הילד הנורא של בחירות 2013 לא עושה חשבון, לא רוצה להשאר בפוליטיקה לנצח, חושב שערביי ישראל נאמנים הרבה יותר משיהודים היו במצבם, הוא מכין הפתעה לנוני מוזס ורוצה לגרור את שרה נתניהו והאוליגרכים לשימועים חסרי רחמים בכנסת
אלדד יניב פרץ לתודעה הציבורית בשנת 2009, כשפרסם יחד עם שמואל הספרי את הספרון "השמאל הלאומי," ולאחר מכן היה פעיל מאד במהלך המחאה החברתית. בתוך כל זה, הוא העניק מספר ראיונות פרובוקטיביים שבהם פירט איך היה חלק מהשיטה שפועלת נגד האזרחים הישראלים.
עכשיו הוא רץ לכנסת, במסגרת רשימת "ארץ חדשה," שעד כה משכה תשומת לב בעיקר בשל שורה סרטונים פרובוקטיביים שחושפים צדדים לא מוכרים של הפוליטיקאים הישראלים. אחד מהם, שגם פורסם בבלוג, התייחס לשליטתה של שרה נתניהו בבעלה – ולעובדה שנתניהו בחש בפריימריז של מפלגת העבודה כנגד אהוד ברק. הסרטונים עשו רעש ניכר ברשת, הרבה בזכות פוטנציאל תביעת הדיבה שלהם – עד כה אף פוליטיקאי שהוזכר לא הגיש תביעת דיבה, אם כי נתניהו איים בכזו – אבל לא זכו כמעט לכל חשיפה בתקשורת הממוסדת.
נפגשתי עם יניב לראיון שלשום (א'). הוא ממוקד, אנרגטי ובאופן מפתיע – במיוחד בהתחשב בכך שאין לאיש אלוהים והוא לא מפחד מכלום – רך דיבור.
שוב ושוב אתה אומר שאין טעם ללכת עם החומר שלך למשטרה או ליועץ המשפטי לממשלה, כי ידיהם כבולות. אמרת שאף אחד לא רוצה לגמור כמו ניצב מזרחי. האם השיטה לא פשטה רגל על כדי כך שאי אפשר לתקן אותה?
"אני אומר לך יותר מזה. אני אומר לך שאיווט ליברמן ידע מראש מה הולכים לשאול אותו. כשאתה שומע את מה ששודר [בתחקיר של ערוץ 10 – יצ"ג], את התשובות של ליברמן, עם הנונשלנטיות, והחוסר לחץ ואפילו השנינות, אז מה שאני אומר לך עכשיו יישמע הרבה יותר הגיוני: הוא ידע מראש מה ישאלו אותו. ראיתי אותו ביותר ממקרה אחד כזה. עכשיו, ללכת למשטרה כל אחד יכול, לא רק אני יכול, כל אחד יכול, אבל מה יצא מזה? עוד 15 שנים של חקירה? עוד תיק שמעלה אבק אצל מבקר המדינה?
"יש דבר אחד במלחמה בשיטה שעוד לא ניסינו, וזה לייצר שקיפות של 100%. 100% שקיפות תתן לנו 100% נקיון משחיתות. עכשיו, אני לא חושב שנוכל להגיע ל-100%, אבל אני חושב שבמאבק נחוש ואקטיביסטי אפשר להתקרב. אם תלחם בשיטה מאבק חורמה, תוכל לנצח. זה נראה כמו מאבק סיזיפי, והוא מתסכל, כי אתה מטפס במעלה ההר וצונח חזרה, אבל גם במאבק כזה האבן אף פעם לא חוזרת באמת לנקודת ההתחלה. זה מתיש ושוחק את הצד השני. למאבק כזה בשחיתות יש סיכוי לנצח.
"זה לא מקרה שהחבורה הזו היא כמו עטלפים: באור הם לא יכולים לתפקד. הם אבודים. אם תחצין את אורחות חייהם בשידור חי, לא בסרטונים אלא מהכנסת… תאר לך שחברי כנסת אקטיסטיבים היו חוסמים את הכניסה ללוביסטים לכנסת. לא שמים עליהם תגים; חוסמים את הכניסה שלהם. מה היה עושה יושב ראש הכנסת? יביאו משטרה? יפנו את חברי הכנסת בכוח? אם כן, מאות אלפים יעלו לירושלים. האופוזיציה חייבת להיות אגרסיבית. אני מאד מאמין במה שחומסקי אמר: מול אלימות שלטונית, חייבים לעמוד בכוח. בנחמדות זה לא יילך."
