איתי וירוב, או למה אנחנו צריכים את שוברים שתיקה
העדות של אל”מ וירוב ב-2009 וגלגוליה מסבירות כל מה שצריך להסביר על הכחשת האלימות של צה”ל
“יכול להיות שמעמידים אותם בקיר, ושמים עליהם אזיקונים או פלנלית, וכן יכול להיות ואני סומך על שיקול דעת של מפקדים, שמישהו נתן סטירה או כאפה, איך שלא קוראים לזה.” (אל”מ איתי וירוב מעיד בבית המשפט הצבאי במשפט סגן מלול ומסביר שהוא סומך על שיקול הדעת בהתעללות בעצירים כפותים. ההדגשה שלי.)
בימים אלה אנחנו נמצאים, כמו כל חודשיים בערך, בלב עוד התקפה ממשלתית מכוונת על שוברים שתיקה. הפעם, הצטרף גם שר הבטחון, בוגי “משה” יעלון, להתקפה ורמז שמדובר בארגון של בוגדים. כהרגלו של הנחש בנעליים הגבוהות, הוא הקפיד להגן על עצמו ולהוסיף את המילה “אם.” כתבים מדיניים הגיבו בתדהמה על מה שנראה כפליטה של מי שנחשב לסמן השפוי של ממשלת נתניהו, ושכחו שיעלון מעולם לא היה כזה. מדובר, אחרי הכל, במי שהגדיר את שלום עכשיו כ”ווירוס” רק לפני שבע שנים (בכנס של משה פייגלין, אגב) ומי שכרמטכ”ל הורה על הפשיטה של מצ”ח על תערוכת שוברים שתיקה.
אז איך הצליח יעלון לבנות לעצמו תדמית של מתון? כרגיל אצל הנחש בנעליים, הכל אישי. הוא הסתכסך עם נפתלי בנט ועל כן הוא נכנס בציבור של בנט. בשנתיים האחרונות, פתאום יעלון התחיל לבדל את עצמו מהמתנחלים ודיבר קוממיות על חשיבות שלטון החוק. זה היה מפתיע למדי למי שזכר איך הרמטכ”ל יעלון לא הצליח לפנות מאחזים. אבל לאחרונה הבין כנראה יעלון – הוא אף פעם לא היה השרוך החד במגירת הנעליים – שבלי המתנחלים אין לו בעצם בסיס פוליטי, אז הוא תקף את המטרה שכולם נהנו לחבוט בה.
אבל הנושא הוא לא האופורטוניזם הפוליטי של אחד האנשים הבזויים בפוליטיקה הישראלית, הנושא הוא אל”מ וירוב.
כמה פעמים יצא לך להרביץ לפלשתינאים?
עד: לא סופרים את זה.
תובע: 10 אלף? מאה?
עד: לא הגעתי לעשרת אלפים.
תובע: כמה יצא לך?
עד: אני חושב, פעמים בודדות. (אל”מ וירוב מעיד במשפט סגן מלול)
ב-27.9.08 תקף סגן אדם מלול מחטיבת כפיר פלסטיני מהכפר קדום, לאחר שזה מחה על החיפוש הבלתי חוקי שביצעו בו מלול וחמושיו. הפלסטיני הגיש תלונה, באמצעות ארגון יש דין (גילוי נאות: הח”מ כותב את הבלוג של יש דין). לרוע מזלו של מלול, דווקא בכוח שלו נמצא חייל מצפוני שהסכים להעיד בפני מצ”ח על מה שקרה שם. מלול מצא את עצמו בפני בית דין צבאי. הוא הביא, כעדי הגנה, את המג”ד שלו, סא”ל שמעון הרוש, ואת המח”ט שלו, אל”מ איתי וירוב. בעדותם בפני בית המשפט, אישרו שני הקצינים שבחטיבה שלהם היה נוהל של “תשאול”, במסגרתו הורשו סתם חמושים להכות ולהתעלל בפלסטינים בלתי מעורבים כדי להוציא מהם מידע.
“לא פעם רמת האגרסיביות כלפי אדם שאיננו מעורב מציפה מידע שמביא אותנו אל המעורב עצמו… בכל אמצעי הלחץ שאנחנו מפעילים, רובם המכריע מופעל כנגד אוכלוסיה שאיננה מעורבת.” (סא”ל הרוש מעיד במשפטו של מלול, ההדגשה שלי.)
