החברים של ג'ורג'

זיפנהאפט, גרסת בג”צ

בג”צ מאמץ את החקיקה הרדיקלית ביותר של הנאצים

בית הדין הגבוה לעוול אישר שוב השבוע הריסת בתים של משפחות פלסטיניות. בזה בפני עצמו אין יותר מדי חדש: פשעי המלחמה הללו הם שגרתיים. ראוי, עם זאת, להתייחס לנימוק של השופט יוסף אלרון.

אלרון, לא בדיוק המחק החד בקלמר, הוא עוד אחד מהמסמרים בלי ראש שנעצה איילת שקד במערכת המשפט שלנו. הוא כתב כך: “בסופו של יום, בחירתו של אסעד [א-ריפאווי, אחד הנאשמים בפיגוע באלעד; חשודים פלסטינים לא ראויים, מבחינת אלרון, לאזכור בשם משפחתם – יצ”ג] ומעשיו הבלתי אנושיים הובילו את בני משפחתו למצוקתם הנוכחית. אם חפצים אחרים השואפים לבצע פיגוע טרור לחסוך סבל זה ממשפחתם – ביכולתם לעשות כן.”

אבל לא כך. לא אסעד א-ריפאווי “הוביל את משפחתו למצוקתה הנוכחית”: השופט אלרון הוא שעשה כן. הוא בחר, בדעה צלולה, להעניש אנשים שלא פשעו (ואיש לא טוען שהם פשעו) בגלל מעשיהם לכאורה של בני משפחותיהם. מסתבר שאליבא דבג”ע ”איש בחטאו יומת” לא חל על פלסטינים.

לתפיסה הזו יש שם: זיפנהאפט. אשמת דם. מקורה במשפט הגרמני העתיק והיא אומצה על ידי המשטר הנאצי בשיא הרדיקליזציה שלו, סביב 1944. התפיסה היא שהמשפחה אחראית על מעשי כל אחד מבניה והיא תישא בעוונו. בציבור היהודי התפיסה הזו רווחת ביחס לפלסטינים: אנחנו נוקטים מזה שנים בטרור של מדינה כלפי בני משפחה שלא פשעו. יש סיכוי סביר ששופטי אוון כמו אלרון יהרסו את בתיהם, אבל עוד לפני שזה יקרה, המנהל האזרחי יבטל את אישורי העבודה והכניסה לישראל של כל קרובי המשפחה, לפחות בדרגה ראשונה. אירונית – אוי לאירוניה כזו – זה עובד גם ההיפך: אם חמוש צה”ל או פורע יהודי הורגים פלסטיני, אוטומטית מתבטלים האישורים של בני משפחתם. אחרי הכל, הם עשויים לחפש נקמה.

כשהורה אלרון להחריב את בית משפחת א-ריפאווי, אסעד א-ריפאווי היה בגדר חף מפשע. כתב התביעה נגדו הוגש לפני פחות מחודש. טכנית, עומדת לא-ריפאווי חזקת החפות. אבל השופט היהודי אלרון מבהיר לנו מה שווה חזקת החפות של פלסטיני: אפשר לנקוט נגד משפחתו בסנקציות החמורות ביותר שמתיר החוק לפני שהוא הורשע בכלל. כי, נו, אתם יודעים, הוא לא בדיוק בן אדם. הוא פלסטיני, הלוט, בן לאוכלוסיה מתקוממת שיש לדכא. זכויות אדם זה לאחרים. אלרון יודע שהוא לא יצטרך אי פעם לעמוד במבוכה שבה הורה להרוס את ביתו של אדם שנמצא חף מפשע קודם למשפטו, כי הוא יודע היטב מה שווה בית משפט ישראלי.

ואי אפשר שיהיה אחרת בדיקטטורה צבאית, ואנחנו מנהלים דיקטטורה צבאית כבר יותר מ-55 שנים. הדיקטטורה, בהכרח, תשחוק את המשפט והצדק: אם התקיימו משפט וצדק, הדיקטטורה לא יכלה להתקיים. נהגו לומר פעם ש”הכיבוש משחית”: השופט אלרון, כשהוא גוזר עונש על קרובי משפחה של אדם שטרם נשפט, מדגים לנו את עומק השחיתות. הוא מדגים לנו כיצד כבר אי אפשר להבחין באי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, שכן העין התעוורה מזמן והלב אטום ומושחת עשורים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם, כמו גם להתנצל על מיעוט הכתיבה. החודש האחרון היה קשה.

(יוסי גורביץ)

בינתיים, בדיקטטורה הצבאית הישראלית

שלוש מתמונות הכיבוש בשבוע האחרון

אדוני רשאי לרעוב: בבית המשפט הגבוה לצדק בעיני עצמו נערכה שלשום (ב’) דרמה שחמקה מעיני רוב הציבור. העציר המנהלי מאהר אלאח’רס שובת רעב מזה 79 ימים; הוגשה עתירה דחופה לשחרורו. לבית המשפט הגבוה לצדק בעיני עצמו שום דבר לא היה דחוף.

הדיקטטורה הצבאית הישראלית טוענת כנגד אלאח’רס שהוא חבר בארגון הג’יהאד האיסלמי; אלאח’רס מכחיש בתוקף. במדינה שיש בה שלטון חוק, ולא תקנות שהוגדרו על ידי אחד ממייסדי המדינה (מנחם בגין) כגרועות מאלה של הנאצים, המדינה היתה צריכה להביא ראיות לטענתה, ורק אז היתה רשאית לכלוא את אלאח’רס. למזלה של המדינה, יש לה כלי שמייתר את כל הנושא המייגע הזה של ראיות: מעצר מנהלי.

