אינני דתי, אבל למיטב הבנתי האיסור נובע משלוש השבועות בדברי חז"ל, אשר אומרים כי אסור ליהודים לעלות לארץ ישראל כחומה וכמו כן אסור ליהודים להכעיס את שלטון הגויים. הגויים מצידם מושבעים לא להתעמר ביהודים יותר מידיי.
אם אינני טועה, לפי הציונות הדתית, הגויים הפרו את השבועה מצידם ולכן היהודים אינם עוד מחוייבים עוד בשבועה.
בכל מקרה אני לא רואה מדוע כל זה משנה. גם לפי ההשקפה הדתית המקבלת את שלוש השבועות, הגולה היא זמנית והיהודים עתידים לחזור למולדת (והם אף רשאים לעשות זאת קודם, רק לא במספרים גדולים, "לעלות כחומה").
אין השקפה יהודית (להוציא אולי השקפות אנטי-ציוניות מודרניות) שאומרת כי היהודים הם אינם עם וכי מוצאם הוא אינו מארץ ישראל.
לכן, להגיד "היהדות היא דת ולא עם" זה אבסורד, מכיוון שאחד עיקרי הדת היהודית הוא שהיהודים הם עם. הדת עצמה מתנהלת כמו דת של עם, המתקשה על מצטרפים חדשים.
עם זאת, לא מדובר בעניין דתי בלבד. זה הוא גם עניין סוציולוגי. היהודים ראו עצמם כעם אחד והם ייחסו את עצמם לארץ ישראל (בפרט לאברהם, יצחק ויעקב). זו שאלה של ייחוס, לא רק של אמונה.
גם כאשר החלה ההשכלה בקרב היהודים לא תמה ההשקפה כי היהודים של ימינו הם צאצאי היהודים של דאז. עובדה גם כי ההשקפה הזו קיימת גם אצל חילונים וגם אצל דתיים.

שים לב שהדת לא אסרה על עליה, רק על עליה בכמויות גדולות. כמו כן ישנו איסור לא להתגרות בשלטון הגויים.
כך שגם פה הנחת המוצא היא שארץ ישראל היא המולדת היהודית. יש פה פשוט הכרה שאין בכוחם של היהודים לקחת אותה חזרה.
הגויים מצידם מושבעים לא למרר את היהודים יותר מידיי. ההנחה פה היא שהגויים יהיו קשים או לפחות לא קלים.
ההנחות הללו בהחלט נובעות מגורמים חיצוניים. הגויים כובשים את הארץ ולא יאפשרו הקמה של מולדת יהודית מחדש. מה שנותר ליהודים זה לחכות למשיח שיגאל אותם וישיב להם את המולדת.

יש להדגיש כי היהדות מעולם לא הכריזה על "סיום התקשרות" עם המולדת. הזיקה בקשר הארץ נשמרה באופן עיקש ואף הנוכחות נשמרה גם היא. תמיד הייתה נוכחות יהודית בארץ בכל דור.
אמרתי שניתן להגיד על היהודים שהם העם היחידי שקידש את הארץ הזו לאורך הדורות בתור מולדת, אך במחשבה שניה אני חושב שאני טועה. יש עוד עם שכזה – השומרונים.
רק היהודים והשומרונים יכולים לטעון להיות העמים הילידים.
הפלסטינים יכולים לטעון דבר אחר. הם יכולים להגיד "אנחנו חיים פה כבר כמה דורות", אך הם בהחלט לא הילידים. בניגוד לתעמולה הפלסטינית אשר מאוד נפוצה בזמן חג המולד, ישו לא היה פלסטיני, אלא יהודי. את התלמוד הירושלמי, אשר נכתב בעיקר בגליל, כתבו יהודים, לא פלסטינים. מי שמרדו נגד הרקליוס במאה השביעית לא היו פלסטינים.

אחרי שכל זה נאמר, אוסיף ואגיד שאני לא מבקש מן הפלסטינים לסבול. אנו סך הכל מדברים על אירועים שכבר התרחשו, לפני 100 שנה. היהודים באו לפה והחלו לקנות אדמות, שזה הוא אמצעי כשר שגם אתה לא פסלת אותו.
אלו הפלסטינים שפיתחו רגשות לאומיים גם מן הצד שלהם והחלו לנקוט באלימות נגד היהודים אשר רק ביקשו לשוב למולדתם. את ההמשך כולנו כבר מכירים.

