החברים של ג'ורג'

למרות פסיקת בג”צ מ-1999, צה”ל והשב”כ ממשיכים לענות עצורים פלסטינים

“הייתי עם עוד ארבעה עצורים. בשעת לילה באו ארבעה חיילים, שהורו לנו לצאת החוצה לחצר. היה קר וגשום והם הורו לנו להוריד את בגדינו, הכול הכול, ולהישאר בעירום מלא. ציוו עלינו להניח את ידינו על קיר שהיה שם. זה היה למשך 15 דקות. החיילים היו בחדר מול הקיר, הסתכלו עלינו מהחלון ונתנו לנו הוראות מעבר לחלון. ביקשו: תתכופף, תפשק רגליים, תרים ידיים וכו'. היה איתנו איש מבוגר. זה היה משפיל. החיילים נתנו הוראות וצחקו. הבנו שמשחקים בנו. היה מאוד קר. אנחנו עשינו מה שביקשו.”

עימאד אבו ח’לף, בן 21, חברון

ב-1999, בפסיקה שנחשבה היסטורית, הורה בג”צ על הפסקת הנוהל המקובל עד אז של “לחץ פיזי מתון” (השם שהוענק לנהלים של ועדת השופט לנדוי) וקבע שעינויים אסורים בישראל. כמקובל אצל שופטי בג”צ, הנביחה היתה רמה, הנשיכה לא משהו. שופטי בג”צ אוהבים רטוריקה גבוהה. לעקוב אחרי הביצוע של ההחלטות שלהם, זה קצת מעבר למה שהם יודעים לעשות.

המוקד להגנת הפרט ובצלם פרסמו היום (ד’) דו”ח, “בחסות החוק: בין התעללות ועינויים במתקן החקירות ‘שקמה’” שמו. מאחורי השם היבש מסתתר תיעוד של שגרת ההתעללות בעצירים על ידי צה”ל והשב”כ. המחקר מתבסס על עדויות מפורטות שמסרו 116 עצירים פלסטינים, שנעצרו לכאורה על רקע בטחוני בין אוגוסט 2013 ומארס 2014 והוחזקו במעצר שקמה. תחקירני בצלם גבו עדויות נוספות. לא מדובר בכל העצירים באותה התקופה, אלא רק באלו שמשפחותיהם פנו למוקד להגנת הפרט לאחר מעצרם. עדויות נגבו מהעצירים, רובם תושבי דרום הגדה המערבית, זמן קצר ככל האפשר לאחר מעצרם וחקירתם. התמונה המתחוורת דומה למדי.

א. מעצר לילי. 88 מן העדים נעצרו בביתם, בפשיטה של חמושי צה”ל, אחרי חצות הלילה. בכחמישית מהמקרים, מספר החיילים שפשטו על הבית היה יותר מעשרה. פשיטות ליליות על בתים בגדה הן אירוע נפוץ; דובר צה”ל מדווח מדי בוקר על מספר הפלסטינים שעצר צה”ל במשך הלילה. הפשיטות הללו לא מבחינות בין שטחי איי, בי וסי. אין כמעט משפחה פלסטינית שלא חוותה פשיטה של חמושים ישראלים על ביתה במהלך הלילה. אלה פנים של הכיבוש הישראלי שלא מוזכרות יותר מדי בתקשורת היהודית, והפשיטות הללו מהוות חלק מרכזי מהפעילות של צה”ל. לא רק בגדה. בכלל.

באף אחד ממקרי המעצר, לא הנחו החמושים את העציר ביחס לזכויותיו או הורו לו לקחת את החפצים שמותר לו לקחת על פי חוק.