רשמית, מעצר מנהלי מוגבל לשישה חודשים. בפועל, הדיקטטורה הצבאית מאריכה אותו מחדש כל שישה חודשים – או שלא. האסיר לא יכול לדעת. בישראל של המאה ה-21 מחזיקים עצירים במצב של האיש במסכת הברזל, מעשה שנחשב כברברי גם בצרפת של הבורבונים, כדבר שבשגרה.

אלאח’רה שובת רעב בדרישה לשחרורו מהמעצר המנהלי. הדיקטטורה (המכונה, משפטית, “המדינה”) מתנגדת, משום שלטענתה גם אדם ששובת רעב יותר מ-70 מהווה סכנה לבטחון האזור. השופטים לא שואלים איך בדיוק; הם אף פעם לא שואלים. הדיקטטורה לא באמת רוצה אדם שמת מרעב – יש שיקולי hasbara, אחרי הכל – ועל כן היא מציעה, בטובה, שלא להאריך את המעצר המנהלי של אלאח’רה מעבר ל-26 בנובמבר. השופטים הצטרפו אל הדיקטטורה, וניסו לאלץ את אלאח’רס, אדם שכנגדו אין שום ראיות, להסכים לכליאה נוספת של חודש וחצי.

השופטים לא פסקו. הם משתדלים ככל האפשר שלא לפסוק בסוגיות כאלה. הם רק “מציעים”, ועורכי הדין מבינים את הנאמר: אם העותר ידחה את הפשרה בינו ובין האנשים שלכל דבר ועניין חטפו אותו, בית המשפט ישליך את העציר לגורלו.

אלאח’רה דחה את הנסיון של שופטי בג”ץ לרחוץ בנקיון כפיהם. דמו, אם יישפך, יהיה גם ובעיקר על ידיהם. הם אלה המאפשרים את המנהג הברברי הזה מאז הקמת המדינה.

לגבירתי יש הערה: ביום חמישי האחרון, לעת ערב, כשהעיתונאים פנו ברובם למנוחת הסופ”ש שהרוויחו ביושר, שחררה אסתר חיות, נשיאת בית המשפט העליון, את החלטתה בערעור של היועמ”ש מנדלבליט על החלטה של בג”צ להמנע מהריסת בית משפחתו של ניזמי אבו בכר (לפסיקה הזו התייחסתי כאן). שימו לב לעיתוי: חמישי בערב הוא השעה המקובלת על בית המשפט העליון לשחרור החלטות או פסיקות שיעצבנו את מערכת הבטחון ויהודים גאים עלגים אחרים.

הטקסט של חיות ראוי לעיון. ראשית, היא פסלה בעילה טכנית את הערעור של מנדבליט – אבל אז פנתה לתקוף את השופטים, מני מזוז וג’ורג’ קרא, שהורו על מניעת הריסת הבית. מזוז וקרא ציינו בפסק הדין שלהם שהמצב שבו הצבא מנסה להרוס את ביתו של כל מי שפגע בחיילים או באזרחים ישראלים שומט את הקרקע מתחת לטענה שהריסת בתים היא “הרתעה” ולא ענישה.

ענישה קולקטיבית היא פשע מלחמה. אסתר חיות, מרצונה החופשי וללא כפיה, בלהיטותה להזכיר שוב שהקשר בין צדק ומשפט הוא כקשר בין מוזיקה צבאית ומוזיקה (*), חיבקה אותו. היא כתבה ש”מודעותם או מעורבותם של בני משפחה במעשי המפגע – הגם שהיא נושאת משקל במכלול השיקולים שעל המפקד לשקול בבואו להפעיל את הסמכות המסורה לו בתקנה 119 (המאפשרת הריסת בתים) – אינה מהווה בשום אופן שיקול המכריע את הכף.” ממתי שאלת חפותם או אחריותם של אנשים לפשע יכולה להיות שיקול המכריע את הכף?

הענישו את החפים מפשע, אומרת חיות, ומלטפת בחיבה את המפלצתית שבתקנות שירשנו מן הבריטים. כמעט שומעים אותה לוחשת לה: Preciousssssss! תמיד תהיה לנו תקנה 119. כי צדיק בדינו השלח.

לחיות, אתם מבינים, יש בעיה. היא מאוהבת בתקנה 119, הילת ימיה, להט לילותיה, חטאה: ת-ק-נ-ה מ-אה ו-תשע עש-רה. אבל שני שופטים פסלו שימוש בה. חיות יכלה – היא נשיאת בית המשפט העליון – להביא את תקנה 119 (נסו להדחיק את אנחת התאווה) לדיון מחודש, לאשש אותה; והיא לא עושה זאת, משום שהיא יודעת שיש סיכוי סביר מאד שתפסיד. שתקנה 119 תאבד לה לעד. אז היא מאשרת, בחירוק שיניים, את פסק דינם של מזוז וקרא – אבל תוקפת אותו. זה כל מה שנותר.

ויום אחד, בעגלא ובזמן קריב, אסתר חיות תצטרך לתת את הדין על אהבתה. אפשר שיהיה זה בבית דין בחו”ל; אפשר שבזכרונותיה, כשתנסה להצדיק במבט לאחר את שעשתה. אבל הוא יבוא; וביום ההוא נצטרך לחנוק את חמלתנו, ולא לקבל את ההסברים, התירוצים, התחינות. נשאיר לחיות את תקנה 119. תהיה היא מורשתה.

