החברים של ג'ורג'

יש חברת כנסת ויוליה שמאלוב-ברקוביץ' שמה. תודו שהשם הזה לא בדיוק מתגלגל על הלשון. יוליה מי? תשאלו את עצמכם. ובכן, מדובר בחברת הכנסת הטריה ביותר, שבמהלך השבעתה – עם פרישתו המבורכת של חיים "הלשון" רמון – הבטיחה ש"אשרת את המדינה הזו נאמנה עד סוף ימי", ומיד לאחר מכן פצחה בקריאת פרק תהילים. בקריאה ראשונה זה נוגע ללב, בקריאה שניה אתה קולט שהיא בעצם מתכוונת להשאר בכנסת קצת יותר משמעון פרס.

כדי להשיג את המטרה הזו, צריכה שמאלוב-ברקוביץ' למשוך איכשהו את תשומת הלב של האספסוף. אי לכך ובהתאם לזאת, היא החליטה לרכב על הגל של מלחמה ב"משתמטים". איך? ובכן, שמאלוב-ברקוביץ' הודיעה לתקשורת – בהודעות לתקשורת היא טובה – שבקרוב היא תגיש הצעת חוק שכל ישראלי הצעיר מגיל 22 יצטרך לנפנף בכניסה לאוניברסיטה בפטור משירות צבאי בטרם יוכל ללמוד. המטרה: לאמלל את המשתמטים, כמו גם למנוע מהם ללמוד באוניברסיטה בזמן שאחרים מזיעים על ג'בלאות. שמאלוב-ברקוביץ' גם רוצה שהמדינה לא תסבסד את לימודיהם של ה"משתמטים". מההודעה שלה לתקשורת עולה שגם ג'ובניקים – כאלה שהצבא החליט שיעשו משהו לא קרבי – הם חצי משתמטים.

כלומר, שמאלוב-ברקוביץ' רוצה מדינה שבה מי שלא משרת בצבא יצטרך לבטל את זמנו במשך שלוש שנים, ואחר כך לא יוכל ליהנות כמו כולם מחינוך. כי חינוך, במיוחד בעידן הפוסט תעשייתי, מיועד לחיילים בלבד, ואילו היו הדברים תלויים בשמאלוב-ברקוביץ', רק לכאלה שהסתערו על עזה עם סכין בין השיניים.

למרבה השמחה, שמאלוב-ברקוביץ' לא מחוברת למציאות. בישראל, גבירתי חברת הכנסת, אין משתמטים. יש רק אנשים שהצבא החליט לא לגייס או החליט לשחרר. כל "משתמט" יוכל להגיע לאוניברסיטה, להציג את הפטור שלו, ולהמשיך הלאה. לחרדים ולערבים יש פטור גורף מלכתחילה. אם שמאלוב-ברקוביץ' רוצה להשתמש בתירוץ ה"לא משרתים בצבא" כדי להפלות את הערבים – החרדים ממילא לא לומדים אלא תפלות – מזכותם לחינוך, שתתכונן למאבק ארוך בבג"צ. מצד שני, שמאלוב-ברקוביץ' אינטילגנטית בדיוק כמו מסניפי צה"ל הרגילים, שגם הם מוסתים נגד "המשתמטים", כך שהיא תוכל להשיג את מטרתה העיקרית – שחברי קדימה יזכרו מי היא בעצם בבוא יום הפריימריז.

שמאלוב-ברקוביץ' לא לבדה במאבקה הנחוש למען זקפת ישראל. שר החינוך הדגול מרבבה שלנו – שחוש ההומור החריג שלו הודגם לאחרונה כשמינה אדם המאמין שהעולם נברא לפני פחות מ-6,000 שנה ושמאמין שאין חשש לעולם ×›×™ אלוהים לא מרשה לתפקיד המדען הראשי של משרד החינוך – רוצה לחייב את כל הסטודנטים בישראל להשתתף בקורסים ב"מורשת העם והמפעל הציוני". כולם, בלי יוצא מן הכלל, יידרשו להשתתף, וכנראה גם לעמוד בבחינה. אמור מעתה, לא ×™×”×™×” אדם זכאי לתואר בישראל אלא אם הוכיח את נאמנותו לאידיאולוגיה של המשטר.

בניגוד להודעה לעיתונות על הצעת החוק של שמאלוב-ברקוביץ', ליוזמה השקטה של סער דווקא יש סיכוי ניכר לעבור. בכך תהפוך ישראל לאחת המדינות הבודדות בעולם שמאלצת את תלמידיה להבחן בשיעורי אינדוקטרינציה. ברית המועצות לשעבר – כמה נעים הביטוי הזה – אילצה את תלמידיה להבחן במרקסיזם לניניזם. משטר הבעת' בסוריה מאלץ, אומרים, סטודנטים להבחן במשנה הרשמית של המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית שלו. ועכשיו גם ישראל.

