מערכת חינוך חילונית באמת יכולה להיות תחילת ההצלה. הבה נאמץ את הפילוסוף החילוני הראשון והחדשני מכולם. מותר לחלום, לא?

מערכת החינוך בישראל נמצאת בקריסה מתמשכת, היא מיושנת ולא מצליחה – לא מצליחה, כי נערי האוצר מכשילים אותה – אבל מעבר לכך, היא מחנכת לבערות ושנאת אדם. לציבור הדתי והחרדי יש מערכות חינוך משלהם, אבל אין זרם חילוני בחינוך: בן גוריון הקפיד להשמיד אותו. עוד יצאו לנו אנשים ולא יהודים, חס וחלילה. הציבור החילוני נאלץ להסתפק במערכת החינוך הממלכתית, שהיא מערכת דתית לייט. הגיע הזמן למשהו אחר. הגיע הזמן למערכת חינוך אפיקוראית.

מותר לחלום, לא?

האפיקוראים היו קבוצה יוצאת דופן בעולם הקלאסי. בעולם שנבנה סביב מעמד בעלי האדמות ונועד לשרת אותו, שהיו בו עבדים רבים ורוב האזרחים – נשים – היו אזרחים סוג ב’, האפיקוראים בנו בתי ספר וגנים שקיבלו את כולם. החל מימי אפיקורוס עצמו, במאה הרביעית לפני הספירה, אפיקוראים חינכו נשים ועבדים, ולימדו שכולם זכאים לחינוך.

התפיסה האפיקוראית פשוטה למדי. היא אומרת שהאלים אינם איתנו, אף פעם לא היו איתנו, לא יכלו להיות איתנו. האלים אינם בני תמותה, ותכונותיהם הן אלמוות (שאם לא כן, אינם אלים) ואושר. אושר, בתפיסה האפיקוראית, משמעו התרחקות מסבל. בהתאם, לאלים אין כל עניין במגע עם בני האדם: בני אדם סובלים, בהגדרה, ומגע איתם – האזנה לתפילות שלהם, למשל, והעת העתיקה השאירה לנו כמה תפילות מרטיטות, תחינות על ילדים חולים ששוברות לב גם היום – תביא לאל רק סבל. למה לו?

על כן, מה שיש לנו הוא לא אלים אלא דת: אמונות תפלות, לעתים קרובות ברבריות, שדורשות קורבנות וסבל. כהנים שחיים עבור עצמם בעיקר, ואין להם מה למכור לנו אלא אשליות. הפחד מן המוות העניק להם כוח: אבל כבר אפיקורוס ידע שהמוות והאדם אינם דרים בכפיפה אחת. כאשר האדם חי, המוות אינו מתקיים. כאשר המוות מתקיים, האדם איננו חי. כולנו נמות: שום דבר לא יסיר את הגזירה הזו. יש להיישיר מבט אל המוות ולחייך. בוא, יקירי. אין בך דבר שמפחיד אותי.

המטרה העיקרית של האפיקוראיות היא אטארקסיה, שלווה. משחר חיינו אנחנו מבעירים בתוכנו מדורות של פחד, ראש וראשון להם הפחד מן המוות. אבל, כאמור, אין פחד במוות, ואת מדורת הפחד עלינו לכבות. זו מטלת חיינו. היא לא פשוטה: אנחנו בשר ורוח וארוס, הכוח היוצר (”אני מורכב מארוס ואבק,” שר אודן), והרוח שבנו רואה את העולם, שמלא כל כך בסבל, ונבעתת. אל פחד: זה המסר העיקרי של האפיקוראים. מה שקרה, כבר עבר; הוא לא ישוב, אם כי זכרו יכול לבעת אותנו. העתיד – הוא עוד לא קרה, והוא בהגדרה בלתי ידוע. כל מה שקיים הוא הרגע: אחוז בו היטב, הוא חולף. למד אותו, אהוב אותו: לא יהיה עוד כמוהו.

