“בקבוקגייט” שהתפרצה לחיינו צריכה להזכיר שוב שראש הממשלה משתמש ברעייתו ככליא ברק. הפעם הוא עשוי, בניגוד להרגלו, לשלם

אחת הפרשות היותר הזויות שאני זוכר פורסמה הבוקר ב”הארץ”: מסתבר, ועל כך אין עוררין, שבמשך שנים שרה נתניהו הורתה לעובדי מעון ראש הממשלה לקחת בקבוקים המיועדים למחזור לחנויות, לקבל עליהם את החזר הפקדון, ולהעביר לה את ההחזר. עקרונת, מאחר ומדובר בבקבוקים שנרכשו על ידי המדינה, ההחזר אמור היה לעבור למדינה. מדוברות משרד ראש הממשלה נמסר שבמאי 2013, העבירו בני הזוג נתניהו המחאה על סך 4,000 ש”ח כהחזר, על אותם החזרים מאז אפריל 2009.

נפרט, אם כן, את העובדות שאין עליהן עוררין:

א. שרה נתניהו גבתה באמצעות עובדי מדינה החזר שאמור היה להגיע למדינה עבור בקבוקים.

ב. בני הזוג נתניהו שילמו צ’ק של 4,000 ש”ח כסוג של כופר, ארבע שנים לאחר שהחלו בנוהל הזה.

השאלה האם הסכום ששילמו בני הזוג מספק נותרת פתוחה. ישנה גם טענה שהמדובר היה בהונאה נרחבת יותר: שבני הזוג נתניהו דיללו את האספקה של בקבוקי שתיה רגילים והעדיפו להזמין הרבה יותר בקבוקים קטנים, משום שעל בקבוקי פלסטיק אין פקדון ועל בקבוקים קטנים מזכוכית דווקא יש, ושהם עשו סיבוב נאה על קופת המדינה; ושלמעשה הסכומים המדוברים הרבה, הרבה יותר גדולים. זו טענה שמצריכה חקירה, והיא מגיעה מאדם – אב הבית לשעבר של בית ראש הממשלה, מני נפתלי – שתובע כעת את בני הזוג, ולכן יש לנהוג בה בזהירות.

אבל שוב, יש עובדות: בני הזוג נתניהו גבו פקדון שהגיע למדינה, באלפי שקלים לפחות, והשתמשו לשם כך בעובדי מדינה.

התקשורת הישראלית התייחסה לכך כ”עוד פרשה של שרה נתניהו,” וכרגיל, זו טעות. זו לא פרשת שרה נתניהו. זו פרשת בנימין נתניהו.

גם אם לא נתייחס לטענה של נפתלי, על פיה נתניהו היה עד לדרישות המחזור של אשתו, שכן זו איננה מוכחת, יש עובדה שאין עליה עוררין: הצ’ק שנשלח למדינה על סך 4,000 ש”ח מגיע מחשבון הבנק המשותף של בנימין ושרה נתניהו. קשה מאד להאמין שנתניהו לא היה מודע לכך שמחשבון הבנק שלו יוצא צ’ק כזה.

נזכיר שוב: כמו בפרשת ליליאן פרץ, שהועסקה בתנאים המנוגדים לחוק על ידי חברת הארנק של בני הזוג נתניהו, נתניהו ב.ש., נתניהו חייב היה לדעת מה קורה. אז זו היתה חברה שהוא מנהל וצ’קים שהיא הוציאה, עכשיו אלו צ’קים שיוצאים מהחשבון המשותף שלו ושל אשתו.

האם אתם הייתם שמים לב לצ’ק שיוצא מחשבון הבנק שלכם, בסכום של 4,000 ש”ח? האם הייתם שמים לב שנכנס אליו כסף? לא הייתם תוהים מה המקור שלו? ראש הממשלה צריך להחליט האם הוא רוצה לתאר את עצמו כמנותק, שאין לו מושג איך מה קורה בחשבון הבנק שלו, או כשותף שקט להונאה של המדינה.

אבל, כמובן, מה שנתניהו יעדיף לעשות הוא להפיל את התיק על אשתו. הוא יעמוד בפרצוף עגום מול המצלמות ויאמר שלא יעלה על הדעת שיתקפו את אשתו. “הפנו את האש אלי,” הוא יאמר בפרצוף מיוסר, ויקווה שנשכח שיום קודם הוא העלה תמונות של אשתו עם חיילים כחלק מתעמולת הבחירות שלו. ויותר מדי אנשים ישתכנעו שוואלה, לא צריך להטפל לאשתו של נתניהו, אחרי הכל יש כל כך הרבה דברים נגדו עצמו.

ואף אחד לא ישים לב שהוא שותף מלא של אשתו בתרגילים האלה, שהוא נהנה מהם בדיוק כמוה, ושהוא אחראי להם בדיוק כמוה.

וכמובן, עולה היללה ש”זה קטנוני,” והרי רק אתמול הצליח נתניהו להביא למותם של שני חמושי צה”ל, אז מה אתם מתעסקים עכשיו ב-4,000 ש”ח. שאלה לי אליכם: היה ומס הכנסה היה משתכנע שהעלמתם ממנו 4,000 ש”ח, האם אתם חושבים שגם שם היו סוגרים את התיק כי “4,000 ש”ח זה קטנוני”? לא? אז למה אתם מניחים שמה שמבחינתכם הוא עבירה שדורשת חקירה, לא מצריך חקירה כלפי ראש הממשלה?

שנית, יש כאן סוגיה עמוקה יותר. בני הזוג נתניהו ניצלו עובדי ממשלה כדי לבצע את ההונאה הקטנה והבזויה שלהם. זה לא משהו שמדינה תקינה יכולה לעבור עליו לסדר היום. והמדובר לא רק בשליחת עובדים לגבות כסף ואחר כך לשלשל אותו לכיסם של בני הזוג: רוח המפקד של בני הזוג נתניהו הגיעה לדרגים הרבה יותר גבוהים. פרקליטות המדינה, למשל, נלחמה כארי כדי למנוע משרה נתניהו להעיד במשפט נגדה קודם לבחירות. למה? כי עדות כזו היתה מביכה את בעלה המועמד. ממתי הפרקליטות, שהתפקיד שלה הוא להגן על האינטרס הציבורי, הפכה למגינה הפרטית של בני הזוג נתניהו? כנראה מאז שווינשטיין הוא היועץ המשפחתי לממשלה.

את החבל הזה אי אפשר להחזיק בשתי הקצוות. אי אפשר לטעון בו זמנית ששרה נתניהו היא אדם פרטי ואז לשלוח את פרקליטות המדינה להגן עליה בבית המשפט. אדם פרטי גם לא נותן הוראות לעובדי מדינה, אבל זה בדיוק מה ששרה נתניהו עשתה.

כבר התרגלנו לכך שבני הזוג נתניהו לא משלמים על עצמם. התרגלנו לנרות ריחניים באלפי שקלים, לחשבונות מים מופקעים, לגלידת פיסטוק על חשבון הציבור, לסיגרים בעשרות אלפי שקלים. מפרשת הסיגרים (מהכהונה הראשונה של נתניהו) גם הורגלנו בתרגיל שכאשר הפרשה נחשפת, נתניהו ממהר לשלם מכיסו ולטעון שהפרשה חוסלה. עכשיו אנחנו מתבקשים גם להעלים עין מהרקבון שבשימוש בעובדי מדינה כדי להונות את המדינה.

הגיע הזמן להפסיק לשתף פעולה עם השחיתות המתפשטת הזו, והשלב הראשון בכך הוא להפסיק לחשוב שהבעיה היא שרה נתניהו. הבעיה, כמו תמיד, היא בעלה. לשרה נתניהו אין קיום בלי בעלה. היא לא יכולה להתעמר בעובדי מדינה בלי ידיעתו והסכמתו. היא לא יכולה להשתמש בעובדי מדינה כדי להונות את המדינה בלי ידיעתו והסכמתו. היא לא יכולה לנסות לפצות בשקט את המדינה בלי ידיעתו והסכמתו. היא לא יכולה למנות חשב מטעם, “איש משלנו”, בבית ראש הממשלה בלי ידיעתו והסכמתו. שרה נתניהו היא כליא הברק של הנהנתן והמושחת שיושב בלשכת ראש הממשלה – אבל מקור השחיתות תמיד היה הוא.

וכן, יש המון סיבות לזרוק את נתניהו הביתה. חרחור מלחמה גרוע בלי ספק יותר מאשר השחיתות הזו. זו לא הסיבה להדיח אותו ב-17 במארס; זו רק אחת הסיבות. עליה אפשר להוסיף את הביזוי של מוסד ראש הממשלה, את העיסוק באיסוף בקבוקים כאילו האיש המשמש כראש הזרוע המבצעת בישראל הוא עוד עבריין קטן שמחטט בזבל. אם יש לנו כבוד עצמי, אם אנחנו מכבדים את המוסדות שלנו, נתניהו חייב לעוף ולו משום שביזה אותם.

וזה, כמובן, משהו שהפחדנים שמנהלים את הקמפיין של ה”מחנה הציוני” לא יעזו לומר. אז אמרו אתם: קדמו את הפוסט הזה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

הערה מנהלתית ב’: עדכנתי את עמוד ה”אודות” של הבלוג, שלא עודכן למרבה הזוועה כבר כמעט שש שנים.

(יוסי גורביץ)

בצל המלחמה ברצועת עזה, ממשיכה ישראל לספח דה פאקטו את הגדה המערבית. במילים אחרות, ליצור מדינת אפרטהייד

ממשלת ישראל, בדמות מתאם הפעולות בשטחים (המתפ”ש), האלוף יואב “את לא היית מצפה שהמח”ט היה פותח בירי לעבר יהודי שעמד מולו, אני בטוח שלא לזה את מתכוונת” מרדכי, הודיע היום (א’) על סיפוח של 4,000 דונמים בגבעות גוש עציון; כך דיווח אתר מאקו.

סיפוח? פורמלית, לא. פורמלית, מרדכי בסך הכל הודיע על “הכרזה” על 4,000 דונמים כעל “אדמות ציבור,” המכונות בטעות “אדמות מדינה.” בפועל, עם זאת, הכותרת של מאקו היתה מדויקת: כשצה”ל מכריז על קרקע כעל “אדמות ציבור,” היא כמעט אף פעם לא משרתת את הציבור שלכאורה עבורו היא מוחרמת, האוכלוסיה הכבושה והמוגדרת כאוכלוסיה מוגנת של הגדה המערבית; בפועל, רובן המוחלט של האדמות המוכרזות כ”אדמות ציבור” עוברות הישר לידיהן החמדניות של מתנחלים. בפועל, “הכרזה” על אדמה כאדמת ציבור משמעה גניבת האדמה מבעליה והעברתה לפולשים יהודים. ומשהפכה קרקע להתנחלות, כמעט ואין שום דרך להחזיר אותה לבעליה – אפילו במקרה הנדיר מכל נדיר, כאשר ישראל מפנה התנחלות, כמו במקרה של חומש, היא עושה הכל כדי שלא להשיב את האדמה הגזולה לבעליה. מנתוני בצלם עולה ש-94% מאדמות הציבור בשטח סי, נמצאות בשטחי שיפוט של התנחלויות והמועצות האזוריות שלהן.

ישראל כבר הודיעה שהיא מתכוונת לשמור על “גושי התנחלויות,” וגוש עציון הוא בהחלט אחד מהם, בכל הסכם עתידי; ברק התעקש על גוש עציון ב-2000, אולמרט כלל אותו בין השטחים שיסופחו לישראל בהסכמה ב”תכנית ההתכנסות” שלו ב-2006. נתניהו מעולם לא הציג מפה, כיוון שאם יציג כזו הוא יהיה מחוסל פוליטית. אז, כן: פורמלית, גניבת האדמה שביצע יואב מרדכי איננה סיפוח; בפועל, היא בדיוק זה. אגב, מאחר והעברת אוכלוסיה לשטח כבוש היא פשע מלחמה, רצוי שהאלוף מרדכי לא ייסע בקרוב לאירופה, או מקומות מתורבתים אחרים.