וירוב והרוש העידו בבית המשפט כמסיחים לפי תומם: הם באו להגן על אחד הפקודים שלהם ולא היססו לחשוף את הצורה שבה ניהלו את החטיבה. שניהם גם העידו על מה שמכונה נוהל “לבנת שיבוש”: הכניסה לכפר במטרה לשבש את חיי התושבים. הנוהל הזה מוכר לכל חמוש ששירת בשטחים. הוא גם בלתי חוקי למשעי. כפי שמראה הפוסט הזה, חיילים וקצינים עד רמת החטיבה מכירים את הנוהל ויודעים שמדובר בנוהל לא כתוב. באוגדה, מצד שני, כבר מכחישים את קיומו. ומצ”ח לא חוקרת מעל רמת האל”מ. החוקרים יודעים מה ימצאו ולאיפה אסור להם ללכת. אבל במהלך משפטו של מלול, וירוב והרוש מדברים עליו יחסית בחופשיות.
עד שארגון יש דין דרש להעמיד לדין את וירוב והרוש על מתן פקודות בלתי חוקיות, כפי שאפשר לראות בעתירה הזו. פתאום, הכל השתנה. כפי שכבר הראיתי בפרשת וירוב, אחרי העדות של וירוב שיבחו אותו כתבים צבאיים כמי שלא מהסס להגן על חייליו ולומר אמת קשוחה לבתי המשפט.
ואז הסתבר שכמו תמיד, וירוב – שהיה אמיץ מאד בהכאת פלסטינים כפותים, כפי שהודה בשעשוע מסוים בעצמו (ראו למעלה) – היה הרבה יותר פחדן כשמדובר בהגנה על הקריירה שלו. הוא שינה בפתאומיות את עדותו. פתאום, הוא בכלל לא זכר שהוא נתן לחמושים שלו לגיטימציה להכות אנשים כפותים. בית המשפט הצבאי שם לב שמרמים אותו, ונכנס בו.
אבל לא הדיח אותו.
העתירה לבג”ץ בדרישה לחקור את וירוב חקירה פלילית התייתרה ברגע שהפרקליטות הצבאי הראשי, אביחי מנדלבליט, הודיע שחקירה כזו תפתח. לפני העתירה, מנדלבליט עמד על הרגליים האחוריות בסירוב לחקור. כשהוא הסתכן בכך שתהיה פסיקה של בית משפט מאולף חלקית בלבד, בג”ץ, הוא העדיף לפתוח בחקירה.
מה קרה בבית המשפט הצבאי בתיק מלול? מאד פשוט. כמו במקרה של פושע מלחמה אחר, סא”ל נריה ישורון, קצין בכיר השתחץ בפשע מלחמה בפומבי עד שמישהו שם לב שרגע, מדובר בפשע מלחמה והרגע הפללת את עצמך. ישורון התפאר בכך שהוא מפגיז מרפאה כנקמה, בלי שום צורך מבצעי; וירוב אמר לבית המשפט שכן, הוא נותן פקודות לחייליו להתעלל בעצורים. במקרה של ישורון, צה”ל הוציא את ההקלטה לתקשורת בעצמו; במקרה של וירוב, כתבים צבאיים – שלעתים תכופות מקבלים תדרוכים מדובר צה”ל איך למצב ידיעה – דיווחו על פקודות ההתעללות שלו כעל גבר-גבר שמדבר דוגרי מול המשפטנים החלושים בחדרים הממוזגים. כולם ידעו שווירוב וישורון מתארים את המציאות של פעולות צה”ל עד שהצביעו על כך שזו המציאות של פעילות צה”ל. ואז הוכיחו הקודקודים שוב שהם אולי אמיצים בשדה הקרב, אבל פחדנים כעכברים כשזה מגיע לאחריות.
ושימו לב: מה ששוברים שתיקה עושים הוא בדיוק להצביע על המציאות של פעילות צה”ל. אממה, הם לא ממסגרים את הדיווחים שלהם ב”דוגריות” או “דיבור קשוח” של קצין: הם אומרים בדיוק שמדובר בפשעים, הם אומרים שמדובר בפשעים בלתי נמנעים אם אתה רוצה לנהל כיבוש.
