החברים של ג'ורג'

סיימתי היום לקרוא את God's Jury, ספר מהורהר ולעתים משועשע על ההיסטוריה של האינקוויזיציה ועל מקבילותיה לאורך ההיסטוריה. הספר מכיל מידע רב וחשוב – למשל, השוואה בין יחסיה של האינקוויזיציה לעינויים ליחסו של ממשל בוש השני מעלה שהאחרון היה גרוע משמעותית יותר: מה שהוגדר על ידי האינקוויזיציה כרף העליון, האסור, של העינויים – שווה ערך לכריתת איבר – היה הרף התחתון של ממשל בוש, כפי שהוגדר בתזכירים של ג'ון יו וג'יי בייבי ב-2002. יתר על כן, הוא ציין ביובש, האינקוויזיציה השתמשה בעינוי שמוכר בשם המודרני waterboarding – אבל בניגוד לממשל בוש, מעולם לא ניסתה להעמיד פנים שלא מדובר בעינוי.

פסקה שמשכה את תשומת ליבי עסקה בנוהל שאחרי העינוי: הודאה שהוצאה בעינויים לא היתה קבילה. את זה (בניגוד לחוק הרומאי, למשל) הם ידעו. אז הנחקר היה נדרש לחזור על הווידוי שלו, מילה במילה, באוזניו של אדם אחר, שלא נכח בעינוי, ומחוץ לתא העינויים. לכאורה, זה היה וידוי חופשי, מלכת הראיות; בפועל, כולם ידעו שמדובר בהצגה, שאם הנחקר לא יעשה כנדרש ממנו, הוא יוחזר לחדר העינויים. במכתב ששלחה אחת המורשעות בציד המכשפות הגדול קודם להוצאתה להורג, היא כתבה שהמענה אמר לה שאם לא תחזור על הווידוי בפני השופטים, יחזירו אותה למרתף העינויים "ואז תגלי שעד עכשיו רק שיחקתי איתך."

ולמה זה עניין אותי? כי השב"כ פועל בדיוק באותו האופן. הנחקר, אחרי הווידוי שהוא מוסר לחוקר, מועבר לחדר אחר, בו נמצא חוקר משטרה. הלז כותב מזכר שבמבט ראשון נראה כאילו הוא רישום חקירה רגיל, עד שהעין המיומנת קולטת שרישום חקירה רגיל מתנהל דיאלוג בין החוקר ובין הנחקר, בעוד שבמסמכים האלה כמעט תמיד יש מונולוג. החוקר נשען בעצם על המזכרים שכתב לעצמו חוקר השב"כ, מקריא אותם לנאשם תוך כדי כתיבה, ואז מחתים אותו עליהם. והופ, אינסטנט הרשעה. מלכת הראיות מכה שנית. למה התרגיל הזה? למה לא מוצגים לבית המשפט תזכיריו של איש השב"כ עצמו? קשה להשתחרר מהרושם שמדובר במהלך שכל מטרתו היא להרחיק את צחנת מרתף העינויים מאולם בית המשפט. בית המשפט היה מאד לא רוצה לדעת איך הכינו את הנקניקיה הזו. הכנס את המילה "שב"כ – ארגון שוועדת לנדוי מצאה שהיה מעורב באלפי עדויות שקר לבתי המשפט, עליהן איש לא נענש – וזוהרה של מלכת הראיות עשוי להתעמעם.

בין השנים 1987-1999, התירה ישראל רשמית, שוב בעקבות ועדת לנדוי, שימוש ב"לחץ פיזי מתון" על ידי השב"כ. השופט משה לנדוי, יקה קפדן, הורה על שימוש במה שהיה בפועל עינויים רק במקרה של פצצה מתקתקת. התוצאה, כמובן, היתה שהמונח "פצצה מתקתקת" התרחב מאד. ברגע שעינויים נכנסים למשוואה, הם מעוותים את המערכת שמשתמשת בהם: הם נראים כמו כלי יעיל, והם אכן כלי יעיל – אם כי לא להשגת האמת. הם יעילים מאד בהשגת הודאות.

