החברים של ג'ורג'

תומאס פרידמן ניסח בשנות השמונים את עקרון הברזל של הפוליטיקה המזרח תיכונית, והישראלית בכלל זה: "אם אני חזק, למה לי לוותר? אם אני חלש, איך אני יכול להרשות לעצמי לוותר?" בהשלכה לישראל ולכיבוש הפלסטינים, המהלך המחשבתי הזה עובד כך: אם הפלסטינים אינם משתמשים באלימות, ישראל איננה מוכנה לשום ויתורים כלפיהם; אם הם משתמשים בו, אלימות פלסטינית מצדיקה אלימות פראית הרבה יותר מצד ישראל. במשך שנים, ישראל התחסדה בטענה שהפלסטינים לא מסוגלים למחאה לא אלימה, שאלה "איפה הגנדי שלהם"; שבע השנים האחרונות היו שנות הזהב של מחאה לא אלימה. ישראל לא ידעה איך להתמודד איתה – We don't do Gandhi very well, אמר הטרול הטראומטי עמוס גלעד, שלמרות רקורד מדהים של אי הבנות ושגיאות, אפילו ביחס לאמ"ן שבו צמח, עדיין ניצב ביותר מדי צמתי הכרעה – ועל כן מיהרה להכתים אותו כסוג של טרור. כל סוג של התנגדות לישראל הפך לטרור: יש לנו עכשיו טרור דיפלומטי, טרור כלכלי, ובקצב הנוכחי, אם הפלסטינים יתעקשו להמשיך ולהתקיים, לא ירחק היום שבו דני איילון יודיע לעולם שהם משתמשים ב"טרור נשימתי."

שבע שנות שקט לא העניקו לפלסטינים דבר, ורק העמיקו את האחיזה הטורפנית של ישראל ושלוחיה, המתנחלים, באדמת הגדה המערבית. בשנות השבעים כתב חנוך לוין, בשם פלסטיני אלמוני, על הרגע שבו "היאוש יתגבר על הפחד." יש סימנים לכך ששוב, כמו ב-1987 וב-2000, הרגע הזה מתקרב שוב. אז תוכל ישראל היהודית לחזור למצב האהוב עליה, התנוחה העוברית, וליילל שמה כבר עשינו שמצדיק את השנאה הזו.

יש את כל הסיבות להאמין שהמצב הוא בלתי הפיך, שפתרון שתי המדינות כבר גווע ושאנחנו עומדים על סיפה של מדינה דו לאומית, מפלצת שזוחלת לבית לחם כדי להיוולד; הגיעה שעתה. עם כל היופי הנורא שבה, חבלי הלידה שלה צפויים להיות המדממים ביותר בתולדותיו של הסכסוך. כשהציונים מדברים על הסירוב לוותר על "מדינת הלאום היהודית," הם מדברים בפועל על סירוב לוותר על מדינת הפריבילגיות של היהודים, המדינה שבה הם מהווים עם אדונים, המדינה הראשונה בהיסטוריה שבה עצם יציאתך לעולם מרחם אשה יהודיה מעניקה לך זכויות יתר. רוב היהודים הישראלים יהיו מוכנים לבצע הרבה מאד מעשי זוועה כדי לשמור על המשטר הזה – במיוחד לאור דיאטת הפחדים שהמשטר מזין אותם בהם, העובדה שהוא מקפיד לטפח ולדשן את הטראומות שלהם, והפך את העליה לרגל לתאי הגזים בפולין לטקס חניכה. האתון הרשמית של צה"ל, אלעזר שטרן, כבר נער "שבכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא מאושוויץ," ורוב היהודים הישראלים הבינו את המילים כהווייתן: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא עומד להכנס לאושוויץ. לכך נלווית, כמובן, האימה הטבעית של הכובש ממה שיעשו לו הנכבשים, אם יהיה לאל ידם. הוא מכיר את התנהגותו ויודע איזה עונש היה הוא גובה ממי שהתנהגו אליו כך. אין להוציא מכלל אפשרות שבמקרה קיצון, במאבק שמנהיגיה יהזו לראות בו מאבק של השרדות או השמדה, ישראל תפעיל את כלי הנשק שהיא מחזיקה על פי מקורות זרים. זו, אחרי הכל, מהות קיומם.

הזוועות שצפויים היהודים הישראלים לחולל במאבקם על שימור משטר הפריווילגיות שלהם (אפשר לראות את מה שצפוי לפלסטינים באופן שבו מתייחסים היהודים הישראלים לפליטים אפריקאים שלא מהווים כל סכנה), והעובדה שהקהילה הבינלאומית מגיבה לאט מאד, אם בכלל – מקמבודיה עבור ברואנדה וכלה ביוגוסלביה – למעשי זוועה כאלה, הן הטיעון העיקרי שנותר למען נסיון אחרון להחיות את גוויית תכנית שתי המדינות. מרצ עשתה נסיון כזה בסוף השבוע, והגישה – לראשונה, כך נראה, מאז תכנית ז'נבה – הצעה להסדר מדיני משלה. כל שאר המפלגות היהודיות, בראשן מפלגת העבודה של יחימוביץ', כבר נכנעו לסטטוס קוו שמנסים נתניהו והמתנחלים לכפות, וכלל לא מדברים על הנושא יותר במקרה הטוב, או מקדמים את טיהור אתני או שעבוד, במקרה הפחות טוב.

מהמסמכים שהגיעו אליה נראה שזו תוכנית טובה למדי. העקרון החשוב ביותר שלה הוא ביטול הסכמי אוסלו, שהפכו מזמן לאבן נגף. הסכם אוסלו, נזכיר, היה הסכם מסגרת זמני שאמור היה לבוא לקיצו במאי 1999. נתניהו וברק הרגו אותו, אבל מאז מבעתת הגופה המונשמת שלו את שני הצדדים. הסכם פאריס, המזיק שבהסכמים הנלווים להסכם אוסלו – הוא מעניק לישראל שליטה על הכנסות המסים של הרש"פ, והוא קובע שהמיסוי בשטחי הרש"פ יוצמד לזה שבישראל, למרות הפערים הכלכליים הקיצוניים בין שני החבלים – ייפתח לדיון מחדש.

אוסלו הנציח את מעמדה העליון של ישראל ואת מעמדם של הפלסטינים ככפופים לה. הוא אפילו לא דיבר על מדינה פלסטינית. טיוטת ההסדר שמציעה מרצ מדברת, ראשית כל, על הצהרה של ממשלת ישראל על כך שהיא מקבלת את עקרון חלוקת הארץ, על נסיגה מלאה לקווי 67' תוך חילופי שטחים ביחס של 1:1, ועל חלוקת ירושלים על פי שכונות. במקביל, ישראל תפעל כדי להביא להכרה בינלאומית ברשות הפלסטינית כמדינה עצמאית, תכיר בה מיד כשתוקם, ותפסיק את מדיניות הבידול – כלומר, תחזור ותאפשר לעזה ולגדה להפוך ליחידה מדינית וכלכלית אחת, בכפוף לבחירות ברשות הפלסטינית ולהסכם פיוס עם חמאס.

אז תפנה ישראל למו"מ מול הממשלה הפלסטינית, לראשונה, כאל מול ממשלה שווה. היא תקפיא את כל הבניה בשטחים ותתחיל ליישם חוק פינוי-פיצוי. המו"מ אמור להמשך שנה, ויישומו אמור להמשך עוד ארבע שנים. כדי לקדם את המו"מ עם הפלסטינים, יוקם מנגנון בינלאומי חדש, שבו יינתן יצוג נרחב למדינות האזור: טורקיה, סעודיה, מצרים וירדן. ישראל גם תודיע על קבלת תכנית השלום הערבית, עליה היא לא טרחה לענות בעשור האחרון, ועל נכונות לדון על השבת הגולן לסוריה במסגרת הסכם שלום – אחרי שיקום בסוריה משטר שנהנה מתמיכת הנשלטים.

הבעיה עם התכנית הזו, שהיא ללא ספק יותר טובה מכל תכנית אחרת שהוצעה עד כה, היא הבעיה הקבועה של הסכמי שלום שכוללים פירוק התנחלויות: הסכנה שהמתנחלים יתחילו במלחמת אזרחים. או, לחילופין, ינקטו בטקטיקה שהם שכללו בשנים האחרונות: יהפכו את עצמם למקבילה של אל קאעדה בעיראק ויהרגו בפלסטינים שוב ושוב – תוך שהם מנצלים את אזלת היד שהופכת לעתים לסיוע שקט של כוחות הבטחון הישראלים – עד שהפלסטינים, שהרף שלהם ממילא נמוך יותר של השיעים העיראקים, יגיבו בגל אלימות איום משלהם. והיהודים הישראלים, אחרי גל הפיגועים הראשון, ימהרו לשכוח את גל הפיגועים של המתנחלים, וידחו את הסכמי השלום.

בקיצור, כדי להגיע להסכמי שלום של ממש, גם היהודים וגם הפלסטינים צריכים להבין שהאויב לא נמצא רק בצד השני; יהודים צריכים להבין שגם יהודים יכולים להיות אויבים, וכך גם הפלסטינים; והם צריכים להבין שהמאבק הוא לא בין יהודים ופלסטינים, אלא בין תומכי חירות לתומכי עריצות אתנית. אחרת, כמו בסיבוב הקודם, כל צד יעשה הנחות לטרוריסטים שלו, והתוצאה תהיה גל חסר תקדים של שפיכות דמים.

צריך לזכור שבקרב המתנחלים ובעצם בקרב רוב הדתיים והמסורתיים (ולא מעט חילונים) בישראל, עצם הרעיון של מגע מעמדת שוויון בין יהודים ולא יהודים מאיים: הם משוכנעים, בצדק לאור הנסיון ההיסטורי, שבהנתן בחירה טובה, רוב היהודים יוותרו על יהדותם. השלום מאיים על הרבה מהם לא פחות, ולמעשה יותר, מאשר מלחמה: למצב של מלחמה הם כבר התרגלו. במצב של שלום, חומת הוודאות האתנית-דתית תקרוס, וזה מצב שרוב היהודים לא ערוכים אליו.