וירוב עצמו, אגב, הדהד בדברים שלו בבית המשפט את מג”ד הצנחנים הצרפתי מתיה בסרט הקלאסי “הקרב על אלז’יר.” זה, באחת הסצינות החזקות בסרט, מתפוצץ בשלב מסוים על העיתונאים. האם אתם מענים? הוא יורה חזרה: המילים “עינויים” לא נמצאת בפקודות שלנו, אנחנו משתמשים ב”שיטות חקירה”. אנחנו לא משוגעים ולא סדיסטים. אנחנו ממלאים את חובתנו. לכן, אומר מתיה, אשאל אתכם שאלה: האם צרפת צריכה להשאר באלג’יר? אם כן, אתם צריכים לקבל את המסקנות המתבקשות.
אין דרך אחרת לנהל כיבוש. זה מה ששוברים שתיקה אומרים שוב ושוב, וזו הסיבה שמנסים שוב ושוב לסתום להם את הפה. כיבוש מצריך דיכוי, דיכוי מצריך עינויים. אנשים מוכנים למות, הרבה פחות לסבול עינויים. וזו הסיבה שהם עדיין איתנו ושאנחנו לא מדברים על זה. אנחנו, קרי הציבור הישראלי שתומך בשתיקה בכיבוש, יודע אבל לא רוצה לדעת.
מענים, כמובן, אף פעם לא יודו בסאדיזם שלהם. לענות מותר, ליהנות מזה אסור. אבל שימו לב להנאה שבה וירוב עונה על השאלה כמה פלסטינים הכה. לא יצא לי להגיע לעשרת אלפים, הוא אומר. המצב שבו אדם נמצא מולו, כפות, קשור עיניים, נתון לחלוטין לחסדיו, מצחיק אותו קצת.
(מענג אותו? וירוב לא נשאל וממילא לא ענה.)
אבל הוא קודם.
שנה אחרי שאביחי מנדלבליט נאלץ לפתוח בחקירה בניגוד לרצונו, הוא סגר אותה. כמו תמיד. בהחלטה, ציין מנדלבליט שווירוב “לא נקט בעצמו באלימות.”
רגע!
שוב:
תובע: כמה פעמים יצא לך להרביץ לפלשתינאים?
וירוב: לא סופרים את זה.
תובע: 10 אלף? מאה?
וירוב: לא הגעתי לעשרת אלפים.
תובע: כמה יצא לך?
וירוב: אני חושב, פעמים בודדות.
אל”מ וירוב אמר לבית המשפט הצבאי, בעדות בשבועה, שהוא הכה פלסטינים. הוא לא יודע כמה.
תא”ל מנדלבליט סגר את התיק נגדו בטענה, בין השאר, שהוא לא הכה פלסטינים.
המסקנה המתבקשת היא שמנדלבליט חושב שווירוב העיד עדות שקר. שהוא אמר לבית המשפט שהוא הכה פלסטינים, כדי להגן על פקוד שלו וכדי להדגים את הנורמטיביות של התעללות כזו, בעוד שלא עשה זאת. יכול להיות שווירוב אמר לו את זה בעצמו; התיקים סגורים, אין לדעת.
אז מתי אמר וירוב אי אמת? כשאמר לבית המשפט שהוא עצמו השתתף בנורמה של התעללות, או כששכנע את מנדלבליט שלהד”ם? אני רוצה להזכיר שעל פי ערכי צה”ל, קצין שמשקר בדיווח אמור להיות מודח. על אחת כמה וכמה אם הוא משקר בשבועה.
בינואר 2012, קידם צה”ל את וירוב לדרגת תת אלוף.
היום הוא מפקד אוגדת עזה, אחראי על המג”ד הבא שיפגיז מרפאה.
גם מנדלבליט קודם. הוא היועץ המשפטי לממשלה עכשיו. האיש שעל פניו נתן לעד שקר לחמוק מן הצדק אחראי עכשיו על אכיפת החוק בישראל כולה.