מרדכי אמר שההחלטה התקבלה “בהמשך להנחיית הדרג המדיני עם תום מבצע ‘שובו אחים’” – או, במילים אחרות, זו תגובה ציונית הולמת לרצח של שלושת הנערים. כלומר, ממשלת ישראל אימצה כאן רשמית את המדיניות של “תג מחיר,” פגיעה בפלסטינים בלתי מעורבים בתגובה למעשי הטרור/לחימה של פלסטינים אחרים. זו אותה המדינה, נזכיר, שכבר הרסה את בתיהם של שלושה חשודים בביצוע הרצח – כשבית המשפט העליון שלה מאפשר את המהלך הבלתי חוקי הזה אף שנגד שניים מן השלושה לא הוגש כתב אישום.

במקביל, עצרה המשטרה בסוף השבוע את זאהדה סוהייב, תושב חברון בן 32. זה כתב שורה של סטטוסים בפייסבוק שמדינת ישראל לא אהבה, ביניהם הגדרה של פלסטינים המשרתים בכוחותיה המזוינים של ישראל כבוגדים, ואיחול למח”ט גולני, רסאן עליאן, שיגיע לגיהנום. סוהייב כתב את הדברים כאשר נפוצה שמועת השווא על מותו של עליאן בקרבות בעזה.

עכשיו, הח”מ לא מאמין בקיומו של גיהנום, או בקיומו של אל – מלבד, כמובן, מפלצת הספגטי המעופפת בהתגלמותה כחתולו של תקרה – אבל מדי פעם הוא חושב לכמה שניות שאולי, בכל זאת, היה רצוי שיהיה כזה. למשל, במקרה של מח”ט גבעתי, עופר וינטר, שהרג 120 מתושבי רפיח כדי למנוע את חטיפת גופתו של אחד מחמושיו. העניין הוא שמהיותי אזרח ישראלי מהקבוצה האתנית הנכונה, אף אחד לא יעלה על דעתו לעצור אותי רק בגלל שאני חושב שחבל שנשמתו הלא-קיימת של עופר וינטר לא תסתובב על שיפוד בלתי קיים.

את סוהייב דווקא עצרו. זה לא היה חדש או מעניין במיוחד – מאז שכבשה אותה, ישראל תמיד דיכאה את חופש הביטוי בגדה המערבית – אלמלא שני דברים. קודם כל, סוהייב הוא תושב חברון. זוכרים את הקשקוש של מערכת ה-hasbara על כך שרוב הפלסטינים חיים תחת שלטון עצמי? אז תשכחו ממנו. כשישראל רוצה, היא עוצרת פלסטינים על מה שבא לה – את סוהייב, אומר עורך דינו נרי רמתי בשיחת טלפון, עצרו שוטרי מג”ב במחסום. בסופו של דבר, אם פלסטיני איננו בוחר לרדת למחתרת, הוא צריך לעבור באחד מהמחסומים הרבים שהציבה ישראל בגדה, ושם הוא נוחת תחת אחיזתה של המשטרה הישראלית.

הדבר השני המעניין הוא שלישראל כבר יש צו צבאי שפועל בגדה בתחום, צו 101 הידוע לשמצה – “צו בדבר איסור פעולות הסתה ותעמולה עוינת” – שאוסר על הסתה. נאמר בו (סעיף 7) ש”כל אדם אשר מנסה, בין בעל פה בין באופן אחר, להשפיע על דעת הקהל באזור באופן העלול לפגוע בשלום הציבור או בסדר הציבורי, או העושה כל מעשה או יש בהחזקתו חפץ כלשהו מתוך כוונה לעשות או להקל ביצוע נסיון כאמור, ייאשם בעבירה על צו זה.” כלומר, אם מח”ט גולני ממש נפגע מהאיחול של סוהייב, הוא יכול היה להביא למעצרו על פי הצו הדרקוני הזה רק על עצם אחזת מחשב – “יש בהחזקתו חפץ כלשהו מתוך כוונה לעשות נסיון כאמור.”

אבל לא, סוהייב לא נעצר על פי צו 101, למרות שהוא הופעל ללא רחם עשרות אלפי אם לא מאות אלפי פעמים במהלך שלטונה של ישראל לגדה. הוא נעצר על ידי משטרת ישראל, בהוראת היועץ המשפטי לממשלה, במקרה הראשון המתועד של חשד הסתה. עו”ד רמתי מסביר שסוהייב חשוד בביצוע “עבירת חוץ” – עבירה שמתבצעת מחוץ לישראל, ושעשויה להשפיע על אזרחים ישראלים. זה המקרה הראשון מסוגו שהוא מכיר, ובו הסעיף הנדיר הזה מופעל על עבירה כמו הסתה; בדרך כלל, הוא שמור לעבירות חמורות, כמו ריגול או עבירות בטחוניות אחרות.

אז, שוב, למה להשתמש בו כלפי סוהייב? זה איננו חייב לישראל כל חובת נאמנות; היא המדינה הכובשת שלו. אפשר היה באותה המידה לעצור כל פלסטיני אחר.

מתגנב החשד שמשטרת ישראל ווינשטיין הפכו את סוהייב לדוגמא, משום שעליאן הוא דרוזי, ומשום שחלקים בחברה הדרוזית קולטים במהירות שהעסקה של הדרוזים עם ישראל – אתם תתגייסו, תהרגו ותמותו למען המדינה היהודית, וזו בתמורה תקרא לכם ערבים ברגע שתשתחררו ותקפח אתכם בהתאם – לא רק היתה מקח טעות; היא גם איפשרה לישראל ליצור הפרד ומשול בין הדרוזים ובין הפלסטינים האחרים. על כן, לא נעצר סוהייב בצו צבאי; אף אחד לא היה שם לב. כאן יש מסר ברור לפלסטינים: אל תנסו לערער את הנאמנות הדרוזית לישראל. יש לנו מספיק צרות על הראש.

אלא שכאשר וינשטיין מורה על מעצרו של פלסטיני בשטח פלסטיני על ידי משטרה ישראלית בשל עבירה שאיננה עבירה בטחונית על החוק הישראלי, הוא מחיל בפועל את החוק הישראלי על חברון. לא לגמרי, לא רשמית, אבל בפועל. וזה תקדים, ותקדימים נוטים לחזור על עצמם.

אז ישראל מספחת אדמות, וטוענת לזכותה לשפוט פלסטינים על פי החוק הישראלי משום שהם העליבו קצין ישראלי. לזה קוראים סיפוח זוחל. לעובדה שאדם ממוצאו האתני של סוהייב עומד לדין על כך שהוא מאחל לקצין ישראלי שיפוד וירטואלי בעולם מדומיין בעוד שאדם ממוצאי-שלי איננו עומד על כך לדין, קוראים אפרטהייד. וכשווינשטיין מעמיד לדין את סוהייב על פי דיני מדינת ישראל בעוד שלא ביצע עבירה בישראל, הוא מייבא את האפרטהייד לתוך ישראל גופא.

ככה זה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

יש רב מעיק בשם חיים נבון, שהתמחותו היא הפצת גזענות יהודית כשהיא עטופה בכמויות של מתק לשון שהיו גורמות לחולי סכרת להתקף. על שנאת האדם של נבון, עטופה בשכבות עשירות של בורות, כבר עמדתי. שנאת הנוצרים שלו מתכתבת היטב עם הפוסט הקודם בבלוג, על כך ששנאת המין האנושי של היהדות קדמה אלפי שנים לסכסוך היהודי-פלסטיני, ושגזענות בקרב יהודים בישראל היא לא תוצאה של הסכסוך; אולי להיפך.

למה שבתי לנבון? משום שאחרי החלטה שהתקבלה השבוע בבג"צ, שקבעה שהמדינה צריכה להסביר מדוע לא תעמיד לדין את כותבי מדריך הריגת הגויים "תורת המלך" לדין, מיהר נבון להפיץ שוב מאמר ישן שלו בנושא. הטענה שלו שם היא ש"תורת המלך" מבוסס על "מוסר רצחני מוסלמי."

וואלה?

לפני שנתחיל לפרק שוב את נבון, כמה מילים על ההחלטה של בג"צ. נכחתי בדיון (לצורך דיון אחר, עליו אכתוב בקרוב בבלוג של "יש דין"), ואף שבעבר הסכמתי עם ההחלטה של וינשטיין לסגור את התיק נגד כותבי "תורת המלך," עורכת הדין עינת הורוביץ המוכשרת מאד, שטענה בלהט ובשכנוע בשם התנועה ליהדות מתקדמת, גרמה לי לחשוב על זה שוב. לא רק לי: גם לשופטים, שבסופו של דבר (ולמרות הערות סרקסטיות של הנשיא גרוניס) הוציאו כאמור צו על תנאי. להורוביץ היו מספר טיעונים: ראשית, היא אמרה, אי העמדה לדין במקרה מובהק כל כך של הסתה לגזענות פשוט מחסלת את החוק. שנית, היא ציינה את הפסיקה במקרה של עידו אלבא ו"הלכות הריגת גויים" שלו – מקרה דומה מאד למקרה "תורת המלך" – שם קבעו השופטים שפרשנות להלכה, להבדיל מציטוט שלה, איננה יכולה לחסות תחת ההגנה של "ציטוט מכתבי דת." הורוביץ ציינה שבהחלטה שלו, ויינשטיין דווקא מצטט מהפסיקה במקרה של אלבא – אבל שהוא מקפיד לצטט רק את שופטי המיעוט, אלה שדעתם לא התקבלה. זה מהלך קצת… משונה מצד יועץ משפטי לממשלה. אלא אם כל מה שהוא רוצה לעשות הוא לא להסתבך עם אנשים מסוכנים.

במקרה של אלבא (אפשר לקרוא את פסק הדין כאן), עמדו השופטים על כך שאי אפשר לנתק את ההסתה לגזענות מהמקום והזמן. אלבא כתב את הדברים שלו מיד לאחר הטבח במערת המכפלה שבאל חליל, ולתלמידי הישיבה המקומית. השופט מצא כתב בפסק הדין כך:

"זאת ועוד: בבואו לפסוק אם פירסום המאמר על-ידי המערער נעשה מתוך מטרה להסית לגזענות, רשאי בית המשפט ליתן דעתו גם לנסיבות הזמן והמקום שבהן פורסמו הדברים. העובדה שהם פורסמו בקרב תלמידי כולל מערת המכפלה, כחודשיים לאחר מעשה הטבח שעשה ברוך גולדשטיין במתפללים מוסלמים במערה, אינה יכולה שלא לעורר שאלות. על שאלות אלו היה המערער מצופה להשיב. הוא שימש כמורה הלכה בכולל. חזקה שהייתה לו השפעה על תלמידיו. המאמר שמסר לידיהם רצוף במסרים גזעניים. אם חפץ להראות שעשה כן שלא למטרת הסתה גזענית אלא למטרה אחרת, לימודית-לגיטימית, היה עליו להתייצב על דוכן העדים ולבאר את מטרת פירסומו."

"תורת המלך" נכתב, במקור, עבור תלמידי הישיבה של יצהר, מהמוקדים הבולטים ביותר של טרור נגד פלסטינים. הורוביץ ציינה בטיעוניה שבחלק מהתקפות "תג מחיר," הופיע הכיתוב "תורת המלך."

ומכאן, במעבר חד מן החכמים אל השוטים, נפנה לחיים נבון. הלז, כאמור, כתב ש

"לעתים קרובות אנשי הימין האולטרה-קיצוני מאשימים את מתנגדיהם באימוץ מוסר נוצרי. 'תורת המלך' הוא דוגמה למקרה ההפוך: אימוץ של מוסר מוסלמי רצחני וכפייתו על תורת ישראל. אין חילול השם גדול מזה."