ראש ממשלתנו הזקוף – ההוא שעדיין בתפקידו למרות שאשתו הגיעה שלשום להסדר מחוץ לבית המשפט, שממנו משתמע שהיא עשקה את אחת העובדות שלה – הודיע בתחילת השבוע שלרשימת ה"אתרים הלאומיים" שלו יתווספו שני אתרים בגדה המערבית, המבנה שנטען שהוא מערת המכפלה והמבנה ההלניסטי שנתפס בטעות כקבר רחל.

שני המבנים האלה, לא במקרה, נמצאים בשטחים שאמורים להיות בשליטת הרשות הפלסטינית. כניעתו של נתניהו לדרישות המתנחלים בשאלה הזו אומרת, אם למישהו היה עוד ספק, שלישראל אין כל כוונה לסגת מהמקומות האלה. לא רק שאין לה כוונת נסיגה, היא גם מספחת אותם למחצה.

שלשום יצאו כ-100 פורעים חובשי כיפה להסתערות לתוך יריחו. החיילים האומללים, "שמשון הנבעך" כלשונו של לוי אשכול, לא ידעו מה לעשות. הם ניסו לעצור אותם, ללא הצלחה – ואחר כך החליטו, שמאחר והם אינם יכולים לעצור אותם בהסתערותם לתוך עיר שנמצאת בשליטה של הרשות הפלסטינית, לפחות יאבטחו אותם. את האבטחה הזו, למותר לציין, הם אינם מציעים למפגיני בילעין ונעלין. אותם הם יודעים היטב כיצד לפזר.

אחת המטרות העיקריות של הציונות – שים לב, גדעון סער – היתה הנורמליזציה של היהודים. ישראל היתה אמורה להיות מדינה ככל המדינות, עם גנב יהודי שייתפס על ידי שוטר יהודי ושיובא בפני שופט יהודי. עוד בטרם הגיעה לגיל 65, ישראל היא מדינה שמאמינה שזכויות האזרח בה מיועדות לחיילים בלבד, שאין להכשיר סטודנטים אלא אם עמדו בבחינות האידיאולוגיות הנדרשות, ושיש לה זכויות על אתרים ארכיאולוגיים בשטחן של מדינות אחרות. החיילים שלה לא עוצרים פוגרומצ'יקים, אלא מאבטחים אותם.

תומכי ישראל נוהגים לטעון שהערצת הצבא השולטת פה היא תוצאה של המלחמה הבלתי פוסקת. הבל הבלים: בישראל אין מלחמה ולא היתה מלחמה של ממש מאז 1948. לכל היותר היו כמה התקפות טרור, שב-2002-2003 אכן הגיעו לשיא חומרתן. אבל תל אביב איננה ווארשה של 1939 או 1944 ואפילו ירושלים של 2002 לא היתה סרברניצה תחת האש הסרבית. ישראל יכולה היתה לצמצם משמעותית את ההתקפות הללו – אבל היא מעדיפה לסגוד לאבנים בחברון ובבית לחם. היא בוחרת פעם אחר פעם, במודע, להפוך את עצמה לספארטה קטנה ומכוערת. המקבץ של השבוע האחרון הוא דוגמא מצוינת.

והשבוע עוד לא הסתיים.

(יוסי גורביץ)

הכנסיה הקתולית ביצעה שורה ארוכה מאד של פשעים בהיסטוריה שלה, מהרגע שבו טעמה טעמו של כוח. משותפות פעילה מאד ברצח העם במה שהוא היום המדינות הבאלטיות, עבור בתמיכה בשתיקה (אם כי אחר כך גם התנגדות) לרצח העם בדרום אמריקה, והיותה שותף שקט של גרמניה במלחמת העולם השניה. על האינקוויזיציה מיותר להרחיב את הדיבור (אם כי לא מיותר להזכיר שוב שבניגוד למיתוס המקובל, היא לא רדפה יהודים).

ועדיין, עם כל פשעיה, זה שעליו המאמינים מסרבים למחול הוא חטא החיפוי על פדופיליה. תחילה בארה"ב ואחר כך באירלנד ומשם בעולם הקתולי כולו, נחשפו אלפי מקרים של כמרים פדופילים, שביצעו מעשים מגונים ואונס באלפי, אולי עשרות אלפי, קטינים. הנתונים הרשמיים של הכנסיה מדברים על מעורבות בפעילות פדופילית של 1.5% עד 5% מבין הכמרים. הכנסיה לא העמידה אף אחד מהם לדין; היא לא שללה מאף אחד מהם את תפקיד הכומר שלו (תהליך קיים שהשימוש בו נדיר); היא הסתפקה בהעברתם ממקום אחד למשנהו. בפועל, המשמעות היתה שפדופיל שהסביבה כבר החלה לחשוד בו הועבר בדיוק באותו רגע למקום אחר, שם הוא לא היה מוכר ושם יכול היה להמשיך ולפעול כרגיל. למותר לציין שלא היתה פניה לרשויות החוק.