כדי להגיע לשלום על בסיס שתי מדינות, אם כן, צריך רוב בשני הצדדים שמוכן להתגבר על ההתניות האתניות שעליהן גדל והתחנך, כדי שיהיה מוכן לדכא בנחישות מיעוט קנאי ואלים שינסה להטביע פתרון כזה בדם. ספק, בלשון המעטה, אם יש רוב כזה. ספק, על כן, אם יש עתיד ךלא מדמם לישראל ופלסטין.

ועוד דבר אחד: בית דין צבאי קיבל עסקת טיעון, במסגרתה נשלחה יאנה גורליק – אזרחית קנדית שעזבה את ישראל בגיל 17, לפני 13 שנים – למאסר בפועל של שלושה חודשים בשל עריקות. גורליק גם חטפה רישום פלילי על כך שהעזה לא לחיות בישראל ובהתאם גם לא לשרת בצה"ל. אם מישהו עוד חשב שלבהמה הירוקה תצמח איזושהי תועלת מעובדת הכפיה גורליק, העובדות שהביאו את השופטים לקבל את עסקת הטיעון היו, בין השאר, שהבהמה הירוקה שחררה את גורליק בשל אי התאמה, וחוסר עניינה של גורליק להשתכן בישראל. מזמן לא הופגנה רשעות כזו ושרירות לב כזו כלפי אזרחית ממוצא יהודי. עצה לעוזבים את ישראל: הקפידו לוותר על אזרחותכם הישראלית.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

יאיר לפיד, דיווח אתמול (ב') ערוץ 2, מתכוון לגייס 13 מיליוני שקלים להוצאות קמפיין הבחירות הקרוב שלו. חוק מימון מפלגות מעניק ללפיד, תמורת ערבויות, מקדמה של 6.8 מיליוני שקלים, אבל ללפיד זה לא מספיק.

כמי שמשוכנע שהוא מייצג את הציבור הרחב, לפיד יכול היה לפנות אליו ולבקש ממנו לתרום למפלגתו. אלה לא חייבים להיות סכומים גדולים: ברק אובמה נבחר ב-2008 הרבה בזכות העובדה שהוא ביקש מאנשים סכומים קטנים מאד – לעיתים 20 דולרים – ואחר כך יכול היה לבקש מהם תרומה חוזרת. הקמפיין של אובמה נשען במידה ניכרת על הרשת; הקמפיין של לפיד הוא פייסבוקי בעיקרו. ואף על פי כן, לפיד לא פנה למסלול הזה. לך תדע מה זה היה אומר על מספר האנשים שמוכנים לא רק להקליק עבורו "לייק" אלא אשכרה לתרום לו מכספם. הונו של לפיד מוערך בכ-22 מיליוני שקלים; הוא יכול היה לעשות כמעשה מיט רומני ולתרום לקמפיין הבחירות שלו 13 מיליונים, אבל כנראה שהוא לא מספיק בטוח בעצמו כדי ללכת על ההימור הזה. הוא יכול היה להשתמש בהון הזה כערבון לקבלת הלוואה מבנק כלשהו לצרכי הבחירות, אבל – שוב – הוא כנראה לא רוצה לסכן את ההון שלו בהימור לא בטוח.

אבל אל יאוש. ללפיד יש לא מעט חברים עשירים, וכ-100 מהם, על פי הדיווח של ערוץ 2 – לפיד מאשר, פחות או יותר – יעניקו כל אחד ללפיד השקעה של 136 אלף ₪. המטרה של לפיד היא לעבור את קו עשרת המנדטים; אז הוא יוכל, במאמץ (המימון המפלגתי עבור כל מנדט הוא 1.36 מיליוני שקלים) להחזיר להם את הכסף. כדי לתמרץ את המשקיעים שלו, לפיד התחייב לשלם להם תשואה שנתית של 4% אם הוא עובר את קו עשרת המנדטים. אם מפלגת "יש דיווידנד" לא תעבור את קו עשרת המנדטים, המשקיעים יאלצו לעבור תספורת. ככה זה בסטראט-אפים: לפעמים אתה מרוויח, לפעמים אתה מפסיד.

חשוב לציין שאם לפיד יזכה בדיוק בעשרה מנדטים, הוא יהיה חנוק. הוא יוכל להחזיר את הכסף, אבל לא יישאר לו כסף לשאר מימון המפלגה. חשוב עוד יותר לציין שלפיד לא חושף את זהותם של המשקיעים שלו; הם חשופים למבקר המדינה, אבל לא לציבור.

המצב הזה, שבו פוליטיקאי מפריט את עצמו במודע ובמכוון, חדש בישראל. אני לא מכיר מודל דומה בשום מדינה מודרנית. הדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו שהיה דומה הוא הפוליטיקה של רומא הרפובליקנית בימי שקיעתה. הפוליטיקאי היה לווה אז סכומים גדולים, ומחזיר אותם מביזת כספי הציבור – או סתם ביזה, ומכאן חרחור מלחמות בלתי פוסק – לאחר בחירתו. לפיד מתכוון לשלם למשקיעים שלו את התשואה מכספי הציבור כפי שהם מתבטאים בכספי מימון מפלגות. המסים שלכם ירפדו את הכיסים של אנשי עסקים שאתם אפילו לא תדעו את שמותיהם. הכסף הזה, חשוב לציין, ישמש קודם כל להפצצת תעמולה בלתי פוסקת שתשכנע אתכם להצביע למפלגתו של לפיד – כדי שאנשי העסקים יקבלו את הרווח שלהם. איפה הכסף של קמפיין הבחירות של לפיד? הוא ייצא מהכיסים שלכם. פוליטיקה חדשה? לפיד מחזיר אותנו 2,100 שנים אחורה.

ואנחנו לא עוצרים כאן. שוב, בהנחה שלפיד יצליח לקושש עשרה מנדטים או 11 מהם, לא ישאר לו הרבה כסף לנשום, כי הוא יצטרך להחזיר את כולו + 4% ריבית מדי שנה. בהנחה – הקלושה, אמנם – שהמפלגה שלו תשרוד את הקדנציה הראשונה ותגיע לעוד מערכת בחירות, הוא שוב יצטרך לקושש כספים ממשקיעים. איך הוא יעשה את זה?

התשובה, שלפיד כמובן לא מדבר עליה, היא שהוא יהיה המייצג של המשקיעים שלו בכנסת. לפיד יכול להתחייב – עד כה הוא לא עשה את זה – שהמפלגה שלו תמנע מהצבעה על כל נושא שקשור ל-100 המממנים האלמוניים שלו. לא במקרה הוא לא עשה את זה: העולם העסקי הישראלי כל כך קטן, ומספר האנשים שבו שיכולים לשלוף בקלילות 136 אלף ₪ למיזם בעייתי כל כך מצומצם, שלמפלגה לא תהיה דרך מעשית לעמוד בהתחייבות הזו אלא אם היא תמנע מהצבעה כמעט בכל נושא כלכלי. מותר גם לנחש שגם אם לפיד יתחייב לכך, המשקיעים שלו לא יקחו את ההתחייבות ברצינות. הם לא השקיעו 136 אלף ₪ בנציג בכנסת כדי שהוא לא יעשה דבר עבורם. כמובן, העמדות של לפיד – הן ניאו-ליברליות לא פחות מאלה של נתניהו – כבר מבטיחות שהוא יעשה עבורם לא מעט. מסי החברות לא יעלו, וההפרטה של נכסי הציבור – זה שעליו לפיד לא רוצה להסתמך על תרומות – תזכה לתמיכה מלאה מצד "יש דיווידנד."

יאיר לפיד התחיל את הקמפיין שלו בהבטחה ל"פוליטיקה חדשה" והתיימר להיות מייצג של מעמד הביניים. אני לא מכיר הרבה אנשים במעמד הביניים שיכולים לכנס 100 תורמים בסדר גודל כזה. על ה"פוליטיקה החדשה" מיותר להרחיב את הדיבור: זו פוליטיקה ישנה מאד. שמעתי על אנשי עסקים שתרמו לפוליטיקאי כדי שיקדם את מטרותיהם; החידוש האמיתי, ועד כה היחיד, של לפיד הוא פוליטיקאי שגם משלם להם ריבית עבור כך. ואיך לומר, עם כאלה חידושים אני מעדיף שמרנות.

יש פוליטיקאים שידועים בקשרי הון-שלטון שלהם; לפיד קעקע את המושג על מצחו. המטרה שלנו, כציבור, היא לוודא שהמשקיעים שלו יחטפו לא תספורת אלא קרקוף, כדי שהשטיק המגונה ×”×–×” – תרומתו היחידה, עד ×›×”, של לפיד לפוליטיקה הישראלית – לא יחזור על עצמו בעתיד.

ועוד דבר אחד: בזמן שישראל ננעלת לקראת יום הכיפורים- הטיסות ממנה ואליה הופסקו כבר לפני כשעה – מן הראוי להזכיר שהדמון יהוה מעולם לא ×”×™×” טוב. החבר הדמיוני ×”×–×” ×”×™×” לכל היותר חזק.

(יוסי גורביץ)

אם קראתם את אתרי החדשות בסוף השבוע, ואת העיתונים שפורסמו אתמול (א'), אי אפשר יהיה להאשים אתכם אם אתם חושבים שההתקפה על חיילי צה"ל לפני שלושה ימים (התקפה ולא "פיגוע"; חיילי צה"ל הם מטרות לגיטימיות) בוצעה בחסות פליטים אפריקאיים.

עלוב פיקוד הדרום, טל רוסו, מיהר להודיע ש"חוליית המחבלים ירתה אל חיילי צה"ל בעת שטיפלו בקבוצת מסתננים מאפריקה והגישו להם מים." רוסו גם הבטיח ש"נגיע לכל מי ששלח את המפגעים ונבוא עמו חשבון," הערה לא חכמה במיוחד, בהתחשב בכך שהיא אומרת בפועל שצה"ל מתכוון לפעול בסיני.