לא ברור אם נבון מעמיד פנים, כחלק ממסורת ההונאה של יהודים אורתודוקסים בבואם לדבר על העיקרים המפלצתיים של דתם, או שהוא באמת שוטה מספיק כדי להאמין במה שהוא אומר. אני נוטה לצד הראשון: קשה להאמין שיש מישהו שהצליח לקושש תואר של רב מבלי שיהיה מודע לחלק או כל מהדברים הבאים.

קודם כל, היהדות מכילה מצוות ג'נוסייד. היא מורה על השמדתו של עם בשם עמלק, בשל עבירה כלשהי שביצע או לא ביצע. לצרכינו, זה לא משנה אם היתה עבירה כזו או אם אכן התקיים עם כזה או לא: מצוות רצח העם קיימת. היא עומדת מדור לדור. על פי רש"י במקום, שנשען על מדרש תנחומא – כלומר, זמן ניכר לפני שהיה איסלם בעולם – "נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם, עד שימחה שמו של עמלק כולו, וכשימחה שמו, יהיה השם שלם והכסא שלם." כלומר, עצם שלמותו של יהוה תלויה בהשמדת עמלק. זו לא מסקנה בלתי סבירה: יהוה מגיב בחרון אף כאשר שאול לא משלים את השמדת עמלק, וזו סיבה מספיקה מבחינתו להדיח את המלך הראשון של ישראל. עמלק לא נעלם, ועל פי שורה של פרשנים הוא יושמד בימי המשיח; יש ויכוח אם המשמיד יהיה משיח בן יוסף או משיח בן דוד, אבל יש תמימות דעים שלפני שנגיע לימות המשיח, יצטרכו יהודים טובים להקים מחנות השמדה לעמלקים. ההשמדה של עמלק, יש לציין, היא טוטאלית – טוטאלית יותר מזו שמצווים עליה כותבי "תורת המלך": הם מדברים על הריגת ילדי האויב רק אם יש מקום לחשוד שהם ילחמו ביהודים בעתיד. אין שום דבר בעולם שיציל ילד עמלקי ממחנות ההשמדה שעליהם חולמים עורכי הבטאון של שמואל אליהו ושלמה אבינר.

הלאה. מסכת סופרים מספקת את כל ההצדקה ההלכתית שכותבי "תורת המלך" זקוקים לה, במילים הפשוטות "טוב שבגויים הרוג." כן, יש הסכמה בקרב הפרשנים שמדובר במצב של מלחמה, אבל גם זה המצב שעליו מדברים כותבי "תורת המלך" רוב הזמן.

נמשיך. יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך, כותב (יורה דעה, קנ"ח א') ש

"עובדי גלולים משבעה העממין, בעת שלא היה בינינו וביניהם מלחמה, ורועי בהמה דקה מישראל בארץ ישראל בזמן שהיו רוב השדות של ישראל וכיוצא בהן, אין מסבבין להם המיתה ואסור להצילם אם נטו למות, כגון שראה אחד מהם שנפל לים, אינו מעלהו אפילו אם יתן לו שכר. לפיכך אסור לרפאותן, אפילו בשכר, אם לא היכא דאיכא משום איבה."

ההדגשות שלי. זו איננה אגדה, זו הלכה פסוקה, והיא עתיקה מאד. היא קדומה לאיסלם. מכאן אנחנו מגיעים בקלות לפסיקה שעליה כתבתי לאחרונה של ברוך אפרתי, שאוסרת לרפא לא יהודים בשבת. אם יש הלכה מוסלמית שאוסרת על ריפוים של לא מוסלמים, בימים שבהם הם אינם במלחמה, אני לא מודע לה. עד כמה שידוע לי, זו תועבה שהיא יחודית ליהדות.

ודאי שהלכות אונס בזמן מלחמה קודמות לאיסלם, וכפי שכבר ראינו "אשת יפת תואר" מכילה אונס ראשון, והיא נתמכת על ידי מי שהפך לימים לראש מדור הלכה ברבנות הראשית, אל"מ אייל קרים. בעקבות החשיפה ב"חברים של ג'ורג'," הודיע קרים כי דבריו הוצאו מהקשרם. הוא לא הסביר איך.

יש עוד, כמובן. אפשר לדבר על "מצוות עיר הנידחת," שמורה על ביצוע רצח עם בעיר שתושביה החליטו להפסיק להיות יהודים, ששימשה כבסיס ההלכתי להקמתה של האינקוויזיציה האפיפיורית. אפשר לדבר על התפיסה שאומרת שצריך להרוג כל לא יהודי שאיננו שומר על "שבע מצוות בני נוח" – עמדה שבה נקטו כותבי "תורת המלך," שכתבו ש"כאשר אנחנו ניגשים לגוי שעבר על שבע מצוות והורגים אותו מתוך אכפתיות מקיום שבע המצוות, אין שום איסור בדבר."

כמובן, כותבי "תורת המלך" משתמשים לצרכיהם בבעיה המרכזית של היהדות האורתודוקסית: חוסר היכולת שלה להשליך זבל רוחני מהעגלה שלה. יש הרבה מאד רבנים שיודעים בסתר ליבם שהמוסר האנושי עבר את המוסר היהודי בערך במאה הראשונה שלאחר הספירה, אבל הם אינם מסוגלים להודות בכך. אם יאמרו את זה, הם יצטרכו לומר שכותבי התלמוד – וההלכה היהודית, כמו רוב מוחלט של היהדות ההלכתית, איננה נשענת על התנ"ך; היא נשענת על התלמוד – שגו. וברגע שהם יאמרו את זה, הם ימצאו את עצמם מול שוקת שבורה. כי אם אלו ש"אם הם כבני אדם, אנו כחמורים" טעו כאן, במה עוד הם טעו? אם אתם פותחים לדיון את האפשרות שהתלמוד עצמו שגה, מה נשאר מהיהדות ההלכתית?

אז כן, חוסר היכולת הזו להתגמש על התלמוד משמש יפה מאד אתאיסטים זועמים כעבדכם הנאמן, שיורים על הרבנים בדיונים פומביים אמרות תלמודיות אוויליות כאבני בליסטרה רק כדי לראות אותם מתפתלים ואת הקהל צוחק – אבל הוא משמש גם מטרה מסוכנת הרבה יותר. הוא משמש רבנים חסרי מצפון ככותבי "תורת המלך", כמו שמואל אליהו ונבלות אחרות, כדי לתאר את עצמם כמי שהולכים "בדרך האמת" מבלי לסטות ממנה בגלל שטויות כמו לוגיקה ומוסר. הרבה מהם נהנים להנגיד את "המוסר היהודי" מול המוסר האנושי (הם מעדיפים לקרוא לו "נוצרי".)

אם הקהל שלך הוא צעירים בורים שרוצים להרגיש סוג של עליונות על אחרים מבלי שתהיה להם צל של סיבה לגיטימית לכך, התרעלה ההלכתית הזו היא כלי נשק נהדר. היא מאפשרת לדבר על "חזרה למקורות" תוך העלמת העובדה שמעולם לא היה משטר יהודי שהשתמש בכלים האלה, ושלמעשה אם היה משטר יהודי אלו בדיוק הדרכים שבהן הוא לא היה הולך: אלה דרכים שההזיה היהודית פנתה אליהן בדיוק משום שלא היה כוח בידיה. אלה פנטזיות נקמה של האנשים שהאמינו שבשבילם נברא העולם, אבל שכתוצאה מהיפוך בלתי נסבל של המציאות "כל הארץ לי קרדום."

אז נבון משקר לנו. הוא רוצה שלא נראה את הזבל שהוא מנסה להסתיר נואשות, בעוד שאליצור ודומיו מציגים את הזבל הזה לראווה כבושם. מאחר והוא לא יכול להאשים את המסורת שממנה הוא בא, הוא מנסה להפיל את התיק על האיסלם. אין ספק שההלכה האיסלמית היא אוסף אשפה מהבילה בפני עצמה; אבל היא לא אחראית על "תורת המלך." זו עלילת דם.

"תורת המלך" היא נבלה מצחינה ששייכת אך ורק למסורת של חיים נבון. והיא תמשיך להיות שם כל זמן שנבון ודומיו ימשיכו להעמיד פנים שהיא איננה שלהם. רק הם יכולים לנקות את האורוות הללו – אבל הם אינם מסוגלים לכך. וכיוון שכך, הם רק משרתים את הרבנים שמקדמים אותה: הם מאפשרים להם לצייר את עצמם כמורדים עקשניים שאומרים את האמת, מול ממסד שמנסה להסתיר אותה. העובדה שזו אמת לא נעימה רק מסייעת להם.

ועוד דבר אחד: קלגסי משטרת ישראל נתפסו השבוע כשהם מפעילים אקדח טייזר – אקדח הלם חשמלי – ככלי עינויים כלפי אשה חסרת ישע, שאותה הם היו אמורים לפנות לאשפוז. זהירות, תמונות קשות. הסיכוי שהקלגסים, שאיימו באלימות כלפי האדם שצילם אותם, יועמדו לדין הוא אפסי. כמו שנאמר פה פעם אחר פעם: את משטרת ישראל צריך לפרק.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

במהלך הפגנה מנומסת מול ביתו אמש (ז'), לאחר מעצרו השערורייתי של באביקר אברהים, יצא יהודה וינשטיין, בעוונותינו היועץ המשפטי לממשלה, אל המפגינים. וינשטיין אמר להם שהוא לא מכיר את הפרשה, אבל הוא יברר את הפרטים. עד כה, המדינה – שאמורה היתה לענות על בקשת ההבאס קורפוס עד השעה 17:00 – ביקשה בעיקר דחיות. אבל זה לא משנה אם וינשטיין מכיר את אברהים; מה שחשוב הוא שהוא חתום על הנוהל שמאפשר לעצור אותו, מבלי שעשה כלום, לשארית ימי חייו.

באביקר אברהים הוא פליט שנמלט מסודאן לפני שבע שנים, ונחשב לדמות מוכרת ומובילה בקהילת הפליטים בישראל. בין השאר, הוא משחק בהצגה שמעלה ספריית לווינסקי, שבה הוא מגלם את תפקידו של השוטר האטום. ביום חמישי הוא נתקל בשוטרים כאלה בדיוק.

אברהים שהה במקום עבודתו, כאשר הגיעו שוטרים למקום. הם האשימו אותו, לא ברור על סמך מה, בסחר באופניים גנובים; כמה אופניים היו מחוץ למקום עבודתו והם השתכנעו שהוא גנב והציב אותם שם. הם עשו עליו חיפוש ומצאו את הסלולר שלו. הם דרשו ממנו ראיות שהוא שלו. למוד נסיון, אברהים הושיט להם את הקבלה על הרכישה שלו. התרגיל הזה, של מעצר אנשים על אחזקת חפץ שגרתי כמו סלולר בטענה שהם לא הוכיחו את רכישתו, כבר מוכר למדי בקהילת הפליטים. אחר כך טענו השוטרים שתוקף הויזה של אברהים לא בתוקף. הוא הוכיח להם אחרת. זו היתה הנקודה שבה הם עצרו אותו.

עורך דינו של אברהים, אסף וייצן, מ"מוקד סיוע לעובדים זרים", אמר בשיחת טלפון כי לאחר מעצרו של אברהים ביום חמישי, הוא הובא להארכת מעצר למחרת, לאחר שאמר לשוטרים כי הוא רוצה לראות שופט. עם זאת, הוא לא ראה שופט, והמשטרה העבירה אותו לידי משטרת ההגירה, שהעבירה אותו למתקן שלה בנתב"ג. הסיבה לכך, לדברי עו"ד וייצן, פשוטה למדי: שופט מעצרים היה, ברוב המקרים, מורה על שחרורו של אברהים, פשוט משום שהעבירה בה הואשם – אפילו אם לשוטרים היו ראיות נגדו – לא נענשת במאסר. משטרת ההגירה לא שואלת שאלות מיותרות.

