החברים של ג'ורג'

איך מדגים מקרה רצח אחד, חריג בתשומת הלב שקיבל, את היעדרו של צדק צבאי. או: איך רוצחים אדם פעם שניה

ב-17.4.2009 ירה חמוש ישראלי (*) רימון גז בכינון ישיר במפגין פלסטיני בבילעין, באסם אבו רחמה, והרג אותו. כשהחמוש רצח את המפגין הלא חמוש, הוא יכול היה לסמוך על כך שהפרקליט הצבאי הראשי, אביחי מנדלבליט, יחלץ אותו מן הדין. לפני כשבועיים הושלמה מלאכתו של מנדלבליט, ובג”ץ קבע שאין אפשרות להעמיד מישהו לדין בעוון הרצח. הדבר היה, יש להזכיר, תשע שנים ויותר לאחר הריגתו של אבו רחמה.

איך קרה דבר כזה? ובכן, כל אזרח ישראלי מודע יודע שההתמחות של אביחי מנדלבליט היא מריחת תיקים ומסמוס הצדק, ובמקרה הזה הוא עשה זאת בצורה יוצאת דופן. נעבור על לוח הזמנים:

9.4.09 – אבו רחמה נרצח על ידי חמוש ישראלי. מספר ימים לאחר מכן, הוגשה דרישה למצ”ח לחקור את ההרג.

28.3.10 – שנה וחודש לאחר הרצח, אביחי מנדלבליט – אז הפרקליט הצבאי הראשי – מחליט שאין סיבה לחקור את האירוע. הסיבה: תחקיר צבאי שאומר שהכל ×”×™×” בסדר ולא ×”×™×” ירי בכינון ישיר. שימו לב: מנדלבליט לא מחליט לא להעמיד לדין, הוא מחליט לא לחקור. בעקבות ההחלטה שלו, מגיש ארגון יש דין – בשם אמו של הקורבן, צובחיה מוסא עבד אבו רחמה – ערר על ההחלטה, כשהוא מציג הדמיה של אזור הירי ומצביע על כך שהירי בוצע בכינון ישיר.

יולי 2010 – ארבעה חודשים לאחר הערר, מחליט מנדלבליט לפתוח בחקירה. אנחנו, כזכור, 15 חודשים אחרי הרצח. אין ממצאי זירת פשע, שכן איש לא אסף כאלה, והזכרון של העדים מתעמעם. המטרה של מנדלבליט היא להגיע ל-9.4.09 + 36 חודש לכל היותר, התקופה שבה החמוש הרוצח יוצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי. עד ×›×”, הוא הצליח לשרוף 15 מתוך 36. אל תדאגו, הוא יעמוד ביעד – ובדרך יכדרר את התיק למחליפו, דן עפרוני.

מארס 2013: שנתיים וחצי לאחר שמנדלבליט מורה בעל כורחו על פתיחה בחקירה, וארבע שנים כמעט אחרי הרצח, עותרת צובחיה אבו רחמה לבג”ץ בדרישה שמצ”ח תקבל החלטה בתיק החקירה.

ספטמבר 2013: הפצ”ר עפרוני מודיע לבג”ץ שהורה על סגירת תיק החקירה משום שאין בו די ראיות כדי להביא להעמדה לדין. בג”ץ מוחק את העתירה, תוך שהוא מתיר הגשת ערר על ההחלטה ודורש מהפצ”ר לטפל בה במהירות.

יולי 2014: לאחר בחינת חומר הראיות שמצ”ח הצליחה לאסוף, יש דין עורר בשמה של צובחיה אבו רחמה נגד סגירת התיק. (גילוי נאות: באותה התקופה שימשתי ככותב הבלוג של יש דין.) הערר עומד על כמה נקודות:

א. קודם כל, שמכלל התמונות והסרטונים אפשר לראות בבירור היכן עמד היורה. מה שצריך כעת הוא מסדר שבו יועמדו החיילים במקום שבו עמדו בשעתו, כדי לברר מי עמד איפה. זו פעולת חקירה בסיסית שמצ”ח לא טרחה לעשות. אחרי הכל, המונה דופק וסופר אחורה ל-36 חודש. מה בוער.

ב. שנית, שמומחה בליסטיקה של צה”ל הגיש חוות דעת למצ”ח ובה קבע ש”האפשרות היחידה של הגעת חימוש מהסוג הזה היא אך ורק בכינון ישיר ובאמות שטוחות, במעלות בודדות, עד סדר גודל של 3-4 מעלות.”