ההערה של רוסו פשתה כאש בשדה קוצים, והפכה לכותרות ראשיות. יש רק בעיה אחת: אין לה בסיס. המח"ט שהיה אחראי על הגזרה הכחיש כל קשר בין ה"מסתננים" (לאיפה הם הסתננו, בדיוק?) ובין הפיגוע. אפילו דובר צה"ל הכחיש קשר כזה: "אני לא יודע לומר שהמחבלים הגיעו בחסות המסתננים, אין לנו מידע כזה." כמובן, הילד המפגר של דובר צה"ל, מיודענו פטר לרנר, מיהר להודיע ש"חקירת צה"ל מצאה שהחיילים הותקפו בזמן שסייעו למסתננים זרים." מישהו צריך להודיע לדובר צה"ל שהאיש שלו בפיקוד מרכז מגלה עצמאות חריגה, במיוחד במבנה צבאי, ממשרד האב. ושהאנגלית שלו בעייתית משהו: היש "מסתננים" שאינם זרים?

אז מה קרה פה? למה מיהר עלוב הפיקוד רוסו להכתיב את הכותרות ולקבוע ש"מסתננים" היו מעורבים בהתקפת טרור, כשזה לא היה המצב? למה דובר צה"ל אומר לשם שינוי אמת אבל דובר פיקוד מרכז מתעקש להמשיך לשקר? שימו לב לתמה: חיילי צה"ל נפגעו "בזמן שהגישו מים למסתננים." מזכיר לכם משהו? כמו כולם, רוסו ולרנר עדיין זוכרים את אסון היח"צ שפקד את צה"ל אחרי שהוא נתן פקודה להעביר לפליטים שבין הגבולות 214 מיליליטרים מים ליום, ואחר כך גירש אותם למצרים. המטרה כאן פשוטה מאד: לומר לישראלים שאסור לחיילים להיות הומאניים – לתת מים למסתננים – כי זה חושף אותם לאש אויב. כמובן, לצורך כך אנחנו מתבקשים להאמין שחיילי צה"ל עזבו את כל תפקידיהם כדי לספק מים לפליטים – ובואו נאמר שלאור ההיסטוריה האחרונה, זה לא נשמע סביר במיוחד.

האגדה הזו היא החוליה האחרונה בשורה של צ'יזבטים צה"ליים שמטרתם להעביר את המסר שאסור לגלות חמלה כלפי לא יהודים, כי הם מתגלים כאויבים או כסייעני אויבים. זה מתחיל מהמיתוס על הזקן שהל"ה לא הרגו, ושאחר כך הזעיק את לוחמי האויב שהרגו אותם, עובר בסיפורים על מחבלים שהעמידו נשים וילדים בפתח מערות בימי "ארץ המרדפים," ומגיע עכשיו לסיפור שבו חיילי צה"ל, רחמנים בני רחמנים, בסך הכל רצו לתת קצת מים לפליטים, כשמתוך התמסרות למלאכה ההומניסטית הם לא שמו לב שאויבים מתקרבים אליהם.

בקיצור, כשבוחנים את ההצהרות של רוסו וחלקים אחרים בצה"ל, המסקנה המתבקשת היא שצה"ל – או לפחות חלקים מרכזיים בו – רוצה להעביר את המסר שמסתננים מסוכנים לחיילי צה"ל, במיוחד כשהם עצמם לא מהווים לו סכנה. צה"ל, בקצרה, מכשיר את הקרקע לצעדים חריפים יותר כנגד הפליטים.

ואכן, המסר נקלט במהירות: אלי ישי, שעוקף במהירות את בנימין נתניהו כמסית הלאומי, אמר ש"בכוונתנו לבקש מבכירי הצבא לקדם נוהל האוסר יצירת מגע עם מסתננים. אם בעבר היה מותר לחיילי צה"ל לעשות שימוש בטרמפים עד שהובהר כי הדבר עלול לעלות בחייהם, כך יש לנהוג כלפי המסתננים. על צה"ל לקדם הוראה ברורה האוסרת על חיילים יצירת מגע עם מסתננים. צעקותיהם של ארגוני זכויות האדם עדיפות על פני צעקותיהם של משפחות השכול." מיכאל בן ארי, שמימינו יש רק גדר תיל מחושמלת, מיהר לקדם את הצ'יזבט של רוסו ולרנר על "תחקיר צה"לי" שקבע שיש קשר בין הפליטים ובין הפיגוע, ותבע ש"מסתננים שרוצים מים שישתו בסודן או מצרים, מי שיתקרב לגבול יחטוף כדור בראש."

זכרו את זה בפעם הבאה שחיילי צה"ל, מפוחדים – זה המצב הטבעי שלהם – יסרבו לסייע לפליטים, זכרו את זה כשתבוא ההסלמה הכמעט בלתי נמנעת במצב תודעתי כזה, והם יפגעו בפליטים אקטיבית. הדם יהיה אז לא רק על ידיהם של ישי ובן ארי, אלא גם על ידיהם של רוסו ולרנר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ישראל הרשמית מזהירה את העולם, ומכניסה לפאניקה את אזרחיה, מפני נשק גרעיני איראני כבר 20 שנה. ב-1992 אמר חבר כנסת צעיר ומבטיח מסיעת הליכוד, בנימין נתניהו, שאיראן נמצאת במרחק של חמש שנים מנשק גרעיני. שר החוץ הישראלי דאז, שמעון פרס, היה זהיר ממנו, ועל פי הערכותיו איראן תגיע לנשק גרעיני רק שנתיים מאוחר יותר, ב-1999.

מאז, כידוע, עלה מפלס ההיסטריה של מנהיגי ישראל. כל שנה בעשור האחרון הוכרזה כ"שנת ההכרעה." נביא השקר הרשמי של הממסד הבטחוניסטי, ארי שביט, הודיע לנו בשש השנים האחרונות על "רגע הכרעה" על בסיס חודשי.

אם ישראל אכן חוששת מנשק גרעיני איראני, אפשר היה לצפות שהיא תקבל בברכה – אולי אף תהיה חלוצה בתחום – נסיונות לפירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני. אחרי הכל, עמדתה המפורסמת הרשמית היא ש"ישראל לא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני למזרח התיכון." אבל עצם העובדה שארה"ב הסכימה לדון בנושא לפני כשנתיים "עוררה חששות בירושלים" – לא שזה צריך להפתיע במיוחד, ירושלים של נתניהו לא מסוגלת לאף רגש פרט לחשש, להוציא שנאה. ושלשום (ד') הביעה ישראל "התנגדות נחרצת" להקמת ועידה שתדון בפירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני.

לא הבנתי. אם לישראל אין נשק גרעיני, כפי שעולה מהנוסחה הרשמית שלה ("לא נהיה ראשונים" וכו'), למה היא מתנגדת לפירוז מנשק גרעיני? אפילו איראן הביעה עמדה חיובית יותר כלפי הוועידה. באופן משונה למדי, הביע הנציג הישראלי, אחד תת אלוף שאול חורב, התנגדות לוועידת הפירוז בשל "מצבו הנפיץ והעוין" של המזרח התיכון. אם הוא נפיץ ועוין, לא כדאי שנדון לפחות בפירוז שלו מנשק יום הדין?

לא אליבא דגנרל חורב. לדבריו, "זה רעיון שנולד במקומות אחרים וזר למציאות ולתרבות הפוליטית של האזור. פירוז גרעיני במזרח התיכון, לפי עמדת ישראל, ייתכן רק לאחר כינון יחסי שלום ואמון בין מדינות האזור, כתוצאה של יוזמה מתוך האזור וללא כפייה מבחוץ." זו עמדה מעניינת: תחת צאר החוץ הנוכחי, אמרה ישראל מספר פעמים שהיא מתנגדת למו"מ לשלום עם שכנותיה משום שקודם כל השכנות צריכות להפוך לדמוקרטיות. דמוקרטיה, כידוע, איננה צורת שלטון מקומית. פתאום ישראל מתנגדת להכנסת רעיונות זרים "למציאות ולתרבות הפוליטית של האזור"? מדבריו של חורב עולה שישראל דוחה את הפירוז מנשק גרעיני עד למצב שבו יהיה שלום עמה ועם כל שכנותיה – שלום שהיא עושה הכל כדי לדחות, ושצאר החוץ שלה כבר הכריז שלא יקרה "גם לא בדור הבא."

אבל, כמובן, הכל יודעים למה כלה נכנסת לחופתה ולמה ישראל מתנגדת לוועידה: ההצהרה של ישראל על כך שהיא "לא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני למזרח התיכון" שקרית – מה שלא צריך להפתיע, כשזוכרים ששמעון פרס הוא זה שהגה אותה. כל ילד ישראלי יודע ש(פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה) יש לישראל נשק גרעיני. ודי הרבה ממנו. ישראל אפילו כלאה ל-18 שנים באשמת ריגול חמור את ג'ון קרוסמן ("מרדכי וענונו"), לאחר שזה חשף את העובדות המרשיעות. ודוק: היא לא כלאה אותו על הפצת בדותות, או על "פגיעה ביחסי החוץ של ישראל" – סעיף שהפרקליטות אוהבת מאד בשנים האחרונות – אלא על ריגול, קרי הוצאת סודותיה של המדינה אל מחוצה לה.

וזו הסיבה שישראל מתנגדת לפירוז מנשק גרעיני: הוא יחסל את הבלעדיות שיש לה על נשק גרעיני במזרח התיכון. זו הסיבה שהיא רוצה לדחות את הדיון לימים עתידיים של שלום, שהיא עושה כמיטב יכולתה שלא יגיעו. מותר לתהות אם גם המלחמה שהיא מחרחרת כנגד איראן כבר 20 שנה מיועדת אכן למנוע איום כלשהו עליה, או כדי לשמר את מעמדה ההגמוני. (כמובן, למלחמה הזו כבר היה שימוש מועיל מבחינת מערכת הבטחון: היא סייעה לנפח את תקציבה ב-20 השנה האחרונות.)