כל ההעברה הזו של כמרים מדיוקסיה אחת למשניה הצריכה שיתוף פעולה של מאות בישופים. הארכיבישוף הקרדינל של בוסטון, ברנרד לאו, היה אחד הבולטים במעורבים; המקרה שלו, שנחשף לאחר שארגוני קהילה קתולים סירבו לשתוק ועוררו שערוריה, הביא לכך שעשרות כמרים מהדיוקסיה שלו הביעו בו אי אמון, מקרה שאין לו תקדים. זמן קצר לאחר מכן, לאו עבר – יש אומרים, נמלט – לרומא, שם הוא מחוץ להישג ידן של הרשויות האמריקניות. המחוז הכנסייתי שלו התמוטט כלכלית עקב התביעות מצד הנפגעים.

לאו לא היה הבכיר היחיד המעורב. לפני כשנתיים התפגר מַרסִיאַל מַאסִיאֵל, מייסד הארגון הקתולי הארכי-שמרני Legion of Christ. במשך שנים הואשם מאסיאל בעשרות מעשים מגונים ואולי גם מעשי עונש בעשרות קטינים שהיו תחת חסותו. הוותיקאן הגן עליו כמיטב יכולתו; בין המגינים היו גם האפיפיור יוחנן פאולוס השני ומי שיירש אותו, הקרדינל דאז יוזף ראצינגר. כשנה לאחר עלייתו של רצינגר לכס הקדוש, הוואתיקן נזף רשמית במאסיאל על השערוריה ההיא. המסר של הממסד הכנסייתי היה ברור: הנזק התדמיתי שייגרם לכנסיה בשל החשיפה חמור יותר, או על כל פנים חשוב יותר, מהנזק שנגרם לקטינים שהופקרו בידי זאבים מחופשים לרועים רוחניים.

באירלנד קורה בשנים האחרונות משהו משונה: המאמינים מגיעים לתפילה, מקבלים את לחם הקודש – ויוצאים מן הכנסיה מבלי להקשיב לדרשה. הכנסיה טענה במשך 1,700 שנים, מפולמוס דונאטוס והלאה, שהכומר הוא צינור של חסד של אלוהים, ושמעמדו כצינור לא מתבטל גם אם הוא כלי מלא זוהמה. הקהילה הפנימה את המסר: המאמינים מקבלים ממנו את החסד, הנס, שהוא מסוגל לבצע – אבל אין להם כל עניין במה שיש לומר. הוא מכשף ותו לא. אין לו מעמד רוחני.

מספר הכמרים הקתולים, ומספר המועמדים לכמורה, יורד בתכיפות. באירלנד, הכנסיה גוססת.

* * * * *

כל זה, כמובן, כהקדמה לפרשת מוטי אלון. פדופיליה איננה מוגבלת לכמרים קתוליים. על פי החשדות, אלון ביצע מעשים מגונים ואולי חמור בכך בכמה מתלמידיו. כרגיל, עם הפרסום הראשוני מגיעות עוד ועוד תלונות.

וכמו במקרה של הכנסיה, גם כאן יש קשר שתיקה. גוף נטול כל סמכות פורמלית, המכונה פורום תקנה, ידע על מעשיו של אלון לפני שלוש או ארבע שנים. ראוי לציין שעיקר השערוריה הקתולית כבר הסתיימה אז. חברי תקנה לא למדו מלקחה. מה יש לגויים ללמד יהודים.

פורום תקנה נוצר לאחר שנחשפה העובדה שזאב – איזה שם הולם – קופולוביץ', ראש הישיבה התיכונית "נתיב מאיר" בירושלים ביצע מעשים מגונים ב-12 מתלמידיו. אם לדייק, ביצע מעשים מגונים לפחות ב-12 מתלמידיו. הסבירות שישנם נפגעים שאנחנו לא יודעים עליהם גבוהה מאד. לקשר השתיקה שלו היו שותפים אברהם שפירא, לשעבר הרב הראשי, וחיים דרוקמן. לא בדיוק קרדינלים וארכיבישופים, אבל די קרוב. שפירא ודרוקמן לא הועמדו לדין; היועץ המשפטי דאז, אליוקים רובינשטיין, היה רחמן כמנהגו והסתפק במכתב נזיפה חריף.