שום דבר לא יותר מדי, אנחנו למדים; האמירה שהיתה חקוקה במקדש דלפי, שאנחנו נוהגים לתרגם כ”הכל במידה”. יהא הכל במידה: יותר מדי עונג יוביל לסבל. יש להמעיט בסבל, ולקדם את העונג – אבל, שוב, לא יותר מדי. לא להסחף אחרי העונג: הוא חולף. ועל כן, גם התרחקות מחיי הציבור: קל מאד להם להפוך לסבל מתמשך, למעורבות – הכרחית, אבל שוב, במידה – בענייני הציבור להתהפך לציד תהילה. ותהילה, אף פעם אין בה די: היא תמיד רוצה עוד. וגם זה מקור לסבל. התרחק גם מן העושר: גם הוא תמיד רוצה עוד, גם הוא יזכיר לך שלשכן יש מכונית יפה יותר, סמארטפון חדשני יותר. חיה במידה: מה שאתה צריך, ומעט עונג, אבל לא הרבה מעבר לזה. מרבה נכסים, מרבה דאגה. דע שהכל חולף: השתדל ליהנות.

הטוב העליון הוא ידידים ואהבה. לאו דווקא אהבת בשרים: זו, שוב, רוצה עוד, והרצון גורר סבל. אין שום דבר חשוב יותר מידידים, ודאי לא הקרה שבמפלצות הקרות, המדינה. היא לא תנחם אותך בלילה, היא לא תענה על ספקותיך, היא רק תתבע ממך עוד ועוד. התייחס היטב לכל בני האדם: כולם – גברים, נשים, גאים, טרנסים – שווים, כולם סובלים, סבל שרק לעתים רחוקות אתה מודע לו: כל אדם (וזה מגיע קודם, מאפלטון) מנהל מאבק קשה מדי יום, מאבק שאתה לא מכיר. גלה חמלה. צניעות. דע את עצמך, ודע שאינך יכול לדעת את האחר, אלא אם הוא ידידך.

ומכאן, הצעה צנועה לעקרונותיה של תכנית חינוך. מבנים נאים, קבוצות לימוד של שמונה עד עשרה משתתפים בלבד, כשמטרות הלימוד הן:

קרוא וכתוב. נשמע מובן מאליו, אבל רמת האוריינות יורדת מדור לדור. צעירים רבים לא מסוגלים לקרוא טקסטים שנכתבו אך לפני שנים מעטות. הכירי לתלמידיך את היופי שבשפה, למדי אותם את היפים בטקסטים שאת מכירה, והסבירי את היופי שבהם. דקדוק יביא אחר כך: עם הקריאה, התלמיד יבין את הדקדוק.

זיהוי רגשות: את כועסת? זה בסדר. מותר לכעוס. אבל האם הכעס מועיל לך? לאט לאט, בשעות ארוכות ובחיוך, למד אותה כיצד לזהות את רגשותיה, לא להתכחש להם אף פעם אבל להבין כיצד הם פועלים עלינו. כעס, הגרוע שברגשות, יכול להיות מוצדק: פגעו בך, השפילו אותך. אל תדחיקי את העובדה הזו, אבל למדי שההשפלה חולפת – הרגע ההוא כבר עבר, את משחיתה רגע אחר כאשר את מחזירה אותו, ומספר הרגעים שזמין לך מצומצם – ושאת תהיי גם אחריו. רגשות יכולים להיות חיוביים; נצלי את אלה, זכרי את אלה, משכי אותם חזרה אליך ברגע קשה. השליליים מזיקים לך: זהי אותם, תני להם לחלוף דרכך, ושחררי את עצמך מהם.

קל? ממש לא. זו אולי המטלה הקשה בחיים, וגם האפיקוראי המלומד ביותר ייכשל לא מעט. אבל אם תלמדי את זה בגיל צעיר, ותתרגלי את המאבק הזה, המאבק הבא יהיה קל יותר.

מה מעניין אותך? אתה נמשך להנדסה? מצוין. היסטוריה היא זו שמושכת את תשומת לבך? הנה, יש לנו ספרים מצוינים פה. למד מה שאתה רוצה, לא משהו שהוכתב על ידי פקיד משרד החינוך. שאל, ואני אענה – ואם לא אדע, אומר שאינני יודע, ואשתדל למצוא עבורך אדם שיודע. אתה מעוניין להכיר מתמטיקה? מעולה. היא דוחה אותך? זה בסדר גמור. היא מפחידה אותך? בוא נלמד איך להתגבר על הפחד הזה יחדיו. אתה אדם יחודי, שונה מכל בני האדם האחרים. אנחנו לא חיים יותר בימי נפוליאון, בימים ששר החינוך שלו אמר בגאווה שהוא יודע מה כל תלמיד לומד בכל כיתה בכל רגע נתון. בני אדם אינם יחידות יצור, והם אינם אמורים להיות חומר גלם לשוק.