הביטו ברקע: אוהד חמו, עיתונאי משכמו ומעלה, הותקף אתמול (ג’) על ידי טרוריסטים יהודים, והארץ רעשה.

אינני מקל ראש בתקיפה של חמו, וכאמור, אני מעריך אותו. אבל במקרה הזה חשוב הרקע מן התמונה שבמוקד. התקיפה של חמו מתרחשת על רקע טרור חקלאי יהודי מתמשך כנגד פלסטינים. הטרור הזה מגיע לשיאו בימי המסיק הקצרים, בדרך כלל באוקטובר, והמטרה של הפורעים היא לשבור את רוחם של החקלאים הפלסטינים. העצים שלכם? לא תמסקו אותם. אם תנסו למסוק, אתם מסתכנים בחייכם. אם תנסו למסוק, נעורר פרובוקציה וארגון הטרור החזק ביותר במזרח התיכון, צה”ל, יגרש אתכם מהם. ואם בכל זאת תקבלו אליהם גישה, נשרוף אותם.

והסיבה לטרור הזה פשוטה: לשכנע את החקלאים הפלסטינים להתייאש מאדמתם. משיתייאשו ממנה, יגיע תוך כמה שנים איזה מנדלבליט ויפסוק שמאחר והאדמות ננטשו, הרי שהן רכוש הציבור; והוא יעביר את רכושם של הפלסטינים למתנחלים שפרעו בהם.

תהיה עתירה, כמובן. איזו אסתר חיות תפסוק בה. והיא תחליט שהיא לא מתערבת בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה.

זה הסיפור. אני מאחל לחמו החלחה מהירה ושאומץ לבו ימשיך לעמוד לו. אבל זה, לא חמו, הסיפור.

(*) עם ז’ורז’ קלמנסו הסליחה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

הערה מנהלתית ב’: ביום שני הבא (ה-19 בחודש, בשעה 19:00) אערוך הרצאת זום בנושא ימי הביניים – פוסט אפוקליפסה. טיזר קצר:

ימי הביניים הם כנראה התקופה המושמצת ביותר בהיסטוריה. אנחנו מקרינים עליה את הרגשות השליליים שלנו ומייחסים לה כל דבר שלילי. בהרצאה הזו אנסה להזריק קצת מציאות לדימוי, ואתמקד במתח שליווה את בני התקופה – התפיסה של עולם שנפל. אעמוד על חשיבותה של קריסת התקופה הקלאסית וירידת האוריינות, ואציג את השינויים המהותיים שחלו בה.

ההרצאה כרוכה בתשלום של 30 ש"ח (או יותר, לפי נדיבותכם), והיא תארך שעה וחצי. אם אתם מעוניינים להשתתף, אנא שלחו מייל ל[email protected] ואשלח את הפרטים במייל חוזר.

(יוסי גורביץ)

זה מחיר הכיבוש. שלמוהו, אנא, בחירוק שיניים

אירוע חריג, מרעיש, נרשם אתמול: בג”ץ סירב להשתתף בפשע מלחמה. הימין כמרקחה

נתחיל בעובדות שאין עליהן עוררין. ב-12 במאי 2020 השתתף החייל עמית בן יגאל בפלישה צבאית לכפר יעבד שבנפת ג’נין. במהלך היציאה מהכפר, השליך מאן דהוא אבן על ראשו של בן יגאל, והרג אותו. בתאריך לא ידוע בחודש יוני 2020, עצרה המשטרה החשאית הישראלית (שב”כ), שידועה לשמצה בהפעלת העינויים שלה, את ניזמי אבו בכר, תושב יעבד, כחשוד בהריגת בן יגאל. בדיון בהגשת כתב האישום, בסוף יוני, הכחיש אבו בכר את המיוחס לו וטען שהשב”כ הכניס להודאתו דברים שלא אמר. הפרקליטות נאלצה להודות כי כתב האישום נשען בעיקרו על ההודאות של הנאשם.

כלומר, הודאות שנגבו על ידי משטרה חשאית שידועה לשמצה בעולם כולו בשל שימוש בעינויים ובאיום בעינויים כלפי בני משפחה הן הראיה העיקרית נגד אבו בכר. יש לציין, כי זה לא מובן מאליו, שמדינת ישראל מעמידה לדין אנשים שהרגו חיילים כאילו היו רוצחים ולא לוחמים.

אבל מדינת העוול היהודית היחידה במזרח התיכון לא הסתפקה בכך. בעוד משפטו של אבו בכר מתנהל – קרי, בטרם הורשע בעבירה המיוחסת לו – פנתה להרוס את בית משפחתו. נוהל מקובל ונפשע, שגם הוא הפך למשהו שעוברים עליו לסדר היום במדינת הסדום שלנו.

אלא שהפעם קרה אירוע חריג: בג”ץ סירב לאשר אתמול (ב’) את הריסת בית משפחתו של אבו בכר. השופטים מזוז וקרא החליטו הפעם שלא לשתף פעולה עם פשע מלחמה. ולמען הסר ספק, מדובר בפשע מלחמה מובהק. אמנת האג (סעיף 50) קובעת ש

“אין להטיל על האוכלוסיה עונש קיבוצי, כספי או אחר, בשל מעשיהם של בודדים, כשאין לראותה כנושאת באחריות משותפת למעשים אלה.”

