החברים של ג'ורג'

יועז הנדל, הימין המתון לכאורה, כמעט מרייר על הרצח העתידי של חברת הכנסת חנין זועבי. הפתרון שלו: לסתום לה את הפה

גם מי שמורגל בכתיבה האיומה של היאיר לפיד הבא בעיני עצמו, יועז הנדל – כתיבה טרחנית, חסרת מטרה, עמומה, לעתים קרובות חסרת משמעות מרוב הנסיון של הכותב שלא להפוך את הסאב-טקסט לטקסט – שמט את הכוס מידו ביום שישי האחרון. הטור מוקדש כמעט כולו לפנטזיה מוסווית למחצה על הרצח העתידי של חברת הכנסת חנין זועבי. הסיבה לרצח: זועבי פרובוקטורית. ×–×” נאמר במפורש: “שעון העצר החל לפעול. בסוף תיעשה עוד פרובוקציה מצד זועבי שאחריה עלול רוצח קיצוני שצמח בלהב”ה או במקום אחר לעשות מעשה. הקש ישבור את גב הגמל, את הגב של הדו-קיום.”

לכאורה, אזהרה. בפועל, משהו שנע בין משאלה לאיום. שווה לבחון את הדרך בה כותב הנדל על זועבי: היא “חבית חומר נפץ לדו קיום במדינת ישראל […] מתעלמים מכך שהיא הפכה לחומר נפץ שמסכן את הדו קיום כאן ומסכן את עצמה.” מה עושים עם חומר נפץ, עם מטען לא יציב? בדרך כלל החבלן לוקח אותו למקום בטוח ומפוצץ אותו כך שלא יפגע באחרים. זה, כפי שנראה, מה שהנדל רוצה לעשות בזועבי.

למה זועבי היא חומר נפץ? משום “חיבתה לפרובוקציות.” הנדל לא אוהב פרובוקציות. הוא אוהב את המדינה שלו שקטה, את הפלסטינים הישראלים שלו – סליחה, ערביי ישראל – כנועים ומערבבים את הטיח ואת החומוס. זועבי לא משחקת לפי הכללים. מה עשתה זועבי הפעם? ובכן, היא נשאה נאום לרגל ליל הבדולח, ובו אמרה שרוב הגרמנים התנגדו לליל הבדולח (נכון, היתה הסכמה כללית שזה ×”×™×” מוגזם ושלא עושים דברים כאלה בפומבי, ושזה פגע ב-hasbara), אבל לא עשו כלום ×›×™ הם פחדו (גם נכון), ושהיא מדברת כצאצאית של ציבור שבוצע בו טיהור אתני. ×–×” הביא לישראלים הטובים מסוגו של יועז הנדל ויאיר לפיד את הסעיף. טיהור אתני? אנחנו? כן, חברים. זוכרים משהו קטן שנקרא הנכבה? שבו, על פי הגרסה הישראלית, גורשו 700,000 פלסטינים (מאה אלף יותר ממספר היהודים שהיו במדינה שזה עתה הוכרזה)? זוכרים משטר צבאי? כפר קאסם? יום האדמה? וואלה, לא זוכרים? ×–×” בסדר, זועבי והמצביעים שלה זוכרים. התקשורת היהודית קראה לנאום של זועבי “נאום הסתה”, למרות שהוא לא הסית לשום דבר (הסתה היא קריאה לפעולה), זאת משום שבתקשורת היהודית כל הצהרה שלא מסתדרת עם דף המסרים היומי של ×”-hasbara היא “הסתה.”