אז עכשיו נעלם אברהים לחור השחור של משטרת ההגירה. זו סירבה לאפשר לווייצן להפגש איתו, בנימוק שאין לו יפוי כוח כתוב, כשהיא מסרבת לאפשר לו בעצם לקבל מאברהים יפוי כוח כזה. במהירות שיא, כפי שהודתה המדינה היום, ביטל משרד הפנים את רשיון השהיה של אברהים והפך אותו בכך למסתנן. המדינה רוצה לגרש אותו. מתשובת המדינה עולה שביטול רשיון השהיה וצו הגירוש בוצעו על ידי משרד הפנים כבר ב-19 בחודש, קרי ביום שישי, קרי מיד עם הוצאתו של אברהים מבית המשפט. וואלה. התלוננתם על טיפול מייגע במשרד הפנים? יש דברים שבהם הוא זריז מאד.

וכאן נכנס וינשטיין לתמונה: על פי הסעיף בנוהל הטיפול במסתננים שמעורבים בהליך פלילי, שאושר על מי שהוא כנראה הרופס והגרוע שביועצים המשפטיים, אם נעצר מי שמוגדר כמסתנן, גם אם אין נגדו כל ראיות ולא מתנהל נגדו כל משפט, אפשר לכלוא אותו ללא משפט לתקופת מינימום של שלוש שנים. תקופת המקסימום? שארית חייו.

כלומר, בחתימת ידו, יצר וינשטיין מעמד – היד מהססת לכתוב "גזע" – של אנשים נטולי זכויות בסיסיות כמו הזכות לחירות, הזכות למשפט הוגן או, לעזאזל, למשפט בכלל. הוא יצר קבוצה של אנשים שדי להגיש נגדם תלונת שווא כדי לכלוא אותם לשלוש שנים לפחות.

עו"ד וייצן הגיש בקשה על פי נוהל הבאס קורפוס, שדורש מהמדינה להציג את העצור שבידיה ולנמק את הסיבה שבגללה הוא עצור. המדינה השיבה שהכל בסדר ושהוא נעצר כדין. ואכן, על פי נוהל וינשטיין, הוא נעצר כדין. המילה "כדין", צריך לזכור, לא אומרת הרבה בפני עצמה; גם משפטי האינקוויזיציה היו משפטים. גם שם ישבו משפטנים ולעתים דנו בדק מן הדק. גם הלכת דרד סקוט היתה הלכה.

אחת הפסיקות היותר ידועות לשמצה של בית המשפט העליון האמריקאי – מאור קטן למדי, שאוהבים להפנות זרקור אל הפסיקות המוצלחות והחריגות שלו, כמו בראון נגד מועצת בתי הספר, תוך התעלמות ממספר עצום של פסיקות בעייתיות הרבה יותר – היתה בפרשת דרד סקוט. הלה היה עבד, שהצליח למצוא עורך דין שייצג אותו בתביעה להעניק לו ולמשפחתו את חירותם. הטענה של סקוט היתה פשוטה: במהלך נסיעותיו, אדונו של סקוט לקח אותו לוויסקונסין ואילינוי, מדינות שבהן העבדות היתה אסורה. כיוון שכך, הוא אמור להשתחרר.

בית המשפט העליון, בהנהגת הנשיא רוג'ר ב. טוני (Taney), דחה את התביעה של סקוט בנימוק פשוט לא פחות: סקוט לא היה אדם, הוא היה רכוש, והחוקה אוסרת על החרמת רכוש ללא הליך ראוי. טוני קבע שהחוקים שהעביר הקונגרס, שהגבילו את התפשטות העבדות, היו בלתי חוקתיים. הפסיקה השערורייתית הזו, שלא נתפסת כאפשרית היום אלא במוחות קיצוני האחים היהודים שמפנטזים על השבת העבדות, הובילה להתפטרותו במחאה של אחד השופטים, בנג'מין קרטיס. היא אף נחשבת לאחד הגורמים העקיפים שהובילו למלחמת האזרחים. אחרי הכל, היא דחקה את הרוב שהתנגד לעבדות אל הקיר: לא הותר לו אפילו לאסור את העבדות במדינתו. הוא נאלץ לראות בחירוק שיניים את בעלי העבדים מובילים את הרכוש האנושי ברחובות עירו. שנה וחצי אחרי פסיקת דרד סקוט, דרש תומך העבדות וויליאם יאנסי (Yancey) מהנציגים הצפוניים בוועידת המפלגה הדמוקרטית להודות שהעבדות צודקת. אחד הנציגים ענה לו: "כעת אומר לנו יאנסי שאנחנו צריכים להסכים לכך שהעבדות צודקת. הוא מצווה עלינו להליט את פנינו ולאכול עפר. ג'נטלמנים מן הדרום, אתם טועים בנו! לא נעשה זאת." והמפלגה הדמוקרטית התפלגה.

כמעט 160 שנים אחרי דרד סקוט, כמעט 150 שנים אחרי שהתיקון ה-13 שם קץ לעבדות, מאשר וינשטיין בחתימתו שיש קבוצה שלמה של בני אדם – לגמרי במקרה, כמובן, צבע עורם שחור – שהם, אם לא סחורות ממש, פחותים מבני אדם. די בעלילה עליהם (למשל, מצד נוכל בן העם הנבחר שלא רוצה לשלם להם את משכורותיהם) כדי להשליך אותם לבור משפטי שממנו אין כמעט דרך לצאת. לאברהים יש מזל נדיר: הוא דמות מוכרת. יש לו לא מעט חברים. כמאה מהם יצאו במוצ"ש הביל של יולי להפגין למענו מול ביתו של וינשטיין. לרוב הפליטים אין מזל כזה. אין מי שיכיר אותם, אין מי שיגיש בשמם עתירות הביאס קורפוס. הם נאלמים, ונעלמים אל הבור שחפר עבורם וינשטיין. בציבוריות הישראלית, המקבילה של החלטת דרד סקוט של וינשטיין עברה ללא כל רעש; יש בה יותר מדי תואמי יאנסי, ומעטים עדיין מעיזים לומר ש"אתם טועים בנו, לא נעשה זאת."

טוני לא הצליח לנקות את שמו מהכתם של פסיקת דרד סקוט; אם מישהו עדיין יזכור את וינשטיין בעוד 160 שנה, מה שנשמע לא סביר במיוחד – טוני, בסופו של דבר, היה משפטן חשוב; איש לא יטען זאת על וינשטיין, האיש שלתועלתו לא ידע מה קורה במטבחו, מבלי לגחך – יש לקוות שמה שייזכר ממנו, לדיראון, יהיה החייאתה של הלכת דרד סקוט. אם יש גיהנום, ואנשים כמו וינשטיין גורמים לאתאיסט המושבע הזה להשתוקק אליו לרגע, עד שהדם נרגע, הרי שמקומו של וינשטיין יהיה מדור אחד מעל זה של מחוקקי הקונפדרציה, שני מדורים מעל זה של ליאופולד מלך בלגיה, כשהוא חולק תא אחד עם טוני, שניהם צורבים על בשרם את כתב החרפה המשפטי שלהם, כשהם מדקדקים בכל תג ותג.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

שמואל אליהו, חומץ בן חומצה, רוצה להיות הרב הראשי לישראל. הספרדי, כמובן. אבא שלו החזיק את הג'וב הזה, אז בסטנדרטים – אם אפשר לקרוא להם כך – של הרבנות, הוא כשיר לתפקיד. הבעיה שלו תהיה להתמודד עם בניו של עובדיה יוסף, ששניים מהם רוצים גם הם את אותו התפקיד ובדיוק בשל אותם כישורים. זה לגמרי לא עניין עדתי: דוד לאו, בנו של רב המעטפות הידוע ישראל לאו, מתמודד על תפקיד הרב הראשי האשכנזי. אחרי הכל, אבא שלו כבר היה שם.

עד קריסת הדיל הגדול בין הבית היהודי ובין ש"ס, הסיכויים של אליהו לא היו משהו. אבל עכשיו, כשאין דיל, האחים היהודים דווקא מביעים עניין באליהו. אחרי הכל, יש לו היסטוריה ארוכה ומפוארת כמסית בכיר. ההערכות הן שתשעה מחברי הכנסת של האחים היהודים יצביעו עבורו, אם אכן הדברים יגיעו לכך, ואולי יותר. אחרי הכל, אביו של שמואל, מרדכי, שימש כ"סמכות הרוחנית" של המפז"ל בימיהם של יצחק לוי ואפי איתם. האחרון אפילו ייחס לתפילותיו של מרדכי אליהו את הצלת חייליו מפני שדה מוקשים מופעל לייזר (!) של החיזבאללה. אני חושב שאפילו נסראללה היה מופתע לגלות על הקדמה הטכנולוגית של כוחות השדה שלו. אבל עולם הפנטזיה העשיר של אפי איתם הוא לא הנושא שלנו.

כשלעצמי, אשמח מאד לראות את שמואל אליהו כרב ראשי. דבר לא יחורר יותר את הקליפה הדקה של ה'דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון' מאשר מינויו של מי שהבטאון שלו קרא לבניית מחנות השמדה לעמלקים (ראו הקישור למעלה.) המינוי הזה יעורר דיון רצוי, בארץ ובחו"ל, בשאלת העמדות האנטי-אנושיות של ההלכה האורתודוקסית. בכל פעם שהמפלצת הזו מרימה את ראשה, ממהרים להסתיר אותה – כפי שעשה צה"ל כאשר רב בכיר בשורותיו, הקולונל אייל קרים, נתפס באישור אונס בזמן מלחמה. ההסתרה הזו מאפשרת לארס הזה לקנן במרתפים, במקום שאפשר יהיה להלחם בו בפומבי. ספק אם יש מישהו כשמואל אליהו שמסוגל סוף סוף לנעוץ יתד בלב התפיסה, שמקננת גם בקרב חילונים-לכאורה, של "חוכמת היהדות." כשאליהו יהיה רב ראשי, אי אפשר יהיה לטעון יותר ש"מחנות השמדה לעמלקים" הוא נחלת איזה מיעוט קיצוני.

יהודה וינשטיין, מהעלובים אם לא העלוב שביועצים המשפטיים לממשלה, הודיע שאם שמואל אליהו יעמיד את עצמו לבחירה, וינשטיין יזמן אותו לשימוע. אמור שנית? לא הבנתי.

לפני כשנה, סגרה הפרקליטות את תיק ההסתה כנגד אליהו – שכזכור, הוציא פסק הלכה שהורה לאסור מכירה או השכרה של דירות ללא יהודים – משתי סיבות. הראשונה שבהן היא שהפרקליטות הגיעה למסקנה שאין מקום להעמדה לדין בשל גזענות דתית, משום שלזו יש מעמד מיוחד בחוק שמתיר בפועל הסתה גזענית כל זמן שהיא נשענת על נימוקים דתיים. כחודש וחצי לפני ההחלטה הזו, השתמש וינשטיין בנימוקים אלה ממש כדי לסגור את החקירה כנגד כותבי "תורת המלך." יצוין שאני לא חולק על נימוקיו של וינשטיין ואני חושב שהם מדויקים; החוק נכתב במפורש כך שיחריג הסתה גזענית דתית, שאם לא כן חצי מהמחשבה האורתודוקסית, אם אפשר לקרוא לה כך, וחלק ניכר מהפולחן האורתודוקסי היה בסכנה. החור הזה בחוק היה גדול כל כך שמאיר מרטין כהנא עצמו – שכנגדו נכתב החוק מלכתחילה – הצביע בעדו בגיחוך. הנימוק השני היה עלוב יותר: הפרקליטות טענה שאי אפשר לוודא שדבריו בעיתונות לא סולפו. אם זה המדד שלה, אפשר להעיף את עבירת ההסתה לגזענות מהחלון ברוב מוחלט של המקרים. אפשר לומר שהפרקליטות לא התאמצה יותר מדי – למשל, היא לא טרחה למצוא הקלטה של הדברים שאמר אליהו באיתמר אחרי טבח משפחת פוגל. יתר על כן, זו היתה הפעם השניה שהפרקליטות סוגרת תיק נגד אליהו בשל אותה העבירה עצמה: בשנת 2006, היא החליטה לבטל את כתב האישום כנגד אליהו בשל הסתה לגזענות, והסתפקה בדרישה שהוא "יבהיר את דבריו."