וזו הסיבה ששוברים שתיקה שנואים כל כך: כי הם מפנים את הזרקור אל זה. הם מראים לנו מה שכולנו יודעים שקורה, אבל יודעים באותה המידה שאם נחשוב על זה יותר מדי, יהיה קשה לישון בלילה. והם מביאים את הציבור היהודי אל אבסורד: הוא צריך להגדיר את האנשים שרק שלשום היו גיבורים כבוגדים. לובשי המדים ששוברים שתיקה שוברים את הטאבו הישראלי הבסיסי: לא מדברים על זה. סע להודו, קח איזה סם, דבר עם פסיכולוג. אבל אל תבוא אלינו. אנחנו שלחנו אותך, אבל אנחנו לא רוצים לדעת מה עשית ואיזה מחיר שילמת.
על החטא הזה של שבירת השתיקה אין מחילה. ישראל אוהבת את החיילים שלה וירובים ומנדלבלטים: פושעים ומטייחי פשעים. היא אוהבת את הפשע, היא שונאת את המצביעים עליו. אפילו כשהיא מגיעה לרגע של הקולונל מתיה, כשווירוב שופך את האמת בבית המשפט, היא נבהלת ממנו.
אנחנו, אין ברירה אלא להאמין, עוד נראה את הימים האחרים; נראה אותם מהר יותר מאשר משערים. וכשהם יבואו, הקולונל וירוב יהיה עוד קולונל שטאזי, יושב באיזה מרתף ומקווה שישכחו אותו, מנסה לשווא להסביר את עצמו כשהצידוקים עצמם מתפוגגים בעשן. כשהכיבוש יהיה זכרון רחוק כמו מלחמת אלג’יר, בלתי מובן כמו מלחמת הודו-סין, יהיו לנו גיבורים אחרים: תאיר קמינר, נועם גור, אלי גבע ועוד גדוד שלם של אמיצים שסירבו פקודה; וחטיבה שלמה של חיילים שהבינו, באיחור, מה עשו להם ומה הם עשו לאחרים – ושבאומץ שאיתגר את החברה היהודית אף יותר מהסרבנים, העזו לומר מה קרה שם ושילמו את המחיר.
כפי שאמר יוחנן פאולוס השני בפולין: לא לפחד כלל.
(וכן, זו תמיד עצה קשה.)
הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.
(יוסי גורביץ)
אני חושב שניסחת כאן, בדיוק נוקב (מדויק יותר אפילו משם הארגון עצמו), את היקף ה׳בגידה׳ של ש״ש:
"מה ששוברים שתיקה עושים הוא בדיוק להצביע על המציאות של פעילות צה”ל. אממה, הם לא ממסגרים את הדיווחים שלהם ב”דוגריות” או “דיבור קשוח” של קצין: הם אומרים בדיוק שמדובר בפשעים […]."
+1
פורים שמח
הבוגדים האמיתיים יושבים במשרדי הממשלה. מכרו את מדינת ישראל למדינת יהודה, מכרו את מדינת פלסטין למדינת חמסטן. מלבים שנאה ואלימות בתוך השבטים היהודים והפלסטינים, וביניהם- הפרד ומשול. מכרו את יהודי העולם לבי די אס. מכרו את הישראלים לתאגידי הנשק ולשוק החופשי. מכרו את הפלסטינים לחמס ולדאעש – מכירת חיסול.מכרו את הדמוקרטיה לדת. מכרו את הדת לאורתודוקסיה הקיצונית. מכרו את התקשורת לארגוני הימין הקיצוני. מכרו את ערכי השוויון והסוציאליזם של הציונות בראשיתה (מדבר על ערכים, אפילו לא על פרטקטיקה) לערכי האפרטהייד האוטוקרטי שהקימו, תוך ניצול יומיומי של זכר השואה. אין שר חוץ או פעילות דפלומטית. במקומם חבר ביריונים וסותמי פיות שמזיקים לאנטרסים של המדינה בסכסוכים יזומים, אפילו עם המדינות הידידותיות ביותר כמו ארה"ב ושבדיה. כך לא נראים אנשים שדואגים לקהילתם. אלה נבלים מוצצי דם ורייטינג החוסים בצילה של הפטריוטיות: מחבלים, טרוריסטים וכן, בוגדים. אין פלא שעתה הם מחפשים ומסמנים בוגדים.