למה זה חשוב?

1. משום שהפרקליטות הצבאית טענה שיתכן שהרימון שנורה לעבר אבו רחמה לא באמת נורה לעברו אלא ניתז ממשהו. על שטיק כזה זרקו את רבי ירמיהו מבית המדרש, מה גם שזו טענה מעניינת מצד ארגון ששרף 15 חודשים עד שנאלץ להורות על פתיחה בחקירה.

2. משום שהוא מעיד שהתחקיר הצה”לי, שעליו נסמך מנדלבליט בבואו לסגור את התיק, היה שקרי. ושאם מנדלבליט היה מנצל את השנה ההיא לבדיקה מינימלית, הוא היה יודע שהתחקיר היה שקרי.

חשוב לציין: אנחנו ביולי 2014, חמש שנים ויותר לאחר הרצח. הסיכוי לחקירה אפקטיבית לא קיים. כאמור, מנדלבליט דאג להשמדת הראיות הפיזיות בזירה בכך שמנע חקירה בזמן, וחמש שנים אחרי אף חמוש לא יזכור איפה הוא עמד בדיוק ליד איזושהי גדר. גם אם הוא זה שירה, גם אם הוא אכול חרטה על מה שעשה, הוא לא יזכור איפה הוא עמד. ואף על פי כן: חמוש ביצע רצח. אם הוא לא יועמד לדין (והוא כבר מזמן חצה את קו ה-36 של מנדבליט), לפחות שיועמדו המפקדים שלו לדין.

החוק הצבאי הישראלי, אממה, לא מכיר באחריותם של מפקדים לפשעיהם של פקודיהם. ואם יש דבר שהפרקליטות הצבאית לא רוצה, הרי הוא שיכריחו אותה לאכוף אחריות כזו.

מארס 2015: לאחר שהפרקליטות הצבאית לא ענתה על הערר שהוגש ביולי 2014, על אף הדרישה של בג”ץ שהטיפול בו יהיה מהיר, אמו של אבו רחמה עותרת בשנית לבג”ץ. אנחנו כמעט שש שנים מאז הרצח.

ינואר 2016: עשרה חודשים אחרי הגשת העתירה מודיע הפצ”ר – הפעם מדובר בשרון אפק, הפצ”ר הנוכחי- שהוא החליט שוב לסגור את החקירה.

אפריל 2016: בג”ץ דוחה את העתירה, משום שהמדינה טענה שבהמלצות ועדת טירקל יש אפשרות להגיש השגה ליועץ המשפטי לממשלה על החלטת הפצ”ר, ובג”ץ מבקש מיצוי הליכים. יש לציין שחמש שנים ויותר לאחר דו”ח טירקל, צה”ל לא יישם אף אחת מהחלטותיו, כולל את זו שקובעת אחריות מפקדים על פשעי חייליהם ועל פתיחה בחקירת מצ”ח מהירה במקרי הרג מבלי להמתין ל”תחקיר”. אבל לצרכי מריחה, התירוץ הזה עבד.

מאי 2016: מוגשת השגה ליועמ”ש, אחד אביחי מנדלבליט, על החלטת הפצ”ר. מנדלבליט עושה מה שהוא יודע לעשות: מושך זמן. התירוץ הפעם: מנדלבליט היה הפצ”ר שקיבל החלטות בתיק, ועל כן אין זה ראוי שהוא ידון בו. התיק נופל על פרקליט המדינה, שי ניצן הזכור לטוב. ניצן למד ממנדלבליט: הוא מושך זמן. אולי הפריץ ימות, אולי הכלב ימות. אבו רחמה, הרי, כבר מת.

דצמבר 2016: צובחיה אבו רחמה מגישה עתירה שלישית לבג”ץ בדרישה לקבל החלטה.

7.3.2017: הפרקליטות מעדכנת את בית המשפט שהיא החליטה לסגור את התיק סופית, בין השאר משום שהפרקליטות הצבאית איבדה אותו.

כן, גם אני לא האמנתי לזה בקריאה ראשונה. הייתי צריך להרים טלפון כדי לברר. ועדיין, זה סעיף 10 בפסיקת בג”ץ שהובאה בתחילת הפוסט. זה פאקינג קרה.