יש בהחלטה החדשה של וינשטיין בעיה. הדברים שכתבו רבני "תורת המלך" חמורים הרבה, הרבה יותר מכל מה שאמר אליהו – על כל פנים, מכל מה שהוא נתפס אומר עד כה – הן בשל הפסקה הידועה לשמצה על כך ש"יש סברא לפגוע בטף אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו, ובמצב כזה הפגיעה תכוון דווקא אליהם, ולא רק תוך פגיעה בגדולים," הן בשל העובדה שהם התירו להרוג כל מי שאיננו "שומר על מצוות בני נוח", קרי יותר מ-99% מאוכלוסיית העולם, באם ההריגה מיועדת להעניש את הנרצח על כך. ואף על פי כן, וינשטיין סגר כנגדם את התיק (שוב, תוך ציות לרוח ולשון החוק.)

אז מה הוא רוצה מאליהו? הדברים שלו חמורים הרבה פחות. הוא עדיין חלאת המין האנושי, אבל הוא לא דיבר על רצח. הוא דיבר על מניעת דיור מלא יהודים. כן, ההסתה שלו הובילה לפרעות, אבל הפרקליטות נמנעה מלחקור אותו בנושא וכאמור, סגרה את התיק העיקרי נגדו – וכאמור, בפעם השניה. יתר על כן, המדיניות של אליהו זכתה לתמיכה ממשלתית: פועלו לניקויה של צפת מלא-יהודים הביא לכך שהוא קיבל פרס, שהוענק לו בין השאר על ידי שר המדע, עוד חבר במפלגת האחים היהודים; שר המשפטים הקודם, יעקב נאמן, ערך סימפוזיון על דיני "לא תחנם" – שם הקוד ההלכתי שעליו התבסס אליהו כשהוציא את פסק איסור מכירת הדירות שלו.

אז מה לעזאזל רוצה וינשטיין מאליהו? אפשר לצפות מווינשטיין לאיזשהו סוג של עקיבות פנימית? החלטת שהסתה דתית לגזענות היא משהו שאפשר לתבוע עליו, החלטת שלא לפתוח בהליכי הדחה כנגד אליהו מתפקידו כרב העיר צפת – מה קרה פתאום? איזו עבירה חדשה הוא ביצע? וינשטיין לא דיווח על עבירה כזו. האם הוא מדבר על שימוע בשל עבירה שהוא כבר סגר את התיק שלה? כי זה נראה באופן חשוד כמו רדיפה.

מה שקורה פה די פשוט. הממסד המשפטי אחוז אימה מפני האפשרות שאליהו יהיה רב ראשי. זה יהיה אסון hasbara שאפילו הרצח על המרמרה יחוויר לעומתו. ציפי לבני כבר דיברה השבוע על כך שהאירופאים מתייחסים לישראל כאל מדינה קולוניאליסטית; רק זה חסר עכשיו לישראל, שיראו אותה כפי שהיא נראית באמת.

אבל תפקידו של היועץ הממשלתי לממשלה הוא לא לשפץ את תדמיתה של ישראל תוך רדיפה פוליטית. תפקידו הוא לא להטיף מוסר. תפקידו הוא לא לסמן את גבולות המותר והאסור בשיח. תפקידו הוא אכיפת החוק. היועץ המשפטי הזה כבר קבע שהטפה דתית לגזענות מותרת בפועל – על כל פנים, היא איננה ניתנת לענישה – וכנראה שהוא חי עם זה די טוב כל זמן שהמסיתים היו רבנים בדרג זוטר ביחס, אבל נרתע בפלצות כשמסתבר שמועמד לרב הראשי הוא מסית. אני חשבתי שאנחנו בוחנים עבירה על פי המהות שלה, לא על פי זהותו של המבצע אותה. וינשטיין לא יכול לאכול את העוגה הזו פעמיים.

תנו לשמואל אליהו להתמודד על תפקיד הרב הראשי. אם יש לו די תומכים, הוא ראוי לתפקיד. כך זה עובד. נסיון למנוע ממנו התמודדות באמצעות תרגיל משפטי מסריח סובל מכמה ליקויים: בכלל לא בטוח שהתרגיל יעבוד (במקום אליהו הייתי הולך לבג"צ אוטומטית), וגם אם הוא יעבוד התוצאה שלו תהיה, מחד, שחלק ניכר בציבור יראה את הבחירות כגנובות ובכך ישמוט את הלגיטימיות של הרב הראשי הנבחר, ומאידך יחזק את מעמדו של אליהו, על תקן של נרדף על דברי תורה, בקרב הציבור שלו. היסטורית, ספק אם יש משהו שיוכל להפוך את אליהו לכוח עולה בקרב המאמינים יותר מהמהלך של שלילת זכותו להבחר לרב ראשי. ההיסטוריה של בחירת ארכיהגמונים חדשה אצלנו ביחס, והפרטים המדויקים של האופן שבו הנשיאים לבית הלל גנבו סוסים יחד עם נציג הקיסר הרומאי אבדו מזמן, אם נכתבו אי פעם; אבל ההיסטוריה של הכנסיה, ושל האיסלם, רוויה במצבים שבהם יש מועמד אחד שנתמך על ידי הקיסר או הסולטן, בעוד שיריבו נרדף על ידיו – ופעם אחר פעם, המועמד הנרדף (שהוא לא בהכרח המועמד הטוב יותר) זוכה לאהדת ההמון, והופך למנהיג אופוזיציה חשוב.

מותר, גם אם מאד לא רצוי, למדינת ישראל לדחוף את עצמה דווקא לפינה המיוזעת הזו בהיסטוריה של מאבקי דת ומדינה. חיוני, עם זאת, שההחלטה על כך לא תגיע דווקא מיהודה וינשטיין, מי שספק אם יש לו מספיק אשראי ציבורי לחצי מנת פלאפל אחרי פרשת העובד הזר שהפיל על אשתו, אחרי קדנציה שבה שימש כיועץ הפרטי הממשלה – ואחרי העובדה שהוא זה שסגר את התיק נגד אליהו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה מאד בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם. אני אשתדל שלא לאכזב.

(יוסי גורביץ)

בסוף השבוע, חשף היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין סקופ: ראש הממשלה בנימין נתניהו ושרי ממשלה פנו אליו בנסיון למנוע הפגנות, בתואנות בטחוניות. ההפגנות האמורות הן ככל הנראה ההפגנות בסילוואן, באום אל פאחם ומצעד הגאווה בירושלים. וינשטיין, לדבריו, סירב בתוקף לדרישות הללו ואמר שזכות ההפגנה יקרה לליבו.

העובדה שראש הממשלה רוצה לדכא הפגנות, ומנסה לנקוט בצעדים משפטיים לשם כך – במיוחד את יועץ הבית שלו – היתה צריכה להיות כותרת ראשית. הפגנות, אחרי הכל, הם אמצעי עיקרי להחלפת ממשלה במדינה דמוקרטית; כל התנכלות לזכות הזו – שבישראל, שגדלה על תקנות שעות חירום, היא רחוקה מלהיות מובנת מאליה – צריכה למשוך תשומת לב תקשורתית עוינת ניכרת. בפועל, מעט מאד כלי תקשורת דיווחו על כך.

היום מדווח "העין השביעית" שקול ישראל הכין ידיעה שציטטה את הביקורת של וינשטיין, אבל זו נגנזה בהוראת מנהל קול ישראל, ד"ר מיכאל מירו. בקול ישראל סירבו להתייחס לנושא, מעבר להודאה כי הוכנה כתבה וכי היא נגנזה.

קול ישראל ורשות השידור בכלל נמצאים מזה זמן תחת שליטה של ראש הממשלה. זכור לרעה הרגע ב"הפגנת המיליון" בקיץ 2011, כאשר לשכת ראש הממשלה נכנסה ללחץ והורתה לרשות השידור להפסיק לסקר את ההפגנה – הוראה שיושמה.

רשות השידור תמיד היתה קן צרעות של בחישה פוליטית; היסטורית, חברי המליאה שלה מונו על פי מפתח פוליטי, והממשלה תמיד הפעילה לחץ עליה. גורמי ימין ניסו לפסול כתבים וכתבות שלא היו לרוחם כבר בשנות השבעים והשמונים – רפיק חלבי, למשל, עמד בתחילת שנות השמונים מול נסיון הדחה מאורגן בשל כתבה על הריסת בתים. איסנטיסים של שערוריות תקשורת זוכרים בערגה את הימים שדי היה בגבה מורמת של חיים יבין אחרי הצהרה מופרכת במיוחד של הממשלה כדי לגרור שאילתות בכנסת.

כל זה הפך להרבה יותר מופגן בקדנציה השניה והשלישית של נתניהו. בשנה שעברה, ניסו מקורביו של נתניהו ברשות השידור לסרס את מה שנשאר מהשידור הציבורי, על ידי "איזון" של מגישים ביקורתיים. המהלך הובל על ידי יואב הורוביץ, מי שהעביר 75,000 ₪ ל"אם תרצו" בשנת 2008, מה ששני הצדדים ניסו להסתיר, ומי שאלדד יניב תיאר אותו כמקבל "חבילה" של 70,000 ליש"ט מנתניהו כדי לקדם את "מאבק המילואימניקים", שממנו נולדה "אם תרצו." הורוביץ נמנע מתביעת דיבה כנגד יניב וכנגד "ידיעות אחרונות," העיתון שחשף אותו כתורם של "אם תרצו." המאבק שניהל הורוביץ בשם נתניהו כנגד שרידי העצמאות של רשות השידור הובילו לכך שהוא הואשם בכך שאיים על היועצת המשפטית, עו"ד חנה מצקביץ', באומרו ש"אם לא תפסיקי עם המלחמות שלך, אני עוד אטפל בך." זמן קצר לאחר מכן התמוטטה מצקביץ' ונזקקה לטיפול.

טמקא דיווח היום בהנאה, שלא לומר צקצוק לשון, על אירוע בעייתי מאד בארגנטינה: הנשיאה שם, כריסטינה קירשנר, ניצלה את שליטתה ברשות השידור של ארצה כדי לשבץ משחק כדורגל פופולרי בדיוק בשעה שבה אמור היה להיות משודר תחקיר עוין לה. התרגיל, ייאמר לשבחם של הארגנטינאים, התפוצץ לקירשנר בפרצוף.

הטון הלגלגני של טמקא לא ממש במקום: התרגיל שביצעו מקורביו של נתניהו ברשות השידור שלנו גרוע יותר. קירשנר הציבה תחרות לדיווח עוין; מקורביו של נתניהו פשוט העלימו אותו. למאזינים הישראלים – שמשלמים אגרה, נזכיר – לא ניתנה אפילו האפשרות לדעת שהיועץ המשפטי של ממשלתם מאשים את ראש הממשלה בדיכוי הפגנות, כלומר בדיכוי האפשרות להחליף אותו.

אני לא יודע אם לשכת נתניהו היתה מעורבת ישירות בסיכול הדיווח על דברי וינשטיין או לא. זה גם לא כל כך חשוב: מצב שבו קול ישראל מצנזר את עצמו כי פקידיו הבכירים יודעים שפרסום ידיעה שלילית על ראש הממשלה מסוגל לסבך אותם, מצב שבו העיתונאים שלו מכוונים לדעת ראש הממשלה, גרוע דיו. לא תמיד צריך להקיף את תחנת השידור בטנקים; אם השדרנים יודעים שפרסום האמת יוביל לכך שיבולע להם, בדרך כלל יהיה די בכך. איום בפיטורין ואובדן הכנסה יעיל לעתים קרובות כמעט כמו איום במאסר.