ב. ביזה. פעם אחר פעם, הפשיטות הליליות הללו מלוות ב”החרמת” רכוש, רק שביותר מדי מקרים החמושים לא משאירים אחריהם קבלות. לפלסטינים אין דרך אפקטיבית לדרוש החזרת רכוש שנלקח על ידי חמושי צה”ל (אלא אם התקשורת שמה לב), ועד לאחרונה נוהל חדש לא איפשר להם בכלל לערער על תפיסה של רכוש. כמובן, כדי שאפשר ×™×”×™×” לערער על תפיסה של רכוש, צריך להראות שהוא אכן נתפס – כלומר, צריך קבלה. ביותר מדי מקרים, אין קבלה. ציוד פשוט נעלם לידיהם של חמושים ומתפוגג. הנחת היסוד צריכה להיות שאם שוטר או חייל תופסים רכוש ולא מצהירים על כך, מדובר בביזה. ביזה כזו היא תופעה רווחת למדי. זכרו את ×–×” לפעם הבאה שיאמרו לכם שחמושי צה”ל אינם בוזזים. אם אין תלונה, אין חקירה – ולמצ”ח קל מאד לסגור תלונות אם כל מה שיש הוא מתלונן פלסטיני.

החיילים יודעים את זה, אגב.

×–×” לא שצה”ל לא נלחם בביזה – כשליש מהעבירות שחיילים מועמדים עליהן לדין בשל פגיעה בפלסטינים הן עבירות ביזה. ביזה היא בעיה מבחינת הצבא: היא פוגעת חמורות במשמעת. היא לא מספיק בעיה, עם זאת, כדי לוודא שהקצין בשטח ימנע מהחיילים שלו לקחת רכוש בלי קבלות.

ג. אלימות חמושים. 35 מהעצורים, כלומר כשליש מהנשאלים, דיווחו על כך שהם הוכו על ידי חמושים במהלך המעצר או בדרך למתקן המעצר. הגיבורים שלנו היכו 24 מהעצורים כשהם אזוקים וקשורי עיניים.

כאן צריך לשים לב לתפקיד של הפלנלית על העיניים, זו שכל מי שהיה בשטחים הכבושים ראה אותה על עצורים. היא לא משמשת שום תפקיד בטחוני. הפלסטינים הרי יודעים היטב היכן מתקני המעצר בגדה והיכן ההתנחלויות ולעצור יש ניחוש טוב לאן מובילים אותו. היא משמשת לשתי מטרות: האחת היא דיסאוריינטציה של העציר והשפלה שלו.

השניה היא לוודא שהוא לא יכול לדעת מי ×”×™×›×” אותו. כך שגם במקרה הנדיר מאד שבו תלונה של פלסטיני בכלל תגיע לחקירה של מצ”ח והפרקליטות הצבאית, אלו יוכלו אחרי שנים לומר שוואלה, יכול להיות שהיה כאן משהו, אבל הקורבן לא יכול לזהות את התוקפים שלו – הרי עיניו היו קשורות. כל החיילים המעורבים לא משתפים פעולה עם החקירה, אז אין לנו ברירה אלא לסגור את התיק.

ד. שיתוף פעולה של חובשים צבאיים עם עינויים. אף אחד מהחובשים או הרופאים הצבאיים שפגשו עצירים, גם עצירים שהוכו, לא דיווח על כך. חובתו של רופא או חובש היא לדווח ברגע שהוא יודע על פגיעה בעציר. מעגל הפגיעה בעצירים – עוד לפני העברתם לידי השב”כ – מורחב לכל לובשי המדים שפגשו אותם: החמושים שהיכו אותם (לעתים קרובות כשהם אזוקים וקשורי עיניים), הקצינים שלא מנעו את המכות, החובשים והרופאים שלא דיווחו עליהן.

×”. עינויים. העצורים במתקן החקירות שקמה מוחזקים בצינוקים, לא בתאי מעצר רגילים. החוקרים משתמשים בבידוד כאמצעי שבירה, ומשתמשים גם במניעת שינה או בפגיעה בהיגיינה של העציר – התאים מסריחים, ומהעצירים נמנעת לעתים תכופות היכולת להתקלח. 16 מהעצירים הורשו להתקלח רק כשבוע לאחר הגעתם למתקן. פגיעה בהיגיינה של העציר היא שיטה מקובלת לשבירה שלו. 37 מהם הוחזקו בבידוד מוחלט בין יומיים ל-18 יום.

במהלך החקירה, דיווחו שמונה מהעצירים על שימוש במזגן כאמצעי עינוי; באחד המקרים, החוקרים לבשו אפודים בעוד העציר רועד מולם. השיטה ידועה מהגולאגים הסובייטיים – ולאחרונה יש לפחות מקרה אחד שבו היא הופעלה על ידי חמושי צה”ל כנגד ילד פלסטיני בן 13.