מה עשה פורום תקנה כשנודע לו על החשדות כנגד מוטי אלון? לזכותם ייאמר שהם פנו ליועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, שאמר להם שבלי תלונה רשמית במשטרה ידיו כבולות. לחובתם ייאמר שהם בחרו בדיוק באותו פתרון של הכנסיה הקתולית: השתקה והעברה למחוז אחר.

שוב: הם בחרו להעביר את אלון לקהילה אחרת, לאחר שהוא כבר נחשף בקהילה שבה פעל. לקהילה החדשה לא היה מושג שטורף מיני בא להתגורר אצלם. דאגו שלא יהיה להם מושג. כלומר, במקום לחשוף את זהותו של אלון, הם העדיפו להרחיק אותו – אבל לא לנטרל אותו.

מה הם יכלו לעשות? כמה וכמה דברים. הם יכלו לנדות אותו. זה צעד חריג, מזעזע, אבל לא חסר תקדים. הוא מושת על גברים שמסרבים בעקביות לתת לנשותיהם גט. רב שמועל באמון תלמידיו – ובאמונם, ראוי לציין, של ההורים שהפקידו בידיהם את ילדיהם – הרוויח ביושר את העונש הזה.

הם יכלו לתלות גילויי דעת, שמבהירים שאלון מסוכן לציבור שלו, חתומים בשמם וביוקרתם. הם יכלו לומר שהם שמעו עדים, האמינו לעדים האלה, ועל כן הם אוסרים על כל מי שילדיו יקרים לו לשלוח אותם ללימודים אצל מוטי אלון. ספק אם הוא היה מעז לתבוע אותם לדין – מה גם שסביר מאד שמתלוננים, שהיו רואים אותו תובע, היו ניצבים לצד הנתבעים.

הם יכלו להגיע לכל מקום בו הוא נושא דברים, ולהתעמת איתו. למעשה, על פי דיווח היום ב"ידיעות", משהו מעין זה קרה לפני מספר שבועות – אבל נשאר בין הנוכחים באותו מקום.

במקום כל זה, הם בחרו בשתיקה. למרות שהם עצמם מודים שהתקבלו עוד ועוד תלונות, ושהם התרו באלון פעם אחר פעם. כל תלונה, כל "התראה", היא בפוטנציה ילד שחייו נהרסו. יתר על כן, נראה שהמצב היה ממשיך כפי שהוא, כי מדברי אנשי "תקנה" עולה שהם החליטו לפרסם את הידוע להם – מה שיכלו, אגב, לעשות לפני שלוש שנים באותה המידה – רק לאחר שהגיעו למסקנה שהידיעה דולפת לתקשורת (הם אף נקבו בשם הכתב החוקר, אבישי בן חיים).

כלומר, כמו ההיררכיה הקתולית, אנשי "תקנה" עמדו מנגד כאשר אחד משלהם ממשיך – בידיעתם! – לפגוע בחפים מפשע. הם חשפו את הפרשה, לדעתי, בעיקר משום שחשיפה חיצונית היתה מפנה אליהם הרבה מאד שאלות קשות. עכשיו, הם מצטיירים כמי שחשפו את אלון. בשלוש השנים האחרונות, הם חיפו עליו. הם לא היו מוכנים ליידע את הציבור במה שעשה אחד משלהם; החשש מ"חילול השם" היה ודאי שיקול מרכזי. ומדובר בפורום שיש בו לא מעט אנשים שלאומץ הציבורי שלהם יצא שם בסביבתם. סביר להניח, אגב, שאת ילדיהם-שלהם הם לא שלחו להתחנך אצל אלון.

כל זה עומד מעבר לשאלה של הלגיטימיות של קיום מסגרת חוקית-למחצה, מעבר לעובדה שאנשי "תקנה" התנהלו בפועל כמו אנשי משמרת הצניעות. פרדוקסלית, אילו לא התקיים פורום "תקנה" כלל, מצבם של החברים בו היה טוב יותר. משהוקם, ומטרתו היא להגן על הציבור מטורפים בקרב הרבנים, הוא נכשל בתפקידו: החברים בו אשמים בקשר שתיקה משותף, מעגל שתיקה שרק התרחב. שורה של כותבים דתיים, מהטרוריסט בדימוס חגי סגל ועד יאיר שלג, מיהרו – כרגיל, זו התמחותו של המגזר – להשוויץ בכך שחובשי הכיפות שונים ממגזרים אחרים. אוי לגאווה הזו.