רשות השידור אמורה היתה להיות חיקוי של ה-BBC, שיש לו מסורת ארוכה של העלאת הסעיף לממשלה הבריטית. בפועל, במיוחד בימי נתניהו, היא הופכת לתחליף של התקשורת הרוסית בימי פוטין. כלומר, כמו באופן שבו הוא מפנק את עצמו על חשבוננו, נתניהו מנצל את נכסי הציבור כדי להעצים את עצמו על חשבון הציבור. המקרה הזה גרוע אף יותר משערוריות המיטות המעופפות, הגלידות, הבריכות והשאר: במקרה הזה, נתניהו מנציח את אחיזתו בשלטון, שמספקת לו את כל ההנאות האלה.

לנתניהו, נזכיר, כבר יש חינמון משלו – העובדה ש"ישראל היום" לא נחשב לשוחד בחירות מצד שלדון אדלסון היא חרפה – ותומכיו משתלטים בימים אלה על מה שנשאר ממעריב. עיתון אחר – להבדיל אלפי הבדלות, אין להזכיר אותו בנשימה אחת עם "ישראל היום" – שתומך עקבית בנתניהו הוא "מקור ראשון." נציגיו של נתניהו יושבים גם ברשות השניה, ולמרבה ההפתעה והשמחה הנסיון שלו לשבור את ערוץ 10 ולגרום לו לכוף את ראשו נכשל דרמטית – ערוץ 10, כזכור, חשף את פרשת המיטה המעופפת (האחרונה). אי אפשר להאשים אותו שהוא לא ניסה, עם זאת. את אחד העיתונים העצמאיים שעוד נותרו, "הארץ", נתניהו כבר הגדיר כאויב ישראל.

יש שם למנהיג שרואה את התקשורת החופשית, כלומר את הכלי שמספק לציבור מידע שלא סונן על ידי המנהיג, כאויב, ומנסה כמיטב יכולתו לחבל בה: רודן.

או, אם המונח הזה מטריד אתכם, רודן בהתהוות.

ועוד דבר אחד: שווה לקרוא את הפוסט הקצר הזה בעמוד של הבלוג, ולצפות בסרטון. המצלמות, אבוי, הן אכן קריפטונייט לחמושים שלנו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

לפני יותר מעשור, פקדה את הכנסיה הקתולית שערוריה שאם היה אלוהים, אפשר היה לקוות שהיא תחסל אותה סופית: פרשת הכמרים הפדופילים. מספר גדול – שהיינו אומרים שהוא מדהים, אלמלא הכרנו גם בארץ את הקשר בין אדיקות דתית לפדופיליה – של כמרים התעללו מינית בילדים שהיו נתונים למרותם או לחסותם. הכנסיה, במקום לנדות את הכמרים ומיד לאחר מכן להסגיר אותם למשטרה, עסקה במהלך מורכב של העברת הכמרים ממקום למקום תוך השתקת הקורבנות, לעתים באמצעות פיצוי לפני משפט. מספר קרדינלים היו מעורבים, ביניהם ברנרד לאו מבוסטון שהתפטר אחר כך מתפקידו כארכיבישוף של בוסטון (אל תדאגו לו, הכנסיה כבר עשתה את זה במקומכם.)

בלב השערוריה, נטען שוב ושוב, עמד הקרדינל יוזף רצינגר, שנבחר לפני מספר שנים לאפיפיור. כשביקר לפני כשנתיים בבריטניה, ניסו אזרחים זועמים להביא למעצרו האזרחי בחשד, כפי שהגדירו אותו, לחיפוי על פשעים נגד האנושות. הרטוריקה המוגזמת הזו לא צריכה לטשטש את העובדה שבנדיקטוס חתום על כמה וכמה מסמכים שהורו על החזקת כמרים שפשעו כלפי ילדים בכנסיה, ועל תמיכה בהעברתם ממקום למקום. המהלך הזה, אגב, סייע לכמרים להמשיך ולפשוע: בקהילה החדשה שלהם הם לא היו מוכרים כטורפים, וההורים מסרו לידיהם את ילדיהם ברצון. הפרישה הרועשת של בנדיקטוס מתפקידו, שנכנסה לתוקפה אמש (ה'), נבעה – על פי שורה של פרסומים – מחוסר רצונו להיות מעורב בשערוריית מין נוספת שעומדת לפרוץ בוותיקן. האפיפיור אמריטוס מכחיש, כמובן.

התוצאה של כהונתו של בנדיקטוס היתה אובדן אמון חריג מצד המאמינים בהנהגה שלהם, כשמספר הנוטשים של הכנסיה עצום. זו בדיוק צריכה להיות התגובה של האזרחים בישראל לפרשת השופט שהכה את ילדיו.

תקציר: לפני כשלוש שנים, הודה שופט שלום, ששמו בינתיים אסור לפרסום, בכך שהכה את ילדיו. ההודאה היתה בפני עובדת סוציאלית. לטענת השופט, הוא היה נתון אז בלחץ כבד. המשטרה רצתה לחקור את השופט, אבל לא יכלה לעשות זאת משום שכדי לחקור שופט צריך את אישורו של היועץ המשפטי לממשלה. הלז, יהודה וינשטיין, ישב על התיק במשך יותר משנתיים, ולא הצליח להגיע להחלטה. לא, שימו לב, להחלטה על העמדה לדין: להחלטה האם לפתוח בחקירה.

ופתאום, כשהפרשה התפוצצה בתקשורת, הכל השתנה. תוך יממה, השופט "יצא לחופשה," ו-ווינשטיין החליט להורות על חקירתו. התלבטויות של שנתיים נגמרו באחת, ברגע שהידיעה הגיעה לתקשורת.

אז לתקשורת מגיע כל הכבוד. זה בדיוק תפקידה, והיא צריכה להתעקש גם על פרסומו של שמו של השופט, עליו המערכת המשפטית ממשיכה להגן בחירוף נפש. האזרחים, מצידם, צריכים לדרוש את התפטרותו המיידית של וינשטיין, ושל כל מי שהיה מעורב בחיפוי הזה.

דמעותיהם של ילדים, החשש שלהם לחזור לבית שבו יש אב מכה, לא עניינו יותר מדי את היועץ המשפטי לממשלה. מה שעניין אותו היה הגנה על שמה הטוב של המערכת. בדיוק כמו בנדיקטוס והקרדינלים שלו. ולראיה: מהרגע שאי אפשר היה להגן יותר על שמה, המערכת עשתה את מה שהיתה צריכה לעשות. מותר לחשוד שהיא עשתה את זה לא מתוך רצון אמיתי להעמיד את השופט לדין, או ללבן את הפרשה, אלא מתוך ידיעה שאם היא לא תעשה את זה, התקשורת – והציבור – ילעסו את הכבד של וינשטיין יום-יום, עד שמה שהיה קורה לאזרח מן השורה יקרה גם לבן האלים בגלימה השחורה: חקירה משטרתית אחרי שהתקבלה תלונה מוצקה על עבירה פלילית.

כשהח"מ החל לעמוד על דעתו, בסוף שנות השמונים, נפוצה בארץ דת המשפט, שהכהן הגדול שלה היה אהרן ברק. עיקרי האמונה שלה היו שמערכת המשפט הישראלית היא מהטובות ביותר בעולם, אם לא הטובה ביותר בעולם; שהיא לא שוגה (ומכאן התנגדותה האוטומטית של התביעה לכל נסיון להביא למשפט חוזר); שהיא עומדת כחומה בצורה להגנת האזרח מפני עוולות השלטון. למערכת המשפט, כמו לאפיפיור, היו גם היו דיוויזיות: כשממשלת נתניהו הראשונה והחרדים תקפו את המערכת, התקשורת והציבור יצאו להגנתה. כשהדת הזו החלה בעלייתה, היו לכך סיבות טובות: המערכת ניהלה קרב ראוי וכמעט מוצלח נגד מערכת הטחון בפרשת השב"כ, ורשמה כמה הישגים. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שהועבר ב-1992, הוגדר על ידי ברק כ"מהפכה חוקתית." זו היתה, חשוב לציין, מהפכה מוגבלת מאד: החוק לא הכיל סעיף של שוויון האזרחים, והוא הועבר למעשה בגניבה, כשדן מרידור מרדים את הח"כים החרדים לגבי הבעייתיות שלו מבחינתם.

בעשור האחרון, אחרי שורה של פאשלות מביכות – בין הבולטות שבהן אפשר למנות את הסגירה של תיקי "האי היווני," כשהיועץ המשפטי מזוז העדיף להעמיד פנים שהמיליונים שקיבל גלעד שרון אכן הוענקו לו רק על שוטטות ברשת, ואת הפארסה של עסקת הטיעון עם כבוד אנסי קצב – האמון הזה הרבה, הרבה יותר מעורער. ובמידה ניכרת של צדק. כל מי שנאלץ לבוא במגע עם המערכת יודע שהיכולת שלה לספק סעד לאזרח נמוכה במיוחד, שהיא סובלת ממחלה קטלנית של שיהוי דין – חשבו על השנתיים האלה שבהן התלבט וינשטיין אם לפתוח בחקירה, ושוו בנפשכם, בהתחשב בתקדים ליברמן, לכמה שנים היה נדרש כדי להחליט על העמדה לדין, וכמה זמן היה נמשך המשפט – ושהיא עיוורת במידה ניכרת לצרכיו של האזרח. יתר על כן, יותר ויותר – בשל העלות של ההליכים, ובשל העובדה שכשליש מאזרחי ישראל הם עניים, והשאר הם ברובם המוחלט בני המעמד הבינוני הנמוך – המערכת היא בעצם כלי לשימור שליטת המעמד העליון על השאר. מי שיש לו כסף, יכול להשתמש בבתי המשפט; מי שאין לו, לא זוכה לרוב אפילו ליכולת ראויה לשמה להגן על עצמו.

והפרשה האחרונה הוכיחה שהמערכת היא – כמו מערכת הבטחון – עוד קליקה. היא מספקת הגנה לאנשיה. אזרח מן השורה – בוזגלו, כמו שאהב לקרוא לו ברק – שהיה מודה בפני עובדת סוציאלית שהוא מכה את ילדיו, לא היה זוכה לכך שהיועץ המשפטי לממשלה יתחבט בגורלו במשך שנתיים. זה היה נגמר הרבה יותר מהר, ובצדק. מבחינתו של היועמ"ש, מה שעבר על ילדים מוכים חשוב הרבה פחות מההגנה על המערכת.

ואם אנחנו נשאיר את וינשטיין בתפקידו, אנחנו נגלה יותר פסיביות משגילו ההמונים הקתוליים. די כבר.

ועוד דבר אחד: במהלך נסיעה לבילעין היום, דיברתי עם ח., יהודיה מצרפת שנמצאת כאן כמה שבועות. היא תיארה תקיפה שעברה עליה בירושלים שלשום (ד'). היא הלכה סמוך לשער שכם, כשהיא מזמזמת לעצמה שיר יהודי, כשלפתע זינק עליה גבר חרדי, הדף אותה בכוח אל הקיר, כשהוא צועק עליה שאם היא לא מכסה את הראש היא לא ראויה להיחשב יהודיה ואין לה זכות לשיר את השיר הנ"ל. ח. היתה המומה, אבל המשיכה הלאה. היא לא הגישה תלונה במשטרה. ועכשיו אנחנו צריכים לתהות כמה מקרים כאלה מתרחשים מבלי שהם ידווחו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אביגדור ליברמן, שהיועמ"ש ההססן הודיע שלשום (ה') על סגירת רוב התיק נגדו, הודיע אתמול (ו') על כך שהוא מתפטר מהממשלה. מקורביו של ליברמן פיזרו שמועות על כך שהוא מתכוון לחזור כשר עוד בממשלה הנוכחית, ושמה שהוא רוצה כרגע הוא עסקת טיעון נוחה – אולי אף קודם לבחירות. ליברמן, שכנראה נהנה להתל בפרשנים הפוליטיים, הודיע ביום חמישי שאין בכוונתו להתפטר ויממה לאחר מכן יצא בהודעה הפוכה. שני שרי ליכוד – גדעון סער וגלעד ארדן – שיצאו להגנתו בתקשורת יצאו וביצה שפוכה על פניהם. ליברמן התחייב ב-2009 שאם הוא יועמד לדין הוא יתפטר, ושתוך כמה חודשים יתפטר גם מתפקיד יו"ר המפלגה; אז הוא אמר.

