החברים של ג'ורג'

בתחילת השבוע, הצביעה הממשלה על שחרורם העתידי של אסירים פלסטינים שהתקשורת הישראלית מיהרה לתאר כ"בעלי דם על הידיים." נתניהו אמר שקשה לו והעמיד פנים שהוא שולח "מכתב לעם בישראל" (הוא שלח הודעה לעיתונאים), יאיר לפיד אמר שזה לא יום קל, והשותפה השלישית בקואליציה, האחים היהודים, נכנסה להתקף. חברי הסיעה, ושופריהם בתקשורת הימנית, צווחו שמדובר במהלך פרוע, שיביא למותם של יהודים. שרי הסיעה הצביעו קוממיות נגד ההחלטה.

הבוקר (ד') חשף "מעריב" שהיה מדובר באחד התרגילים הדוחים והציניים שידעה הפוליטיקה הישראלית. ערב ההצבעה, קיבל שר השיכון אורי אריאל מכתב מנתניהו, בו מצהיר האחרון שבתמורה לשחרור האסירים, הוא מתחייב לאפשר את המשך הבניה בגדה המערבית. כלומר, מבין שתי המחוות שהוא נדרש לבחור ביניהן, הפסקת הבניה בהתנחלויות או שחרור אסירים, נתניהו בחר בשחרור אסירים בלחץ הימין בממשלתו. ההתחייבות של נתניהו נמסרה לאריאל, דיווח "מעריב," במעטפה חתומה, כדי למנוע הדלפות. זה לא עבד. בינתיים קמה מהומה שלמה והאופוזיציה דורשת שהיועץ המשפטי לממשלה יורה על חשיפת ההסכם. הסיכויים שווינשטיין יתיצב כך מול מי שמינה אותו קלושים משהו. סיעת האחים היהודים, חשוב לציין, לא הכחישה את הידיעה של "מעריב." היא רק אמרה היא הצביעה נגד שחרור האסירים, מה שהיה חלק מהעסקה.

חשוב לציין שכאשר האחים היהודים אומרים שהם חוששים שהאסירים המשוחררים ישובו לטרור ויהרגו עוד יהודים, הם לא משקרים. זה לא דיבור בין השפה ולחוץ. הם מאמינים באמת ובתמים, ולא בלי בסיס, ששחרור אסירים יוביל לעוד רצח יהודים.

אבל מה שחשוב עוד יותר הוא שאין להם בעיה לחיות עם זה, כל זמן שהבניה בשטחים לא מוקפאת. יהודים יירצחו כתוצאה משחרור מחבלים? טוב, הם יהיו קורבנות המאחזים. שמן על גלגלי המהפכה האמונית. טיפות על הפורפיריון, שמקדמות את הגאולה. במותם, הם יצטרפו אל שורות ארוכות-ארוכות שכבר נמצאות במעמד קדושים וטהורים, כזוהר הרקיע מזהירים. בגן עדן תהא מנוחתם, ובמותם יצוו לנו מלחמה קדושה.

שכן אם אכן יתחיל כאן גל טרור, המתנחלים – שהביאו לשחרורם של הרוצחים – ימהרו לטעון שהוא מחזק את הטענות שלהם ושאסור לסגת מן האדמות המשוחררות. מבחינתו של נתניהו, שגם הוא לא חסיד ההסכם, המהלך הזה מושלם. הוא מתחיל את עצם המשא ומתן בנקודה הכואבת ביותר לישראלים. המתנחלים, והסייען שלהם ברח' בלפור, יודעים שהקפאת הבניה בהתנחלויות היתה מתקבלת בציבור בפיהוק, אם לא בהקלה.

זו לא הפעם הראשונה שהמתנחלים מפגינים בפומבי את הבוז שלהם לחיי ישראלים מן השורה. בשנות הדמים 2001-2003, כשסתם ישראלים נשרפו, נשחטו, נטבחו, נחנקו, התפוצצו, נורו למוות; כשבבוקר אמרת מי יתן ערב ובערב מי יתן בוקר; כשהתמה הכללית של חיינו היתה "עוד זה מדבר וזה בא," – באותן השנים נעמדו האחים היקרים על רגליהם האחוריות כדי למנוע את בנייתה של חומת מגן בין ישראל ופלסטין. הם ידעו שחומה כזו, אילו תבנה בתוואי ההגיוני של קווי 67', תביא את הקץ על מפעל ההתנחלויות. הם היו מוכנים לשלם את המחיר בדמם של אחרים. רק משהשתכנעו שהחומה מיועדת להגן לא על ישראל אלא על ההתנחלויות, הם הסירו את התנגדותם.

בסופו של דבר, האחים היקרים לא אוהבים אותנו. הם, בעיניהם, אליטה משרתת. אנחנו, שקמים בבוקר לעבודה ולא עובדים ברובנו המוחלט במשרות מונפצות במועצה המקומית; אנחנו, שכדי להפגין צריכים לקחת חצי יום חופש או לצמצם את הפעילות שלנו לסופי שבוע; אנחנו, שהכיתות שלנו צפופות יותר והאוטובוסים שלנו יקרים יותר, תמיד נדמנו בעיניהם לסרח עודף שהתפקיד שלו הוא לשרת אותם, ושברבות הימים היינו צריכים לקבל בהכנעה את העובדה שהם צדקו, להפוך מהחמור של המשיח לחייל בצבאו.

זה לא קורה. להיפך, ככל שהמתנחלים משתלטים על הצבא, כך הישראלים הוותיקים נסוגים ממנו. ככל שהפרויקט הלאומי הגדול של מדינת ישראל – הסיפוח בפועל של שטחי סי – הופך לעובדה בלתי הפיכה בשטח, יותר ויותר ישראלים לא רוצים לשמוע עליו. לא את מה שיש לי לומר, נכון, אבל גם לא את מה שיש למתנחלים לומר. הישראלים לא רוצים לדעת מה קורה מעבר להרי החושך, אבל עוד פחות מכך הם רוצים לגור שם בעצמם.

והיתה, כמובן, ההתנתקות. מבחינת האחים היהודים, זה לא מעבר דירה של 8,000 איש, שכמוהו מתרחשים מדי חודש; זה לא פינוי מבית בשל אי תשלום חובות, שכמוהו מתחרחשים מדי שנה; זו הבגידה בהתגלמותה. הישראלים, מבחינתם, תקעו להם סכין בגב. הם היו אמורים לעמוד מול השטן השמאלני שרון והכלבלב של הקרן החדשה אולמרט, ולמנוע בגופם את הנסיגה. זה לא קרה, ולו משום שהישראלים לא חולקים עם המתנחלים את אותה המציאות. המתנחלים הביאו להפגנות 100,000 פעם אחר פעם – והארץ לא זעה. כי אלו היו אותם ה-100,000, אותם מועסקי הציבור שקיבלו חופש מעבודה פעם אחר פעם כדי שיוכלו לצאת להפגין, אותם נערים ונערות מתודלקי שנאה. כפי שצוין כאן השבוע, אחד הפיגועים האחרונים של ההתנתקות היה נסיון לפוצץ צובר גז, שהיה מביא לקורבנות ברחובות. אפילו אם הוא היה מצליח, בתאריך שבו בוצע – ה-19 באוגוסט, ארבעה ימים לתוך ההתנתקות – הסיכוי שהוא היה מונע אותה היה נמוך מאפס. זו היתה זעקת שנאה, רצון לשפוך דם ישראלים כנקמה ותו לא.

מבחינתם של המתנחלים, החברה הישראלית פגומה ממילא. לא במקרה, מאז ההתנתקות חלה עליה חדה בשימוש "ערב רב" כלפי ישראלים חילונים – ערב רב, קרי המקבילה של עמלק, רק כזה שמוסווה כיהודי, שלפעמים הוא עצמו איננו יודע שהוא ערב רב ושליח הסיטרא אחרא. הקיום הישראלי השלו, היומיומי, שמסרב לבוז ליום קטנות, זה שהמתנחלים מכנים אותו בשצף קצף "ישיבה בבתי קפה," מעלה עליהם את חמתם להשחית, משום שהוא אנטיתזה רגועה כל כך ל"מתח המשיחי" שהם מריירים עליו. הוא אומר שאפשר לחיות כאן גם בלי מוזיקה של ואגנר, בלי תפאורה של דם ואש ותמרות עשן, בלי פרטיטורה של מלחמת קץ כל הימים. סתם חיים של עמל, אהבה שאיננה זקוקה לוואלקירה ברקע, שני חתולים והנאה שקטה בקץ היום.

אז מבחינת המתנחלים, זה יהיה מצער אם נמות, אבל לא יותר מדי. מה גם שלמותנו יהיו יתרונות פוליטיים מובהקים. הדם ישוב ויציף את המוח. אם הממשלה היתה בוחרת בהקפאת התנחלויות, הם עוד היו צריכים לבצע את הרצח בעצמם כדי להחזיר את המצב לקדמותו. זה לא שאין להם נסיון, אבל כל כך קל כשמישהו אחר עושה את העבודה.

לפחות זה הובהר.

ועוד דבר אחד: "ידיעות" ציטט בתחילת השבוע את ראש האחים היהודים, נפתלי בנט, כאומר בישיבת הממשלה שהוא כבר הרג "המון ערבים", חלקם, במשתמע, גם לאחר שהם נלכדו. במפתיע, בנט לא הוציא הכחשה רשמית לדיווח הזה. דוברת שלו הכחישה את הדברים בפני, כשהתקשרתי אליה, אבל הוא לא הכחיש אותם בפוסט בעמוד הפייסבוק שלו, הוא לא דרש מ"ידיעות" התנצלות, והוא כמובן לא איים בתביעת דיבה. אז אחת מן השתיים: או שבנט הרג פלסטינים לאחר שנתפסו, והוא לא רוצה למשוך תשומת לב מיותרת לנושא; או שנוח לו שהציבור יחשוב שהוא רצח מחבלים שנלכדו. לגזור ולשמור, לפעם הבאה שהאחים היהודים ידברו על "דם על הידיים."

הערה מנהלתית א': ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': בסוף השבוע הבא נשיק – עדי אלקין, שתרמה כמה וכמה איורים לבלוג ×”×–×”, ואנוכי – את הפרק השני בנובלה הגראפית הבלשית שלנו, "איך נפלו גיבורים." פרטים אפשר למצוא כאן. בהתאם, שונה הבאנר בצד שמאל של העמוד.

(יוסי גורביץ)

יעקב פרנקל המריא הלילה (ג') חזרה לארה"ב, שעות ספורות אחרי ההודעה הדרמטית שלו על כך שהוא מושך את מועמדותו לתפקיד הנגיד. היו סיבות טובות וראויות לסירוב למנות מחדש את פרנקל, העיקרית שבהן היא העובדה שהוא ניסה למעול בכספי ציבור כאשר החזיק לפני שנים באותו הג'וב בדיוק. אירונית, המינוי של פרנקל חוסל בשל חשד לגניבה פעוטה הרבה יותר, של מה שהתברר כתיק חליפות. ככה זה בישראל 2013: אוצר הציבור הוא בגדר מהר-שלל-חש-בז, אבל פגיעה ברכוש פרטי? עד כאן. הפרחים לאמיר אורן, הכתב של "הארץ" שאמנם לעתים אוהב יותר מדי את תפקיד הספינקס, אבל עשה כאן שירות יוצא מן הכלל לציבור.

יש שני גורמים שפרנקל יכול לתלות בהם את האשמה בכך שנאלץ לוותר על המינוי. הראשון הוא פרנקל עצמו. אף ששכר יועצי תקשורת ודובר, פרנקל ×”×™×” החשוד בגניבה הפחות משכנע מאז יחיאל חזן ו"המוח נשאר במחסן" שלו. אמש הוא הודיע שמאחר והוא כבר לא מועמד למשרה ציבורית, הוא לא רואה עצמו מחויב לספק גרסה על התקרית בהונג קונג. לפני כן הוא טען שכל זמן שוועדת טירקל לא הכריעה, הוא לא רוצה לספק גרסה לציבור כדי לא להפריע לה. כמה… נוח.

אז נציג את העובדות כפי שהן ידועות כעת. פרנקל יצא מהדיוטי פרי בהונג קונג ב-2006, כשהוא סוחב איתו תיק חליפות שעליו לא שילם. עובדת עירנית הביאה לעיכובו לפני העליה למטוס. מהות העיכוב איננה ברורה. הגרסה הראשונית של פרנקל, שמסר לעיתונות הישראלית ימים אחרי התקרית, היתה שהוא בסך התבלבל ונכנס לתור VIP שהוא לא אמור היה להיות בו. הגרסה הזו, אין עוררין כיום, היא שקר.