לבג”ץ לא נותרו הרבה ברירות, ותשע שנים וארבעה חודשים לאחר שחמוש ישראלי רצח מפגין לא חמוש, הוא אמר על התיק קדיש. בית המשפט אמר כמה מילים מרירות על אוזלת ידה של המדינה, אבל כל המעורבים חמקו מדין.

ובדין חמקו מדין: לאחר כל כך הרבה זמן, גם שופט כל הארץ לא יכול היה לעשות משפט.

אבו רחמה נרצח ב-9.4.2009 על ידי חמוש ישראלי. אולי הוא איפשהו, אכול חרטה, מבועת, מנסה לגרש את הרוחות. אולי שכח, אולי הדחיק. מעליו עמד מפקד שלא עשה את חובתו לדווח עליו. ומעליהם עמד אביחי מנדלבליט, את חפירה בידו, וחפר את קברו של התיק. החמוש האלמוני רצח את אבו רחמה פעם אחת; מנדלבליט, בפעם השניה.

ככה נראית חקירה של צה”ל במקרה רצח. יש עוד רבות כמוה, יקירים. אם, כדברי קלמנסו, הקשר בין צדק צבאי לצדק הוא כזה שבין מוזיקה צבאית למוזיקה, התזמורת של צה”ל מנגנת על מסרק.

ומכאן, שלצה”ל אין יכולת לחקור את עצמו. ומכאן, שחובה על בתי דין חיצוניים לחקור את פשעי צה”ל. האצבעוני שפיקד על תזמורת הצדק של צה”ל, אביחי מנדלבליט, הוליך אותנו לשם בעצמו.

ואם יש צדק בעולם, יום אחד גם הוא יעמוד לדינו.

(*) לצרכי הדיון הזה, אין נפקא מינה האם מדובר בחמוש צה”ל לבוש מדים ירוקים או מדי זית. מג”ב פועלים בגדה המערבית מכוח צו של אלוף הפיקוד והם כפופים לו. ההפרדה ביניהם, שעליה מקפידות הרשויות באדיקות, מיועדת בעיקרה לשיבוש היכולת לחקור פשעים שמבצעים לובשי המדים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

למה אנחנו חייבים לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ

בסוף המאה ה-19 פעלה בארה”ב עיתונאית ופעילת זכויות אדם בשם איידה ב. וולס (Ida B. Wells). היא היתה חריג בכל קנה מידה: היא נולדה עדיין כשפחה, בשנת 1863, ובנתה את עצמה בשתי ידיה. בגיל 29 היא היתה עורכת העיתון השחורה הראשונה בארה”ב. ואז עולמה התפוצץ: כמה מידידיה נרצחו בלינץ’ בעירה, ממפיס שבטנסי, והיא לא הסכימה לשתוק. היא הפכה לחוקרת המקצועית הראשונה של תופעת הלינץ’.

המסקנות שלה היו מדהימות: בניגוד למיתוס המקובל – שהופץ שוב ושוב ועדיין מקובל היום – לינץ’ לא ×”×™×” “תגובה ספונטנית” למצב של אונס אשה לבנה על ידי גבר שחור. רק כשליש ממקרי הלינץ’ בכלל עירבו יחסי מין בין אנשים משני הגזעים – על כל פנים, עד שהתחילו לטוות סביבם את המיתוס של תגובה לאונס, שהעניק לגיטימציה ללינץ’. ברוב המקרים, לינץ’ – קרי רציחתו של אדם שחור ללא הליך משפטי על ידי אספסוף, בסיוע אקטיבי או בעמידה מן הצד של הרשויות – ×”×™×” תוצאה של נסיון של גבר שחור לעמוד על זכויותיו, או כאשר הוא הצליח כלכלית יותר מדי.

גם במקרים שבהם ×”×™×” מעורב מין, מצאה וולס, ברוב המקרים לא ×”×™×” מדובר באונס אלא ביחסי מין בהסכמה – שהיו, כמובן, בלתי חוקיים למשעי בדרום. משכך, משעה שנחשפו, לא היתה ברירה לקרוביה של האשה הלבנה אלא לארגן לינץ’, כדי לשמור על כבוד המשפחה. בחלק מהמקרים הללו, האשה התעקשה שלא היתה כפיה. ×–×” לא עזר לה או לאהובה.

