צריך להפסיק את הטירוף של נסיון השתלטות יהודי על חראם אל שריף. גם המציאות זקוקה להגנה

עבדכם הנאמן הגיע למסקנה, אי שם בשנות התשעים, שהפתרון הראוי לנושא האגן הקדוש בירושלים פשוט למדי: מטען גרעיני של כ-25 קילוטון. הבזק אחד, שבעתיים כאור החמה, והמורסה בלב ירושלים – המוקד לשפיכות הדמים הבלתי פוסקת שהיא המוזיקה הנצחית של החור הנתעב הזה – תנוקז בשניות. האבנים הקדושות יהפכו לזכוכית רדיואקטיבית, והטעות ההיסטורית של טיטוס (העובדה שהוא לא סיים את העבודה בירושלים, והשאיר חורבות שסביבן אפשר היה לבנות את המקום מחדש) תתוקן. ישנן, כמובן, מספר בעיות פרקטיות שמשאירות את הפתרון הזה בתחום הפנטזיה. בתור התחלה, סביר מאד להניח שהוא יגבה מחיר עצום בחיי אדם; שנית, יש להניח שהפנאטים הדתיים ברחבי העולם לא יבינו שזה אמור להיות הסוף של שפיכות הדמים, לא התחלה של סיבוב גדול נוסף; ושלישית, כמובן, ישנו הטאבו הראוי מאד על שימוש בנשק גרעיני, שאפילו חיסול מזבחות המולך רוויי הדמים האלה יתקשה להצדיק את הפרתו.

זו, בקצרה, פנטזיה מסוכנת. ולכולנו ייטב אם היא לא תמומש. אבל בציבור היהודי רווחת פנטזיה אחרת, מסוכנת הרבה יותר, והיא נחשבת למכובדת ביחס: בניה מחדש של בית מקדש יהודי במקום חראם אל שריף. האנשים שתומכים במהלך הזה יושבים בממשלה ובכנסת. ראש הממשלה נפתלי בנט סירב לפני שמונה שנים להתנער מחבר ברשימתו, ג’רמי למפל, שקרא לפיצוץ חראם אל שריף. לא שזה צריך להפתיע: בנט החזיק ברשימתו גם את אביחי בוארון, שקרא להקים מחנות השמדה “לעמלקים.” הטענה שבנט הוא אדם מתון היא פנטזיה לכל דבר.

השבוע הפריח בנט בלון ניסוי: הוא טען שליהודים יש זכויות פולחן בחראם אל שריף. הבלון יורט תוך שעות על ידי הממשל האמריקאי וממלכת ירדן, שהר הבית נתון לניהולה באמצעות הוואקף, כחלק מהסכמי השלום עם ירדן: בנט חזר בו ודיבר על “זכויות ביקור.” הסמכות של ירדן בהר הבית היא אולי המהלך הגאוני ביותר של יצחק רבין, דרך לניטרול מוקש משיחי רב עוצמה, וזו בדיוק הסיבה שסיעות הימין הדתי הצביעו נגד השלום עם ירדן. אבל הממשלות שבאו אחריו נסחפו אחרי המשיחיים. אריאל שרון עלה להר הבית, ולא רק דלתות השאול נפתחו שם, אלא גם הדרך להגשמת הפנטזיה המשיחית האולטימטיבית.

המשיחיים טוענים שבניית המקדש תביא את המשיח, ושהיא מימוש זכות היסטורית של העם היהודי ולמעשה תכלית קיומו. התפיסה הזו לא מוגבלת לאנשים דתיים. רונן שובל, המייסד של אם תרצו ואחד הבודדים בארץ שמסתובב עם חותמת “פאשיסט” של בית משפט, מי שלכאורה כל ישותו היא “לאומיות”, כתב לפני מספר שנים שהר הבית (כך מכנים היהודים את חראם אל שריף) “הוא הלב הפועם של עם ישראל מבחינה רוחנית, ולכשיקום הבית השלישי הוא יהיה גם הלב הפועם של עם ישראל מבחינה פיזית […] אין אנו יכולים להסתפק רק בשריד מקדשנו [הכותל – יצ"ג]. עלינו לשוב ולעלות להר, ושוב לשוב לעלות אליו.” שובל קרא להקים את בית המקדש מחדש.