השיטה המקובלת על השב”כ לחקירת עינויים היא מצבי לחץ: החזקת העציר אזוק בתנוחה מכאיבה. “מצב לחץ” הוא מונח מכובס שנכנס לשפה בימי משטר העינויים של ממשל בוש. הבלוגר אנדרו סאליבן העיר ארסית בשעתו שטכנית, גם צליבה היא “מצב לחץ.”

שיטת עינויים מקובלת אחרת היא מניעת שינה, tormentum insomniae של האינקוויזיציה, העינוי היחיד שהותר רשמית באנגליה של תקופת ציד המכשפות, ומלכת העינויים של הנ.ק.וו.ד. מדובר בעינוי אפקטיבי מאד: אם עומד לרשות החוקר מספיק זמן, כל נחקר יישבר בסופו של דבר.

החקירות לוו תדירות באיומים על העצירים, מהאיום השגרתי של “נשים אותך פה עד שישכחו מקיומך” ועד איומים על בני משפחה. האיומים הללו כללו, בין השאר, איומים למעצר בני משפחה חולים.

14 מהנחקרים דיווחו על אלימות פיזית מצד החוקרים.

אף חוקר שב”כ מעולם לא הועמד לדין על עינויים. מספר המקרים שבהם בית משפט ישראלי פסל הודאה בשל עינויים הוא אפס (0).

ו. מניעת גישה לעורך דין. הגישה לעורך דין היא זכות בסיסית של נחקר ועציר, ומטרתה למנוע בדיוק את האפשרות של הפעלת לחץ על הנחקר עד כדי שבירתו והגעתו להודאת שווא. 77 מהנחקרים דיווחו על מניעה של גישה לעורך דין במהלך כל תקופת המעצר שלהם, או חלקה.

ז. חשש ל-rendition: המונח rendition או extraordinary rendition הוא עוד מורשת של ימי ממשל בוש. משמעותו העברה של עציר ממדינה שבה אי אפשר לענות אותו למדינה שבה זה מתאפשר, זאת כדי לגבות הודאה. בית משפט איטלקי הרשיע 22 סוכני CIA ב-2009 בכך שחטפו אדם מאיטליה למצרים, שם עבר עינויים. היו מספר פסיקות דומות.

מבין העצורים, כשליש – 39 – הוחזקו במעצר על ידי הרשות הפלסטינית לפני מעצרם על ידי חמושים ישראלים. 17 מהם נעצרו על ידי ישראל פחות מחודש לאחר שחרורם ממעצר על ידי הרשות. מתוך ×”-39 הללו, 28 אמרו שנחקרו על ידי השב”כ על אותם הדברים עצמם שעליהם נחקרו על ידי הרשות. 26 מהם הבחינו שתיק החקירה שלהם מהרשות ×”×™×” בידי השב”כ. בחלק מהמקרים, הראו לנחקרים את ההודאות עליהן חתמו ברשות. כפי שציינתי שלשום, יש חשד שמעצרו של שובת הרעב אל קיק הוא מעצר “קבלנות משנה” ×›×–×”.

מתוך אלו, ×›-14 עונו על ידי הרשות. מאחר ותיק החקירה שלהם ×”×™×” ברוב המקרים בידי השב”כ, סביר להניח שהשירות ידע על העינויים – ולא עשה דבר, וזאת בהנחה שהוא לא יזם מלכתחילה את העינויים שלהם על ידי הרשות הפלסטינית, כקבלן משנה.