וולס כתבה סדרה של מאמרים בנושא. היא היתה חלוצה בתחום. את המאמר האחרון שלה בממפיס היא חתמה בשורה לגלגנית, על כך שאם הגברים הלבנים היו מסתכלים מבעד לרטוריקה שלהם על “כבוד האשה הדרומית” הם היו מגלים מציאות שכלל לא נעימה לעיניהם. זה היה יותר מדי. יומיים אחר כך אספסוף לבן שרף את המערכת של העיתון שלה. למזלה היא היתה בניו יורק כשזה קרה. היא לא חזרה לממפיס מעולם; זה היה מסוכן מדי. השנה היתה 1892 והיא היתה בת 29 בלבד.

אם הגברים-גברים של ממפיס חשבו שבכך הם ישתיקו אותה, הם טעו. היא הפכה את המאבק בלינצ’ים למאבק של ×—×™×™×”. הכל ×”×™×” נגדה: היא היתה שחורה, אישה, ובוטה. תענוג לקרוא אותה, ממרחק הזמן, אבל היא בולטת במיוחד על רקע האיסטניסיות שבה התקשורת האמריקאית עסקה בלינצ’ים – אם עסקה בהם בכלל.

ההצלחה של וולס בתחילת הקריירה שלה היתה מוגבלת: המידע שלה הופיע בכמה עיתונים שחורים, ובשוליים של הרדיקליות הלבנה, אבל לא חדר את שורות העיתונות האמריקאית הלבנה. הסיבה לכך היתה פשוטה: העסקה של הצפון המותש ממלחמת אזרחים שהפכה למלחמת גרילה. הצפון הניח ללבנים בדרום לעשות במדינותיהם כרצונם, כל זמן שהוא לא יצטרך להקדיש משאבים לדיכוי בלתי פופולרי של התקוממות. הקורבנות של העסקה הזו, כמובן, היו השחורים הדרומיים שלהם הובטחה אזרחות. לינצ’ים היו הכלי של הדרום להבטיח ששחורים לא יחרגו מהמסגרת שהוקצתה להם. בשני הצדדים היה רצון לשמור על שקט תעשייתי. כמה עשרות נרצחים מדי שנה, שלטון טרור על מיליוני אנשים, מה הם ביני ובינך? לא מדברים על זה בחברה מנומסת. זה יוצר חיכוך.

ואז וולס סיבכה את הסיפור. היא נסעה לבריטניה, והחלה להפיץ שם את הידיעות על תופעת הלינצ’ים. את החברה הבריטית המהוגנת היא הצליחה לזעזע בקלות. כמה לינצ’ים ברבריים מהרגיל שהתרחשו בדיוק בתקופת המסע שלה שם רק סייעו להפצת המסר שלה. היא נפגשה עם חברי פרלמנט, שרים ולורדים. דוכס אנגלי לקח על עצמו להוביל את הקמפיין המקומי נגד לינצ’ים.

וכך, רק כך, היא הצליחה לפרוץ את חומות השתיקה של התקשורת הלבנה. הניו יורק טיימס כינה אתה בזעם “A nasty-minded mulatress”, קרי בת תערובת מרושעת. מה היה חטאה? היא אמרה את האמת בעידן של הולכת שולל כללית. זה היה מעשה מהפכני.

והוא נחל תוצאות. יותר ויותר מדינות נאלצו להעביר חוקים נגד לינצ’ים (אם ×›×™ חוק פדרלי מעולם לא נחקק), ומדי פעם לחץ ציבורי אילץ את הממשלה לפעול. מקור לחץ קבוע ×”×™×” חששה של הממשלה האמריקאית לתדמיתה בחו”ל: בתחילת שנות ×”-60, ניסה הנשיא ג’ון קנדי – כנראה הנשיא המודרני עם היחס ההפוך ביותר בין תועלת ויח”צ – להפעיל לחץ על מרטין לותר קינג ומנהיגי תנועת שחרור השחורים להוריד את עוצמת המאבק שלהם: הסובייטים מסתכלים, הוא אמר, הם משתמשים בכם לתעמולה שלהם. הם סירבו.

בצדק.

[…]

וכמובן, עם כל העניין שיש באיידה ב. וולס (ובכלל, בחריגה מההיסטוריה האמריקאית הלבנה), הדברים הללו נכתבים כאן לא כשעת היסטוריה. היכולת של עוולות הכיבוש לחדור את החומות של התקשורת היהודית כמעט ולא קיימת יותר. העיתונות היהודית, כמו העיתונות הלבנה של ארה”ב בסוף המאה ×”-19, אימצה את התפיסה שאת הכביסה המלוכלכת מכבסים בבית פנימה – שם קוד להערמת הכביסה הזו בפינה והעמדת פנים שהיא לא בעצם שם.