היי עדינה עם אחרים: את יודעת שמדי פעם את סובלת. גם הם. את לא מכירה את פחדיהם וסבליהם: הם בני אדם יחודיים כמוך. היי זהירה, עדינה, איתם. לעולם אל תגרמי סבל ואל תוסיפי על סבל. גם לא למי שגרם לך סבל: הוא לא פגע בך, הסבל שבו נפלט החוצה ופגע בך. אבל, אם הוא שב ופוגע בך, התרחקי ממנו. אם הוא איננו מסוגל להתנצל, חפשי לך ידידים אחרים. וזכרי: כל בני האדם שווים. גם אלה שאורחות חייהם זרים לך לחלוטין. אינך נעלה על איש. ומוריך לא נעלים עליך: יש להם יותר נסיון, זה הכל. ונסיון הוא רק זמן שחלף.

מדיטציה: כן, כן, אני יודע – זה מסובך. ובכל זאת אתה צריך להתאמן בה. החיים המודרניים מפציצים אותנו במידע וברגשות – חלק ניכר מהם רגשות מהונדסים על ידי הגרועים שבבני האדם, הפרסומאים, שמטרתם היא להצית בך רגשות מזויפים כדי לרמות אותך לרכוש משהו שאינך צריך. שב עם עצמך, עצום עיניים. המוח ישתולל, הוא רוצה את הגירויים שלו. זה בסדר: הוא משרת אותך, לא אתה אותו. נשום עמוק, ועשה כמיטב יכולתך לא לחשוב על כלום. העולם עדיין יהיה שם כשתפקח את עיניך, אבל אתה תרגיש טוב יותר, ותדע לשלוט טוב יותר בגירויים שמתקיפים אותך מכל עבר. למד לבודד את עצמך מסביבה רעשנית. אל תניח לה להפציץ אותך.

הכירי את ידידיך: ידידים הם כל מה שיש לנו בחיים. הכירי אותם, צחקי איתם, בכי איתם. עזרי להם כפי שהם יעזרו לך. למדי להכיר את פחדיהם, עזרי להם להתמודד איתם. את חזקה יותר כשאת מוקפת בידידים, והם חזקים יותר כשאת לצידם.

הכר את מולדתך: אינך ולא היית מעולם טאבולה ראסה. נולדת במקום מסוים, בין אנשים מסוימים, חשיבתך נולדה משפה ספציפית. הכר את מולדתך כפי שהיא, על הסבל והעונג שבה. אל תתחבא מאחורי מיתוסים: מיתוסים הם שם אחר לדת, ותפקידה של הדת הוא להוליך אותך שולל. מולדתך מכוערת בעיניך? נסה להבין מדוע. איך תוכל לשפר אותה? האם הנסיון לשפר אותה יגרום לך יותר סבל מהנאה? האם הסבל שווה את המאמץ? כל אלה שאלות חשובות. הרהר בהן, דחה מעליך את ההיסטוריה הפלקטית שמטרתה לגרום לך לחשוב שאבותיך צדקו בכל או שהם קורבן גלובלי. אלה רק מחשבות שמניפולטרים שתלו בך. הכר את מולדתך כפי שהיא.

הכירי את האמונות התפלות: בדגש על אלו שחלחלו לעולמך, שנמצאים בו גם אם בשולי תודעתך – אינך ומעולם לא היית טאבולה ראסה, את נושאת זכרונות ורשמים של בני משפחתך ושכניך – ולמדי איך להתמודד איתן. למדי את האמונה התפלה הנפוצה בארצך, היהדות האורתודוקסית; הכירי את פשעיה ומפלצתיותה (ואת הפנינים הנדירות כל כך בה, כמו הסיפור על רבי רחומי); למדי לדחות אותה – אבל לא את מאמיניה. הם בני אדם כמוך, והם סובלים בדיוק כמוך. אבל אסור לך להניח לאמונה התפלה שלהם להשפיע על חייך ולנווט אותם. דעי את האויב, המפלצת שבדת. (בשנים עתידיות, עם מספר מספיק של תלמידים מהתרבות הנוצרית והמוסלמית, יש ללמד גם את האמונה התפלה שלהם.)

