החברים של ג'ורג'

אליצור סגל, כהניסט מוצהר ורב ב"ישיבת הרעיון היהודי," מחזיק – ככל היודו-נאצים – בדעות בזויות ולא ראויות לבוא בקהל. ועם כל זה, אסור לסתום לו את הפה. שזה בדיוק מה שעשה בית משפט השלום בירושלים בשבוע שעבר.

אליצור הורשע בעבירה הנדירה יחסית של "העלבת עובד ציבור," שלא ממש ברור מה בעצם היא עושה בספר החוקים של מדינה חופשית. הוא "העליב" את הגנרל הרב תא"ל ישראל ווייס, בעוונותיו הרב הצבאי הראשי בימי ההתנתקות. אליצור לא טען שווייס הוא אוויל משריש, שהוא פיסת ג'יפה מריירת שאיננה ראויה להיראות בציבור, או הביע את דעתו על מקצועה המשוער של אמו של ווייס – כל אלה בהחלט היו בגדר עלבונות. לא שהייתי תובע עליהם, אבל אלה היו עלבונות. לא, אליצור הורשע בגלל כתיבת המשפט הבא:

"נסכם אם כן את קווי דמותו של הרב הצבאי הראשי: מסייע לרצח – איסור סקילה, מסייע לגילוי עריות – איסור ייהרג ובל יעבור, מסייע לחילול שבת – איסור סקילה, מסייע לביטול מצוות יישוב הארץ השקולה ככל התורה כולה. די בזה ואין צורך להשלים את דמותו."

אליצור טען כי ווייס מעורב ב"סיוע לרצח" בכך שלא מנע "פגיעה בחפים מפשע" במהלך ההתנתקות; בגילוי עריות, בשל תמיכתו בשירות משולב של חיילות וחיילים; בחילול שבת משום שהתיר פעילות בשבת שלא לצרכים מבצעיים; וכמובן, עצם סיועו להתנתקות הוא "ביטול מצוות יישוב הארץ."

אני לא מסכים ולו עם מילה אחת ממה שיש לאליצור לומר, אבל זה בסדר – אני משוכנע (למעשה, מאחר ויצא לנו להתכתש פומבית, יודע) שהוא לא מסכים עם אף מילה שלי. ולאף אחד מאיתנו, ועל אחת כמה וכמה לממשלה, אסור לסתום את פיו של האחר. הפרשנות של אליצור, מוזרה ככל שתהיה בעיני אנשים חילונים, לגיטימית לגמרי. אפשר, למעשה, לטעון שאליצור מתיר את דמו של ווייס (אזכור של שני איסורי סקילה ואזכור "ייהרג ובל יעבור") אבל אי אפשר לטעון שהוא "מעליב" אותו, משום שגם ווייס וגם אליצור מפרשים את אותו קורפוס הלכתי עצמו, והם חלוקים בדעותיהם.

עכשיו, אם הפרקליטות להוטה כל כך להעמיד רבנים לדין על מה שהם כותבים, אני מציע לה להתחיל משלמה אבינר, שפרסם לאחרונה מדריך שמסביר לילדות בנות שלוש כיצד עליהן להתלבש בצניעות, כלומר מסביר להן שהן אזרחיות סוג ב', במקרה הטוב, שמסוגלות לפתות גברים בעצם קיומן. ספק אם יש דבר שמסוגל, בלשון הזהב של מרטין לותר קינג, לכנס את " ענני הנחיתות המדכאים שיתחילו להעיב על שמיה הקטנים" של בת שלוש מאשר התפיסה ההרסנית של "צניעות", ודאי בנוסח האבינרי. ככאלה הם אולי לא מעליבים עובדי ציבור, אבל פוגעים מהותית במספר גדול מאד של אזרחים. כמובן, המקרה של אבינר מצריך את התערבות הרשויות לבריאות הנפש הרבה יותר מאשר את זו של הפרקליטות, מה גם שדברי ההסתה המיזוגניים של אבינר מוגנים – כפי שפסק היועמ"ש לא כל כך מזמן – משום שהם מעוגנים בדיון הלכתי דתי.

אבל כך, כמובן, גם דבריו של סגל. מה שמשאיר אותנו עם עבירת "העלבת עובד ציבור." הפרקליטות כבר הפכה בעבר שורה של חוקים ישראליים לאות מתה, פשוט על ידי החלטה שאין תובעים אנשים על עבירה עליהם. מי שיהיה לימים אחד מגדולי השופטים הישראליים, חיים כהן, הורה כיועץ משפטי לממשלה שלא להעמיד לדין אנשים בשל עבירה על חוקי הסדומיות, שלא בוטלו עד אמצע שנות השמונים. החוק הישראלי מכיל גם סעיף של כישוף (סעיף 417 לחוק העונשין), שקובע ש"המתחזה לעשות מעשה כישוף בכוונה לקבל דבר, דינו – מאסר שנתיים; קיבל דבר בעד מעשה הכישוף או על פיו, דינו – מאסר שלוש שנים; לענין סעיף ×–×”, "כישוף" – לרבות מעשה קוסם והגדת עתידות." אילו היתה הפרקליטות מפעילה את הסעיף ×”×–×”, המשטרה היתה צריכה להקצות משאבים ניכרים למלחמה בתחום, שוטרים סמויים היו עוקבים אחרי רבנים, מקובלים, מעוננים ואצטגנינים, וקבלנים היו מתעשרים מבניית בתי כלא מאובטחים אסטרלית. למרבה המזל, ×–×” לא המצב. שוטה וכספו נפרדים מהר יותר משהמדינה מעבירה לאוליגרכים נכסי ציבור, והשוטה – מסכימה הפרקליטות – יכול להאשים רק את עצמו. הרשויות נלחמות במאחזי העיניים, בדין, רק כאשר הם מעלימים מס.

אז למה עדיין פעיל הסעיף של "העלבת עובדי ציבור"? מה מותר עובד ציבור כמו הרב ווייס מסתם אזרח מן השורה – אזרח המשלם את משכורתו של ווייס? הוא איתנו, מותר לחשוד, בשל הנטיה הממשלתית שימיה כימי בן גוריון ושמעולם לא מוגרה להבהיר לציבור שהוא לא יכול, לא באמת, לפקח על בכירי המשטר שלו בעצמו; זה עניין לוועדות, יועצים, משפטנים, מבקרים – אבל כאשר הציבור מעז לומר מה הוא חושב על פקיד בכיר, הוא צריך להזהר לא רק מתביעת דיבה (שבה, יש להניח, ווייס היה מפסיד) אלא גם מפגיעה בכבודו של האחשדרפן ובגאוותו של הפחה.

אבל ווייס ודומיו עובדים אצלנו. אין שום דבר שמשותף לי ולסגל, אבל שנינו משלמים את משכורתו של ווייס. וכמי שמעסיקים אותו מותר לנו גם לומר מה אנחנו חושבים על תפקודו. מי שלא מוכן לקבל את התנאי הבסיסי הזה של שירות ציבורי, מי שעורו דק מדי, מתבקש לוותר על התענוג. והפרקליטות מתבקשת להוציא את סעיף "העלבת עובד ציבור" לגמלאות; יותר מדי הוא משמש למה שריח לא נעים של רדיפה פוליטית נודף ממנו.

ועוד דבר אחד: ואי אפשר בלי מילה רעה על דני איילון. הלז העיד כנגד השר הממונה עליו, אביגדור ליברמן, בפרשת מינוי השגריר זאב בן אריה – אבל עשה את זה רק לאחר שליברמן חיסל את הסיכויים שלו להכנס לכנסת הבאה. מותר להניח שאם כסאו של איילון היה בטוח, הוא היה שומר על אומרטה כפי שעשה לאורך השנים מאז אותה תקרית. אחר כך גם חטא בשקר, כשהודיע לתקשורת שהוא לא העיד "במשטרה," כשהוא מתכוון לכך שנחקר בביתו ולא, כאחד האדם, בתחנת המשטרה – אבל גורם לתקשורת לחשוב שהוא מכחיש את עצם העדות. כשאנחנו מדברים על האנשים שהורידו את הפוליטיקה הישראלית לאשפתות, צריך לזכור את שמו של האיש שהמציא את גישת השרפרף הקטן לפוליטיקה.

הערה מנהלתית: במהלך השבוע האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בשעות שבהן נכתב הפוסט הזה, דנה ועדת הבחירות המרכזית בפסילתן של שורה של רשימות לכנסת הבאה: בל"ד, רע"ם-תע"ל, עוצמה לישראל (הרשימה המשותפת של מיכאל בן ארי ואריה אלדד, שמצליח לרדת לביבים כדי לנסות להשאר בכנסת), ש"ס ויהדות התורה. הפעיל החברתי ומועמד העבודה אורן פסטרנק מנסה לפסול גם את מועמדותה לכנסת של הבהמה הלאומית, מירי רגב, בשל הגזענות המוכחת שלה, ואת זו של דני דנון. עורך דינו של פסטרנק, מרטין קיל, אמר לי בשיחת טלפון שהם לא הצליחו לקבל את 13 החתימות הנדרשות כדי להעלות את בקשת הפסילה של רגב ודנון, והם מתכוונים לבקש שיו"ר הוועדה, השופט אליקים רובינשטיין, ישתמש בסמכותו ויפסול אותו; הוא מעריך שהסיכוי לכך קטן מאד. הנחת היסוד היא שבעוד שהטענות כנגד המפלגות היהודיות יידחו, שתי המפלגות הערביות דווקא ייפסלו. קיל אומר שבכוונתו ובכוונת פסטרנק לערער על אי הפסילה של עוצמה לישראל לבית המשפט העליון.