המשיחיים שמנסים לקבוע יתד בחראם אל שריף עושים, כמנהגם, שימוש סוטה בשיח הזכויות: לכאורה יש להם “זכות פולחן” שם. לא, אין להם. לאף אדם דתי אין זכויות במתחם של דת אחרת. וכאן, ברשותכם, אכניס לשיח הישראלי, בניגוד למקובל, עובדות היסטוריות. חראם אל שריף נבנה באמצע המאה השביעית. להוציא הפרעה קצרה ביחס, שבה נתפס על ידי פולשים זרים, הוא היה מתחם מוסלמי במשך 1,400 שנים. כלומר, משמעותית יותר זמן משעמדו במקום המקדש היהודי הראשון והשני גם יחד.

להיסטוריה הזו יש משמעות. למציאות יש משמעות. יש להן הרבה יותר משמעות ממאווי לב של אנשים אחרים. העובדה שפעם עמד במקום מקדש יהודי לא מקנה ליהודים שום זכויות במקום. העובדות הן שבמשך 1,400 שנים המקום הוקדש לקבוצה אחרת, ושאי אפשר לבנות מקדש יהודי במקום מבלי לחלל את הנוכחי. עצם התפיסה הזו מופרכת: כביכול יש קבוצה אחת בעולם שההיסטוריה לא חלה עליה, שיש לה זכויות רכוש קונקרטיות על-זמניות.

אבל, כמובן, התפיסה המופרכת הזו עומדת בלב התפיסה הציונית עצמה. התנועה הציונית עצמה היתה תנועה משיחית כמעט מראשיתה: ב-1906 היא דחתה את הצעת אוגנדה, והחליטה שיהודים שרוצים להקים לעצמם מולדת שאיננה בציון (הטריטוריאליסטים הנשכחים כיום) אינם עוד חלק מהתנועה הציונית. אם מטרת התנועה הציונית היתה רק לספק מקום מוגן ליהודים, היינו מנהלים את הדיון הזה בקניה/אוגנדה – כנראה תוך כדי מלחמת גרילה אכזרית בתושבים המקומיים. אבל, כידוע, המשיחיות ניצחה את הפרקטיות. הציונים טוענים עד היום שהעובדה שחלק מהיהודים ישבו כאן תחת השלטון הרומאי מעניקה לכל יהודי זכויות בארץ שאין לילידיה. מבין הטענות הקולוניאליסטיות, זו כנראה ההזויה מכולם; אבל היא האידיאולוגיה הרשמית של ישראל.

שיח עיוות הזכויות של המשיחיים לא חדש במיוחד. האנשים האלה טוענים שישראל הוקמה לא מכוח החלטת האו”ם 181 (שקובעת הקמת מדינה פלסטינית על חלק גדול משטחי פלסטינה המנדטורית), אלא מכוח החלטת סן רמו. על הקשקוש הזה כבר כתבתי כאן. הגנבים חסרי המנוח האלה מתעלמים מעובדות לא נוחות, כמו למשל שהחלטת סן רמו לא התייחסה למדינה יהודית אלא ל”בית לאומי”, ולא בגלל שמנסחי ההחלטה לא ידעו איך לאיית “מדינה”; וגרוע מכך, מהסיפא של ההחלטה, שקובע ש”מובן וברור שלא ייעשה דבר אשר עשוי לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של קהילות לא-יהודיות קיימות בפלסטינה, או בזכויות ובמעמד הפוליטי ממנו נהנים יהודים במדינות אחרות,” ההדגשה שלי. הליסטים של יש”ע רוצים לעשות בחראם אל שריף את מה שכבר עשו במסגד האיברהימי (המכונה מערת המכפלה): לשלול את זכויותיהן הדתיות של הילידים ולקחת לעצמם זכויות שאין להם. שלי שלי, שלך שלי. מידת סדום.

ההשתלטות על חראם אל שריף ובניית מקדש, מסתירים המשיחיים מכלל האוכלוסיה, היא לא המטרה; היא אמצעי אל המטרה. המטרה היא בוא המשיח. המשיחיים מאמינים שהקמת המקדש תעורר את מלחמת גוג ומגוג, ובזה הם כנראה צודקים, והתוצאה תהיה חורבן מוחלט פה. ואז לאלוהים לא תהיה ברירה אלא להתערב, להציל את שארית הפליטה, ולהביא את יום הדין הגדול והנורא.

