החברים של ג'ורג'

בג”צ קובע שאם אתה פלסטיני, המשפחה שלך היא בת ערובה לפעולותיך

בג”צ דחה ביום חמישי האחרון שורה של עתירות כנגד הריסות בתים (את פסק הדין, שממנו אצטט בהמשך, אפשר לקרוא כאן.) כמו באלפי מקרים קודמים – קשה למצוא ולו מקרה אחד שבו בג”צ מנע הריסת בית; לכל היותר עיכב את ההריסה או דרש אטימה במקומה – השופטים קיבלו את עמדת מערכת הבטחון.

עם יוצא דופן אחד: בעוד שהשופטים אישרו את ההריסה של רוב הבתים אותם דרשה מערכת הבטחון להרוס (וזו אכן החריבה ארבעה מהם אתמול) הם הסכימו, פה אחד, למנוע את ההריסה של דירה בבית דירות, שהחשוד בפיגוע שהתגורר בה גר בה בשכירות ושלא ×”×™×” לו קשר משפחתי עם בעל הבניין – אבל התנו את ההמנעות מהריסת הבית של אדם שלישי בכך שהוא יפנה את משפחת החשוד בתוך 48 שעות.

מהפסיקה של שלושת השופטים – לידיעת התביעה בהאג, מדובר בנשיאה מרים נאור ובשופטים חנן מלצר ונועם סולברג – עולה מסקנה חדה: בעוד שיהודי יישפט על ידי מערכת המשפט הישראלית כאילו ×”×™×” פרט, כאילו לפעולותיו-שלו אין השלכה פלילית בפני עצמן על אנשים אחרים, הרי שפלסטיני יישפט כחלק מקולקטיב. אם הוא יבצע פשע, כל הקולקטיב יישא בעונש. גבולות הקולקטיב ×”×–×” לא מוחלטים, אבל בפסיקה הנוכחית הם מוגדרים כמשפחתו של החשוד.

כלומר, אם אצא מחר מביתי ואדקור אדם, אני אועמד לדין ככל הנראה באשמת נסיון לרצח בנסיבות מחמירות. יתכן שבני המשפחה שלי יתושאלו, כדי לנסות להבין מה לעזאזל הלך פה, אבל אף אחד לא יודיע להם שהם צריכים לעזוב את הבית שלהם תוך 48 שעות, כי כוחותינו האמיצים יגיעו כדי להרוס אותו. אם פלסטיני תושב הגדה, מזרח ירושלים ואולי גם יפו יעשה את אותו הדבר, משפחתו תשא בעוונו.

השופט מלצר כותב זאת במפורש (סעיף 4ב’): “הדגישה ב-בג"צ 8091/14 (31.12.2014) ×›×™ לשיטתה אם ×™×”×™×” בידי בני משפחת המחבל שביתם עומד להיהרס לשכנע בראיות מינהליות מספיקות ×›×™ טרם ביצוע הפיגוע הם  ניסו להניא את המפגע מהביצוע, ×›×™ אז מן הראוי לייחס לנתון ×–×” משקל משמעותי ביותר, העשוי, במקרים מתאימים, לשלול החלטה להריסת ביתם של אותם בני משפחה. גישה זו מקובלת עלי.” ההדגשה שלי.

כלומר, כל המשפחה כולה משמשת כבת ערובה לפעולתו של המפגע; אם היא לא מסוגלת להוכיח שהיא ניסתה למנוע את הפיגוע, היא תשלם את המחיר. כאן יש לציין שאם תגיע נרעש לתחנת המשטרה ותאמר לשוטר שאתה ידעת שאחיך עומד לדקור מישהו, ניסית לשכנע אותו ולא הצלחת – אתה מפליל את עצמך. מעניינת גם התפיסה, שחוזרת גם אצל נאור, שעל פיה המשפחה הפלסטינית היא בעצם סוג של מוח כוורת: אין אפשרות שאחד מבני המשפחה לא יידע על כוונותיו של אחר. ומכאן עולה מסקנה נוספת: שמבחינת בני המשפחה הפלסטינית, כפי שהם נתפסים על ידי השופטים הנכבדים, מותו של בן המשפחה הוא אבידה נסבלת – מה שאין כן בהריסת ביתם. בשונה מכל בני האדם, אומרים לנו השופטים, האם הפלסטינית מעדיפה את הנדל”ן על ×—×™×™ בנה. האם השופטים לא שמים לב כיצד הם מיישמים סטריאוטיפ אנטישמי מובהק על הפלסטינים?