לא ברור האם העיכוב כלל חקירה משטרתית רשמית. ברור, עם זאת, שזה היה עניין רציני למדי, שהצריך את פרנקל לא רק להסתייע בשירותי הקונסוליה הישראלית אלא גם לשכור את שירותיה של עורכת דין מקומית, שרון סר, שעל פי הפרסומים בישראל נחשבת לעורכת דין מובילה שם. לא יודע מה הנסיון שלכם בתחום, אבל אותי עיכבה המשטרה רק פעם אחת, זה היה לפני יותר מ-20 שנים, זה נמשך עשר דקות – וכל פרט ופרט אווילי חקוק בזכרוני. ולא נזקקתי לעורך דין. הרושם שלי הוא שנסיון החיים של פרנקל דומה יותר לשלי מאשר לזה של ג'סי ג'יימס, כך שכשהוא אומר שהוא פשוט לא זכר את התקרית ההיא שבה הוא הסתבך עם המשטרה ונאלץ להזמין עורכת דין בקליבר של ויינרוט, אני לא מאמין לו.

מעבר לכך, גם הגרסה שהוא מסר לוועדת טירקל בעייתית מאד. הגרסה הנוכחית של פרנקל – הדוברים שלו מתעקשים שהיתה רק אחת, כשהם מצפים שנשכח את מה שהוא אמר לתקשורת ימים ספורים לאחר האירוע – היא שהוא יצא מן הדיוטי פרי עם התיק, כשהוא מבקש מקולגה לשלם עליו. קודם כל, יש משהו מעניין בעצם העובדה שפרנקל רגיל שמישהו אחר משלם עליו. בכך, הוא בהחלט יכול להיות חבר של כבוד במועדון של נתניהו. שנית, זה לא עובד ככה. דיוטי פרי הוא לא מכולת. כל פריט צריך לעבור סריקה וחתימה, בדיוק בגלל שהוא פטור ממכס. על מה בדיוק היתה הקולגה אמורה לשלם? איך היה נראה הדיאלוג בינה ובין המוכרת? "אה, זה תיק חליפות, לא, אין לי מושג איזה מותג ואם זה היה מעור. מה את אומרת, יש יותר מסוג אחד? אופס." זה נשמע לכם סביר?

יתר על כן, אף שפרנקל טען שוב ושוב שהוא לא מסר תגובה ציבורית, דוברים שפעלו מטעמו פמפמו את הגרסה שלו לכלי התקשורת. למשל, במשך כשבועיים דיווחו כל כלי התקשורת שפרנקל הגיש מסמך לוועדת טירקל שמכיל התנצלות מצד משטרת הונג קונג כלפיו. רק שזה לא מה שקרה: המסמך לא כלל התנצלות, אלא רק הכרה בכך שפרנקל לא מתכוון לתבוע את המשטרה. איומים בתביעה גם אני יכול להשמיע. אני מניח שהם נשמעים אחרת כשהם מגיעים מאח"מ שמלווה בעורכת דין בעלת שם, אבל הם לא אומרים דבר.

נקודה נוספת שקשה להאמין שהגיעה לכלי התקשורת אלא באמצעות דובריו של פרנקל היא הטענה שהתיק שאיתו הוא יצא לא היה שלו, אלא של הקולגה, ושהיא זו שלא שילמה עליו. זה לא המצב, פרנקל הודה שמדובר היה בתיק שלו, וקשה לראות מאיפה צצה הטענה הזו אלא במסגרת נסיון ליצור רושם בציבור שפרנקל לא גנב דבר ושלכל היותר עשה טובה למישהי אחרת. צריך לזכור את זה, כשברקע מהדהדות הטענות של פרנקל על קמפיין נגדו. יכול להיות שהיה כזה; ברור שהוא עצמו לא טמן את ידו בצלחת.

פרנקל, בקצרה, מעדיף לשמור על זכות השתיקה. במונחים משפטיים, עמידה על זכות השתיקה מחזקת את הראיות נגדך, בהנחה שיש כאלה. ויש לנו:

· תיק שפרנקל מודה היום שהוא לקח מבלי לשלם עליו.

· תסבוכת שעל נסיבותיה הוא שיקר לפני שבע שנים, ושהצריכה מעורבות של הקונסוליה ושל עורכת דין.

· המנעות מדיווח על התקרית בפני ועדת טירקל.

ישפוט הציבור. וזה, בעצם, הגורם השני שהביא לנפילתו של פרנקל: התעוררותו של הציבור. המינוי שלו גרר זעם ניכר בקרב אנשים ששמים לב מה קורה סביבם מבחינה כלכלית, ויש הרבה יותר מהם היום. המינוי של פרנקל, בשל המעילה שלו בקדנציה הקודמת ובשל המדיניות הכלכלית שלו, היה שנוי מאד במחלוקת, והדיון בנושא הגניבה הגדולה געש עוד קודם לחשיפת הגניבה הקטנה. זו, כמובן, שפכה שמן על המדורה, וכשציבור גדול מספיק מתנגד למינוי, וכשזה לא יורד מהכותרות, אי אפשר לממש אותו.

המפסיד הגדול הוא לא פרנקל. אין צורך לדאוג לו. הוא מסודר ומותר לחשוד שהוא עוד יסתדר. צריך לדאוג, אם כבר, לעתיד התאגידים שישתכנעו לשכור אותו, אבל את זה שיעשה מישהו אחר. לא, המפסידים הגדולים הם נתניהו ולפיד. הם פרסמו אתמול טקסט יבבני, שבו טענו ש"לא ירחק יום ובו איש לא ירצה להתקרב לחיים הציבוריים."

לא, אדוני חובב הגלידה והסיגרים על חשבון הציבור; לא, אדוני מאחז העיניים; לא כך. היום שבו אנשים שגנבו מן הציבור ושנחשדו בעבר בגניבה מחנות לא ירצו להתקרב לחיים הציבוריים בישראל יהיה יום של ברכה, יום של הבשלה, יום שבו גירדו החיים הציבוריים מעליהם שכבה מסוימת של שחיתות. היום שבו כל חשוד בגניבה יבין שנגמרו הימים שבהם אף אחד לא שאל אותו שאלות קשות, שנגמרה התקופה שבה אפשר היה פשוט לשקר לתקשורת ולקוות שזה עבר, שאי אפשר עוד לקבל כך תפקיד ציבורי, יהיה מהמשמחים שבימים שפקדו את המקום המעונה הזה.

עיקר הביצה, כמובן, היא על פרצופו של שר האוצר. הוא זכה בתואר המפוקפק של שר האוצר הראשון שלא הצליח למנות נגיד, המקבילה של שר הבטחון ברק שלא הצליח למנות רמטכ"ל. הוא יכול להתנחם, עם זאת, בכך שהשערוריה של הערב העלימה את השערוריה של הבוקר: "כלכליסט" חשף אתמול (ב') העובדה שכאשר יאיר לפיד טען שהעלאת המס על אלכוהול היתה תוצאה של דרישת ה-OECD, הוא שיקר. ה-OECD לא מכיר את המכתבים שלפיד טען שקיבל. התגובה של לפיד היתה צולעת מהרגיל: הוא טען שהמכתבים מסווגים כסודיים.

על כן היתה התגובה של לפיד על משיכת המועמדות של פרנקל חצופה מהרגיל. פרנקל, לדבריו, "גילה פתאום שלכל מי שיש לו מקלדת מותר ללכלך ולהכפיש ולכתוב עליו דברים איומים שאפילו לא נבדקו." אתה באמת רוצה שנפתח את התיק הזה, לפיד? שנבדוק למי יש מקלדת שהוציאה "דברים שאפילו לא נבדקו"?

אבל מה שמטריד את לפיד, כמובן, הוא העובדה שפתאום התהפכה הקערה. פתאום הוא כבר לא בעמדת מגיש הטלוויזיה או כותב הטור הנקרא במדינה, או – בלשונו של לפיד – משה רבנו המודרני. פתאום יש אנשים שמדברים חזרה. יש להם מקלדות והם יודעים לעשות רעש. כן, כשהם כותבים בעמוד של לפיד עצמו, הוא יכול למחוק אותם – אבל שומו שמיים, הרשת גדולה ובלוגים בה הרבה. והם מעיזים לחשוף את ערוות ריקנותו של לפיד על בסיס יומי. לעזאזל, לעתים כמה פעמים ביום. כדאי שלפיד יתרגל לכללי המשחק החדשים. זו כבר לא התקשורת של אבא שלו.

ועוד דבר אחד: ואם כבר לפיד, הוא שבר שיאים של פאתוס נבוב היום. עובדי משרד החוץ שובתים כבר חודשים. לפיד מיילל על כך שהם מסרבים להנפיק דרכונים דיפלומטיים למאבטחי השב"כ שיוצאים ללוות משלחות ילדים לפולין, וכותב ש"מותר לנהל סכסוך על שכר, אבל אסור לעשות אותו על גבם של ילדים שנוסעים למצעדי החיים באושוויץ ובירקנאו." קודם כל, בפעם האחרונה שבדקתי מצעדי החיים נערכים ביום השואה, וזה היה לפני ארבעה חודשים בערך. שנית, צריך להיות אדם מנותק וחולה במיוחד להעדיף את הצעדה באושוויץ ובירקנאו על פני רצונם של אנשים להשתכר בכבוד. אנחנו יודעים עכשיו באיזה מחנה ניצב לפיד. אגב, לפיד יילל על מניעת הנסיעה לאושוויץ ובירקנאו; על הפניה הנואשת של אשה שזקוקה לאישור של משרד החוץ כדי להתחתן בפראג הוא לא טרח לענות. סדר עדיפויות צריך להיות. אני רוצה להודות לגדי אלכסנדרוביץ' על ההפניה.

(יוסי גורביץ)

מסתובבים בינינו עשרות אנשים שעוד לא יודעים שהם יהיו קורבנותיו.

יקראו לו ברוך, או מאיר, או יגאל, או שלמה. או אולי עדן, או אשר, או אלירן. הוא לא מוכר לאף אחד מאיתנו כרגע, סביר שהוא לא מוכר אפילו לאלה שיהיו לימיו לסוגדיו, אבל השם שלו ייחקק באותיות של דם ועשן בעוד כמה חודשים. כרגע הוא עדיין חושב על זה, שוקל את שיקוליו; אולי כבר קיבל את ההכרעה ועכשיו הוא בוחן את השיקולים הטקטיים. במחלקה היהודית עובדים מסביב לשעון, כוססים ציפורניים, ומפעילים לשווא מודיעים קטנים וחסרי ערך בנסיון חסר סיכוי, שהם יודעים שהוא חסר סיכוי, להגיע אליו מראש.

מפעל ההתנחלויות עומד להוציא מקרבו רוצח המוני נוסף. הם עושים את זה בדייקנות של שעון.

* * * *

השנה היא 1981. ישראל עומדת לסגת מסיני. התמיכה במהלך בציבור הישראלי רחבה מאד; יותר מ-90 חברי כנסת תמכו בהסכם השלום עם מצרים. החשש, אם כבר, הוא חשש שהמצרים לא יעמדו בהסכמים.

אבל בקרב המתנחלים האידיאולוגיים, החשש עמוק הרבה יותר. סיני אמנם לא נמצאת בגבולות ההבטחה – אלא אם אתה חושב, וזו אינה דעת הרוב, ש"נהר מצרים" הוא הנילוס – אבל עצם הרעיון של נסיגה עומד בניגוד לאידיאולוגיה של התנועה. אחרי הכל, על פי התיאולוגיה של הרבנים לבית קוק, אין נסיגות בגאולה. אם יש נסיגות, זו איננה הגאולה.

קבוצה של מחבלים יהודים מתארגנת לפעולה. חגי סגל, היום משום מה עיתונאי ואז אחד הקושרים, יקרא לימים לספרו עליהם "אחים יקרים." הקושרים באים מלב לבה של תנועת ההתנחלות. אחת הסיבות לנסיונות לפיצוץ המסגדים על הר הבית היא לעורר ג'יהאד עולמי כנגד ישראל, שייאלץ את מצרים לסגת מהסכם השלום ולמנוע בכך את הנסיגה.

הנסיון הזה נכשל. אבל הקושרים הופכים לגיבורי תנועת ההתנחלות. כולם זוכים לחנינה. אף אחד מהם לא יושב בכלא יותר משבע שנים. אף אחד לא מזכיר לחגי סגל את חלקו בעיוורו של חבלן מג"ב, סלימאן חירבאווי. הוא אמנם איש כוחות הבטחון, אבל קודם כל הוא ערבי.