תפיסת ה"עמימות" המורעלת של ישראל אומרת, בין השאר, שאי אפשר לנהל דיון בשאלה הקרדינלית של האופן שבו היא מנהלת את מאגר הנשק הגרעיני שלה. לאזרחים אין כל יכולת השפעה בנושא ולכנסת אין כל יכולת ביקורת על הממשלה – משום שעצם יכולת כזו תחייב הצהרה על קיומו של הנשק הגרעיני הישראלי ובהתאם את זניחתה של מדיניות ה"עמימות." יתר על כן, אחת התואנות של ישראל להתקפה על איראן היא שהתגרענותה של איראן תביא להתגרענות של מדינות אחרות במזרח התיכון. אבל ספק אם יש משהו שידחוף מדינות אחרות במזרח התיכון להתגרענות כמו ההבנה שלישראל מותר להחזיק נשק גרעיני ללא כל פיקוח, כשהיא שומרת לעצמה את הזכות לתקוף כל מדינה שהיא חושבת שחותרת לנשק כזה, בהסכמה בשתיקה של העולם. הרציונליות במצב כזה אומרת שאם אתה לא רוצה מטוסי קרב ישראלים בשמיך, חובה עליך לפתח נשק גרעיני בחשאי ולהעמיד אותה בפני עובדה מוגמרת. ההתעקשות הישראלית על הגמוניה גרעינית, בקצרה, היא זו שמקדמת מזרח תיכון מגורען.

היא, ולא איראן.

(יוסי גורביץ)

יום לא נעים עבר על קלגסינו בגדה: כמה מהם קיבלו הוראה מהרבש"ץ של התנחלות בת עין שלא להכניס להתנחלות נושאי תעודת זהות ישראלית שאינם גם יהודים כשרים. על המצב עצמו – שבו חיילים שנמצאים בשטח כבוש מקבלים הנחיות מנציג האנשים שעליהם הם אמורים להגן ושנמצאים שם רשמית בשל "כורח צבאי" – לא היה להם מי יודע מה לומר, כי לזה הם התרגלו. אבל הפגיעה באזרחות הישראלית הפורמלית, החלוקה של תעודת הזהות הישראלית ליהודים ולא יהודים, הציקה להם.

ההנחיה היתה ברורה: "להכניס רק יהודי עם תעודת זהות כחולה. נניח שבא דרוזי או בדואי עם תעודת זהות כחולה, מישהו שבא לנקות את השירותים – לא." החמושים חשו שלא בנוח עם פקודה שמפרה בגסות בוטה כל כך את העמדת הפנים כאילו יש "נורמליות" מסוימת במשטר האפרטהייד בגדה המערבית. הם אפילו אמרו שזה מזכיר להם תקופות אפלות ™.

כמובן, מהלכים כאלה – אזורים שיש אליהם כניסה ליהודים בלבד – הם לא דבר חדש בגדה המערבית. כבישים ליהודים בלבד קיימים בגדה כבר שנים, לעתים תחת ההנחיה שמי שיכול לנוע בהם הוא "מי שרשאי לעלות לישראל מכוח שבות," כלומר יהודי, רק בלי לכתוב יהודי. הם היו, אולי, חדשים לחיילים במקום.

בצה"ל נבוכו. לא בכל יום קורע רבש"צ בקלילות את מסכת הכיבוש הנאור ומבהיר על מה באמת אנחנו מדברים כאן – על אפרטהייד בין יהודים ללא יהודים ועל כך שלאזרחות הישראלית אין שום משמעות. על כן הודיע דובר צה"ל ש"בעקבות פניית הכתבת האירוע נבדק, ואכן התקבלה הנחיה כזו על ידי הרבש"ץ. בעקבות כך חידדו בצה"ל כי מדובר בהנחיה שאינה חוקית. כמו כן היות ומדובר בנושא מורכב ורגיש, על מנת למנוע עימותים אפשריים ניתנה הנחייה ליידע את רבש"ץ היישוב בכניסה של אזרחים ישראלים שאינם מלאום יהודי, על מנת שילוו בכניסתם ליישוב."

שימו לב. קודם כל, דובר צה"ל מודיע שמדובר בפקודה בלתי חוקית. נחמד מצידו. במצב נורמלי, היינו מצפים שלהודעה על כך שקצין – אפילו אם הוא לבוש אזרחית – שנותן פקודה בלתי חוקית, תתלווה גם ההודעה על כך שהוא הועבר מתפקידו או לפחות הוצא לחופשה עד שהפרקליטות הצבאית תוכל לטייח את האירוע. אבל, כמובן, הרבש"צ איננו כפוף לסמכות הצבא, הוא רק נותן לו פקודות, והרעיון שצה"ל יוכל להדיח אחד מאלה רק בגלל מתן פקודה בלתי חוקית היה עשוי לגרור שורה של פוגרומי תג מחיר. אז זה, כמובן, לא קרה.

אחר כך, אומר לנו דובר צה"ל שנכון שמדובר בפקודה לא חוקית, אבל זה לא כל כך חשוב, בעצם: כדי "למנוע עימותים אפשריים" בין החמושים ובין הממונה האזרחי שלהם שעליו לצבא אין שליטה, החיילים התבקשו להתיר ל"אזרחים ישראלים שאינם מלאום יהודי" להכנס להתנחלות – אבל לעדכן את הרבש"ץ, כדי שהלז "ילווה אותם בכניסתם ליישוב." כלומר, צה"ל שינה קצת את הפקודה של הרבש"ץ: לא יהודים יכולים להכנס להתנחלות – אבל רק תחת ליווי בפיקוח. האיסור על כניסתם של לא יהודים הוא בלתי חוקי; הנחיה להתייחס לכל אחד מהם כאילו היה חשוד פוטנציאלי וללוות אותו בעת שהותו בהתנחלות – זה כבר לגמרי בסדר.

כלומר, גם מבחינת צה"ל, לתעודת הזהות הישראלית אין שום משמעות: מי שמחזיק בה, כל זמן שלא הוכיח שהוא יהודי כשר, הוא חשוד תמידי שאין להניח לו להסתובב בהתנחלות בלי ליווי חמוש, אחרת לכו תדעו מה הוא יעשה. ליהודי עם עבר פלילי, רוצח משוחרר או פדופיל, אין שום בעיה להסתובב בהתנחלות. לאזרח ישראלי נוצרי או מוסלמי – נטול כל עבר פלילי – אפילו אם רק עצר לקנות דלק או לעשות את צרכיו, אסור להסתובב בתחומי ההתנחלויות בלי ליווי.

צה"ל קיבע, בעצם, את העמדה של הרבש"ץ: כל הלא יהודים חשודים. חשודים על העריות, חשודים על שפיכות דמים. אזרחותם לא משנה כהוא זה. הצבא פשוט ייפה קצת את ההנחיות: הן לצרכי יח"צ של התקשורת הארורה והן כדי שהחמושים שלו ירגישו יותר בנוח, שלא יצטרכו לחשוב שהם נקלעו איכשהו לתקופה אפלה ™.

והאפרטהייד זחל עוד צעד קדימה.

ועוד דבר אחד: רב כלשהו, אחד ברוך אפרתי, קרא היום (א') לחלל את הלווייתו של חיים חפר. האחרון דרש בצוואתו שלא יקראו עליו קדיש. אפרתי רצה מחתרת נועזת של מניין יהודים אמיצים, שיתגנבו לבית הקברות ובחשאי, בלי שמישהו ישים לב, יאמרו קדיש. מעניין מה אפרתי היה חושב אם, נניח, הבישוף המורמוני מיט רומני היה מטביל את אחד מקרוביו למורמוניות לאחר מותו. יש להניח שהוא לא היה מתרשם מהחסד הנוצרי הבלתי צפוי הזה. אבל, כמובן, אסור להשוות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ב"מקור ראשון" התפרסם שלשום (ו') ראיון עם המשורר המתנחל אליעז כהן. כהן, שפרץ לציבור הרחב עם שירו "הזמנה לבכי", הוא לגמרי לא הסטריאוטיפ המקובל של מתנחלים: בשנים האחרונות הוא פעיל בקבוצות שמקדמות פיוס בין העמים, בין השאר על בסיס מדינה דו לאומית.

בתוך הראיון, פלט כהן סיפור מעניין. "שמע סקופ אדיר: הקמנו מחתרת. מחתרת של דיבורים, למען האמת. זה היה בתחילת תהליך אוסלו. משוגע לגמרי. הגענו למנהיגי יש"ע דאז עם הרעיון לחולל פעולות חבלה נגד ההנהגה הפלשתינית, שיפילו את אוסלו. הקמב"ץ של מועצת יש"ע היה ניסן סלומיאנסקי, והוא ידע בחוכמתו למסמס אותנו בנועם, בלי שנרגיש דחויים ונידחק לפינה. למרות שלדעתי, בדיעבד, זה היה חוסך הרבה דם. אוסלו וההתנתקות, שניהם נבעו מלחץ והיו ניסויים בבני אדם, תוך הסתכנות ידועה מראש, עם תוצאה הרסנית לשני העמים."

כלומר, האינסטינקט הראשוני של כהן הצעיר – נראה שהוא התבגר מאז – היה, כאשר מנהיג המדינה שלו יוצא למהלך מדיני שמנוגד לאמונתו, לרצוח את ההנהגה של הצד השני, במטרה לעורר גל טרור שימוטט את הסכמי אוסלו. משעלה על הרעיון הזה, הוא הלך אל המקום שממנו ציפה לקבל סיוע: מועצת יש"ע. אחד המנהיגים שלה, לימים חבר כנסת, שמע על התכנית ולא התפלץ, לא רץ למשטרה, לא הזעיק את השב"כ: הוא "מסמס אותם בנועם."