עכשיו, אם היו לוקחים פה ברצינות את הרעיון של פסילת מפלגות גזעניות – והחוק אוסר רשמית על מפלגות ומועמדים כאלה להתמודד – אז הפסילה של עוצמה לישראל, ש"ס ויהדות התורה היתה צריכה להיות אוטומטית. עוצמה לישראל היא מפלגה גזענית במפגיע, היא מורכבת מיוצאי ארגון הטרור כ"ך – רק תארו לעצמכם מה היה קורה למפלגה ערבית שלמועמדיה היה עבר, נניח, בחזית העממית – וש"ס ויהדות התורה רואות בשילוב נשים ברשימתן ייהרג ובל יעבור. הדרת הנשים שלהן רשמית ובלתי מתנצלת. נשים, בפעם האחרונה שבדקתי, הן בני אדם. מפלגה שהיתה פוסלת ערבים מהשתתפות בה היתה כנראה נפסלת אפריורי. פסילת נשים צפויה לעבור בלי בעיות.

אלא שכמובן, חוקי הגזענות של ישראל הם בדיחה, מכמה סיבות. קודם כל, היועץ המשפטי לממשלה כבר קבע שאי אפשר להעמיד אנשים לדין בשל גזענות מסיבות דתיות, ובכך הוא כמובן קולע ללשון החוק. ואם אי אפשר להעמיד לדין את כותבי "תורת המלך," בכלל לא ברור איך אפשר לפסול את הרשימה שמייצגת אותם מלהתמודד לכנסת.

שנית, וחשוב יותר, החוק הישראלי מונע מראש את התמודדותה של רשימה ששמה לה למטרה לשנות את הגדרתה הרשמית של ישראל כמדינת אדונים של העם היהודי, או, במונח הרשמי, "מדינת העם היהודי." מהבחינה הזו, החוק מבטיח ששינוי מהותי לא יוכל להגיע דרך הקלפי. רשימות שינסו לקדם שינוי ×›×–×” פשוט ייפסלו. החוק כולא גם מפלגות א-ציוניות או אנטי-ציוניות בכלוב רך של תמיכה בציונות, שהיא בעצמה – בצורתה כפי שהיא מתגשמת בשטח, לא במישור האידיאות, שם גם ל"אלטנוילנד" יש יכולת קיום – סוג של גזענות, קרי הבטחת עליונות יהודית. בהיותן קודם כל יהודיות, המפלגות היהודיות בטוחות למדי.

הרעיון של פסילת מפלגות מוגן לעתים קרובות על ידי הרעיון של דמוקרטיה מתגוננת. הדוגמא הקלאסית שמביאים לנו היא קריסתה של רפובליקת ויימר. זו הדוגמא הבעייתית ביותר שבאפשר: הסיבה המרכזית לקריסתה של ויימר היא העובדה שהציבור הגרמני לא רצה בה, לא האמין בה, לא בחר בה, ושהיא נכפתה עליו בפועל על ידי כוחות חיצוניים. אף שהיו כוחות ליברליים חזקים בגרמניה שקודם למלחמת העולם הראשונה, השחיקה האיומה בערך חיי האדם שהביא המוות התעשייתי בחפירות במערב מוטטו אותם במידה ניכרת. שורה של אסונות לאומיים – מהכניעה עצמה, שהגיעה בהפתעה שאין דומה לה ושלוותה בנסיונות הפיכה קומוניסטיים ובאובדן מה שנתפס כחלקי מולדת, האינפלציה המזעזעת והמשבר הכלכלי שהגיע מיד אחרי שגרמניה התאוששה ממנה – הביאו לכך שב-1933 כבר היתה גרמניה משוסעת כמעט כולה בין שתי תפיסות אנטי-דמוקרטיות, הקומוניזם ולאומניות שובניסטית גסה. האליטות של גרמניה – במיוחד האליטה המשפטית והצבא, ובמידה מסוימת גם התעשיינים וחלקים ניכרים מהאקדמיה – מעולם לא הכירו בלגיטימיות של הרפובליקה. הן נאלצו לשלם לה מס שפתיים, אבל שמחו להתנער ממנה. בבחירות של סוף 1932 רק כשליש מהמצביעים תמכו במפלגות שהיו מחויבות לרפובליקה, הסוציאל-דמוקרטים והצנטרום (המפלגה הקתולית). לא למותר לציין שהנאצים והקומוניסטים שילבו ידיים ערב הבחירות ההן בשביתה כללית משותפת. שני הכוחות הטוטאליטריים קשרו הדמוקרטיה הלא יציבה גם כך. מי שזוכר את השביתה הכללית ההיא, גם לא יופתע כשהיטלר וסטאלין יחברו שוב זה לזה, הפעם כנגד הדמוקרטיות הפגומות של פולין והמדינות הבאלטיות.

המסקנה העיקרית מוויימאר היא שאם רוב הציבור לא רוצה במשטר דמוקרטי, משטר כזה לא יוכל להתקיים. אירונית, פסילתה של מפלגה אנטי דמוקרטית – ואין שום ספק שזקפה לישראל היא מפלגה אנטי דמוקרטית – משרתת את יריבי הדמוקרטיה. הם לא הולכים לשום מקום, הם גם לא יורדים למחתרת: הם ממנפים את העובדה שהם נפסלו מלרוץ לפרלמנט כדי להוכיח שהשיטה היא אנטי דמוקרטית, כי היא פוסלת את קולות העם. הנזק שבסתימת פיות, שהשוטים מקבלים מיד כהוכחה לקיומה של אמת שהאליטה מנסה להסתיר, גרוע הרבה יותר מאשר אם היו עוד שלושה אנטי-דמוקרטים בכנסת.

הנזק מפסילת בל"ד ורעם-תע"ל חמור הרבה יותר. הוא שומט עוד יותר את הלגיטימציה של המשטר הציוני בקרב 20% מהאוכלוסיה שאינם יהודים. 50% מהמצביעים הערבים לא צפויים להגיע לקלפי גם כך, ואם המפלגות שלהם ייפסלו, הם צפויים להחרים את הבחירות, ובצדק.

אבל כאן צריך לגנות לא רק את החשודים הקבועים – דני דנון ושאר משביעי השדים מימין – אלא גם את בל"ד עצמה. המפלגה הודיעה אמש (ג') שהיא לא תתייצב בוועדת הבחירות כדי לטעון נגד פסילתה. לא ברור לי מה ההגיון בלשחק את הוועד הערבי העליון מודל 1947, אלא אם גם אתה עצמך מעוניין בעצם בפסילתך. ההודעה של בל"ד הבוקר, שאם ועדת הבחירות תפסול את חנין זועבי מלרוץ לכנסת, היא תחרים את הבחירות הגיונית יותר – ועדיין משחקת משחק לא בריא ולא ראוי עם חוקי המשחק.

כלומר, לא בריא ולא ראוי אם אתה מקבל את הלגיטימיות שלהם. ההתנהלות של בל"ד, למרבה הצער, משחקת ישירות לידי יריביה. ולא בפעם הראשונה.

ועוד דבר אחד: ישראל אישרה, דווח היום (ד'), את כניסתו של אמיר קטאר לשטחי הרשות הפלסטינית, בתקווה שהוא יחזק איכשהו את סוכת עבאס הנופלת. אתם זוכרים – אותו ממשלה שרשמית מוגדרת על ידי ישראל כ"לא פרטנר." בפעם הבאה שיגידו לכם שמה אתם רוצים, לפלסטינים יש ממשל עצמי, זכרו שאפילו דברים זניחים כמו מי יהיה רשאי להכנס לשטחה מוכרעים על ידי פקיד ישראלי.

הערה מנהלתית א': בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': אני יוצא לחופשה השנתית שלי. אשוב בסוף השבוע הבא, אבל אני בספק אהיה במצב לכתוב אז. אני מקווה שהבלוג יחזור לכתיבה סדירה ביום ראשון, ה-30 בדצמבר.

(יוסי גורביץ)

אביגדור ליברמן, שהיועמ"ש ההססן הודיע שלשום (ה') על סגירת רוב התיק נגדו, הודיע אתמול (ו') על כך שהוא מתפטר מהממשלה. מקורביו של ליברמן פיזרו שמועות על כך שהוא מתכוון לחזור כשר עוד בממשלה הנוכחית, ושמה שהוא רוצה כרגע הוא עסקת טיעון נוחה – אולי אף קודם לבחירות. ליברמן, שכנראה נהנה להתל בפרשנים הפוליטיים, הודיע ביום חמישי שאין בכוונתו להתפטר ויממה לאחר מכן יצא בהודעה הפוכה. שני שרי ליכוד – גדעון סער וגלעד ארדן – שיצאו להגנתו בתקשורת יצאו וביצה שפוכה על פניהם. ליברמן התחייב ב-2009 שאם הוא יועמד לדין הוא יתפטר, ושתוך כמה חודשים יתפטר גם מתפקיד יו"ר המפלגה; אז הוא אמר.

ליברמן ותומכיו מנסים עכשיו לתאר את העבירה המיוחסת לליברמן – הוא קיבל מסמכים הקשורים לחקירה נגדו משגריר ישראל בבלארוס, זאב בן אריה, שבמינויו היה מעורב, ואחר כך השמיד אותם; את השגריר קידם אחר כך לתפקיד במדינה אחרת – כעבירה פעוטה.

היא לא. היא אם כל חטאת. יש לנו פוליטיקאי בכיר, שחשוד בשורה של עבירות פליליות חמורות, שממנה את איש שלומו לתפקיד של שגריר. הלז, כשהגיעו לידיו מסמכים משטרתיים שקשורים לחקירה נגד הממנה אותו, מסמכים שהיו מיועדים למשטרה של המדינה בה שימש כשגריר, העביר אותם לידי ליברמן. בתמורה, למרות שבן אריה לא נחשב – בלשון המעטה – לאחד מהמוצלחים שבשגרירי ישראל, ליברמן טרח לוודא שהוא ימונה שוב לתפקיד שגריר. ההגדרה היבשה שנתן היועמ"ש לעבירה הזו היא "הפרת אמונים." בפועל יש כאן השתלטות נוסח המאפיה על תפקידי שלטון, כשהפוליטיקאי זוכה לדעת מה הם החשדות של המשטרה נגדו. זוכרים איך ציין אלדד יניב שליברמן נראה כאילו הוא יודע מראש מה עומדים החוקרים לשאול אותו? ככה עושים את זה. יצוין, אגב, שבשעתו טען ליברמן שהוא לא קיבל מבן אריה את החומר וסירב לקרוא אותו – אבל לא דיווח על כך לרשויות. זה לא מה שנאמר בכתב האישום, אבל די היה גם בכך לחסל את הקריירה שלו בכל מדינה שומרת חוק.

