל האלימות לא התחילה אמש ורובה לא מגיע מהצד הפלסטיני. היא התחילה כשמחבלים, בסיוע צבאי, התעלמו מהחוק ומפסיקות בג”צ והפעילו אלימות כלפי התושבים. לאחרונים אין מוצא של ממש. אפשר לדרוש מהם, אני מניח, להיות פציפיסטים; אבל את הדרישה הזו יוכל להפנות רק מי שמעולם לא הפעיל אלימות, או חזר משימוש בה בפומבי. מי שמשרת בצה”ל, ומקבל את הלגיטימיות של פעולות צה”ל בגדה, ודאי איננו יכול להעלות דרישה כזו.

בחרתם לשבת על כידונים; התפתח רסיס בתחת; חיו איתו. זו בחירתכם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)