* * * *

סוף שנת 1993, פלוס מינוס. חודשיים-שלושה אחרי הסכם אוסלו. המשורר והמתנחל הצעיר אליעז כהן מחליט, יחד עם עוד כמה חברים, להקים מחתרת שתפגע במנהיגות הפלסטינית ותחסל את הסכמי אוסלו. הוא לוקח את הרעיון שלו לניסן סלומיאנסקי, היום חבר כנסת מטעם סיעת האחים היהודים ואז קמב"ץ מועצת יש"ע. סלומיאנסקי מוריד אותו מהרעיון בעדינות. סלומיאנסקי לא עושה את הדבר המתבקש ופונה למשטרה או לשב"כ. אחרי הכל, זה הדבר הטבעי לעשות, וסלומיאנסקי לא רוצה להיחשב ל"מוסר." אליעז כהן התבגר מאז והפך לאדם שפוי. החברים שלו – אלוהים יודעת.

* * * *

אנחנו בפברואר, 1994. כחצי שנה לאחר חתימת הסכמי אוסלו. ביום חג הנקמה היהודי, פורים, פוסע ברוך גולדשטיין, נציג תנועת כך במועצת קריית ארבע, לתוך "אולם אברהם" במערת המכפלה. גולדשטיין לובש את מדי צה"ל שלו ונושא רובה סער מדגם גליל. הוא חובש אוזניות ירי. יומיים קודם לכן הוא שינה את ביטוח החיים שלו והגדיל אותו באופן משמעותי.

גולדשטיין פותח באש לעבר הקהל הצפוף – כ-800 איש היו במקום. אוזניות הירי מחרישות את זעקות הפצועים. הוא יורה עד שאוזלת התחמושת שלו. הוא הורג 29 בני אדם ופוצע 125 מהם. כשהוא חדל לירות, מסתערים עליו כמה מן המתפללים ומנקים את העולם מנוכחותו. על פי דיווחים ראשוניים באותו היום, חיילים שנזעקו למקום למשמע הירי ראו מוסלמים מסתערים על חייל ופתחו גם הם באש – בדיוק כפי שתכנן.

שעות ספורות לאחר מכן, קרית ארבע צהלה ושמחה. חנן פורת, מהאידיאולוגים של גוש אמונים והפנים החביבות של התנועה, נתפס כשהוא קורא בעליצות "פורים שמח, יהודים." אחר כך יגיעו תיאוריות הקונספירציה. בדקות הראשונות, יש בעיקר שמחה.

לא רק על ההרג: גם על מה שברור שיבוא אחריו. שורה של פיגועים שמבצע החמאס בישראל, 40 יום לאחרי הטבח, מחסלים את האופטימיות שאחרי הסכמי אוסלו ואיתם את ההסכם כולו. בהיסטוריה של הטרור, גולדשטיין הוא מהמוצלחים שבטרוריסטים. בהתאם, הוא הופך לקדוש מעונה של תנועת ההתנחלות, שבונה אחוזת קבר מפוארת לאיש שהציל אותה.

ישראל החופשית מהססת: רבין שוקל לזמן קצר לפנות בתגובה את מתנחלי חברון, וחוזר בו. רחוב השוהאדה נותר סגור לתנועת פלסטינים.

* * * *

בשנים 1994-1995 מסתובב באוניברסיטת בר אילן סטודנט למשפטים נמוך קומה, שנוהג לבחור את המועמדות שלו לדייטים על פי תשובתן על השאלה הבאה: מה הן חושבות על ברוך גולדשטיין. זו התנהלות סבירה לגמרי בבר אילן, כמסתבר.

יחד עם שורה של בוגרי ישיבות הסדר אחרים, הסטודנט – יגאל עמיר שמו – מתכנן ללכת בעקבותיו של גולדשטיין ולבצע פיגועים כנגד פלסטינים. שמותיהם של הקושרים הללו – אריק שוורץ, מיכאל אפשטיין ואוהד סקורניק – נבלעו בעלטת השכחה שהישראלים אוהבים להעטות על עצמם. הפיגועים בפלסטינים לא יצאו אל הפועל, משום שעמיר מוצא מטרה מוצלחת הרבה יותר: ראש הממשלה יצחק רבין. הוא מנסה להתנקש בו שלוש פעמים. ברביעי בנובמבר, 1995, הוא גם מצליח.

התגובה הראשונית, האמיתית, בקרב המתנחלים ותומכיהם היא חגיגות: בתפוח פותחים בקבוקי יין, משלחת "בני עקיבא" לפולין פוצחת בריקודים ספונטניים. כעבור כשעה, מבינה הנהגת המתנחלים שיש כאן בעיה מסוימת, אז היא מוציאה הודעת גינוי – שחלק ניכר מהטקסט שלה מוקדש לגינויו של הנרצח. הטרוריסט חגי סגל כותב למחרת הרצח טור שכותרתו היא "מה עשית, מטורף," שמוקדש לגינוי השיקולים הטקטיים של עמיר ולנזק שעשוי להגרם לתנועת ההתנחלות כתוצאה מהרצח.

בתגובה, מנסה ראש הממשלה שמעון פרס לשכנע את המפד"ל להכנס לממשלתו.

* * * *

אוגוסט 2005. בעוד ימים ספורים צפויה להתחיל ההתנתקות. העריק מצה"ל עדן נתן-זאדה, ששרץ בחודשים האחרונים במעוז הכהניסטי כפר תפוח, עולה על קו 165. התאריך הוא השלישי באוגוסט. נתן-זאדה, במדים, בוחן את מסלול הקו. הוא מגיע עד התחנה האחרונה. הוא האחרון על האוטובוס. נהג האוטובוס, תושב שפרעם, חומל עליו ומסיע אותו עד למקום שנתן-זאדה טוען שהוא ביתו.

למחרת, הרביעי באוגוסט, עולה נתן-זאדה שוב על קו 165. הפעם הוא פותח באש. הוא רוצח ארבעה אזרחים ישראלים פלסטינים, ופוצע תשעה. הנוסעים משתלטים עליו, ומתארגן המון לינץ'. משטרת ישראל נזכרת שיש לה דברים דחופים יותר לעשות, והאספסוף המשולהב רוצח את נתן-זאדה, כשהוא כפות ובלתי חמוש.

בכיסו נמצא פתק, "יהודי לא מגרש יהודי." מטרת הטבח: שיבוש ההתנתקות. במערכות כלי התקשורת התלבטות: כיצד יש להגדיר את נתן-זאדה. ראש הממשלה שרון, שחש בסכנה למהלך הפוליטי הגדול היחיד שהוביל עד אז, ממהר לספק את התיוג הנכון: הוא קורא לו "מחבל יהודי," הפעם הראשונה שטרוריסט יהודי זוכה לכינוי הזה, וכלי התקשורת ממהרים, ברווחה, להשתמש בו.

הציבור היהודי זוכר את נתן-זאדה, אם בכלל, בתור מישהו שעשו בו לינץ'.

* * * *

17 באוגוסט, 2005. ההתנתקות התחילה רשמית לפני יומיים. הפינוי הפיזי החל בבוקר. בצהרים, מגיע אשר וייזגן, מתנחל משבות רחל שעבד כנהג הסעות לעובדים, לאזור התעשיה שילה. וייזגן חוטף את נשקו של מאבטח במקום, ורוצח את ארבעת העובדים הפלסטינים שהסיע. הוא אומר שהוא ביצע את הטבח כדי למנוע את ביצוע ההתנתקות.

וייזגן מנקה את העולם מנוכחותו על ידי התאבדות ב-22 בדצמבר 2006. הוא נשכח לגמרי, לא מעט בשל ההתאבדות.

* * * *

אנחנו עדיין ב-17 באוגוסט. ילנה בוסינובה, ילידת אודסה בת 54 שהיגרה לישראל ובחרה להתגורר בקדומים, מגיעה למחסום המשטרה בנתיבות, שממנו אי אפשר היה לעבור הלאה לעבר הרצועה. היא שופכת על עצמה בנזין ומציתה את עצמה. התקשורת הישראלית בוחרת להתעלם מאקט המחאה הזה, שלא צולם. הממסד המתנחלי לא יודע איך להגיב לאקט האלימות הזה, שבניגוד לאתוס שלו מופנה לא כלפי פלסטינים אלא כלפי המתנחל עצמו. שתיקת מבוכה יורדת על המגזר.

* * * *

אנחנו יומיים לאחר מכן, 19 באוגוסט. מתנגדי ההתנתקות מציתים צובר גז ברחובות, כשהם מרססים כתובת לידו: "צריך לרצוח את שרון." התערבות מהירה של הכבאים והמשטרה מונעת מההצתה להפוך לפיגוע המוני – כנגד אזרחים ישראלים. אם המבצעים נתפסו, הם לא זכו לשום תשומת לב. האירוע עצמו – נשכח.

* * * *

אנחנו כעבור שבועיים, ה-31 באוגוסט 2005. ברוך בן מנחם, מהגר טרי מארה"ב, מצית את עצמו במחאה על ההתנתקות, שנמצאת כבר בשלביה הסופיים. הוא נפטר כשבוע לאחר מכן. ממסד המתנחלים לא יודע איך לאכול אדם שבמקום להרוג פלסטינים הורג את עצמו, והוא שוקע בתהומות הנשיה. בתקשורת הוא היה שמועה ותו לא: בחודשים הראשונים אחרי ההתנתקות, כשניסיתי לעשות כתבה בנושא, אף אחד לא ידע אפילו את שמו. ידעו שהיה עוד מתאבד חוץ מבוסינובה, אבל לא ידעו מיהו. האקט עצמו נשכח. לבוסינובה יש ערך בוויקיפדיה העברית; לבן מנחם אין.

* * * *

2008, תאריך מדויק לא ידוע. המקום: המאחז הבלתי חוקי הידוע לשמצה חוות גלעד. ההיסטוריה הארוכה של טרור מתנחלים עוברת זיקוק וגיבוש לכדי אידיאולוגיה. המונח "תג מחיר" בא לעולם. המשמעות: על כל פעולה שתבצע הממשלה כנגד מתנחלים, תבוא פעולת טרור נגד פלסטינים. הרעיון אולי עובר גיבוש בחוות גלעד, אבל מאומץ תוך זמן קצר על ידי הנהגת המתנחלים, בדמותם של בני קצובר וגרשון מסיקה.

* * * *

הכלי הראשון של המתנחלים, בנסיונותיהם למנוע פינוי, הוא לחץ פוליטי. זה לגיטימי, גם אם זה גורר חריקת שיניים, וברוב המקרים זה גם עובד. הבעיה היא שהכלי השני בארסנל שלהם הוא טרור. הטרור הזה מתגלם, פעם אחר פעם, בהרג של פלסטינים שמיועד להוביא לפיגועי נגד בישראל. בחלק מהמקרים, המפגע מאומץ על ידי הקהילה; במקרים אחרים, הוא זוכה לשתיקה. אני חושד, אבל זה מצריך מחקר מעמיק יותר, שהדחיה או הקבלה נובעות יותר ממעמדו של המפגע קודם לפיגוע מאשר לפעולה שהוא ביצע. וייזגן ונתן-זאדה לא היו מוכרים, ונעלמו; ברוך גולדשטיין הפך לקדוש מעונה בקהילה קטנה אך מתרחבת; חגי סגל ומפגעי המחתרת היהודית הראשונה זוכים לחיבוק ממסדי הדוק. היחס ליגאל עמיר דו משמעי, אבל היחס לבת אצולת ההתנחלות מרגלית הר שפי הרבה יותר חיובי ומחבק. המקרים של השכחה מכוונת הם בדרך כלל מקרים של התאבדות; היהדות מכירה, במקרים קיצוניים במיוחד, בלגיטימיות של התאבדות. מחאה איננה חלק מהם.

בשום מקרה אין גינוי חד משמעי, בלי קריצה ובלי "אבל", של מעשי הטבח, מצד הנהגת המתנחלים. יתר על כן, כאמור, הנהגת המתנחלים אימצה את נהלי "תג מחיר." קצובר, בקישור שהובא למעלה, אומר ש"לדמוקרטיה הישראלית יש תפקיד אחד מרכזי והוא להיעלם מהשטח. הדמוקרטיה הישראלית סיימה את תפקידה, והיא חייבת להתפרק ולהתכופף בפני היהדות." מועצת יש"ע לא גירשה את קצובר משורותיה ולא התנערה מהדברים.

המשמעות היא שאם וכאשר ינסה נתניהו להגיע לאיזשהו הסכם מוגבל עם הפלסטינים, וינסה לפנות אפילו מאחז, אנחנו צפויים לגל של רצחנות כלפי פלסטינים. שימו לב למקבץ יוצא הדופן של אירועי טרור סביב ההתנתקות: שרון היה איש של פלדה. נתניהו, כידוע, רופס הרבה יותר. המתנחלים יודעים שהם יוכלו לכופף אותו. והפעם, אחרי הכל, אנחנו לא מדברים על עזה. אנחנו מדברים על לב-לבה של המולדת היהודית. אם כאן תהיה נסיגה, דוקטרינת ה"אין נסיגה בגאולה" – שכבר ספגה מכה איומה עם כשלון נבואת השקר של "היה לא תהיה" – תמצא את עצמה במשבר שעשוי להיות סופני.

