החברים של ג'ורג'

למה אנחנו חייבים לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ

בסוף המאה ה-19 פעלה בארה”ב עיתונאית ופעילת זכויות אדם בשם איידה ב. וולס (Ida B. Wells). היא היתה חריג בכל קנה מידה: היא נולדה עדיין כשפחה, בשנת 1863, ובנתה את עצמה בשתי ידיה. בגיל 29 היא היתה עורכת העיתון השחורה הראשונה בארה”ב. ואז עולמה התפוצץ: כמה מידידיה נרצחו בלינץ’ בעירה, ממפיס שבטנסי, והיא לא הסכימה לשתוק. היא הפכה לחוקרת המקצועית הראשונה של תופעת הלינץ’.

המסקנות שלה היו מדהימות: בניגוד למיתוס המקובל – שהופץ שוב ושוב ועדיין מקובל היום – לינץ’ לא ×”×™×” “תגובה ספונטנית” למצב של אונס אשה לבנה על ידי גבר שחור. רק כשליש ממקרי הלינץ’ בכלל עירבו יחסי מין בין אנשים משני הגזעים – על כל פנים, עד שהתחילו לטוות סביבם את המיתוס של תגובה לאונס, שהעניק לגיטימציה ללינץ’. ברוב המקרים, לינץ’ – קרי רציחתו של אדם שחור ללא הליך משפטי על ידי אספסוף, בסיוע אקטיבי או בעמידה מן הצד של הרשויות – ×”×™×” תוצאה של נסיון של גבר שחור לעמוד על זכויותיו, או כאשר הוא הצליח כלכלית יותר מדי.

גם במקרים שבהם ×”×™×” מעורב מין, מצאה וולס, ברוב המקרים לא ×”×™×” מדובר באונס אלא ביחסי מין בהסכמה – שהיו, כמובן, בלתי חוקיים למשעי בדרום. משכך, משעה שנחשפו, לא היתה ברירה לקרוביה של האשה הלבנה אלא לארגן לינץ’, כדי לשמור על כבוד המשפחה. בחלק מהמקרים הללו, האשה התעקשה שלא היתה כפיה. ×–×” לא עזר לה או לאהובה.

וולס כתבה סדרה של מאמרים בנושא. היא היתה חלוצה בתחום. את המאמר האחרון שלה בממפיס היא חתמה בשורה לגלגנית, על כך שאם הגברים הלבנים היו מסתכלים מבעד לרטוריקה שלהם על “כבוד האשה הדרומית” הם היו מגלים מציאות שכלל לא נעימה לעיניהם. זה היה יותר מדי. יומיים אחר כך אספסוף לבן שרף את המערכת של העיתון שלה. למזלה היא היתה בניו יורק כשזה קרה. היא לא חזרה לממפיס מעולם; זה היה מסוכן מדי. השנה היתה 1892 והיא היתה בת 29 בלבד.

אם הגברים-גברים של ממפיס חשבו שבכך הם ישתיקו אותה, הם טעו. היא הפכה את המאבק בלינצ’ים למאבק של ×—×™×™×”. הכל ×”×™×” נגדה: היא היתה שחורה, אישה, ובוטה. תענוג לקרוא אותה, ממרחק הזמן, אבל היא בולטת במיוחד על רקע האיסטניסיות שבה התקשורת האמריקאית עסקה בלינצ’ים – אם עסקה בהם בכלל.

ההצלחה של וולס בתחילת הקריירה שלה היתה מוגבלת: המידע שלה הופיע בכמה עיתונים שחורים, ובשוליים של הרדיקליות הלבנה, אבל לא חדר את שורות העיתונות האמריקאית הלבנה. הסיבה לכך היתה פשוטה: העסקה של הצפון המותש ממלחמת אזרחים שהפכה למלחמת גרילה. הצפון הניח ללבנים בדרום לעשות במדינותיהם כרצונם, כל זמן שהוא לא יצטרך להקדיש משאבים לדיכוי בלתי פופולרי של התקוממות. הקורבנות של העסקה הזו, כמובן, היו השחורים הדרומיים שלהם הובטחה אזרחות. לינצ’ים היו הכלי של הדרום להבטיח ששחורים לא יחרגו מהמסגרת שהוקצתה להם. בשני הצדדים היה רצון לשמור על שקט תעשייתי. כמה עשרות נרצחים מדי שנה, שלטון טרור על מיליוני אנשים, מה הם ביני ובינך? לא מדברים על זה בחברה מנומסת. זה יוצר חיכוך.

ואז וולס סיבכה את הסיפור. היא נסעה לבריטניה, והחלה להפיץ שם את הידיעות על תופעת הלינצ’ים. את החברה הבריטית המהוגנת היא הצליחה לזעזע בקלות. כמה לינצ’ים ברבריים מהרגיל שהתרחשו בדיוק בתקופת המסע שלה שם רק סייעו להפצת המסר שלה. היא נפגשה עם חברי פרלמנט, שרים ולורדים. דוכס אנגלי לקח על עצמו להוביל את הקמפיין המקומי נגד לינצ’ים.

וכך, רק כך, היא הצליחה לפרוץ את חומות השתיקה של התקשורת הלבנה. הניו יורק טיימס כינה אתה בזעם “A nasty-minded mulatress”, קרי בת תערובת מרושעת. מה היה חטאה? היא אמרה את האמת בעידן של הולכת שולל כללית. זה היה מעשה מהפכני.