הנדל טוען שזועבי התמכרה לפרובוקציות. יכול להיות. אני יכול לחשוב על עוד כמה פוליטיקאים כאלה. הבוס לשעבר של הנדל, למשל, שהיה ידוע במנהגו להגיע לאתרי פיגוע ולרקוד על הדם בזמן שמנגבים אותו, ואחר כך הפך לליצן עולמי כשכולם מנסים לחשוף איזה שטיק יביא איתו הפעם לאו”ם – שרטוט פצצה? שרטוטים של מחנה השמדה? אולי סתם 44 שניות קצרות מדי של שתקה? נפתלי בנט, שידוע בגניבת מוצגים ארכיאולוגיים כדי לנופף בהם מול מראיינים זרים עוינים. פרובוקציה היא דרך של אנשי ציבור למשוך תשומת לב אליהם ואל הנושאים שהם רוצים להעלות, במיוחד מול תקשורת עוינת – ואין פוליטיקאי שמתמודד עם תקשורת יותר עוינת מזועבי. כש”גב האומה” רוצים לעשות סיבוב על ינון מגל, הם משתמשים בזועבי כשכפ”צ: ×”× ×”, תראו, אנחנו לא באמת בוגדים, אנחנו נכנסים גם בה.

אם זועבי היא חבית חומר נפץ, אז לשיטתו של הנדל יש מרעום. קוראים לו בנצי גופשטיין והבריונים הלאומנים שסביבו. משום מה, אליהם הנדל מתייחס די בסלחנות: הוא אמנם כותב “שם טמונה הסכנה. הגופשטיינים מסוכנים וזועבי מסוכנת בפעילותה ומסוכנת בפוטנציאל הפגיעה בה […] הגופשטיינים הם תקלה שאנחנו לא מתמודדים איתה מספיק טוב והזועבים הם תקלה שאנחנו לא מתמודדים איתה.” כלומר, הסכנה שבזועבי ובפרובוקציות שלה כפולה מהסכנה הטמונה באלו שירצחו אותה; כלומר, עם הגופשטיינים אנחנו מתמודדים “לא מספיק טוב”, אבל עם הזועבים (איך היא התרבתה?) אנחנו לא מתמודדים, נקודה.

וכאן חוצה הנדל את כל הקווים המותרים בדמוקרטיה. הוא משווה בין דיבור מכעיס (פרובוקציה) של חבר כנסת ובין רצח של חבר כנסת, ומעמיד אותם באותו המישור. בשום מקום הוא לא אומר “לזועבי מותר לעשות פרובוקציות, יש לה חופש ביטוי, ולכם אסור לפגוע בה.” בשום מקום הוא לא אומר שצריך לפעול אך ורק כלפי המאיימים על זועבי. הוא מקדיש לפרובוקציות – חופש הביטוי – שלה הרבה, הרבה יותר מקום מאשר לרצח שלה. ברור מה באמת מביא לו את הסעיף.

אבל, בעיה. רצח של זועבי, למרות שהנדל מעמיד פנים שהיא לא מייצגת אף אחד, יוביל פה כנראה למלחמת אזרחים. הנדל לא רוצה לשלם את המחיר ×”×–×”, הוא גם לא רוצה שהגופשטיינים ישלמו אותו – לחופש הביטוי שלהם הוא דווקא דואג – ועל כן הוא רוצה שמי שתשלם אותו תהיה זועבי. “אם הר הבית דורש פיקוח מצולם וכוחות משטרה, אז חבית חומר הנפץ האנושית [פעם רביעית שהביטוי מופיע במאמר – יצ”ג] זועבי דורשת התייחסות דומה. הרחקה ואבטחה כדי שחלילה רצח לא ×™×”×™×”. בג”צ טעה, הוא ×”×™×” צריך להבין זאת לפני שאיפשר לה להתמודד לכנסת, ועכשיו המשטרה חייבת להבין. דמוקרטיה משמעותה איזון ערכים. חופש הביטוי של זועבי לא קדוש יותר ממניעת שפיכות דמים.”

מהדברים של הנדל משתמע שלמרבה הצער, בג”צ נתן לזועבי זכות ביטוי, ועכשיו תפקידה של המשטרה למנוע אותו. “הרחקה ואבטחה” – מה ×–×”? לא ברור, אבל נשמע מאד כמו סוג של מעצר בית או למצער מניעה של המשטרה מזועבי לבצע “פרובוקציות” נוספות.