טוב, הוא כנראה ×”×™×” מורגל במקרים כאלה. מועצת יש"×¢, היורשת של גוש אמונים, היתה הזרוע המדינית של תנועת המתנחלים; היא תמיד ידעה שיש לה זרוע צבאית ולא היססה לאיים בה – בדרך כלל תחת משפט הקוד "אין לנו שליטה על הקיצוניים." כמעט כל ×”×”× ×”×’×” של מועצת יש"×¢ היתה מעורבת או מודעת לטרור יהודי. הדמות המיתולוגית שלה, זאב חבר (הידוע בשם המלחמה שלו, "זמביש") ×”×™×” חבר המחתרת היהודית הראשונה, בשנות השמונים. הוא נקרא אז פרידמן. מנהיגי מתנחלים אחרים שהיו מעורבים במעשי הטרור אז – ששיאם בפיגוע שנמנע, בו הטמינו המחבלים היהודים מטענים בשישה אוטובוסים פלסטיניים – כללו את מנחם לבני, יהודה עציון, משה זר וחגי סגל, כנראה הטרוריסט היחיד בישראל שמחזיק בשורה של תפקידים בכירים בתקשורת. על פי שמועות שלא נחקרו בשעתו – אף פעם לא חוקרים אותן – המחתרת קיבלה הסכמה רבנית לפעולותיה.

הקבוצה שכהן היה בין חבריה לא ביצעה שום פיגוע, לפחות עד כמה שידוע. אבל פחות משנה לאחר מכן, נכנס ברוך גולדשטיין במדי צה"ל וביצע את הטבח במערת המכפלה. המטרה של הטבח היתה בדיוק זו של כהן וחבריו: פעולת חבלה שתפיל את אוסלו. כהן וחבריו לא ניחנו בדמיון מספיק: ספק אם יש פעולה שהיתה מעוררת זעם כמו רצח מתפללים בעת תפילתם במקום קדוש, שהמתנחלים מנסים לנכס לעצמם. הפעולה של גולדשטיין הצליחה: החמאס הבטיח לנקום, וארבעים ימים אחרי גולדשטיין, התחיל גל פיגועי ההתאבדות הראשון.

גולדשטיין לא היה לבד. אם כהן הסתובב בחוגים שבהם המחשבה הראשונה למשמע הסכם מדיני היתה "בואו נבצע פיגוע," יגאל עמיר הסתובב ושאל נשים בקמפוס של אוניברסיטת בר אילן מה הן חושבות על גולדשטיין, כדי להחליט אם יש טעם להתחיל איתן. זו שכנראה ענתה בחיוב, מרגלית הר שפי, הלכה עבורו לקבל פסק הלכה משלמה אבינר. עמיר רצה דין רודף על רבין, אבינר ענה בשלילה – אבל היה מוטרד כל כך מכמות הבקשות שקיבל, שפרסם פסק הלכה פומבי, שכותרתו "ראש הממשלה איננו ערב רב." ערב רב, כידוע, הוא עמלק שנראה כמו יהודי, חושב שהוא יהודי, אבל בפועל הינו אויבו של יהוה. אבינר היה צריך להודיע שרבין איננו כזה, כי במיתולוגיה של צאצאיו הרוחניים של אברהם יצחק הכהן קוק, שטוענת שהגאולה מתקדמת על פי תכנית אלוהית, אי אפשר לחשוב אחרת או לטעות – מובן מאליו שאי אפשר לחשוב אחרת ולצדוק – ועל כן אם אתה מתנגד לתכנית האלוהית, סימן שאתה סוג של דמון.

עמיר חיסל את רבין, כידוע, ובחסות הרצח הזה נבלעה תכנית אחרת שלו: פיגועים כנגד פלסטינים, בדיוק על פי אותו ההגיון של כהן וגולדשטיין. הר שפי לא רק שימשה כשליחה אל אבינר, היא גם ביררה את סידורי האבטחה של הנשקיה של ההתנחלות שלה, בית אל, כדי שאפשר יהיה לגנוב משם נשק למטרה הקדושה הזו. שורה שלמה של בחורי ישיבות הסדר שיתפו פעולה עם התכנית לפגוע בפלסטינים. שמותיהם – אריק שוורץ, מיכאל אפשטיין, אוהד סקורניק – הבליחו לרגע ושקעו. לאף אחד לא היה רצון לפתוח את קופת השרצים הזו. הר שפי עצמה התקבלה, עם שחרורה אחרי תקופת כליאה קצרה מאד של חצי שנה, כגיבורה בהתנחלות שלה.

בינואר 1996, ניסה אהוד ברט – מדריך בתנועת הנוער "בני עקיבא" – לדרדר את מכוניתו של השר יוסי שריד לתהום. ברט נכשל. "בני עקיבא" סירבה להדיח אותו מתפקידו, והוא התקדם עם השנים: כשהגיח שוב לתודעה הציבורית ב-2006 – הוא ארגן את "מצעד הבהמות" בירושלים, במחאה על מצעד הגאווה – הוא היה כבר פונקציונר במועצת יש"ע, ובבחירות של אותה שנה הוא היה במקום ה-26 ברשימת האיחוד הלאומי. טוב להיות מתנקש חובש כיפה. זה מקדם אותך.

בכירים במועצת יש"ע, כמו גרשון מסיקה ובני קצובר, העבירו כספים – מצא התחקיר של שחר גינוסר – לפעולות הטרור של "תג מחיר." זכרו את זה, בפעם הבאה שאומרים לכם שמועצת יש"ע מגנה את הטרור. קצובר גם אמר בגלוי שהגיע הזמן לפרק את הדמוקרטיה הישראלית.

כהן, אם כן, היה בחברה טובה, סוג של. למזלו, הוא כבר יצא משם, במידה רבה. אבל בפעם הבאה שמחבלים יהודים ייתפסו, ורבנים יאוצו להגן עליהם, חפשו את הפתיל הרועם שמשתלשל מכיסה המטאפורי של מועצת יש"ע. התמיכה בטרור והבגידה בדמוקרטיה הישראלית הן חלק בלתי נפרד מה-DNA שלה. זכרו את זה גם כשידברו אתכם על "החינוך המצוין לערכים" שמעבירה מערכת החינוך הדתית את תלמידיה; מדי פעם רצוי לשאול מהם הערכים האלה.

ועוד דבר אחד: צחי הנגבי, בריון שעלה לגדולה, מוציא כעת שם רע לזנות הפוליטית: לקראת ראש השנה היהודית, הוא מהלל ומפאר ומקלס את בנימין נתניהו כ"משה רבינו של ימינו." וואלה. הדמיון היחיד שאני מוצא בין השניים היא שכאשר בנימין נתניהו יסיים את מלאכתו, אף אחד לא ימצא לעולם את מקום קבורתו. לרוע המזל, אם יינתן לו להשלים את שלו, גם את שלנו לא ימצאו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

השנה היהודית האחרונה היתה שנת ההפחדה, שנת נתניהו. המחאה החברתית לא הצליחה להתרומם, ושורה של גזירות עומדות לנחות עלינו מיד אחרי החגים – חלקן כבר הכו בנו, כמו עליית המע"מ. אירונית, דווקא התקוממות פלסטינית הצליחה להוריד את המע"מ אצלם, כמו גם את מחירי הדלק. המחירים הללו תלויים במידה רבה בישראל, בשל הסכמי פאריס (סיכום נאה של הנושא אפשר למצוא כאן), ועדיין הפלסטינים הצליחו לכופף את הממשלה שלהם ולהוריד אותם. למרבה הצער, לא נראה שאי פעם תהיה התקוממות דומה בישראל: שלטון הפחד, שאומר שתמיד יש סכנה חיצונית גדולה יותר מכל זוועה שהממשלה שלך עושה לך, עדיין מושל.

אבל נראים סימני התרופפות. מפלגת העבודה מדלגת בסקרים. עליה כמובן אסור להשען – הלוגו שלה מופיע במילון סמוך לערך "קנה רצוץ." אבל, בניגוד למה שמספרים לנו שוב ושוב, ובניגוד לקולניות של האספסוף היהודי, השמאל הישראלי לא מת. הוא אפילו לא מריח מוזר.

הנתונים הבאים מתבססים על סקר פנימי של מפלגת מרצ שהועברו לי על ידי עוזריה של זהבה גלאון, ויש להתייחס אליהם בזהירות המתבקשת. מצד שני, מפלגות לא נוטות לשלם כסף לרמות את עצמן.

שמונה אחוזים מכלל האוכלוסיה היהודית בישראל מגדירים את עצמם כ"שמאל", ועוד כ-11% מגדירים את עצמם כשמאל מתון. אחרי עשור של הסתה, שבו המילה "סמולני" הפכה לשם גנאי, זה לא מעט. הימין עדיין חזק משמעותית יותר: 15% מגדירים את עצמם כ"ימין מתון", ו-24% מגדירים את עצמם כ"ימין." אבל אחרי העשור האחרון, זה לא צריך להפתיע. כ-30% מגדירים את עצמם כאנשי מרכז, ו-12% סירבו לענות.

נראה מעט, כן. אבל המספרים האלה רק מגדירים את ה"שמאל הקשה." כשמנסים לברר מה גודל הקולות הפוטנציאלי שלו, באמצעות האנשים שעונים בחיוב על ההצהרה "לעולם לא אצביע ימין," 16% עונים על כך בחיוב ועוד 18% אומרים ש"בטוח אך עשוי להשתנות." כלומר, על פניו לשמאל יש פוטנציאל להגיע לעד 34% מהקולות. שיעור היהודים שענו בחיוב על ההצהרה "איני יכול לומר שלעולם לא אצביע לשמאל" גדול עוד יותר: 44%.