ש.ש הוא ארגון נבזי שבשם המטרה שלו מבצע רצח אופי לצה"ל. הוא לוקח מאות אלפי אירועים ומתוכם מאתר כמו עשרות ארועים חריגים, לא סיסטמטיים ולא מייצגים כדי להשחיר את צה"ל ומדינת ישראל. אם הייתי פותח ארגון דומה על משטרה כלשהי בכל מדינה מערבית ובורר כל כך מעט אירועים הייתי מוציא את כולם שם "פושעי מלחמה". העובדה שבמשך 12 שנים מתוך כחצי מיליון חיילים שהתגייסו לצה"ל וכנראה מיליוני אירועים מצאו בש.ש כאלף עדויות וגם הן בעילום שם רק מעיד את עומק התהום שהארגון הזה נמצא בו ואת תכליתו שהיא להכפיש בכל דרך את מדינת ישראל. הכי מצחיק שבסוף הארגון הזה מתבכיין בכל מקום אפשרי כשארגונים אחרים משתמשים בדרך שלו כדי הפיל אותו.
אתה שקרן ימני בזוי וסטנדרטי. ש"ש לא מבצע רצח אופי לצה"ל אלא מתעד את המציאות המושתקת בשטחים הכבושים המוכרת לכל חייל ששירת שם (כולל אותי). אם אני לא טועה מעולם לא תפסו אותם בשקר ואפילו לא הצליחו להגניב שקרים לתוך הדוחו"ת שלהם וזה די מדהים בהתחשב במשאבים שהושקעו בכך על ידי המתנחלים ועוזריהם.
מי שנמצא בתהום עמוק זה אתה וחבר המרעים שלך ודוגמא קטנה לכך ראינו היום.
לך תמשיך לנפץ מראות ולירות בשליחים (כשאתם לא בדיוק יורים בשבויים פצועים), אתם מה זה טובים בזה.
איזה מין טיעון זה? בוא נניח שבכל תולדות צה"ל היה רק מקרה אחד של פגיעה לא חוקית באזרחים אז זה בסדר להתעלם מזה? את אותו הטיעון שאתה מעלה כאן יכלתי להפנות לצה"ל כשנשפטתי שיפוט מהיר על גילוח וכומתה. במשך אלפי ימים כן הייתי מגולח וחבשתי כומתה ושל פעם אחת משחירים את פני ומענישים אותי? איכשהו כשזה נוגע לדברים ברומו של עולם כמו גילוח וכומתה זה לא מעניין אף אחד אם זה פעם ראשונה או לא ואם זה מייצג או לא.
ארגון ש.ש לא מתעד את המציאות אלא הוא בורר ארועים מאוד חריגים בתדירות אפסית כמעט והופך אותם למציאות בשטחים. כשמתוך מאות אלפי ארועים בשנה הארגון "מתעד" 50 ארועים זה נבזי שכן אם היה באמת מתעד חודש של ארועים והיה מוציא ספר עם אלפי ארועים ומתוכם היו 5 לא תקינים אז אף אחד לא היה מתייחס אליו. גם אם נאמין לארגון שכל העדויות נכונות (קצת קשה למצוא שקרים שהכל בעילום שם, בטווח של 20 שנה ובדרך כלל העדות היא לא כל כך דרמטית שאין אפילו דרך לנסות למצוא מישהו אחר שיזכור מה קרה שם). כגם היום באתר שלהם אתה רואה שהעדויות הכי חדשות הן מ 2002 זה מעיד על כמה הארגון הזה לא רלוונטי ומהות קיומו (משכורןת וכיבודים בחו"ל) הוא השחרת צה"ל ללא כל בסיס. במציאות של ימינו שעל כל אדם באירוע יש 5 מצלמות לארגון הזה אין זכות קיום ואם לא היה כל כך ניבזי בכך שהוא פועל בחו"ל במקומות שרק מחפשים איך לפגוע במדינת ישראל היה כבר מזמן מפסיק את פעולתו.
ש"ש לא "בורר אירועים" אלא גובה עדויות ממי שמעונין למסור אותן. ברור שמרבית החיילים המשרתים בשטחים שומרים על קשר השתיקה ובדיוק בגלל זה נוסד הארגון החשוב הזה.
עיקר הפעילות של הארגון היא בארץ, לא בחו"ל.
העדויות שלהם באתר מעודכנות ועכשוויות – תודיע אם תצטרך עזרה בחיפוש.
ההערה שלך על "משכורות וכיבודים" הינה נבזית ושקרית, ומגלה בעיקר את דרך המחשבה שלך. אין לה קשר למציאות.