וכדי למנוע את זה, הוכיחו המתנחלים פעם אחר פעם, אין להם בעיה לשפוך דם פלסטיני. המקרה החריג של נסיון פיצוץ הצובר עשוי להעיד שגם המעצורים מפני רצח יהודים חלשים משהיו בעבר. כשזוכרים את העובדה שמאז ההתנתקות, יותר ויותר יהודים נתפסים כעובדי אלילים במקרה הטוב או ערב רב במקרה הרע משום שהם לא תומכים באחים היקרים שלהם, זה צריך להדאיג מאד.

מה שצריך להדאיג יותר הוא העובדה שפעם אחר פעם, פיגועים שמגיעים מן הימין הדתי גוררים הלם קצר וזמני – "כרעם ביום בהיר," כינה אהוד ברק את הטבח במערת המכפלה – ואחר כך מגיעה כניעה בפני הטרוריסטים, שמלווה בשכחה מהירה של הפיגוע ושל הכניעה. זה אומר, והמתנחלים הבינו את זה, שהטרור עובד. שרון, שוב, היה החריג; ונתניהו, שוב, הוא לא שרון.

וזה לא רק שהטרור עובד: במקרים רבים, רצח מעניק לרוצח הון תרבותי ניכר. פעם אחר פעם, קם לו "שליח ציבור" ועושה את מה שהוא יודע שהציבור שלו משתוקק שייעשה, קונה לו בכך לעתים שם עולם, על כל פנים חורג מאלמוניותו. להרבה יותר מדי לוזרים, הפיתוי גדול מדי והמעצורים חלשים מדי.

יהיה רע יותר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בסוף השבוע, פרצו חמושים לביתו של עיסא עמרו, תושב חברון, שעה שזה התיישב לארוחת האיפטר. הם כיוונו נשק אליו ואל בני ביתו, ותפסו עמדות ירי. הם ניפצו כלים ואיימו על בני הבית. אחר כך הם יצאו. עיסא עמרו לא היה חשוד בדבר. הפשיטה על ביתו היתה תרגיל – תרגיל שהחמושים מבצעים לעתים קרובות, למרות התחייבויות שלא לעשות כן. קבוצה של חמושים לשעבר, המכונה "שוברים שתיקה," ציין ביבושת שלפעולות האלה יש פן נוסף, מעבר לאימונים: הטלת אימה על התושבים. במונחי החמושים, הם קוראים לכך "לייצר תחושת נרדפות בקרב האוכלוסיה הפלסטינית."

החמושים השתייכו לארגון הטרור החזק והוותיק ביותר במזרח התיכון, שמוכר לציבור בשם צבא הגנה לישראל (צה"ל). השופר שלו, אחד הדוברים הפחות אמינים במרחב, מסר בתגובה ש"האירוע המדובר ייבדק והנהלים יחודדו."

מוקדם יותר השבוע, בתגובה לפציעתה של דוברת בצלם שרית מיכאלי על ידי חמושיו, לא היה הדובר מוכן לומר אפילו את זה. מבחינתו, ירי לעבר צלמת שעומדת מן הצד היה סביר, והוא "לא מצא בעיה" בהתנהלותם. והאמת, דובר צה"ל צודק: ירי בפעילי זכויות אדם ומפגינים שלווים הוא בדיוק הסיבה שהוא פורש חוליות טרור בשטח. זו עיקר מלאכתם של אנשיו כבר יותר מ-30 שנה.

בסוף השבוע, הורה ראש הזרוע האזרחית של צה"ל, בוגי "משה" יעלון, על הפסקת שיתוף הפעולה האזרחי עם האיחוד האירופי בשטחים הכבושים. בכך אימץ יעלון רשמית את ההגיון של טרור ה"תג מחיר": על פעולה דיפלומטית כנגד ממשלת ישראל, היא תגיב בפגיעה באזרחים פלסטינים חפים מפשע. אבל, כמובן, זו לא פעולת הטרור הראשונה של צה"ל.

* * * *

ההיסטוריה של צה"ל כארגון טרור מתחילה מוקדם מאד, בשנות השלושים המאוחרות, כשיצחק שדה הורה ליגאל אלון הצעיר לירות כדור לעבר חלון מואר של פלסטיני. המטרה היתה הטלת אימה, להבהיר שבשטח יש גם חמושים יהודים, לא רק חמושים פלסטינים. כעבור כעשור, שדה ואלון יהיו גנרלים בצה"ל, ויפקחו על טיהור אתני בשטחים שייכבשו על ידיו.

ההיסטוריה של צה"ל בשנים שמיד לאחר 1948 היא לא כזו שמרבים לדבר עליה. בניגוד למה שנהוג לחשוב, הוא לא היה ארגון מוערך במיוחד. הוא התקשה למשוך אליו קצינים. מי שהלך לקצונה הוגדר כמי ש"חתם קבר." כבר ב-1948 היה שיעור גבוה של מתחמקים מגיוס עד עריקים – שיעור שלא צוין מעולם רשמית אבל בן גוריון העריך אותו ביומנו כגבוה מ-40%. ב-1948 נערכה הפשיטה הראשונה של המשטרה הצבאית על תל אביב, בנסיון למצוא את בשר התותחים שהתעקש שלא להרוג וליהרג, למורת רוחה של ההנהגה הציונית. המצעד הראשון של צה"ל, כידוע, הוא "המצעד שלא צעד." הרמטכ"ל השני התפטר מתפקידו אחרי שבן גוריון הודיע על קיצוץ תקציב הצבא (לשם שינוי, בן גוריון צדק). המוראל בצבא היה על הקרשים.

הצבא מצא לעצמו אתוס חדש במסגרת מה שכונה "פעולות התגמול." במונח מדויק יותר, פעולות הנקמה. הן בוצעו בעיקרן על ידי יחידה 101 ואחר כך חטיבת הצנחנים. אחת הראשונות שבהן, פעולת קיביה, גבתה את חייהם של ×›-69 אזרחים. אף שבעיקרן היו הפעולות מכוונות כנגד מטרות צבאיות, החמושים לא היססו להרוג אזרחים ולפוצץ בתים אזרחיים. הטרור ×”×–×” ×”×™×” מדיניות רשמית של צה"ל ושל הזרוע האזרחית שלו, ושר הבטחון דאז, בן גוריון, הלך לכנסת אחרי הטבח ושיקר לה ש"אף יחידה לא נפקדה מבסיסה", וטען שהטבח בוצע על ידי "חקלאים ישראלים זועמים." בכך הודה בן גוריון במשתמע בכך שמדובר לא בפעולה צבאית אלא בסוג של פעולת טרור, שהצבא לא יכול לקחת עליה אחריות ישירה. כחלק מהפסיכופתולוגיה המשונה שלו, הוא טרח לחזור על השקר ×”×–×” – שאף אחד לא קנה, ושהוביל להתפטרות אחד משגרירי ישראל – גם ביומנו. החמושים והקצינים המעורבים בטבח לא נענשו; להיפך, הם קודמו. הם ביצעו את מה שציפו מהם.

אחד החמושים המצטיינים של יחידה 101 ואחר כך הצנחנים ×”×™×” מאיר הר ציון. בסוף 1954, נרצחה אחותו של הר ציון, שושנה, על ידי בדואים. הר ציון אסף כמה מחבריו ליחידה ויצא למסע נקמת דם, בו רצחו החמושים ארבעה בדואים. על פי כמה עדויות, מפקד היחידה שרון הוא ×–×” שמסר להר ציון את הנשק שבו בוצע הרצח. בלחצם של הרמטכ"ל דיין ושר הבטחון בן גוריון, לא הועמד הר ציון לדין. רק פציעה מאוחרת יותר מנעה מהר ציון להתקדם בסולם הדרגות. חלקו של שרון בפרשה גם הוא לא מנע את קידומו. עד היום, נחשב הר ציון – שמאוחר יותר ×™×”×™×” אחד ממקימי סיירת מטכ"ל – לאחד הלוחמים הנערצים של צה"ל.

פחות או יותר באותה התקופה, הפעיל המודיעין הצבאי חוליות טרור במצרים. כחלק מהמבצע – שזכה לכינוי "עסק הביש" משום שהטרוריסטים נתפסו ובאו על עונשם – גייסה יחידה 131 של המודיעין הצבאי שורה של מחבלים מקרב היהודים במצרים, והם הטמינו מטענים בתאי דואר, בספריות האמריקאיות בקהיר ואלכסנדריה, ואחר כך גם בבתי קולנוע. המטרה היתה לגרום לבריטים ולאמריקאים להאמין שהמשטר במצרים בלתי יציב ויש להפיל אותו. עד היום לא ברור האם הפעולה בוצעה בהוראת ראש אמ"ן או בהוראת הזרוע המדינית; די ברור שראש אמ"ן, בנימין גיבלי – מי שכקצין צעיר יותר היה אחראי להוצאה להורג השגויה של מאיר טוביאנסקי – זייף מסמכים ונתן הוראות לשקר בנושא. אם אתם נתקלים ברחבי ישראל ברחובות שנושאים את השם הסתום "קדושי קהיר," דעו שהם מתייחסים לטרוריסטים שהוצאו להורג במצרים. הם הפכו לקדושים.

* * * *

בין פעולת טרור אחת לאחרת, התעמת צה"ל גם עם כוחות סדירים. כחלק מקנוניה עם הכוחות הקולוניאליסטיים השוקעים צרפת ובריטניה, כבשו החמושים באוקטובר 1956 גם את רצועת עזה. בישראל גופא בוצע טבח כפר קאסם, שמתועד היטב. טבח שמוכר פחות הוא זה שליווה את כיבוש הרצועה.

על פי דו"ח מיוחד של האו"ם, רצחו החמושים הישראלים כ-275 פלסטינים בשלישי בנובמבר, עם כיבוש חאן יונס. 140 מהם היו פליטים ו-135 תושבי המקום. על פי אותו הדו"ח, טבחו החמושים ב-12 בנובמבר – אחרי סיום הקרבות – בכ-111 פלסטינים ברפיח, שכ-103 מהם היו פליטים. יש לציין שבאותה התקופה, קודם להתערבות של אייזנהאואר, הזרוע המדינית של צה"ל האמינה שהיא תוכל להמשיך ולשלוט ברצועה. בן גוריון אפילו הכריז בכנסת על הקמת "מלכות ישראל השלישית." לא מרבים לדבר על הפאדיחה הזו היום. אף מחקר ישראלי על הטבח הזה לא התפרסם, וכמובן שאף אחד לא הועמד לדין, אבל בהתחשב בהיסטוריה של צה"ל מותר להעריך שהוא בוצע, בין השאר, כדי להטיל אימה על האוכלוסיה כדי שאפשר יהיה להמשיך ולשלוט בה בקלות.

מספר שנים לאחר כיבושה השני של הרצועה, ב-1970, הורה שרון להקים יחידה מיוחדת בשם "רימון", שמטרתה היתה לדכא את ההתנגדות הפלסטינית שכונתה על ידי הכובשים אורווליאנית בשם "טרור." מפקד היחידה, מאיר דגן, יעיד לימים שהיא הרגה עשרות עד מאות אנשים. שלל שמועות על אופי הפעולה של היחידה היה נפוץ במשך שנים רבות, ואף שהיא פורקה בפועל כבר לפני כ-35 שנים, ואף שמפקדים שיצאו ממנה התקדמו היטב, טרם נכתבה היסטוריה שלה. מעניין למה.

באותם השנים, נתקלו החמושים בבעיה רצינית: צבא מצרים התחפר על גדות התעלה והחל לנהל נגדם מערכה יקרה ויעילה, שזכתה לכינוי מלחמת ההתשה. מאחר והחמושים לא הצליחו לעקור את הצבא המצרי מעמדותיו או לגרום לו להפסיק את האש, הם הפנו את האש לעבר האוכלוסיה האזרחית המצרית. מספר ההרוגים בקרב האזרחים המצרים לא ידוע, אבל החמושים החריבו את ערי התעלה והפכו מאות אלפי אנשים לפליטים. כעשור לאחר מכן, יערוך חיל האוויר הישראלי מאות גיחות מעל ביירות, כשהוא הורג מאות ואלפי אזרחים. המטרה: לגרום לחמושים הפלסטינים במקום להכנע או להניח את נשקם.