×–×” לא המקרה היחיד מסוגו שבו מעורב ליברמן. היתה כל הפרשה המשונה של סטניסלב יזמסקי, שהועסק כמתמלל משטרתי ואז נמלט לחו"ל עם תמלולים על שורה של חשודים בכירים, ביניהם ליברמן. היועץ המשפטי אליקים רובינשטיין, שכנראה רק וינשטיין גרוע ממנו בתפקידו, השתמש בפרשה הזו… כדי להדיח את ראש אגף חקירות של המשטרה, משה מזרחי (היום מועמד ברשימת העבודה לכנסת.) הטענה היתה שמזרחי שמר תמלולים של שיחות שצריך ×”×™×” להשמיד. העובדה שעבריינים בכירים הפעילו חפרפרת ביחידות החקירה של המשטרה היתה כנראה חשובה פחות.

וכמובן, בעקבות ההחלטה של וינשטיין, לא נקבל תשובה לשאלה המסקרנת איך הצליחה בתו של ליברמן, בגיל 21, לקבל מיליונים. לא נדע מה היו הקשרים שלו עם עבריינים ידועים מחבר העמים כמו מיכאל צ'רנוי, שעל פי טיוטת כתב האישום המקורית כנגד ליברמן העביר לו חצי מיליון דולר בתרומות לא חוקיות. לא נדע מה מקורם של כל הכספים שזרמו אל שלל החברות שלו.

ואחרי כל זה, ליברמן רוצה שנאמין שהעבירה של קבלת המידע הסודי מהשגריר היא עבירה פעוטה, כזו שאפשר לסגור במהירות בעסקת טיעון ערב הבחירות ושאפשר לדרוש שבית המשפט יקבע שאין בה קלון – אחרת האיש שהיוון (לכאורה, לכאורה) את תפקידו כפוליטיקאי לשלל הכנסות משלל טיפוסים מפוקפקים, ימצא את דרכו אל ברזי הכוח חסומה לשבע שנים. אם יימצא יועץ משפטי, ויימצאו שופטים, שיסכימו לקבל עסקה שכזו, אפשר להפסיק עם הפסאדה שנקראת שלטון החוק בישראל. המון זועם עם קלשונים ולפידים יעשה כנראה עבודה טובה ונקיה יותר ממערכת משפט שמוכיחה שאם אתה חזק מספיק ומקושר מספיק, אתה יוצא בכמעט כלום. צחי הנגבי הורשע בעדות שקר; חיים רמון במעשה מגונה שלא בהסכמה; עמרי שרון הורשע בעדות שקר; כולם יצאו ממעשיהם ללא קלון. אם גם מצב שבו פוליטיקאי מנצל את מעמדו כדי לקדם אחד ממקורביו כדי שזה יוכל להעביר לו חומר חקירה חסוי כנגדו ייחשב ל"נטול קלון," צריך לתהות אם מערכת המשפט שווה את כל הכסף שאנחנו משקיעים בה.

העובדה שהציבור מושחת מספיק כדי שהוא ימשיך לקבל פוליטיקאי כזה בתפקיד בכיר היא כבר סיפור אחר.

הערה מנהלתית: הבוקר התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

שלשום (ד'), חגג מוחמד זיאד עוואד סליימה, נער כבד שמיעה מחברון, את יום הולדתו ה-17. הוא יצא לקנות עוגות, והגיע למחסום של צה"ל. עד כאן אין מחלוקת על העובדות. מפה הכל משתבש.

על פי הגרסה הצה"לית הרשמית, שוטרת מג"ב, נ.מ., הבחינה בסליימה כשהוא מתעמת עם חייל אחר, תופס את החייל, משתמש בו כמגן אנושי ומצמיד אקדח לראשו. נ.מ. הגיבה במהירות ובקור רוח, וירתה שלושה כדורים בסליימה, שנפל מת. רק לאחר מכן הבחינה נ.מ. שהאקדח שבו כביכול השתמש סליימה כדי לחטוף את החייל היה בעצם מצית דמוי אקדח.

מיד לאחר מכן הפכה נ.מ. לגיבורה לזמן קצר בתקשורת הישראלית. נטען שהיא הרגה "מחבל" ודובר רבות על "גבורתה." צה"ל מיהר לפרסם את שמה ואת תמונתה, ורק למחרת, כשהתחילו להגיע איומי הרצח על מי שירתה בילד בן 17 בלתי חמוש, מיהרו כלי התקשורת להסיר את הפרטים האלה. קצת מאוחר מדי: בתאוותו להציג תמונות של חמושים שלא עסוקים במנוסה מבוהלת, מיהר צה"ל להעמיד את נ.מ. בסכנה. התקשורת הישראלית, ראוי לציין, התמסרה לצה"ל בשני המקרים. היא התגלתה במלוא תיעובה: סליימה לא היה בשום צורה "מחבל", ואוי לגבורה של ירי בנער לא חמוש. במקרה הטוב ביותר, מבחינת כוחות הכיבוש ונ.מ., סליימה ביצע כאן מה שמכונה בארה"ב Suicide by cop: הביא שוטר לכך שיירה בו. לשמחה מה זו עושה?

אלא שעם חלוף השעות, הסיפור של נ.מ. התחיל להיראות בעייתי יותר. כפי שהבחין הבלוגר נועם ר., צילומי גופתו של סליימה מעידים שהוא לא נורה בראשו. מה שמעלה את השאלה המעניינת איך ירתה נ.מ. שלושה כדורים באדם שהשתמש בגופו של חייל אחר כדי להגן על עצמו. השוטרים שנכחו במקום מיהרו למחוק את התמונות שהיו במצלמתו של מתנדב "בצלם." איך אמרו חמושים ישראלים השבוע? "המצלמות הם הקריפטונייט שלנו."

ובכן, אמרתי לעצמי, חברון היא אחד המקומות היותר מרושתים במצלמות אבטחה. קצינים בכירים אמרו זאת בעצמם. סמח"ט בחברון אמר לפני כחודשיים שיש שם כמעט מאה מצלמות במעגל סגור. הרמתי טלפון לדובר צה"ל ושאלתי מתי נוכל לראות את הסרטון של מצלמת האבטחה שמתעד את התקרית. החיילת החביבה בצד השני חזרה אלי כעבור כמה דקות, והודיעה לי שאם יש סרטון כזה, דובר צה"ל לא מודע לו, ועל כל פנים הוא לא משחרר חומרים כאלה. היא גם התקשתה להבין למה מישהו יפקפק בגרסת דובר צה"ל. זה כבר התחיל להיות מעניין, כי כשצה"ל טוען שאין לו תיעוד שצריך להיות לו, אני חושב מיד על כל הצילומים ההם שבוצעו על המרמרה, שנעלמו משום מה אחרי הטבח שבוצע עליה.

מן הראוי לציין בשלב זה שאנחנו לא יודעים מה קרה שם, אבל בו זמנית לומר שרצוי לא להסתמך על הגרסאות של דובר צה"ל. כבר היו לנו מקרים של פלסטינים שתקפו בקלשון שהפך באורח פלא למזרק, ומקרה של חמושים מפוחדים שירו למוות בפלסטיני שהחזיק בבקבוק. בשני המקרים האלה, דובר צה"ל עמד – לפחות בהתחלה – לצידם של החמושים.

הבוקר (ו'), עצרו חמושי צה"ל בחברון שני עיתונאים של רויטרס, האשימו אותם בכך שהם "אנשי בצלם," תקפו אותם פיזית, הפשיטו אותם באמצע הרחוב, השליכו לעברם רימון גז ואחר כך הסתלקו עם המצלמה שלהם. אני תוהה למה הם היו מפוחדים כל כך ממי שהם חשבו שהם אנשי "בצלם," מה היה להם להסתיר. אולי הם יודעים מה באמת קרה שם, כשילד בן 17 שיצא לקנות עוגות ליום ההולדת פגש לוחמת מג"ב ולא חזר משם.

על כל פנים, הגיע הזמן להוציא את חקירת מקרי המוות האלה מידי צה"ל, ולהעביר אותה לגוף אזרחי נחוש. רק כשהחמושים לא יוכלו לסמוך על קשר שתיקה אוטומטי בעקבות הרג בלתי סביר, הם יתחילו לפחד לבצע מקרי הרג כאלה. צה"ל, מצידו, ירוויח קצת יותר אמינות, ולא יצטרך לתהות למה אנשים מפקפקים אוטומטית בגרסה שלו. הסיכוי שזה יקרה, יש להניח, נמוך למדי. צה"ל עסוק מדי בהגנה על החמושים שלו, שכבר מייבבים שמפקירים אותם.

ועוד דבר אחד: הבלוגר אישתון דיווח שהוא נמצא כרגע תחת חקירה משולבת של המשטרה ומצ"ח, ושהוא לא יכול לדווח על פרטי החקירה. לדבריו, מטרתה היא "להשתיק, לפגוע ולסחוט מידע פרטי ומוגן בנסיון להפליל אותי ואחרים." אין לי מידע נוסף.