ליברמן ותומכיו מנסים עכשיו לתאר את העבירה המיוחסת לליברמן – הוא קיבל מסמכים הקשורים לחקירה נגדו משגריר ישראל בבלארוס, זאב בן אריה, שבמינויו היה מעורב, ואחר כך השמיד אותם; את השגריר קידם אחר כך לתפקיד במדינה אחרת – כעבירה פעוטה.

היא לא. היא אם כל חטאת. יש לנו פוליטיקאי בכיר, שחשוד בשורה של עבירות פליליות חמורות, שממנה את איש שלומו לתפקיד של שגריר. הלז, כשהגיעו לידיו מסמכים משטרתיים שקשורים לחקירה נגד הממנה אותו, מסמכים שהיו מיועדים למשטרה של המדינה בה שימש כשגריר, העביר אותם לידי ליברמן. בתמורה, למרות שבן אריה לא נחשב – בלשון המעטה – לאחד מהמוצלחים שבשגרירי ישראל, ליברמן טרח לוודא שהוא ימונה שוב לתפקיד שגריר. ההגדרה היבשה שנתן היועמ"ש לעבירה הזו היא "הפרת אמונים." בפועל יש כאן השתלטות נוסח המאפיה על תפקידי שלטון, כשהפוליטיקאי זוכה לדעת מה הם החשדות של המשטרה נגדו. זוכרים איך ציין אלדד יניב שליברמן נראה כאילו הוא יודע מראש מה עומדים החוקרים לשאול אותו? ככה עושים את זה. יצוין, אגב, שבשעתו טען ליברמן שהוא לא קיבל מבן אריה את החומר וסירב לקרוא אותו – אבל לא דיווח על כך לרשויות. זה לא מה שנאמר בכתב האישום, אבל די היה גם בכך לחסל את הקריירה שלו בכל מדינה שומרת חוק.

זה לא המקרה היחיד מסוגו שבו מעורב ליברמן. היתה כל הפרשה המשונה של סטניסלב יזמסקי, שהועסק כמתמלל משטרתי ואז נמלט לחו"ל עם תמלולים על שורה של חשודים בכירים, ביניהם ליברמן. היועץ המשפטי אליקים רובינשטיין, שכנראה רק וינשטיין גרוע ממנו בתפקידו, השתמש בפרשה הזו… כדי להדיח את ראש אגף חקירות של המשטרה, משה מזרחי (היום מועמד ברשימת העבודה לכנסת.) הטענה היתה שמזרחי שמר תמלולים של שיחות שצריך היה להשמיד. העובדה שעבריינים בכירים הפעילו חפרפרת ביחידות החקירה של המשטרה היתה כנראה חשובה פחות.

וכמובן, בעקבות ההחלטה של וינשטיין, לא נקבל תשובה לשאלה המסקרנת איך הצליחה בתו של ליברמן, בגיל 21, לקבל מיליונים. לא נדע מה היו הקשרים שלו עם עבריינים ידועים מחבר העמים כמו מיכאל צ'רנוי, שעל פי טיוטת כתב האישום המקורית כנגד ליברמן העביר לו חצי מיליון דולר בתרומות לא חוקיות. לא נדע מה מקורם של כל הכספים שזרמו אל שלל החברות שלו.

ואחרי כל זה, ליברמן רוצה שנאמין שהעבירה של קבלת המידע הסודי מהשגריר היא עבירה פעוטה, כזו שאפשר לסגור במהירות בעסקת טיעון ערב הבחירות ושאפשר לדרוש שבית המשפט יקבע שאין בה קלון – אחרת האיש שהיוון (לכאורה, לכאורה) את תפקידו כפוליטיקאי לשלל הכנסות משלל טיפוסים מפוקפקים, ימצא את דרכו אל ברזי הכוח חסומה לשבע שנים. אם יימצא יועץ משפטי, ויימצאו שופטים, שיסכימו לקבל עסקה שכזו, אפשר להפסיק עם הפסאדה שנקראת שלטון החוק בישראל. המון זועם עם קלשונים ולפידים יעשה כנראה עבודה טובה ונקיה יותר ממערכת משפט שמוכיחה שאם אתה חזק מספיק ומקושר מספיק, אתה יוצא בכמעט כלום. צחי הנגבי הורשע בעדות שקר; חיים רמון במעשה מגונה שלא בהסכמה; עמרי שרון הורשע בעדות שקר; כולם יצאו ממעשיהם ללא קלון. אם גם מצב שבו פוליטיקאי מנצל את מעמדו כדי לקדם אחד ממקורביו כדי שזה יוכל להעביר לו חומר חקירה חסוי כנגדו ייחשב ל"נטול קלון," צריך לתהות אם מערכת המשפט שווה את כל הכסף שאנחנו משקיעים בה.

העובדה שהציבור מושחת מספיק כדי שהוא ימשיך לקבל פוליטיקאי כזה בתפקיד בכיר היא כבר סיפור אחר.

הערה מנהלתית: הבוקר התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אירוע ראשון: בסוף השבוע שעבר עצרו קלגסינו החביבים קבוצה של פעילי תעאיוש שהגיעו לכפר סוסיא. הגעתם של הפעילים למקום נבעה, בין השאר, מביקור קצר של פוגרומצ'יקי נוער הגבעות, שהשאירו בסוסיא את הכתובות "תג מחיר" ו"מוות לערבים." המנהל האזרחי, מסיבות שוודאי תויקו בארכיוניו במקביל תחת "רשעות" ו"טמטום", סירב לאפשר לתושבים למחוק את הכתובות. פעילי תעאיוש הספיקו למחוק את הכתובת "תג מחיר", ועמדו בעיצומה של הפעולה המסוכנת של מחיקת הכתובת "מוות לערבים", כששוטרינו האמיצים הסתערו עליהם ועצרו אותם. התביעה המשטרתית מיהרה להגיש כתב אישום, כשהיא טוענת שמחיקת הכתובות הללו מהווה סכנה לשלום הציבור כמו כתובות הנאצה שכתב מישהו ב"יד ושם."

עכשיו, עבדכם הנאמן לא התרשם מכתיבת כתובות הנאצה על "יד ושם." כלומר, אני חושב שמדובר בשטויות שמטרתן להרעיש את דעת הקהל, שמזמן סיפחה את "יד ושם" כשטח קדוש, וככאלה הן לא רק "מסוכנות לשלום הציבור", אלא להיפך – מועילות לו. הן עוד עלולות, אבוי, לגרום למישהו לחשוב מחדש על מה שלימדו אותו. הן פגעו ברגשות הציבור, בוודאי, וזה בפני עצמו רווח נקי; והן גרמו נזק זניח למבנה ציבורי. שזה לא נחמד, אבל זה מחיר שמדינה דמוקרטית אמורה להיות מסוגלת לעמוד בו. בשום מקרה לא היה "איום על שלום הציבור" בפרשת הכתובות ב"יד ושם."

מילא זה: המשטרה פספסה את העובדה שהמצב הוא הפוך. פעילי תעאיוש מחקו כתובות נאצה, לא כתבו אותן – כתובות נאצה, אגב, שעצם כתיבתן היא עבירה על החוק. המשטרה מיהרה להגיש כתבי אישום לא נגד כותבי כתובות הנאצה – את אלה, כמו את הרוב המוחלט של פוגרומצ'יקי תג מחיר, היא לא תמצא וגם לא רוצה למצוא – אלא כנגד האנשים שעמדו לצד המותקפים.

אירוע שני: ערב ההתנתקות ביצעו מתנחלים ועוזריהם מספר פיגועים, בעיקר כנגד פלסטינים, בנסיון להביא להתלקחות בשטחים שתמנע את ביצוע ההתנתקות. כלומר, לקנות את המשך שהייתם על אדמה גנובה באמצעות דם חפים מפשע. אחד הפיגועים הבולטים ביותר בוצע על ידי הבוגד והעריק מצה"ל עדן נתן-זאדה. הלז ניצל את כלי הנשק שקיבל מצבא ישראל ואת האימון שקיבל, ותוך הפרת שבועתו להגן על אזרחי ישראל רצח ארבעה אזרחים ישראלים (לא יהודים) בשפרעם. בין האנשים שרצח נתן-זאדה היה נהג האוטובוס, שערב קודם לכן – מבלי שידע שנתן-זאדה על האוטובוס משום שהוא מתכנן את הטבח שלו – חמל על החייל הבודד והסיע אותו מרחק רב לעבר ביתו. זמן קצר לאחר מכן נרצח נתן-זאדה על ידי ההמון הזועם, אחרי שהמשטרה הפקירה אותו ונמלטה מהמקום. כעת מתנהל משפטם של כמה מהחשודים בביצוע הלינץ' בו.

עם הטבח שביצע נתן-זאדה, מיהר ראש הממשלה דאז אריאל שרון להגדיר אותו כ"מחבל יהודי", והכניס בכך את הביטוי לשפה המדוברת. בימים אלה, טוענת הפרקליטות בבית המשפט שהפיגוע של נתן-זאדה היה "אירוע פלילי."

לא היה שום דבר פלילי ברצח של נתן-זאדה. הוא היה מעשה של טרור פוליטי מובהק מתחילתו ועד סופו. נתן-זאדה לא בזז את קורבנותיו, לא ניסה להרוויח מהרצח, ולא הכיר אף אחד מהם אישית. הרצח כוון כלפי אזרחים ישראלים שאינם יהודים. במכתבים שהשאיר אחריו הבוגד הוא הבהיר שבכוונתו לבלום את ההתנתקות. אבל, מבחינת הפרקליטות בישראל, אין מחבלים יהודים. אין פיגועים שמבצעים יהודים. אין טרור יהודי. טרור ופיגועים מגיעים רק מצד אחד.

אירוע שלישי: הפרקליטות סגרה את תיקי ההסתה כנגד שמואל אליהו, אולי המסית המסוכן ביותר הפועל כעת. הטענה שלה, הסבירה ביחס, היא שיתכן שדבריו של אליהו סולפו או הוצאו מהקשרם. היא כנראה לא מכירה את הנאום שנשא אליהו בהתנחלות איתמר אחרי הטבח שבוצע שם. אליהו דרש שם על "מצוות נקמה" – טקסט אהוב על מאיר מרטין כהנא – וקרא "לא לרחם על הגידולים הסרטניים." אליהו אוהב להקליט את עצמו. ספק אם הפרקליטות לא יכלה לשים יד על הקלטה.

אבל בהתחשב בהחלטה שקיבלה הפרקליטות בפרשת "תורת המלך", ובהתחשב בכך שהיא סגרה בנובמבר האחרון את התיק נגד אליהו, כשהלז הוציא פסקי הלכה שאוסרים על מכירת דירות ללא יהודים בצפת עירו, כנראה שבפרקליטות של וינשטיין ושר המשפטים יעקב "חוקי התורה" נאמן החליטו פשוט להרוג את עבירת ההסתה, לפחות זו שבאה מימין. אחרי הכל, ההגיון של סגירת התיק נגד "תורת המלך" חל גם על ההסתה לגזענות של אליהו: גם היא נשענת לחלוטין על נימוקים דתיים. עכשיו תשאלו את עצמכם אם סלחנות כזו היתה מופעלת גם כלפי תאומו הרוחני של אליהו, ראעד סאלח.