הדפוס הזה – הפניית האש כלפי האוכלוסיה האזרחית – הפך למדיניות רשמית של צה"ל בשנות התשעים. שני מבצעים שלו – "דין וחשבון" ו"ענבי זעם" – דיברו במפורש על הפגזת אוכלוסיה אזרחית, כדי לגרום לה לנוס מבתיה ולהפעיל לחץ על ממשלת לבנון. ההחלטה להפוך את אזרחי דרום לבנון למטרה מותרת לארטילריה הישראלית הגיעה אחרי שהחמושים הישראלים נכשלו בלוחמה קונבנציונלית מול החמושים הלבנונים מארגון חיזבאללה, ולאחר שהחיזבאללה הבהיר לישראל שעל כל הפגזת אזרחים בלבנון, הוא יפגיז אזרחים בישראל. השבוע התהדרה ישראל בכך שהצליחה להביא להגדרת הזרוע הצבאית של החיזבאללה כארגון טרור, והתמרמרה על כך שהאיחוד האירופי לא הגדיר גם את הזרוע האזרחית שלו כארגון טרור. בהתחשב בכך ש"דין וחשבון" ו"ענבי זעם" אושרו שניהם על ידי הזרוע המדינית של צה"ל, ובהתחשב בכך שבימים האחרונים של מלחמת לבנון השניה ירו החמושים מאות אלפי מוקשים לשטח לבנון, מוקשים שהורגים ילדים לבנונים עד עצם היום הזה, אולי כדאי שמישהו יזכיר לה את הפתגם על המתגורר בבית זכוכית.

הפעולה הצבאית הגדולה האחרונה של החמושים היתה ברצועת עזה, בדצמבר 2008. הם הרגו מספר פנומנלי של אזרחים וזרעו הרס בכמויות שחיסלו את האשראי הדיפלומטי של ארצם. הם איבדו כעשרה חמושים – מחצית מהם מאש ידידותית. די בכך כדי להבהיר עד כמה היתה ידם של החמושים קלה על ההדק. קודם למבצע עצמו, נקטו החמושים במדיניות של "צמצום טווחי בטחון" – שוב, שפה אורווליאנית שמשמעה ירי ארטילרי בידיעה שהוא צפוי לפגוע באזרחים לא מעורבים. המטרה של הירי, שחסר כל אפקטיביות כלפי מקורות הירי, היא חד משמעית: "הרתעה." במילים אחרות, הטלת אימה. טרור, בלועזית.

* * * *

ובין לבין, היו השנים הארוכות של הכיבוש, שהוא כולו מערכה אחת ארוכה להטלת טרור. מערכה מגוונת, עם כלים רבים: החמוש בשטח, המג"בניק שמשמש על תקן קוזאק, איש השב"כ הסמוי מן העין והמודיעים שלו, המנהל האזרחי והמערכת המשפטית, שמעניקים לכל סוג של עוול אצטלה של לגיטימיות. רוב מוחלט של הפעילות שצה"ל מבצע מאז דצמבר 1987 הוא דיכוי של התקוממות עממית – התקוממות עממית שלובשת גם היא לעתים, אכן, צורה של טרור. הטרור הזה הוא שמספק לצה"ל את המסווה להפעיל את האלימות שהוא כל כך רוצה להפעיל.

אבל טיבו של צה"ל מתגלה בירי בדוברת שמחזיקה מצלמה ובפריצה לביתו של אדם שבסך הכל רצה לאכול את ארוחת שבירת הצום שלו. הטרור של צה"ל נמצא שם, תמיד, גם כאשר אין כל אלימות וגם כאשר אף אחד לא מסכן אותו או יהודים אחרים. לעתים יש שם מצלמות, ואז יש הוכחות לטרור; אבל במקרים רבים אחרים – בשדה, במרעה, בדרכים, בפריצה לבית באישון לילה – אין כאלה, ואז החמושים מרשים לעצמם יותר, יודעים שקהל הבית שלהם לא רוצה לדעת וישמח להאמין שהקורבן משקר. טיבו של הכיבוש, כלומר של דיכוי השאיפות הלאומיות והפרטיות של מיליוני אנשים אחרים, מאלץ כל כוח כיבוש להפוך בשלב מסוים – בדרך כלל די מהר – לכוח טרוריסטי. את הכבושים צריך להפחיד. אחרי הכל. וצריך לשלול את צלם האנוש שלהם. אחרת, יהיה קשה לחמושים להצדיק את מה שהם עושים לבני אדם שדומים להם כל כך.

אז מדברים על הנכבשים כעל "מלוכלכים" – השם הרשמי לפלסטינים במשך שנים ארוכות ברשת הקשר של החמושים, עד שהתקשורת הפסיקה להעלים עין – ומדברים עליהם כעל סכנה תמידית. מי שבוחן את התנהלותם של החמושים בשטח, יודע שהם לא נתונים בשום סכנה. הם מסתובבים בחופשיות בקרב האוכלוסיה הכבושה, גם באמצע הפגנות. החמושים מרשים לעצמם לנוע בתוך קהל פלסטיני בדיוק בגלל שהם יודעים שלא נשקפת להם כל סכנה ממנו. אילו היו הפלסטינים לוחמים של ממש, אילו כל כניסה לקהל היתה כרוכה בסיכון של תקיעת סכין בגב, החיילים לא היו מתנהלים כך.

אבל הם אוהבים לדבר על "תחושת הסכנה" שלהם. היא זו שמאפשרת להם להמשיך ולהעמיד פנים שלטרור שהם מפיצים על סביבתם יש איזושהי הצדקה. הטרור הישראלי הוא יומיומי; הוא קיים בעצם המחסום, בעצם יכולת העיכוב, בעצם יכולת פשיטת הלילה, בעצם הידיעה שדי במילה לחייל משועמם כדי שתיעצר או שתעבור עינויים. הטרור הפלסטיני נדיר ביחס – והתקשורת הישראלית, תמיד שופר של צה"ל, ממהרת להבליט אותו.

ישראל הופכת בעקביות לסוג של סרביה. הציבור שלה תומך בטרור היומיומי בו בזמן שהוא מכחיש את עצם קיומו ומתקרבן. העולם שמחוץ לישראל כבר הפסיק, ברובו, להאזין למה שיש לחמושים ולדובריהם לומר. מדינת רצח העם הסרבית הושמדה מן האוויר. לישראל זה כנראה לא יקרה – אבל בהחלט יתכן שדבקותה במדיניות הטרור היומיומי תביא אותה למצב שעל המחשבה עליו היא מתענגת במשך שנות דור, זה של "כל העולם נגדנו."

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אז הבחירות הסוערות ביותר לתפקיד הרבנים הראשיים, תפקיד שחשיבותו מתמעטת ככל שהמריבות סביבו בוערות יותר, הסתיימו אמש (ד'). המנצחים היו מה שמו יוסף, הבן של, ומה שמו לאו, גם הוא הבן של. אם זה לא מספיק נפוטיסטי בשבילכם, אז לאו ג'וניור, הבן של אספן המעטפות התפוחות הידוע, דרש במהלך הקמפיין לאפשר לו ולאביו להצביע עבורו. ג'וניור טען שרבנים הצביעו בעד עצמם מאז ומתמיד.

למרות האבל הכבד שירד על ×”×—"מ לאור העובדה ששמואל אליהו – הוא, כמובן, הבן של – לא הצליח לצלוח את המשוכה, בכל זאת יצא לנו משהו חיובי מהפארסה הזו: חשיפת פניה של האוליגרכיה הרבנית.

קיימת בחלקים ניכרים של הציבור פנטזיה על כך ששלטון הרבנים, מדינת הלכה, יהיה איכשהו מוצלח יותר מהביצה המיוזעת שהיא הדמוקרטיה הפרלמנטרית הגוועת שלנו. כל המפלגות המתקוטטות תבעטנה הצידה; במקומן יגיע שלטון התבונה, סוג של שלטון הפילוסופים של אפלטון. אמנם, החוקים שעל פיהם ינוהל בעייתים, חשים רבים, בכל זאת הם יופעלו על ידי אנשים בעלי קו מוסרי נוקשה.

כפנטזיה, אפשר לקטלג את התפיסה הזו כמועתקת ישירות מהפנטזיה הפאשיסטית בגרסתה הקתולית – היו שתי מדינות שהתקרבו אליה, ספרד של פראנקו ואנשי Opus Dei שלו, והמדינה הסלובקית החלשה שהקימה גרמניה הנאצית. התפיסה הזו נובעת גם מהעובדה שליהודי הממוצע אין מושג ירוק בהיסטוריה יהודית, ולו משום שרבנים עשו הכל כדי שלא תהיה כזו.

הרבנות היא אוליגרכיה. תמיד היתה. הסוד השקט של ההיסטוריה הרבנית היא העובדה שהאוליגרכיה הרבנית החליפה, החל מימיו של ישוע והרבה יותר עם חורבן בית המקדש השני, את האוליגרכיה של הכהנים – וככזו היתה, ברובה הגדול, המשת"פית של הכובש הרומאי. לאוליגרכיה הרבנית היה יתרון אחד, שהפך אותה לחביב ההמונים: היא אכן הכילה מרכיב מריטוקרטי. אם אתה עילוי בתורה, ואם מישהו שם לזה לב, אז האוליגרכיה תשתדל להביא לכך שתקבל את החינוך והלימוד שיאפשרו לך לגדול ולהפוך לחלק ממנה. הדוגמא הקלאסית היא כמובן הלל והסיפור הנודע על כך שלא היה לו כסף להכנס לבית המדרש, ועל כן ישן בשלג על הגג עד שהתעלף ונמצא שם.

אבל הצד השני הוא 'ייחוס', הנטיה של בניהם של רבנים להפוך גם הם לרבנים – אחרי הכל, עם החינוך שלהם אין להם הרבה יכולת למצוא ג'וב אחר – והתפיסה שצאצאים של רבנים גדולים הם, איכשהו, מתאימים יותר. גם כאן, הדוגמא של הלל היא חשובה: כשאנשים מדברים על "בית הלל", הם בדרך כלל לא מודעים לכך שמדובר היה בבית אצולה של ממש: הנציג האחרון שלו, רבן גמליאל השישי, שימש כנשיא עד שהודח ב-415 לספירה על ידי הקיסרים הונוריוס ותיאודוסיוס השני. כלומר, הלל וצאצאיו החזיקו בתפקיד במשך כ-450 שנה. זה לא רע בכלל בשביל בית אצולה. הרבנים החסידיים, כידוע, הפכו את העברת הכהונה מאב לבן לעקרון יסוד, שמתבסס על תפיסות קבליות.

הסוד האפל יותר הוא שלאורך ההיסטוריה, להוציא מספר חריגים, האוליגרכיה הרבנית – בהיותה נטולת כוח מדיני ועוינת, בשל נסיונה הרע תחת החשמונאים, כלפי שליטים יהודים – שימשה ככלי שליטה של פחות או יותר כל כוח זר. פעם אחר פעם, הרבנים מתייצבים כנגד נסיונם של יהודים להשתחרר משעבוד. המקרה הברור ביותר הוא עיקור מושג המשיח: עד המאה השניה והחורבן של מרד בר כוכבא, המשיח היה סתם מנהיג או מלך שמוליך את העם לחירות. כותבי התלמוד, שנמאס להם מהופעת משיחי שקר על בסיס עונתי – ועצם נוכחותם של אלה העידה על המשבר שבו היו שרויים מאמיניהם של הרבנים – סייגו את המשיח והטילו עליו עול על אנושי. הוא נדרש, בין השאר, לשרוץ ברומא מחופש לקבצן ולדעת לדבר עם חיות. זה כבר לא יכול היה להיות מנהיג התנזים של ציפורי שארגן אמבוש יפה לכמה חיילים רומאים מופתעים. הדוגמא המודרנית להתנהלות הזו מצד הרבנים היא, כמובן, ההתנגדות הנחרצת של רובם לנסיון המשיחי הגדול ביותר, קרי הציונות.

לאורך כל ההיסטוריה, הדיל של הרבנים עם השליט הזר היה פשוט: אנחנו נשליט סדר באוכלוסיה שלנו עבורך, ובתמורה נקבל סטטוס גבוה יותר. אירונית, יורשיהם של הקיסרים הביזנטים – הסולטנים הטורקיים – החזירו סוג מוגבל של נשיאות, כשהכירו ב"חכם באשי" או "הראשון לציון" כראש העדה היהודית. כדי להבנות את מעמדם, הרבנים היו צריכים אויב פנימי: עוד בימי בית שני, הם מצאו אותו ב"עם הארץ," היהודים מן השורה. השנאה היתה מרה: רבי עקיבא, שעבר ממחנה אחד לשני, העיד על עצמו שקודם להמרתו, היה נוהג לומר "תנו לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור", ועם ההמרה אמר "תנו לי עם הארץ ואקרענו כדג." רבי אלעזר אמר "עם הארץ, מותר לנוחרו ביום הכיפורים"; לנחור ולא לשחוט, משום שהשחיטה טעונה ברכה. רבנים אחרים אמרו על "עם הארץ" ש"הם שקץ ובנותיהם שרץ, ועל בנותיהם נאמר 'ארור שוכב עם כל בהמה'." השנאה היתה הדדית, ויש להניח שהאוליגרכיה שהשניאה את עצמה היתה גורם מדרבן בהמרת הדת הגדולה של היהודים, שתשעה מתוך עשרה מהם נעלמו במאה השלישית והרביעית, והפכו לנוצרים.