האם היה עדיף לא לרכוש אדמות ופשוט להתיישב באופן ספורדי? אז היו עולות טענות שהיהודים גונבים שטחים, כמו היום בעניין ההתנחלויות.
קניין פרטי הינו קניין פרטי. אם האדמה שייכת לערבי, אז היא שייכת לו, באופן פרטי. כנ"ל לגבי יהודי.
השאלה של הזכות היא עקרונית. באוגנדה יהודי לא יכול לטעון "אני שב למולדת אבותיי" ובארץ ישראל הוא כן יכול לטעון זאת.

א. אני לא שופט את הערבים על שפיתחו רגשות לאומיים. רגשות לאומיים הינם דבר טבעי.
אך הערבים תמיד בחרו בדרכי אלימות ברוטלית בעוד שהיהודים בחרו בדרכים פרגמטיות יותר להגשמת המטרות שלהם. זו אחת הסיבות שלבסוף היהודים ניצחו.
שים לב שהערבים לאורך השנים שיפרו את עמדותיהם אך ורק באמצעות אלימות. כתב המנדט המקורי של 1922 אשר הוטל על הבריטים מטעם חבר הלאומים דיבר על "בית לאומי יהודי בפלשתינה". ב1939 הבריטים מפרסמים את הספר הלבן, כמענה למרד הערבי הגדול שפרץ ב1936. בספר הלבן הבריטים מנסים להתחמק מן ההתחייבות שהוטלה עליהם בכך שהם קובעים כי די בנוכחות היהודית בפלשתינה בכדיי שהמצב הקיים יהווה את הבית הלאומי היהודי. סוג של להגיד "הנה, סיימנו".
כמובן שזו סטיה נוראית מן כתב המנדט המקורי ואם אינני טועה הבריטים גם קיבלו על הראש מחבר הלאומים.
כמה שנים לאחר מכן, ב1947, האו"ם כבר ממליץ לחלק את הארץ, כאשר האיזורים בעלי הרוב היהודי ניתנים למדינה היהודית, אך גם לזה הערבים לא הסכימו.
כמובן שכל זה קורה, כאשר המדינה היהודית נמצאת בתוך מרחב ערבי עצום ורחב ידיים, המתנוסס מן המפרץ הפרסי ועד מפרץ גיברלטר.
הנוסחא שהערבים הציגו היא פשוטה – אנחנו מקבלים את הכל והיהודים לא מקבלים שום דבר.

ב. אני לא מסכים שהיהודים נותרו מרצון בגולה, אני טוען שזה מצב נתון שנכפה עליהם. היהדות הפכה להיות דת כנועה, מקוננת ומתאבלת. דתו של עם כנוע ומוגלה. היהודים צמים על חורבן ירושלים 4 פעמים בשנה. זה הוא סוג של הלך חשיבה שיהודים אימצו בגולה, לא בגלל שהם ויתרו על הארץ, אלא בגלל שהם נאלצו לקבל את המצב בו הם אינם יכולים לשוב ולחיות בה כעם חופשי.

ג. ליהודים אין קשר לאוגנדה, למדגסקר, לארגנטינה או לכל מקום אקראי שכזה.
יהודים יכולים לרכוש במקום שכזה אדמות, כמו כל אדם אחר, אבל ליהודים אין "קייס" עבור הטענה כי יש להם זכות להקים שם מולדת מחדש. הזכות בארץ ישראל היא הינה זכות עקרונית והיסטורית.

כתב המנדט לא שייך לבריטניה, הוא מסמך בינלאומי מטעם חבר הלאומים. במונחים של אז, אכן מדובר ב"סמכות עליונה" בכל ההקשר של סדר בין-לאומי. הייתי אומר שגם היום מדובר ב"סמכות עליונה" מכיוון שהאו"ם ירש את חבר הלאומים ולפי סעיף 80 של אמנת האו"ם כל ההסכמים הבינלאומיים הנוגעים לשטחי מנדט אינם ניתנים לשינוי ועדיין תקפים (ככל הידוע לי, זאת אחת מן הטענות של ישראל לגבי שטחי הגדה המערבית, אשר בהעדר הסכם מוכר לגביה, עדיין מהווה דה-יורה שטח של המנדט, אך לא נכנס לזה עכשיו).