אירוע רביעי: משרד המשפטים של נאמן והיועץ המשפטי וינשטיין הציג השבוע הצעת חוק שתאסור על פליטים אפריקנים להוציא כספים מישראל. מבקשי מקלט שינסו להוציא כסף מישראל למשפחותיהם באפריקה יהיו צפויים לקנס של 29,200 ₪ או חצי שנת מאסר. כלומר, משרד המשפטים של ממשלה קפיטליסטית במוצהר רוצה לאסור על פליטים לעשות את מה שעובדים זרים עושים בכל רחבי העולם – לקחת את הכסף שהרוויחו בזיעתם ולשלוח אותו הביתה. על פניו, פליט שיעביר כסף מישראל לסיני – שטח שנמצא בריבונותה הרופפת של מדינה זרה – בכדי להציל את חייו של קרוב משפחה שמוחזק ומעונה על ידי כנופיה בדואית, יסתכן בחצי שנת מאסר.

בהצעת החוק נכתב בלשון חלקות שהיא לא תחול על מי שישראל תכיר בו כפליט, וזה נשמע נחמד עד שזוכרים שישראל לא מכירה באנשים כפליטים ומתחמקת מחובתה לברר מי הוא פליט. כך זה נוח לה: אחרי הכל, אם היא תברר, היא עשויה להיאלץ להכיר בכ-88% מהאריתראים הנמצאים בישראל כפליטים. זה השיעור של מקבלי המקלט האריתראים באירופה.

עוד נקבע בהצעת החוק שכאשר יעזוב הפליט את ישראל, הוא לא יוכל לקחת איתו סכום כסף שעולה על מחצית שכר המינימום כפול מספר החודשים שבהם עבד. המחוקק חומד לצון ואומר שאם מבקש המקלט ירצה לקחת יותר כסף, כל מה שעליו לעשות הוא להביא הוכחות מהמעסיק שלו, על פיהן קיבל ממנו יותר כסף. זה נשמע נחמד, עד שזוכרים שחלק ניכר מהפליטים לא מקבלים תלושי שכר מסודרים – ושלמעסיקים הישראלים יש מנהג לא לתת להם את המשכורת האחרונה שלהם. בחסדיהם של אלה תלויים עכשיו אנשים שנמלטו ממדינות אכולות חרב, ושבסך הכל רוצים לקחת איתם את הכסף שהרוויחו.

יש לי הצעה קצרה יותר ומסודרת יותר, שתבהיר לכולם איך נראית ישראל ותעזור לראש הממשלה ביוזמת ה-hasbara החדשה שלו, זו שמיועדת לשכנע אפריקאים לא לברוח לישראל. אפשר לקרוא לה "תקנת כאן סדום 2012", וזה לשונה: כל פליט שיגיע לישראל יתבקש להמדד במיטה מיוחדת. אם הוא יהיה ארוך מדי, יקצצו את גפיו. אם יהיה קצר מדי, ימתחו אותו. נשות שמאל מדממות מהלב שיאכילו את הפליטים בחשאי יימרחו בדבש וייקשרו לכוורת דבורים. קל, מהיר, ויש לכך תקדימים במסורת היהודית. לא חיוביים, זה נכון, אבל כנראה שבמדינה שפעם התיימרה להיות אור לגויים המשפטנים כבר מזמן שכחו את "לא תתעב מצרי" ואת "לא תסגיר עבד אל אדוניו."

העיתונות הישראלית רחשה השבוע הרבה ביקורת לפרקליטות על כשלונה בפרשת אולמרט. על כך יש לומר שני דברים: קודם כל, שמי שרואה כל תיק שלא נגמר בהרשעה ככשלון מוזמן לוותר על כל הקטע הזה של משפט. ממילא שיעור ההרשעה קרוב ל-100% גם כך. שנית, כל הפרשות שהוזכרו בפוסט הזה, בצירופן יחדיו ובתמונה שהן מציירות של ישראל כפי שהיא נראית בעיני תובעיה ומשפטניה, צריכות להטריד הרבה, הרבה יותר.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתמיכה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הפרקליטות, בהנחייתו של היועמ"ש יהודה "מזל שאני נשוי" וינשטיין, הודיעה אמש (ב') שהיא סוגרת את תיק החקירה נגד הרבנים יצחק שפירא, יוסף אליצור, דב ליאור ויצחק גינזבורג. שני הראשונים, שמשמשים כרבנים בישיבת יצהר, כתבו, לפני כשנתיים, את ספר ההסתה לרצח "תורת המלך", חקירה הלכתית בשאלת הלכות גויים – כלומר, מתי מותר ליהודי להרוג לא יהודי. ליאור וגינזבורג כתבו את ה"הסכמות" לספר. ראוי לציין שכל הארבעה הם עובדי מדינה ושהישיבה מקבלת מימון ממשלתי.

התמה של הספר היתה פשוטה למדי: פחות או יותר הכל הולך. בפסקה ידועה לשמצה, הם כתבו ש"יש סברא לפגוע בטף אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו, ובמצב כזה הפגיעה תכוון דווקא אליהם, ולא רק תוך כדי פגיעה בגדולים." יש שם הרבה יותר, בין השאר קביעה שאם יהודי הורג לא יהודי שלא שומר על מצוות בני נוח, מתוך כוונה להעניש אותו על כך, הרי שההריגה מותרת. באופן נוח מאד, רוב אוכלוסיית בני האדם – נוצרים, פגאנים, אתאיסטים – מוגדרת כמי שלא שומרת על מצוות בני נוח, ואפשר להרוג אותה על אי ציות לצו של החבר הדמיוני בשמיים שהיא בכלל לא מודעת אליו.

מטבע הדברים, אפילו במצבה הרקוב של התיאוקרטיה היהודית היחידה במזרח התיכון, הטקסט הזה גרר הרמת גבות. החלה חקירה שהתנהלה בעצלתיים, משום שהרבנים התנגדו להתייצבות לחקירה ולמשטרה אף פעם לא היה את האומץ להתמודד איתם. היו מספר כינוסים גדולים של רבנים, שהביעו תמיכה בנחקרים; חלק מהמשתתפים טענו שהם לא תומכים בספר – חלקם אמרו במפורש שהם מתנגדים לו – אבל שהם לא יכולים לעמוד מן הצד כשרב נחקר על דברי תורה. מן הראוי לציין ששום רב אורתודוקסי בעל מעמד לא טרח לכתוב ספר שמפריך את "תורת המלך", אם כי נסיון רציני כזה נעשה על ידי סטודנט (לא מוצא את הקישור, מצטער).

כעת גוועה החקירה בקול ענות חלושה. החלק המדאיג ביותר בהחלטה של וינשטיין הוא הנימוקים שלו. הוא ציין שאף ש"תורת המלך" מכיל גילויים חריפים של גזענות, אין לו על מה להסתמך בבואו לבית המשפט, משום שהרבנים הקפידו לעטוף את ההסתה שלהם לגזענות במונחים דתיים. היועמ"ש כתב שהחוק מתיר ענישה של אדם ש, ובכן, הטיף לגזענות, אבל החוק החריג במיוחד "ביאור הלכתי" מענישה.

היועמ"ש וינשטיין צודק ללא ספק. חוק העונשין הישראלי – סעיף 144ג.(ב) – ברור למדי: "פרסום ציטוט מתוך כתבי דת וספרי תפילה, או שמירה על פולחן של דת, לא יראו אותם כעבירה […] ובלבד שלא נעשה מתוך מטרה להביא לגזענות." ומאחר ושפירא ואליצור יגעו וטרחו וכתבו 230 עמודים של הסתה לרצח גזעני, עמוסים בהערות שוליים מלומדות, החוק לא יכול לגעת בהם.

החלטת הפרקליטות משמעה שהחוק הישראלי נגד דיבור שנאה מת. הגזענות היהודית היא דתית מטבעה. וזה איננו מקרה: הכנסת, שזועזעה באמצע שנות השמונים מבחירתו של כהנא, שהשתמש בה כבמה להסתה גזענית פרועה – אם כי הוא היה יכול ללמוד הרבה מה"ה דנון, רגב, שמאלוב-ברקוביץ' ושאר הבהמות – החליטה לחוקק חוק נגד גזענות.

דא עקא, המחוקקים מצאו את עצמם בבעיה קשה: הוצאת הגזענות אל מחוץ לחוק, מבלי להעניק פטור לגזענות דתית, תוציא את היהדות האורתודוקסית אל מחוץ לחוק. ליבתה של הדת הזו היא גזענות ושנאת המין האנושי, והיא מתבטאת בליטורגיקה ובפולחן שלה. גבר יהודי אורתודוקסי מודה מדי בוקר ליהוה על כך שלא נוצר גוי; על כך שלא נעשה אשה (נשים משבחות אותו על כך ש"עשן כרצונו"); ועל כך שלא נולד עבד. התפילה היומית, שמונה עשרה, שנאמרת שלוש פעמים ביום, מכילה קללה נגד הנוצרים ונגד המינים היהודים (היא מכונה, מפחד הצנזורה, "ברכת המלשינים"), ותפילות אחרות מייחלות רק רע ללא יהודים. ההבדלה, הברכה שמגיעה בין השבת ושבוע החול, כוללת את המשפט "המבדיל בין אור לחושך, בין קודש לחול, בין ישראל לעמים." ההלכה היהודית מכילה שורה של פסיקות שבזהירות נקרא להן בעייתיות: עובדיה יוסף הזכיר לנו אחת מהן לאחרונה, כשהזכיר שמעיקר הדין אסור לרופאים יהודים לטפל בחולים לא יהודים בשבת, ושעליהם לעשות זאת רק כדי שלא יפטרו אותם. חוק גזענות עם שיניים היה גורר את יוסף לחקירת משטרה.

כך שלכנסת לא היתה ברירה אלא להעניק לדת (קרי: היהדות האורתודוקסית) פטור. ובכך, חבריה גרמו נזק סופני לחוק – עד כדי כך שאפילו כהנא, שכלפיו היה החוק אמור להיות מופנה, הצביע בעדו.

ואף שזה היה החוק במשך כ-25 שנה, הפרקליטות נמנעה כמיטב יכולתה מלבחון אותו. יש, לדעתי, רק רב אחד שהועמד לדין בעטיו: עידו אלבה. הלז כתב ספר בעקבות טבח גולדשטיין (הוא היה ממעריציו), שנקרא "בירור הלכות הריגת גוי." יש להניח שאלבה היה זהיר פחות משפירא ואליצור. גם הזמנים היו אחרים, והיועמ"ש היה אחר. מותר להניח שאילו וינשטיין הזהיר היה היועמ"ש, אלבה כלל לא היה מועמד לדין.

אז אם אתה רוצה להשפריץ גזענות בישראל, שים כיפה על הראש, הקפד לצטט את הרמב"ם, ויהיה בסדר. זה אמנם תמיד היה החוק, אבל עכשיו הפרקליטות מודה בפומבי בפרצה הזו.

ובכל זאת, תהיה: מה היה קורה לאמאם שהיה מתפלפל בהלכות ג'יהאד? האם גם הוא היה נהנה מהגנתו של וינשטיין? שאלה קשה.

ועוד דבר אחד: מתנגד משטר סורי שאיבד את עינו ניסה להגיע לישראל לטיפול. אף אחד לא התנגד לכך, פרט לאלי ישי. הלז טען שיש סכנה שהוא ינסה להשאר בארץ, ודרש ערבות של 200,000 ₪. זהבה גלאון כתבה היטב על כך: "מעשה כל כך קר לב יכול להגיע רק משר פנים שמשרת את קבלני העובדים הזרים כל כך הרבה שנים, עד שהוא לא יכול לחשוב על פתרון שלא עושה שימוש בשיטות הסחיטה שלהם."

(יוסי גורביץ)