(יוסי גורביץ)

חיים נבון משווק את עצמו כרב מודרני, אורתודוקסי אמנם אבל סובלני. בדרך כלל, אם לא קוראים אותו בזהירות, זה אפילו עובד. אבל, מדי פעם, עולה לו הרב לראש. שלשום (ז') התרתח נבון למקרא ידיעה בנרג, שם טענו עסקנים דתיים וחרדים שעיריית חיפה מעדיפה לקדם את חג המולד על חשבון החנוכיות. הדוגמאות היחידות לרחובות עמוסי אשוחים שהובאו בכתבה, אמרו לו אחר כך חיפאים, הגיעו מאזורים נוצריים בעליל. נבון לא טרח לברר, ובחמת זעמו כתב את הפוסט הקצר הבא: "נתקפתי בחילה כשקראתי את הידיעה הזו: עיריית חיפה מקשטת את העיר בעצי אשוח ובצלבים לכבוד "חג המולד". אני מציע לעירייה לחדש עוד מסורת נוצרית ותיקה מאוד, ולעודד פוגרומים ביהודים בליל חג המולד." ההדגשה שלי.

עכשיו, עבדכם הנאמן מכיר קצת היסטוריה נוצרית ולא מעט מסורות נוצריות משונות. על המנהג של טבח ביהודים דווקא בליל חג המולד, לא שמעתי, והוא הסריח לי מהבדותה האורתודוקסית על כך שליל השנה החדשה נערכו פוגרומים ביהודים (כולל פוגרומים שהתרחשו במקביל בכמה ממלכות שבהן לא היו יהודים.) על כן שאלתי את נבון האם הוא יכול להוכיח את קיומה של "מסורת נוצרית ותיקה מאד" של "פוגרומים ביהודים בליל חג המולד." (במאמר מוסגר, צריך לציין שגם המילה 'לעודד' בעייתית: הכנסיה, המערבית על כל פנים, לא עודדה פוגרומים, להיפך. הפוגרומים באו מלמטה, מהנזירים המנדיקנטים ומהעם עצמו. למה? נסיון לתשובה אפשר לראות כאן.)

עכשיו, המבחן ל"מסורת של פוגרומים בערב חג המולד" פשוט למדי: ציון שלושה פוגרומים כאלה. רק שאין. אז בצר לו, שלף נבון פירור משני ערכים בוויקיפדיה העברית. האחד הוא ערך על ליל "ניטל", כלומר על המנהגים האנטי-נוצריים של יהודים בערב חג המולד. נבון היה רוצה שהקוראים יאמינו שבוויקיפדיה נכתב ש"בליל חג המולד היו נפוצות התגרויות והצקות ליהודים שיצאו לרחוב, למשל הכרחתם להשתחוות לצלב"; בעוד שבפועל נכתב שם "הסבר אחר הוא ש*בליל חג המולד היו נפוצות התגרויות והצקות ליהודים שיצאו לרחוב, למשל הכרחתם להשתחוות לצלב, ולפיכך החליטו רבנים שלא לקיים לימודים בליל זה." כלומר, כשהיה צורך להסביר את המנהגים האנטי-נוצריים של "ליל ניטל" (הוכחה מוצקת בפני עצמה לעד כמה הפכה האורתודוקסיה היהודית לצל חיוור של החברה שבה חיה, כשהיא יוצרת לעצמה "מנהגי נגד"), צצו ההסברים האלה. ומה המקור של ויקיפדיה העברית לטענה הזו? כתבה של כתב חרד"לי בנרג.

לא הוכחה מי יודע מה. על כן נבון ניסה אחר כך לשלוף הוכחה אחרת, גם היא מוויקיפדיה העברית: הציטוט שלו היה "לאורך הדורות, התרחשו בתקופת חג המולד, שהתאפיינה בחיזוק הקשר לכנסייה, גם בתקיפות אנטישמיות נגד יהודים, שהואשמו בבגידה בישו וברציחתו. מחזות פסיון שהועלו בעולם הקתולי חיזקו השקפות אנטישמיות אלו, ולא פעם היה חג המולד עת מצוקה ליהודים. על רקע זה, התפתחה מסורת של הסתגרות בבתים והימנעות של היהודית מקשר עם האוכלוסייה המקומית בתקופה זו, פן יבולע להם." הוא מגיע מהערך "יחס יהודים לחג המולד," ומדובר באחד הערכים העלובים ביותר שראיתי. ראשית, לטענה הזו אין כל הוכחה, או אפילו נסיון להוכחה. שנית, מחזות פסיון – כפי שיודע כל מי שיש לו הבנה מינימלית בנצרות – מגיעים בחג הפסחא, לא בחג המולד. והפסחא הוא אכן מוקש ומוקד להתלקחויות ביחסי יהודי-נוצרים לאורך כל השנים. כמעט כל עלילת דם, למשל, מגיעה סביב הפסחא.

כלומר, לטענה של נבון אין כל הוכחה, מה שהופך אותה לעלילת דם. יתר על כן, נראה שהוא התחיל לחפש הוכחות כאלה רק לאחר שההנחה שלו אותגרה. כלומר, הנחת היסוד שלו – תמימה לחלוטין מבחינתו – היא שאכן, יש מסורת נוצרית של פוגרומים בערב חג המולד. ולמה שלא תהיה? מה עוד יעשו נוצרים בערב חגם, אם לא יטבחו ביהודים? יתפללו? יקדישו מחשבה למשפחתם, לשנה שחלפה ולשנה שתבוא? אלו פעולות של בני אדם, וכידוע אתם קרויין אדם ואין הם קרויין אדם. איש נוצרי, מה יש לו בחייו? פוגרומים, ובית הלל אומרים אולי קצת אלכוהול.

אבל יש תועלת באספקלריה האפלה של נשמתו הבורה של נבון: היא מאפשרת לנו הצצה אל התפיסה של הרוב הגדול של יהודי ישראל. כאלה שאין להם מושג מהן דתות אחרות, רק שהן "נגדנו." כאלה שיונקים את שנאת המין האנושי עם חלב אמם, משוכנעים שכל מה שהגויים הרשעים רוצים לעשות, ועוד בליל החג שלהם, הוא לטבוח ביהודים. זו, מבחינתם, אמת כל כך בסיסית, בסיסית כמו "הלכה שעשו שונא ליעקב," שהיא כלל איננה נזקקת להוכחה. מה עוד יעשו הקריקטורות האלה בערב החג? מה יש להם בחייהם פרט לשנאת יהודים?

לשנאת האדם הזו יש פן פרקטי מאד: הרב הסובלני נבון היה רוצה לאסור על הצגת צלבים ועצי אשוח בישראל. זו, אחרי הכל, ארצנו הקדושה. מספרם של האנשים שהיה תומך בדרישה הזו גדול בהרבה מהחוגים שאליהם נבון רגיל לדבר. "זו מדינה יהודית," חוזרת ונשנית האמירה. מדינה? גטו חמוש, שיכור מהפראנויות שלו.

השנאה הזו לנוצרים, כמו גם השנאה למבקשי המקלט, היא ההוכחה לכך ששנאת האדם של יהודי ישראל היא לא תוצאה של הסכסוך עם העולם הערבי. הגזענות היא ליבתה של היהדות האורתודוקסית. הענקת מדינה לפלג הזה של היהדות רק אפשרה לגזענות הזו להתחמש ולצאת סוף סוף למסע הנקמה שלה כנגד ההיסטוריה.

נוהגים לתאר את הרצל כחוזה המדינה. רק שהאנטי-ציונים מתבררים כחוזים מדויקים יותר: הלורד רוטשילד כתב להרצל ש"אומר לך בגילוי לב, שאני רואה באימה הקמת ישוב יהודי, והנימוק הוא פשוט וברור. ישוב כזה יהיה מתנשא בבחינת אני ואפסי עוד. זה יהיה גטו עם כל הדעות הקדומות של גטו. זו תהיה מדינה יהודית קטנה, אורתודוקסית ולא ליברלית, שתבודד ותפלה לרעה את הגויים ואת הנוצרים [ושתפעל] … על פי העקרון 'עשה לאחרים את שנעשה לך.'" לוסיאן וולף, ממנהיגי יהודי בריטניה שנאבק נגד הצהרת בלפור, כתב כבר בתחילת המאה הקודמת שמדינה יהודית "לא רק תחריף את הקשיים העומדים בפני יהודים בלתי משוחררים, ותסכן את חירויותיהם של היהודים המשוחררים בעולם כולו, אלא שבפלסטינה עצמה היא תביא ליצירת מדינה יהודית המתבססת על הגבלות אזרחיות ודתיות מהסוג המדיוואלי ביותר; מדינה שכתוצאה מכך לא תוכל לעמוד ושתגרום חרפה מתמשכת ליהודים וליהדות. אכן, אי אפשר שיהיה אחרת, כאשר לאום פוליטי נשען על מבחנים דתיים וגזעיים; ואין כל לאומיות יהודית אפשרית אחרת."

הרצל, כמובן, היה נחרד מהיהדות כפי שהיא מתבטאת בישראל. הנבל של הספר השני שלו, אלטנוילנד, הוא רב בשם געייר (מילולית: אוכל נבלות), שרוצה לשלול את זכויות האזרח של הלא-יהודים במדינה. לא במקרה, הספר הזה לא נמצא ברשימת הספרים המומלצים של "אם תרצו." מותר להמר שרוב היהודים הישראלים היו דוחים את הרעיון של שוויון זכויות לזרים בתיעוב.

אחרי הכל, הם בסך הכל מחכים לחג הקרוב שלהם כדי שיוכלו לרצוח יהודים.

(יוסי גורביץ)

(הפוסט הזה פורסם בשעתו ביוני 2007, לרגל 40 שנה לכיבוש. הבלוג פעל אז בבלוגלי, מערכת שלא קיימת יותר ושהמידע שהיה בה אבד. לרגל יום השנה ה-25 לאינתיפאדה הראשונה אני מביא אותו שוב, בשינוי כותרת. – יצ”ג)

בשלהי 1989 השתתפתי, כבורג קטן מאד, במערכה צבאית, שלמרבה הצער איננה זוכה להערכה הראויה לה. אין לה אות; היא איננה זוכה לכותרות בעיתונים, ואין המציין את יום השנה שלה. אין לה אפילו שם רשמי. מעטים הזוכרים אותה, את מלחמת המתפרות הגדולה, פרט לאלה שלחמו בשוחותיה. כמעט כולם מצולקים: מי מהם מוכה סיוטים, מי שכל יד מכה בחוזקה בדלת מזכירה לו את נעורי קלגסותו; מי מהם שהחצינו את האימה והאלימות אל הקרובים להם.