אחד המאפיינים של אוליגרכיה היא העובדה שחילופי התפקידים בה לא נעשים בגלוי, ובדרך כלל גם לא באמצעות כללים ידועים. המאבק המכוער שראינו בחודשים האחרונים הוא לא היוצא מן הכלל כשרבנים מתנגשים ומנסים לשפר עמדות: הוא הכלל. מי שעוקב אחרי מה שקורה בעולם החרדי, מכיר היטב את הנוהל שבו כל יריב על עמדה כלכלית הופך בשני מהלכים לעמלק.

וכן, ×–×” בהרבה מקרים מאבק על עמדה כלכלית: השליטה ברבנות הראשית לא מעניקה מי יודע מה יוקרה, אבל יש לה יכולת להשפיע על עולם הכשרות. הבן של יוסף יקפיד לא להפריע למפעל הכשרות היקר של אביו – או, אם לדייק, של אחיו. על מה שקורה כשאתה מערער על אחד המאחזים האלה אני יכול להביא סיפור משפחתי. מעשה בסבי, מרדכי מלאכי (אנגלנדר), שהיה אדם שש אלי קרב (נראה לי שהתכונה הזו והעיניים הכחולות מגיעות ממנו), ותחום התמחותו ×”×™×” חלק מסובך למדי בשחיטה שנקרא ניקור. הוא הוציא על כך ספר (מעטים היו הקונים), וכשהגיע יום אחד לניו יורק הוא גילה שעל פי כללי הניקור, השחיטה של כנופיי… אה, סליחה, חסידות סאטמר היתה טרפה לגמרי. הוא לא הסכים לסתום את הפה, והתוצאה היתה שמשטרת ניו יורק היתה צריכה ללוות אותו לנמל התעופה, מחשש לחייו.

אלימות כזו, או שימוש בקשרים עם המשטר לצרכי אלימות, הם לא דבר נדיר כל כך בעולם הרבני. בעת המריבה הגדולה עם החסידות – שערערה את התפיסה המריטוקרטית הרבנית, שעל פיה אדם נמדד על פי לימוד, והחליפה אותה בתובנות מיסטיות מדידות הרבה פחות – הרבנים ה"מתנגדים" לא בחלו באלימות, או אף בהלשנת שווא לרשויות. מוקדם הרבה יותר, רבנים הסגירו את ספרי הפילוסופיה של הרמב"ם לאינקוויזיציה כדי להביא לשריפתם. בתוך החסידויות עצמן היו מאבקי כוח שגלשו לאלימות ולעתים לרצח – במיוחד כלפי חסידי ברסלב, שהרבנים החסידיים האחרים לא הצליחו להבין מדוע הם לא מספחים את עצמם לחצר חסידית חדשה, משמת רבם ללא יורש.

וכמובן, אוליגרכים חושבים קודם כל על עצמם. הרבנים נאבקו בשיניים ובציפורניים נגד עליית הנאורות ונגד שוויון זכויות ליהודים, והצטרפו בכך במובהק לכוחות הריאקציה. הם ידעו היטב מדוע: הורדת חומות הגטו פגעה משמעותית ביכולת השליטה שלהם, מה שאמר במקביל שלא היה להם מה להציע לשלטונות ושיכולת הקיום שלה נפגעה. מותר לחשוד שהבריחה הגדולה של יהודי אשכנז, שהמירו את דתם בהמוניהם במאה ה-19 או סתם חדלו מלראות את עצמם כיהודים, נבעה בין השאר מאפסותה ונבלותה של ההנהגה הרבנית שלהם. תהליך דומה עבר על הרבה מאד קתולים ולא מעט פרוטסטנטים.

ספק אם יש בגידה גדולה יותר מזו של רבנים רבים בקהילותיהם בימי השואה. המקרה הבזוי מכולם הוא של הרבה מבעלז, שחמק מן התופת כשהוא משאיר את חסידיו מאחור, אוסר עליהם ללכת בעקבותיו – להגר לפלסטינה – ואמר להם שיהיה בסדר ולא לדאוג. רוב החסידים לא שרדו. אם לרבה מסאטמר, שנמלט מהונגריה – בחסדי הדיל של הציוני קסטנר עם אייכמן – היו נקיפות מצפון כלשהן על כך שהוא השאיר מאחור את אלה שכלכלו אותו, סגדו לו, ושאותם אמור היה להנהיג בשעתם הקשה ביותר, הם לא בלטו.

אין רבנים אחרים. אין מסדר אוטופי של רבנים-פילוסופים שינהיגו מדינת הלכה. הזבל הזה הוא כל מה שיש. הוא כל מה שהיה. הוא כל מה שיהיה. יש לנו מספיק תקדימים היסטוריים כדי לקבוע שהמערכת הזו לא בנויה לייצר משהו אחר. על השיטה הדמוקרטית יש לנו יכולת השפעה; היא ניתנת לשינוי. הרבנות איננה ניתנת לשינוי, והיא מושחתת מטבעה, מושחתת לא פחות וכנראה הרבה יותר מהפוליטיקאים שלנו. מדינת הלכה תיראה בדיוק כמו שנראו הבחירות לרבנות הראשית – רגע, לא. זה לא המצב. במדינת הלכה, אי אפשר יהיה לדווח על חלק ניכר ממה שדווח בחודשים האחרונים. הכל ייעשה במחשכים. כמו בסעודיה, כמו באיראן.

ועוד דבר אחד: היועמ"ש וינשטיין הורה על שחרורו של באביקר אברהים, שעל המקרה שלו כתבתי כאן, כמו גם על שחרורו של עצור נוסף, שהוחזק במעצר אף על פי שבית משפט זיכה אותו מחמת הספק (!). המהלך הזה, של החזקת עציר למרות פסיקת בית משפט, מכניס אותנו עמוק לטריטוריה של של מחנות ריכוז. וינשטיין ראוי להערכה על כך שהקשיב למפגינים מול ביתו – אבל הנוהל השערורייתי והנפשע שהוא חתום עליו, שמאפשר החזקה במאסר עולם בפועל של אנשים שלא הורשעו, עדיין שם, ועדיין מבטיח שמעשי עוול מסוג זה יחזרו על עצמם. ומותר להניח שהם יפגעו דווקא באנשים החלשים ביותר, נטולי הידידים, הכסף והקשרים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כשמינה ג'ון פ. קנדי את אחיו חמום המוח רוברט ("בובי", בפי העיתונאים; ספק אם היה נשיא שזכה לאהדה כה רבה וכה בלתי מוצדקת מצד העיתונות) לתפקיד שר המשפטים, עורר הדבר רינונים על נפוטיזם. הנשיא הנרגז הפטיר "אם אני לא יכול למנות את אחי לשר, למה נבחרתי לנשיא?"

יאיר לפיד אולי לא ג'ון קנדי – לקנדי היו מגרעות רבות, אבל גם עצבי ברזל, והם שאיפשרו לעולם לשרוד את משבר הטילים הקובני שקנדי הביא על עצמו – אבל גם הוא דואג יפה לחברים. לפני שלושה חדשים הזכרתי כאן את התעקשותו של שר האוצר למנות מקורב ומשקיע במפלגה שלו, הלל קוברינסקי, לתפקיד "יועץ" שלו. אפילו בכירי האוצר הביעו אז אי נוחות מהשתתפותו של קוברינסקי בישיבות. זמן קצר לאחר מכן, הורה היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין – הכניסו כאן את הפתגם על השעון המקולקל שמדייק פעמיים ביום – לאסור על קוברינסקי להשתתף בישיבות האוצר. הידיעה על כך התפרסמה בראשון במאי.

בדיוק באותו היום, החליט משרד האוצר להחזיר כסף למבשלות בירה ישראליות קטנות, וזאת כדי לפצות אותן על העלאת המס על אלכוהול שיזם לפיד. יודגש מראש שאני לגמרי בעד: אני חושב שהגיע הזמן שתהיה סצינת מבשלות בירות ישראלית ושהאוצר יפסיק להתעלל באנשים שרוצים בסך הכל לגמור את יום העבודה שלהם עם בירה, שבכל מדינה אחרת כמעט היא משקה זול ועממי. מה שמפריע לי הוא הדרך שבה הגיע האוצר למהלך הזה.

כפי שחשף "גלובס" אתמול (ב' *), אחת המבשלות שנהנתה במיוחד מהחלטת האוצר היתה מבשלת אלכסנדר. לקוברינסקי יש חמישה אחוזים ממנה; גם הפרסומאי יורם באומן, עוד מקורב של לפיד, מחזיק בחמישה אחוזים מהמבשלה. לפיד לא רק שלא פסל את עצמו מדיון בנושא; "גלובס" גילו כי קודם להחלטה נפגש שותף של קוברינסקי ונאמן, אורי שגיא, עם סגן שר האוצר מיקי לוי, גם הוא איש "יש עתיד." זקני ועדת הכספים לא זוכרים העברת כספים משונה כזו. ב"יש עתיד" טענו בתגובה שחברי הוועדה לא היו מודעים לאחזקות של קוברינסקי וכי בכל מקרה מדובר בסכום קטן. החלק השני של התגובה הוא מגוחך; גם הסכום שגנב אריה דרעי היה קטן. זה לא מפריע ללפיד לשוב ולהזכיר את הנושא בכל הזדמנות. החלק הראשון שלה הוא מדהים: הסיעה מודה שהיא הצביעה על פי אינטרסים של מקורב לראש הסיעה שהיא לא היתה מודעת להם. וכמו כן, חשוב להזכיר שזה רק המקרה הראשון שבו לפיד הרקיד את אוצר המדינה על פי חליל המקורב שלו שעליו אנחנו יודעים. מותר להניח, וצריך להניח, שהיו עוד. כי מה נפשך: אם קוברינסקי מסתכן ומתערב בנושא שלטענת "יש עתיד" הרווח ממנו הוא זניח, מה הוא יעשה עבור רווח ניכר יותר?

שניה, רק התחלנו. בתגובה לכל הבלגאן, הודיעה הדוברת של לפיד, נילי רייכמן, כי קוברינסקי ובאומן מתכוונים לתבוע את "גלובס" תביעת דיבה. נחמד מצידם. מה שלא ברור הוא למה דוברת שר האוצר מדבררת שני אנשי עסקים פרטיים. לא קוברינסקי ולא באומן מועסקים על ידי משרד האוצר. רייכמן דווקא כן. אז למה היא מספקת להם שירותי דברור? משתי סיבות: אחת, נפוטיזם נקי וחוסר היכולת של לפיד ואנשיו להבחין בין התפקיד שלהם ובין עסקי חבריהם; והשניה, הרצון להרתיע את התקשורת מלהמשיך ולעסוק בפרשה, או בשאר האינטרסים של קוברינסקי ובאומן. בינתיים, זה לא כל כך עובד.

במקביל, ממשיך לפיד להתעקש על מינויו של מקורבו אורי שני לתפקיד "יועץ מיוחד" לתחום הדיור, ובעתיד גם ליו"ר החברה לתחום הדיור. אי אפשר לטעון שלשני אין נסיון בתחום: הוא כיכב בדו"ח מבקרת המדינה של 1992, לאחר שכיו"ר עמידר הוא דאג לשכן את שר השיכון דרך קבע במשרדי החברה, כמו גם ארגן ג'וב לעורך דין חיצוני ללא אישורים. שני חמק מישיבה בכלא על ההתנהלות המרשימה הזו, אבל הורשע בעבירה של הפרת אמונים, השופטים כתבו שלעבירות שלו יש גוון מובהק של שחיתות, והוא שילם קנס של 10,000 ₪.

לפיד אומר לנו ששני מוכן להסתפק בעבודה ללא שכר. אין לי ספק. אני משוכנע שאם אף היינו דורשים משני לשלם סכום צנוע עבור התפקיד הוא היה משלם אותו מבלי לחשוב פעמיים. היכולת של אדם כזה להרוויח מעצם קיומו כיועץ של שר האוצר, שלא לדבר על מה שיקרה אם הוא יועמד בפעם השניה בתפקיד מקביל לתפקיד שבו מעל לפני 20 שנה, היא עצומה. כאן המקום להזכיר שוב את המינוי המפוקפק של יעקב פרנקל לתפקיד נגיד בנק ישראל על ידי לפיד ונתניהו – למרות שפרנקל שלח את ידו בכספי ציבור כאשר החזיק בתפקיד בפעם הקודמת. אירונית, נראה שמה שישבש את מינויו של פרנקל היא תקרית גניבה מחנות – עליה הוא מסר כבר שתי גרסאות סותרות לפחות. כנראה שככה לפיד אוהב אותם: נוכלים.