הדברים האלה נכתבים שבוע אחרי תשעה באב, זכר לנסיון המשיחי הגדול האחרון לאלץ את החבר המדומיין בשמיים לחזור לתוך ההיסטוריה ולחלץ אותם. הם האמינו שאלוהים לא יוכל לעמוד בחרפה של הריסת ביתו; הוא יהיה חייב להתערב. התוצאה היתה חורבן מוחלט: מניין ההרוגים היה עצום ורוב הערים, ביניהן ירושלים, נהרסו. על פי יוספוס והמקורות התלמודיים כאחד, הכהנים האחרונים התאבדו בקפיצה אל האש. ברוך הסורי כותב שהכהנים השליכו את מפתחות המקדש אל השמים: “מאחר ולא נמצאנו ראויים, שמור אתה על ביתך”, אגדה שהתלמוד השוגה-תמיד ייחס אחר כך לבית ראשון.

ההיסטוריה נעה בכיוון אחד, קדימה; והיהדות הרבנית, אחוזת פוסט טראומה, מנסה שוב ושוב לשחזר את האירוע בתקווה שהפעם דברים יהיו אחרת, שאפשר יהיה להחזיר את ההיסטוריה לאחור, להביא תיקון. ואנחנו צריכים לסרב בכל תוקף להיות קורבנות חדשים על מזבח ישן – ולהשתחרר מהפנזטיה הקטלנית כל כך, כביכול יהודים אינם חלק מההיסטוריה.

“אבל אני אינני חול אשר על שפת הים,

ואני לא מקיים הבטחות שנתן אלוהים לאברהם. […]

אברהם, יצחק ויעקב נחים עתה בשקט בקברם,

ולי אין חשק לחפור גם את הקבר שלי לצידם.” (חנוך לוין, אני לא מקיים הבטחות שנתן אלוהים לאברהם)

(יוסי גורביץ)

לחוק האזרחות אין, ולא היה, כל קשר לצרכי בטחון. השבוע הודה יאיר לפיד שהמטרה היא משטור דמוגרפי, ולא שם לב שבכך אישש שישראל היא משטר אפרטהייד

בצירוף נסיבות מוצלח, הפילה האופוזיציה את חוק האזרחות בהצבעה השבוע. חוק האזרחות, נזכיר, מונע מפלסטינים אזרחי ישראל את האפשרות להעניק מעמד לבני זוג פלסטינים שאינם ישראלים. יהודי שמתחתן עם יהודיה מפנסילבניה יעניק לה בכך זכויות אזרחיות פה; אם יתחתן עם נוצריה בפלורידה, היא תקבל תושבות – אם כי משרד הפנים צפוי לחרוק שיניים; אבל החוק מנע מפלסטינים ישראלים שנישאים לפלסטינים אחרים להעניק להם זכויות פה. חשוב לציין: החוק לא חל רק על פלסטינים מהגדה המערבית והרצועה, אלא על פלסטינים בכלל, כולל למשל פלסטינים ירדנים.

החוק הוא טכנית "הוראת שעה": הכנסת ידעה שבג"ץ לא יוכל לבלוע חוק כזה כחוק קבוע, משום שהפרת הזכויות מהותית מדי. אבל בג"ץ הוא כמו מלאך המוות היהודי, טמבל עיוור, כך שכל זמן שמדובר ב"הוראת שעה" שמאושרת מדי שנה, הוא חי איתה. אחרי הכל, אלה לא הילדים של שופטי בג"ץ שיושפע ממנו.

במהלך השבועות האחרונים היתה הרבה קשקשת על כך שלחוק הזה יש חשיבות בטחונית. כמו בכל פעם שישראל טוענת שצורך בטחוני, בסופו של דבר מדובר בצורך אפרטהיידיסטי. השבוע אמרה איילת שקד במפורש שהמטרה של החוק היא דמוגרפית. אבל אין מביאים ראיה מן היודו-נאצית. נפנה, אם כן, אל איש המרכז הרדיקלי המובהק, שר החוץ יאיר לפיד: הוא אמר השבוע ש”לא צריך להסתתר מן המהות של חוק האזרחות. הוא אחד הכלים שנועדו להבטיח רוב יהודי במדינת ישראל.”