וזאת יש לדעת: מלחמת המתפרות הגדולה היתה מלחמה רצינית לחלוטין. רוב מנינו של צה"ל עסק בה, לפחות חלק מן הזמן. היא נועדה למנוע את איום ההשמדה הנורא, זה שריחף מעל כולנו כאשר הצליחו נערי עזה לתלות דגל פלסטיני במקום כלשהו. היא גם גבתה קורבנות בנפש, אם כי לא בצד הישראלי: רבים, רבים נהרגו בנסיון לתלות את הבד השחור-ירוק-לבן-אדום. חלקם התחשמלו, כשטיפסו על עמודי חשמל; אחרים, על גגות מסגדים או מבנים גבוהים אחרים, נדירים כל כך בנוף של עזה והגדה, נורו. רבים אחרים נהרגו כשנדרשו, באיומי נשק, לפנות את הדגלים הבלתי מושגים הללו.

אבל האיומים והירי היו השלב האחרון, הנואש, השלב שלאחר התבוסה, לאחר שהאויב הניף את דגלו על מוצב ישראלי – וכל עמוד חשמל, כל מבנה, נתפס לצורך העניין כמוצב. רק שני דגלים הורשו להתנופף ברצועה: דגל ישראל ודגל הגולגלות והעצמות הצלובות של יחידות החרמ"ש של רפיח.

וכדי להקדים את הרעה, נערך מאמץ מודיעיני מרשים. שטינקרים – משת"פים, קראנו להם – היו מתלחששים עם אנשי השב"כ, באזרחי ועוזי, או עם היע"ע (היועץ לענייני ערבים), ומוסרים מידע חשאי על מיקומה של עוד מתפרה בלתי רשמית, עוד שכן שהחל לקנות לאחרונה כמות בלתי סבירה של בד, עוד נערות שהחלו לאחרונה לרקום דווקא את הצבעים האסורים. כוח צבאי כלשהו – אנשי מג"ב, מנהל אזרחי, סתם חיילים – היו מכתרים את המקום, ואחר פורצים פנימה.

אזרחים שהיו נתפסים ברחוב כשהם לובשים את הבגדים האסורים, נצטוו להתפשט, לעיתים בפומבי: הנערים היו מסירים את חולצותיהם, הנערות אולצו, לעיתים, להסיר את שמלותיהן. לאחר שהוסר הבד הקטלני, העצורים היו נכבלים באזיקוני פלסטיק, עיניהם היו מכוסות בבד לניקוי רובים שנהדק היטב, והם היו נלקחים אל מתקן מעצר כלשהו, ומערכת שלמה היתה מתעוררת. עוד נגיע אליה.

הבדים היו מגיעים אל פקידים כלשהם, שהיו, כמוני, פוסעים אחת לשבוע אל המשרפה שבבסיס, ומעלים בעשן את סמל תקוותיו של עם אחר.

* * * *

מערכה נוספת ניטשה כנגד הכרוזים. קשה להבין זאת כיום, בעידן האינטרנט, אבל באותה תקופה לא היו לכבושים כל אמצעי תקשורת בלתי מנוטרים. אחזקת פקס היתה טעונה אישור המושל הצבאי. טלפונים – מעטים כל כך – היו נתונים להאזנות, או כך הניחו כולם.

הפלסטינים יוכלו יום אחד לכתוב את ספר הגבורה של מלחמת הכרוזים. הם היו אמצעי התקשורת העיקרי של הנכבשים. כולם – פתח, החמאס, הג'יהאד האיסלמי הפלסטיני, המפקדה הכללית שניסתה לתאם בין כולם – היו מנפיקים כרוזים. כדי להודיע על עמדה חדשה, על ימי שביתה, כדי לקרוא להמשך המאבק, לעודד את הרעבים והמושפלים.

קבוצה קטנה של פעילים, נתונה למרדף קנאי מצד כל זרועות הבטחון, היתה מנפיקה את הכרוז. בלדרים היו מעבירים אותם בחשאי לבתי דפוס מחתרתיים, שהיו מדפיסים כמות קטנה, שהיתה מחולקת לפעילים בכל אזור. מיד לאחר שהופצו, החלו כוחותינו האמיצים בנסיון רווי חרון וחוסר תוחלת להעלמתם. היע"ע, מצידו, היה כותב חוות דעת מלומדת על תוכן הכרוז. הבלדרים או הכותבים, לכשנתפסו – והם נתפסו במקרים רבים – היו מועברים, אזיקונים על הידיים ופלנלית על העיניים, למתקן מעצר.

* * * * *

והיו האינקוויזיטורים, שוב אנשי יע"ע והשב"כ. הללו היו תרים אחרי ספרים אסורים, חוברות מסוכנות, קלטות שהיוו איום על בטחון המדינה. מסוכן היה להיות איש אוהב ספר בימים ההם; ספרים שהיו מותרים בישראל, עיתונים שהוצאו על ידי התנועה האיסלמית בישראל עצמה, היו עילה לחקירה מצד משטרת המחשבות ולתקופת מאסר. והשאלת ספרים ללא רשיון מהמושל הצבאי היתה עבירה חמורה עוד יותר. מי שכתב על חוויותיו בחקירה הישראלית, היה מוצא עצמו מהר מאד ניצב מול כתב אישום אחר.

* * * * *

והיתה המערכה חסרת התוחלת מכולן, זו שניטשה כנגד הסיסמאות וכותביהן. בלילה היו יוצאים צעירים, ומרססים את התרסתם על הקירות. עזה כולה נראתה כגוש גרפיטי גדול. והחיילים היו אורבים, והשב"כ היה אוסף מידע מודיעיני, ומי שהיה טיפש מספיק לכתוב סיסמאות לאור יום, היה מסתכן בנפשו; היה צפוי להיירות, לעיתים ללא אזהרה.

* * * * *

וכל זה היה מתנקז למערכת משפטית שהאינקוויזיציה היתה יכולה רק לקנא בה. נחשד אדם בכתיבת סיסמא, או בקריאת ספר אסור, או – חלילה – בכתיבת כרוז, ניתן היה לעוצרו ללא משפט ומבלי להבהיר לו במה הוא חשוד. אפשר שמעצר מנהלי הוא הגרוע שבעונשים שהפעילה ישראל. אסיר מן המניין, משנשפט, יכול היה לדעת מתי יבוא יום שחרורו. עצור מנהלי היה נעצר תחילה לשישה חודשים, אבל לעולם לא יכול היה לדעת אם ישוחרר. אפשר שישוחרר; אפשר שצו המעצר יחודש. לעיתים, ביום השחרור; לעיתים, מתוך סאדיזם או רשלנות, יום לאחר ששוחרר, לאחר ששב לביתו.

בכל רחבי הגדה ישבו עורכי דין, ותרגמו בשקדנות את מעשי המורדים לסעיפים מתוך אותם חוקי זוועה, תקנות ההגנה (שעת חירום) 1945, עליהם אמר מנחם בגין כי הם גרועים מן החוקים הנאציים. אבל משעלה לשלטון, לא יכול היה לבטלם; הוא אסר על השב"כ לענות, אבל לא יכול היה לקחת ממערכת הבטחון את החוקים הללו, החוקים שבלעדיהם היה הכיבוש מתקשה להתקיים. הם עדיין בתוקף, אגב, והם בתוקף גם במדינת ישראל; ויעידו טלי פחימה ונועם פדרמן.

עורכי דין צעירים היו ניגשים אל השופט הצבאי, ומגישים לו כתב אישום דרקוני. הדפסת חומר מדיני, ללא אישור המפקד הצבאי, היא סעיף 6 לצו בדבר איסור פעולות הסתה ותעמולה עוינת, 1967. תפירת דגל פלסטין או לבישתו נאסרו מתוקף סעיף 7 (א) (א) לאותו צו דלעיל, ומתוקף תקנה 85 (1) (ו). ויש גם סעיפים אחרים, רבים מהם.

לעורך הדין של העצור לא היה כל סיכוי – אלא אם התביעה היתה מגזימה בפראות. אם היתה מאשימה, למשל, אדם בתמיכה בארגון בתקופה בה הארגון עוד לא היה קיים. אז אפשר שהשופט, שהוא בכל זאת משפטן ובעל הכרה עצמית, היה מתרגז על השימוש בו כחותמת גומי.

אבל לרוב החזיק התובע בשרוולו קלף מנצח: “חומר סודי", שהנאשם או עורך דינו מנועים מלעיין בו. באינקוויזיציה, שאף היא השתמשה בשיטה זו – שיטה שכבר הנאורים שברומאים אסרו עליה במפורש, והורו למושליהם שאין להתייחס להלשנות שמקורן אינו ידוע – היתה מתירה לנאשם לציין את שמות האנשים החורשים לו רעה; ואם היו אלה המעידים נגדו, הנאשם היה משוחרר, והמאשים היה מוצא את עצמו לעיתים קרובות על המוקד במקום קורבנו. אפילו זכות זו נשללה מהעצורים הפלסטינים במערכת המשפט שהפעלנו – ועדיין אנו מפעילים – בשטחים. למעשה, נותרה לפרקליטיהם של העצורים רק שיטה אחת: הגעה להסדר טיעון, במסגרתו יימחקו חלק מן האישומים.

ושופטים כתבו פסקי דין מלומדים, המעידים על התחבטות בין ערכי זכויות האדם והבטחון. אבל הבטחון כמעט תמיד ניצח. ופסקי הדין נכתבו, לעיתים קרובות מאד, בכתב יד. מערכת המשפט בשטחים לא היתה חשובה מספיק כדי שיבוזבזו עליה מחשבים.