איך אתה רואה תפקידך כחבר כנסת?
"אנחנו צריכים חבר כנסת שיגרור לוועדת הביקורת המדינה של הכנסת את היועץ המשפטי לממשלה, כי היועץ הזה לא יכול להחליט בנושא של ליברמן. אחרי הכל, הוא [וויינשטיין] היה עורך הדין של צ'רנוי. והוא לא יכול להחליט בענייני נתניהו; הוא היה העורך דין המשפחתי שלו. ואת מבקר המדינה החדש צריך לגרור לכנסת לחקירה, כי הוא עבר אודישן על ידי נתניהו.
"ורק חבר כנסת יכול לגרום אותם לחקירה. אנחנו רוצים להכנס לכנסת כי רק משם אפשר לחקור אותם. כעיתונאי, אתה יכול להגיע אליו עם שאלות, אבל יכול להפגין לו מול הבית, אבל הוא לא רואה אותך. אזרח לא יכול לעשות את זה. אתה לא יכול לגרור אותו לחקירה. תאר לעצמך שאתה גורר אותם לשימועים ובירורים. אנחנו ניצוק תוכן לתפקיד הח"כ. ואם הם לא ירצו להגיע, נעתור לבג"צ. ככה זה כשאתה ח"כ, ועם חסינות, ולא יאונה לך רע. אפשר לעשות מופעים של אומץ, אבל השינוי יגיע רק מהכנסת.
"תחשוב על אורי אבנרי: הוא הלך לכנסת כשהבין שהולכים לסתום לו את הפה באמצעות חוק לשון הרע. והוא היה, לבד, קוץ בתחת של השלטון. ואז לא היו רשתות חברתיות, ולא היו בלוגרים, היה ערוץ אחד שמשדר דקה וחצי ביום ו"קול ישראל" שכפוף ללשכת ראש הממשלה. היום, שלושה חברי כנסת יכולים לחולל מאבק עצום לשקיפות. לא נהיה המחוקקים הכי גדולים, אבל נהיה הבולמים הכי גדולים של השחיתות.
"ואנחנו לא מפחדים מתביעות. אדרבא, שיגישו תביעות. כל מה שאנחנו אומרים מתבסס על עדים שהוקלטו, שהדברים שלהם תועדו, ושיש לנו התחייבות מצידם להתייצב במקרה של הליך משפטי. עכשיו, תאר לעצמך שאתה חבר כנסת: כל זה כבר לא סרטוני בחירות, הם לא יישארו תעמולת בחירות, הם יהפכו לשימועים. ושם נוכל לנהל מאבק אמיתי, כשעורך הדין שמרון לא יכול לסוכך על נתניהו. ואני אזמן את שרה נתניהו לכנסת, ואם מישהו לא יסכים, אז נלך לבית המשפט. אנחנו נזמן את כל העדים. אנחנו נערכים לזה יותר מחצי שנה, וזה תפקיד לא פחות חשוב מלחוקק.”
הרבה יותר קשה להכנס לכנסת כנציג של מפלגה חדשה.
יניב מהנהן. "כמעט בלתי אפשרי."
אז למה לא לחבור למפלגה קיימת?
"כי שינוי כזה מתוך מפלגה קיימת בלתי אפשרי. שום מפלגה קיימת לא היתה מאפשרת לך לחולל קמפיין בחירות כזה. הסרטונים שלנו התחילו כקוריוזים, אבל חכו להמשך: זהו דוקו-אקטיביזם, לא סתם תעמולת בחירות. זה חייב להתחיל מהקל אל הכבד, לעבור מההומוריסטי לכואב. זה לא ייגמר בגרביים: אמרנו מראש שיש לנו 20 פרקים.