ומי שעסוק כאן בהשחרה ללא כל בסיס זה דווקא אתה.
קראתי את העדויות שלהם באתר והן ברובן המכריע עדות לרמת המוסריות הגבוהה של צה"ל ולא להפך. קראתי עשרות מקרים שהם מפרסמים (שחלקן הגדול המפני מעל 15 שנים) ולא מצאתי אפילו אחת שבה יש "אקדח מעשן" אלא עדויות אווירה או מצבי לחימה שבהם נהג צה"ל כפי שמצופה מארגון במלחמה.תזכיר לי עדות שלהם שבאמת הציגה מעשה זוועה בלתי אנושי? אני לא מכיר כזאת עדות.
מסכים לחלוטין שרוב העדויות לא מתארות פשעי מלחמה מחרידים. חלקן כן. וזה בדיוק הענין – לא בוגדים ולא נעליים – מביאים את מה שיש ומוציאים אותו לאור. אתה חושב שזה מראה על רמה מוסרית גבוהה במיוחד של צה"ל? סבבה, שיבושם לך. לפי ההגיון הזה היית אמור להודות להם על עבודת ההסברה הטובה שהם עושים בארץ ובמיוחד בחו"ל.
הלוואי והייתי יכול. העניין הוא שגם ש.ש יודעים שאין להם כמעט כלום אז הם מנפחים את המספרים ואומרים שיש להם אלף עדויות שבפועל כשהם הולכים לגופים האנטישמיים שרק מחפשים איך להוציא אותנו נבלים הם מציגים את אותם 5-10 מקרים היותר חמורים (שגם הם לגורם מקצועי אמיתי של מחפש אותנו לא ממש מפילים מהרגלים) ואז רומזים שיש עוד אלף כאילו. נבזות לשמה.
יש לך הוכחות ששוברים שתיקה "מנפחים את המספרים,… הולכים לגופים אנטישמים,… מחפשים איך להוציא אותנו נבלים… ורומזים שיש עוד אלף כאילו"?
אשמח אם תביא אותן. ואם לא, אני מציע שתסתום את הג'ורה ותפסיק לעשות בעצמך בדיוק את הדברים שאתה מאשים אותם בהם.
הם לא רומזים. הם מביאים אלף עדויות פשוט אין בהם כלום. מש"קית ת"ש שאומרת שמישהו אמר לה מוות לערבים, מישהו שירק במרק לפני 15 שנים כי בעלת הבית צרחה על המג"ד, צוות טנק שראה תנועה חשודה וירה בפרה, מישהו שראה חיסול אחרי וידוא של מזל"טים אבל זה "נראה לו חרטא", ילד בן 15 דרק אבנים אז נתנו לו כאפה, מפקד אמר לנו במהלך קרב ש"הדבר הכי מוסרי בעולם זה שאם אתה מרגיש איום – אתה תירה לשם" . . . אלו רוב העדויות של שוברים שתיקה. אם הייתי לוקח מבצע אחד של צבא ארה"ב היו פי 50 "עדויות כאלו" וככה ממלאים אלף עדויות על כלום. בסוף מול אותם גופים לא מראים להם את העדויות האלו אלא את הכמה עדויות שבאמת היו לא תקינות וככה מתנהלים.
גם הטרור הפלשתינאי הוא לא יותר מכמה עשרות מיקרים בודדים בחודש יחסית למיליוני פלשתינאים שלא מבצעים פיגועים מידי חודש.
מסקנה (לפי הלוגיקה שלך) הפלשתינאים לא עוסקים בטרור.
אם הם היו הריבון בשטח היו כנראה עשרות אלפים ואם בצה"ל היו בחצי שנה 200 איש או 20 איש או אפילו בודדים שניסו להרוג פלסטינאים אקראיים רק כי הם פלסטינאים אז הייתה לנו בעיה. בינתיים אני חיי טוב מאוד עם הלוגיקה שלי שצה"ל מוסרי בהרבה מכוחות צבא אוש אפילו שיטור בעולם למרות שהאוכלוסיה שאיתה הוא בא במגע עויינת פי כמה.
אוי, די. שוש לא עוסק בהבראת הצבא אלא בהוצאתו מהשטחים. בדומה, שוש לא חושב שנוכחות בשטחים מחייבת לוגית את הדברים שהוא מדווח עליהם: אם זה היה המצב, היו הרבה יותר כאלו, ואני מתכוון לפי מיליארד.