* * * * *

אבל המערכה הסמויה מכולן, זו שתולדותיה לא ייכתבו לעולם, היא שבה פירק השב"כ את החברה הפלסטינית. כל דבר בשטחים הכבושים הצריך רשיון: יציאה לישראל, רשיון עבודה בה, רשיון פתיחת עסק, רשיון יבוא, רשיון להפעלת עגלה וחמור. וכמעט כל אחד מהרשיונות הללו הצריך אישור של השב"כ.

אנשים שרצו להתקיים בכבוד, ולא היו מעורבים בשום פעילות פוליטית או אלימה, היו מוזמנים למשרד השב"כ – היה כזה בכל נפה, לפחות אחד – ושם היו קפטן דני או קפטן שלמה מסבירים להם שהם רוצים לתת להם רשיון, אבל. אבל הם רוצים קצת מידע – לא מזיק – על השכן, על האח, על הצעירים בשכונה. ואם לא ניתן המידע, לא רק שנשלל הרשיון; החלו גם ההצקות.

התוצאה היתה פראנויה רחבת היקף ומוצדקת בקרב הפלסטינים. כל אחד נחשד כמשת"פ, ולעיתים קרובות מדי גם היה כזה. השב"כ צמח למימדים מיתולוגיים בקרב נתיניו: רק 300 אנשי שטח הופעלו בגדה וברצועה – על פי מקורות זרים; לאזרחים ישראלים אין זכות לדעת מידע כזה – אבל הם הטילו אימה רבה לא פחות מזו של השטאזי, על עשרות אלפי אנשיו, והוא איפשר – בטרם האינתיפאדה – לשלוט בשטחים באמצעות כוחות צבא זעירים ביחס. במהירות רבה כוסו השטחים הכבושים ברשת בלתי נראית של כבלים, והפלסטינים השואפים להתקומם לא ידעו במי לפגוע: המשת"פים הגלויים – אלו שנשאו נשק – חוסלו במהירות, אבל מי היו השאר?

על פי הערכות שונות, הרגו הפלסטינים מאות רבות מאנשיהם על סמך חשד. לעולם לא נדע עד כמה היה החשד הזה מוצדק, אבל הוא פורר עוד יותר את החברה הפלסטינית. הפחד היה הן מבית ומחוץ, והוא הופנה הן כלפי פעילים להוטים מדי, הן כלפי אנשים שלא הראו להט מהפכני מספיק.

קראנו לזה כיבוש נאור.

* * * * *

כל זה החל הרבה לפני האינתיפאדה. אותן השיטות עצמן הופעלו כלפי ערביי ישראל בעת המשטר הצבאי, שבוטל רק בדצמבר 1966. עם הכיבוש, מיהרו השב"כ, המשטרה והמנהל האזרחי לחזור למה שידעו לעשות היטב בכפרי המשולש והצפון.

ויעילותה של השיטה היתה טמונה במספר האנשים המצומצם שהיו מעורבים בה. רוב הישראלים לא ידעו, ולא רצו לדעת, על המתרחש. הם העדיפו את הפיקציה של הכיבוש הנאור, שהכיבוש שלנו הביא ברכה לנכבשים. הם לא ידעו על האינקוויזיציה שבלשה אחרי עלונים, ספרים, ובדים. לכן היתה ההתקוממות של דצמבר 1987 מפתיעה כל כך. ולכן היתה התגובה רוויית זעם כה רב: מאיפה זה בא לנו, מה קרה, מה הם רוצים?

20 שנה חלפו מהכיבוש עד להתקוממות ההיא. האינתיפאדה הראשונה נשברה. אחיזת החנק היתה חזקה מדי. ההתרסה של השביתות הכלליות ושל מרד המיסים, האלימות הרכה של האבנים נכשלה; הגיעה שעתה של האלימות האמיתית, של הצגת החשבון המלא של הכיבוש.

גם המחבלים המתאבדים, אותה גרוטסקה של מאבק שחרור, לא השיגה את מטרתה. וב-2002, זמן קצר לאחר מבצע חומת מגן, אמרה ילדה בג'נין לכתבת הניו יורק טיימס שהיא רוצה להיות פיזיקאית. למה, הקשתה הכתבת המופתעת. כדי לבנות פצצת אטום, אמרה הילדה, ולפוצץ אותה באמריקה, שעושה לנו את כל זה.

20 שנה חלפו מאז האינתיפאדה הראשונה. הן הצמיתו כל תקווה. ועדיין רובנו מתעקשים שלא להתבונן במה שאנו עושים, במה שאנו מממנים במיסינו. ילדי האינתיפאדה הראשונה הפכו למחבלים מתאבדים; אלוהים יודע למה יהפכו ילדי האינתיפאדה השניה.

(לזכרה של איימן אל המס, “ילדה קטנה, מתה מפחד", שנרצחה בידי חיילי צה"ל באוקטובר 2004 ברפיח.)

(יוסי גורביץ)

מרצ הכריזה הערב (ה') על הסכם עודפים עם התנועה המגונה של ציפי לבני. השמועות על כך רצות כבר יומיים. התגובה הראשונה שלי היתה הלם. אחר כך נחתתי למציאות.

במשך 20 השנים האחרונות, למרצ היה הסכם עודפים עם מפלגת העבודה. אבל מסתבר שמה שהיה מספיק טוב ליצחק רבין, לא מספיק טוב לשלי יחימוביץ', ושבוע אחרי חגיגת הדמוקרטיה בעבודה היא החליטה לחתום על הסכם עודפים דווקא עם הרשימה של יאיר לפיד, שבה החלטות מתקבלות בפה אחד – הפה של לפיד. כמו אצל ליברמן, רק בלי החן הסובייטי.

מה חשבה יחימוביץ' כשהודיעה למרצ שעה לפני החתימה (במהלך שנחמיה שטרסלר הגדיר כתקיעת סכין בגב) שהיא מעדיפה לחתום דווקא עם המועמד היותר ניאו-ליברלי בבחירות האלה? כנראה על המקום שלה בממשלת נתניהו ועל היכולת שלה להודיע לאלקטורט שהיא כל כך לא שמאל, שאפילו אין לה יותר הסכם עודפים עם מפלגת שמאל. בכירים במפלגת העבודה אמרו לבכירים במרצ שזו היתה החלטה אישית של "ראש המפלגה," בניגוד לדעתם.

זה העמיד את מרצ במצב בעייתי מאד, בלשון המעטה. חוקי הבחירות הישראליים מוטים באופן בוטה לטובת מפלגות גדולות יותר. העדר של הסכם עודפים, אמרו לי בכירים במרצ, משמעו אובדן של מנדט. זה כבר קרה. ואחריותם של מנהיגי המפלגה היא קודם כל להשיג את המנדט הזה. ככה עושים פוליטיקה. יתר על כן, בהעדר הסכם עודפים, המשמעות היתה שקולות שהצביעו למרצ היו עשויים להכניס לכנסת את המנדט הבא של הליכוד ביתנו או של זקפה לישראל.

הברירה הטבעית, אחרי העבודה, היתה חד"ש. אבל לחד"ש כבר יש הסכם עודפים – כל מפלגה מוגבלת להסכם אחד כזה – והפעילים שלה שמיהרו לגנות את מרצ על כך שהיא מסייעת ללהקת פליטי קדימה שכחו לציין שהסכם העודפים של חד"ש הוא עם רע"מ-תע"ל, רשימה ערבית מאוחדת שמכילה גם את המפלגה האיסלמיסטית בישראל. אז כן, קול שניתן למרצ עשוי לסייע לציפי לבני להכניס איזה דחליל לכנסת, אבל קול שניתן לחד"ש יכניס את הנציג הבא של האחים המוסלמים לכנסת. לא שיש משהו לא בסדר בזה, כמובן, אבל תזכירו לי להזכיר לכם את ההצבעה הזו בפעם הבאה שתייללו על ש"ס וכפיה דתית. ובין הגרסה האיסלמית של ש"ס ובין הקריקטורה של מפלגת מרכז של לבני, אם אני צריך לבחור, הבחירה ברורה למדי.

מרצ תקפה את העבודה, והעבודה תקפה את מרצ, לאורך כל השנים שבהן היו לשתי המפלגות הסכמי עודפים. יש להניח שגם ה"תנועה" של לבני יודעת שזה חלק מהסכם החבילה: שתי קבוצות שלא מחבבות זו את זו יותר מדי אבל משתפות פעולה בתחום צר כי הברירה גרועה יותר.

ועוד דבר אחד: ברשת מתגלגלת בימים האחרונים מצגת של נפתלי בנט, שכחלק מסדרת "שקרנים, שקרנים ארורים ומתנחלים," מנסה לשכנע אותנו שסיפוח שטחי C הוא הפתרון לכל בעיותינו, תחת הכותרת האורלוויאנית "תכנית הרגיעה." שלום בוגוסלבסקי הוציא את מופת ה-hasbara הזה לשחיטה. על בנט עצמו כל מה שאפשר לומר הוא שכרגיל, ישראל מפגרת אחרי אירופה ב-15 שנים: בתחילת שנות התשעים הטרנד בקרב הפאשיסטים האירופאים היה לעבור מניאו-נאצים מזוקנים לניאו-פאשיסטים בחליפות עם ניחוח הייטקי.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הילד הנורא של בחירות 2013 לא עושה חשבון, לא רוצה להשאר בפוליטיקה לנצח, חושב שערביי ישראל נאמנים הרבה יותר משיהודים היו במצבם, הוא מכין הפתעה לנוני מוזס ורוצה לגרור את שרה נתניהו והאוליגרכים לשימועים חסרי רחמים בכנסת

אלדד יניב פרץ לתודעה הציבורית בשנת 2009, כשפרסם יחד עם שמואל הספרי את הספרון "השמאל הלאומי," ולאחר מכן היה פעיל מאד במהלך המחאה החברתית. בתוך כל זה, הוא העניק מספר ראיונות פרובוקטיביים שבהם פירט איך היה חלק מהשיטה שפועלת נגד האזרחים הישראלים.