אמנת ג’נבה הרביעית ביחס להגנה על אזרחים קובעת (סעיף 33) ש

“שום מוגן לא ייענש על עבירה שלא עבר אותה בעצמו. עונשים קיבוציים וכן כל אמצעי הפחדה או השלטת טרור אסורים. הביזה אסורה. מעשי תגמול כלפי מוגנים ורכושם אסורים.”

במקרה שלנו מדובר בשתי עבירות על אמנת ג’נבה: האיסור להעניש אדם על עבירה שלא ביצע, והאיסור על מעשי תגמול כלפי מוגנים ורכושם. שופטי ישראל עשו שקר בנפשם במשך דורות, וכהרגלם התכופפו כמיטב יכולתם בפני מערכת הבטחון, וליקטו תירוצים מן הגורן ומן היקב כדי לאפשר את הרס הבתים, אבל ככל שחלפו השנים זה נהיה קשה יותר ויותר. בשני העשורים האחרונים, הצבא טוען שוב ושוב שהרס הבתים של מתנגדים לכיבוש (ולעתים, מפגעים – קרי, אנשים שפגעו בכוונת מכוון באזרחים) איננה “ענישה” אלא “הרתעה.”

אבל, כפי שציין אתמול השופט קרא, כאשר הצבא דורש הריסה של כל בית, בעקבות כל פעולה אלימה נגד ישראלים, הוא לא יכול עוד לטעון שלא מדובר בענישה. פצעת או הרגת חייל או אזרח (ישראל, במכוון, איננה מבדילה)? ביתך יהרס. יש מתאם אוטומטי בין הפעולה ובין הענישה – ומשכך, היא ענישה ולא פעולה הרתעתית.

וענישה קולקטיבית, כזכור, אסורה.

המחשבה של שופטי בג”ץ בנושא מתחדדת, מן הסתם, לאור ההבנה שבזמן הקרוב צפוי בית הדין בהאג להחליט שהכיבוש הישראלי בגדה בלתי חוקי ושישראל מבצעת פשעי מלחמה שיטתיים. לגמרי יתכן ששופטי בג”ץ ימצאו את עצמם אסירי ציון, שמא ייעצרו בדרכם לכנס משפטי כלשהו; יתכן שסוף סוף יגיע זמן שפוט השופטים.

היום המאושר הזה עוד לא הגיע, והימין היהודי פרץ בקינות, משל היה ערפד שנחטף ממנו טרפו. היודו נאצים ייללו לירח ודרשו לעשות ביעבד מעשה לידיצה (הם כמובן ייעלבו מאד אם תקראו להם יודו נאצים). הוריו של בן יגאל קיבלו הרבה כותרות באמירות בנוסח “רצחו את הבן שלי מחדש.”

אין טעם להתווכח עם הורים שכולים, גם כאשר תאוות הנקם שלהם הופכת אותם למפלצתיים. אבל צריך להזכיר מושכלות יסוד ביחס לצדק וצדק צבאי:

חיילים אינם נרצחים (אלא אם הם נהרגים בשבי). חיילים נופלים על משמרתם. לשם כך לבשו מדים: כדי לסמן את עצמם כמותרים בפגיעה.

ההורגים בחיילים אינם פושעים; הם לוחמי חירות.

הפושעים אינם הורגי החיילים. הפושעים הם מי שמנסים ליישם ענישה קולקטיבית ופגיעה בבני משפחה שלא חטאו: ראש הממשלה, שר הבטחון, הרמטכ”ל, עלוב הפיקוד, האוגדונר והמח”ט – עד החייל שמניח את המטען או נוהג בדחפור – והמשפטנים שמאפשרים את הפשע, בין אם הם עושים זאת בזדון (פרקליטי המדינה) או במחדל (שופטי בג”ץ).

סבו של עבדכם הנאמן שירת באצ”ל, ארגון לוחמי חירות שכמו כמעט כל ארגון מסוגו שלח ידו גם קרי בפגיעה באזרחים. האצ"ל ראה בעצמו ארגון לוחמת גרילה; בפועל הוא היה גם זה וגם ארגון טרור. הטרור הוא טקטיקה: הוא נשקו של החלש מול החזק מכל (כפי שהחוק הצבאי הוא נשקו של החזק נגד החלש, הדרך שבה החזק מעניק לגיטימציה לפשעיו). בתחילת ימי המרד של האצ”ל, תקפו אנשיו עמדה בריטית באזור תל אביב והרגו את אנשיה. הבריטים הזועמים טענו שהחיילים נהרגו בשנתם, שזה מעשה ברברי.

תשובת האצ”ל היתה קרה כקרח, מדויקת וראויה: החיילים היו חיילים ומתו כחיילים, גם אם ישנו. אם באתם לכבוש את ארצנו, השארו ערים.

כמה התרחקנו מן הימים ההם. כמה התבכיינו, קוננו, ייללנו. כמה רצינו בשליטה על עם אחר ומאסנו במחירו. איך אימצנו את התפיסה של כל עם כובש ביחס למתקוממים – ושכחנו שבזמנם של סבינו, היינו אנו-עצמנו עם מתקומם.

ואיך כל זה היה ידוע מראש, ואיך לא הקשבנו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

השופט כל הארץ לא יעשה משפט?

בג”צ קובע שאם אתה פלסטיני, המשפחה שלך היא בת ערובה לפעולותיך

בג”צ דחה ביום חמישי האחרון שורה של עתירות כנגד הריסות בתים (את פסק הדין, שממנו אצטט בהמשך, אפשר לקרוא כאן.) כמו באלפי מקרים קודמים – קשה למצוא ולו מקרה אחד שבו בג”צ מנע הריסת בית; לכל היותר עיכב את ההריסה או דרש אטימה במקומה – השופטים קיבלו את עמדת מערכת הבטחון.