יוצא ששוש עוסק בייעול הכיבוש. בפועל, מה שמטריד בכיבוש הם רק הדברים ששוש מדווח עליהם. אלו אינם נגזרת לוגית של הכיבוש, אם כי הם בפירוש מתאפשרים על ידו. יוצא שהכיבוש הוא תנאי הכרחי אך לא מספיק. סבבה, הכיבוש יתנהל בלעדיהם.
האם שו"ש עוסקים בהוצאת צה"ל מהשטחים? באותה מידה בה רופא, שאדם הנוהג להשתכר בא לביקור אצלו, עוסק בגמילתו משתיית אלכוהול. כלומר, הוא יכול להמליץ, הוא יכול לתאר אלו נזקים האלכוהול יגרום למטופל, אבל הוא אינו יכול להכריח את המטופל להיגמל, או אפילו לסייע לו באופן מעשי בגמילה (לשם כך יש מסגרות אחרות).
נגזרות לוגיות הן רק חלק קטן מהווייתם של בני האדם. הכיבוש אינו מחייב לוגית ירי במחבל פצוע שאינו מהווה סכנה לאיש. אבל הכיבוש יוצר אווירה ציבורית שבה ירי כזה נתפס ע"י רבים כמוצדק. וטרם נולד הגאון שיצליח לשנות את האווירה הזאת בלי לסיים את הכיבוש.
זה אינו אומר שאם הכיבוש ייפסק, הוא "יהיה זכרון רחוק כמו מלחמת אלג'יר". בין אלג'יריה לצרפת מפריד ים. בין ישראל לישות הפלסטינית – בין אם זו תהיה מדינה ריבונית ומוכרת, ובין אם זה יהיה משהו אחר – תפריד, לכל היותר, גדר מערכת. לפלסטינים עדיין יהיו סיבות טובות מאוד לשנוא את היהודים, וגם להפך.
איננו יכולים להפסיק את הטרור, איננו יכולים לכבוש את הפלסטינים עד אין קץ, ואיננו יכולים ליצור כאן במחי חתימה על הסכם כזה או אחר שלום ושכנות אידילית. מה שאנחנו כן יכולים, וגם צריכים, לעשות הוא להעביר קו גבול שיתחום את השאיפות של שני הצדדים ולהפסיק לשלוט על אוכלוסייה המתנגדת לשלטוננו. השלמה הדדית תבוא אחר כך, במקרה הטוב.
"מטרת הארגון היא להעלות את המודעות למציאות היום יומית בשטחים הכבושים וליצור שיח ציבורי על המחיר המוסרי שבשליטה צבאית על אוכלוסיה אזרחית, זאת על מנת להביא לסיום הכיבוש". (http://www.shovrimshtika.org/about/organization).
אז החלק הסופי של הצהרת המטרה שלהם זה משהו שהם לא יכולים להשיג. הם אינם הארגון היחיד המצהיר על מטרה שהיא בחלקה בלתי-אפשרית (עבור הארגון).
גורביץ מסלף ומוציא מההקשר, כהרגלו.
כאשר אל"מ וירוב מדבר על אמצעי לחץ שמופעלים ברובם המוכרעת על אוכלוסיה לא מעורבת הוא *לא* מדבר על עינויים, כפי שגורביץ טוען. הוא מדבר על מחסומים, סריקה של שכונות, על תשאולים ועל שלל פעילויות לגיטימיות אחרות. זה המשפט שבא בדיוק אחרי מה שגורביץ בחר לצטט:
״ בכל אמצעי הלחץ שאנו מפעילים, רובם המכריע מופעל נגד אוכלוסייה שאינה מעורבת. כך המחסומים, כך הסריקות של שכונות שלמות וכך התשאולים של עוברים ושבים ברחוב".
ולגבי הציטוט השני של וירוב, נראה לי חסר טעם בכלל להתייחס לזה ברצינות. כמובן שלמח״ט קרבי בצה״ל היו מקרים במהלך השירות שלו שבהם הפעיל אלימות נגד פלסטינים. לקחת את התשובה החיובית שלו לשאלה המשונה הזאת ולהתייחס לזה כאילו כל מקרה המקרים הם בגדר התעללות זה מגוחך.