(יוסי גורביץ)

עובדים ערבים בצפת יאולצו בקרוב לחתום על הצהרת נאמנות ל"עם היהודי" והתחייבות לשמור את "שבע מצוות בני נוח". חסידי הדמון יהוה בצפת, המאוגדים במשהו שמכונה "השדולה לערכי היהדות", מנסים לשכנע בעלי עסקים בעיר – שרב העיר שלה, שמואל אליהו, פסק בעבר שאין להשכיר דירות בעיר ללא יהודים – להחתים את עובדיהם על הדבר הזה, שבו נאמר בין השאר שאם החותם עובר על אחת ה"מצוות", יש בכך עילה לפיטוריו ללא פיצויים.

הצעד הזה, מסבירים ב"שדולה", ננקט משום שפסק הלכה קודם, שאסר להעסיק בכלל לא יהודים, לא מתממש, והיהודים החוטאים ממשיכים להעסיק ערלים וישמעאלים. ב"שדולה" מגדירים את הצעד שלהם כ"התיישרות עם המציאות".

אחד ממנהיגי ×”"שדולה", מסניף יהוה כלשהו בשם עידן אשר, אפילו מסביר שיש ללא יהודים שיחתמו על המסמך שלו יתרון: הם ייחשבו לחסידי אומות העולם. בישראל, אבוי, התואר הרמב"מי ×”×–×” שמור לאנשים שסיכנו את חייהם והצילו יהודים במהלך השואה, ופרט לכך אין לו כל משמעות. אשר לא רואה שום בעיה בהצעה שלו: "אנחנו חושבים שאולי ההצעה הבריאה הזאת תפחית לנו את הבעיות ואת השנאה הגדולה שיש כלפינו… יש תרי"×’ מצוות שהן 613! מה אנחנו מבקשים מהם? שיקיימו בסך הכל שבע מצוות בסיסיות".

נו. את כל מהלכה של ההיסטוריה היהודית אפשר לדחוף לתוך הנחת היסוד הזו, שכפיית כמה מצוות – רק חלק קטן! – על אנשים שממילא מצווים רק למיעוטן בשל נחיתותם המולדת דווקא "תפחית את השנאה". לשם הידיעה, שבע "מצוות בני נוח" דורשות מהאנוס את הדברים הבאים:

· לא לעבוד עבודה זרה

· להמנע מניאוץ הדמון יהוה

· לא לרצוח

· לא לגזול

· לא לגלות את העריות

· לא לאכול "אבר מן החי", סיפור הלכתי שלם שקשור לכשרות

· להקים מערכת צדק

יצוין שבניגוד לדבריו של אשר, שאו ששיקר או שאיננו מכיר את המסורת אליה הוא מתיימר להשתייך, הרמב"ם אומר משהו קצת שונה: "כל המקבל שבע מצוות, ונזהר לעשותן–הרי ×–×” מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא:  והוא שיקבל אותן ויעשה אותן, מפני שציווה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה, והודיענו על ידי משה רבנו, שבני נוח מקודם נצטוו בהן.  אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת–אין ×–×” גר תושב, ואינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם". ההדגשה שלי. מה ×”×™×” חושב הרמב"ם על נוצרים או מוסלמים שנאלצים להתחייב את המצוות הללו כדי שיוכלו לקבל עבודה – קשה לדעת, אבל סביר להניח שלא ×”×™×” רואה בכך הכרה מצד האנוס שהוא מודע לכך שהמצוות הושמעו על ידי יהוה מפי משה נביאו. יתר על כן, סביר להניח שעצם הדרישה סוגרת אפשרויות העסקה בפני נוצרים, שאליבא דרבני ישראל הם עובדי אלילים.

נו, תאמרו. יש בצפת כמה פסיכים ויש להם גישה למדפסת. מה אתה רוצה מהחיים שלנו? קודם כל, סביר שזה לא ייעצר בצפת. כשזה יתפוס שם, זה יזלוג הלאה. אבל זה לא יתפוס שם, תאמרו. אף בעל עסק לא יחתים את העובדים שלו. בכלל לא בטוח. סביר להניח שהכנופיה של אשר ביררה ראשית בצנעה אם יש כמה מעסיקים כאלה, ואחרי שקיבלה את אישורם הנלהב, החלה בהפצת היוזמה. ואחרי שכמה מעסיקים כבר יפעילו את הנוהל, יתחיל לחץ – בהתחלה שקט, אחר כך רועם, אחר כך אלים – על שאר בעלי העסקים, לאמץ גם הם את הצהרת האמונה הזו.

ככה זה עובד, אחרי הכל. שר התחבורה, ישראל כץ, הודיע לפני כחודש לבג"צ שלמשרד התחבורה אין כל התנגדות ל"קווי מהדרין", קרי קווים שבהם נאלצות הנשים לשבת בנפרד בחלקו האחורי של האוטובוס. כץ הודיע, כנראה תוך הבלעת חיוך, שהמשרד תומך בהפרדה מרצון, אך לא יסכים להפרדה כפויה ורשמית – בין השאר, סביר להניח, משום שאת השטיק הזה מחלקת ה-Hasbara העמוסה גם כך לא תצליח להצדיק.