עם יוצא דופן אחד: בעוד שהשופטים אישרו את ההריסה של רוב הבתים אותם דרשה מערכת הבטחון להרוס (וזו אכן החריבה ארבעה מהם אתמול) הם הסכימו, פה אחד, למנוע את ההריסה של דירה בבית דירות, שהחשוד בפיגוע שהתגורר בה גר בה בשכירות ושלא היה לו קשר משפחתי עם בעל הבניין – אבל התנו את ההמנעות מהריסת הבית של אדם שלישי בכך שהוא יפנה את משפחת החשוד בתוך 48 שעות.

מהפסיקה של שלושת השופטים – לידיעת התביעה בהאג, מדובר בנשיאה מרים נאור ובשופטים חנן מלצר ונועם סולברג – עולה מסקנה חדה: בעוד שיהודי יישפט על ידי מערכת המשפט הישראלית כאילו היה פרט, כאילו לפעולותיו-שלו אין השלכה פלילית בפני עצמן על אנשים אחרים, הרי שפלסטיני יישפט כחלק מקולקטיב. אם הוא יבצע פשע, כל הקולקטיב יישא בעונש. גבולות הקולקטיב הזה לא מוחלטים, אבל בפסיקה הנוכחית הם מוגדרים כמשפחתו של החשוד.

כלומר, אם אצא מחר מביתי ואדקור אדם, אני אועמד לדין ככל הנראה באשמת נסיון לרצח בנסיבות מחמירות. יתכן שבני המשפחה שלי יתושאלו, כדי לנסות להבין מה לעזאזל הלך פה, אבל אף אחד לא יודיע להם שהם צריכים לעזוב את הבית שלהם תוך 48 שעות, כי כוחותינו האמיצים יגיעו כדי להרוס אותו. אם פלסטיני תושב הגדה, מזרח ירושלים ואולי גם יפו יעשה את אותו הדבר, משפחתו תשא בעוונו.

השופט מלצר כותב זאת במפורש (סעיף 4ב’): “הדגישה ב-בג"צ 8091/14 (31.12.2014) כי לשיטתה אם יהיה בידי בני משפחת המחבל שביתם עומד להיהרס לשכנע בראיות מינהליות מספיקות כי טרם ביצוע הפיגוע הם  ניסו להניא את המפגע מהביצוע, כי אז מן הראוי לייחס לנתון זה משקל משמעותי ביותר, העשוי, במקרים מתאימים, לשלול החלטה להריסת ביתם של אותם בני משפחה. גישה זו מקובלת עלי.” ההדגשה שלי.

כלומר, כל המשפחה כולה משמשת כבת ערובה לפעולתו של המפגע; אם היא לא מסוגלת להוכיח שהיא ניסתה למנוע את הפיגוע, היא תשלם את המחיר. כאן יש לציין שאם תגיע נרעש לתחנת המשטרה ותאמר לשוטר שאתה ידעת שאחיך עומד לדקור מישהו, ניסית לשכנע אותו ולא הצלחת – אתה מפליל את עצמך. מעניינת גם התפיסה, שחוזרת גם אצל נאור, שעל פיה המשפחה הפלסטינית היא בעצם סוג של מוח כוורת: אין אפשרות שאחד מבני המשפחה לא יידע על כוונותיו של אחר. ומכאן עולה מסקנה נוספת: שמבחינת בני המשפחה הפלסטינית, כפי שהם נתפסים על ידי השופטים הנכבדים, מותו של בן המשפחה הוא אבידה נסבלת – מה שאין כן בהריסת ביתם. בשונה מכל בני האדם, אומרים לנו השופטים, האם הפלסטינית מעדיפה את הנדל”ן על חיי בנה. האם השופטים לא שמים לב כיצד הם מיישמים סטריאוטיפ אנטישמי מובהק על הפלסטינים?

השופטים אומרים שוב ושוב שהמטרה של הריסת הבתים איננה “ענישתית” אלא “הרתעתית.” מדוע, אם כן, לא ייהרסו בתיהם של מפגעים יהודים? הרתעה היא דבר חשוב מאד, אחרי הכל. נאור, כהרגלה, מתחמקת: “בעתירות שלפנינו הועלתה טענת ההפליה באופן כללי בלבד, מבלי שהובאו תימוכין רציניים לה. העותרים לא הציגו אפוא תשתית עובדתית מספקת לתמיכה בטענתם, ומשכך אינה מצדיקה את התערבותנו.”

הלו, החברה נאור! נרדמת תוך כדי כתיבה או משהו? הנה התימוכין שלך: מדינת ישראל ביצעה כך וכך אלפי הריסות בתים. כולן בלי יוצא מן הכלל היו בתים של פלסטינים. כולן נשענו על אותן תקנות שעות חירום שחלות עד לרגע זה ממש בישראל ושמתוקפן, למשל, אתם ממשיכים לאשר את הרדיפה של ג’ון קרוסמן (”מרדכי ואנונו”). למרות שורה של פיגועי טרור מצד יהודים (עייני בערך “טרור יהודי” בוויקיפדיה לרשימה חלקית), אף בית של מחבל יהודי לא נהרס. הנה האפליה, החברה נאור: הושיטי היד וגעי בה.