וולס היתה דיסידנטית, כנראה לפני שהמושג ×”×–×” נוצר. בתקופת מלחמת העולם הראשונה היא היתה תחת מעקב של לא פחות משלוש זרועות ממשלתיות – ההתעקשות שלה על זכויות שוות לחיילים שחורים היו לצנינים בעיני הממשלה. בסופו של דבר נאלצו הסוכנים שעקבו אחרי התיק שלה להודות שהיא לא עוברת על החוק – פחות או יותר המילים שאומרים נציגי המשטרה החשאית שלנו לאנשים שהם מעכבים לשיחת הטלת אימה בנתב”ג על שוברים שתיקה: ×–×” לא בלתי חוקי. אבל אנחנו מסתכלים עליך.

מבחינה זו, שוברים שתיקה מהווים את האיידה וולס של זמננו. הם מתעקשים להציג בפני התקשורת היהודית, והציבור היהודי, את מה שהם לא רוצים לראות. באופן חיוני במיוחד, שוברים שתיקה (ובצלם) מדברים לא מעט עם קהל זר. רוב הפעילות של שוברים שתיקה היא מול קהל ישראלי, אבל לא במקרה ההתעקשות שלהם לומר את האמת גם בחו”ל מביאה ליהודים הימנים, ולליברלים טובים בעיני עצמם, בישראל את הסעיף: הם מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ.

בצדק.

אם המחויבות של השמאל הישראלי היא, בלשון השיר, “אל תשירו יום יבוא – הביאו את היום”, הרי שהמשמעות היא שאי אפשר להיות נחמד למרכז הרדיקלי. העובדה שיש הסכמה נוחה מצד 80% מהציבור היהודי לא לדבר על מה שאנחנו עושים בשטחים אומרת שאת ההסכמה הזו חייבים לשבור. בבוטות. בגסות. בקול גדול. המרכז הרדיקלי חושש לדמותה של ישראל בחו”ל? מצוין. בדיוק את התדמית הזו צריך לשבור.

אנחנו דופקים ראש בקיר. אם אנחנו רוצים להיות יעילים, אם אנחנו רוצים שמה שיישבר הוא הקיר ולא הראש, צריך למצוא את הסדקים בו ולנצל אותם. הסדק הבולט ביותר הוא החשש לתדמיתה של ישראל. מאחר וספק אם אפשר ×™×”×™×” לשכנע את רוב הישראלים לא רק לשנות את דעתם, אלא בכלל לחשוב על המצב, ומאחר והיהודים בישראל לא משלמים מחיר על הכיבוש ועל כן הוא נראה להם נסבל – צריך להעלות את המחיר. צריך שישראלים ירגישו לא נוח מחוץ לבית. שהכיבוש שהם מנסים כל כך להדחיק יחזור אליהם מכל פינה.

לא מקבל את הכרעת העם, יזעק המרכז הרדיקלי? וואלה. גם מתנגדי הלינצ’ים לא קיבלו את הכרעת הציבור הדרומי. לפלסטינים, יש להזכיר, אין זכות בחירה. העוול שנעשה להם הוא לא עניין ישראלי. הוא עולמי. רוצים לסדוק את הקיר? העבירו פתק החוצה.

עוד דבר אחד: חמושינו האמיצים רצחו אתמול (ו’) את אחמד אבו טיור, בן 16. אבו טיור נורה למוות כשהפגין את התרסתו בגבול הרצועה, מבלי שהיווה כל סיכון לחמושים. במונחים דרומיים, הוא היה uppity: חרג ממקומו. במעלות קדושים וטהורים, כזוהר הרקיע מזהירים. עוד לא ברור איך צה”ל יטייח את הרצח, אבל תוכלו להיות בטוחים שכשזה יקרה, זה יהיה בסיוע נמרץ של התקשורת היהודית.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות, ביניהן תרומה גדולה במיוחד, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