עכשיו הוא רץ לכנסת, במסגרת רשימת "ארץ חדשה," שעד כה משכה תשומת לב בעיקר בשל שורה סרטונים פרובוקטיביים שחושפים צדדים לא מוכרים של הפוליטיקאים הישראלים. אחד מהם, שגם פורסם בבלוג, התייחס לשליטתה של שרה נתניהו בבעלה – ולעובדה שנתניהו בחש בפריימריז של מפלגת העבודה כנגד אהוד ברק. הסרטונים עשו רעש ניכר ברשת, הרבה בזכות פוטנציאל תביעת הדיבה שלהם – עד כה אף פוליטיקאי שהוזכר לא הגיש תביעת דיבה, אם כי נתניהו איים בכזו – אבל לא זכו כמעט לכל חשיפה בתקשורת הממוסדת.

נפגשתי עם יניב לראיון שלשום (א'). הוא ממוקד, אנרגטי ובאופן מפתיע – במיוחד בהתחשב בכך שאין לאיש אלוהים והוא לא מפחד מכלום – רך דיבור.

שוב ושוב אתה אומר שאין טעם ללכת עם החומר שלך למשטרה או ליועץ המשפטי לממשלה, כי ידיהם כבולות. אמרת שאף אחד לא רוצה לגמור כמו ניצב מזרחי. האם השיטה לא פשטה רגל על כדי כך שאי אפשר לתקן אותה?

"אני אומר לך יותר מזה. אני אומר לך שאיווט ליברמן ידע מראש מה הולכים לשאול אותו. כשאתה שומע את מה ששודר [בתחקיר של ערוץ 10 – יצ"ג], את התשובות של ליברמן, עם הנונשלנטיות, והחוסר לחץ ואפילו השנינות, אז מה שאני אומר לך עכשיו יישמע הרבה יותר הגיוני: הוא ידע מראש מה ישאלו אותו. ראיתי אותו ביותר ממקרה אחד כזה. עכשיו, ללכת למשטרה כל אחד יכול, לא רק אני יכול, כל אחד יכול, אבל מה יצא מזה? עוד 15 שנים של חקירה? עוד תיק שמעלה אבק אצל מבקר המדינה?

"יש דבר אחד במלחמה בשיטה שעוד לא ניסינו, וזה לייצר שקיפות של 100%. 100% שקיפות תתן לנו 100% נקיון משחיתות. עכשיו, אני לא חושב שנוכל להגיע ל-100%, אבל אני חושב שבמאבק נחוש ואקטיביסטי אפשר להתקרב. אם תלחם בשיטה מאבק חורמה, תוכל לנצח. זה נראה כמו מאבק סיזיפי, והוא מתסכל, כי אתה מטפס במעלה ההר וצונח חזרה, אבל גם במאבק כזה האבן אף פעם לא חוזרת באמת לנקודת ההתחלה. זה מתיש ושוחק את הצד השני. למאבק כזה בשחיתות יש סיכוי לנצח.

"×–×” לא מקרה שהחבורה הזו היא כמו עטלפים: באור הם לא יכולים לתפקד. הם אבודים. אם תחצין את אורחות חייהם בשידור ×—×™, לא בסרטונים אלא מהכנסת… תאר לך שחברי כנסת אקטיסטיבים היו חוסמים את הכניסה ללוביסטים לכנסת. לא שמים עליהם תגים; חוסמים את הכניסה שלהם. מה ×”×™×” עושה יושב ראש הכנסת? יביאו משטרה? יפנו את חברי הכנסת בכוח? אם כן, מאות אלפים יעלו לירושלים. האופוזיציה חייבת להיות אגרסיבית. אני מאד מאמין במה שחומסקי אמר: מול אלימות שלטונית, חייבים לעמוד בכוח. בנחמדות ×–×” לא יילך."

איך אתה רואה תפקידך כחבר כנסת?

"אנחנו צריכים חבר כנסת שיגרור לוועדת הביקורת המדינה של הכנסת את היועץ המשפטי לממשלה, כי היועץ הזה לא יכול להחליט בנושא של ליברמן. אחרי הכל, הוא [וויינשטיין] היה עורך הדין של צ'רנוי. והוא לא יכול להחליט בענייני נתניהו; הוא היה העורך דין המשפחתי שלו. ואת מבקר המדינה החדש צריך לגרור לכנסת לחקירה, כי הוא עבר אודישן על ידי נתניהו.

"ורק חבר כנסת יכול לגרום אותם לחקירה. אנחנו רוצים להכנס לכנסת כי רק משם אפשר לחקור אותם. כעיתונאי, אתה יכול להגיע אליו עם שאלות, אבל יכול להפגין לו מול הבית, אבל הוא לא רואה אותך. אזרח לא יכול לעשות את זה. אתה לא יכול לגרור אותו לחקירה. תאר לעצמך שאתה גורר אותם לשימועים ובירורים. אנחנו ניצוק תוכן לתפקיד הח"כ. ואם הם לא ירצו להגיע, נעתור לבג"צ. ככה זה כשאתה ח"כ, ועם חסינות, ולא יאונה לך רע. אפשר לעשות מופעים של אומץ, אבל השינוי יגיע רק מהכנסת.

"תחשוב על אורי אבנרי: הוא הלך לכנסת כשהבין שהולכים לסתום לו את הפה באמצעות חוק לשון הרע. והוא היה, לבד, קוץ בתחת של השלטון. ואז לא היו רשתות חברתיות, ולא היו בלוגרים, היה ערוץ אחד שמשדר דקה וחצי ביום ו"קול ישראל" שכפוף ללשכת ראש הממשלה. היום, שלושה חברי כנסת יכולים לחולל מאבק עצום לשקיפות. לא נהיה המחוקקים הכי גדולים, אבל נהיה הבולמים הכי גדולים של השחיתות.

"ואנחנו לא מפחדים מתביעות. אדרבא, שיגישו תביעות. כל מה שאנחנו אומרים מתבסס על עדים שהוקלטו, שהדברים שלהם תועדו, ושיש לנו התחייבות מצידם להתייצב במקרה של הליך משפטי. עכשיו, תאר לעצמך שאתה חבר כנסת: כל זה כבר לא סרטוני בחירות, הם לא יישארו תעמולת בחירות, הם יהפכו לשימועים. ושם נוכל לנהל מאבק אמיתי, כשעורך הדין שמרון לא יכול לסוכך על נתניהו. ואני אזמן את שרה נתניהו לכנסת, ואם מישהו לא יסכים, אז נלך לבית המשפט. אנחנו נזמן את כל העדים. אנחנו נערכים לזה יותר מחצי שנה, וזה תפקיד לא פחות חשוב מלחוקק.”

הרבה יותר קשה להכנס לכנסת כנציג של מפלגה חדשה.

יניב מהנהן. "כמעט בלתי אפשרי."

אז למה לא לחבור למפלגה קיימת?

"כי שינוי כזה מתוך מפלגה קיימת בלתי אפשרי. שום מפלגה קיימת לא היתה מאפשרת לך לחולל קמפיין בחירות כזה. הסרטונים שלנו התחילו כקוריוזים, אבל חכו להמשך: זהו דוקו-אקטיביזם, לא סתם תעמולת בחירות. זה חייב להתחיל מהקל אל הכבד, לעבור מההומוריסטי לכואב. זה לא ייגמר בגרביים: אמרנו מראש שיש לנו 20 פרקים.

"אנחנו עושים את המקסימום שניתן במסגרת האילוצים. רק ב-29 בנובמבר קיבלנו תעודת הרשמה כמפלגה. ביום חמישי השבוע נציג את הרשימה שלנו, עשרה מתמודדים: חמישה גברים וחמש נשים. ואז, החל מיום ראשון, אנחנו עולים על אוטובוס וחורשים את הארץ במסלול אלכסוני. אנחנו נהיה חודש בדרכים, ונעלה סרטונים מהמסע שלנו כמו גם עוד סרטוני שיטה. אנחנו מתכננים לסיים בסרטון שישאל מה עושים האחים עופר בכור בדימונה. נעלה סרטון נגד נוני מוזס [הבעלים של תשלובת "ידיעות אחרונות" – יצ"ג]: אנחנו אומרים שאנחנו צריכים לבחור, או דמוקרטיה או נוני מוזס. נעלה סרטון, שילווה גם בשלטי חוצות ובמודעות בעיתונים נגדו.

"עכשיו, יכול להיות שזה יאמר ששום גוף של נוני מוזס לא יסקר אותנו במהלך כל הקדנציה, אבל אנחנו רשימה חדשה, שבהחלט יכול להיות שהיא באה לקדנציה אחת: כי כדי לנהל את המאבק הזה, אסור שיהיה לך שום שיקול של עתיד, שום חישוב של קואליציה, שום חישוב של עם מי אתה רב. אנחנו באים לארבע שנים, שמונה שנים. לא חושבים על תפקיד של שר, לא על תפקיד ראש הממשלה. אנחנו נפעל תחת ההנחה שאנחנו עומדים להתפרק, נשלם כל מחיר – כולל לא להיות שוב בכנסת. אין לנו בעיה לשלם מחיר כבד. ובעידן הזה, היכולת שלך להניע ציבור לתמיכה היא עצומה. הרבה שנים לא ניהלו את המאבק הזה ככה. רק תחשוב מה הליכוד עשה לקדימה, עם 12 מנדטים, ואנחנו נוכיח שאפשר לעשות את זה גם עם שלושה."

אמרת בעבר שאם תראו, זמן קצר קודם לבחירות, שאתם לא נכנסים לכנסת, תוותרו על המירוץ.