זה יעבור: מה שזה לא יהיה, זה יעבור. ויום אחד גם אתה תעבור. זה בסדר: הרצון לחיות לנצח הוא בסך הכל עוד צורה של פחד מהמוות. תחזה בסבל של קרובים אליך, כי אנחנו בני אדם, והוא ישבור את לבך. ושוב, זה בסדר. אבל זכור אותם כפי שהיו בשיאם. השתדל שכאשר יומך יגיע, ידידיך ואוהביך יזכרו אותך בחיוך, אולי גם בדמעה. הכל חולף. זה קשה. זה קשה מאד. ועדיין, כך זה. למד להשלים עם העולם. אחוז ברגע.

אנטי מיליטריזם: מהו צבא, אם לא מכשיר להנחלת סבל? תפקידו לשבור את האדם שבכם ולהפוך אתכם למכונת הרג, לכלי אלימותה של המדינה. השקר הישן ביותר של צבאות, ודאי של צה”ל, הוא הטענה שהוא מגן עליכם. זה נכון אך לעתים נדירות. אתם כבר יודעים שכל בני האדם זהים: דמיינו את סבלו של ילד שהצבא הורס את ביתו, של אם שבנה נחטף (”נעצר”), של אב שרואה את בניו מוכים וידו קצרה מלהושיע, של ילדים שרואים את השפלתם ועינויים של הוריהם, אחיהם, אחיותיהם, שכניהם; וסרבו. או מצאו דרך חוקית לא לשרת: בחרו בדרך שתגרום לכם פחות סבל. לסרבנות יש תפקיד חשוב בחברה האזרחית, אבל הזהרו במשיכה שלה למרטיריות.

עמוד לצד החלש: בעצם נוכחותך בבית הספר שלנו, אתה נהנה משלל מסחרר של פריבילגיות. הכר אותן, הכר בהן, ואחר כך עשה כמיטב יכולתך למען אלו שלא זכו לפריבילגיות שלנו. השתמש בפריבילגיות שלך עבורם.

אל פחד: פחד הוא הדבר שמחליש אותנו יותר מכל, ולעתים קרובות הוא מזיק לנו אף שהוא אך מקסם שווא. זהו פחדים – ולמדו איך להתמודד עליהם ולהתגבר עליהם.

למדי ענווה: את לא יודעת הכל. ושוב, זה בסדר: אף אחד לא יודע, ולא יכול לדעת, הכל. זהי את המקומות שבהם נוטה לומר דברים שאינם מבוססים, והססי. היסוס הוא טוב. היסוס מאפשר לך להכיר את עצמך.

הזהר בחיי ציבור: שום דבר לא יותר מדי. אל תהפוך למרטיר, לא תועיל לאיש כך. אל תמשך אל התהילה. אם תרצה לשפר את החברה, עשה זאת באמצעות ארגונים אזרחיים. הרבה יותר קשה להבחר לתפקיד ציבורי משאתה חושב – ובדרך תיאלץ כנראה לעשות פשרות שירדפו אותך. פשרות כאלו יהיו מקור סבל. התרחק מהם ובהתאם מחיים ציבוריים – אלא אם תגיע למסקנה שהסבל שלך ממצבה של מולדתך (או מולדות אחרות!) גדול מדי.

וזהו, בערך. שרי חינוך כנראה יפתחו ורידים כשהם יקראו את זה, ואם גדעון סער ולימור לבנת אכן יעשו זאת, כבר הרווחנו. אבל הציבור החילוני צריך להשתחרר מהאשליה שהוא רוב. הוא מעולם לא היה רוב, האמונה התפלה היהודית תמיד היתה חזקה מאד פה – ואיך לא? פה היא נולדה! מי השוטה שחשב שאפשר יהיה להשתחרר ממנה דווקא כאן? – והגיע הזמן שהמיעוט החילוני יתנהל כמיעוט, ידרוש את זכויותיו של מיעוט. ואולי, אולי, אחרי שנים ארוכות שבהן הוא יעמיד את האזרחים הטובים ביותר כאן, יוכל מכוח הדוגמא שיציב לרכוש לו את תמיכת הרוב.

ספק אם זה יקרה – אנחנו במולדתן של שתי אמונות תפלות גדולות, הנצרות והיהדות – אבל אם נעמיד תלמידים ראויים, נשים וגברים שיוכלו להישיר מבט אל המציאות ללא פחד, שיהיו המיטב בנו, הרווח כבר יהיה מספיק. מותר לחלום; החלופה לחלום גדול היא יאוש גדול יותר. דעו תקווה.

(יוסי גורביץ)