עוד הערה על המעשה המגונה בשפה שמבצעים המתנחלים ועוזריהם

לפני כשבוע, הותקפו פעילי תעאיוש באלימות חריגה שעה שהגיעו למאחז הבלתי חוקי מצפה יאיר, בדרום הר חברון. חמושי צה”ל שנכחו במקום פינו את הפעילים הפצועים, אבל לא עצרו אף אחד מהפורעים. להתנהגות הקבועה הזו של החמושים יש כבר מושג: עמידה מנגד. אתמול (ו’) נערך במקום סיור הזדהות של ארגון שוברים שתיקה. חמושי צה”ל ניסו למנוע את הסיור מלכתחילה, והציגו לבאי הסיור “צו רידוד” – צו שבמקורו שימש לציד מעפילים על ידי המשטר המנדטורי, וכעת משמש צו לאיסור כניסה על פעילים ספציפיים לגדה. לרוע מזלם של החמושים, ×”×™×” במקום עורך הדין מיכאל ספרד, והתברר להם שהשימוש בצו הרידוד הולך לגרום הרבה מאד רעש. הסיור הורשה להמשיך, אבל בסיומו הכריז מח”ט יהודה על שטח המאחז כעל שטח צבאי סגור.

על פניו, מה שאמור היה לקרות ברגע זה היה שהחיילים יפנו את תושבי המאחז. הם הרי נמצאים בשטח צבאי סגור. הצחקתם את צה”ל: מי שפונה היה הסיור של שוברים שתיקה. המתנחלים המשיכו לשהות בשטח הצבאי הסגור כאילו כלום. מנכ”ל שוברים שתיקה, אבנר גבריהו, מנהל מחלקת התקשורת של הארגון אחיה שץ ועו”ד ספרד עוכבו במשך שלוש שעות ושוחררו אחר כך. כשעוכב ספרד, ניסה היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מיכאל בן יאיר, לדבר עם הסמג”ד; חייל מנע זאת ממנו ונימק את המעצרים ב”יש חוק” (הסרטון השני).

אז זהו, שלא.

אין חוק בגדה המערבית, יש צווים של דיקטטורה צבאית. כשאנחנו דורשים מאנשים ציות לחוק, אנחנו מניחים כהנחות מוסוות את הדברים הבאים:

א. החוק נשען על הסכמת הנשלטים על ידיו, כלומר חוקק על ידי גוף מוסכם עליהם.

ב. הנשלטים יכולים, אם ישכנעו די אנשים, לשנות או לבטל את החוק.

ג. החוק חל על הכל.

כאשר כל התנאים האלה מתקיימים, ניתן לחוק תוקף מוסרי: הוא נקבע על ידי הקהילה הפוליטית. רוצה לשנות אותו? צא למאבק פוליטי.

אף אחד מאלה לא חל בגדה המערבית. כל מי שחי שם, חי מתוקף צו צבאי. לתוקף הצו הפחדני שהוציא מח”ט יהודה אין שום תוקף מוסרי. ספק אם יש לו תוקף חוקי. הסיבה היחידה שאפשר לדרוש ציות לו היא העומדים מולך חיילים חמושים. קנה הרובה, אמנם, יש בו כוח, אבל אין בו סמכות. עריצות, בוודאי. סמכות, לא.

אפילו ביחס לאזרחים ישראלים, לא רק לנתינים פלסטיניים, מגלה צה”ל איפה ואיפה. הפורעים ממצפה יאיר לא נעצרו. פעילים לא אלימים שבאו למחות על האלימות דווקא נעצרו. הצווים הוצאו לבקשת המתנחלים, והם היו מגוחכים על פניהם: שטח צבאי סגור שבו מסתובבים בחופשיות אזרחים ישראלים.

כמובן, אזרחים ישראלים מהסוג הנכון. ישראל שאחרי חוק הלאומנות דומה לבריטניה שאחרי הברקזיט: נסיגה של עשרות שנים בנורמות ההתנהגות הדמוקרטיות, עליה חדה בלגיטימיות של הפגנת גזענות בפומבי, ועליה מובהקת בדרישה לשלול את זכויותיהם של מי שאינם נאמנים למשטר. ככה זה כשאין חוק אלא רק דיקטטורה: היא אף פעם לא עוצרת בגבולות שאמורה היתה להתחם בהם.

“שוברים שתיקה” הודיעו שבניגוד לפחדנות של מח”ט יהודה, שנכנע לגחמותיהם של המתנחלים, הם יפגינו אומץ וישובו בשבוע הבא לדרום הר חברון. אני אשתדל להגיע. בואו גם אתם. כשהחוק לא חוקי, אי ציות אזרחי.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)