בכל מקרה, האחריות לגבי המנדט הוטלה על בריטניה, המכונה במסמך Mandatory.
הרשה לי לצוטט מכתב המנדט שמצהיר כי :
"recognition has thereby been given to the historical connection of the Jewish people with Palestine and to the grounds for reconstituting their national home in that country;"

הקשר המוכר פה הוא היסטורי והקשר הזה מהווה את הקרקע לבנייה-מחדש של הבית הלאומי. אתה לא יכול ללכת לאוגנדה ולטעון שיש לך קשר כזה. שם אתה סתם עוד לא-אפריקאי שמבקש להקים מדינה דווקא באדמה אפריקאית. בשם איזו זכות אתה עושה זאת? לא כך הדבר בארץ ישראל. בארץ ישראל אתה יהודי שמבקש להקים מדינה יהודית בארץ ישראל. ליהודים יש קשר היסטורי ואף נוכחות רציפה בארץ ישראל. היהודים הם העם הילידי של הארץ. לכן הזכות עומדת וקיימת. אם אתה שולל את הזכות הזו מן היהודים אתה בעצם יוצר מצב בו ליהודים אין מולדת, למרות שכן יש להם.
לכן השאלה הציונית היא קודם כל שאלה של הכרה. הכרה בכך שיש עם יהודי והכרה בכך שיש לו זכות לשוב לארץ מוצאו, היא מולדתו.
שים לב שהזכות היא עקרונית. המשמעות הפרקטית זה כבר משהו אחר. הציונות יישמה את הפרקטיקה באמצעות רכישת אדמות ואמצעים דיפלומטיים, שאלו אמצעים כשרים בהחלט. הציונות פנתה לאלימות רק בתור מענה לאלימות הערבית.

כתבתי על כתב המנדט ועל חבר הלאומים, אך הטיעון העקרוני שלי לא נשען על חבר הלאומים או כתב המנדט. אני אומר שהזכות על הארץ עומדת גם ללא הגורמים הללו. הזכות היא אוניברסלית, שכן הצדק מחייב אותה. הציונית היא, בסופו של דבר, תנועה אשר באה להביא צדק לעם שתמיד חווה חוסר צדק.
ביבשת אמריקה עד היום יש אנשים הנושאים את התואר "ילידים-אמריקאיים" וזאת למרות שחלפו כמה מאות שנים מאז שהאדם הלבן התיישב ביבשת. העיקרון הוא שיליד נותר יליד, גם אם חלפו דורות רבים וגם אם הוא אינו גר עוד בטריטוריה ממנה אבותיו גורשו. באסכולה הפרו-פלסטינית הופכים את היוצרות הללו. אלו שהתיישבו בתקופות מאוחרות יותר הם אלו שעכשיו מתיימרים לשאת את התואר "ילידים" ואילו הילידים המקוריים זוכים בבוז לתואר "אירופאים""לבנים""קולוניאליסטים" ועוד שאר מרעין-בישין.
ליד יריחו יש בית כנסת עתיק מן המאה השביעית אשר ברצפת הפסיפס שלו כתוב "שלום על ישראל", בשפה העברית. רק 300 שנה לאחר מכן, בערך, יתחילו לדבר כאן ערבית.
הארץ זוכרת מי הם הילידים שלה, רק חבל שחלק מן האנשים עכשיו מנסים בכל כוחם לשכוח.

כמו כן, רק חידוד בקשר לחבר הלאומים. זה שחבר הלאומים, הגוף האחראי על הסדר הבין-לאומי בשעתו, הכיר בזכותם של היהודים, זה הוא דבר גדול בפני עצמו. זה נכון שלבריטים היו אינטרסים משלהם, אך בסופו של דבר, כתב המנדט הוא תוצאה של פעולה ציונית דיפלומטית מול הגורמים הנכונים. לפי דעתי, כתב המנדט הוא ההישג הציוני הגדול ביותר. הכרה בינלאומית בקשר ההיסטורי של העם היהודי (ולא "היהודים") לארץ ישראל וביסוס הזכות להקים-מחדש בית לאומי. ניתן לראות שהבריטים ניסו לקחת זאת לכיוון האינטרסים שלהם שוב ושוב, אך לבסוף הם יצאו מופסדים.