על המשמעות של הצעד של כץ מבחינת מעמד האשה בישראל – לגיטימציה למחצה למעמדה הנחות על פי ההלכה – אין זה המקום לדבר. אבל כץ יודע היטב שכל ההפרדה הזו מתבצעת באמצעות אלימות או איומים באלימות. לאשה העולה על אוטובוס עמוס בגברברים מסוממי יהוה שבטלנותם אמנותם, שמתעסקים כל היום בתפלות ויודעים זאת, אין אפשרות לבחור מרצונה לשבת בחלק הקדמי של האוטובוס, או לשבת לצד בן זוגה. ומאחר ושר התחבורה עמד לצידם של בריוני האוטובוסים, הוא עודד גם את הבריונים העתידיים של צפת.

מטרתם של אשר וחבריו, נזכיר, היא למנוע עבודה מלא יהודים. הצהרת הנאמנות הזו היא רק דרך ערמומית להשיג את המטרה. ובקרוב תוקם משמרת צניעות חדשה – מעבר לזו החרדית ומעבר לבתי הדין החשאיים שכמסתבר הקים הציבור הדתי לאומי לעצמו – והיא תבדוק את נאמנותם להלכה של לא-יהודים. בקצרה, בשקט יחסי מוקמת בצפת האינקוויזיציה. בינתיים הסמכויות שלה מוגבלות לשלילת תעסוקה, אבל בהנתן שעל פי הרמב"ם אין כל מקום ללא יהודים ב"ארץ ישראל", בהחלט יתכן שתוך זמן לא רב, שנתיים שלוש נאמר, יינתנו לה סמכויות אחרות.

המפלצת ההלכתית עוברת לעינינו מעולם הספרים לעולם המציאות. היא בוחנת בזהירות, בהיסוס, את צעדיה – ומגלה שאיש איננו מצר אותם. במקום שבו אמור היה להיות קיר ברזל, משהו שידחוף אותה חזרה אל החשכה שבה נולדה בתוספת מהלומה הגונה על האף, לא עומד דבר.

(יוסי גורביץ)

ערוץ 10 פרסם לפני כשעתיים פרומו לכתבה שלו על המשורר הרדיקלי יצחק לאור, ולדברי כתבתו נסלי ברדה יש ברשותה תלונות של ארבע נשים על "מעשים חמורים" שביצע בהם לאור. תגובתו של לאור: "אני חש שנעשה בי לינץ', אני לא חושב שיש קייס נגדי".

סיווגתי לפני זמן קצר את שני הפוסטים על האנס הרדיקלי תחת "יצחק לאור". עכשיו כבר אפשר.

(יוסי גורביץ)

קצת כואב לעקוב אחרי שקיעתו הקבועה של מעריב, שהיה פעם – לפני שנולדתי, אומרים – עיתון ראוי. אם היה ספק בכך שהעיתון גווע, הידיעה הזו מאתמול – קראו אותה בקפידה, זה לא יקח יותר מדקה – הסירה את הספקות.

מה היה לנו פה? ידיעה שגורעת מסך הידע האנושי, שמעליבה את האדם החושב, ושהצליחה להגיע למצב צבירה חריג: ידיעה שהטוקבקים שלה, ברובם, הגיוניים יותר ממנה עצמה.

לא נכנס עכשיו לכל ערמת הפרכות שנמצאת שם. לידיעה הזו יש רק הגיון אחד: נסיון להגדיר את האויבת החדשה של עם ישראל, בר רפאלי, כמי שמשתפת פעולה עם מגזין נאצי. עבדכם הנאמן היה מעדיף לא לשמוע על בר רפאלי, או על דוגמניות אחרות, אבל התקשורת הישראלית, שופר קבוע של הממסד. מאלצת אותו. היתה ההתנפלות עליה של האלוף הכושל ממלחמת לבנון, אבי מזרחי – ההוא שקרא לחיילים לבזוז במקרה שהוא ופקודיו לא מצליחים לארגן להם אספקה – והיו ההדלפות המרושעות כנגדה מרשות המיסים. בקצרה, הרשויות התירו את דמה, ומעליב – כפי שכינו אותו בשעתו כמה מעובדיו – ניסה להדחק לחגיגה.