"אנחנו עושים את המקסימום שניתן במסגרת האילוצים. רק ב-29 בנובמבר קיבלנו תעודת הרשמה כמפלגה. ביום חמישי השבוע נציג את הרשימה שלנו, עשרה מתמודדים: חמישה גברים וחמש נשים. ואז, החל מיום ראשון, אנחנו עולים על אוטובוס וחורשים את הארץ במסלול אלכסוני. אנחנו נהיה חודש בדרכים, ונעלה סרטונים מהמסע שלנו כמו גם עוד סרטוני שיטה. אנחנו מתכננים לסיים בסרטון שישאל מה עושים האחים עופר בכור בדימונה. נעלה סרטון נגד נוני מוזס [הבעלים של תשלובת "ידיעות אחרונות" – יצ"ג]: אנחנו אומרים שאנחנו צריכים לבחור, או דמוקרטיה או נוני מוזס. נעלה סרטון, שילווה גם בשלטי חוצות ובמודעות בעיתונים נגדו.
"עכשיו, יכול להיות שזה יאמר ששום גוף של נוני מוזס לא יסקר אותנו במהלך כל הקדנציה, אבל אנחנו רשימה חדשה, שבהחלט יכול להיות שהיא באה לקדנציה אחת: כי כדי לנהל את המאבק הזה, אסור שיהיה לך שום שיקול של עתיד, שום חישוב של קואליציה, שום חישוב של עם מי אתה רב. אנחנו באים לארבע שנים, שמונה שנים. לא חושבים על תפקיד של שר, לא על תפקיד ראש הממשלה. אנחנו נפעל תחת ההנחה שאנחנו עומדים להתפרק, נשלם כל מחיר – כולל לא להיות שוב בכנסת. אין לנו בעיה לשלם מחיר כבד. ובעידן הזה, היכולת שלך להניע ציבור לתמיכה היא עצומה. הרבה שנים לא ניהלו את המאבק הזה ככה. רק תחשוב מה הליכוד עשה לקדימה, עם 12 מנדטים, ואנחנו נוכיח שאפשר לעשות את זה גם עם שלושה."
אמרת בעבר שאם תראו, זמן קצר קודם לבחירות, שאתם לא נכנסים לכנסת, תוותרו על המירוץ.
"כן. המטרה שלנו היא לא לגרום לאובדן קולות למחנה הדמוקרטי. אם יומיים לפני הבחירות נראה בסקרים – אין לנו הרי אינדיקציה אחרת – שאנחנו לא עוברים את אחוז החסימה, אז נודיע שאנחנו פורשים ונבקש מוועדת הבחירות המרכזית למשוך את הפתקים שלנו. אבל אני מאמין שאחרי המסע שאליו נצא ביום ראשון, ואחרי הקמפיין שנרים – "נוני ונוחי לא קובעים" – אז בסופו, אני מאמין שהסקרים יראו שאנחנו עוברים את אחוז החסימה.
אני שומע ושוב ושוב את הטענה שאתה הורצת על ידי אנשים אחרים כל כך, שגם עכשיו אתה בעצם שליח של מישהו אחר.
יניב צוחק במרירות. "זה כל כך הזוי. למה שמישהו יעשה מהלך של סיכון אישי כזה, לצאת נגד האנשים החזקים במדינה, שפגיעתם רעה ואנושה – למה לי להעמיד את עצמי בסיכון כל כך גבוה כפרונט של בנאדם אחר? אתה מכיר פוליטיקאי שבכלל מסכים עם מה שאני עושה? זה מהלך שרני בלייר ואני מסכימים לעשות אותו; אין אדם אחר שמוכן לשלם את המחיר של יציאה נגד "ישראל היום", כפי שנצא, או שיהיה מוכן לצאת ככה נגד נוני, איווט, ועיני."
במובנים מסוימים אתה מתנהל כמו חוזר בשאלה. מה היתה נקודת התפנית שלך?