השופטים אומרים שוב ושוב שהמטרה של הריסת הבתים איננה “ענישתית” אלא “הרתעתית.” מדוע, אם כן, לא ייהרסו בתיהם של מפגעים יהודים? הרתעה היא דבר חשוב מאד, אחרי הכל. נאור, כהרגלה, מתחמקת: “בעתירות שלפנינו הועלתה טענת ההפליה באופן כללי בלבד, מבלי שהובאו תימוכין רציניים לה. העותרים לא הציגו אפוא תשתית עובדתית מספקת לתמיכה בטענתם, ומשכך אינה מצדיקה את התערבותנו.”

הלו, החברה נאור! נרדמת תוך כדי כתיבה או משהו? הנה התימוכין שלך: מדינת ישראל ביצעה כך וכך אלפי הריסות בתים. כולן בלי יוצא מן הכלל היו בתים של פלסטינים. כולן נשענו על אותן תקנות שעות חירום שחלות עד לרגע זה ממש בישראל ושמתוקפן, למשל, אתם ממשיכים לאשר את הרדיפה של ג’ון קרוסמן (”מרדכי ואנונו”). למרות שורה של פיגועי טרור מצד יהודים (עייני בערך “טרור יהודי” בוויקיפדיה לרשימה חלקית), אף בית של מחבל יהודי לא נהרס. הנה האפליה, החברה נאור: הושיטי היד וגעי בה.

ואל המקום שבו לנאור יש מספיק שכל להתחמק ולא להגיע אל המסקנה המפורשת, מתפרץ סולברג ופולט את האמת: “הטעם לכך שלא נעשה שימוש בתקנה 119 כלפי יהודים נעוץ בכך שבמגזר היהודי אין צורך באותה הרתעה סביבתית שהיא תכליתה של הריסת הבתים. הציבור היהודי, ככלל, מוּרתע ועומד, ואינו מוּסת. אמנם אין לכחד: יש ויש מעשים של תקיפה מצד יהודים כלפי ערבים. לבטח מחוייבוֹת רשויות האכיפה, ונדרשים בתי המשפט, למצות גם במקרים הללו את הדין הפלילי עד תום. להוותנו אף לכדי הרצח הנורא של מוחמד אבו-×—'דיר הגענו, שלא לדבר על הרצח המזעזע של בני משפחת דוואבשה, שלא כל פרטיו ידועים. אך השוני עולה על הדמיון בכמה וכמה היבטים, ובעיקר לצורך ענייננו – ביחס הסביבה: גינוי תקיף והחלטי מקיר לקיר במגזר היהודי, מה שאין כן בצד שכנגד.” אמור מעתה, יש לנו חוק אחד – תקנות שעת חירום – אבל אנחנו נפעיל אותו בצורה שונה על שני ציבורים שונים. אדם יישפט לא על פי העבירה שביצע, אלא על פי הציבור שאליו הוא משתייך.

למרבה הצער, אי אפשר לומר שמדובר בחידוש משפטי. שופטי בג”צ מיישרים קו עם ליצני הגיהנום של לאטמה, ועם, בלשון המעטה, תקדימים משפטיים בעייתיים מתקופות אפלות (TM).

אבל רגע, “אדם יישפט”? אין ולא ×”×™×” פה שום משפט. העבירה שבה מואשמים הפלסטינים – היותם בני משפחה של חשודים בטרור – היא לא עבירה שאפשר להתגונן מפניה. החשודים עצמם – כן, חשודים! – מתים ברוב גדול של המקרים. הם כבר באו על עונשם, אם בכלל עשו משהו. בבואם לאפשר את הריסת בתי קרוביהם, השופטים לא דורשים אפילו הליך משפטי שיוכיח שהאיש שלכאורה ביצע פשע שבעטיו יענישו את קרוביו יורשע למצער בעבירה שבה נחשד. די בכך שהרשויות אומרות שהוא ביצע את העבירה, כדי להעניש את קרוביו. הללו לא יכולים אפילו להעלות טענות לחפות בן משפחתם.

זה, רבותי, איננו משפט. זו תיאודיציאה בלשון משפטית על מעשי נבלה ופשע, שמטרתם המשך דיכויו של עם אחר. וזכרו, החברים נאור, מלצר וסולברג, את ימי שפוט השופטים: גם שופטים יכולים להשפט. יש תקדימים. מוטב שתהרהרו בהם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)