רגע, שניה, לא הבנתי משהו. יש פה חברת כנסת. היא מדברת. אמנם, מביאה לעיתים את הסעיף. גם לי. מצד שני, יש לנו רוצחים, מאיימים ברצח, ומשתוקקים לרצח. איך לעזאזל זועבי יוצאת פה חבית חומר הנפץ? אם הנדל חושש שרוצחים מן הימין הקיצוני ירצחו חברת כנסת, מה שיפוצץ את הדו קיום הכל כך יפה שלנו, לא כדאי שהוא ידרוש מהמשטרה לטפל קודם כל בערוגות הרעל של תומכי הרצח?

הוא יוכל לעשות מעשה אזרחי מועיל ולהסגיר את עצמו מראש. שהרי מה המסר שלו לזועבי? או שתסתמי את הפה, או שמישהו מאיתנו ירצח אותך. צוואר יפה יש לך, לא חראם?

אני רוצה לכתוב כאן מילים שיש לקרוא אותן בזהירות, חיים ומוות ביד המקלדת: אם וכאשר ירצח אזרח יהודי את חנין זועבי, הוא יעשה זאת לא רק בגלל שהוא קורא את גופשטיין ואליאסי, אלא בגלל שהוא יודע שיש אנשי ממסד מכובדים כמו יועז הנדל ויאיר לפיד שמצדיקים את המעשה שלו במשתמע; הם אולי יגנו אותו אחר כך, אבל זה יהיה גינוי מהסוג של "הוא הגזים קצת."

הרוצח לא יבקש לגיטימציה מגופשטיין; הוא יבקש אותה מהגוש האמורפי של “עם ישראל.” וכשראש הממשלה תוקף את זועבי אישית; כשאיש “מרכז ימין” כמו יועז הנדל כותב מאמר שבו הוא משווה אותה ארבע פעמים לחבית חומר נפץ; כאשר יאיר לפיד אומר שהוא לא “יישב עם הזועבי’ז” ואחר כך שותף להעברת חוק שמטרתו לחסל את היצוג הפוליטי של זועבי – כשכל ×–×” קורה, המתנקש העתידי יודע ש”העם איתו.” לא רק “הקיצונים”, הלא מגולחים, אלא האנשים שיושבים בתוכניות מכובדות עם תספורת מושקעת ובחליפה יקרה ואומרים כלפי זועבי אותם הדברים עצמם: שאין סיבה שנסבול אותה, שצריך להוציא אותה אל מחוץ לגדר.

אם יש כאן חבית חומר נפץ, הרי היא התפיסה שלפלסטיני בישראל מותר לומר פחות ממה שמותר ליהודי. אם יש מרעום לחבית הנפץ הזו, הרי אלה ה”מתונים” בעיני עצמם כמו יועז הנדל. רצוי קודם כל לפרק אותם; לשם כך הפוסט הזה.

ועוד דבר אחד: המאמר של הנדל הביא לי את הסעיף כל כך כשקראתי אותו, שהעלתי את הציוץ הבא: “יום אחד יקום אדם שלא יוכל לסבול יותר את היעדר המשמעות ואת דו הפרצופיות וירצח את יועז הנדל. וזו תהיה אשמתו המלאה של הנדל.” חשבתי שהפרודיה הזו מובנת, אבל מסתבר שלא: אתמול החליט יריב אופנהיימר לקחת ברצינות את האפשרות של רצח על רקע חוסר משמעות והגדיר את הציוץ כ”מזוויע, מסית, ומכוער. בושה וחרפה.” על הטקסט של הנדל עצמו לא היה לו מה לומר. וגם זו עוד הערה על מה שנותר מחופש הביטוי בישראל.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

בג”צ קובע שאם אתה פלסטיני, המשפחה שלך היא בת ערובה לפעולותיך

בג”צ דחה ביום חמישי האחרון שורה של עתירות כנגד הריסות בתים (את פסק הדין, שממנו אצטט בהמשך, אפשר לקרוא כאן.) כמו באלפי מקרים קודמים – קשה למצוא ולו מקרה אחד שבו בג”צ מנע הריסת בית; לכל היותר עיכב את ההריסה או דרש אטימה במקומה – השופטים קיבלו את עמדת מערכת הבטחון.