"אני לא בטוח שהיתה כזו. זה היה תהליך של שנתיים או מעט יותר. לא היתה שם נקודת תפנית הוליוודית – כל מראיין מציג סיבה אחרת למפנה שלי. מצאתי את עצמי מאבד את כל החברים שלי, מאבד את ליאור אשתי, מגדל קרחות חרדה. ובעיקר, בכל פעם שקראתי על הסתבכות של מישהו בעיתון, אני חושב לעצמי "עוד רגע אני אהיה כמוהו, עוד רגע אני מחליק כמוהו, ולא יוצא." ואז אתה צריך לקבל החלטה בסיסית: גלישה במורד, או תיקון עמוק.
"וזה שינוי של כל אורחות חייך. ביקורת על כל מה שעשית, וזה היה צריך להיות תהליך פומבי. בגלל שהייתי מאד מוחצן בחיים הקודמים שלי, חשבתי שבכל זאת, אני אחד מהסמלים של הסיאוב והכיעור, וחשבתי שהשינוי צריך להיות פומבי, ושאם אתעד את כל התהליך באופן כנה וחושפני, גם אם אחטוף ביקורת, אהיה דוגמא לאנשים אחרים, שיפעלו גם הם כמוני."
למה השמאל הלאומי לא המריא? למה פנית למסגרת חדשה?
"כי במחאת הקיץ של 2011 קיבלתי את השיעור הכי גדול של החיים שלי. הבנתי שהתגיות של ימין ושמאל לא מדברות יותר לאנשים הצעירים. מבחינת מאות האלפים שיצאו לרחובות, המיליונים שהשתתפו במחאה, המחנות של ימין ושמאל לא רלוונטיים יותר. מה שכן רלוונטי הוא קיומו של מחנה דמוקרטי ומחנה של זכויות אדם. מתוך הערכים האלה נובעת כל תפיסת העולם שמדברת על שוויון וצדק חברתי.
"רני בלייר, השותף שלי להקמת 'ארץ חדשה', מגיע מהשמאל הרדיקלי, הוא הצביע בל"ד. אני הגעתי ממה שכיניתי שמאל לאומי או שמאל ציוני, ואתה מבין שהשיח – גם הרדיקלי וגם הציוני – לא אמיץ ולא מעודכן. אנחנו אמורים להיות מחנה שמתעדכן, פורץ גבולות ופורץ שיח, לא להיות שמרנים בגוף של מים עומדים, ובעצם הצעירים מתקדמים הרבה יותר מאיתנו ואנחנו שמרנים, מעין רפובליקנים כאלה, שמדברים על דמוגרפיה, דמוגרפיה, דמוגרפיה, שסתם קוראים לעצמם שמאל. אנחנו עדיין עומדים באמצע השיח של שנות התשעים, שכבר מזמן לא רלוונטי. וזה מה שקרה למחנה הרפובליקני בארה"ב – ודאי אחרי הבחירה השניה של אובמה, אבל גם לפני.
"אנחנו צריכים להתחבר לרב תרבותיות. מחאת הקיץ היתה אולי בוסרית, אבל היה בה משהו מאד אמיץ. תראה מה קרה במאהל בבאר שבע: בדואית עולה על הבמה, נואמת, וזוכה לתשואות עצומות, לא לצעקות נוסח בית"ר ירושלים.
"ואז אתה מבין שהמחנה שלנו בעצם נתקע. התחלנו להסתובב ברחבי הארץ, והגענו למסקנה שהמחנה שלנו לא מציג אלטרנטיבה, הוא עסוק בחיפוש ספינים. ואת זה עשה גם 'השמאל הלאומי'. במקום להבין שאנחנו צריכים להציג אלטרנטיבה חברתית שלמה, במקום להבין שאנחנו במאבק ארוך טווח, ושלמרות זאת תפיסות עולם משתנות מהר – תראה מה קרה לטייקונים בשנתיים האחרונות; הם לא מקבלים הלוואות, המונופולים שלהם קורסים והם הופכים לפרסונה נון גרטה – אם רק אתה תציב אלטרנטיבה רעיונית. את מה קרה לטייקונים, אפשר לעשות למאבק הפוליטי – אבל רק אם אתה לא מתחפש לנפתלי בנט.