לפיד קורא לזה "פוליטיקה חדשה." אני מציע שם אחר, מיושן יותר: הון-שלטון.

* אני רוצה להבהיר מראש שאין כאן כל כוונה לפגוע בכבודה של האות ב', שכידוע פותחת את התנ"ך.

(יוסי גורביץ)

במהלך הפגנה מנומסת מול ביתו אמש (ז'), לאחר מעצרו השערורייתי של באביקר אברהים, יצא יהודה וינשטיין, בעוונותינו היועץ המשפטי לממשלה, אל המפגינים. וינשטיין אמר להם שהוא לא מכיר את הפרשה, אבל הוא יברר את הפרטים. עד כה, המדינה – שאמורה היתה לענות על בקשת ההבאס קורפוס עד השעה 17:00 – ביקשה בעיקר דחיות. אבל זה לא משנה אם וינשטיין מכיר את אברהים; מה שחשוב הוא שהוא חתום על הנוהל שמאפשר לעצור אותו, מבלי שעשה כלום, לשארית ימי חייו.

באביקר אברהים הוא פליט שנמלט מסודאן לפני שבע שנים, ונחשב לדמות מוכרת ומובילה בקהילת הפליטים בישראל. בין השאר, הוא משחק בהצגה שמעלה ספריית לווינסקי, שבה הוא מגלם את תפקידו של השוטר האטום. ביום חמישי הוא נתקל בשוטרים כאלה בדיוק.

אברהים שהה במקום עבודתו, כאשר הגיעו שוטרים למקום. הם האשימו אותו, לא ברור על סמך מה, בסחר באופניים גנובים; כמה אופניים היו מחוץ למקום עבודתו והם השתכנעו שהוא גנב והציב אותם שם. הם עשו עליו חיפוש ומצאו את הסלולר שלו. הם דרשו ממנו ראיות שהוא שלו. למוד נסיון, אברהים הושיט להם את הקבלה על הרכישה שלו. התרגיל הזה, של מעצר אנשים על אחזקת חפץ שגרתי כמו סלולר בטענה שהם לא הוכיחו את רכישתו, כבר מוכר למדי בקהילת הפליטים. אחר כך טענו השוטרים שתוקף הויזה של אברהים לא בתוקף. הוא הוכיח להם אחרת. זו היתה הנקודה שבה הם עצרו אותו.

עורך דינו של אברהים, אסף וייצן, מ"מוקד סיוע לעובדים זרים", אמר בשיחת טלפון כי לאחר מעצרו של אברהים ביום חמישי, הוא הובא להארכת מעצר למחרת, לאחר שאמר לשוטרים כי הוא רוצה לראות שופט. עם זאת, הוא לא ראה שופט, והמשטרה העבירה אותו לידי משטרת ההגירה, שהעבירה אותו למתקן שלה בנתב"ג. הסיבה לכך, לדברי עו"ד וייצן, פשוטה למדי: שופט מעצרים היה, ברוב המקרים, מורה על שחרורו של אברהים, פשוט משום שהעבירה בה הואשם – אפילו אם לשוטרים היו ראיות נגדו – לא נענשת במאסר. משטרת ההגירה לא שואלת שאלות מיותרות.

אז עכשיו נעלם אברהים לחור השחור של משטרת ההגירה. זו סירבה לאפשר לווייצן להפגש איתו, בנימוק שאין לו יפוי כוח כתוב, כשהיא מסרבת לאפשר לו בעצם לקבל מאברהים יפוי כוח כזה. במהירות שיא, כפי שהודתה המדינה היום, ביטל משרד הפנים את רשיון השהיה של אברהים והפך אותו בכך למסתנן. המדינה רוצה לגרש אותו. מתשובת המדינה עולה שביטול רשיון השהיה וצו הגירוש בוצעו על ידי משרד הפנים כבר ב-19 בחודש, קרי ביום שישי, קרי מיד עם הוצאתו של אברהים מבית המשפט. וואלה. התלוננתם על טיפול מייגע במשרד הפנים? יש דברים שבהם הוא זריז מאד.

וכאן נכנס וינשטיין לתמונה: על פי הסעיף בנוהל הטיפול במסתננים שמעורבים בהליך פלילי, שאושר על מי שהוא כנראה הרופס והגרוע שביועצים המשפטיים, אם נעצר מי שמוגדר כמסתנן, גם אם אין נגדו כל ראיות ולא מתנהל נגדו כל משפט, אפשר לכלוא אותו ללא משפט לתקופת מינימום של שלוש שנים. תקופת המקסימום? שארית חייו.

כלומר, בחתימת ידו, יצר וינשטיין מעמד – היד מהססת לכתוב "גזע" – של אנשים נטולי זכויות בסיסיות כמו הזכות לחירות, הזכות למשפט הוגן או, לעזאזל, למשפט בכלל. הוא יצר קבוצה של אנשים שדי להגיש נגדם תלונת שווא כדי לכלוא אותם לשלוש שנים לפחות.

עו"ד וייצן הגיש בקשה על פי נוהל הבאס קורפוס, שדורש מהמדינה להציג את העצור שבידיה ולנמק את הסיבה שבגללה הוא עצור. המדינה השיבה שהכל בסדר ושהוא נעצר כדין. ואכן, על פי נוהל וינשטיין, הוא נעצר כדין. המילה "כדין", צריך לזכור, לא אומרת הרבה בפני עצמה; גם משפטי האינקוויזיציה היו משפטים. גם שם ישבו משפטנים ולעתים דנו בדק מן הדק. גם הלכת דרד סקוט היתה הלכה.

אחת הפסיקות היותר ידועות לשמצה של בית המשפט העליון האמריקאי – מאור קטן למדי, שאוהבים להפנות זרקור אל הפסיקות המוצלחות והחריגות שלו, כמו בראון נגד מועצת בתי הספר, תוך התעלמות ממספר עצום של פסיקות בעייתיות הרבה יותר – היתה בפרשת דרד סקוט. הלה ×”×™×” עבד, שהצליח למצוא עורך דין שייצג אותו בתביעה להעניק לו ולמשפחתו את חירותם. הטענה של סקוט היתה פשוטה: במהלך נסיעותיו, אדונו של סקוט לקח אותו לוויסקונסין ואילינוי, מדינות שבהן העבדות היתה אסורה. כיוון שכך, הוא אמור להשתחרר.

בית המשפט העליון, בהנהגת הנשיא רוג'ר ב. טוני (Taney), דחה את התביעה של סקוט בנימוק פשוט לא פחות: סקוט לא היה אדם, הוא היה רכוש, והחוקה אוסרת על החרמת רכוש ללא הליך ראוי. טוני קבע שהחוקים שהעביר הקונגרס, שהגבילו את התפשטות העבדות, היו בלתי חוקתיים. הפסיקה השערורייתית הזו, שלא נתפסת כאפשרית היום אלא במוחות קיצוני האחים היהודים שמפנטזים על השבת העבדות, הובילה להתפטרותו במחאה של אחד השופטים, בנג'מין קרטיס. היא אף נחשבת לאחד הגורמים העקיפים שהובילו למלחמת האזרחים. אחרי הכל, היא דחקה את הרוב שהתנגד לעבדות אל הקיר: לא הותר לו אפילו לאסור את העבדות במדינתו. הוא נאלץ לראות בחירוק שיניים את בעלי העבדים מובילים את הרכוש האנושי ברחובות עירו. שנה וחצי אחרי פסיקת דרד סקוט, דרש תומך העבדות וויליאם יאנסי (Yancey) מהנציגים הצפוניים בוועידת המפלגה הדמוקרטית להודות שהעבדות צודקת. אחד הנציגים ענה לו: "כעת אומר לנו יאנסי שאנחנו צריכים להסכים לכך שהעבדות צודקת. הוא מצווה עלינו להליט את פנינו ולאכול עפר. ג'נטלמנים מן הדרום, אתם טועים בנו! לא נעשה זאת." והמפלגה הדמוקרטית התפלגה.

כמעט 160 שנים אחרי דרד סקוט, כמעט 150 שנים אחרי שהתיקון ה-13 שם קץ לעבדות, מאשר וינשטיין בחתימתו שיש קבוצה שלמה של בני אדם – לגמרי במקרה, כמובן, צבע עורם שחור – שהם, אם לא סחורות ממש, פחותים מבני אדם. די בעלילה עליהם (למשל, מצד נוכל בן העם הנבחר שלא רוצה לשלם להם את משכורותיהם) כדי להשליך אותם לבור משפטי שממנו אין כמעט דרך לצאת. לאברהים יש מזל נדיר: הוא דמות מוכרת. יש לו לא מעט חברים. כמאה מהם יצאו במוצ"ש הביל של יולי להפגין למענו מול ביתו של וינשטיין. לרוב הפליטים אין מזל כזה. אין מי שיכיר אותם, אין מי שיגיש בשמם עתירות הביאס קורפוס. הם נאלמים, ונעלמים אל הבור שחפר עבורם וינשטיין. בציבוריות הישראלית, המקבילה של החלטת דרד סקוט של וינשטיין עברה ללא כל רעש; יש בה יותר מדי תואמי יאנסי, ומעטים עדיין מעיזים לומר ש"אתם טועים בנו, לא נעשה זאת."

טוני לא הצליח לנקות את שמו מהכתם של פסיקת דרד סקוט; אם מישהו עדיין יזכור את וינשטיין בעוד 160 שנה, מה שנשמע לא סביר במיוחד – טוני, בסופו של דבר, היה משפטן חשוב; איש לא יטען זאת על וינשטיין, האיש שלתועלתו לא ידע מה קורה במטבחו, מבלי לגחך – יש לקוות שמה שייזכר ממנו, לדיראון, יהיה החייאתה של הלכת דרד סקוט. אם יש גיהנום, ואנשים כמו וינשטיין גורמים לאתאיסט המושבע הזה להשתוקק אליו לרגע, עד שהדם נרגע, הרי שמקומו של וינשטיין יהיה מדור אחד מעל זה של מחוקקי הקונפדרציה, שני מדורים מעל זה של ליאופולד מלך בלגיה, כשהוא חולק תא אחד עם טוני, שניהם צורבים על בשרם את כתב החרפה המשפטי שלהם, כשהם מדקדקים בכל תג ותג.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

חמוש מג"ב ירה אתמול (ו') בדוברת בצלם, שרית מיכאלי, שעה שזו עמדה מן הצד בהפגנה השבועית בנאבי סלאח. החמוש ירה בה קליע מצופה גומי מטווח קצר ופגע ברגלה. מצבה של מיכאלי טוב, הקליע (כפי שאפשר לראות) הוצא מן הרגל, והיא צפויה להשתחרר מבית החולים מחר. אף שאין לה אמון רב מדי בתהליך, בכוונתה להגיש תלונה למח"ש.

לדברי מיכאלי בראיון טלפוני איתה, החמוש ירה בה מטווח קצר של כ-15 עד 20 מטרים, וזאת בניגוד לפקודות השימוש בקליעי גומי. הירי בוצע תוך כדי ריצה – גם זאת בניגוד לפקודות. "בצלם" צפויים להוציא מחר את תיעוד הווידאו של התקרית. אירונית, מיכאלי היא זו שכתבה את הדו"ח שפרסם בצלם בינואר האחרון, על שימוש באמצעים לפיזור הפגנות בניגוד לפקודות.

חמושים יורים על מפגינים פלסטינים, גם בניגוד לפקודות, כבר יותר מ-40 שנה. ירי על ישראלים הוא עדיין נדיר. לפני כעשור, רעשה הארץ – זמנית מאד – כאשר חמושי צה"ל ירו על גיל נעמתי ופצעו אותו קשה, בעת הפגנה נגד הגדר. אז תירצו החמושים את הירי בכך שהם "חשו סכנה לחייהם" משום שהמפגינים נענעו את הגדר. עשר שנים אחרי נעמני, ירי על דוברת של ארגון זכויות אדם עובר – יממה לאחר מעשה – בשתיקה מוחלטת של התקשורת הישראלית. אין מה לומר, התקדמנו מאז.