[…]

בקצרה, 17 שנים אחרי פסיקת בג”צ שהרעישה בשעתו את הארץ, הכל חזר למסלולו. יש מערכת שלמה, מהחייל העוצר ועד הסוהר שנמנע מלדבר עם העציר, שהמטרה שלה היא גרימת סבל לעצורים פלסטינים. המטרה לא מוצהרת, אבל ברורה: סחיטת הודאה. עינויים עומדים בבסיס השיטה של שלטונה של ישראל בגדה, בין אם מדובר בעינויים ישירים על ידי חמושים ושוטרים חשאיים, בין אם מדובר בעינויים על ידי קבלני משנה ברשות הפלסטינית. הנתונים שמופיעים בדו”ח החדש דומים למדי לדו”ח שפרסמו המוקד להגנת הפרט ובצלם ב-2010, שהתמקד במתקני השב”כ בפתח תקווה: אין שום חדש, הכל נמצא שם, מהחמושים המתעללים בעת המעצר ועד העינויים במתקן עצמו.

עינויים הן מהעבירות החמורות ביותר על המשפט הבינלאומי, ואף על פי כן אי אפשר לנהל כיבוש בלעדיהן. המטרה שלהם היא לא מידע; המטרה של עינויים היא עינויים. היא להבהיר לאוכלוסיה הנכבשת שגם אם היא מוכנה למות, אנחנו נעשה לה דברים גרועים ממוות. וגם אם אתה רואה עצמך כ”חייל אלמוני בלי מדים”, שנמצא ביחידה שממנה “ישחרר רק המוות,” אנחנו נדע להגיע גם אל הקרובים אליך.

יש שמות לאנשים שמכים אנשים כפותים, לאנשים שזורקים אנשים אחרים לצינוק קפוא, שמחכים בערגה לרגע שבו אדם שנתון למרותם יפרוץ בבכי. אנחנו מעסיקים סאדיסטים ומשלמים את משכורתם. כמובן, רוב הישראלים לא יודו בכך. יש כמה חומות של רציונליזציה: קורבנות העינויים משקרים, יאמרו לך, הם הרי כולם שקרנים. האם הייתם מניחים אותה הנחה על קורבנות אונס? האם הייתם מניחים אותה הנחה על אדם שעבר התעללות בידי המשטרה הכחולה של ישראל? האם הייתם מעלים אותה ביחס לעציר יהודי שעונה על ידי השב”כ? לא? אז ה”כולם שקרנים” הזה הוא רציונליזציה, לא יותר. חומת מגן שעומדת בינכם ובין הראי. כן? אז אתם יאיר לפיד, “מקבלים תמיד את עמדת מערכת הבטחון”, בלי קשר להגיון או למציאות.

רציונליזציה אחרת היא “כולם עושים את זה,” ומכאן שזה לא נורא. אין ספק, יש מעט מאד משטרים בעולם שלא מענים או מעסיקים קבלני משנה לצורך עינויים. זה לא הופך עינויים לפשע פחות נורא או את המבצעים שלו לפחות חלאות. זה רק אומר שיש הרבה עבודה לעשות, פה ובכל מקום.

ומעבר לנזק שגורמים העינויים למעונה ולמענה, למשפחותיהם של המעונים, ולחברה שאליה חוזרים אחר כך פגועי הטראומה האלה, ישנה ההשחתה של המערכת המשפטית. המענים יודעים שהם מענים; הפרקליטים שמכחישים בשמם את העינויים יודעים שהם מענים; השופטים שמסתכלים הצידה יודעים שהיו עינויים; וכולם שותפים להפרת שבועותיהם וכולם קושרים נגד שלטון החוק, כולם הופכים אותו לבדיחה. בית משפט ישראלי ידון ברצינות באפשרות שפקיד מעל בכספים או שאדם גנב רכוש בשווי כזה או אחר; הוא לעולם לא ידון ברצינות באפשרות שפקיד ממשלה ישראלי עינה עצור שנמצא תחת משמורתו החוקית, ובאפשרות שהוא עשה זאת בהסכמה של משפטנים. על אחת כמה וכמה שהוא לא ידון בשאלה מה מעמדו של שופט שיודע את כל זה ולא עושה דבר. יש קשר שתיקה, שהוא הרסני לחברה חופשית, ומטבעה של ממשלה חשאית הוא שהבולען הזה בדמוקרטיה מתרחב כל הזמן, עד שהוא משאיר רק קליפה דקה, שבעליה צריכים לקרוא בקול גדול שהם הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, כדי שלא ישמעו את צרחות המעונים.

וזה, בסופו של דבר, מה שנשאיר אחרינו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)