המשמעות של דברי לפיד היא שלישראל יש צורך ברוב יהודי; ושלשם הרוב היהודי הזה היא לא תתבייש לפגוע בזכויות הבסיסיות של אזרחיה הפלסטיניים. הוא לא אמר במפורש, אבל המשמעות של דבריו היא שיש ציבור במדינה שיש לו את כל הזכויות, מי שיצא מרחם אשה יהודיה, ויש מי שיש לו רק זכויות חלקיות. יש מי שיש לו זכויות אזרחיות וזכויות קיבוציות, ומי שיש לו רק זכויות אזרחיות, גם הן חלקיות, ושיגיד תודה.

אפשר היה לשאול מה עוד מוכנה ישראל לעשות כדי לשמור על “רוב יהודי”. האם, למשל, היא תבצע טיהור אתני, במקרה שמספר האזרחים הפלסטינים יעלה על הנדרש על פי תפיסה דמוגרפית כלשהי? אחרי הכל, אנחנו מדברים על האיש שלפני שמונה שנים כתב ש”אחרי הפלשתינאים נצטרך להתמודד עם ערביי ישראל, כי הם לא מתים עלינו.” לפיד אמנם העתיק אז מטור קודם שכתב, אבל כשפרסם את הדברים הוא כבר היה שר האוצר. מהטקסט הזה ברור מי מבחינתו הקהל שלו (יהודים) ומי מיעוט נסבל בקושי.

אפשר להאמין שלפיד לא הבין מה הוא אומר: ש”יהדות ודמוקרטית” היא בלוף, כי הדמוקרטיה תמיד תכנע לפני היהדות. שישראל עדיין נמצאת בתפיסה שבטית ואין לה תפיסה לאומית. שישראל היא מדינת אפרטהייד ובהכרח תהיה מדינת אפרטהייד, כי הצו המרכזי של קיומה הוא עליונות יהודית – זו המשמעות של “מדינה יהודית”, שמזה 70 שנים ויותר לא מצליחים לצקת לה תוכן אחר. מדינה שבה היהודי הוא אדון וכל השאר הם אורחים שצריכים לומר תודה.

כאילו לא היה כאן עם יליד. כאילו אין למקום המעונה הזה היסטוריה ארוכה, שרובה המכריע איננה היסטוריה יהודית. כאילו אפשר, בשם הרצון לחבר בין התנ”ך והפלמ”ח, לדלג על 1,900 שנים ולהחליט שהן אינן היסטוריה, רק סרח עודף שצריך להעלים. ישראל תמיד תהיה מדינה של יהודיה, ותמיד תהיה מפוחדת עד מוות מן הזר.

הפחד הוא כפול: ראשית, הפחד הבסיסי מן היליד שנושל ושעודו איתנו (צפו בפירכוסים ההיסטריים כשעולה הנושא של זכות השיבה, כביכול ליהודים יש זכות שיבה מיתית אחרי 2,000 שנים ולפלסטינים אין זכות היסטורית כזו אחרי 70 שנים), שהוא משותף לכל החברות של קולוניאליזם של מתיישבים (settler colonialism). הליסטים יודע שהוא ליסטים. מכאן החשש שכל דריסת רגל של המנושל תביא לאובדן של המנשל – אחרי הכל, המנשל יודע שהוא עצמו ביצע טיהור אתני, והוא משליך את מה שעשה על קורבנותיו.

והשני הוא הפחד היהודי העמוק מכולם: שהיכרות עם הזר תביא לאובדן הזהות היהודית. אחרי הכל, רוב היהודים לאורך ההיסטוריה עשו בדיוק את זה: הם השתקעו בחברות שבהן חיו, ותוך זמן לא רב הם לא היו יהודים יותר. בסופו של דבר, החשש היהודי הבסיסי הוא שהזהות שלו תלושה, שכל מגע עם תרבות זרה יחסל אותה. ואכן, צריך להודות שהיהדות האורתודוקסית היא לא בדיוק הסחורה הלוהטת ביותר בשוק הרעיונות.