אף שמיכאלי מקפידה לומר שאין לה מושג ברור מדוע ירו דווקא בה, קשה להשתחרר מן התחושה שהיא נורתה משום שתיעדה את הקלגסים בפעולתם. המצלמות, כבר נאמר, הן הקריפטונייט של החמושים. לא פעם הם מנסים לפגוע בהן, ובמי שמחזיקים אותן. בעת התקרית נכח במקום, על פי הדיווחים, גם צלם וידאו של צה"ל. נראה אם אפשר יהיה לקבל את הצילום שלו ומה הוא יראה.

התגובה של רוב הישראלים תנוע, על פי הנסיון, בין התעלמות והעלמת עין ובין טענה שמיכאלי הביאה את הירי על עצמה, או משום שמאלנותה או משום עצם נוכחותה בהפגנה. עם האנשים שלא מכחישים את הירי במפגינים אלא מייחלים לו אין טעם לנהל דיון; יש לנהל איתם מלחמת אזרחים. לציבור השני, זה שחושב שמי שמפגין מזמין פגיעה, אני יכול להמליץ או לחדד את ההבנה שלו במהותה של דמוקרטיה, או לעקור לסוריה. זה המשטר שמגיע לו – ולרוע המזל, זה המשטר שהוא, כאזרח כושל, מדרדר אותנו אליו.

(יוסי גורביץ)

ב-15 השנים האחרונות, תועמלניה של ישראל – ועיקר התעמולה שלה, ה-hasbara, תמיד מופנית פנימה – מנסים לטפח את הדימוי שלה כמדינת הייטק חדשנית. מכאן הומצא, בתחילת העשור הקודם, הביטוי "אומת סטארטאפ" (Startup Nation), וכתבי טכנולוגיה התחילו לדבר על הסקטור המצומצם מאד של עובדי ההייטק בישראל בכינוי המתפעם "סיליקון ואדי." אינספור כתבות דיברו על אנשי ההייטק כ"חוד החנית" של הכלכלה הישראלית, ה"קטר" לכאורה שלה, דיברו עליהם כמי שימשכו אחריהם את הכלכלה הישראלית כולה.

הכיצד, בהתחשב בכך שעל פי החישובים האופטימיים ביותר אנשי ההייטק מהווים כ-10% מכלל העובדים בישראל? ובכן, על פי תיאוריית כלכלת הוודו הידועה ככלכלת הזרזוף: אם ניתן הטבות לאנשי ההייטק, הם יצרכו יותר. כשהם יצרכו יותר, כל הכלכלה תצמח. אנשי הייטק מיהרו להודיע שיש בזה משהו, כי התנאים המופלגים של עובדיהם משרתים שורה של תעשיות ושירותים: חברות רכב, חברות מזון, יועצים לשלל מטרות מופרכות ומיותרות, ועוד.

כן, אין ספק שלתעשיית ההייטק יש את מי שמספקים לה את תוצרי הלוואי, כמו גם כמה תעשיות טפילות. ספק אם די בכך כדי למשוך את הכלכלה הישראלית מן המצולות. השכר החציוני בישראל הוא כ-5,800 ₪. המשמעות היא שמחצית מן העובדים הישראלים מרוויחים פחות מכך. ההייטק הישראלי לא מייצג כלום.

יש, עם זאת, משהו משותף לעמק הסיליקון ולסיליקון ואדי: המיתוס על כך שהם בנו את עצמם במו ידיהם הוא שקרי, ושקרי במכוון. תחום ההתמקצעות האמיתי של חברות ההייטק הגדולות בארה"ב הוא העלמת מס חוקית. רובן ככולן משתמשות בתרגילים נוסח ה"סנדוויץ' ההולנדי" כדי שלא לשלם מס אמת. אפל, שמכניסה יותר מכולן, גם מצטיינת יותר מכל השאר בתרגילים שלה: בשימועים שנערכו לאחרונה בסנאט התחוור שלמרות שהיא מצהירה שעשרות מיליארדים שלה נמצאים באיזו חברת קש שפתחה לצרכי הונאה באירלנד, בפועל הכסף מוחזק בבנקים בניו יורק. הוא רק רשום באירלנד. כשניסה לאחרונה ה-OECD להתמודד עם הבעיה הזו ולאלץ את חברותיו להעביר תקנות חריפות נגד תרגילי מס כאלה, בלמה ממשלת ארה"ב את המהלך. למה? כי לחברות הטכנולוגיה יש השפעה עצומה על הממשל באמצעות תרומות (לשתי המפלגות), זה למה.

בסיליקון ואדי לא משתמשים בתרגילים מסובכים כמו סנדוויץ' הולנדי. למה לשלם הרבה כסף ליועצי מס ממולחים כשאפשר להשען על אויביו המושבעים של הציבור, קרי פקידי האוצר? תרגיל אחד הוא תרגיל הרווחים הכלואים: האוצר נתן לחברות הענק לברוח עם 27 מיליארדים, כשלאורך כל הדרך הוא משקר על שיעור המס שהן משלמות. בהתחלה טענו שמדובר ב-7.9%, אחר כך נאלצו לרדת ל-3.3%, ולאחרונה למדנו שטבע, חברת התרופות שהועלתה על נס כדגל ישראלי, שילמה ב-2012 רק 0.3% מס.

זה תרגיל אחד. תרגיל אחר הוא הטבות המס שמחלקת המדינה. במשך שנים נלחמו באוצר כדי שלא לחשוף את המוטבים; השבוע הם נאלצו, בחירוק שיניים, לחשוף חלק ממקבלי הטבות. חלק – רק את החברות הציבוריות. רשימת החברות הפרטיות שמקבלות הטבות מס מהמדינה עדיין חשאית. למה? באוצר אומרים שזה כדי "לא לפגוע באסטרטגיה" שלהן.

שתלך האסטרטגיה שלהם לחפש את החברים שלה. אם אתה מקבל כסף מהמדינה, אתה לא יכול להחביא את זה מהאזרחים שנתנו אותו. בין החברות הפרטיות שקיבלו הטבות מס מהמדינה – הטבות שאנחנו לא יודעים עדיין כמה הן – אפשר ככל הנראה למצוא את חברת ישקר. זוכרים אותה? ההיא שכשהיא נמכרה לבאפט אמרו לנו שהעסקה תכניס למדינה המון מסים? אז כנראה שהרבה פחות.

אבל בואו נסתכל רגע על החברות הציבוריות שקיבלו הטבות מס. אפשר למצוא שם את החשודים הרגילים – בז"ן וכיל של האחים עופר – אבל גם את טבע, שבין 2006 ו-2011 קיבלה הטבות בשווי 11.77 (!) מיליארדי שקלים מהמדינה, ואת חברת ההייטק הישראלית צ'ק פוינט, שהצליחה לגרום למדינה לוותר לה על מסים בשווי 1.649 מיליארדי שקלים. סך הכל, בשש השנים הללו חמש החברות הציבוריות שזהותן נחשפה הצליחו לקבל הטבות מס בשווי 16 מיליארד שקלים. הוסיפו לזה את 27 המיליארדים של הרווחים הכלואים, ואתם מקבלים סכום נאה למדי של 43 מיליארדי שקלים. אם זה נראה לכם דומה באופן חשוד לסכום של הגרעון, שנע סביב כ-40 מיליארדי שקלים, זה כנראה לא מקרי.

הזעם הציבורי עוד לא הספיק להתעורר, וגיל שוויד, מנכ"ל צ'ק פוינט, כבר מיהר לאיים על האוצר. "זה שאנחנו בוחרים למקם את מרכז הפעילות שלנו כאן זה לא מובן מאליו," אמר בעת הצגת הדו"ח הרבעוני של החברה שלו. או, במילים אחרות: סיליקון ואדי נחמד יש לכם כאן, לא חראם שנלך מפה? חמוד מצידו.

שוויד, ורבים מבני מעמדו – עסקת אינטל הידועה לשמצה עדיין זכורה – סבורים משום מה שהציבור הישראלי צריך לשלם להם כדי שיעבדו. תשתית לא צומחת מאפס: חברה שרוצה לפרוח צריכה משק יציב, משטרה מתפקדת, בתי משפט שיודעים לעשות את העבודה שלהם, אספקת חשמל יציבה, ומערכת חינוך שמצליחה להעמיד בוגרים ששווים משהו.

כל אלה עולים מסים. השופט אוליבר וונדל הולמס אמר בשעתו ש"אני אוהב לשלם מסים. אני קונה בהם תרבות." אזרחות טובה צריכה להתחיל בתשלום מס אמת. אבל מי ילמד אותנו את הלקח הזה? שר האוצר, שהקים חברה כדי להתחמק בדיוק מכך? ראש הממשלה, שהקים עם אשתו את "ב.ש. נתניהו" לפני שנים ארוכות?

הסיליקון ואדי הישראלי, כמו המקור שטוף תאוות הבצע מקליפורניה, חושב שהציבור צריך לעבוד בשבילו ולממן אותו. כי זה בדיוק מה שקורה כשצ'ק פוינט מקבלת הנחת מס מסיבית, בעוד שמוסך, מכולת שכונתית או סתם פרילאנסר צריכים לשלם את מלוא המס. הציבור הישראלי הכללי הוא שיסבסד את הרווחים של בעלי חברות ההייטק וההנהלה שלהם. הוא זה שישלם מכיסו על התשתיות שהן צורכות, בזמן שהחברות מתחמקות מלשלם את חובתן. יש להבהיר: הכוונה היא לא לרוב הגדול של עובדי ההייטק הישראלים, שיש להם קשר לציבור הכללי, אלא לשכבה המצומצמת שמנהלת את החברות הללו וסוחרת בהן, שהתנתקה ממנו מזמן – אותה שכבה שמקבלת את הרוב המוחלט של הרווחים.

למה זה כדאי לנתניהו, לפיד ובכירי האוצר? מאד פשוט. הם מסתובבים באותו המילייה החברתי של ההנהלה. הם לא מכירים אנשים אחרים. בכירי האוצר עוד יהיו יום אחד סמנכ"ל לענייני כלום בחברה שהם העניקו לה פטור חשאי ממסים – וכשהוא חשאי, אנחנו אפילו לא נוכל לדעת על ניגוד האינטרסים הזה. כשהם יעברו אליה, הם יקבלו משכורת טובה בהרבה מזו של מהנדס תוכנה מן השורה, שיוצר את המוצר האמיתי. הם בהנהלה, אחרי הכל, והם שם לא בשביל היכולת שלהם – טרם זוהתה כזו; ראו את מקרה המבחן של ניר גלעד – אלא בשל הקשרים והנסיון שרכשו על חשבון הציבור. במילים אחרות, הון-שלטון נקי.

וכל המיליארדים החסרים האלה אומרים לא רק שאנחנו מסבסדים את גיל שוויד ודומיו; הם אומרים שרמת השירותים בישראל צונחת. כי האוצר לא רק מעלה את המסים על העובדים, הוא גם מקצץ בעקביות בשירותים. הוא מקצץ בתשתיות, בחינוך, במשטרה; הוא מסרב בעקביות להגדיל את מספר השופטים ותורם בכך לדחיקת מערכת המשפט לאחור; הוא נלחם מלחמת מאסף נגד תחבורה ציבורית ובניית תחנות חשמל. בקיצור, הוא עושה הכל כדי להפוך את ישראל למדינה שתוך זמן לא רב כלל לא תהיה אטרקטיבית לחברות הייטק.

אפשר היה לצפות, במצב כזה, שחברות הייטק ישראליות יעמדו בראש החזית נגד הנסיון להפוך את החברה הישראלית לכזו שמפורדת לאטומיה, לכזו שבה משגשגים רק אלו שיש להם – או, אם לדייק, אלו שניתן להם. אבל מהיותן מוטבות מובילות של המדיניות הזו, ומתוך התפיסה הליברטריאנית המובנית אצל הרבה מאד אנשי הייטק – השקר הנוצץ של התנגדות לכל פעולה ממשלתית בעודך נשען על תמיכה ממשלתית מסיבית או נהנה מהעלמת עין ממשלתית מהעלמת המס שלך – הן משתפות איתה פעולה, ותורמות בכך את חלקן לקריסת החברה הישראלית.

ועוד דבר אחד: ביממה האחרונה, קיבלנו שני תזכורות למשטר שתחתיו אנחנו חיים. המקרה הראשון היה זה שבו רשות השידור ביטלה במפתיע פרסומת על כתבה לא מחמיאה שעסקה בשרה נתניהו; רשות השידור נשלטת על ידי הזוג הקיסרי כבר די הרבה זמן, הרבה באמצעות יואב הורוביץ, מי שהיה איש הקשר גם עם "אם תרצו." במקרה השני, אנחנו למדים שהקריין באירוע הפתיחה של המכביה נזף בקהל על כך שלא קיבל בהתלהבות מספקת את הזוג הקיסרי. נמסר ששגרירות צפון קוריאה שוקלת תביעת הפרת זכויות יוצרים נגד בני הזוג נתניהו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)