נתון מפתיע נוסף הוא הנטיה של המצביעים שהיגרו לישראל מחבר העמים. השיעור שלהם בקרב מצביעי "שמאל מתון" הוא אפס, ו-34% מהם מגדירים את עצמם כאנשי ימין (רק 5% כאנשי ימין מתון) – אבל השיעור שלהם שמגדירים את עצמם כשמאל עומד על 13%. הקול הרוסי מפורסם, במונחים ישראלים, בחוסר נאמנות גושית – או, במילים אחרות, בפרגמטיות. ב-1992 הם העבירו את המדינה לידי העבודה, ב-1996 לידי הימין, ב-1999 שוב נטו לשמאל, ומאז הם פונים לימין.

הדוברים מטעם עצמם של יוצאי ברה"מ אומרים לנו שהם כולם אנשי ימין, ואכן בקרב ההומו סובייטיקוס זה נפוץ. אבל, כפי שאמר רומן ברונפמן בראיון מרתק לשלום בוגוסלבסקי, "בהתחשב במאפיינים של הציבור, נכון יותר להגיד 'דוברי סובייטית' מאשר 'דוברי רוסית'. זאת לא רק שפה אלא הלך מחשבה. אני תמיד אומר שבישראל יש את השמורה הסובייטית הגדולה בעולם. דוברי רוסית בגרמניה, בארה"ב או בקנדה לא מחזיקים במאפיינים כאלה. אפילו מדינות ברה"מ לשעבר עברו תהליכי דמוקרטיזציה, תהליכי משבר, תהליכי זהות. השמורה הסובייטית בישראל לא עברה שום דבר. זאת בעצם מושבה סובייטית שיש לה חשיבה מאוד מסוימת, פחדים מאוד מסוימים וניתוק מאוד מסוים גם מהמציאות הישראלית וגם ממדינת האם. וזאת בעיה. לאנשים מהשמורה יש זכות הצבעה והם מצביעים לליברמן." אבל, "החצי השני [מחצית הציבור הרוסי שלא הצביעה לליברמן – יצ"ג] נהיה חופשי וביקורתי. הוא למד עברית, למד תקשורת ולמד לקרוא בין השורות. זאת גם הסיבה שכל כך קשה "לתפוס" אותו פוליטית. הוא כל כך מגוון, וכל כך ביקורתי, שהוא מתלבט ביסודו."

הבעיה של מצביעי השמאל היא היאוש שלהם, היאוש שכל כך נוח להתפס אליו, היאוש שהוא הכלי פר אקסלנס של כוחות הימין, הכניעה הנוחה כל כך לתפיסה ש"שום דבר פה לא ישתנה, הכל אבוד, אין טעם, צא לגלות פנימית." זו תפיסה מובנת ואני עצמי לוקה בה מדי פעם, אבל היא זו שמחריבה אותנו. הסקר של מרצ מצא ש-24% מהאנשים שאמרו שהם לא הצביעו בבחירות האחרונות שייכים לשמאל, ו-14% שייכים לשמאל המתון.

עכשיו, בחירות בישראל מוכרעות על חודם של לא יותר מחמישה מנדטים. תזוזה של חמישה מנדטים מזיזה את השלטון כולו. אם אנחנו עובדים קשה על האנשים המהססים, אם אנחנו מביאים יותר מצביעים לקלפי, אנחנו משנים את התמונה כולה. בבחירות הקרובות תהיה לנו הזדמנות פז: נתניהו חלש תמיד בכל מה שקשור לכלכלה. אמנם, עיתונאים טפשים (שלום, בן כספית) מכרו לנו אותו בתור "קוסם כלכלי," אבל זה בגלל שהם לא טרחו לבחון מה המשמעות של הצעדים שלו וקנו את התעמולה הזולה שהוא מוכר. הציבור מרגיש את מדיניות נתניהו על בשרו. אם הבחירות יהיו על כלכלה, נתניהו צפוי להפסיד מספר גדול של מנדטים. גדעון סער היה מספיק ציני כדי לומר זאת לנתניהו, כשהלז שקל ללכת לבחירות.

הליכוד, והימין, חיים על הפחדה. הם לא מסוגלים לספק תקווה. הם רוצים יאוש ומספר נמוך של מצביעים. אבל בהנחה שנתניהו לא יתקוף באיראן – כפי שהדברים נראים עכשיו, ישראל יכולה לשכוח מסיוע אמריקאי בהתקפה כזו, מה שעשוי לגרום לנתניהו לחזור למצב הטבעי שלו, של היסוס וחוסר החלטה – לשמאל הישראלי בהחלט יש סיכוי לשנות את המצב בבחירות הבאות. אל יאוש.

ולמה מרצ? מכל הסיבות שצוינו כבר, ומעוד אחת: זו של יוסי שריד בבחירות 1992. הצורך "להמריץ את שלי." הצורך לשנות את השיח ולהפנות אותו כמה שיותר שמאלה. להזכיר לציבור הישראלי את מה שהוא אוהב לשכוח – את מה ששלי יחימוביץ' אוהבת לשכוח – והוא שישראל היא מדינה כובשת, ושאין לה סיכוי להתקיים אלא אם תחדל להיות כזו. להזכיר לציבור הישראלי את מה שהוא אוהב לשכוח – את מה ששלי יחימוביץ' אוהבת לשכוח – והוא שאם לא נקפיד על זכויות אדם, ניצור כאן בסך הכל דיקטטורה יהודית מגעילה, שמשתלבת היטב במרחב של האחים המוסלמים ואיראן. אסור להתנצל על עמדותינו ואסור לעמעם אותן. מי שרוצה עמעום ולא רוצה להפחיד את האספסוף, תמיד יוכל להצביע ליחימוביץ' או לפיד.

(יוסי גורביץ)

לפני כחודש, כפי שאפשר לראות מהסרטון למטה, הסתערו קבוצה של חמושי צה"ל, לשם שינוי על אזרחי, על עבד אל עזיז נידאל יוסף פאחורי, הפילו אותו, הכו אותו וגררו אותו לעבר מבנה של צה"ל. חמושים אחרים ניסו באומץ למנוע מצלמים לתעד את האירוע, בהצלחה חלקית בלבד.

דובר צה"ל מיהר לגבות את החמושים: "הסרטון איננו מציג את כל השתלשלות האירוע. במהלך בידוק שגרתי בחברון, סירב הפלסטיני להזדהות. הפלסטיני התעמת עם כוח צה"ל במקום, דבר שאינו נראה בסרטון, והחיילים אשר נקלעו למקום סייעו לכוח בביצוע משימתו." דובר צה"ל, שאמינותו גבוהה יותר מזה של שר התעמולה העיראקי לשעבר, הוסיף כי הפלסטיני הודה בחקירתו "כי התנגד באופן פיזי לבידוק במקום," וקינח בכך ש"בתום המעצר התברר כי מדובר בפלסטיני הדרוש לחקירה." הדגשה שלי.

וואלה. מה שאתם רואים בפניכם הוא הנוסח הרשמי ליללה העולה תדירות מן הטוקבקים בישראל, "למה לא מראים מה קרה קודם." כלומר, למה מציגים את החמושים שלנו רק כקלגסים ברוטליים ולא מראים מה גרם להם לאבד את העשתונות. וכדי להרגיע את כל מי שעדיין מתעקש להאמין למראה עיניו, הוסיף דו"צ שמדובר בעצם במבוקש ("דרוש לחקירה", המונח הרשמי) או במילים אחרות, במחבל. ולמחבל מגיע כל מה שהוא חוטף.

וואלה. במקום דובר צה"ל הייתי מכנס ישיבה דחופה, ×›×™ מסתבר שלא רק עוכרי ישראל כמו ×”×—"מ לא מאמינים לו, ולא רק שמאלנים לועגים לו: בית המשפט הצבאי ביהודה הורה אתמול (ד') לשחרר את פאחורי. בית המשפט קבע (זהירות, מסמך) ×›×™ "כפי שנאמר, תמונה שווה אלף מילים. כפי שעולה מהסרטון בבירור, המשיב הותקף על ידי חייל לכאורה הלבוש בבגדים אזרחיים ללא כל עוול בכפו, כיוון שחשב שהמשיב דיבר עליו בגנותו. […] ניתן לראות במקרה ×–×” שימוש לא סביר של חיילים הלבושים בלבוש אזרחי, אשר לא ברור אם היתה להם בכלל סמכות להרחיק את המשיב מהאזור ולעצור אותו." התובע הצבאי האומלל, שהתחיל את הדיון בבקשה שלא לצפות בכלל בסרטון, ניסה לבקש דחיה של שחרורו של פאחורי ביממה, ובית המשפט – באופן חריג למדי – דחה את הבקשה. רגע, איך משחררים ×›×›×” מבוקש? מחבל? ובכן, נחמה, הוא לא ×”×™×” מבוקש או מחבל. הוא רק תואר ×›×›×–×” על ידי דובר צה"ל. כשזה ×”×’×™×¢ לבית המשפט, כל ×–×” התפוגג. עדכון: הסניגור הציג לבית המשפט סרטון שני, שאפשר לראות למטה, שמספק יותר פרטים על תחילת התקרית. כפי שציין יובל דרייר שליה בתגובות, הדבר רק הופך את מצבו של פאחורי לנדיר יותר.

כמה הערות. למה שנשאר מהאמינות של דובר צה"ל, שמזמן הפסיק לספק לאזרחי ישראל מידע אמין ומשמש כמקבילה של רני רהב של החמושים (בדגש עם דברור הרמטכ"ל), מיותר להתייחס. נקודה ראשונה: פאחורי הוחזק במעצר במשך חודש משום שערס שמשרת בצה"ל חשב שהוא העליב אותו. זה הכל. לא היתה כל ראיה אחרת. זה כל מה שצריך כדי לשלול את חירותו של פלסטיני לחודש, להוריד לו חודש מהחיים: שחייל ידמיין שהוא העליב אותו. הפנטזיה של החייל, כמובן, תזכה לגיבוי מדובר צה"ל ומהאספסוף היג"ע.