העינויים נמשכים עד היום. המעונים מתלוננים עליהם, אבל עד כה, מאז סוף שנות השמונים, לא נפתחה חקירה פלילית כנגד חשודים בעינויים. הסיבה לכך פשוטה: האחראי לבדיקת תלונות כאלה הוא המבת"ן (מבקר תלונות נחקרים), שהוא איש שב"כ. בעשור האחרון התקבלו כ-750 תלונות על עינויים; אף לא אחת הובילה לחקירה פלילית.

זה היה קצת יותר מדי אפילו עבור המלבין הרשמי של הכיבוש, בג"צ: באוגוסט האחרון הוא קיבל חלקית עתירה של הוועד הציבורי נגד עינויים בנושא. הוא לא קיבל את הדרישה לפתוח בחקירה פלילית בעקבות כל תלונה על עינויים, והוא לא היה מוכן להשתמש במילה "עינויים" בפסק הדין שלו (עינוי הוא עבירה פלילית ושימוש במונח היה מאלץ להביא לפתיחת חקירה כזו), אבל הוא הורה על ניתוק הזיקה בין השב"כ ובין ממלא תפקיד המתב"ן, והורה לאפשר ל-22 נחקרים לשעבר לערער על ההחלטה שלא לפתוח בחקירה במקרה שלהם.

מתקבל הרושם שכל העולם, חוץ מהשופטים, יודעים על העינויים. עבדכם הנאמן היה עד ללקיחת ילד בן חמש כבן ערובה על ידי השב"כ: המטרה היתה לשכנע את אחיו – ששפך דלק על חייל צה"ל חסר הכרה, אמנון פומרנץ, ואחר כך הצית אותו – להסגיר את עצמו. האיום היה שאם הרוצח לא יסגיר את עצמו, הילד יועבר למחנה המעצר אנסר. זה היה איום כמעט מפורש באונס. הוא היה כבול ועיניו היו קשורות; קיבלתי הנחיה להאכיל אותו. מצאתי קופסת טונה ברוטב עגבניות. אני זוכר בעיקר את הריח: ריח חריף של דג, מעורב בריח השתן שעל מכנסיו.

המקרה שלי לא יחיד. אין מי ששירת בשטחים ולא יודע מה משמעות העברת אדם לידי השב"כ. אבל עזבו את החיילים הקטנים במלחמות המלוכלכות מאד של ישראל כנגד הלוטיה המתקוממים עליה: דורון זהבי ("קפטן ג'ורג'"), שאפילו מערכת הבטחון הדיחה אותו משורותיה בשל התלהבות יתר מעינויים, טען לפני כחצי שנה שעינויים הם כלי שגרתי, ושמספר גדול של נחקרים מתו במהלכם. הנושא לא נחקר. הציבור לא רוצה לדעת, השופטים לא רוצים לדעת.

חוקר שמענה הוא חוקר גרוע. עינויים לא רק משחיתים את המשתמשים בהם, הם גם מטפישים אותם. הם מאבדים יכולת לבצע חקירות בדרך אחרת. מעבר להשחתה של המענה – ושבירת צלם האדם של המעונה – עינויים גם מזהמים את שרשרת הראיות. הדוגמא המתבקשת היא המחלקה היהודית של השב"כ, שזוכה – על פי הדיווחים – להעדפה בתחום התקציבים, ועדיין היא כשלון מביך. כשלחוקרי השב"כ אסור לענות, הם לא יודעים מה לעשות.

ומעל לכל: כששופטי בג"צ מסיטים את מבטם משאלת העינויים, הם מתירים בשתיקה את שלילת חירותם של אנשים שהורשעו על סמך לחץ מספיק על האשכים, על סמך כבילה בתנוחה שמדמה צליבה, על סמך תחיבת אלה לפי הטבעת של אדם, על ידי אילוץ אדם להתגולל בצואתו. הם הופכים – לא ביודעין, אבל מתוך עצימת עיניים – את מערכת המשפט הישראלית למערכת של שקר, של שיתוף פעולה עם המענים.

אף אחד לא מצפה מהמענים לדבר. הם הגרועים שבבני האדם. משופטי בג"צ עדיין נותרו כמה ציפיות. הם לא עומדים בהן, ויום אחד נצטרך לשפוט את שופטינו.

(יוסי גורביץ)