ואל המקום שבו לנאור יש מספיק שכל להתחמק ולא להגיע אל המסקנה המפורשת, מתפרץ סולברג ופולט את האמת: “הטעם לכך שלא נעשה שימוש בתקנה 119 כלפי יהודים נעוץ בכך שבמגזר היהודי אין צורך באותה הרתעה סביבתית שהיא תכליתה של הריסת הבתים. הציבור היהודי, ככלל, מוּרתע ועומד, ואינו מוּסת. אמנם אין לכחד: יש ויש מעשים של תקיפה מצד יהודים כלפי ערבים. לבטח מחוייבוֹת רשויות האכיפה, ונדרשים בתי המשפט, למצות גם במקרים הללו את הדין הפלילי עד תום. להוותנו אף לכדי הרצח הנורא של מוחמד אבו-ח'דיר הגענו, שלא לדבר על הרצח המזעזע של בני משפחת דוואבשה, שלא כל פרטיו ידועים. אך השוני עולה על הדמיון בכמה וכמה היבטים, ובעיקר לצורך ענייננו – ביחס הסביבה: גינוי תקיף והחלטי מקיר לקיר במגזר היהודי, מה שאין כן בצד שכנגד.” אמור מעתה, יש לנו חוק אחד – תקנות שעת חירום – אבל אנחנו נפעיל אותו בצורה שונה על שני ציבורים שונים. אדם יישפט לא על פי העבירה שביצע, אלא על פי הציבור שאליו הוא משתייך.

למרבה הצער, אי אפשר לומר שמדובר בחידוש משפטי. שופטי בג”צ מיישרים קו עם ליצני הגיהנום של לאטמה, ועם, בלשון המעטה, תקדימים משפטיים בעייתיים מתקופות אפלות (TM).

אבל רגע, “אדם יישפט”? אין ולא היה פה שום משפט. העבירה שבה מואשמים הפלסטינים – היותם בני משפחה של חשודים בטרור – היא לא עבירה שאפשר להתגונן מפניה. החשודים עצמם – כן, חשודים! – מתים ברוב גדול של המקרים. הם כבר באו על עונשם, אם בכלל עשו משהו. בבואם לאפשר את הריסת בתי קרוביהם, השופטים לא דורשים אפילו הליך משפטי שיוכיח שהאיש שלכאורה ביצע פשע שבעטיו יענישו את קרוביו יורשע למצער בעבירה שבה נחשד. די בכך שהרשויות אומרות שהוא ביצע את העבירה, כדי להעניש את קרוביו. הללו לא יכולים אפילו להעלות טענות לחפות בן משפחתם.

זה, רבותי, איננו משפט. זו תיאודיציאה בלשון משפטית על מעשי נבלה ופשע, שמטרתם המשך דיכויו של עם אחר. וזכרו, החברים נאור, מלצר וסולברג, את ימי שפוט השופטים: גם שופטים יכולים להשפט. יש תקדימים. מוטב שתהרהרו בהם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

על אפסותו של נתניהו (קצר)

נתניהו מנסה להסיט את תשומת הלב מהפשע שביצע בעסקת שליט על ידי ביצוע פשע נוסף

מי אמר את הדברים הבאים?

“מלכתחילה ראיתי בעסקה […] מכה אנושה לכל מאמציה של ישראל לגבש חזית בינלאומית נגד הטרור. כיצד תוכל ישראל להטיף לארצות הברית ולמערב לאמץ מדיניות של אי-כניעה לטרור, כשהיא עצמה נכנעת בצורה מבישה כל כך? הייתי משוכנע ששחרור כאלף מחבלים שייכנסו לשטחי יש"ע יביא בהכרח להסלמה איומה של אלימות, שכן טרוריסטים אלה יתקבלו כגיבורים, כדוגמה של חיקוי לנוער הפלסטיני. … התוצאות לא איחרו לבוא. היום כבר ברור ששחרור אלף המחבלים היה אחד מן הגורמים שסיפקו מאגר של מתסיסים ומנהיגים שהציתו את אש האינתיפאדה.”

בפסקה הנוכחית הושמטה מילה אחת ושונתה אחרת: במקום “עסקה”, נכתב במקור “עסקת ג’יבריל.” הכותב הוא אחד, בנימין נתניהו, והטקסט מופיע בספר שכתב לקראת המרוץ שלו לראשות הממשלה, “מקום תחת השמש,” שפורסם בשנת 1995.

16 שנים לאחר פרסום הטקסט הזה, שחרר בנימין נתניהו 1,027 אסירים פלסטינים תמורת גלעד שליט – אחרי שנים שבהן סירב בתוקף לבצע את העסקה. מה גרם לו לשנות את דעתו? הוא הרי אמר שנים קודם לעסקה בדיוק את מה שכתב בספרו: שהוא מאמין ששחרור האסירים יוביל לטרור. אז מה שינה את דעתו?

עד כמה שזה מדהים, מעולם לא קיבלנו על כך הסבר ברור. העיתונות הישראלית, שהכפיפה את עצמה לקמפיין של משפחת שליט, העדיפה לא לשאול את השאלה. נתניהו עצמו אמר אז שהוא שוכנע על ידי אשתו, שאמרה לו ש”גם גלעד הוא ילד” או איזה קשקוש סנטימנטלי דומה. זה המקרה היחיד, יש לציין, שבו נתניהו אמר שאשתו אחראית על החלטה שהוא קיבל. מותר להניח שזו היתה, במקרה הטוב, אמת חלקית בלבד.