והוא נחל תוצאות. יותר ויותר מדינות נאלצו להעביר חוקים נגד לינצ’ים (אם ×›×™ חוק פדרלי מעולם לא נחקק), ומדי פעם לחץ ציבורי אילץ את הממשלה לפעול. מקור לחץ קבוע ×”×™×” חששה של הממשלה האמריקאית לתדמיתה בחו”ל: בתחילת שנות ×”-60, ניסה הנשיא ג’ון קנדי – כנראה הנשיא המודרני עם היחס ההפוך ביותר בין תועלת ויח”צ – להפעיל לחץ על מרטין לותר קינג ומנהיגי תנועת שחרור השחורים להוריד את עוצמת המאבק שלהם: הסובייטים מסתכלים, הוא אמר, הם משתמשים בכם לתעמולה שלהם. הם סירבו.

בצדק.

[…]

וכמובן, עם כל העניין שיש באיידה ב. וולס (ובכלל, בחריגה מההיסטוריה האמריקאית הלבנה), הדברים הללו נכתבים כאן לא כשעת היסטוריה. היכולת של עוולות הכיבוש לחדור את החומות של התקשורת היהודית כמעט ולא קיימת יותר. העיתונות היהודית, כמו העיתונות הלבנה של ארה”ב בסוף המאה ×”-19, אימצה את התפיסה שאת הכביסה המלוכלכת מכבסים בבית פנימה – שם קוד להערמת הכביסה הזו בפינה והעמדת פנים שהיא לא בעצם שם.

וולס היתה דיסידנטית, כנראה לפני שהמושג ×”×–×” נוצר. בתקופת מלחמת העולם הראשונה היא היתה תחת מעקב של לא פחות משלוש זרועות ממשלתיות – ההתעקשות שלה על זכויות שוות לחיילים שחורים היו לצנינים בעיני הממשלה. בסופו של דבר נאלצו הסוכנים שעקבו אחרי התיק שלה להודות שהיא לא עוברת על החוק – פחות או יותר המילים שאומרים נציגי המשטרה החשאית שלנו לאנשים שהם מעכבים לשיחת הטלת אימה בנתב”ג על שוברים שתיקה: ×–×” לא בלתי חוקי. אבל אנחנו מסתכלים עליך.

מבחינה זו, שוברים שתיקה מהווים את האיידה וולס של זמננו. הם מתעקשים להציג בפני התקשורת היהודית, והציבור היהודי, את מה שהם לא רוצים לראות. באופן חיוני במיוחד, שוברים שתיקה (ובצלם) מדברים לא מעט עם קהל זר. רוב הפעילות של שוברים שתיקה היא מול קהל ישראלי, אבל לא במקרה ההתעקשות שלהם לומר את האמת גם בחו”ל מביאה ליהודים הימנים, ולליברלים טובים בעיני עצמם, בישראל את הסעיף: הם מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ.

בצדק.

אם המחויבות של השמאל הישראלי היא, בלשון השיר, “אל תשירו יום יבוא – הביאו את היום”, הרי שהמשמעות היא שאי אפשר להיות נחמד למרכז הרדיקלי. העובדה שיש הסכמה נוחה מצד 80% מהציבור היהודי לא לדבר על מה שאנחנו עושים בשטחים אומרת שאת ההסכמה הזו חייבים לשבור. בבוטות. בגסות. בקול גדול. המרכז הרדיקלי חושש לדמותה של ישראל בחו”ל? מצוין. בדיוק את התדמית הזו צריך לשבור.

אנחנו דופקים ראש בקיר. אם אנחנו רוצים להיות יעילים, אם אנחנו רוצים שמה שיישבר הוא הקיר ולא הראש, צריך למצוא את הסדקים בו ולנצל אותם. הסדק הבולט ביותר הוא החשש לתדמיתה של ישראל. מאחר וספק אם אפשר ×™×”×™×” לשכנע את רוב הישראלים לא רק לשנות את דעתם, אלא בכלל לחשוב על המצב, ומאחר והיהודים בישראל לא משלמים מחיר על הכיבוש ועל כן הוא נראה להם נסבל – צריך להעלות את המחיר. צריך שישראלים ירגישו לא נוח מחוץ לבית. שהכיבוש שהם מנסים כל כך להדחיק יחזור אליהם מכל פינה.

לא מקבל את הכרעת העם, יזעק המרכז הרדיקלי? וואלה. גם מתנגדי הלינצ’ים לא קיבלו את הכרעת הציבור הדרומי. לפלסטינים, יש להזכיר, אין זכות בחירה. העוול שנעשה להם הוא לא עניין ישראלי. הוא עולמי. רוצים לסדוק את הקיר? העבירו פתק החוצה.

עוד דבר אחד: חמושינו האמיצים רצחו אתמול (ו’) את אחמד אבו טיור, בן 16. אבו טיור נורה למוות כשהפגין את התרסתו בגבול הרצועה, מבלי שהיווה כל סיכון לחמושים. במונחים דרומיים, הוא היה uppity: חרג ממקומו. במעלות קדושים וטהורים, כזוהר הרקיע מזהירים. עוד לא ברור איך צה”ל יטייח את הרצח, אבל תוכלו להיות בטוחים שכשזה יקרה, זה יהיה בסיוע נמרץ של התקשורת היהודית.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות, ביניהן תרומה גדולה במיוחד, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)