ככה זה עובד בישראל 2010: יש כתב ויש עורך שחשבו ברצינות שיצליחו לקושש הצלחה קטנה בכך שיקשרו את רפאלי לנאציזם בגלל בלונדינית "בעלת מראה ארי" שהצטלמה על רקע מטוס קרב ישן שטייסו הפיל כמה מטוסי קרב נאצים – תמונה שלא נכנסה למגזין שבר הצטלמה אליו.

יצוין שאלו שמתנגדים לכך שרפאלי מצליחה למרות שלא שירתה בצה"ל ולמרות שהיא מעדיפה לשלם מיסים במקום פולשני פחות, בדרך כלל גם תומכים בהרחבת זכות ההצבעה בישראל לאנשים שחיים במקום פולשני פחות, לא משלמים מיסים ולא ממלאים את חובת השירות במילואים. הכוונה, כמובן, לחוק לדחיקת רגלי הלא יהודים, המכונה במקומותינו החוק להרחבת זכות הצבעה לישראלים הגרים בחו"ל.

* * * * *

אני חושד שזה לא מקרה שהגבב הזה התפרסם במעליב. רוח המפקד של העיתון, מזה זמן רב, היא מסע צלב עם כל מה שלא מתיישר עם הציונות הישנה והרעה. הדברים הגיעו לשיא בכיסוי של מעריב ל"דו"ח" של "אם תרצו". על "אם תרצו" עצמה, כבר כתבה עדי אלקין את כל מה שצריך לכתוב. ראוי לשים לב לסעיף העשירי במצע התנועה, שקובע שישראל היא "מדינה יהודית", ולא "יהודית ודמוקרטית". זה לא מרכז, זה ימין פייגליני. מעניין אם בן כספית טרח לקרוא את זה. על הפרכות בדו"ח כבר כתב (והוא צפוי להוסיף ולכתוב) היטב נמרוד אבישר.

כמובן, מעליב לא עומד לבדו במאבק בכל מי שחושב אחרת מהמרכז וימינה: באתר המסונף לגל"צ פורסמה השבוע קריקטורה אנטישמית למדי, עם רמיזות קלות להסתה לרצח. היא עמדה באתר כיממה, ואז הוסרה ממנו. אפשר לראות אותה כאן. קריקטורה אנטישמית, אמרתי? סליחה, היו שם לפחות שתיים. גל"צ, כזכור, היא התחנה ששדרניה ייחלו לתקיפה פיזית של אנשי "שוברי שתיקה".

דו"ח שהוגש לאחרונה למשרד החוץ מתלונן על "רשת דה לגיטימציה" עולמית כנגד ישראל. באירוניה חריפה, הדו"ח הוגש לדני איילון, שהוא והשר שלו הם פרסומת מהלכת לחוסר הלגיטימיות של ישראל. הדו"ח קובע שיש טשטוש בין "דה לגיטימיציה" של ישראל ובין "ביקורת לגיטימית" עליה. הוא מצפה שנאמין שדווקא ליברמן ואיילון הם אלו שיעמדו על ההבדלים הללו.

במקביל, צה"ל ויחידות שנאת הזרים – אה, סליחה, גירוש הזרים – של משרד הפנים מנהלים מסע רדיפה כנגד פעילי שמאל בינלאומיים בלתי אלימים. בתוך מה שהוא רשמית ישראל – שייח' ג'ראח – עוצרים קלגסי המשטרה עשרות פעילי שמאל, למרות שבתי המשפט משחררים אותם פעם אחר פעם, ומסבירים שהמעצר בלתי חוקי.

ראש ממשלתנו הנועז נשא נאום עלוב מהרגיל – בניגוד למקובל, מעולם לא התרשמתי מהרטוריקה שלו; הרפובלקניות האמריקנית לא עוברת טוב בתרגום, לפחות לא אצלו – ובו הזהיר מפני החשש שהצעירים הישראלים גדלים להיות "קוסמופוליטיים". ואפשר שבמילה הזו, הכל מתחבר.

"קוסמופוליט", כזכור, הוא הכינוי הסובייטי ל"יהודים". הבה נסתכל על התפיסות שמקדם המרכז הישראלי למי שמעז לחשוב אחרת: אנשים חסרי שורשים. אינטלקטואלים. מופעלים על ידי כוחות זרים. לא מתחברים או בלתי שייכים ל"עם". מופקרים מינית/מתוסכלים מינית/ הומוסקסואלים/בעלי רצון לקיום יחסי מין עם ה"צד השני" (רק במקרה של נשים). הבה נסתכל על המאשימים: אנשים הדוגלים במיליטריזם ובהוקעת מי שמתנגד לו (למשל, המקרה שאירע לאחרונה בגימנסיה הרצליה); אנשים המאמינים בלאומיות "אורגנית", כלומר לאומיות-דם ולא לאומיות אזרחית; אנשים שעצם המחשבה של קהילה אזרחית שנמצאת מעל ליחסי הדם מחרידה אותם; אנשים שהתפיסה שלהם של יהדות היא מהותנית, כלומר תפיסה שאומרת שמיהדות משחרר רק המוות, שהיהדות היא משהו שעובר בדם, שאי אפשר לעזוב; התפיסה שיהודים הם, במהותם, "תלושים", חסרי מולדת, אוהבי נוחות וממון (תפיסה שמופיעה אפילו בדבריו של נתניהו).