אלא שלפחדים האלה, שהיהודים הישראלים מקרינים על סביבתם, יש קורבנות של ממש – המיעוט היליד. ומאחר ואין למדינה היהודית קיום אלא כמדינת אפרטהייד; מאחר והיא איננה מסוגלת להכיל את כל ילדיה של המולדת, הגיע הזמן להעביר אותה מן העולם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מקרה אביתר מזכיר שוב שאין שום התכנות לפינוי התנחלויות, ושכל זמן שהשמאל ייצמד אליו הוא יישאר בלתי רלוונטי

ממשלת בנט-שקד, בתמיכתה בשתיקה של מרצ, החליטה בשבוע שעבר לפנות את המתנחלים מאביתר – אבל להפוך בפועל את המאחז להתנחלות. הדרך לכך תהיה בשטיק הישן של הכרזה על “בסיס צבאי” והקמת “ישיבת הסדר” במקום; שניהם אמצעי לעקוף את חוקי הכיבוש, שלא מרשים תפיסה של קרקעות אלא לצורך צבאי. הצורך הצבאי, כמו כמעט תמיד, הוא פיקטיבי: במקום היה בעבר בסיס של צה”ל, והוא פורק. המטרה של המהלך היא למנוע ממובלעות פלסטיניות להגיע זו אל זו. זו הסיבה שצה”ל תמך בהקמת אביתר, עד כדי סיוע פיזי להקמת המאחז, וזו הסיבה שצה”ל הרג ארבעה פלסטינים שמחו על הקמתו.

השתיקה של מרצ בנושא תוביל, בוודאות קרובה, להקמת מאחזים דומים מסוג זה – כל זמן שצה”ל יתמוך בהם. אחרי הכל, זה עבד פעם אחת. התקדים נוצר. מה שמביא אותנו לחלום באספמיה של השמאל הציוני: פינוי התנחלויות. זו הדוגמה הרשמית של מרצ: אני מאמין באמונה שלמה בפינוי ההתנחלויות, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא. וכל זמן שמה שנשאר מהשמאל הישראלי ייצמד לעיקר האמונה הזה, נצטרך להמשיך לדבר על “מה שנשאר מהשמאל הישראלי”, כי מחנה שמנותק מהמציאות לא יוכל לשנות אותה.

נתחיל מהעובדות. תלוי איך סופרים, יש בערך 400,000 מתנחלים בשטחים הפלסטיניים הכבושים, יותר מ-500,000 אם מכלילים את ירושלים. יש לנו מידע אמפירי על היכולת לפנות התנחלויות. בשנת 2005 פינה צה”ל מרצועת עזה 8,000 מתנחלים. הוא נזקק לשם כך לסד”כ של 50,000 חיילים. יתר על כן, הרצועה היא שטח קטן יחסית ומתוחם יחסית. כדי לפנות 400,000 מתנחלים, יזדקק צה”ל ל-2,500,000 חיילים. אין לו את החיילים לשם כך.

יתר על כן, צה”ל לא רוצה לפנות מתנחלים בגדה. הסיבה לכך היא בעיקרה שבעשורים האחרונים, צה”ל נשען על חיילים חובשי כיפות ביחס הגדול על שיעורים באוכלוסיה ליחידות הקרביות ולקצונה שלו. ההתנתקות ב-2005 כמעט והובילה למרד צבאי; נסיון לפנות את הגדה יביא מרד כזה בוודאות קרובה. כשאנחנו מדברים על צה”ל כצבא הגנת ההתנחלויות, אנחנו נוטים לשכוח את ההשענות שלו על מתנחלים ותומכים. נוצרת כאן סינתזה שמזכירה את זו בין הצבא הצרפתי באלג’יר ובין המתנחלים שם – סינתזה שכמעט והפילה את הדמוקרטיה הצרפתית. לאחרונה היו יסודות דמוקרטיים הרבה יותר מוצקים מלזו שלנו.

כמו כן, לישראל אין יכולת להסכם שיתבסס על חילופי קרקע בתמורה להשארת התנחלויות בגדה. אולמרט גילה בשעתו שגם אם יפונו רוב ההתנחלויות, אין לישראל 3% של קרקע לתת לפלסטינים. מכאן עלה הרעיון ההזוי שמצרים היא זו שתתן לפלסטינים שטחים בסיני. ושוב אנחנו מפליגים אל מחוזות הפנטזיה: כאילו הלאומיות המצרית תפתור את בעיותיה של ישראל, כאילו ששטחים בסיני יספקו את הלאומיות הפלסטינית, כאילו שיש בכלל משהו שאפשר לעשות עם דיונות בסיני.