עכשיו, משהו מזה קיים גם בכוחות שיש לשוטרים בישראל. אבל בישראל יש – בינתיים, על כל פנים – שרידים של עיתונות עצמאית, שמאד אוהבת (ובצדק; בשביל זה היא פה) סיפורים של שרירות שלטונית, בדגש על אלימות משטרתית. קשה מאד להאמין שיש בתי משפט בישראל שיאריכו את מעצרו של ישראלי – בהנחה שהוא לא פלסטיני, כמובן – בחודש, כשיש ראיות בוטות לכך שהוא לא היה האלים. בשטחים הפלסטינים, קיומך נתון לשרירותו של ילד בן 19, שנהנה לעתים קרובות מהפגנת הכוח שלו. לא מאמינים? קראו את הדו"חות של "שוברים שתיקה" ושל "בצלם.” מכאן החשיבות העצומה של הפרויקט של “בצלם”, שחילק מצלמות וידאו למספר פלסטינים במוקדי עימות: הפלסטינים זקוקים ל”אח הקטן” אפילו יותר מאיתנו.

שנית, התובע הצבאי טוען שהראיה היא "חדשה." אין שום דבר חדש בה: הציבור הישראלי צפה לפני חודש. אם התובע הצבאי לא צפה בה, הוא לא ראוי לתפקידו. אם צפה בה והחליט בכל זאת להמשיך בהליך המשפטי, הוא צריך לשאול את עצמו אם הכיבוש כבר לא השחית אותו.

שלישית, וחשוב מכל, זה היה יכול להגמר הרבה, הרבה יותר גרוע. המקרה של פאחורי היה יכול להגיע לשופט אוטומטי, שתפקידו כבר איכל אותו והוא הסכין מזמן עם כך שהוא אמור להיות חותמת גומי של התביעה. במקרה הזה, מעצרו של פאחורי היה מוארך כמעט אוטומטית עד תום ההליכים, והוא היה מתבקש להסכים לעסקת השטן של מערכת הצדק הצבאית: להלחם על צדקתו כשהוא כלוא במשך שנים, או להודות באשמה ולהשתחרר הרבה יותר מהר, אולי אפילו באותו היום.

לפאחורי שיחק המזל: המפגש שלו עם הערס החמוש עלה לו רק בחודש חיים. לרוב הפלסטינים שמוצאים את עצמם בידי החמושים, אין מזל כזה.

ועוד דבר אחד: יזהר אשדות עשה מעשה אמיץ ופרסם שיר שעוסק כולו באופן שבו הופך האדם הישראלי לחמוש מפוחד, אכזרי וקטלני. ה"קת על הדלת" שלו מהדהד במיוחד: כשהשתחררתי, לפני יותר מ-20 שנים, מהשירות ברצועה, אמי אמרה לי שיש לי סיוטים בלתי פוסקים על קת המכה בדלת. אני עצמי לא זוכר את זה. בכל מקרה, השיר השפיע עלי כמעט כמו "וואלס עם באשיר." צפו בו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מה קרה ליד גדר הגבול, כשבג"צ רחץ בנקיון כפיו

ביום חמישי האחרון, אומר עורך דין עומר שץ מ"אנו פליטים" בשיחת טלפון, הוא התייצב בבית המשפט העליון יחד עם עמיתו, עו"ד יפתח כהן, כדי לבקש צו ביניים להכנסת 21 הפליטים ששהו מחוץ לגדר לישראל. הדיון, להפתעתו, התנהל באופן חיובי: השופטים היקשו על נציגת המדינה בשאלות, ובשלב מסוים הם שאלו אותה אם היא מסכימה שהם יוציאו צו ביניים. הנימוס המקובל אומר שכאשר השופטים מציעים דבר כזה, אתה מקבל את ההצעה. המדינה, באופן חריג, סירבה לקבל אותה – וביקשה דיון במעמד צד אחד, לטענתה משום שיש לה "מידע סודי" בנושא הפליטים. הדיון התקיים, ובסופו הודיעו השופטים, כזכור, שהם דוחים את הדיון ליום ראשון. כמה שעות לאחר ההחלטה של בג"צ, הודיע ראש הממשלה ש"הושג פתרון," במסגרתו שתי נשים ונער נכנסו לישראל, והשאר "שבו על עקבותיהם."

זה היה שקר מתחילתו ועד סופו. המדינה, כפי שציינתי לפני שבוע, שיקרה כשאמרה שהיא מעבירה מזון לפליטים. היא העבירה להם רק מים – ומעט מאד מים: עו"ד שץ תחקר את שלושת הפליטים שנכנסו לישראל – הוא תחקר כל אחד מהם בנפרד – והם דיברו שמדי יום העבירו להם שלושה בקבוקים של ליטר וחצי. אני אחזור על זה: 4.5 ליטר של מים ליום – ל-21 בני אדם. בחום של המדבר. זה יוצא 214 מיליליטרים לאדם ליום. פחות מבקבוק שתיה של 220 מ"ל.

הפליטות ציינו שפעמיים, הושלך לעברם לחם: שקית לחם פרוסה. בפעם הראשונה, השקית נתקעה בגדר, והם הביטו בה בעיניים כלות. בפעם השניה, היא חצתה את הגדר – והם היו צריכים להחליט איך לחלק אותה ל-21 איש. גם הציליה, שלכאורה ניתנה לפליטים על ידי צה"ל, לא נמסרה לטענת הניצולות על ידי הצבא: היא היתה "מתנת אלוהים," אמרה אחת הפליטות לעו"ד שץ, והסבירה שהיא עפה אליהם עם הרוח. מדי פעם, בנסיון להרחיק את הפליטים מן הגדרות, ירו החמושים לעברם באוויר, ומספר פעמים אף ירו רימוני גז מדמיע.

אף אחד מן הפליטים לא רצה לשוב למצרים; הם ידעו שהם צפויים להתעללות ולמוות. כיומיים או שלושה לפני הגירוש שלהם, חמישה מהם, שהיו חזקים יותר, גררו את עצמם לעבר הגדרות בצד המצרי ושאלו את החמושים המצרים מה צפוי להם. הם אמרו להם שאם הם יחזרו, החמושים יהרגו אותם – אבל אם הם כבר חוזרים, שיביאו איתם את הנשים, כי הם רוצים לאנוס אותן.

ואז הגיעה החלטת בג"צ לדחות את הדיון ליום ראשון. זמן קצר לאחר מכן, חתכו חמושי צה"ל את הגדר, עברו לצד השני, הכניסו פנימה את שתי הנשים והילד, וגררה את שאר הפליטים על הציליה המפורסמת לעבר הגדר המצרית. הפליטים צרחו והתחננו שיירו בהם, כי הם מעדיפים את זה על מעבר למצרים. חמושי הצבא המוסרי יותר מהחמאס התעלמו מהתחינות, המשיכו לגרור אותם לעבר הגדר המצרית, הרימו את הגדר ודחפו אותם פנימה. גורלם לא ידוע. אולי הם נרצחו, אולי הם במרתף עינויים כלשהו, אולי הם נמכרו לשבטי הבדואים של סיני. אף אחד לא יודע.

לכל זה מתייחסת הודעת ראש הממשלה באמירה שהפליטים "שבו על עקבותיהם." הלשון הנקיה, הזהירה של נתניהו נותנת מקום למחשבה שהיתה הסכמה כלשהי עם המצרים, ועל כל פנים שכוחות צה"ל לא היו מעורבים אקטיבית בגירוש. זה היה שקר, עוד שקר. לא שציפינו למשהו אחר מנתניהו.

ביום ראשון שבו שץ וכהן לבית המשפט העליון. המדינה הודיעה שמאחר והפליטים כבר לא על הגדר, אין טעם לדיון בעתירה. היא הציגה טקסט קצר מאד שהיה דומה מאד להודעת ראש הממשלה. שץ וכהן ניסו לומר לבית המשפט שמצב שבו אנשים שהיו תחת דיון מולו פשוט נעלמים; שלא יתכן שבית המשפט פסק בעבר נגד החזרה חמה, וזה בדיוק מה שקרה; שלא יתכן ש… אבל לא ×”×™×” עם מי לדבר. בג"צ פסק שאם הם רוצים חקירה באשר לגורלם של האנשים שעליהם הוא נמנע מלהגן, הם צריכים להתחיל את כל ההליך בחזרה. להתווכח עם הממשלה איזו שנה-שנתיים, וכשזו לא תעשה את תפקידה, לעתור לבג"צ.

העיוורון הסלקטיבי שבג"צ התפרסם בו עבד הפעם שעות נוספות. לא ידוע מה קרה בדיון במעמד צד אחד בין המדינה לבג"צ, זה שבו התיימרה הראשונה לחשוף "חומר סודי." אבל אני אעלה ניחוש: המדינה רמזה לבג"צ שאם הוא רק יתן לה קצת זמן, ולא יוציא צו ביניים עכשיו, הוא לא יצטרך להתעסק בנושא הזה יותר. ובג"צ הבין את הרמז, והסכים.

אז מה היה לנו: חמושים שמספקים 214 מיליליטרים ליום לאדם לפליטים; שיורים עליהם רימוני גז כשהם מתקרבים לגדר; שמשליכים לעברם שני כיכרות לחם במהלך שמונה ימים; צבא שמוציא צו שטח צבאי סגור כדי למנוע מעיתונאים וארגוני זכויות אדם להגיע למקום; פרקליטות מדינה שמשקרת לבית המשפט העליון; בית משפט ששובר שיאים בעצימת עיניים, ומפקיר 18 אנשים לגורלם בעודו רוחץ בנקיון כפיו הפרוצדורלי, ואפילו לא מנסה לשמור על כבודו בחקירת השקרים שנמסרו לו; ראש ממשלה שמוציא הודעה שקרית לציבור ולבית המשפט; וחייל שאומר ל"ידיעות אחרונות" לפני שבוע ש"נכון שלפעמים לא כל כך נעים לראות אנשים עם חתכים ורזים כמו שלדים, אבל הם עלולים לסכן את בטחון המדינה, ומה שאנחנו עושים חשוב מאד בעינינו."