אז מה קרה? כאן, אנחנו יכולים לקבל סיוע מבן כספית (אני מודה לקורא אסף רזון על התזכורת). בשנת 2011, מיד אחרי העסקה, כתב כספית – לדבריו, על סמך “יותר מדי אנשים שהיו שם” – הסתובבו אנשיו של נתניהו כשאחד מהם מתלוצץ “מתמחים, מתמחים – תזכירו לי, זה סוג של רופאים?”, והאחר (נרמז בגסות שמדובר בנתן “הצלם” אשל) מוסיף: “צדק, צדק, תזכירו לי רגע, מה זה צדק חברתי?”

עד כה לא ניתן שום הסבר סביר אחר להתנהלות של נתניהו בסוף 2011. הוא ניסה להרוג את המחאה החברתית על ידי חימום הגזרה ברצועה, ונכשל. במילים אחרות, שחרור שליט היה מיועד לחסל את המחאה החברתית: כלומר, עבור רווח פוליטי קצר מועד, נתניהו היה מוכן לא רק לחזור בו מעמדות שהביע במשך יותר מעשור; הוא גם היה מוכן לנקוט בצעד שעל פי הערכותיו-שלו יביא למותם של אזרחים ישראלים.

כפי שאכן קרה, אם אכן נכונה טענת השב”כ שזיאד עווד הרג את נצ”מ מזרחי. זה ראש הממשלה שלכם: מוכן לספסר בדם ישראלים עבור רווח פוליטי חולף. וזו הסיבה שהוא מתעקש עכשיו על הריסת ביתו של עווד: אם הוא ייראה גבר-גבר, אולי אף אחד לא יבדוק ויראה שדמו של מזרחי על ידיו של נתניהו. הריסת הבית, אגב, היא ענישה קולקטיבית של אנשים שלא פשעו, כלומר בפני עצמה פשע, ומעבר לכך היא מנוגדת לעמדה שקיבל בשעתו הרמטכ”ל, שקבעה שהרס בתים איננו מועיל אלא מזיק. הרמטכ”ל אז היה אחד, בוגי “משה” יעלון, אבל אין חשש שיעלון יפריע לראש הממשלה לרחוץ את ידיו מן הדם. גם הוא טוב בשכיחת הדברים שעשה ואמר בעבר.

זה ראש הממשלה שלכם. לא לשכוח. התקשורת הממסדית ברובה לא מזכירה, כי היא היתה חלק מאורגיית שליט, והדם גם על ידיה. אבל יש להזכיר, ואסור לשכוח.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

"אלימות בפועל"

בתי המשפט הישראלים, אולי עלה התאנה המוצלח ביותר של המדינה היהודית היחידה במזרח התיכון, ירדו היום עוד מדרגה. אחרי "טרור דיפלומטי," מטבע הלשון של צאר החוץ שלנו, ואחרי ששמענו על "טרור תרבותי" (קריאה להחרמת אירועי תרבות בישראל) ו"טרור כלכלי" (קריאה להחרמת מוצרי התנחלויות), האשים בית המשפט המחוזי בחיפה את ארגון ISM ב"אלימות בפועל", גם כשאין מחלוקת שהוא לא היה מעורב באלימות.

המדובר בפסק הדין בתביעה האזרחית שהגישה משפחת רייצ'ל קורי, שנדרסה למוות על ידי דחפור של צה"ל ברפיח ב-2003. קורי ניסתה למנוע את הריסתו של בית פלסטיני ברפיח על ידי צה"ל למטרות, אה, אף אחד כבר לא זוכר בעצם. הגנה על ציר פילדלפי או משהו. בית המשפט טען שצה"ל עסק ב"חישוף", מונח שציין בדרך כלל הריסה של עצים או רכוש חקלאי אחר. לעתים קרובות ל"חישוף", שנטען שהוא מיועד למנוע מארבים, היה מעט מאד קשר לפעילות צבאית טהורה והרבה יותר לטרור של מדינה – הטלת אימה על התושבים הפלסטינים לבל יעזו להתקומם. ארגון בצלם ציין בשעתו שבמסגרת ה"חישוף", חמושי צה"ל השמידו גם שדות של עגבניות וקישואים, שבהם – איך לומר – לא כל כך קל להסתתר. הנזק, במקרים רבים, היה בלתי הפיך. בצלם הגדיר את המדיניות הזו כענישה קולקטיבית.

ראש המנהל האזרחי דאז בגדה, תא"ל דב צדקה, אמר בשעתו ש"בעזה – מאוד. לטעמי עשו כמה דברים שחורגים. אחרי האירועים של אלי סיני ודוגית ביצעו חישוף מאוד מסיווי. הם עקרו מאות דונמים של תות ומטעים וחממות. לדעתי זה לא הגון… זה יגרור שנאה והתלהמות, ולכך שעוד אנשים יצטרפו למעגל האיבה. זה פשוט לא חכם. גם באיו"ש יש מקומות שאנחנו לא נקיים מזה. לפעמים אני מאשר היקף מסוים של חישוף, אבל כשאני מגיע לשטח אני מוצא היפראקטיוויות של הכוחות […] האם הגזמנו במקומות מסוימים? עם יד על הלב – כן. בטח. בטח. אתה מתיר להוריד 30 עצים, ולמחרת אתה בא ורואה שהורידו 60 עצים. החייל או המ"פ שבמקום נסחפים. היו מקרים כאלה, ואסור להתעלם מהם. אנחנו ערבים לעניין הזה. מבוצעים תחקירים בעניין הזה. מביאים אנשים לדין." או לא ממש: צדקה הודה בחיוך שאף אחד לא הועמד לדין אבל "עשו לו נו-נו-נו. חד משמעית."