הימין הישראלי, בקצרה, מפגין את כל הסימנים של אנטישמיות קלאסית. זה היה נכון לפני שנים, זה נכון גם עכשיו – ובינתיים, הוא הדביק גם את מה שפעם היה המרכז. שנאת היהודים של הציונות, הבוז שלה ל"אבק האדם" של עיירות מזרח אירופה, הקנאה שלה בקוזאקים "הבלתי מתוסבכים", האנטי-אינטלקטואליות והאנטי-עירוניות שלה (ויהודי אירופה, הרי, היו מיעוט אורבני ואינטלקטאולי), שנאת המין האנושי שינקה מהיהדות – כל אלה חוזרים עכשיו לשורשיהם. לא במקרה הימין הציוני והנאצים הסתדרו כל כך טוב.

למה נדדה האנטישמיות מהימין למרכז? בגלל שעולמו של המרכז הציוני קורס. העבר, על פלסטין שנמחקה ועל המסגדים שמוטטו, על עריו וכפריו המתים, מסרב לעשות את שלו וללכת. את הסיכוי היחיד לפתרון הסכסוך, רעיון שתי המדינות, הצליח הימין – בסיוע בשתיקה מהמרכז – לקבור. מה שנותר הוא דרום אפריקה: הציונים, גם ציוני המרכז, צריכים לבחור אם הם רוצים לחיות במדינת אפרטהייד או אם יש בהם את האומץ לעבור אל המדינה שמעבר לאפרטהייד. הבעיה היא שלצד הפלסטיני אין, וככל הנראה לא יהיה – מדובר באספסוף מוסת אפילו יותר מהישראלי – נלסון מנדלה.

לא במקרה, כפי שהעיד יפה תום, חודר האפרטהייד לשיח הישראלי. אנחנו בשלב "הקרוקודיל הגדול", ואפשר כבר לראות את הסוף. הבעיה היא לא "תנועת הדה לגיטימציה": הבעיה היא העדר הלגיטימציה. ישראל מנהלת מדיניות של כיבוש, דיכוי, סיפוח ושקר מזה 43 שנים כמעט, רוב ימיה. היא בנויה על בתי קברות דרוסים של פלסטינים, על חוקי עוול וגזילת אדמות, על תפיסת "עם נבחר" שהיתה מקובלת גם בקרב האפריקנרים. זו הבעיה: ארגוני השמאל הם רק ייצוגה של הבעיה. שני עשורים כמעט אחרי קריסת האפרטהייד, מתחילה ישראל לקלוט שהיא הבאה בתור. שהיא איבדה את אהדת העולם ואפילו את אהדתם של חלק ניכר מיהודי העולם. שקלף השואה כבר שחוק מרוב הפעמים שהשתמשה בו.

והרוב הציוני, כמו הרוב האפריקנרי בשעתו, מגיב באותו אופן: הוא מקצין ימינה. הוא דוחה את העולם. הוא מחפש לו שעיר לעזאזל – וכמו כל אנטישמי טוב, גם מוצא אותו. זה אירוני הרבה יותר כשמדובר בישראל. ואולי בעצם לא: הלורד רוטשילד הסביר בשעתו להרצל שהוא מתנגד למדינה יהודית, משום שזו תהיה מדינה דכאנית, צרת אופקים, שתרדוף את המיעוט הלא יהודי.

חבל שלא הקשיבו לו. הוא אולי לא כתב את "אלטנוילנד", אבל הוא תיאר את פניה של ישראל העתידית הרבה יותר מהרצל.

(יוסי גורביץ)

בעקבות המאמר של אשכר והפוסט הקודם שלי בנושא – שהיה אחד מני רבים וטובים שעלו בימים האחרונים ברשת (קישורים כאן) – אני קורא למתלוננות להשמיע את קולן. זו ההזדמנות לעשות משהו – כדי שהוא יועמד לדין, כדי שיושת עליו קלון וכדי שלא יפגע בנשים נוספות.

עיתונאית שמעוניינת לכתוב על הנושא נתקלה היום בלא מעט אמירות מפורשות המציינות את שמו ומעשיו הנקלים – אולם גם בהיעדרן של נשים שתעזנה להתלונן. על הפחד ×”×–×” התוקפן בונה.