עם יוצא דופן אחד: בעוד שהשופטים אישרו את ההריסה של רוב הבתים אותם דרשה מערכת הבטחון להרוס (וזו אכן החריבה ארבעה מהם אתמול) הם הסכימו, פה אחד, למנוע את ההריסה של דירה בבית דירות, שהחשוד בפיגוע שהתגורר בה גר בה בשכירות ושלא ×”×™×” לו קשר משפחתי עם בעל הבניין – אבל התנו את ההמנעות מהריסת הבית של אדם שלישי בכך שהוא יפנה את משפחת החשוד בתוך 48 שעות.

מהפסיקה של שלושת השופטים – לידיעת התביעה בהאג, מדובר בנשיאה מרים נאור ובשופטים חנן מלצר ונועם סולברג – עולה מסקנה חדה: בעוד שיהודי יישפט על ידי מערכת המשפט הישראלית כאילו ×”×™×” פרט, כאילו לפעולותיו-שלו אין השלכה פלילית בפני עצמן על אנשים אחרים, הרי שפלסטיני יישפט כחלק מקולקטיב. אם הוא יבצע פשע, כל הקולקטיב יישא בעונש. גבולות הקולקטיב ×”×–×” לא מוחלטים, אבל בפסיקה הנוכחית הם מוגדרים כמשפחתו של החשוד.

כלומר, אם אצא מחר מביתי ואדקור אדם, אני אועמד לדין ככל הנראה באשמת נסיון לרצח בנסיבות מחמירות. יתכן שבני המשפחה שלי יתושאלו, כדי לנסות להבין מה לעזאזל הלך פה, אבל אף אחד לא יודיע להם שהם צריכים לעזוב את הבית שלהם תוך 48 שעות, כי כוחותינו האמיצים יגיעו כדי להרוס אותו. אם פלסטיני תושב הגדה, מזרח ירושלים ואולי גם יפו יעשה את אותו הדבר, משפחתו תשא בעוונו.

השופט מלצר כותב זאת במפורש (סעיף 4ב’): “הדגישה ב-בג"צ 8091/14 (31.12.2014) ×›×™ לשיטתה אם ×™×”×™×” בידי בני משפחת המחבל שביתם עומד להיהרס לשכנע בראיות מינהליות מספיקות ×›×™ טרם ביצוע הפיגוע הם  ניסו להניא את המפגע מהביצוע, ×›×™ אז מן הראוי לייחס לנתון ×–×” משקל משמעותי ביותר, העשוי, במקרים מתאימים, לשלול החלטה להריסת ביתם של אותם בני משפחה. גישה זו מקובלת עלי.” ההדגשה שלי.

כלומר, כל המשפחה כולה משמשת כבת ערובה לפעולתו של המפגע; אם היא לא מסוגלת להוכיח שהיא ניסתה למנוע את הפיגוע, היא תשלם את המחיר. כאן יש לציין שאם תגיע נרעש לתחנת המשטרה ותאמר לשוטר שאתה ידעת שאחיך עומד לדקור מישהו, ניסית לשכנע אותו ולא הצלחת – אתה מפליל את עצמך. מעניינת גם התפיסה, שחוזרת גם אצל נאור, שעל פיה המשפחה הפלסטינית היא בעצם סוג של מוח כוורת: אין אפשרות שאחד מבני המשפחה לא יידע על כוונותיו של אחר. ומכאן עולה מסקנה נוספת: שמבחינת בני המשפחה הפלסטינית, כפי שהם נתפסים על ידי השופטים הנכבדים, מותו של בן המשפחה הוא אבידה נסבלת – מה שאין כן בהריסת ביתם. בשונה מכל בני האדם, אומרים לנו השופטים, האם הפלסטינית מעדיפה את הנדל”ן על ×—×™×™ בנה. האם השופטים לא שמים לב כיצד הם מיישמים סטריאוטיפ אנטישמי מובהק על הפלסטינים?