"כן. המטרה שלנו היא לא לגרום לאובדן קולות למחנה הדמוקרטי. אם יומיים לפני הבחירות נראה בסקרים – אין לנו הרי אינדיקציה אחרת – שאנחנו לא עוברים את אחוז החסימה, אז נודיע שאנחנו פורשים ונבקש מוועדת הבחירות המרכזית למשוך את הפתקים שלנו. אבל אני מאמין שאחרי המסע שאליו נצא ביום ראשון, ואחרי הקמפיין שנרים – "נוני ונוחי לא קובעים" – אז בסופו, אני מאמין שהסקרים יראו שאנחנו עוברים את אחוז החסימה.

אני שומע ושוב ושוב את הטענה שאתה הורצת על ידי אנשים אחרים כל כך, שגם עכשיו אתה בעצם שליח של מישהו אחר.

יניב צוחק במרירות. "×–×” כל כך הזוי. למה שמישהו יעשה מהלך של סיכון אישי ×›×–×”, לצאת נגד האנשים החזקים במדינה, שפגיעתם רעה ואנושה – למה לי להעמיד את עצמי בסיכון כל כך גבוה כפרונט של בנאדם אחר? אתה מכיר פוליטיקאי שבכלל מסכים עם מה שאני עושה? ×–×” מהלך שרני בלייר ואני מסכימים לעשות אותו; אין אדם אחר שמוכן לשלם את המחיר של יציאה נגד "ישראל היום", כפי שנצא, או שיהיה מוכן לצאת ×›×›×” נגד נוני, איווט, ועיני."

במובנים מסוימים אתה מתנהל כמו חוזר בשאלה. מה היתה נקודת התפנית שלך?

"אני לא בטוח שהיתה כזו. זה היה תהליך של שנתיים או מעט יותר. לא היתה שם נקודת תפנית הוליוודית – כל מראיין מציג סיבה אחרת למפנה שלי. מצאתי את עצמי מאבד את כל החברים שלי, מאבד את ליאור אשתי, מגדל קרחות חרדה. ובעיקר, בכל פעם שקראתי על הסתבכות של מישהו בעיתון, אני חושב לעצמי "עוד רגע אני אהיה כמוהו, עוד רגע אני מחליק כמוהו, ולא יוצא." ואז אתה צריך לקבל החלטה בסיסית: גלישה במורד, או תיקון עמוק.

"וזה שינוי של כל אורחות חייך. ביקורת על כל מה שעשית, וזה היה צריך להיות תהליך פומבי. בגלל שהייתי מאד מוחצן בחיים הקודמים שלי, חשבתי שבכל זאת, אני אחד מהסמלים של הסיאוב והכיעור, וחשבתי שהשינוי צריך להיות פומבי, ושאם אתעד את כל התהליך באופן כנה וחושפני, גם אם אחטוף ביקורת, אהיה דוגמא לאנשים אחרים, שיפעלו גם הם כמוני."

למה השמאל הלאומי לא המריא? למה פנית למסגרת חדשה?

"כי במחאת הקיץ של 2011 קיבלתי את השיעור הכי גדול של החיים שלי. הבנתי שהתגיות של ימין ושמאל לא מדברות יותר לאנשים הצעירים. מבחינת מאות האלפים שיצאו לרחובות, המיליונים שהשתתפו במחאה, המחנות של ימין ושמאל לא רלוונטיים יותר. מה שכן רלוונטי הוא קיומו של מחנה דמוקרטי ומחנה של זכויות אדם. מתוך הערכים האלה נובעת כל תפיסת העולם שמדברת על שוויון וצדק חברתי.

"רני בלייר, השותף שלי להקמת 'ארץ חדשה', מגיע מהשמאל הרדיקלי, הוא הצביע בל"ד. אני הגעתי ממה שכיניתי שמאל לאומי או שמאל ציוני, ואתה מבין שהשיח – גם הרדיקלי וגם הציוני – לא אמיץ ולא מעודכן. אנחנו אמורים להיות מחנה שמתעדכן, פורץ גבולות ופורץ שיח, לא להיות שמרנים בגוף של מים עומדים, ובעצם הצעירים מתקדמים הרבה יותר מאיתנו ואנחנו שמרנים, מעין רפובליקנים כאלה, שמדברים על דמוגרפיה, דמוגרפיה, דמוגרפיה, שסתם קוראים לעצמם שמאל. אנחנו עדיין עומדים באמצע השיח של שנות התשעים, שכבר מזמן לא רלוונטי. וזה מה שקרה למחנה הרפובליקני בארה"ב – ודאי אחרי הבחירה השניה של אובמה, אבל גם לפני.

"אנחנו צריכים להתחבר לרב תרבותיות. מחאת הקיץ היתה אולי בוסרית, אבל היה בה משהו מאד אמיץ. תראה מה קרה במאהל בבאר שבע: בדואית עולה על הבמה, נואמת, וזוכה לתשואות עצומות, לא לצעקות נוסח בית"ר ירושלים.

"ואז אתה מבין שהמחנה שלנו בעצם נתקע. התחלנו להסתובב ברחבי הארץ, והגענו למסקנה שהמחנה שלנו לא מציג אלטרנטיבה, הוא עסוק בחיפוש ספינים. ואת זה עשה גם 'השמאל הלאומי'. במקום להבין שאנחנו צריכים להציג אלטרנטיבה חברתית שלמה, במקום להבין שאנחנו במאבק ארוך טווח, ושלמרות זאת תפיסות עולם משתנות מהר – תראה מה קרה לטייקונים בשנתיים האחרונות; הם לא מקבלים הלוואות, המונופולים שלהם קורסים והם הופכים לפרסונה נון גרטה – אם רק אתה תציב אלטרנטיבה רעיונית. את מה קרה לטייקונים, אפשר לעשות למאבק הפוליטי – אבל רק אם אתה לא מתחפש לנפתלי בנט.

"הדרך להתמודד עם הפאשיסטים היא להציג מדיניות ערכית שלמה, וזה לא משנה אם תפיל את נתניהו עכשיו או עוד שנה. תן לו להקים ממשלה 'משלנו', כמו שאיווט אוהב; תן להם לשלוט כמו שהם רוצים. שום ליברל אמריקאי לא מעלה על דעתו שג'ון קרי צריך היה להכנס לקואליציה עם בוש. ושום מדינה לא נחרבת רק בגלל שהצד השני מחזיק בשלטון. הטשטוש מחריב את הסיכוי לשינוי אמיתי.

"וזה מה שעושה יחימוביץ'. היא קורצת למחנה הפאשיסטי. מה זה 'סיכוי אפסי שנכנס לממשלת נתניהו אבל זו איוולת פוליטית לפסול זאת'? מובן מאליו שפוסלים את זה. העובדה שציפי לבני התרסקה בפוליטיקה היא סיבה להצטרף לנתניהו? לבני התרסקה בפוליטיקה משום שסירבה בתוקף לשמש כראש האופוזיציה. כשביבי תפקד כראש האופוזיציה, הגיע זמנו. את לא רוצה לדבר על ההתנחלויות? אל תדברי. בואי לא נדוש בעבר. אבל את חייבת תוכנית מדינית.

"אין יותר מה לדבר על התכניות של שנות התשעים – מתווה קלינטון, ז'נבה, כל זה נגמר. הזמן שחלף מחייב אותנו להגיע להסדר אזורי. ראית דוגמא להסדר כזה אחרי ההתקפה האחרונה בעזה. כדי להגיע להסדר, אתה צריך שתיים מתוך שלוש המעצמות האזוריות – טורקיה, מצרים ואיראן. אם אתה רוצה להגיע להסדר שתי מדינות, אתה חייב הסדר אזורי – שיחות רק מול אבו מאזן או החמאס לא יעבדו יותר. אנחנו חייבים לדבר עם כולם – עם הפתח, עם חמאס, ארדואן, מורסי. ישראל היא מעצמה, ומעצמה מדברת עם כל מדינה."

אתה מדבר בלהט רב על זכויותיהם של ערביי ישראל. זה בלט לעין גם ב'שמאל הלאומי', שאותו בחרתם לסיים בציטוט המאמר של עזריאל קרליבך, 'זעקי ארץ אהובה.'

יניב מהנהן. "המחנה הדמוקרטי בישראל, שצריך להקים מחדש, מבין שבתוך גבולות ישראל הריבונית חייב להתקיים שוויון מוחלט. הוא צריך לדעת שאף פעם לא הענקנו הזדמנות לשוויון כזה; שמגילת העצמאות המרהיבה, שהתנועה הקומוניסטית חתומה עליה, היתה טקסט מרהיב שלא עמד במבחן המציאות, כי מיד הוקם הממשל הצבאי.

"וכשהוסר הממשל הצבאי, וערביי ישראל יצאו להפגנה לאומית ישראלית – לא פלסטינית – ביום האדמה, כשהם צעדו עם דגלי ישראל (כפי שמעטים זוכרים היום), וביקשו את זכויותיהם האזרחיות, שלא יחרימו את אדמותיהם, הם חטפו פעם שניה אגרוף בפרצוף.

"האגרוף השלישי הגיע ב-1999. הם הצביעו בהמוניהם לאהוד ברק – מועמד ציוני, גנרל שרץ על סבנה, ומחבלים וסרבל וצל"שים – וגילו שבניגוד לכל ההבטחות, הוא הקים ממשלה שאין בה שר ערבי, שלא מתכוונת לקיים את ההבטחה שלה על שוויון בהשקעות בין המגזרים. ואז הגיעו מהומות אוקטובר. ושלטון שבו גם ראש הממשלה וגם השר לבטחון פנים יורה על אזרחים ערבים שבסך הכל חסמו כבישים. מה שעשו במחאת הקיץ לא פעם ולא פעמיים ואף אחד לא חשב לירות.

"ואז אתה מבין שאזרחי ישראל הערבים הרבה יותר נאמנים למדינה ממה שהיו יהודים במצב דומה. ואתה מתחיל להבין שאנשים כמו עזריאל קרליבך וזאב ז'בוטינסקי, שהוגדרו פעם כאנשי ימין, הם אנשי המחנה הדמוקרטי, לא הפאשיסטי."

(יוסי גורביץ)