אז ככה נראה "חישוף": ענישה קולקטיבית שפועלת נגד האינטרסים של המבצעים אותה, שהם בעצמם ונדליסטים להוטים להרס שיודעים שהמערכת לא תעשה להם שום דבר חוץ מ, אולי, "נו-נו-נו חד משמעי." שנה אחרי המקרה של קורי, אפילו כמה ישראלים הזדעזעו מהיקף ההרס של הבתים ברפיח, ויוסף לפיד אמר שתמונות פליטה קשישה שמחטטת בהריסות ביתה אחר תרופותיה מזכירות לו את סבתא שלו, שחיה כידוע בתקופה אפלה (TM) שאין נוקבים בשמה. זה הביא לבוגי יעלון את הסעיף. (כאן ראוי לציין שיעלון טוען בידיעה הזו שהכוונה היתה להרוס 12 בתים בלבד, אבל שבוע קודם לכן הוא מדבר על הריסה מתוכננת של מאות בתים. כנראה חשב שאף אחד לא ישים לב). פחות משנה לאחר מכן, ועדה שמינה אותו יעלון מצאה את מה שכל אדם יכול היה לדעת לבד: שהריסה קולקטיבית של בתים איננה יעילה. למוסר אנחנו לא מצפים – אחרי הכל, מדובר בצבא שמוסרי יותר מהחמאס.

והנה, פסק הדין של השופט עודד גרשון מחזיר אותנו עשר שנים במנהרת הזמן. כאילו לא היו הדברים מעולם, קובע גרשון שפעילי ISM שימשו כ"מגינים אנושיים" – טענה מקובלת של מערכת ה-Hasbara הישראלית, שמעולם לא אוששה – וסייעו "סיוע כספי, לוגיסטי, ומורלי לפלסטינים, כולל מחבלים ובני משפחותיהם, והפרעה להריסה או אטימה של בתי מחבלים שביצעו פיגועי התאבדות רבי נפגעים." כל זה, אמר השופט, מעיד על כך "שהארגון מנצל לרעה את השימוש בשיח זכויות האדם והמוסריות כדי לטשטש את חומרת מעשיו המתבטאים באלימות בפועל." וואו, לא ידעתי שבתי המשפט הצטרפו לקמפיין ה-Hasbara.

בוא נאמר שזה קצת חצוף לשמוע משופט ישראלי דרשות על "מגינים אנושיים", שעה שבית המשפט העליון נדרש ליותר משלוש שנים כדי לאסור על הצבא הישראלי לקחת פלסטינים כמגינים אנושיים – מנהג שאין סיבה טובה להניח שהופסק. מעבר לזה, מסתבר שאם אתה מעניק "סיוע כספי, לוגיסטי ומוראלי" לפלסטינים ואפילו לכאלה שהם בני משפחה של מי שישראל מגדירה כמחבלים; אם אתה מנסה למנוע הריסת בתים – ענישה קולקטיבית אפילו אליבא דצה"ל, שהוא מעשה פסול מבחינה חוקית – או את אטימתם, כלומר את ענישתם של אנשים שלא ביצעו בעצמם כל עבירה, אז עצם ההתנגדות שלך לעבירה על החוק היא "אלימות בפועל." שלך, לא של האנשים שמגרשים אנשים שלא חטאו מביתם עם מעט החפצים שהם מספיקים לאסוף ואז הורסים אותו; שלך, לא של האנשים שהפכו גם את בני משפחותיהם של מפגעים למטרה מותרת.

השופט, כמובן, קיבל את עמדת הצבא, שהחייל שדרס את קורי לא הבחין בה – זאת למרות שחקירתו במצ"ח לא הושלמה, לאחר שהאלוף דורון אלמוג הורה להפסיק את החקירה. לאחר שהאלוף דורון אלמוג הורה לשבש את החקירה והורה לנהג הדורס לא לדבר עם חוקרי מצ”ח. אלמוג, כמובן, לא זוכר את זה. הם אף פעם לא זוכרים. חוקר מצ"ח דווקא זוכר, והוא מגובה במסמכים. הממשל האמריקאי לא התרשם: הוא מצא שחקירת צה"ל בפרשת מותה של קורי "איננה מספקת, ולא היתה מעמיקה, אמינה ושקופה כנדרש."

אז אם לא היתה חקירת מצ"ח כנדרש, והחקירה הצה"לית נשענת רק על עדותו של הדורס – שכמובן, רוצה להרחיק את עצמו מהפרשה – והיא סותרת את עמדתם של עדים אחרים, שאומרים שלא יכול להיות שהדורס לא ראה את קורי, אז מה הפלא שבתי המשפט הישראלים, שברוב מוחלט של המקרים הם חותמת גומי של מערכת הבטחון הישראלית, מעדיפים להאשים את הארגון שאליו השתייכה? אחרי הכל, אם נטיח בו האשמות, ועוד בפסק דין, אולי אף אחד לא ישים לב שלא הארגון הוא שנתבע אלא צה"ל, ושאנחנו הולכים בדרכו של אלמוג ומטייחים את החקירה של צה"ל.

ומעדיפים להעביר את ההאשמה באלימות מאלו שדרסו וירו לאלו שנורו על ידי צה"ל ונדרסו על ידיו.

(יוסי גורביץ)