השופטים אומרים שוב ושוב שהמטרה של הריסת הבתים איננה “ענישתית” אלא “הרתעתית.” מדוע, אם כן, לא ייהרסו בתיהם של מפגעים יהודים? הרתעה היא דבר חשוב מאד, אחרי הכל. נאור, כהרגלה, מתחמקת: “בעתירות שלפנינו הועלתה טענת ההפליה באופן כללי בלבד, מבלי שהובאו תימוכין רציניים לה. העותרים לא הציגו אפוא תשתית עובדתית מספקת לתמיכה בטענתם, ומשכך אינה מצדיקה את התערבותנו.”

הלו, החברה נאור! נרדמת תוך כדי כתיבה או משהו? הנה התימוכין שלך: מדינת ישראל ביצעה כך וכך אלפי הריסות בתים. כולן בלי יוצא מן הכלל היו בתים של פלסטינים. כולן נשענו על אותן תקנות שעות חירום שחלות עד לרגע זה ממש בישראל ושמתוקפן, למשל, אתם ממשיכים לאשר את הרדיפה של ג’ון קרוסמן (”מרדכי ואנונו”). למרות שורה של פיגועי טרור מצד יהודים (עייני בערך “טרור יהודי” בוויקיפדיה לרשימה חלקית), אף בית של מחבל יהודי לא נהרס. הנה האפליה, החברה נאור: הושיטי היד וגעי בה.

ואל המקום שבו לנאור יש מספיק שכל להתחמק ולא להגיע אל המסקנה המפורשת, מתפרץ סולברג ופולט את האמת: “הטעם לכך שלא נעשה שימוש בתקנה 119 כלפי יהודים נעוץ בכך שבמגזר היהודי אין צורך באותה הרתעה סביבתית שהיא תכליתה של הריסת הבתים. הציבור היהודי, ככלל, מוּרתע ועומד, ואינו מוּסת. אמנם אין לכחד: יש ויש מעשים של תקיפה מצד יהודים כלפי ערבים. לבטח מחוייבוֹת רשויות האכיפה, ונדרשים בתי המשפט, למצות גם במקרים הללו את הדין הפלילי עד תום. להוותנו אף לכדי הרצח הנורא של מוחמד אבו-×—'דיר הגענו, שלא לדבר על הרצח המזעזע של בני משפחת דוואבשה, שלא כל פרטיו ידועים. אך השוני עולה על הדמיון בכמה וכמה היבטים, ובעיקר לצורך ענייננו – ביחס הסביבה: גינוי תקיף והחלטי מקיר לקיר במגזר היהודי, מה שאין כן בצד שכנגד.” אמור מעתה, יש לנו חוק אחד – תקנות שעת חירום – אבל אנחנו נפעיל אותו בצורה שונה על שני ציבורים שונים. אדם יישפט לא על פי העבירה שביצע, אלא על פי הציבור שאליו הוא משתייך.

למרבה הצער, אי אפשר לומר שמדובר בחידוש משפטי. שופטי בג”צ מיישרים קו עם ליצני הגיהנום של לאטמה, ועם, בלשון המעטה, תקדימים משפטיים בעייתיים מתקופות אפלות (TM).

אבל רגע, “אדם יישפט”? אין ולא ×”×™×” פה שום משפט. העבירה שבה מואשמים הפלסטינים – היותם בני משפחה של חשודים בטרור – היא לא עבירה שאפשר להתגונן מפניה. החשודים עצמם – כן, חשודים! – מתים ברוב גדול של המקרים. הם כבר באו על עונשם, אם בכלל עשו משהו. בבואם לאפשר את הריסת בתי קרוביהם, השופטים לא דורשים אפילו הליך משפטי שיוכיח שהאיש שלכאורה ביצע פשע שבעטיו יענישו את קרוביו יורשע למצער בעבירה שבה נחשד. די בכך שהרשויות אומרות שהוא ביצע את העבירה, כדי להעניש את קרוביו. הללו לא יכולים אפילו להעלות טענות לחפות בן משפחתם.

זה, רבותי, איננו משפט. זו תיאודיציאה בלשון משפטית על מעשי נבלה ופשע, שמטרתם המשך דיכויו של עם אחר. וזכרו, החברים נאור, מלצר וסולברג, את ימי שפוט השופטים: גם שופטים יכולים להשפט. יש תקדימים. מוטב שתהרהרו בהם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)