איזו מדינה של גיבורים, שרועדת מפחד מ-21 "אנשים עם חתכים ורזים כמו שלדים", שבטחונה לא עומד ביחס אנושי לפליטים. האחריות, כמובן, נמצאת בראש ובראשונה על מנהיגי המדינה, והפעם נראה שהפקודה הגיעה ישירות מלשכת נתניהו; אבל האשמה נמצאת על החמושים, שעינם עיוורת וליבם אטום ומושחת, שצייתו לפקודה.

ומדוע שלא יצייתו? הם כבר התרגלו לראות במפגינים בלתי חמושים, שמוחים על גזל אדמתם, "סכנה לבטחון המדינה", ולבם כבר גס בגז שירו עליהם. במשך השנה האחרונה, הם היו חשופים למסע הסתה שיטתי של ראש הממשלה ושר הפנים, שדיברו על הפליטים כעל "סכנה למדינה הציונית." החמוש היהודי המצוי לא מבין ש"סכנה למדינה הציונית" פירושה בפועל "סכנה למשטר הפריבילגיות היהודי," והוא מתרגם בקלות – כפי שציפו ממנו – את "סכנה למדינה הציונית" ל"סכנה לבטחון המדינה." ואז "לא כל כך נעים לו," כי בכל זאת הוא לא מסוגל שלא לעשות את ההשוואה (אסור להשוות! אסור להשוות!), אבל הוא מקשה את לבו, וגורר שלדי אדם צורחים אל עבר מותם. ומתנחם בכך ש"מה שאנחנו עושים חשוב מאד."

במקרה של ישראל, ההיסטוריה חוזרת על עצמה לא כטרגדיה ולא כפארסה, אלא כגרוטסקה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

סיימתי היום לקרוא את God's Jury, ספר מהורהר ולעתים משועשע על ההיסטוריה של האינקוויזיציה ועל מקבילותיה לאורך ההיסטוריה. הספר מכיל מידע רב וחשוב – למשל, השוואה בין יחסיה של האינקוויזיציה לעינויים ליחסו של ממשל בוש השני מעלה שהאחרון היה גרוע משמעותית יותר: מה שהוגדר על ידי האינקוויזיציה כרף העליון, האסור, של העינויים – שווה ערך לכריתת איבר – היה הרף התחתון של ממשל בוש, כפי שהוגדר בתזכירים של ג'ון יו וג'יי בייבי ב-2002. יתר על כן, הוא ציין ביובש, האינקוויזיציה השתמשה בעינוי שמוכר בשם המודרני waterboarding – אבל בניגוד לממשל בוש, מעולם לא ניסתה להעמיד פנים שלא מדובר בעינוי.

פסקה שמשכה את תשומת ליבי עסקה בנוהל שאחרי העינוי: הודאה שהוצאה בעינויים לא היתה קבילה. את זה (בניגוד לחוק הרומאי, למשל) הם ידעו. אז הנחקר היה נדרש לחזור על הווידוי שלו, מילה במילה, באוזניו של אדם אחר, שלא נכח בעינוי, ומחוץ לתא העינויים. לכאורה, זה היה וידוי חופשי, מלכת הראיות; בפועל, כולם ידעו שמדובר בהצגה, שאם הנחקר לא יעשה כנדרש ממנו, הוא יוחזר לחדר העינויים. במכתב ששלחה אחת המורשעות בציד המכשפות הגדול קודם להוצאתה להורג, היא כתבה שהמענה אמר לה שאם לא תחזור על הווידוי בפני השופטים, יחזירו אותה למרתף העינויים "ואז תגלי שעד עכשיו רק שיחקתי איתך."

ולמה זה עניין אותי? כי השב"כ פועל בדיוק באותו האופן. הנחקר, אחרי הווידוי שהוא מוסר לחוקר, מועבר לחדר אחר, בו נמצא חוקר משטרה. הלז כותב מזכר שבמבט ראשון נראה כאילו הוא רישום חקירה רגיל, עד שהעין המיומנת קולטת שרישום חקירה רגיל מתנהל דיאלוג בין החוקר ובין הנחקר, בעוד שבמסמכים האלה כמעט תמיד יש מונולוג. החוקר נשען בעצם על המזכרים שכתב לעצמו חוקר השב"כ, מקריא אותם לנאשם תוך כדי כתיבה, ואז מחתים אותו עליהם. והופ, אינסטנט הרשעה. מלכת הראיות מכה שנית. למה התרגיל הזה? למה לא מוצגים לבית המשפט תזכיריו של איש השב"כ עצמו? קשה להשתחרר מהרושם שמדובר במהלך שכל מטרתו היא להרחיק את צחנת מרתף העינויים מאולם בית המשפט. בית המשפט היה מאד לא רוצה לדעת איך הכינו את הנקניקיה הזו. הכנס את המילה "שב"כ – ארגון שוועדת לנדוי מצאה שהיה מעורב באלפי עדויות שקר לבתי המשפט, עליהן איש לא נענש – וזוהרה של מלכת הראיות עשוי להתעמעם.

בין השנים 1987-1999, התירה ישראל רשמית, שוב בעקבות ועדת לנדוי, שימוש ב"לחץ פיזי מתון" על ידי השב"כ. השופט משה לנדוי, יקה קפדן, הורה על שימוש במה שהיה בפועל עינויים רק במקרה של פצצה מתקתקת. התוצאה, כמובן, היתה שהמונח "פצצה מתקתקת" התרחב מאד. ברגע שעינויים נכנסים למשוואה, הם מעוותים את המערכת שמשתמשת בהם: הם נראים כמו כלי יעיל, והם אכן כלי יעיל – אם כי לא להשגת האמת. הם יעילים מאד בהשגת הודאות.

העינויים נמשכים עד היום. המעונים מתלוננים עליהם, אבל עד כה, מאז סוף שנות השמונים, לא נפתחה חקירה פלילית כנגד חשודים בעינויים. הסיבה לכך פשוטה: האחראי לבדיקת תלונות כאלה הוא המבת"ן (מבקר תלונות נחקרים), שהוא איש שב"כ. בעשור האחרון התקבלו כ-750 תלונות על עינויים; אף לא אחת הובילה לחקירה פלילית.

זה היה קצת יותר מדי אפילו עבור המלבין הרשמי של הכיבוש, בג"צ: באוגוסט האחרון הוא קיבל חלקית עתירה של הוועד הציבורי נגד עינויים בנושא. הוא לא קיבל את הדרישה לפתוח בחקירה פלילית בעקבות כל תלונה על עינויים, והוא לא היה מוכן להשתמש במילה "עינויים" בפסק הדין שלו (עינוי הוא עבירה פלילית ושימוש במונח היה מאלץ להביא לפתיחת חקירה כזו), אבל הוא הורה על ניתוק הזיקה בין השב"כ ובין ממלא תפקיד המתב"ן, והורה לאפשר ל-22 נחקרים לשעבר לערער על ההחלטה שלא לפתוח בחקירה במקרה שלהם.

מתקבל הרושם שכל העולם, חוץ מהשופטים, יודעים על העינויים. עבדכם הנאמן היה עד ללקיחת ילד בן חמש כבן ערובה על ידי השב"כ: המטרה היתה לשכנע את אחיו – ששפך דלק על חייל צה"ל חסר הכרה, אמנון פומרנץ, ואחר כך הצית אותו – להסגיר את עצמו. האיום היה שאם הרוצח לא יסגיר את עצמו, הילד יועבר למחנה המעצר אנסר. זה היה איום כמעט מפורש באונס. הוא היה כבול ועיניו היו קשורות; קיבלתי הנחיה להאכיל אותו. מצאתי קופסת טונה ברוטב עגבניות. אני זוכר בעיקר את הריח: ריח חריף של דג, מעורב בריח השתן שעל מכנסיו.

המקרה שלי לא יחיד. אין מי ששירת בשטחים ולא יודע מה משמעות העברת אדם לידי השב"כ. אבל עזבו את החיילים הקטנים במלחמות המלוכלכות מאד של ישראל כנגד הלוטיה המתקוממים עליה: דורון זהבי ("קפטן ג'ורג'"), שאפילו מערכת הבטחון הדיחה אותו משורותיה בשל התלהבות יתר מעינויים, טען לפני כחצי שנה שעינויים הם כלי שגרתי, ושמספר גדול של נחקרים מתו במהלכם. הנושא לא נחקר. הציבור לא רוצה לדעת, השופטים לא רוצים לדעת.

חוקר שמענה הוא חוקר גרוע. עינויים לא רק משחיתים את המשתמשים בהם, הם גם מטפישים אותם. הם מאבדים יכולת לבצע חקירות בדרך אחרת. מעבר להשחתה של המענה – ושבירת צלם האדם של המעונה – עינויים גם מזהמים את שרשרת הראיות. הדוגמא המתבקשת היא המחלקה היהודית של השב"כ, שזוכה – על פי הדיווחים – להעדפה בתחום התקציבים, ועדיין היא כשלון מביך. כשלחוקרי השב"כ אסור לענות, הם לא יודעים מה לעשות.

ומעל לכל: כששופטי בג"צ מסיטים את מבטם משאלת העינויים, הם מתירים בשתיקה את שלילת חירותם של אנשים שהורשעו על סמך לחץ מספיק על האשכים, על סמך כבילה בתנוחה שמדמה צליבה, על סמך תחיבת אלה לפי הטבעת של אדם, על ידי אילוץ אדם להתגולל בצואתו. הם הופכים – לא ביודעין, אבל מתוך עצימת עיניים – את מערכת המשפט הישראלית למערכת של שקר, של שיתוף פעולה עם המענים.

אף אחד לא מצפה מהמענים לדבר. הם הגרועים שבבני האדם. משופטי בג"צ עדיין נותרו כמה ציפיות. הם לא עומדים בהן, ויום אחד נצטרך לשפוט את שופטינו.

(יוסי גורביץ)