שנית, אין יותר רשות פלסטינית שאפשר לדבר איתה על הסכם שתי מדינות. גם אם נניח לרגע לנושא עזה, שיעור התמיכה באבו מאזן ירד לאחרונה לשמונה אחוזים בלבד. הנתון הזה נכון לתקופה קודם לרצח הפעיל ניזאר בנאת, שהוכה למוות בעודו במשמורת של הרש”פ. המהומות שפרצו בעקבות הרצח ערערו עוד יותר את התמיכה ברשות, שהפכה למשת”פ ישראלי. בהיעדר בסיס לגיטימציה, היא נשענת על כידונים ושוטרים חשאיים – לרבות כידונים ושוטרים חשאיים ישראלים. כל הסכם שהרש”פ תגיע אליו עם ישראל ביחס לשתי מדינות לא ייהנה מלגיטימציה.

בסקר שנערך לפני כשנה – אמנם, בתקופת השפל של הפנטזיה של “הסכם המאה” – רק 14% מהפלסטינים בגדה תמכו בפתרון שתי המדינות, בעוד 66% תמכו במאבק לשחרורה של כל פלסטין. סבב ההתקפות הישראלי האחרון על רצועת עזה רק חיזק את התמיכה בחמאס, משום שהוא הבהיר שלרש”פ אין פרטנר ישראלי לסיום הכיבוש. וזה, שוב, קרה לפני רצח בנאת.

יתכן שפתרון שתי המדינות היה ישים מתישהו, אבל בוודאי לא אחרי 1999 וכנראה שלא עוד הרבה קודם. מירון בנבנישתי הקים עליו הרבה שמאלנים טובים כשכתב ב-1988 שאין אפשרות ליישם את פתרון שתי המדינות, אבל רבים יותר התעלמו מהחלק השני של דבריו: שמדינה אחת כבר קיימת בפועל.

והוא צדק. ישראל שולטת בשטחי 1948, בגדה המערבית, בירושלים המוגדלת וברצועת עזה. היא שולטת, בקצרה, בכל השטחים של פלסטינה המנדטורית (ובכמה שלא היו בשליטתה, כמו הגולן, אבל נניח לזה כרגע). בשטח קיימת מדינה אחת, כשפקידים וקצינים ישראלים קובעים מה יקרה בה. למיעוט של התושבים בין הים לירדן יש זכויות פוליטיות ואזרחיות מלאות, והם כולם יהודים. כפי שמזכירים לנו חוק הלאום והקדימון שלו, חוק האזרחות, לפלסטינים ישראלים יש אזרחות חלקית בלבד.

יש מדינה אחת. מתקיים בה משטר אפרטהייד. זו המציאות. חלוקה לא רק בלתי אפשרית, היא גם תהיה בוודאות קרובה אסון. חלוקה, אחרי הכל, היא הפתרון הקולוניאליסטי שנכשל בהודו, קפריסין, פלסטינה עצמה וכמעט בכל מקום אחר שניסו אותו. ההגיון הפנימי של חלוקה הוא השאיפה לטוהר: אנחנו כאן, הם שם, בלי שעטנז. וככזה לא רק שהוא לא מעשי, הוא גם לא מוסרי.

נותר רק פתרון אחד: מדינת כל אזרחיה, לכל התושבים בין הים לירדן. וכל זמן שהשמאל הישראלי ימשיך להתעסק בפנטזיות על חלוקה ושתי מדינות, הוא יישאר בלתי רלוונטי. כי אף שהציבור לא מוכן להכיר במציאות, הוא מודע לה. תפקידו של השמאל הוא לעורר את המודעות ולהביא להכרה. והוא לא יוכל לעשות את זה, כל זמן שהוא-עצמו שוגה באשליות. הגיע הזמן להתעורר. הדברים רק מתדרדרים והם לא ישתפרו באמצעות מפת דרכים שמזכירה יותר את נרניה מאשר את המציאות שאנו חיים בה.

ועוד דבר אחד: היום למדתי שפושע המלחמה ועד השקר, האלוף איתי וירוב, הוא ראש המכללות של צה”ל. הגיוני, בהתחשב. פשעי מלחמה ושקרים מייצגים היטב את ערכי צה”ל. עוד על וירוב, כאן.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. ניתן לתרום סכום קבוע, על פי שיקולכם, באמצעות פטראון.

(יוסי גורביץ)