"הדרך להתמודד עם הפאשיסטים היא להציג מדיניות ערכית שלמה, וזה לא משנה אם תפיל את נתניהו עכשיו או עוד שנה. תן לו להקים ממשלה 'משלנו', כמו שאיווט אוהב; תן להם לשלוט כמו שהם רוצים. שום ליברל אמריקאי לא מעלה על דעתו שג'ון קרי צריך היה להכנס לקואליציה עם בוש. ושום מדינה לא נחרבת רק בגלל שהצד השני מחזיק בשלטון. הטשטוש מחריב את הסיכוי לשינוי אמיתי.
"וזה מה שעושה יחימוביץ'. היא קורצת למחנה הפאשיסטי. מה זה 'סיכוי אפסי שנכנס לממשלת נתניהו אבל זו איוולת פוליטית לפסול זאת'? מובן מאליו שפוסלים את זה. העובדה שציפי לבני התרסקה בפוליטיקה היא סיבה להצטרף לנתניהו? לבני התרסקה בפוליטיקה משום שסירבה בתוקף לשמש כראש האופוזיציה. כשביבי תפקד כראש האופוזיציה, הגיע זמנו. את לא רוצה לדבר על ההתנחלויות? אל תדברי. בואי לא נדוש בעבר. אבל את חייבת תוכנית מדינית.
"אין יותר מה לדבר על התכניות של שנות התשעים – מתווה קלינטון, ז'נבה, כל זה נגמר. הזמן שחלף מחייב אותנו להגיע להסדר אזורי. ראית דוגמא להסדר כזה אחרי ההתקפה האחרונה בעזה. כדי להגיע להסדר, אתה צריך שתיים מתוך שלוש המעצמות האזוריות – טורקיה, מצרים ואיראן. אם אתה רוצה להגיע להסדר שתי מדינות, אתה חייב הסדר אזורי – שיחות רק מול אבו מאזן או החמאס לא יעבדו יותר. אנחנו חייבים לדבר עם כולם – עם הפתח, עם חמאס, ארדואן, מורסי. ישראל היא מעצמה, ומעצמה מדברת עם כל מדינה."
אתה מדבר בלהט רב על זכויותיהם של ערביי ישראל. זה בלט לעין גם ב'שמאל הלאומי', שאותו בחרתם לסיים בציטוט המאמר של עזריאל קרליבך, 'זעקי ארץ אהובה.'
יניב מהנהן. "המחנה הדמוקרטי בישראל, שצריך להקים מחדש, מבין שבתוך גבולות ישראל הריבונית חייב להתקיים שוויון מוחלט. הוא צריך לדעת שאף פעם לא הענקנו הזדמנות לשוויון כזה; שמגילת העצמאות המרהיבה, שהתנועה הקומוניסטית חתומה עליה, היתה טקסט מרהיב שלא עמד במבחן המציאות, כי מיד הוקם הממשל הצבאי.
"וכשהוסר הממשל הצבאי, וערביי ישראל יצאו להפגנה לאומית ישראלית – לא פלסטינית – ביום האדמה, כשהם צעדו עם דגלי ישראל (כפי שמעטים זוכרים היום), וביקשו את זכויותיהם האזרחיות, שלא יחרימו את אדמותיהם, הם חטפו פעם שניה אגרוף בפרצוף.
"האגרוף השלישי הגיע ב-1999. הם הצביעו בהמוניהם לאהוד ברק – מועמד ציוני, גנרל שרץ על סבנה, ומחבלים וסרבל וצל"שים – וגילו שבניגוד לכל ההבטחות, הוא הקים ממשלה שאין בה שר ערבי, שלא מתכוונת לקיים את ההבטחה שלה על שוויון בהשקעות בין המגזרים. ואז הגיעו מהומות אוקטובר. ושלטון שבו גם ראש הממשלה וגם השר לבטחון פנים יורה על אזרחים ערבים שבסך הכל חסמו כבישים. מה שעשו במחאת הקיץ לא פעם ולא פעמיים ואף אחד לא חשב לירות.
"ואז אתה מבין שאזרחי ישראל הערבים הרבה יותר נאמנים למדינה ממה שהיו יהודים במצב דומה. ואתה מתחיל להבין שאנשים כמו עזריאל קרליבך וזאב ז'בוטינסקי, שהוגדרו פעם כאנשי ימין, הם אנשי המחנה הדמוקרטי, לא הפאשיסטי."
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות